ארכיון חודשי: ספטמבר 2014

תפִילָה הִיא קִיר-נטוּי: לִפעמִים הִיא מחתרת-נגד-הַצער,
לְעִיתִים הִיא הַצער-עצמוֹ. אִם חוֹבת תפִילה עליךָ
בְבוֹאךָ בְקהל אנשִים תן לְקוֹל הַקהל לִגבור עַל קוֹלךָ
וְחמוֹק מֵעינה-שֶל-רשוּת. פֵן תהא הִיא רוֹאָה בְכאבךָ
פֵן תחזֶה אתָה בְשמחתָה. אִם את לבדךְ וְאֵין תפִילות רגִילות לִשפתייךְ
וּלְפניךְ מוּנח הַלילה, פרוֹזדוֹר-ארוֹך, רֵיק-מֵאוֹר, כמוֹ-טוֹב להמשיך לקרוא ←

בגב ספרה הראשון בחרה אמירה הס לתאר עצמה כנצר לשושלת ספרותית יהודית גברית ונשית: "אמירה הס (בר-חיים עינצי-ברזאני) היא בת למשפחת מקובלים וסופרי סת"ם ובהם המשורר חכם הרוּן ברזאני והמשוררת העבריה אוסנת בת המאה הי"ז"; גם בפנים הספר היא מודיעה כי נולדה "בְּתוֹךְ רֶחֶם כּוֹתְבֵי סִפְרֵי סְתָ"ם מִבָּרָזָן", דימוי היוצר היפוך מגדרי, ומעניק לכותבי הסת"ם, בדרך כלל גברים, רחם, מתוכו נולדה המשוררת. בדברים אלו היא יוצרת לעצמה שושלת רוחנית ספרותית בעלת ייחוס רם וזכות אבות ואמהות. להמשיך לקרוא ←

אמא, כולנו בעלי שמות על תנאי, כל יום שוקלים ונשקלים אולי נתאימם לקצב אשכנז וללשונות מערב, מתווכחים עם הורינו שיוותרו על אות אחת, שימירו הברה בהברה. הם ירדו מבגדאד לארץ-ישראל, ואנחנו נשתכחה מאתנו תורתם, לא שמרנו לא על שפתם, לא על שמותיהם ולא על בגדיהם, ואיך יגאל אותנו אלוהים ממצרים שלנו? יום-יום אנחנו מתגרשים מעצמנו, מרוחנו, מלבנו. ואנחנו זקוקים לזיכרון, כי מה הוא ההווה ללא העבר? מה העבר ללא הווה?
ואת אומרת לי שמזל שהם בחרו שהעברית תהיה שפת ארצם, בכל זאת עברית היא גם שפתנו, אינה רק שפתו של איזה קולוניאל, אינה צרפתית, אינה אנגלית. אלף שנה דיברנו עברית, אלף שנה ארמית, אלף שנה ערבית, את אומרת, עוד קודם להן דיברנו כנענית ושומרית ואכדית. תאר לך, את אומרת, שהם היו מחליטים שהיידיש תהיה שפת המדינה שהקימו, אז היה הרבה יותר מצחיק, היית קורא לי מַאמֶע מַאמֶע, ומלטף את שערי במילים צפוניות רחוקות. ואני אומר לך אִמִּי, אִמָּא, אֻמִּי, שמח הייתי לקרוא לך מַאמֶע שלי, בכל לשון. להמשיך לקרוא ←

הנה דוגמא לכך ששו"ת (שאלות ותשובות) בהלכה באמצעות ס.מ.ס יכול להיות מתכון לגסות רוח:

הרב שלמה אבינר נשאל האם יש "תפילין טבעוני":

ש: אני טבעוני. האם יש תחליף לתפילין מעור על מנת שאוכל לקיים את המצווה?
ת: לא.
ש: אז איך אוכל לקיים את המצוה?
ת: לפעמים בחיים יש צורך בהכרעות. עליך להכריע אם אתה רוצה דבקות בד' או דבקות בהמצאות בני אדם. להמשיך לקרוא ←

לוּ הייתם מקפידים עמי יותר על לימוד השירה הערבית, אמא, הייתי לומד על אפשרות אהבתו של משורר פלסטיני לאישה יהודייה בָּארץ הזאת, והייתי מבקש מכם שתתארו לי את רִיתָא אדומת השיער, אותה אשכנזייה בטעם תות-שדה או דובדבני בוסר שלא הגזימה ביופייה, ובאה עם ביתה מן הַכרמל, מביאה בתיקה מעט מנוף הים הכחול אל פגישותיהם הארציות במישור. אבל אתם לא קראתם לי שורות של מחמוד דרוויש, אמא, ואני לא חיכיתי שמשוררת ערבייה תכתוב עלי פואמה ארוכה של אהבה, לא חיכיתי לבואה בשׁערַי עם תלתליה הארוכים והשחורים ועם פניה היפות כַּלְּבָנָה. וכך בערב אחד של ראשית חודש אוגוסט, ארבעה שבועות לפני גיוסי לצבא, נכנסתי לבדי לבית-קפה בתל-אביב לקרוא שירה, ושמעתי את רִים מקריאה שיר בעברית, ומילותיה נדבקו שעה ארוכה אל שפתַי: "בחֵפֶץ לב הלב הופך חֵפֶץ, חָפֵץ להידמות לַצעצועים האחרים, צעצועי הגוף והנפש. ובכובד ראש הראש הופך כובד, מכבד עצמו מדי הוא משתוקק לבטל את משקלם של האיברים האחרים. ואני כל גופי רחם, מרחם על זרים ומבקש להולידם מחדש מוכרים". להמשיך לקרוא ←

אמר חכם עבדאללה: רבנו יוסף חיים, שקורין אותו הבריות הבן איש חי, היה חובש על ראשו הטורבאן, ובאמת כבר לא היה המנהג בדורו בין החכמים לחבוש הטורבאן על הראש, שכבר נטלו לעצמם כובעים מודרניים יותר. אבל הוא שידע ששוב אין המצנפת חביבה על הבריות, המבקשים להיות מודרניים ולאמץ את כובעי התורכים, התעקש להמשיך להעלותה על ראשו, והסביר באחת תשובותיו כל דרך לבישתה, ואם מותר לתקנה בשבת: "בעניין המצנפת שהיו לובשין גדולי בני עמינו פה עירנו בגדאד, יגן עליה אלהים, מזה עשרים שנה נתבטלה, אך אנא עבדא עד היום אני לובש אותה, וזה סדר לבישתה: תחילה לובש על ראשו כובע עב וחזק שקורין: "כימא", והיא מלאה מצמר גפן מעשה מחט. ועל כובע זה לובש כובע אחר שקורין: "פֵיס", וכורך עליהם חתיכת בגד לבנה לחזקם, ואחר כך כורך עליהם הבד הגדול שקורין: "שַאל", בכריכה מהודקת ומהודרת בכמה קיפולים זה על גבי זה מעשה אמן, שאין כל אדם יודע לכרוך אותה, ומחזיק אותה במחטים קטנים שתוחב בה, ובזה תהיה המצנפת הזאת חזקה שיוכל להסירה מעל ראשו, ולהחזירה כמה פעמים ביום, ועד חודש ושני חודשים ויותר תישאר בתיקונה כמו שהיא, לשום אותה בראשו ולהסירה ולהחזיקה שלא תתקלקל. ובאמת פה עירנו בגדאד, יגן עליה אלהים, היה המנהג פשוט לתקן המצנפת בשבת וביום טוב, ולא שמעתי מי שחושש בזה, אף-על-פי שבדור שלפנינו היו כל תלמידי חכמים וכל בעלי בתים הזקנים לובשים מצנפת זו". להמשיך לקרוא ←

ובלילה הראשון לצד מיטת חוליו של אבי אשר עברה אל ביתנו אני אומר לה, אמא, תתחילי אַת אֶת סיפור הסיפורים, אני זקוק לזמן, להשהיה, עד שיתחברו בי כל חלקי הסיפורים הפרומים, עד שיהיו הסיפורים הרדומים מתעוררים בי, מבעבעים, בינתיים ספרי את, תתחילי אַת אֶת הלילה, את הלילות, אולי קולך יאיץ בְּאבא להתעורר טוב מקולי. ואמי מסכימה, ולילה ראשון היא מגלה את לבה, ומספרת לי על ימים שהיו בחייה בְּצריף של מעברה כשהיתה ילדה והרגישה שהיא דבר חולה חשוך עזוב. נבלעת בתוך סיפוריה לחש קולה את חשכת הלילה אשר המתין מחוץ לחלון ונבלע באוזנַי ובאוזנֵי אבי, כמעט לא נשמע, כמעט כמו היה רק מלמול של תפילה, הנשמעת רק בלב ובשמים, ולא בין בני-האדם. ואני כמעט שואל אותה, מה הדיבור הזה לך, אמא, ואל מי אנחנו מדברים, אני ואת? אל אבא? אל הזמן? אל הלילה? אל האלוהים? להמשיך לקרוא ←

אני בן אֲמִירָה בת סַלִימָה בת סַמְרָה, אמי איימה לשכוח בית הוריה ולשנות את שמה, ואחר החלה משננת בַּשירים שמות ואילנות של שמות ודורות על דורות. וגם אני אחריה, פתאום ממרחק כל השנים, לומד לשנן שמות, לומד לכתוב את שמי ושם אמי ושם אבי ושמות הוריהם והורי הוריהם. אני כותב את השמות כולם על הנייר שלא יימחק, שלא יימחקו, כותב על קלף ובמגילות, יוצר אילנות יוחסין ארוכים מאלו שבספרי הנביאים, רוצה עד אברהם, עד נוח, רוצה עד אדם הראשון וחווה הראשונה, רוצה לדעת מאין באתי ואיך עברו שנותי במחילות הדורות, רוצה לתלות האילנות על כל לוחות המודעות, רוצה לכתוב בכל השפות בהן דיברנו, בערבית ובעברית ובארמית, וגם בשׁוּמֵרִית ואַכַּדִית וכנענית. רוצה להיאבק בזיכרוני ובהתרופפותו, לראות את הפנים מאחורי הרעלות. להמשיך לקרוא ←

הִיא אֲמִירָה בַּת סַלִימָה בַּת חַיִּים יִצְחָק יְהוּדָה בֶּן יֶחֱזָק-אֵל עָלָיו הַשָׁלוֹם, תינוקת רכת עַבָּיָה גוּנבה בין ארצות במטוסים, אל תוך מלתעות איזה זמן בו חושך חופר בְּחושך. בת בגדאד אמי, אך מוכנה להישבע כי ילידת לונדון היא. ובינתיים אביה אבדה לשונו, ורק עינו רק עינו עדיין חגה במסלול כואבים. כבת שלושים שנים ישראליות, ועוד שנים עיראקיות ספורות, הכריזה: "עם המזרח הנקלה הזה לא יבוא מגעי, לא אזכור בית הורַי, פני אמי תִּנְשֶׁמֶת – בוכה על חורבות, ופני אבי כרוּב – אלוהים לא הושיע לו…". להמשיך לקרוא ←

"כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות", ספר שיריה השביעי של אמירה הס, ראה השבוע אור בהוצאת עם עובד, והוא התרגשות גדולה בשבילי באופן אישי, ואני בטוח שהוא יהיה התרגשות גדולה בשבילכם הקוראים.
פנו מקום על המדף, פנו מקום בלב, פנו זמן בשבוע (וכנראה גם קצת מקום בארנק) – ורכשו את הספר המרגש והמטלטל הזה.
אמירה הס עושה עמנו חסד בשירתה כבר שלושים שנה, והספר הזה הוא מאורע מטלטל בשירתה של אמירה הס, ובשירה העברית בכלל. להמשיך לקרוא ←