אני משתף בדברי הספד ופרידה ממורי ורבי אוסתאז פרופ' ששון סומך ז"ל שאמרתי בשבוע שעבר בהלוויה:
טרי והילדים, איילת, אביגיל ונדב, אנחנו אתכם היום באבלכם ובכאבכם.
זכות גדולה ניתנה לכולנו להיות בחברתו של ששון, ובדרך כל בשר הזכות הזאת נלקחה מאיתנו.
קשה להספיד במילים ספורות את מי שמדף ספרים שלם לא יספיק כדי לתאר את חייו ופועלו והישגיו, וזמן ההספד אינו זמן של סיכומים.
את הסיכומים והפרשנויות ננסה לערוך בעתיד, כל אחד מאיתנו בדרכו.
היום אני מבקש רק לנצור בלבי, כפי שאני מניח שכל אחד מאיתנו נוצר בלבו, כמה רגעי ששון סומך, אישיים וציבוריים, מתוך הסיפורים שסיפר והזיכרונות שכתב והמפגשים המשותפים.
אלו רגעים שבעיני, ובחיי, היו בעלי משמעות רבה, ופעמים רבות איפשרו לי לחשוב מחדש על מציאות חיינו. ותיאוריו וסיפוריו היו מלאי חיים כל כך. כפי שששון היה מלא חיים כל כך. רגעי ששון סומך שיכלו לקרות רק בחייו של ששון סומך.
כך הוא סיפר על חלומו מנוער להיות משורר ערבי, ועל ההשקעה הגדולה שלו כילד וכנער בשפה ובספרות הערבית, ואיך כל אלו נולדו בין השאר כמחאה מול בחירת הוריו לקרוא בביתם ספרות ועיתונות באנגלית ובצרפתית.
ואיך סיפר ששון שבנעוריו התרגום הערבי-היהודי-העיראקי להגדה של פסח הצחיק אותו ונשמע לו נלעג, כנער מודרניסט ההולך אל הערבית הספרותית, דור שני או שלישי לפניה של סופרים יהודים-עיראקים מן הערבית-היהודית אל הערבית הספרותית שומע את בני משפחתו בליל הסדר שרים בסוף "הֵאלַחְמָאעַנְיָא": "סנת אל-ג'איה פי בלד יסראיל בנין אל-מטלוקין" ("לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִין"), והתרגום "בנין אל-מטלוקין" ל"בני חורין" נשמע לו מצחיק, נלעג, מעין ערבית מוזרה שאינה הערבית הספרותית היפה. ובסופו של דבר הפך ששון עצמו לחוקר שעסק לצד הערבית הספרותית היפה גם בתרבות הערבית-היהודית, ובלשון הערבית-היהודית, והשאלה על הערבית כשפה יהודית הפכה לשאלה מרכזית ששאל את עצמו, כאדם וכחוקר. איך אחרי אובדנה של הערבית-היהודית בארץ הוא התענג עליה.
ואיך ברגע שששון נפרד מבגדאד הוא הבטיח לחבריו המשוררים העיראקים שיתרגם משירתם לעברית, אף על פי שעדיין לא ידע עברית.
ואיך הישראלי הראשון שפגש ששון בארץ – פחות או יותר – היה אמיל חביבי, במערכת העיתון הקומוניסטי "אל-איתיחאד" בחיפה, ואמיל חביבי היה מי שקלט אותו בישראל, וששון פרסם ב"אל-ג'דיד" של חביבי שירים בערבית.
ואיך הפך ששון לחבר מערכת ב"אל-ג'דיד", ותמיד התגאה שבמשמרת שלו הגיע לפרסום שיר של מחמוד דרוויש, והוא מצא טעות במשקל באחת השורות, ותיקן אותה. וכך, אמר בגאווה, עד היום שורה אחת בדיוואן מחמוד דרוויש היא בעצם שורה שלו, של ששון סומך.
והאופטימיות שלו, איך אמר שהערבית, זאת שהוקעה והוגחכה בארץ ורבים זנחו אותה, תמיד הביאה לו מזל טוב והזדמנויות, בכל שלב בחייו האישיים והמקצועיים, בנעוריו הערבית היתה אהבתו וגאוותו והצטיינותו, והוא הפך בזכותה לחלק מחבורות המשוררים בבתי הקפה של בגדאד, בארץ הערבית היתה סיבת קליטתו בכתבי-העת הקומוניסטיים בערבית, וחברותו עם אמיל חביבי ועם רבים מן המשוררים הפלסטינים, ואחר כך עם תרגומיו מערבית לעברית ושיריו ורשימותיו בעברית ב"קול העם", וכשהגיע לאנגליה, הערבית היתה סיבת מעברו מדוקטורט בבלשנות עברית לדוקטורט בספרות ערבית, שהובילו אותו להיות אחד ממייסדי החוג לספרות ערבית באוניברסיטת תל-אביב, שאחר-כך יעמוד בראשו.
והבחירה בנגיב מחפוז כנושא הדוקטורט, בהשפעת המנחה של ששון באוקספורד, מוסטפא בדווי, שהיתה בבחינת מזל ונס בעבור שניהם. למחפוז היא וודאי קִרבה את פרס נובל, ולששון היא העניקה את ההיכרות הקרובה, וחברות החיים, עם גדול סופרי מצרים במחצית השניה של המאה העשרים.
זכיתי להכיר את ששון סומך. בתחילה לפני חמש עשרה שנים, ב-2004, בערב לכבוד ספרו "בגדאד, אתמול" בירושלים. אחר כך בסדנת תרגום הדדי עברי-ערבי של הליקון בזיכרון יעקב ב-2005, ובהמשך בפסטיבל השירה במר'אר ב-2005 ובקהיר ב-2007 ובקיימברידג' ב-2010, ומאז בשנים של מפגשים רבים ובעבודה משותפת על עריכת קובץ תרגומיו מן השירה הערבית המודרנית לעברית.
זכיתי לשלוח כל שיר, סיפור או מאמר קודם כל לעינו הבוחנת, ותמיד הוא ידע להציע ביצירתיות שינוי קטן שהיה משמעותי ביותר, ופתר בעיות שקודם נראו לי לא פתירות. ששון אהב לחשוב יחד על כותרות לשירים, לסיפורים ולספרים, ולעיתים היה מציע כותרות עתידיות מתוך שברי פסוקים, וכך למשל הציע לי את הכותרת "שנתיים לפני הרעש", לספר שעמד להתפרסם, ורק אחרי שנים כתבתי שיר בשם זה. ששון האמין בצורך לנוע מעבר לגבולות והגבלות ז'אנריים, ועודד אותי שוב ושוב באופן עמוק ומרחיק ראות לכתוב בכמה שיותר ז'אנרים, סיפורים, שירים ומאמרים, לכתוב רומן ולכתוב מחזה וספר ילדים, והציע לי תמיד להרחיב ולכתוב בדרכים שעדיין לא כתבתי.
ששון סומך רחש כבוד עצום למוריו, כפי שראינו כולנו בשני כרכי זיכרונות, ובסיפוריו הרבים בעל-פה עליהם. ואני גאה לומר שהוא היה מורי ורבי, אוסתאז פרופסור ששון סומך. אנחנו כאן רבים מתלמידיו, ובעיני כולנו יצאנו משולי האדרת של ששון סומך.
אני מבקש ללמוד ממנו, ולדעתי ראוי לכולנו ללמוד ממנו, את האופטימיות שלו. את שמחת החיים, החיוך, ההומור. ההבנה שהערבית היא ברכה גדולה ונס עבורנו, שיש לנו שליחות להעביר הלאה.
דברים שכתבתי אתמול לזכרו של ששון סומך, מתוך העצב על לכתו, התקווה שמורשתו תחייה אחריו, ההערכה העמוקה למפעלו והעניין שלי בעיצובו כמתרגם, ופורסמו בעיתון הארץ:
התרבות העברית, התרבות הערבית והתרבות הערבית-היהודית איבדו במוצאי השבת האחרונה את אחד מבניהן היקרים, שידע לחבר ביניהן ולהעביר מכאן לכאן תוך שהוא מוסיף ואינו גורע: פרופ' ששון סומך, שנולד בבגדאד ב-1933 וחלם בנעוריו בה, בין רחובותיה, ספריותיה ובתי-הקפה שלה, להפוך למשורר ערבי, הגיע לארץ עם משפחתו ב-1951. בארץ הישראלי הראשון שפגש היה הסופר הפלסטיני אמיל חביבי, כפי שכתב בכרך השני של זיכרונותיו, "ימים הזויים" (2008), וסומך המשיך לכתוב שירה ערבית ולפרסמה בעיתונות הקומוניסטית, "אל-איתיחאד" ו"אל-ג'דיד". לאחר זמן מה, באמצע שנות החמישים, החל סומך לפרסם גם שירה עברית, ולאורך שנות החמישים תרגם בין השפות.
בשנות השישים נסע סומך לאוקספורד, ופנה אל מחקר הספרות, וכתב שם דוקטורט על הסופר המצרי הגדול נגיב מחפוז, אשר פורסם לימים בספר באנגלית ונמצא לפני חברי וועדת פרס נובל לספרות שבחרו להעניק את הפרס למחפוז ב-1988. כאשר שב סומך לארץ הוא היה בין מקימי החוג לערבית באוניברסיטת תל-אביב, ולימד שם שנים ארוכות והעמיד תלמידים רבים, ופרסם מחקרים רבים על אודות הספרות הערבית המודרנית, על גדולי כותבי הפרוזה של מצרים כמו גם על השירה החדשה, על יהודים כותבי ערבית ועל הערבית כשפה יהודית.
ששון סומך העמיד מדף תרגומים שלם מן השירה הערבית החדשה לפני הקורא העברי כמתרגם וכעורך, ובתוכו "נהר פרפר: מבחר תרגומים משירת סוריה ולבנון הצעירה" (1973), "הצטברות: מישל חדאד" (1979), "אני אוהבת בדיו לבנה: סיהאם דאוד" (1981), "גיאוגרפיה חלופית: אימאן מרסאל" (2009), "נושא הפנס בליל הזאבים: סרגון בולוס" (2012), "מילותיו של הזמן השבור: מחמוד דרוויש" (2017). בצדק כתב פרופ' חנן חבר כי ששון סומך "הפך עם השנים לדמות המרכזית המתווכת בין הספרות הערבית לספרות הישראלית".
רעיון התרגום העסיק את סומך עוד בבגדאד, שם התנסה בתרגום שירים אחדים מאנגלית לערבית, וכן החל שם בתרגום מחזה של ג'ורג' ברנרד שו לערבית. לפני שעזב את בגדאד, ולפני שלמד כלל עברית, כבר הבטיח סומך לתרגם שירה ערבית לעברית, כפי שסיפר בפרק "הדרשה" בספר זיכרונותיו הראשון "בגדאד, אתמול" (2004). הפרק מתאר את המשורר העיראקי אכרם אל-ויתרי, שספרו "המיתר המתכחש" היה "אחד משלושת ספרי השירה הערבית שלקחתי אתי במזוודותי בדרך לארץ והוא שמור עדיין אתי גם אם כמה מדפיו הראשונים והאחרונים התעופפו להם הרחק מגוף הספר" (142).
סומך הגיע לבית קפה לספר לו לאל-ויתרי על עזיבתו הקרובה, ואל-ויתרי ענה לו במעין דרשה: "אכרם אמר שהוא מודע לפעילות הרבה של יהודי בגדאד בהקשר של ההגירה לישראל… עם זאת, הוסיף אכרם, לא העלה בדעתו שאדם כמוני, הקשור כל-כך ללשון הערבית ודבק בתרבותה ובספרותה, יחליט לנטוש את מולדתו ומולדת אבותיו ולזנק אל תוך מציאות שכולה זרויות ומסתורין, מלחמה וחוסר ביטחון" (143). סומך ענה והסביר לאל-ויתרי על הקושי שנוצר ליהודים בעיראק מאז 1948, ואל-ויתרי הוסיף להוכיחו: "איך תסתדר בארץ שתושביה הם ערב-רב של עדות ולשונות ועתידה אינו בטוח כלל" (143). סומך ענה לו בהבטחה לתרגם מבחר משיריו לעברית: "אכרם, באתי אליך בתקווה שתרגיע אותי בשעה גורלית זאת בחיי, ושתאמר דברי ידידות שיחממו את לבי, והנה אתה מכביד עליי ביתר-שאת. אני, מכל מקום, מבטיח לך שברגע שאלמד עברית אתרגם לעברית מבחר משיריך, השופעים הומניזם, כדי שקהל הקוראים בישראל יקבל רושם נכון על הציביליזציה הערבית ההולכת ומתגבשת" (144-143). כך עולה אצל ששון התרגום כמשימתו של הסופר המהגר, כאפשרות של חיבור מעבר לנתק שכפתה ההיסטוריה, ותיקון מה לקושי של הסופר המהגר להתמיד בכתיבה בלשונו המקורית. סומך הסביר כך את תשוקתו לתרגם מבחר מן השירה העיראקית הצעירה: "כפי שסיפרתי, הגעתי ארצה בלי ידיעת עברית, אך בלבי היה חלום: אלמד עברית כדבעי ואתרגם מבחר מהשירים האלה שלעתים הייתי עד ללידתם במוחו ובניירותיו של המשורר. ואכן, אך סיגלתי לעצמי את הלשון העברית והנה התחלתי לתרגם" ("ימים הזויים", 107-106).
עלה ידיעון התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית באוניברסיטת תל-אביב
בקרוב יעלה גם ידיעון התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית בבאר שבע
נפתחה ההרשמה לתכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית, לתואר ראשון ושני, באוניברסיטאות תל-אביב ובאר שבע.
فتح باب التسجيل لبرنامج دراسة الثقافة العربية-اليهودية للقب الأوّل والثاني في جامعة تل أبيب.
הלימודים בתכנית מוקדשים לסוגיות מרכזיות בספרות, בהגות ובשירה של יהודים וערבים בעברית ובערבית באלף השנים האחרונות, במפגשים שבין קודש לחול, ימי-הביניים והמודרנה, יהדות ואסלאם, ספרות, פילוסופיה ותרבות פופולרית, מקור ותרגום, יצירה מזרחית וספרות פלסטינית עכשווית בארץ.
يكرّس البرنامج جلّ اهتمامه لبحث مواضيع وإشكاليّات مركزيّة في الأدب والشعر، الفكر والفلسفة، للعرب واليهود باللغتين العربية والعبرية في ماضي أيامهما وحاضرهما. كما ويُعنى بنقاط التّماس واللقاء بين الدين والعلمانيّة، القرون الوسطى والحداثة، اليهوديّة والإسلام، الآداب والفلسفة، النصّ وحركة الترجمة، الأعمال الشرقيّة والأدب الفلسطينيّ الحديث.
בלימודי ההדגש אנו מעניקים משקל רב לשאלות עדכניות במחקר בארץ ובעולם, אשר יאפשרו לבחון מחדש שאלות יסוד במדעי הרוח בישראל: בחינות מגדריות ופוסט-קולוניאליות של התרבות, שאלת החילון והדיאלקטיקה של המסורת, ביקורת האוריינטליזם ויחסי מזרח-מערב, הזיקות בין עברית לערבית בעבר ובהווה, כתיבה ויצירה דו-לשונית, מחקר השוואתי ותרגום, וכן נדון בסוגיות כגון "ספרות עולם" והמזרח.
فضلًا عن ذلك، من خلال الدراسة في البرنامج سنولي الاهتمام لمسائل بحث تجاري الأسئلة المطروحة في الأكاديميا المحليّة والعالميّة، وسنعمل على أن تعمّق هذه المسائل مجال العلوم الإنسانيّة بحيث تعيد صياغة أسئلته وتصوّراته. مسائل على نحو: المسألة الجندريّة والدراسات ما بعد استعماريّة، الجدليّة ما بين العلمانيّة والموروث، نقد الاستشراق وعلاقات التوتّر بين الشرق والغرب، الصلة بين العربيّة والعبريّة بين الماضي والحاضر، الكتابة والإبداع باللغتين، الدراسات المقارِنة والترجمة، مسائل الشرق والأدب العالميّ.
לפני זמן קצר הגשנו לבג"צ עתירה מזרחית כנגד חוק הלאום, וכחלק ממנה גם חוות דעת שכתבנו פרופ' צביקה בן-דור, ד"ר ורד מדר, ד"ר נביה בשיר, ד"ר יובל עברי ואני, לגבי הערבית כשפה יהודית. מוזמנים לקרוא את חוות הדעת שלנו.
חוות דעת לבג"צ המצורפת לעתירה המזרחית כנגד "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי"
הערבית כשפה יהודית
כתבו: פרופ' צביקה בן-דור, ד"ר נביה בשיר, ד"ר ורד מדר, ד"ר יובל עברי וד"ר אלמוג בהר
מבוא
מרכזיותה של השפה הערבית בחיי היהודים ובהיסטוריה היהודית, והרלבנטיות שלה בהווה, היא עניין שאינו מוטל בספק. מרכזיות השפה הערבית בקרב יהודים והיהדות ביותר מאלף השנים האחרונות נשענת על חמישה אדנים:
משך הזמן של המגע בין היהודים והשפה הערבית (כ-1400 שנה).
אימוצה של השפה הערבית כשפת היומיום, המסחר, המחשבה והיצירה (לפחות החל מהמאה ה-9) עד שהייתה לאחת מן השפות היהודיות החשובות ביותר בתולדות העם היהודי.
רובה של המסורת היהודית בעולם הערבי נוצרה בערבית, כולל חיבוריהם ההגותיים, הפרשניים ואף ההלכתיים של חכמי דת וראשוני המדקדקים ובעלי המסורה היהודים, כגון ר' סעדיה גאון, ר' יהודה הלוי, ר' בחיי אבן פקודה, וכך לדוגמא למעט משנה תורה, כל חיבוריו הרפואיים, ההגותיים ופירוש המשנה של הרמב"ם נכתבו בשפה הערבית. לא זו אף זו, לצד צמיחתם של ז'אנרים ספרותיים חדשים בעולם התרבות, אפילו תחומי דעת יהודיים דתיים מובהקים, כגון פירושי התורה והמשנה וביקורת המקרא – צמחו תודות להפרייתה של השפה הערבית לעולם התרבותי והאינטלקטואלי היהודי.[1]
תודות למעברה של מסורת ערבית-יהודית, גם בעקבות תרגומה לעברית ובמיוחד לאחר הגירתם של חלקים רבים מהיהודים ה"ספרדים" דוברי הערבית, וקליטתם בקרב יהדות אירופה בימי הביניים (תהליך התרגום החל מאמצע המאה ה-12; ותהליך ההגירה החל בעיקר מגירוש ספרד), אירעה התעוררות תרבותית בקרב יהדות אירופה[2].
השפה הערבית המשיכה להיות שפה יהודית מרכזית עד אמצע המאה ה-20, אז היו לה כמיליון דוברים יהודים, והיא היתה שפה יהודית מרכזית גם בקהילה היהודית בארץ ישראל עד סוף התקופה העות'מאנית.
מרכזיות השפה הערבית בקרב יהודים והיהדות כיום נשענת גם היא על חמישה אדנים:
השפה הערבית על סוגיה השונים (ערבית ספרותית קלאסית, ערבית ספרותית מודרנית, ערבית מדוברת, ערבית-יהודית קלאסית הקרובה לספרותית, ערבית-יהודית מודרנית הקרובה לדיאלקטים המדוברים) מהווה כלי מרכזי להבנת ולהעברת המורשת היהודית אשר התפתחה ונוצרה בערבית, שהיא מורשת נרחבת ומרכזית בתוך תחומי היהדות.
התרבות המזרחית של יהודי העולם הערבי בישראל ממשיכה להיות קשורה במימדים רבים ושונים אל השפה הערבית והתרבות היהודית, דרך הלחן הערבי בבית-הכנסת, ההקפדה על המבטא, שירת פיוטים שחלקם בערבית ובהשפעת הערבית, ועד מסורות הממשיכות לקרוא בנוסח הערבי-יהודי של הגדה של פסח, ולימוד התפסיר, תרגום התורה לערבית בידי רס"ג, הממשיך בחלק מבתי-הכנסת התימניים. כיום מספר הדוברים היהודים של הערבית התמעט יחסית למספר הדוברים לפני שבעים שנה, ויש חשיבות גדולה לאיסוף ושימור הדיאלקטים השונים של הערבית-היהודית. לצד זאת, בשני העשורים האחרונים מתקיים רנסאנס של יצירה מזרחית בארץ, וחלקו קשור גם לחידוש הקשר עם התרבות הערבית והשפה הערבית.
קשה להבין חלקים משמעותיים מן המורשת היהודית במנותק מעולמה של השפה הערבית ותרבותה. לדוגמא, קריאת פירושיו של ר' סעדיה גאון לתורה בערבית אינה דומה לקריאת התרגום לעברית, כיוון שהקריאה בערבית פותחת בפנינו עולם מושגים משמעותי שהעסיק את רס"ג, וכך גם בנוגע לר' יהודה הלוי, לרמב"ם וליוצרים רבים נוספים.
השפה הערבית של היהודים קשורה גם למורשת התרבותית הכללית של העולם הערבי, ובחלק מארצות המוצא של היהודים דוברי הערבית, דוגמת עיראק, מצרים, תימן, תוניסיה ומרוקו, יש התעוררות גם בקרב לא-יהודים של סקרנות ועניין במורשת היהודית בערבית. כמו כן בתוניסיה ומרוקו קיימות עדיין קהילות יהודיות לא קטנות, ובתימן ובמצרים קהילות מצומצמות מאוד, וכן בחלק מארצות הפזורה באירופה ובצפון אמריקה נשמרה הערבית בבתי-הכנסת הממשיכים מסורות אלו אף יותר מאשר בארץ, וכן מצויות בארצות שונות קהילות יהודיות ולא-יהודיות דוברות ערבית זו לצד זו תוך קשר הדדי, דוגמת החיבורים בין הקהילה היהודית-עיראקית בלונדון והקהילה העיראקית הלא-יהודית.
המורשת הערבית-יהודית של יהודי העולם הערבי קשורה גם עם היותה של הערבית שפת הארץ, ועם היותה מורשת הקשורה במגעים שבין יהדות לאסלאם.
מבחינת אורך תקופת השימוש והיצירה של יהודים בערבית, הערבית היא השפה היהודית השלישית ברציפותה לאחר העברית והארמית. את ראשיתה והתגבשותה של היהדות שבמרחב התרבות הערבית אפשר להבחין כיהדות ההיסטורית, שהיתה רגע מכריע ומהפכני בתולדות היהדות, רגע של תפנית שעיצבה מחדש את היהדות כפי שאנו מכירים אותה, וכך ניתן לדבר על הרצף והקשר שבין היהדות המקראית, היהדות הרבנית, היהדות ההיסטורית שהתעצבה בתחומי התרבות הערבית והאסלאם והיהדות המודרנית במאות האחרונות.
המאה העשרים היתה גם רגע של שבר בקשר שבין יהודים לשפה ערבית, גם בשל הסכסוך הערבי-ישראלי, וההפרדות הגיאוגרפיות שנגזרו מכך, וגם בשל מדיניות כור ההיתוך בישראל וההתנגדות לשימוש בשפה זאת, והיחס הגזעני כלפי התרבות הערבית והשפה הערבית. אך הערבית לא נמחקה לחלוטין מעולם, והמשיכה להתקיים בהקשרים קהילתיים, בפריפריה, בבתי-הכנסת ובחלק מן התרבות הפופולרית. כמו כן בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 היה ניסיון של יהודים מזרחים בני הארץ, דוגמת דוד ילין, יוסף מיוחס, אברהם שלום יהודה ואברהם אלמליח, לקשר בין תחיית העברית לתחיית הערבית, וניסיונות אלו השפיעו על השפה העברית, אך לא הועמדו כדגם וכזיכרון.
בשני העשורים האחרונים ניתן גם להבחין בתחייה תרבותית של השימוש בערבית בקרב יהודים בדור הצעיר, למשל בתחומי הפיוט, המוזיקה הערבית ולימודי השפה. תחייה זאת קשורה למעברים בין דוריים, להיחלשות כור ההיתוך בארץ, וכן לאפשרויות חציית הגבולות המקובעים והישנים שהתפתחויות טכנולוגיות חדשות, כגון האינטרנט, מאפשרות.
כמו כן עצם החיים במזרח-התיכון, והמורשת של קשר יהודי-ערבי ואף מגעים בין יהדות ואסלאם הטמונים בערבית כשפה יהודית הם בעלי חשיבות לא רק כמורשת עבר, אלא כמשאב תרבותי הווה ועתידי, הן במדינת ישראל, והן בארצות מוצאם של היהודים דוברי הערבית, עיראק, סוריה, לבנון, תימן, מצרים, לוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו, אשר בחלקן יש בשני העשורים האחרונים עניין מחודש במורשת היהודית בערבית.
חוק היסוד החדש, חוק הלאום היהודי, הורדת מעמדה של השפה הערבית במסגרתו, וכן הראייה הדיכוטומית שהוא יוצר, כאילו העברית היא השפה היהודית הלגיטימית היחידה של הלאום היהודי, חותרים תחת המורשת של יהודי העולם הערבי, ותחת מגמות תרבותיות עכשוויות בחברה הישראלית, והרנסאנס המזרחי שבתוכה, ומשיבות אותנו לשיח של הפרדה, גבולות, כור היתוך נוקשה, והירארכיה תרבותית המבזה ומנמיכה את הקהילות היהודיות המזרחיות ומפלה אותם לרעה לעומת קהילות יהודיות מארצות לא ערביות.
לדעתנו יש לעודד ולטפח את הקשר היהודי ההיסטורי עם הלשון הערבית. חובה עלינו להשקיע רבות בלימוד השפה הערבית בבתי-הספר העבריים בארץ, להעמיק במחקרה ושימורה באקדמיה ובמוסדות מחקר שונים, ולתרגם יצירות ממנה ואליה. אל לנו לפגוע בקשר זה, במיוחד לאור הפגיעה החמורה בו בעבר, החשיבות ההיסטורית שלו בהווה והחשיבות בעתיד של חידושו. המורשת היהודית היא מורשת רב-לשונית, ורוב הקהילות היהודיות היו רב-לשוניות, ואין לצמצם את המורשת היהודית ללשון אחת, העברית, חשובה ככל שתהיה.
אריאל הירשפלד על "שירים לאסירי בתי-הסוהר" בעיתון הארץ (חלק א' וחלק ב'):
א.
השירה הישראלית היא מה שעומד היום כנגד המדינה הישראלית, והיא תמצית הרוח המפעמת בהוויה הישראלית. זו, כשאינה נושאת את המלה "תרבות" לשווא, רחוקה מאוד מן השוביניזם האטום המזוהה עם "יהדות", ובעיקר מן הבלבול בין אמונה לבערות המפעם בלב השרים הממונים על החינוך והתרבות. "דברים שהדעת אינה סובלת — הדת סובלת", כתבה המשוררת (הדתית) הנפלאה בַּכֹּל סֶרְלוּאִי בברק אופייני, מגלה בדרך הלשון־נופל־על־לשון את האיבה שצמחה לפתע בדור הזה בין הדת לדעת. הדברים שלהלן מוקדשים לקשר הארוך, העמוק והנועז שבין השירה הישראלית לבין המסורת היהודית, הרחוק כל כך מן הקריעה שהמערכת המדינית הישראלית מבקשת לחולל בעולמה של התרבות הישראלית.
מזה שנה מונח לידי שיר של אלמוג בהר, ואני קורא בו מידי כמה ימים. אני דוחה את כתיבת המאמר עליו כבר שנה שלמה. רק עכשיו מצאתי את משפט הפתיחה. השיר פורסם בתחילה ברשת ובחורף האחרון הוא יצא לאור בספר "שירים לאסירי בתי הסוהר". כשראיתיו בספר ראיתי שהמדובר הוא במעשה שירי מקיף הרבה יותר מן השיר האחד, מרשים ככל שיהיה. ברור לי כי "שירים לאסירי בתי הסוהר" הוא מעשה שירי גדול, מן המשמעותיים ביותר בדור הזה.
אלך בעקבות רצף הפגישה עם הספר הזה. קודם ראיתי את השיר האחד, "עד שהגיע לגיל שלוש לא סיפרתי לבני על אלוהים", ורק אחר כך קראתי את הספר כולו:
האם השיר הזה דתי? האם הוא חילוני? הוא דתי מאוד, אבל לא באופן המשייך עצמו לאחת הקבוצות או הכיתות או הזרמים הממיינים עצמם על פי השיטות הישנות המקובלות בארצנו. הוא בוודאי יהודי מאוד וגם ישראלי מאוד, והוא עצם מעצמיה של השירה העברית ושל דרכי זרימתה בין שכבות הלשון העברית השונות. אלמוג בהר יוצר לדיבורו בשיר הזה תשתית מורכבת ביותר, העשויה שכבות שונות המצויות במתחים עזים זו עם זו. ראשית, הוא חושף את חייו כיחיד, על עומקי האהבה והחרדה שבהם, כי זהו עוגן העולם, ובו בזמן הוא העומד מול תועפות המסורת היהודית ועוצמתם של מושגיה הדתיים ועל דמות האלוהים שבה. כאן, בגלוי ובפשטות נוגעת ללב, מעמת עצמו האדם עם "קולות האב" הכבירים של המסורת ושל הלאום (לא נשכח: סיפור העקדה העולה פתאום לקראת סוף השיר הוא גם מיתוס חדש של מדינת ישראל הלוחמת).
בהר גומר את השיר במהלך נועז: בו, בתוכו כאָב, מתרחשת הדרמה הנסתרת מעיני הבן. הוא שם עצמו בתוך הסיפור הקדמון בבראשית, והוא מסרב לו מעיקרו.
אבל הרגע הזה לא יובן במלוא ההדהוד הנידף ממנו בלי דגם יסוד נוסף, זר, הוא "שר היער" של גתה. האב בבלדה הטרגית של גתה מצוי, כזכור, בין בנו החולה, הקרוב לגווע, לבין דמות אימים של שד המתגלה לבנו המדמדם מקדחת המחלה. האב מנסה להגן על בנו ולהסתיר את ממדיו המפתים־ממיתים של השד העולה בתודעת הילד באמצעות הצבעה על המציאות הארצית, הריאלית, המקיפה אותם ביער הלילי. מה שנדמה לילד כפיתוי ומתק שפתיים אינו אלא עלי שלכת המאוושים ברוח לדברי האב. אבל כל המכיר את הבלדה הנודעת מבין כי אין המדובר בעימות פשוט בין "דמיון" ו"מציאות" אלא במאבק נואש על חיי הבן. הדמיון המיתולוגי אינו מישור חלומי חלופי למציאות אלא דמדום של מחלה סופנית. האב מבין כי הוא נאבק בכוח החזק ממנו עד אין שיעור, אבל הוא אינו יכול לוותר: הקשר עם המציאות הוא גורלי — החיים תלויים בו.
הצירוף המרתק שיוצר בהר בין דמות האב החיה לבין האב המקראי וביניהן לבין האב ב"שר היער" יוצר ניצוץ של נפץ המוביל למפץ אדיר הנמצא כבר מעבר לגבולות השיר. הנימה השלווה, היום־יומית, הרוויה מלות חיבה ומאור פנים, אינה יכולה להסתיר (או ליתר דיוק, היא נועדה להבליט בדרך ההסתר) את הבהלה, הפלצות ממש, שדברי האלוהים מעוררים באב. ואין צורך להוסיף: כל המכיר את שתי התשתיות הסיפוריות של השיר אינו יכול שלא לראות את התו השֵדִי, הפתייני והצמא לדם שנוסף כאן לדמותו של האל המקראי.
ואין צורך להדגיש: מה שמחולל את התגלות השד בבלדה של גתה הוא השפעתה התודעתית של מחלה קשה, חום גבוה המחולל הזיות. בשירו של בהר שרויה ההתגלות בתודעתו של האב ולא של הבן. ההתעשתות, התפנית החדה והפניית העורף לאל המתגלה בתודעה מלמדות שמשהו מתכונות הדמדום החולה, הילדותי, חילחל גם אל האב העכשווי, הישראלי כל כך, הרגיל לכאורה. השיר הזה אינו עוסק ברקמה פואטית של מיתוסים. הוא עוסק ביהדות בצביונה הישראלי.
קשה להגזים בגודל מעשהו של אלמוג בהר בשיר הזה. אין זו "אלוזיה" ספרותית ויחס "אינטרטקסטואלי", מורכב ככל שיהיה, עם פרק כ"ב בבראשית. אלמוג בהר מכניס עצמו אל מעמקי המרחב הספרותי (במובן שנתן חוקר הספרות מוריס בלאנשו למושג "מרחב ספרותי": המרחב העל־זמני של השפה הספרותית). הוא נכנס אל ההיסטוריה הגלומה בלשון ומנסה להטות אותה באותו רגע גורלי, אחרי דבריו של האל "קח את בנך את יחידך אשר אהבת". כלומר: הוא כמו עומד שם, במקום ההוא של המגע הגורלי בין לשון לבין ההיסטוריה, ומסרב להמשך המוכר להיסטוריה.
אבל השיר אינו שרוי בגבהים השמימיים הללו של הרעיון. הוא שיר ארצי רוחש חיים ארציים ועכשוויים. ההתגלות איננה עניין תיאטרלי המצריך פעלולים מיתולוגיים נוסח "ויֵּט שמיים ויֵּרד וערפל תחת רגליו, וירכב על כרוב וַיָּעֹף ויֵּדֶא על כנפי רוח" (תהלים י"ח). בהר חושף את מציאות האמונה היהודית כפי שהיא גלומה בחיי אדם־אב מעצם חרדת החיים והאהבה שבהם. מצב ההתגלות הוא מציאות תודעתית אינטימית וקרובה שאינה כרוכה בטקס מקדים או בפרקטיקה מיסטית כלשהי.
ועם כל יהודיותו העמוקה של השיר, נחמיץ את עיקרו אם לא נשמע בו גם את עוצמת הסירוב והחרון העולים באב לשמע הדיבור האלוהי המעז להביא את המלה "אהבתָ". ברור שבעיני האב בשירו של אלמוג בהר השימוש האלוהי במלה "אהבת" הוא פשע אלוהי. האל הוא כל־יכול והוא "ריבונו של עולם", אבל הוא אינו יכול להבין את מה שמותנה בחיים ובמוות, כלומר את האהבה האנושית. הוא אינו יכול להכיל את מה שנובע מן ההולדה הארצית ומן הפגיעות הכרוכה בה. האל, בעיניו, מצטט את האדם באורח שקרי.
אני חושב שיסוד עוצמתה של שירת אלמוג בהר היא בחשיפתה של הרכות האבהית, הצד המגונן והעדין שבה, המשכה הנכון של ההולדה. השירים המקיפים את "עד שהגיע לגיל שלוש" בספר הם מהשירים העדינים והחזקים ביותר שקראתי מעודי על אבהות בלשון העברית. כתיבתם קרובה לעצם התרחשותם של מעשי האבהות — האכלה, משחק, השכבה: "כשאני הולך ממנו למחברת / לכתוב על בני המשחק בלגו / הוא בוכה מזכיר לי שעלי ללכוד את אהבתנו בזמן / ולא את הזמן בשירים" (עמ' 20).
מורגש בשירים, בכולם, אותו מתח שבין ה"חיים" והכתיבה, והקשב למחיר שבמעבר הבגידה ההכרחי שמן החיים אל הכתיבה. הקירבה אל המעבר הזה גורמת לשירים להיות אינטימיים להפליא, ובכל זאת חיצוניים לחיים ובני חורין מהם. בהר מצליח לשמור על חום האהבה האבהית בתוך השיר בלי להזדייף.
חלק זה פורסם במקור בעיתון הארץ, מוסף תרבות וספרות, בתאריך 28.9.2017.
ב.
התרבות הישראלית היא רגשנית, נוטה לדמעות, רגילה לסחטנות רגשית. התקשורת סוחרת בדמעות. ומי שאינו בוכה נתבע לצחוק בסטנדאפ כלשהו. אבל הדיבור על אודות הרגש עצמו, זה שאינו זעם או התמוגגות בדמעות, הנוגע במכלול התגובות האנושיות לשמחה ולצער — מגומגם בה, מוגבל, כמעט אילם. הרגש על מלוא גווניו: אפילו גווני השמחה והאושר, שאינם פחותים כלל מגווני החרדה או הייאוש, כמעט ואינם זוכים לביטוי מדויק, גלוי, היכול לבטא משהו מפנימיותו של האדם היחיד.
איני מתיימר להבין את כל הסיבות לכך. יש בוודאי קשר בין סכנות הקיום בארץ, בקרבת המלחמה והשכול, לבין האיפוק הקשוח החוסם את רוב מטעני הרגש. כאילו יכולה חסימת הרגשות כולם להגן על האדם ולסוכך עליו מפני תועפות הבהלה, הזעם והתסכול המפעמים בו. יש גם קשר בין המניפולטיביות האלימה של הדיבור הפוליטי הישראלי, המפיק הון רב מנפנוף בשואה ובאיומי האויבים והמרצחים, והמגלה, רק מעט מתחת לפני השטח, חיבה עזה לכל מצב חירום ואימה, המקדם, כמובן, את מטרותיו, לבין האלם השוֹרֶה על כל המבקש לומר משהו המצוי בתדר אחר. יש קשר בין מצב הרוגז המהווה תשתית לרוב השיח הציבורי — רוגז יסודי, הקודם לכל סיבה ומצב; טרוניית־בראשית עדתית־מגזרית — לבין האי רצון והאי יכולת להירגע. הרוגז היסודי המפעם ביושבים בציון כמו מכריח להפוך כל דיבור לתוכחה.
ההערה הזאת לא נכונה בזיקה לשירה, ובעיקר — שירתן של המשוררות (אגי משעול, רחל חלפי, נורית זרחי, חדוה הרכבי, חביבה פדיה, ענת זכריה) שיצרה אתר משמעותי ומשפיע של דיבור רגשי העוסק במקומו של הרגש העמוק, הנבדל מן הרגשנות, במכלול החיים. אני מוצא בפתיחת ספרו הזה של אלמוג בהר המשך לשירה הנשית הגדולה של הדור הזה וקבלה של עיקר גדול ממנה. באחד השירים הראשונים מתרחשת התקרבות רוחנית דרוכה ורצופה בין הגבריות והנשיות והיא מתנסחת בזיקוק מושלם: השיר כולו עסוק בהתרחשות שברחם אהובתו של המשורר. הוא מקשיב לה וכמו נכנס לתהליכי הנביטה והצמיחה של העובר. הקשב של בהר לתהליכי הצמיחה בתוך הנשיות הוא מן הדברים העדינים והמפעימים ביותר שקראתי על אודות אבהות מתהווה. בסופו של השיר נאמר משהו שהוא סימן של דור:
[…] והתינוקות מנסים להעיר את אהובתי בלילות
לוחשים לה מילים בשפות ששכחה
מלטפים לה דפנות של בטן
מושכים חבלי טבּוּר
מכים על קירות שליה
על מחילות רֶחֶם.
והיא עוד אינה מתעוררת
גרגר אורז תופח בבטנה והיא
מאריכה שנתה
אומרת לליבה
עוד שנים רבות אני מתעוררת אחריהם בלילות
עתה לישון לישון.
ואני לפעמים מתעורר אחריהם באמצע הלילה
להצמיד אוזן לתחתיות בטנה
לזהות לב ועוד לב
לזהות כיצד גם לבי מתרחב
בהריון משלו (עמ' 14)
אלמוג בהר. "להצמיד אוזן לתחתיות בטנה"תומר אפלבאום
הכל בדיבור הזה מתרחש בקול אחר. מענה רך. הזמן הוא מעין הווה מתמשך. קול ברור של אדם יחיד שאינו ניצב על דוכן. דבריו — ספק נאמרים ספק לא נאמרים. והפשוט מכל, המבטל כל צורך בפירוש מיותר: המדובר הוא בלב, לא בשכל. המדובר הוא ב"הריון של הלב". בהר נזהר מלהפוך את התפנית המגדרית למהפכה, ההפך, הוא מבקש לראות במה שקורה לו "התרחבות הלב". כלומר: הוא נוטל את הצירוף העברי הנשגב, המקראי, "רוחב לב" ומרחיבו עוד מעט: יכולתו של הגבר להיות כה קרוב אל הנשיות שלצדו, להיות ב"הריון של לב" היא בבחינת התרחבות הלב אל ממד אחר. רוחב הלב הוא נדיבות, אושר שבשפע (כך בתהלים) וחוכמה גדולה (אלו שלושת הדברים שבהם חנן האלוהים את המלך שלמה — "חכמה… ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים" [מלכים א' ה', ט']) רוחב הלב הוא אפוא היכולת להתקרב אל הממד הנשי. המשתמע מזה — אין לו שיעור. קול אחר. זמן אחר של דיבור.
מן החוכמה הזאת נובע עיקר חדש: אלמוג בהר מדבר על ואל הקהילה הישראלית אחרת: הוא קושר קשר זורם לחלוטין עם עולמו של הפיוט, ומצליח ליצור תנועה חיונית בין הדיבור המסורתי לבין דיבור פואטי עכשווי, שאינו ממעיט בחידושיה של השירה העברית הישראלית. הוא קושר קשר לשוני עז בין העברית והערבית (וכמה משיריו מופיעים בספר בערבית) ובאותה תנועה עצמה יוצר קשר עם עברו היהודי־מזרחי. לא מקרה הוא, לכן, שהקול הנשמע כאן בזיקה למסורת המזרחית, למשל, רחוק מכל השגה לעוּמתית בין מזרחיות (ישראלית) לבין אשכנזיות.
אהובתי עושה עמי אהבה בשמות של מאכלים
אומרת לי בוא
הכנתי לנו שלישקאלאך
אומרת בוא הכנתי לנו קרעפלאך וקנידאלאך
וחמין וחלות ונזיד של עדשים (עמ' 89)
שמות המאכלים, המהווים בשיח הישראלי זירה להתגדרות עדתית והתנצחות שנושאה האמיתי חורג הרבה מעבר לתיבול הדגים וצלילי המילים, מופיעים כאן כמילות אהבה בין גבר ואשה. אין זו אלא פינה קטנה בספר הגדול הזה, אבל גם היא שייכת לקול האחר, לנימת השלום שבו. יחסו של בהר ללשונות המקום הזה הוא יחיד במינו: הערבית, היידיש (בעיקר בשיר הגדול המוקדש לאבות ישורון – "אבות") והעברית לשכבותיה עולות ויורדות במרחב שירתו בלי תחושה של מרכז אחד הנמצא בעכשיו כלשהו.
השלום הוא עמדת המוצא של הדיבור בספר הזה, וממנו יוצאים השירים לא רק אל האהבה אלא גם אל מחוזות של עימות, איבה ומלחמה. אבל גם בזה ניכר מאד מגעו של בהר, היוצר מתוך הקשר העז עם המסורת היהודית והיהודית־מזרחית המזוגות ברוך התקיף האבהי המיוחד לו. השיר הגדול "שיח' ג'ראח, התש"ע" המגולל משהו מן הדרמה הגדולה של הפגנות שיח' ג'ראח בחורף 2010 הוא הזמנה לדיבור אחר על העימות הישראלי פלסטיני והוא חג בלי הרף סביב מוקד האמונה, העבר המזרחי והקשר עם הישוב הערבי. לא אוכל לתאר כאן את הטקסט הגדול, החשוב והמרגש הזה. אצביע רק על רגע אחד, מפתיע, המחבר את ההפגנה אל האמונה היהודית בדרך של תפילה: "…ואני לוחש לאלוהי שתהיה נכונה צעקת הסיסמאות בעיניו כאילו תיקנתי קבלת השבת לפניו מתוקנת בכל דרכיה, וכאילו התפללתי תפילת ערבית של שבת לפניו בכל הכוונות הנכונות" (עמ' 39). הדתיות העצמאית של בהר, זו הניבטת בכל אחד משיריו, היא תמצית הזיווג בין הדתיות היהודית והשירה, כמו בשירתם של יונדב קפלון, חביבה פדיה או בכל סרלואי (או ביאליק או אבן־גבירול), היא ההוכחה ליכולת להיות דתי בעל רוח בת חורין לחלוטין. החופש המחשבתי והתנועה היצירתית, האישית־אינדיבידואלית, בתוך ציוויי הדת והמסורת, על הסירובים והבחירות האישיות הנעשות בהם, אינם מערערים את משקלה הסגולי של האמונה, הרצינות הגמורה ותום הלב המפעמים בחוויה הדתית המובעת בשירה הזאת.
הדוגמה המופתית לכך נמצאת באחד השירים העשויים במתכונת של ווריאציה, מעין המראה מתוך טקסטים מסורתיים, תפילות, פיוטים או יצירות קלאסיות. השיר "בקשה על הנשמה" יוצא כולו מתוך משפט ב"כתר מלכות" של שלמה אבן־גבירול, ובדרך החריזה הפייטנית הממשיכה את השיר הקדום השיר כולו נחרז ב"מה, מה, מה…" אלא שהשיר החדש אינו פסטיש של המופת הקדום אלא הוא שיר חדש הממשיך את השיר העתיק ומביאו אל ההווה. אלמוג בהר ניחן ביכולת נדירה להיכנס אל המרחב העל־זמני של השירה העברית ולמצוא, מתוך חתך הזמן שלו, את התדר בו ימשיך השיר בקולו. כבכל שיריו: הדיבור פשוט, צלול, נועז וישיר. שימו לב לאזכור העדין של השיר "ראה שמש" במשפט הלפני־אחרון:
"…ואני אף אצל נשמתי איני יודע כל זממָהּ / שהיא מלאה עורמה / ועמוסה לכלוך וזוהמה / […] וחשכה ממלאה את חייה תחת החמה / ואין אני מוצא עוד מקומה / ואין לה עוד נחמה / על כן פונה אני אליך להקימה / להזכיר לה את שמה / לצנן זעמה / או לעוררה מייאוש ותרדמה / ולַענות אותה לְמה וּמה / שהיא כתינוקת נדהמה / שרק יצאה את רחם אִמָהּ / ועולמך עדיין אינו עולמה / עומדת מול מלכותך העצומה / ומבקשת לשוב נעימה / אל אמה אל רחמהּ / עדיין חדשה היא עם כל פעימה / רואה שמש והיא אדומה / ואתה חי עולמים והיא בת יממה" (עמ' 25).
נימת הדיבור בפיוט הזה מקשרת בינו לבין כותרת הספר "שירים לאסירי בתי־הסוהר": הספר כולו שרוי תחת הצירוף "בית־הסוהר", אלא שאין המדובר בבית סוהר רגיל אלא בבית הסוהר הסמלי שבו שרוי הקיום האנושי במקום הזה. חלק ממנו הוא כלא הארציות האוחזת ברוח, אבל עיקרו הוא בתי הכלא המנטליים שהחברה על מעמדותיה, איבותיה המטופחות, מיוניה ושיפוטיה הנחרצים בונה סביב בני אדם. הספר מלא שירים על מגורשי בתים ומסורבי בתים ועל העומדים מול הרשויות ומחפשים מלים מולן. "את הכלא הזה בני אדם בנו, אבא, אנחנו עוזרים להם להמשיך בבניתו, להוסיף אגפים, להציב מצלמות, עוד מעט כבר אינם זקוקים לסוהרים…" (עמ' 260). לא מצאתי בשנים האחרונות ביטויים נוקבים כל כך לתחושת האסון החברתי החודר אל תוכי התודעה והרגש של היחידים כבספר הזה.
הדיבור בספר הזה כולו, גם זה העשוי שקט גמור ושלום, שרוי במתח עז עם ראייתו המתמדת של בית הסוהר הזה הממלא את העולם. הוא ביטויה הרוחני הגבוה, המסוגל להתרומם מעל מישור המגזרים והכיתות, של ההימצאות במקום הזה; ביטוי הנבדל מכל מנשר פוליטי המוכיח בשער. איכות השירה שבספר הזה עשויה מן ההיקף הרחב, הכולל, שלה; מיכולתה להכיל קולות כה רבים מבלי לאבד את תחושת היחיד שבה ובלי להפוך לחייכנות ריקה. אלמוג בהר שומע קולות רבים באמת. יש בספר הזה גדוּלָה.
חלק זה פורסם במקור בעיתון הארץ, מוסף תרבות וספרות, בתאריך 10.10.2017.
לראשונה בארץ הוקמה תכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית, המשלבת לימוד של תרבות יהודי העולם הערבי ותרבות מזרחית בארץ, ערבית ועברית, ערבית ספרותית וערבית-יהודית, עברית רבנית ועברית ישראלית, שירה, ספרות, פילוסופיה, הלכה, קבלה ותרבות פופולרית, יהדות ואסלאם,
אודות:
התוכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית היא תוכנית לימודים חדשה לתואר ראשון, המוקמת כתוכנית בין-אוניברסיטאית, בשיתוף של החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב והמחלקה ללימודים רב-תחומיים באוניברסיטת בן גוריון בנגב. התוכנית נפתחה בשנת הלימודים תשע"ח, 2018-2017.
התוכנית החדשה חובקת כאלף שנים של תרבות ערבית-יהודית, ועוסקת בשאלות הנוגעות בשפה, בספרות, בהיסטוריה ובפילוסופיה. שאלות אלו נוגעות בתרבותם ויצירתם של יהודים וערבים בארצות האסלאם באלף השנים האחרונות, אך גם דנה בנושאים אקוטיים עכשוויים: משאלות על הזהות והיצירה המזרחית ועד הספרות הפלסטינית בישראל.
לצד חדשנותה הדיסציפלינרית מבקשת התוכנית להציע גם מערך תיאורטי ומתודולוגי חדשני המשיב באופן רב-ערכי לשאלות מרכזיות במדעי הרוח בישראל: שאלת החילון והדיאלקטיקה של המסורת, הזיקות בין יהדות לאסלאם, ביקורת האוריינטליזם והיחסים עם תרבות המערב, הזיקות בין עברית לערבית ועוד.
عن البرنامج:
البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية هو برنامج دراسي جديد للبكالوريوس (BA) وهو مشترك بين جامعتي تل-أبيب (قسم الأدب) وبن-غوريون بالنقب (قسم الدراسات متعدّدة المجالات). انطلق البرنامج بدءًا من السنة الدراسية 2017-2018.
يركّز البرنامج على مسائل اللغة، والأدب، والتاريخ والفلسفة المنبثقة من الدول العربية-الإسلامية في الألفية الأخيرة، وتعالج أيضًا مسائل معاصرة ملحّة، من مسائل المتعلّقة بالهوية اليهودية الشرقة وحتى الأدب الفلسطيني.
بالإضافة الى التجديد الاتّساقي (التجديد في الحقل المعرفي) الذي يقدّمه هذا البرنامج، فهو يعرض سلّة نظرية ومنهجية نوعية تقدّم أدوات متنوّعة لتناول أسئلة مركزية في دراسات الآداب في إسرائيل: مثل مسألة العلمانية وجدليتها مع التقليد، العلاقات بين اليهودية والإسلام، نقد الاستشراق، العلاقة بين العبرية والعربية، وأسئلة أخرى.
מלגות:
התכנית תציע מספר מלגות ומענקי לימוד.
منح:
يقدّم البرنامج منح وإعانات تعليمية للمتقدّمين والطلّاب المتفوّقين.
תנאי קבלה:
תנאי הקבלה לתכנית יהיו על פי תנאי הקבלה הכלליים בפקולטה למדעי הרוח.
תלמידים המצטרפים לתכנית אינם נדרשים לידע מוקדם בערבית. תלמידים בעלי ידע מוקדם בערבית ספרותית יוכלו להיבחן בבחינת בקיאות.
شروط القبول:
تتبع شروط القبول للبرنامج شروط القبول العامة في كلية الآداب.
لا يُشترط التسجيل بمعرفة اللغة العربية.
يمكن تقديم الطلاب اللذين يجيدون العربية الفصحى لامتحان من أجل تقييم مستواهم.
מבנה התכנית:
הלימודים יתנהלו במסגרת דו-חוגית, לצד לימודים לתואר ראשון בחוג נוסף (בחוג לספרות, בחוג אחר בפקולטה למדעי הרוח, או בפקולטה אחרת באוניברסיטת תל-אביב).
יש ללמוד סה"כ 60 שעות סמסטריאליות בתכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית הבין-אוניברסיטאית.
مبنى البرنامج:
التعليم في البرنامج يكون مزدوج الأقسام (דו-חוגי) بالإضافة الى التعليم في قسم إضافي (في قسم الأدب، في قسم آخر في كلية الآداب، أو في كلية أخرى في جامعة تل-أبيب).
على الطالب إتمام 60 ساعة فصلية في البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية.
מבנה הלימודים:
הלימודים בתכנית כוללים לימודי ליבה משותפים (חובה), קורסי שפה, קורסי בחירה וסמינרים בשתי האוניברסיטאות (אוניברסיטת תל-אביב ומאוניברסיטת בן-גוריון). בנוסף יתקיימו ימי עיון, כנסים, סמינר מחלקתי וסדנאות מחקר משותפים לשתי האוניברסיטאות.
קורסי שפה: תכנית הלימודים כוללת לימודי שפה ערבית ספרותית בהיקף של 12 ש"ס. כאמור, תלמידים המצטרפים לתכנית אינם נדרשים לידע מוקדם בערבית. תלמידים שיש להם ידע מוקדם בערבית ספרותית יוכלו להיבחן בבחינת מיון על פיה יקבע אם עליהם ללמוד קורסים שפה נוספים במסגרת התואר. בעלי פטור בערבית ספרותית ילמדו קורסי בחירה במקום נקודות לימוד השפה הערבית הספרותית המוגדרות בתכנית.
קורסי ליבה: 30 ש"ס. מתוכם 20 ש"ס באוניברסיטת תל-אביב ו-10 ש"ס באוניברסיטת בן-גוריון.
קורסי בחירה: 10 ש"ס. הסטודנטים יוכלו לבחור איזה חלק מתוכם ללמוד באוניברסיטת תל-אביב, ואיזה חלק ללמוד באוניברסיטת בן-גוריון.
סמינרים: 8 ש"ס. מתוכם 4 ש"ס באוניברסיטת תל-אביב ו-4 ש"ס באוניברסיטת בן-גוריון.
לאחר ביצוע ההרשמה וקבלת אישור על קבלה ללימודים יבנו תלמידי התכנית את מערכת השעות בעזרת יועצי התכנית, על פי רשימת הקורסים הרלוונטיים המופיעה בידיעון.
مبنى التعليم:
يشمل البرنامج التعليمي مساقات أساسية مشتركة (إجبارية)، مساقات لغة، مساقات اختيارية وندوات في جامعتي تل-أبيب وبن-غوريون. بالإضافة الى ذلك، سيستضيف البرنامج مؤتمرات وندوات بحثية مشتركة.
مساقات اللغة: يشمل البرنامج تعلّم اللغة العربية الفصحى بمقدار 12 ساعة فصلية. لا يُشترط التسجيل بمعرفة اللغة العربية. يمكن تقديم الطلاب اللذين يجيدون العربية الفصحى لامتحان من أجل تقييم مستواهم. على الطلّاب المعفيين من تعلّم اللغة العربية الانتساب الى مساقات اختيارية بعدد نقاط مساق تعلّم العربية الفصحى المحدّدة في البرنامج.
مساقات أساسية: 30 ساعة فصلية. منهم 20 ساعة فصلية في جامعة تل-أبيب و10 ساعة فصلية في جامعة بن-غوريون.
المساقات الاختيارية – 10 ساعات فصلية. يستطيع الطلاب تقسيم هذه الساعات بين جامعتي تل-أبيب وبن-غوريون.
ندوات – 8 ساعات فصلية، منها 4 ساعات فصلية في جامعة تل-أبيب و 4 ساعات فصلية في جامعة بن-غوريون.
بعد التسجيل في جامعة تل-أبيب واستلام القبول للبرنامج في الأقسام المختارة، على الطلاب بناء برامجهم التعليمية مع المستشارين في الجامعة الأم. (قائمة المساقات موجودة في سجل الأقسام لكل جامعة).
רשימת קורסי הליבה בתכנית לימודי תרבות ערבית-יהודית
אוניברסיטת תל-אביב
מ-ערב: אוריינטציה בתרבות המערבית
החוג לספרות
2 ש"ס
בין עברית לערבית – ספרות, היסטוריה, תרבות, לשון, זהות
החוג לספרות
2 ש"ס
על הזהות הפלסטינית בישראל
החוג לספרות
2 ש"ס
יצירות מופת בשירה העברית בימי הביניים
החוג לספרות
2 ש"ס
יהודי ארצות האסלאם
החוג להיסטוריה של ע"י
2 ש"ס
מבוא לערבית יהודית
דרישת קדם: ערבית ספרותית רמת מתחילים
החוג לערבית ואסלאם
4 ש"ס
קריאה משווה בטקסטים בערבית יהודית חדשה
דרישת קדם: קורס "מבוא לערבית יהודית"
2 ש"ס
השכלה, מיסיון ואימפריאליזם: "יהודי המזרח" במאה ה- 19
4 ש"ס
סה"כ באוניברסיטת ת"א
20 ש"ס
קורסי שפה ערבית ספרותית עד לרמת פטור
אוניברסיטת בן-גוריון
בין מזרח למערב: יהדות, נצרות ואיסאלם
2 ש"ס
אבני דרך בתרבות היהודית ערבית (סדרת הרצאות)
2 ש"ס
הקול המזרחי בספרות העברית
2 ש"ס
תיאוריות במאה ה-20 – מניטשה עד דרידה
4 ש"ס
סה"כ באוניברסיטת בן גוריון
10 ש"ס
قائمة المساقات الأساسية:
في جامعة تل-أبيب
غرب/عرب: توجّهات في الثقافة الغربية ساعتين فصليتين
המזכירות משותפת עם מזכירות החוג לספרות:
בנין גילמן, חדר 358, טל' 03-6409689, 03-6409502
קבלת קהל:
ימים א', ג' ו- ד', שעות 13:30-10:00
יום ב' שעות 15:00-10:00
תשלום שכר הלימוד וקבלת שירותים
שכר הלימוד משולם לאוניברסיטת האם בה נרשם הסטודנט כנהוג בכל מוסד ומוסד. סטודנט בתוכנית יהיה פטור מכל תשלום בגין לימודיו באוניברסיטת בן-גוריון השותפה לתוכנית, ויהיה זכאי לקבל את כל השירותים הניתנים שם (כגון: ספריה, כרטיס נבחן).
تسديد رسوم التعليم وتلقّي الخدمات
تُدفع رسوم التعليم للجامعة الأم كما معمول به في جميع المؤسسات. الطلاب المنتسبون لهذا البرنامج في جامعة تل-أبيب معفيون من رسوم للتعليم في جامعة بن-غوريون، ويحق لهم تلقي جميع الخدمات المتوفّرة فيها (مثل استخدام المكتبة وبطاقة ممتحَن).
נפתחה ההרשמה ללימודי תואר ראשון ושני בתכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית, ואתם יכולים לבחור אם ללמוד בתכנית באוניברסיטת תל-אביב או באוניברסיטת בן-גוריון, אם לתואר ראשון או שני, ולהתחיל כבר באוקטובר 2018.
אנחנו מזמינים אתכם להירשם לתכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית, תכנית לימודים חדשה וייחודית לתואר ראשון אשר שמה דגש על התרבות והיצירה של יהודי העולם הערבי באלף השנים האחרונות, ומפגישה בין יצירות קודש וחול, ימי הביניים והעת המודרנית, ספרות ופילוסופיה ותרבות פופולרית, יהדות ואסלאם, יצירה מזרחית וספרות פלסטינית עכשווית בארץ. התכנית מבקשת גם לבחון באופן חדשני שאלות ייסוד במדעי הרוח בישראל: שאלת החילון ווהדיאלקטיקה של המסורת, ביקורת האוריינטליזם והיחסים עם תרבות המערב, הזיקות בין עברית לערבית ועוד. תלמידי התכנית ילמדו ערבית ספרותית, וכן מבואות לערבית-יהודית. התכנית פועלת בשיתוף החוג לספרות, וכן כתכנית בין-אוניברסיטאית יחד עם אוניברסיטת בן גוריון בנגב. התכנית תציע מספר מלגות ומענקי לימוד.
ندعوكم للتسجيل لبرنامج دراسات الثقافة العربية-اليهودية، وهو برنامج جديد ومميّز للبكالوريوس والتي يدرّس الثقافة اليهودية في العالم العربي في الالفيّة الأخيرة، ويجمع بين الأعمال الدينية والدنيوية حتى الزمن المعاصر، بالإضافة لدراسة الأدب والفلسفة والثقافة الشعبية واليهودية والإسلام والثقافة الشرقية والأدب الفلسطينيّ. يطرح البرنامج أسئلة تصب في جوهر العلوم الإنسانية في البلاد، مثل مسألة العَلمانية وعلاقتها مع التراث، نقد الاستشراق والعلاقة مع الثقافة الغربية، والعلاقات بين العبرية والعربية. على طلاب البرنامج تعلّم العربية الفصحى وأيضًا مداخل للعربية اليهودية. يعمل البرنامج بالشراكة مع قسم الأدب وأيضًا بالشراكة مع جامعة بن-غوريون في النقب. يعرض البرنامج العديد من المنح التعليمية.
נפתחה ההרשמה ללימודי תואר ראשון ושני בתכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית, ואתם יכולים לבחור אם ללמוד בתכנית באוניברסיטת תל-אביב או באוניברסיטת בן-גוריון, אם לתואר ראשון או שני, ולהתחיל כבר באוקטובר 2018.
אנחנו מזמינים אתכם להירשם לתכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית, תכנית לימודים חדשה וייחודית לתואר ראשון אשר שמה דגש על התרבות והיצירה של יהודי העולם הערבי באלף השנים האחרונות, ומפגישה בין יצירות קודש וחול, ימי הביניים והעת המודרנית, ספרות ופילוסופיה ותרבות פופולרית, יהדות ואסלאם, יצירה מזרחית וספרות פלסטינית עכשווית בארץ. התכנית מבקשת גם לבחון באופן חדשני שאלות ייסוד במדעי הרוח בישראל: שאלת החילון ווהדיאלקטיקה של המסורת, ביקורת האוריינטליזם והיחסים עם תרבות המערב, הזיקות בין עברית לערבית ועוד. תלמידי התכנית ילמדו ערבית ספרותית, וכן מבואות לערבית-יהודית. התכנית פועלת בשיתוף החוג לספרות, וכן כתכנית בין-אוניברסיטאית יחד עם אוניברסיטת בן גוריון בנגב. התכנית תציע מספר מלגות ומענקי לימוד.
ندعوكم للتسجيل لبرنامج دراسات الثقافة العربية-اليهودية، وهو برنامج جديد ومميّز للبكالوريوس والتي يدرّس الثقافة اليهودية في العالم العربي في الالفيّة الأخيرة، ويجمع بين الأعمال الدينية والدنيوية حتى الزمن المعاصر، بالإضافة لدراسة الأدب والفلسفة والثقافة الشعبية واليهودية والإسلام والثقافة الشرقية والأدب الفلسطينيّ. يطرح البرنامج أسئلة تصب في جوهر العلوم الإنسانية في البلاد، مثل مسألة العَلمانية وعلاقتها مع التراث، نقد الاستشراق والعلاقة مع الثقافة الغربية، والعلاقات بين العبرية والعربية. على طلاب البرنامج تعلّم العربية الفصحى وأيضًا مداخل للعربية اليهودية. يعمل البرنامج بالشراكة مع قسم الأدب وأيضًا بالشراكة مع جامعة بن-غوريون في النقب. يعرض البرنامج العديد من المنح التعليمية.
—
בואו ללמוד את מה שבאמת מעניין אתכם ומעסיק אתכם, במסלול דו-חוגי עם חוג לימודים נוסף,
לראשונה בארץ הוקמה תכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית, המשלבת לימוד של תרבות יהודי העולם הערבי ותרבות מזרחית בארץ, ערבית ועברית, ערבית ספרותית וערבית-יהודית, עברית רבנית ועברית ישראלית, שירה, ספרות, פילוסופיה, הלכה, קבלה ותרבות פופולרית, יהדות ואסלאם,
אודות:
התוכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית היא תוכנית לימודים חדשה לתואר ראשון, המוקמת כתוכנית בין-אוניברסיטאית, בשיתוף של החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב והמחלקה ללימודים רב-תחומיים באוניברסיטת בן גוריון בנגב. התוכנית נפתחה בשנת הלימודים תשע"ח, 2018-2017.
התוכנית החדשה חובקת כאלף שנים של תרבות ערבית-יהודית, ועוסקת בשאלות הנוגעות בשפה, בספרות, בהיסטוריה ובפילוסופיה. שאלות אלו נוגעות בתרבותם ויצירתם של יהודים וערבים בארצות האסלאם באלף השנים האחרונות, אך גם דנה בנושאים אקוטיים עכשוויים: משאלות על הזהות והיצירה המזרחית ועד הספרות הפלסטינית בישראל.
לצד חדשנותה הדיסציפלינרית מבקשת התוכנית להציע גם מערך תיאורטי ומתודולוגי חדשני המשיב באופן רב-ערכי לשאלות מרכזיות במדעי הרוח בישראל: שאלת החילון והדיאלקטיקה של המסורת, הזיקות בין יהדות לאסלאם, ביקורת האוריינטליזם והיחסים עם תרבות המערב, הזיקות בין עברית לערבית ועוד.
عن البرنامج:
البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية هو برنامج دراسي جديد للبكالوريوس (BA) وهو مشترك بين جامعتي تل-أبيب (قسم الأدب) وبن-غوريون بالنقب (قسم الدراسات متعدّدة المجالات). انطلق البرنامج بدءًا من السنة الدراسية 2017-2018.
يركّز البرنامج على مسائل اللغة، والأدب، والتاريخ والفلسفة المنبثقة من الدول العربية-الإسلامية في الألفية الأخيرة، وتعالج أيضًا مسائل معاصرة ملحّة، من مسائل المتعلّقة بالهوية اليهودية الشرقة وحتى الأدب الفلسطيني.
بالإضافة الى التجديد الاتّساقي (التجديد في الحقل المعرفي) الذي يقدّمه هذا البرنامج، فهو يعرض سلّة نظرية ومنهجية نوعية تقدّم أدوات متنوّعة لتناول أسئلة مركزية في دراسات الآداب في إسرائيل: مثل مسألة العلمانية وجدليتها مع التقليد، العلاقات بين اليهودية والإسلام، نقد الاستشراق، العلاقة بين العبرية والعربية، وأسئلة أخرى.
מלגות:
התכנית תציע מספר מלגות ומענקי לימוד.
منح:
يقدّم البرنامج منح وإعانات تعليمية للمتقدّمين والطلّاب المتفوّقين.
תנאי קבלה:
תנאי הקבלה לתכנית יהיו על פי תנאי הקבלה הכלליים בפקולטה למדעי הרוח.
תלמידים המצטרפים לתכנית אינם נדרשים לידע מוקדם בערבית. תלמידים בעלי ידע מוקדם בערבית ספרותית יוכלו להיבחן בבחינת בקיאות.
شروط القبول:
تتبع شروط القبول للبرنامج شروط القبول العامة في كلية الآداب.
لا يُشترط التسجيل بمعرفة اللغة العربية.
يمكن تقديم الطلاب اللذين يجيدون العربية الفصحى لامتحان من أجل تقييم مستواهم.
מבנה התכנית:
הלימודים יתנהלו במסגרת דו-חוגית, לצד לימודים לתואר ראשון בחוג נוסף (בחוג לספרות, בחוג אחר בפקולטה למדעי הרוח, או בפקולטה אחרת באוניברסיטת תל-אביב).
יש ללמוד סה"כ 60 שעות סמסטריאליות בתכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית הבין-אוניברסיטאית.
مبنى البرنامج:
التعليم في البرنامج يكون مزدوج الأقسام (דו-חוגי) بالإضافة الى التعليم في قسم إضافي (في قسم الأدب، في قسم آخر في كلية الآداب، أو في كلية أخرى في جامعة تل-أبيب).
على الطالب إتمام 60 ساعة فصلية في البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية.
מבנה הלימודים:
הלימודים בתכנית כוללים לימודי ליבה משותפים (חובה), קורסי שפה, קורסי בחירה וסמינרים בשתי האוניברסיטאות (אוניברסיטת תל-אביב ומאוניברסיטת בן-גוריון). בנוסף יתקיימו ימי עיון, כנסים, סמינר מחלקתי וסדנאות מחקר משותפים לשתי האוניברסיטאות.
קורסי שפה: תכנית הלימודים כוללת לימודי שפה ערבית ספרותית בהיקף של 12 ש"ס. כאמור, תלמידים המצטרפים לתכנית אינם נדרשים לידע מוקדם בערבית. תלמידים שיש להם ידע מוקדם בערבית ספרותית יוכלו להיבחן בבחינת מיון על פיה יקבע אם עליהם ללמוד קורסים שפה נוספים במסגרת התואר. בעלי פטור בערבית ספרותית ילמדו קורסי בחירה במקום נקודות לימוד השפה הערבית הספרותית המוגדרות בתכנית.
קורסי ליבה: 30 ש"ס. מתוכם 20 ש"ס באוניברסיטת תל-אביב ו-10 ש"ס באוניברסיטת בן-גוריון.
קורסי בחירה: 10 ש"ס. הסטודנטים יוכלו לבחור איזה חלק מתוכם ללמוד באוניברסיטת תל-אביב, ואיזה חלק ללמוד באוניברסיטת בן-גוריון.
סמינרים: 8 ש"ס. מתוכם 4 ש"ס באוניברסיטת תל-אביב ו-4 ש"ס באוניברסיטת בן-גוריון.
לאחר ביצוע ההרשמה וקבלת אישור על קבלה ללימודים יבנו תלמידי התכנית את מערכת השעות בעזרת יועצי התכנית, על פי רשימת הקורסים הרלוונטיים המופיעה בידיעון.
مبنى التعليم:
يشمل البرنامج التعليمي مساقات أساسية مشتركة (إجبارية)، مساقات لغة، مساقات اختيارية وندوات في جامعتي تل-أبيب وبن-غوريون. بالإضافة الى ذلك، سيستضيف البرنامج مؤتمرات وندوات بحثية مشتركة.
مساقات اللغة: يشمل البرنامج تعلّم اللغة العربية الفصحى بمقدار 12 ساعة فصلية. لا يُشترط التسجيل بمعرفة اللغة العربية. يمكن تقديم الطلاب اللذين يجيدون العربية الفصحى لامتحان من أجل تقييم مستواهم. على الطلّاب المعفيين من تعلّم اللغة العربية الانتساب الى مساقات اختيارية بعدد نقاط مساق تعلّم العربية الفصحى المحدّدة في البرنامج.
مساقات أساسية: 30 ساعة فصلية. منهم 20 ساعة فصلية في جامعة تل-أبيب و10 ساعة فصلية في جامعة بن-غوريون.
المساقات الاختيارية – 10 ساعات فصلية. يستطيع الطلاب تقسيم هذه الساعات بين جامعتي تل-أبيب وبن-غوريون.
ندوات – 8 ساعات فصلية، منها 4 ساعات فصلية في جامعة تل-أبيب و 4 ساعات فصلية في جامعة بن-غوريون.
بعد التسجيل في جامعة تل-أبيب واستلام القبول للبرنامج في الأقسام المختارة، على الطلاب بناء برامجهم التعليمية مع المستشارين في الجامعة الأم. (قائمة المساقات موجودة في سجل الأقسام لكل جامعة).
רשימת קורסי הליבה בתכנית לימודי תרבות ערבית-יהודית
אוניברסיטת תל-אביב
מ-ערב: אוריינטציה בתרבות המערבית
החוג לספרות
2 ש"ס
בין עברית לערבית – ספרות, היסטוריה, תרבות, לשון, זהות
החוג לספרות
2 ש"ס
על הזהות הפלסטינית בישראל
החוג לספרות
2 ש"ס
יצירות מופת בשירה העברית בימי הביניים
החוג לספרות
2 ש"ס
יהודי ארצות האסלאם
החוג להיסטוריה של ע"י
2 ש"ס
מבוא לערבית יהודית
דרישת קדם: ערבית ספרותית רמת מתחילים
החוג לערבית ואסלאם
4 ש"ס
קריאה משווה בטקסטים בערבית יהודית חדשה
דרישת קדם: קורס "מבוא לערבית יהודית"
2 ש"ס
השכלה, מיסיון ואימפריאליזם: "יהודי המזרח" במאה ה- 19
4 ש"ס
סה"כ באוניברסיטת ת"א
20 ש"ס
קורסי שפה ערבית ספרותית עד לרמת פטור
אוניברסיטת בן-גוריון
בין מזרח למערב: יהדות, נצרות ואיסאלם
2 ש"ס
אבני דרך בתרבות היהודית ערבית (סדרת הרצאות)
2 ש"ס
הקול המזרחי בספרות העברית
2 ש"ס
תיאוריות במאה ה-20 – מניטשה עד דרידה
4 ש"ס
סה"כ באוניברסיטת בן גוריון
10 ש"ס
قائمة المساقات الأساسية:
في جامعة تل-أبيب
غرب/عرب: توجّهات في الثقافة الغربية ساعتين فصليتين
המזכירות משותפת עם מזכירות החוג לספרות:
בנין גילמן, חדר 358, טל' 03-6409689, 03-6409502
קבלת קהל:
ימים א', ג' ו- ד', שעות 13:30-10:00
יום ב' שעות 15:00-10:00
תשלום שכר הלימוד וקבלת שירותים
שכר הלימוד משולם לאוניברסיטת האם בה נרשם הסטודנט כנהוג בכל מוסד ומוסד. סטודנט בתוכנית יהיה פטור מכל תשלום בגין לימודיו באוניברסיטת בן-גוריון השותפה לתוכנית, ויהיה זכאי לקבל את כל השירותים הניתנים שם (כגון: ספריה, כרטיס נבחן).
تسديد رسوم التعليم وتلقّي الخدمات
تُدفع رسوم التعليم للجامعة الأم كما معمول به في جميع المؤسسات. الطلاب المنتسبون لهذا البرنامج في جامعة تل-أبيب معفيون من رسوم للتعليم في جامعة بن-غوريون، ويحق لهم تلقي جميع الخدمات المتوفّرة فيها (مثل استخدام المكتبة وبطاقة ممتحَن).
