אמר רבי שמעון לימי הזיכרון

אמר רִבִּי שמעון

 

א.

אמר רִבִּי שמעון: שלושה סוגי בכיות יש בעולם. אחד שבא ממך והולך אל העולם, שני שבא מן העולם והולך אליך, ושלישי שאינו הולך, אלא הוא מצוי בך, וכפי שהוא מצוי בך מצוי הוא גם בעולם, ללא הפרש. כל ימי חיי לא זכיתי לבכות בכייה שלישית זאת, והייתי בוכה לפני הקדוש ברוך הוא פעמים הרבה שיעניק לי בכייה שלישית זאת פעם אחת, עד שלפני מותי סטר על פני מלאך ואמר לי: עכשיו הולך אתה מעולם זה, וכל מה שאספת אליך הולך ומתפזר חזרה לעולם, מילים וכלים וילדים. ובאותו רגע בכיתי בכייה שלישית זאת, שהיתה בי והיתה בעולם בלי לנוע ביניהם, עד שהוצאתי את נשמתי. עד כאן דברי רבי שמעון. והוסיפו תלמידיו: משיצאה נשמתו היתה מתפזרת בין כל תלמידיו, ולמדנו על שלושה, שלא היינו יודעים שהם מתלמידיו, האחד הולך בטל והשני מפריח יונים והשלישי הלועג למקפידים בעולם הזה על העולם הבא, שקיבלו כל אחד חלק נשמתו מחלק הבכייה, והיה זה חלק הארי בנשמתו.

ב.

אמר רבי שמעון: קשה גלות בארץ-ישראל מגלות בכל הארצות. שבכל ארצות שגולים בהן ישראל שכינה גולה עמהם, ובארץ ישראל אין שכינה עמהם. שבכל ארצות אומרים ישראל בבוקר בבוקר: דווקא היום יבוא משיח, ובארץ ישראל רואים הם כל היום עפרות דביר נחרב ובערב בערב אומרים: גם היום לא בא משיח. דבר אחר: ששכינתם בארץ-ישראל משכיחה מהם שבגלות הם, שחושבים שכיוון שקרובים הם למקום מלכות דוד הרי הם בארצם, ואז מאריך להם ולעמם הקדוש ברוך הוא את מניין ימי הגלות שקבע. שסוד גלוי הוא שהגלות אינה מקום שאליו הוגלו ישראל, אלא היא זמן שאליו הוגלו, וכל זמן שהשכינה גולה העולם כולו, ולא ישראל לבדם, מצויים בגלות והסתר פנים עומד בינם לבין ריבונו של עולם. ויש חכמים אחרים שאמרו: כל הנשמות גולות הן ממקורן שבאלהים, והעולם מצוי בגלות מאז הולדת אדם וחווה ועד אחרית הימים, ורק הגולה מגלה את הסודות שהטמין השם יתברך בעולם הזה וגולל האבן מן הבאר, ועל כן עלינו לברך המקום שהגלה אותנו, שאין לך אדם בלי שתהיה לו גלות, ואין לך לשון וחוכמה וגילוי ללא הגלות וההסתר ומה שאי אפשר לתאר.

אמר חכם עבדאללה

א.

אמר חכם עבדאללה: מקובל עלינו מרבנו סעדיה גאון, הוא סַעִיד אֶלְפַיוּמִי, שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה. ומה אנחנו למדים מכך? שדרך שאר האומות שהן נקראות על שֵם המקום שהן גרות שָם, ולשונן גם היא נקראת כך, ואם כן היה עלינו להיקרא כנענים ולשוננו כנענית. אבל אנחנו נקראים על שם אברהם אבינו, שעמד מעבר אחד וקרא בשם אל אחד, ועמדו כל שאר האומות מן העבר השני וקראו בשם אלהים רבים, על כן נקרא הוא עברי ואנחנו על שמו עברים. ועוד אנחנו נקראים על שם יעקב אבינו, ששרה עם אלהים ואנשים, ועל כן נקרא הוא ישראל ואנחנו על שמו ישראל. וכך אנחנו כל זמן שנקרא בשם אל אחד ונשרה עם אלהים ואדם ונלמד תורתנו הקדושה שבכתב ותורתנו הקדושה שבעל-פה אנחנו אומה, ומשנחדל אין אנו אומה כלל, ונקרא אז על שם מקומות מגורינו או לשונותינו או מלבושינו או שמותינו או תווי פנינו, ולא בשמות שמקבלים אנו היום. ויהודים לא קראנו את עצמנו אלא קראו לנו האומות, אשור, בבל, פרס, מדי, יוון ורומי, בשעה שגירשונו מעל ארצנו ולקחונו לארצותיהם, וחשבו שהם קוראים אותנו על שם חבל ארץ יהודה שישבה בו ממלכת יהודה וישבו בו מלכי יהודה. אבל לפי האמת יהודים אנו על שם לאה אמנו שאמרה "הפעם אודה את ה'" בשעה שנולד לה בנה יהודה, ואם אנו פוסקים מלהודות שוב אין אנו אומה. ועם חילוף הזמנים התרגלנו לשם זה, יהודים, והחלנו קוראים בו לעצמנו.

ב.

אמר חכם עבדאללה: תלאות רבות ידענו לאורך שנות הגלות הארוכה, בחורבן ממלכת ישראל ביד אשור ובחורבן ירושלים ביד בבל, ואחר כך עוד רבות מיד היוונים והרומאים, ומיד הנוצרים ברדיפותיהם ובמסעי הצלב שלהם בארצותיהם ובארץ ישראל, ומיד המוסלמים שגירשונו ממדבריות ערב, ובארץ ספרד בין אספניה לאנדלוס, כפי שאמר המשורר הקדום רבי יהודה הלוי: "בֵּין צִבְאוֹת שֵׂעִיר וְקֵדָר אָבַד צְבָאִי וְנֶעְדָר יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. הֵם כִּי יִלָּחֲמוּ בְמִלְחַמְתָּם אֲנַחְנוּ נוֹפְלִים בְּמַפַּלְתָּם וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל", ובגירוש שגירשו אותנו ואת המוסלמים המלכים הקתולים אחרי שכבשו את גרנדה בתשעה באב בשנת ה'רנ"ב, ובגלות מוזע בארץ התימן בשנת ה'תל"ט, כפי שכתב המשורר הקדום רבי שלם שבזי: "אֵל קַנָּא יְקַנֵּא עַל עֲלוּבִים", ועוד הרבה תלאות. וגם כמה שנים שאננות ידענו, כשישב ראש הגולה בבגדאד בין מלכים, ובתור זהב זה בספרד המעטירה והיה רבי שמואל הנגיד שר באנדלוס, ובמלכות התורכים שקיבלונו לאחר הגירוש עד השנים האחרונות, ובארץ פה-לין שלנו על אדמתה כאזרחים. אבל עם כל זיכרון התלאות, כפראות וכאכזריות של האירופאים שפרעו בנו במאת השנים האחרונות לא ידענו כמוה מעולם ולא ידענו לתרץ, שהיכו בנו מן הטף לזקן, וראו אותנו כחיית השדה המותרת להריגה, גם בארצותיהם וגם בארצות כיבושיהם הרבות בארצות הערבי והתורכי, ואחר בשלטון הגרמני ותנוריהם. ולא היתה כברבריות הזאת קודם ולא ידענו לפרשה ולא היכרנו כך. ועינויים רבים שקראנו עליהם במגילת איכה ובספר איוב ובקִצַת חנה ובקינות תשעה באב החווירו, שהנה אצל הגרמני כל יהודי הפך איוב. ולא ראינו כמעשה הזה קודם, שיעשה בעם שלם כמעשה שנעשה באיוב, ולא יידע סופו, ושיהפוך עם שלם ויהיה כקַיִן וכלֶמֶך.

ג.

אמר חכם עבדאללה: ידוע שכשהבעל שם טוב הגיע לזה העולם, אז לפני זה עם ישראל סבלו מהפריצים מהגויים, שלקחו כובע של עור ונתנו ליהודים ואמרו "מוישקה קפוץ" ועשו מזה צחוק. יהודי שרצו להתעלל בו הלבישו אותו שטריימל שירקוד ויצחקו. כשבא הבעל שם טוב אמר: "מה הלבוש הזה שביישו את היהודי, זה יהיה בגד השבת שלי", וחבש השטריימל על ראשו.

ד.

אמר חכם עבדאללה: שאלוני הפונים בשאלה האם לומר הלל ביום עצמאות למדינת ישראל, שהיו נבוכים שאצל אלו חבריהם ובתי-מדרשיהם שהלכו בדרכי הרב קוק אומרים ההלל, ואילו אצלם בבתי-כנסיות של הוריהם אין אומרים ההלל, והיו נבוכים כיצד לנהוג. עניתי סופו של דבר: לא קבעו חז"ל לומר הלל על גאולתם של ישראל אלא אם כן היו כל ישראל באותה צרה ונושעו ממנה, אבל ציבור או אפילו מדינה שלמה של ישראל שנגאלו מצרתם, שאינם כל ישראל, אינם רשאים לקבוע הלל בברכות. ומכל מקום הואיל ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור ההלל בברכה. ועוד זאת אשר ירוד ירדנו אלף מעלות אחורנית, ועדים אנו להתדרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות, חוסר צניעות, בגדי פריצות, ספרי פורנוגרפיה וסרטי קולנוע מבישים, חילולי שבת בפרהסיא, פתיחת איטליזי טריפה בממדים מבהילים, ועוד כהנה וכהנה, ועל הכל שמאות אלפי ישראל מתחנכים במוסדות חינוך ולומדים שם להתנכר לכל קודש ישראל, ולפנות עורף לצור מחצבתם, ולהיות ככל הגויים בית ישראל, "עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת–בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם" (ירמיהו ב', י"ג), ונתקיימה נבואת ישעיהו: "כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן-לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן-מָיִם… וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ-בָם : וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד… כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה נָפָל כִּי-לְשׁוֹנָם וּמַעַלְלֵיהֶם אֶל-ה' לַמְרוֹת עֵנֵי כְבוֹדוֹ : הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ אוֹי לְנַפְשָׁם כִּי-גָמְלוּ לָהֶם רָעָה" (ישעיהו ג', א'-ט'). הלזה ציפינו וקיווינו במשך כאלפיים שנות גלותינו, והרי כתב הרמב"ם: "לא נתאוו ישראל לימות המשיח אלא כדי שינוחו ממלכויות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצוות כראוי, ובימי המשיח תרבה האמונה והדעה והחוכמה והאמת, שנאמר "כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו י"א, ט'), כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". ומסיבות אלה הרבה משלומי אמוני ישראל אשר רואים שעדיין שכינתא בגלותא, נוהגים שלא לומר הלל בכלל ביום העצמאות, וטעמם ונימוקם עמם לרוב יגונם וצערם על מצבינו הרוחני אשר אנו נתונים בו כיום, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, ועוונותינו היטו אלה, כי היצר הצורר בעוכרינו להסית את ישראל מדרכי הבורא. ולא אכחד כי באמת עם כל הצללים הנ"ל, ישנם אורות גדולים שאין לנו להתעלם מהם, כי מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו, ורבבות בחורי חמד מטובי בנינו היקרים עוסקים בתורה יומם ולילה בישיבות הקדושות, והתורה מחזרת על אכסניא שלה, שאין לך תורה כתורת ארץ ישראל, ובירושלמי נאמר: "אמר הקב"ה חביבה עלי כת קטנה שעוסקת בתורה בארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ" (נדרים, פרק ו', הלכה ח'), ורבבות משלומי אמוני ישראל מחנכים את בניהם ובנותיהם על פי תורתינו הקדושה, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', וכאמור "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דברים ל"א, כ"א). ואף אצל המון העם אנו מוצאים אוזן קשבת שוקקה וכמהה לשמוע תורה ודעת מפי גדולי ישראל, כחזונו הנפלא של עמוס "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא-רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא-צָמָא לַמַּיִם–כִּי אִם-לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'" (עמוס ח', י"א). ואנו תפילה שהשם יתברך יערה עלינו רוח ממרום, וידעו תועי רוח ובינה, ונשוב כולנו בתשובה שלמה. ומכל מקום נראה לעניות דעתי שאם הקהל רוצים לומר הלל בלא ברכה אחר תפילת שמונה עשרה אין למחות בידם, שהרי הלל דראש חודש הוי מנהג בעלמא, אבל אין לחייב לגמור ההלל בברכה.

ה.

אמר חכם עבדאללה: מהו "כִּי-לִי הָאָרֶץ כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, כ"ג)? שקדושת ארץ ישראל מפקיעה אותה מחזקתו של היושב עליה, ומגבירה עד אין קץ געגועיו אליה אף כאשר הוא יושב עליה, ואינה מניחה לו להתערות בה עד תומו. לפיכך לעומקו של דבר שייכת ארץ ישראל לעם ישראל רק כארץ געגועים, ואף כאשר ישב על אדמתו עורערה זכות קניינו במולדתו, והיה כגר ותושב בארצו. ולומד הוא כי אינו יכול להחזיק בה, אלא דווקא היא מחזיקה בו, ושייך עם ישראל לארץ ישראל, ולא שייכת ארץ ישראל לעם ישראל. ועוד לומד הוא כי האדם גר ותושב הוא בעולמו של אלהים, ואינו יכול אף פעם להחזיק עולמו או להורישו לבניו ולבנותיו, אלא רק להוריש להם שיהיו אף הם נתינים אצל האלהים.

ו.

אמר חכם עבדאללה: מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב, אם בתוך שלושים יום הגיעה השמועה, אפילו יום שלושים עצמו, הרי זו שמועה קרובה, וחייב לנהוג שבעה ימי אבלות מיום שהגיעה השמועה, וקורע ומונה שלושים לאיסור התספורת עם שאר הדברים. אבל אם הגיעה לו השמועה אחר השלושים יום הרי זו שמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד ואינו קורע. וכאילו יום השמועה הוא יום שביעי ויום שלושים ומקצת היום ככולו.

ז.

אמר חכם עבדאללה: מת אחד בעיר, כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שיקברוהו. כל מי שאינו מתאבל על המת הרי זה אכזרי, אלא יפחד הרבה וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה. ואחד מבני העיר שמת תדאג כל העיר כולה, כיצד: כל שלושה ימים הראשונים תראה את עצמה כאילו חרב מונחת לה על צווארה, ומשלושה ועד שבעה ימים כאילו החרב מונחת בקרן זווית באותו חדר ממש, ומכאן ואילך עד סוף ימים כאילו החרב עוברת כנגדה בשוק. וכל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו ויקיץ.

ח.

אמר חכם עבדאללה: כשבא ר' שלום אלרדאעי מתימן ציונה, בשנת ה'תש"ט, וראה אשר נעשה כאן במעברות ובערים אשר במדינה, התיישב על הארץ לכתוב קינות על גורל תורת הקודש בפי עם הקודש אשר בתוך ארץ הקודש, והשאירן אחריו שנקונן אותן בט' באב יחד עם הקינות על שריפת בית-המקדש, וכך לשונו: "אש תוקד בקרבי, בהעלותי על לבבי, בהיותי בתימנה. נפשי תהימה, ותשתומם כמה, בבואי ציונה. יהודים לסגולה ולשם ולתהִלה, בהיותי בתימנה. שולמית מכל סיג, גבולים תשיג, בבואי ציונה. לאל נורא ואיום, תפִלה בכל יום, בהיותי בתימנה. ולמלאכתם שוקדים, ולא לאל עובדים, בבואי ציונה. מדי יום ולילה, עִתים לַתורה, בהיותי בתימנה. רק תורת הגוף, עלֵי הכל תצוף, בבואי ציונה. דת משה ויהודית, לכל אִשה עברית, בהיותי בתימנה. את ראשן פְרוּעוֹת, וּמָתנים וזרועות, בבואי ציונה. עטרת בעלה בפנים, ולא תתראה פָּנִים, בהיותי בתימנה. יחד נשים ואנשים, מתהלכים ולא בושים, בבואי ציונה. בלבוש נהדר וטוטפות, וארבעה ציציות, בהיותי בתימנה. נקיים מכל אלה, וסות זר וראש מגולה, בבואי ציונה. יהודים בשבע פיאות, לְכָבוד נקבעות, בהיותי בתימנה. חוק גדל בלורית, ושבע פיאות להכרית, בבואי ציונה. ימי שבת ומועדים, לתענוג מיוחדים, בהיותי בתימנה. אוי על חילול שבתות, ומועדי האותות, בבואי ציונה. עִלזו נפשות נְכֵאוֹת, בסדרי משתאות, בהיותי בתימנה. צמאה נפשנו, כקדם מי עוד יִרְאֵנוּ, בבואי ציונה. בתי ספר למורה, כדת משה יורה, בהיותי בתימנה. שמחו הילדים באפס לימודים, בבואי ציונה. מאין סוף לספור, כמה יש עלַי מחסור, כמאז בתימנה. חי וקיים ישיבנו, ובצדק ינחנו, כקדם בציונה".

ט.

אמר חכם עבדאללה: המונח יהודי מה הוא? יש לומר כי מונח זה אינו מסמל גזע מסויים. אולי גם אין נכון לומר גזע, כדי שלא לחקות את הגזענים למיניהם וגרוריהם שבימינו, שלפי מושגי תורת ישראל אין כלל גזעים שונים בעולם, וכדי לעקור תורה זו הוכרחה תורתנו להאריך בפרטי פרטים בתולדות כל באי עולם כדי לייחסם לאב אחד ולאם אחת. לכך אולי יותר נכון לומר כי המונח יהודי אינו מסמל שבט מסויים. במילים אחרות, אינו מסמל יוצאי ירך אברהם יצחק ויעקב במובנו המצומצם של הביטוי. יודעים אנו ללא כל ספק, כי במשך כל הדורות נתערבו בהם רבים מהעמים השונים, מאז היותם עוד במצרים "וְגַם-עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם" (שמות י"ב, ל"ח), ואחריהם הגבעונים (יהושע ט'), שבסופם נטעמו באומה, והלאה לרבות דורות היותם על אדמתם בימי אדירי מלכי ישראל ויהודה "וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כָּל-הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַסְּפָר אֲשֶׁר סְפָרָם דָּוִיד אָבִיו וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת" (דברי הימים ב ב', ט"ז), בפרט בדורות פיזור האומה וגלותה בין העמים השונים ללא כל הבדל בין מזרח למערב צפון או דרום. תמיד היתה תנודה ותנועה דו-סטרית, גירויות והמרות של יחידים וקבוצות, כידוע לכל מי שיש לו מושגים בתהפוכות סדר הדורות, ולו קלושים ביותר, אם רק רצונו לראות את האמת כמות שהיא. כן אין זה מונח המסמל יחידה גיאוגרפית מסויימת, שהרי גם המתגורר באנגליא, ברברה, סין, ותימן, ספרד וגרמניא, אף אם נולדו שם הם ואבותיהם ואבות אבותיהם במשך אלפי שנים, נקראים הם עדיין באותו הדם יהודי. במילים אחרות, גרעין האומה הוא שבט מסויים, ואם תרצה אמור יוצאי ירך אדם מסויים, אלא שכל המקבל עליו דת מסויימת, הרי הוא נספח נארג ומשתלב בתוך יריעת שבט זה עד לבלי הכר, בבחינת "כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית י"ז, ה'). כפי שכתב הרמב"ם לר' עובדיה הגר: "שאלת על עסקי הברכות והתפילות היש לך לומר אלהינו ואלהי אבותינו, אשר הבדילנו ואשר בחר בנו וכל היוצא בעניינים אלו. יש לך לומר הכל כתקנן ואל תשנה דבר, ועיקר הדברים שאברהם אבינו הוא שלימד כל העם והשכילם והודיעם דת האמת וייחודו של הקב"ה, לפיכך כל מי שמתגייר עד סוף כל הדורות מתלמידיו של אברהם אבינו הוא, ובני ביתו הם כולם, נמצא אברהם אבינו אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו והם כל גר שיתגייר, לפיכך יש לך לומר אלהינו ואלהי אבותינו, שאברהם אבינו הוא אביך, ומאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלווית אלינו אין כל הפרש בינינו ובינך, שהתורה לנו ולגרים ניתנה". ומי ידע לגבי כל אחד מאיתנו אם הוא מצאצאי הגרים או מצאצאי שבטי יעקב, שאף אני איני יודע זאת לגבי עצמי.

אמר חזקל

א.

אמר חזקל: קראתי בספרה של חביבה פדיה שאמרה: גאולה שאין בה זיכרון גלות, רק חצי גאולה היא, וגלות שיש בה זיכרון גאולה, כבר חצי גאולה היא. ונזכרתי במי שכתב: "כציפור נודדת מן קִנהּ כן איש נודד ממקומו" (משלי כ"ז, ח'), ואין ציפור אלא שכינה המגורשת ממקומה, ורשות ניתנה לאותן נשמות אשר נתגרשו ממקומן בעקבות אהובי לבן לקנן בחיבור זה ולקונן בו על גלותן ולקרוא, "שַׁלֵחַ תשלח את האם ואת הבנים תיקח לךְ" (דברים כ"ב, ז'). וכציפור הנעזבת במקומה כן איש נעזב על ידי מקומו, ואין מקום אלא בית המתרוקן מעתידו, ואין גלות אלא הליכה של אדם נעזב ממקומו. ואין בית אלא מקום וקירותיו עומדים עמו, ואין גולה אלא השתכנות הלב מחוץ לעצמו ושתיקתו ימים רבים.

ב.

אמר חזקל: שמעתי מאשתי צ'חלה, ששמעה מהצדקת רבקה, המבשלת באולפנה של חב"ד: דִי וֶועלְט אִיז נִישְׁט פַאר אוּנְדְז, ופירושו: העולם הזה הוא לא בשבילנו.

ג.

אמר חזקל: קראתי עם חכם עבדאללה בדרשות המזעזעות נפש וגוף של הרב החכם קלונימוס קלמיש שפירא, שנרצח על-ידי הצוררים ימח שמם בשנת תש"ד, וכונסו הדרשות בספרו "אש קודש": "איך מחזיק העולם מעמד? "איך" אינו נהפך העולם לתוהו ובוהו? כשנהרגו עשרה הרוגי מלכות צרחו אראלים מר, זו תורה וזו שכרה, ובת קול יצאה אם אשמע עוד קול אחד אהפוך את העולם למים! ועתה – ילדים תמימים, מלאכים טהורים, גדולי תורה קדושי ישראל, נהרגים ונשחטים רק בשביל שהם ישראל, חללו של עולם מתמלא מצעקות – האימים שלהם השוברים מחיצות של ברזל. הצילו! הצילו! הם צועקים, זו תורה וזו שכרה? ובכל זאת – אין העולם נהפך ונשאר על עמדו כאילו לא קרה כלום. לא על שגזלנו ולא על שעשינו רע לשום אדם אנו נרדפים, רק על שאנו ישראלים, דבוקים באלוקינו ובתורתו יתברך, ולא די להם לשונאינו לכבות ניצוץ האלוקית לבד אשר בתוכינו, רק את שניהם יחד רוצים לכלות, את גוף ונפש איש הישראלי. רק כהצרות שהיו עד שלהי דשנת תש"ב היו כבר, אבל כהצרות משונות, ומיתות רעות ומשונות, שחדשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל, משלהי תש"ב, לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם, וה' ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין".

ד.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה כי הגלות היא שכחה ואילו הגאולה היא היזכרות. אבל מצאתי אצל רבי שמעון שאמר כי הגלות היא זיכרון ואילו הגאולה שכחה.

ה.

אמר חזקל: התחייבתי בלבי שאקרא הברכות שעל המיטה ערב אחד לפי סידור הספרדים וערב שני לפי סידור האשכנזים, כי הודיעי חכם עבדאללה שאבדו רבים מאחינו האשכנזים באירופה במלחמה הגדולה, ויש להשמיע קול תפילתם.

ו.

אמר חזקל: כפי שאמר לנו רבי נחמן, כל העולם בעבור קרעכץ אחד ארוך, שיש בקרעכצען, אותה אנחה עמוקה מן הריאות כשאומרים הבריות אוי את הנשמה היתרה של העולם כולו.

 

ז.

אמר חזקל: אמרתי לאשתי צ'חלה, נחכה עד שבתנו תהיה בת שש ולא נאמר לה עדיין את המילה שואה, ולא נזכיר באוזניה אפילו מילים כמו טבח ורצח, ולא נניח לה שתשמע את הצפירה וכאב יפלח את בטנה ופניה ילבשו פחד. אמרה לי צ'חלה: נחכה עד שתהיה בת שמונה. כשהגיעה לגיל שמונה אמרה לי צ'חלה פשוט: נחכה.

 

האסופה "אמר רִבִּי שמעון" מורכבת משלושה חלקים: "אמר רִבִּי שמעון",  "אמר חכם עבדאללה" ו"אמר חֶזְקֵל".

"אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים, בר יוחאי. ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים גם הם כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. לעיתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגרסא אחת חדשה. החלק השלישי, "אמר חזקל", בניגוד לשני החלקים הראשונים, הוא בדוי.

כל העניינים אשר בשני החלקים הראשונים הזכרתי, כולם משל אחרים, אלא אם התגלגל אליהם רעיון אחד או שניים משפטים משלי, חדשים מקרוב באו, ולא שמתי לבי כי ממני יצאו. ובכל החלק השלישי דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל עניני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו. לבד אם נשרו כמה פתקים של חזקל בין עמודי שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, או נשרו פתקים מעבדאללה ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.

קיבץ, בחר, תרגם מארמית ומערבית לעברית וסידר:

חכם עבדאללה בן גוּרְגִ'יָה, רבו של חֶזְקֵל

 

הוציא הקובץ ממסתור לאור, וצירף הקטעים בחלק "אמר חכם עבדאללה":

חֶזְקֵל בן אַמַל, תלמידו של עבדאללה

 

הביא לדפוס, וצירף הקטעים בחלק "אמר חזקל":

אלמוג בן סמירה, כותב קורותיו של חֶזְקֵל

 

התפרסם במדור חדש בשם "אמר רבי שמעון" באתר העוקץ

פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון | עם התגים | 2 תגובות

مجاز القدس – تل أبيب في الأدب الإسرائيلي: "العلمانية النظيفة التي تتيح الاحتلال" / نائل الطوخي

כתבה של הסופר והמתרגם המצרי נאאל אלטוח'י על ירושלים ותל-אביב בספרות ובתרבות הישראלית:

"لماذا أكره القدس"، كان عنوان مقال في "هآرتس" كتبه الصحافي جدعون ليفي في تشرين الثاني الماضي، وأعلن فيه عن كراهيته للمدينة المقدّسة بالنسبة إلى العرب واليهود على حدّ سواء. استفز المقال كثيرين من أبناء القدس، ولكنه أيضاً ألقى الضوء على تناقضٍ جوهري مليء بالدلالات في الذهن الإسرائيلي بين القدس وتل أبيب: تل أبيب المدينة البيضاء التي تموج بفرص الرزق والفن والحياة الليلية والبحر، والقدس كمدينة مظلمة تحمل على كتفيها جبلاً وتاريخاً ثقيلاً من القداسة والدين. التناقض واقعٌ أيضاً بين المدينة المتسامحة النظيفة والمدينة المتعصّبة القذرة يظل حاضراً طول الوقت في الذهن الإسرائيلي.

لا أحبّ القدس.. لا تأتي إليها

يصدم جدعون ليفي قرّاءه من البداية بإعلانه المستفز: "لا أحب القدس، الحقّ أني أكرهها بما فيه الكفاية. أقلل من زيارتي لها قدر الإمكان، والخروج يكون سريعاً قدر الإمكان. في أساسها، هي مدينة قبيحة ومثيرة للأعصاب. في الجزء اليهودي منها، هناك عدد من الأماكن الجميلة، كلها في الأحياء القديمة. وفي الجزء الفلسطيني، توجد المدينة القديمة التي هي بالطبع مبهرة في جمالها وتاريخها. كلّ الباقي قبيح. قبيحة مساكن المستوطنين الجدد، وكذلك قبيحة الأحياء الفلسطينية، القذرة والمهملة. وكذلك أيضاً وسط المدينة. حتى جمال المدينة القديمة مسحه الزمان المدينة المحتلة هي دائماً قبيحة بشكل مخيف".

في صباه، عانى ليفي كثيراً، حسبما يقول، من الخطاب الرومنسي حول القدس بعد احتلالها في العام 1967: "لدى سكون الحرب، بينما كنت ما زلت صبياً، وقعت ضحية لـ"أورجي" العودة المقدّسة لصهيون، حالي كحال أبناء عمري. تأثرت لدرجة الدموع عند مرأى الجدار، قبر راحيل ومغارة المكبيلا، وما كان حولنا لم نره".

يضيف: "بعدها، جاءت سنوات الرومانتيكا، ولم تقل عمى وإنكاراً. النزهات الليلية في المدينة القديمة، الحمص، الطالبات بملابسهن المغزولة من السوق، النبيذ من دير كرميزان القريب، وطاولات النحاس في كل الصالونات. أحببنا القدس. أحببناها بالأساس لأن الرحلة إليها كانت رحلة إلى بلدٍ آخر. في تلك الأيام، كانت رحلات كهذه نادرة. شعرنا في القدس وكأننا في الخارج، لا قداسة ولا يهودية. بعض من أصدقائي انتقلوا للسكن في الدير شرق المدينة. كنا علمانيين، وكنا كالحالمين".

ولكن الأفكار تغيرت مع العام 1987، يقول: "الانتفاضة الأولى ذكّرت الإسرائيليين بأن الوضع لا يمكنه الاستمرار هكذا إلى الأبد، لا في الضفّة ولا في قطاع غزّة ولا في عاصمة أبد الآبدين. الاحتلال أجاب من جانبه بطريقته، بإحكامٍ أكثر عنفاً لقبضته. في الانتفاضة الثانية، أضاف الاحتلال أيضاً جداراً على المدينة، مزّق شرقها إلى شرائح. هكذا على الأقل انتهت الحفلة التنكرية: لم يعد الإسرائيليون العلمانيون يسافرون في قلب الليل ليأكلوا كعكاً بالملح في المدينة القديمة. ظلّت قداستها من نصيب المؤمنين والمتطرفين. ولكن أنظروا إلى هذه المعجزة: القدس (الموحدة) ظلت وعياً، ليس كمثلها شيء في العالم. كأن الإسرائيليين العلمانيين لم ينقطعوا منذ زمنٍ عن شرق المدينة، كأن علمانيين كثر لم يهجروا غربها، كأن كلاماً لم يكن عن أراضٍ محتلة في شرقها، كقلقيلية وطولكرم تحديداً".

ويختم ليفي مقاله بالقول: "ولكن، لقول الحقيقة حول القدس، نحتاج لسببٍ ما إلى قيادةٍ شجاعة غائبة. والحقيقة هي أنه لا توجد دولة على الأرض تعترف بها كعاصمة لإسرائيل. فالاحتلال دمّرها، وهي مجزّأة، ممزّقة، ومندوبة، وقداستها هي موضوع المؤمنين فقط، وليس هناك بأي حالٍ صلة بينها وبين السيادة. فتقسيمها لعاصمتين أو تحويلها إلى عاصمة الدولة الواحدة أمر أقل كارثية بكثير من استمرار احتلالها. وحتى الآن، لم يتبق إلا الابتعاد عنها، قدر الإمكان".

استفز المقال عدداً من سكان القدس، كان من بينهم الشاعر ألموج بيهار. فكتب رداً على ليفي في صفحته على "فايسبوك"، ذكّر فيه بأن القدس، وإن كانت خاضعة للاحتلال، فتل أبيب هي من تصنعه:

"نحن سكان القدس، متدينين وتقليديين، دينيين وعلمانيين، فلسطينيين ويهوداً، جميلين وقبيحين، نقول لك – لا تأت إلى هنا، لا تحبّ القدس، اذهب – ولكن تذكّر فقط أن تل أبيبك العلمانية، الليبرالية، والإنسانية، هي التي تتيح الاحتلال، هي التي تواصل الاحتلال، هي التي تربح اقتصادياً من الاحتلال. ولكنها تحب التباهي بنظافتها مقابل قذارتنا، تحب أن تحكي أن كل المشكلة هي مع [المتدينين اليهود] الحريديين، الفلسطينيين، اللاجئين، الشرقيين، وتواصل الاستمتاع بأرباح البورصة في شارع إحاد هاعام، وتواصل الرد بـ "لم أسمع" على قمع الشرقيين، وتواصل التصويت ليائيير لابيد ورون حولداي".

وأكمل الشاعر: "زبالتكم ترمونها بعيداً، مرة لقرية الخيرية ومرة للنقب، حتى تحكوا لأنفسكم أنكم نظيفون. ولكن أيّ تل أبيب تتخيلها؟ شارع روتشيلد والشمال؟ لأنكم تكدسون اللاجئين في الجنوب، بعيداً عنكم، حتى يتمكنوا من المجيء لمطاعمكم لغسل أواني محافظ المدينة الذي تحبه، الطيار رون حولداي بحضرته ومعاليه، وأنتم تريدون أن تختبئوا خلف الأبراج وتتخيلوا أن الحياة طبيعية. تتخيلون أمستردام، تتخيلون أنكم لو كنتم هنا وحدكم سيُصار إلى حلّ كل شيء بسهولة، لو فقط لم يكن هناك حريديون وشرقيون وفلسطينيون ولاجئون".

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה العربية | עם התגים | השארת תגובה

صوت من الجيل الثالث ليهود العراق / سعد سلوم

רצף כתבות של סעד סלום בעיראק על מקומם של יהודי עיראק בתרבות הערבית, עד הדור השלישי ויצירתו בישראל ביחס לערבית ולעיראק.

الجزء الاول: إعادة قراءة تاريخ الطائفة اليهودية في العراق (1)..يهود العراق : قراءة متأخرة لتاريخ مستعاد

حفّزني على كتابة هذا المقال أربع مناسبات متتابعة، هي حسب الترتيب الزمني : صدور كتاب أوريت باشكين "البابليون الجدد" عن تاريخ اليهود في العراق الحديث، الذي يقدم مقاربة نقدية للرواية الصهيونية الرسمية لتاريخ الطائفة اليهودية في العراق وما يحيط بتهجيرها القسري، كما يقدم نقدا لطريقة تلقين الجيل الجديد المولود في إسرائيل حزمة المفاهيم المتعلقة بتاريخ يهود أوروبا وتطبيقه على سياق يهود العراق، وهو سياق مختلف تماما.

والأهم في الكتاب من وجهة نظري انه يطرح سؤال الهوية لدى يهود العراق ويضعنا في قلب شعور أفراد الأقليات الدينية في العراق بهذا السؤال، وعلى نحو يرتبط بالتعايش في المثال الاول وبغياب الإحساس بالمواطنة في المثال الثاني. ففي الكتاب مقاربات في غاية الاهمية لأعمال المثقفين اليهود العراقيين تحلل من خلالها باشكين الوطنية العراقية من وجهة نظرهم، وطبيعة احساسهم بالعروبة من هذا المنظور الوطني بوصفها "تعايشا"، لذا اصبح التاريخ والتراث العربي الاسلامي هو تاريخهم وتراثهم.

 

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה العربية | עם התגים , | השארת תגובה

"שתיים / اثنان" – כל הראיונות עד כה

ראיון של תאמר מסאלחה בשבע לילות של ידיעות אחרונות

ראיון עם תאמר מסאלחה ידיעות אחרונות 10102014-page-001

ראיון של תאמר מסאלחה, תמר וייס-גבאי ושלי במעריב:

שנים שלא ראתה אור בישראל אנתולוגיה דו-לשונית, המשלבת את מיטב הדור הצעיר של היהודים והערבים בישראל. וכשזה קורה, ובטח כשזה על הצד הטוב, יש לברך על כך ולומר תודה. "והכל בשלוש שפות: עברית, ערבית ומוות", כתב יפה יהודה עמיח. אז הנה, האנתולוגיה "שתיים اثنان" (הוצאת "כתר") בעריכת אלמוג בהר, תמר וייס ותאמר מסאלחה, רואה בימים אלו אור. והיא חמה. ממש גחל של ספרות צעירה, עמוקה ובועטת, איכותית, ופה ושם חצופה. 

צילם: לירן רזינסקי

צילם: לירן רזינסקי

מדוע אנתולוגיה דו לשונית, פתאום עכשיו פתאום היום? 
מסאלחה: "אם לא עכשיו, אימתי? השאלה למה עכשיו, מראה שעדיין מרחב מחיה משותף הוא לא לגמרי טריוויאלי. אבל המרחב לא יכול לעולם להישאר מנותק ומסוגר. חייבים להכיר, לשמוע ולקרוא את הצד השני".
בהר: זה לא כל כך 'פתאום עכשיו'. עברו שנים של עבודה, שהייתה מאוד מורכבת. הרבה מתרגמים, הרבה עריכה, חשש של הוצאות מהשפה הערבית ועוד".
וייס-גבאי: "אבל דווקא עכשיו, אחרי הקיץ האחרון, נדמה שאנשים צמאים למשהו כזה, ואנחנו מקווים שזה עיתוי שבו האוזניים כרויות יותר".
יש לכם אג'נדה פוליטית?
בהר: "לשפה הערבית אין פריבילגיה להיתפס כלא פוליטית בארץ. החוויות האישיות של חלק מהכותבים נתפסות מיד כפוליטיות, כי כשכותב פלסטיני קורא ליפו בשם יאפא, זה מיד נשמע ליהודי פוליטי. וכשכותב מזרחי כותב על התרבות הערבית של הוריו, זה מיד נשמע לאשכנזי פוליטי".
וייס-גבאי: "אני באתי בעיקר מכיוון של סקרנות אנושית וספרותית. אני עוסקת בספרות בארץ, כותבת, עורכת, ולא מכירה יוצרים ויצירות טובים וחשובים, שצמחו לצדי וחיים אתי. עניין אותי לשמוע קולות שעוד לא שמעתי, ולהשמיע קולות שלדעתי כדאי לו להכיר".
מסאלחה: "עצם הנראות שלנו כקול ייחודי, חותר תחת הקנוניות של ההוויה הישראלית, שהיא ברובה גברית, יהודית ואשכנזית. לכן האג'נדה כבר נמצאת בתוך מהות הפרויקט. היצירות שבחרתי עוסקות בפירוק החוויה שלנו כאן בארץ, בהבנייתה ובהמשגתה בממד האסתטי של השירה והספרות".
הגאולה לסכסוך הישראלי-פלסטיני טמונה, לדעתכם, באמנות?
וייס-גבאי: "צריך להתחיל ממשהו. להקשיב למה שיש לאנשים לספר. בכלל, ספרות טובה יכולה לתת לאדם אופק ומרחב נשימה".
בהר: "אני מאמין שבסופו של דבר המקום ינצח, והשפות והתרבויות יתערבבו ביניהן. בסופו של דבר היהדות קשורה בטבורה ללשון הערבית. אבל כרגע אנחנו חיים מאה שנים של מחיקת הקשרים בין היהודיות לערביות, ורוב האנשים לא מוכנים לדיאלוג עם הצד השני ולפשרה".
מסאלחה: "המרחב והזמן אינם ערובה לקירוב והבנה. בסופו של דבר, זאת שאלה של רצון פוליטי, להביא להחלטה על חיים צודקים במרחב משותף. מה שחשוב זה לא להתמקד בשאלת כוחה של האמנות, אלא בשאלת חובתה המוסרית לחתור לשינוי".
בהר: "צריך מאמץ מתמשך בתחום של תרגום מערבית לעברית. בלי זה אנחנו נמשיך עם עיוורון לגבי המקום הזה, ולגבי התקוות והאסונות של הפלסטינים. כמובן שבסופו של דבר צריך שכל היהודים-הישראלים, כמו הפלסטינים-הישראלים, יתחנכו גם בעברית וגם בערבית, ויוכלו לקרוא ספרות במקור בשתי השפות".
תאמר, מדוע קולו של היוצר הערבי לא ממש נשמע בישראל?
"מאותה סיבה שהמיעוט הפלסטיני איננו מיוצג בהרבה אספקטים בציבוריות הישראלית. מאותה סיבה שאפילו השאלה פונה אלינו כאן במונח ערבי ולא פלסטיני. הצורך בהשטחה, בהעלמה, הוא צורך אינהרנטי להמשך הדומיננטיות תרבותית של קבוצה אחת. אנחנו נמצאים בצד המוחלש שאין לו קול או פנים, פרט למה שהממסד וההגמוניה התרבותית מרשים להעביר בתיווך 'מומחים', כדי לאשש את ההנחה שבצד השני אין תרבות, אין שירה, אין ספרות ואין מה שעושה אותנו לאנושיים".

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה english, אנתולוגיה ערבית-עברית "שתיים / اثنان" | עם התגים | השארת תגובה

אמר חכם עבדאללה לט"ו בשבט

 

נד.
אמר חכם עבדאללה: קראנו בפיוטו הקדוש של רבנו יוסף חיים ליום ט"ו בשבט שגילה: "אז ירנן עץ היערים לפני אל אדיר אדירים יעיר זמירות ושירים", ובאמת באותו היום שרים כל האילנות והשיחים והצמחים, ובכל יום ויום הם שרים, שאין לך יצור חי שלא שר בנעימה לפני ריבונו של עולם, ובכלל זה עץ התמר ועץ האתרוג ועץ הזית ועץ התאנה ועץ הרימון וגפן הענבים, שכולם מעלים רננה לבוראם מסוף עולם ועד סופו, ולא רק הם אלא גם הנהרות והנחלים והיובלים, וגם הגשם והברד והשלג, וגם הרוח והסערה והרעם, כולם באים ושרים להודות למי שאמר והיה העולם, והם שרים כל אחד בנעימה אחרת, המיוחדת רק להם, והם שרים בכל יום שיר חדש, המיוחד רק לאותו היום, ועד קץ הימים אינסוף שירים עולים כריח ניחוח לאל אדיר אדירים, והם כל לבבות בשמחה מעירים.

 

נט.

אמר חכם עבדאללה: עניין זה שנאכל הבשר מן החי מאין לנו? האם אינו אסור לנו משום מניעת צער בעלי חיים? ובאמת כשהיה האדם בגן-העדן אכל מכל פרי הגן, ולא נטל מבשר החיות ומעוף השמיים ומדגת הים ומן הביצים והחלב. אלא, כשחטא בחטאו של הנחש וגורש מגן-העדן הלבישו האלהים מן החי, שנאמר: "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר–וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג', כ"א), וקודם לכן עשו חגורות מעלי העץ, ושמא מעור הנחש עשויות היו הכותנות שעשה להם האל. וגירשם "לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" (בראשית ג', כ"ג), ולא לאכול מן החי, אבל נעשה הבל רועה-צאן והביא ממנו אל האלהים, "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ" (בראשית ד', ד'). ורק אחר שראה האלהים כי רבה רעת האדם, והשמידם במבול, והציל נח הצדיק  ומשפחתו, והציל נח מכל החי שנאמר לו: "וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה–לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ : מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ–שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת" (בראשית ו', י"ט-כ'), רק אז כשהוציא נח כל החי מן התיבה קיבל עליהם שלטון שנאמר לו: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ : כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל" (בראשית ט', ב'-ג'), אבל מיד אסר עליו: "אַךְ-בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט', ד'). אבל באמת היתר זה לאכול מן החי היתר זמני הוא, ואינו עד עולם, ויסתיים עם בוא משיח צדקנו, שיסיים זמן זה שאנחנו מגורשים מגן-עדנו. ועוד קודם לכך טוב להמעיט בדבר, ולאכול רק על שולחן השבת כמנהג מלך מן החי, אבל שאר השבוע יאכל כאביון וכעבד, שאביונים ועבדים אנחנו בעולמו, וירבה מן הפירות והירקות ומיני הדגן ומיני הקטניה והאורז, וימעיט מן החי, בעבור שיקרב זמן גאולתנו בגן-עדנו. כי מה יחשוב לו כל אדם, שהוא ככהן הגדול בבית-המקדש זכאי להקריב פרים על המזבח? בוודאי אינו זכאי, ולא יתנאה בכך. וכבר שמענו מה שאמר לנו רבנו יוסף אלבו, בעל ספר העיקרים: "מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות חמה ושטף אף ולימוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חינם, עוד יוליד אכילת בשר קצת בעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש, ובשביל כך ייחד אל האדם בצמחים מזונות נאותים טובים, כחיטה והשעורה וכל דבר שיש בו זרע שראוי להיזרע, וכל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע. וראו אחר שראה קין שה' יתברך שעה אל הבל ואל מנחתו, נראה לו שהוא מותר להרוג את הבעלי חיים, כפי מנחת הבל שהביא להשם, וכיוון שכך התיר לעצמו גם הריגת האדם, כי כְּמות זה כן מות זה, בהיותו שווה אליהם לפי דעתו, ואם אסור זה אסור זה, ואם מותר זה מותר זה. וכשנגלה השם יתברך על קין ויעד לו העונש על הריגת הבל, לא חשב בעבור זה שתהיה שפיכת דם האדם חמורה משפיכת דם שאר הבעלי חיים, אבל היה חושב כי כמו שהיה נענש על שפיכת דם האדם כן יהיה נענש על הבעלי חיים, אחר שלא הותר לאדם להרגם, כי רוח האדם ורוח הבהמה שווה. וכאשר נמחו כולם ונשאר אך נח ואשר אתו בתיבה, כשיצא מן התיבה הקריב קורבן לה' מן הבעלי חיים, ולפי שחשש שיחשבו בני נח שמה שקיבל השם יתברך קורבן אביהם היה כמו שקיבל קורבן הבל, על כן אחר הקורבן מיד מיהר להתיר להם אכילת הבעלי-חיים והריגתם, ואמר להם: "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל" (בראשית ט', ג'). וכשניתנה תורה לישראל, אסר להם קצת הבעלי חיים המולידים עובי ועכירות בנפש, ואפילו מה שהתיר להם, לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כמו שהתיר להם יפת תואר על זה הדרך. וכן אמרו רבותינו ז"ל "כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר" (דברים י"ב, כ') – לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון. הנה גילו בפירוש שאכילת הבשר לא הותר אלא על צד ההכרח, ועל כן נאסר בתחילת היצירה. ונתבאר מכל זה כי כבר אפשר שיהיה הדבר האחד מותר אחר שנאסר ואסור אחר שהותר".

 

סז.

אמר חכם עבדאללה: ישנם כיום אלו המתקראים ירוקים, המבקשים לשמור על האדמה והים והאוויר מרעת בני האדם, וזה אתה יכול למצוא אצלנו במה שקראו חכמים "בל תשחית", שאין לו לאדם להשתמש יתר על המידה בכל מה שיצר לו הבורא, אלא ישתמש ויניח גם לאחרים אחריו לדורות להנות מהם, ועל כן אין אתה כורת עץ פרי, ואין אתה כובש בשדה דרך במקום שכבר נמצאת בו דרך אחרת, ואין אתה עושה דבר שהוא לשווא, וכבר כתב בעל ספר החינוך הברצלוני שדבר זה: "הוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהידבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם". ועוד גם השבת היא בדיוק לתכלית זאת, שינוחו העובדים וינוחו הבהמות ותנוח האדמה וינוחו הים והאוויר מכל רעת בני האדם בששת ימי המעשה, כי כבד עליהם המשא מאוד.

 

קמג.

אמר חכם עבדאללה: כתוב בירושלמי סוף פרק עשרה יוחסין, אמר רבי חזקיה בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עיניו ולא אכל. רבי אלעזר חשש לאותה שמועה, והיה מצמצם לו פרוטות ואוכל מכל דבר חדש בשנה. עיין שם. על כן אפילו עני שבישראל ישתדל לקנות מכל פרי חדש לאכול ממנו, הוא ואנשי ביתו, ולברך שהחיינו להודות לה'.

 

קמד.

אמר חכם עבדאללה: יש להתפלל בשחרית יום ט"ו בשבט להצלחת עץ האתרוג תפילה זאת: ויהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתברך כל אילנות האתרוג להוציא פרותיהם בעתם ויוציאו אתרוגים טובים יפים ומהודרים ונקיים מכל מום. ולא יעלה בהם כל חזזית, ויהיו שלמים ולא יהיה בהם שום חסרון, ואפילו עקיצת קוץ, ויהיו מצויים לנו ולכל ישראל אחינו בכל מקום שהם לקיים בהם מצוות נטילה עם הלולב בחג הסוכות שיבוא עלינו לחיים טובים ולשלום, כאשר ציוויתני בתורתך על ידי משה עבדך: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל. ויהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתעזרנו ותסייענו לקיים מצווה זו של נטילת לולב והדס וערבה ואתרוג כתיקונה בזמנה בחג הסוכות שיבוא עלינו לחיים טובים ולשלום בשמחה ובטוב לבב, ותזמין לנו אתרוג יפה ומהודר ונקי ושלם וכשר כהלכתו. ויהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתברך כל מיני האילנות ויוציאו פרותיהם בריבוי שמנים וטובים, ותברך את הגפנים שיוציאו ענבים הרבה שמנים וטובים, כדי שיהיה היין היוצא מהם מצו לרוב לכל עמך ישראל לקיים בו מצוות קידוש ומצוות הבדלה בשבתות וימים טובים, ויתקיים בנו ובכל ישראל אחינו מקרא שכתוב: "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת ט', ז'), ויאמר: "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה–אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים" (שיר השירים ה', א'). יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. ויכול עוד להתפלל ולומר: אנא ה' הושיעה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה, אנא ה' הצליחה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה, אנא ה' הרוויחה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה, אנא ה' הטיבה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה. אנא ה' ברך נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה. אל נא פצה שנה זו משמיר ושית, וברך עץ שמן וזית. אל נא במטר רווה חרבוני ישימון, וברך גפן ותאנה ורימון. אל נא רומם עצרת עוללי טיפוחים, וברך אגוז ותמר ותפוחים. אל נא צדקך מעמך בל יפסק, וברך חרוב וקורסטמל ואפרסק. אל נא חלץ קהלת אשר אליך תערוג, וברך התות והאגוז והאתרוג.

 

קמה.

אמר חכם עבדאללה: חכמי תימן לא נמנעו מלרשום באותיות המספרים 15 ו-16, וכתבו י"ה וי"ו, ולא כדרך שאנחנו משתמשים היום ט"ו וט"ז, ועל כן נהוג היה לחוג בתימן את יום י"ה בשבט ולא את ט"ו בשבט, והחלו לספור את העומר ביום י"ו בניסן ולא בט"ז בניסן.

 

אמר חזקל

 

אין חכם ניכר אלא בתלמידיו, ואין התלמידים ניכרים אלא ברבם, כפי שהמעיין והמים קשורים ביניהם וכפי שהדבר, הדיבור והדובר אחוזים, ועליהם נוספת האוזן. ועל כן אני הקטן אלמוג בן סמירה כינסתי כאן אמירות חזקל בן אמל, תלמידו של חכם עבדאללה בן גורג'יה, למען ירוץ בהן הקורא וילמד מן הפרי על העץ ומן הבן על האב ומן התלמיד על מורהו. ואם נמצאתי מוסיף או מחסיר דבר מדברי המקור, ימצא בי הקורא את האשם, ואל ימצא בחזקל, ותבוא הברכה על כולנו.

 

 

ד.

אמר חזקל: בתיאולוגיה של עצי-הזית האלוהות שוכנת במעבה האדמה וחסדה בפרנסת השורשים. תורת הסוד של העצים מוסרת שהאלוהות היא שורש, שורש כל שורש, שעוביו כרוחבה של חורשה ועומקו כמרחק העלים שבצמרת העץ מקרובי העננים. האדם, נכתב במדרש-הזיתים, משמש את אלוהות-הראי היושבת בשמיים בין הרוחות ועובדת בפירוק בנייני אלוהות-המקור. האדם, רומז המדרש, עתיד ליפול בהליכתו המהירה, ביהירותו המסרבת לצמיחת שורשים. זנב החיות האחרות הוא זיכרון ועדות לשורשים, האדם שכח.

פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון | עם התגים | השארת תגובה

"שתיים / اثنان" – כל הביקורות עד כה

"שתיים / اثنان" – 2 / ٢
אנתולוגיה ליצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית / انطولوجيا ثنائية اللغة لأدب عربي وعبري شاب ومعاصر
עורכים: תאמר מסאלחה, תמר וייס-גבאי, אלמוג בהר
تحرير: تامر مصالحة، تمار فايس -غباي، ألموج بيهار

יוני ליבנה על "שתיים / اثنان" במדור הספרות של ידיעות אחרונות 5.12.2014

בשבת בלילה הציתו בית ספר דו־לשוני בירושלים, שבו לומדים ומלמדים ערבים ויהודים. אחת מכיתות א' נשרפה. המציתים ריססו במקום, בכתב יד גדול וילדותי: "מוות לערבים", "כהנא צדק", "די להתבוללות". איך הופכים את השילוב הזה של אותיות עבריות וסימני שריפה לספרות, לשיר, לסיפור? צריך להפוך, אפשר? למי יש יותר כוח במאבק הזה: למי שמלמדים בתוך הכיתה איך להשתלט על שפה, על שתי שפות – או למי שמצית את הכיתה?

ללכת בין הלהבות. זאת אולי השיטה של 'שתיים', אנתולוגיה של שירים וסיפורים שכתבו יהודים וערבים ישראלים, 'יצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית'. לא להפוך לביטוי דביק ומיתמם של דו־קיום. לא להתמקם במשבצת של ספרות מחאה או התגייסות פוליטית. לא ללקק, ולא להתקיף או להטיף באופן ישיר. לא לכפות קו מנחה נוקשה – סגנוני או אידיאולוגי, על הכותבים ועל והקוראים, ובכל זאת לשמור על מסגרת מאחדת.

הפיתרון של 'שתיים' למתיחות הזאת מוצלח ומעודד. ההישג הראשי שלו הוא הישג מוחשי – היכולת לקבץ אוסף של טקסטים מאוסף של כותבות וכותבים בעלי יכולת, יהודים וערבים ישראלים, ולתרגם אותם מעברית לערבית ולהפך. מאמץ ורצינות של העומדים מאחוריו שיוצרים רושם נגיש ומזמין מבחינת הקורא.

מוקד העניין בקובץ, מבחינתי, היו הסיפורים שתורגמו מערבית. הטקסט הפותח, 'נוק אאוט' של איאד ברגותי, כבר התווה את הדרך. סיפור קצר על מתאגרף ערבי ישראלי – כתוב בסגנון כמו ביוגרפי־היסטורי, כמעט צמוד למבנה של סיפורי 'עלייתו לצמרת'. דרמה שצומחת באופן מואץ, מקוטע ואמין מתוך חיי המשפחה של הגיבור, מתוך תנאי החיים של ערבים אזרחי ישראל בשנות השבעים, מתוך ההתנגשות ביניהם לבין השלטון הישראלי. אלה מתלבשים על הנקודות הקלאסיות של סרטי מתאגרפים וסיפורי סינדרלה – הניסיון שלהם להילחם במערכת, במשפחה, בעצמם, להשיג כוח, להפוך מבן מיעוטים לנציג, לשגריר. אם המתאגרף של ברגותי רק כמעט מצליח להתחמק מכל המהלומות סביבו, הממשיות והשקופות־הסמליות – הסיפור של ברגותי עומד בכבוד במשחק בין ז'אנרים שונים, בין הריאליסטי למלודרמטי, בין ההקשר הפוליטי לעיצוב הספרותי. וכל זה, במסגרת המרובעת והקשיחה של סיפור קצר בן שישה עמודים.

שאר הסיפורים המתורגמים מציעים הזדמנות דומה לקוראי עברית, ליהודים: להתבונן בשטח שכמעט מוכר להם, אבל הגישה אליו כאילו חסומה. החדשות מציגות את חיי הערבים בישראל כשאלה 'ביטחונית' ו'דמוגרפית'. ספרות המיינסטרים משתמשת בדמויות ערביות כחומר לפנטזיה או למירוק מצפוני – מ'מיכאל שלי' ועד הרומן האחרון והחלבי של דורית רביניאן. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אנתולוגיה ערבית-עברית "שתיים / اثنان", בקורת ספרות, תרגום, العربية | עם התגים , | 2 תגובות

משיח / مسيح

אני מצרף סיפור שלי מתוך האנתולוגיה "שתיים / اثنان" – 2 / ٢
אנתולוגיה ליצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית / انطولوجيا ثنائية اللغة لأدب عربي وعبري شاب ومعاصر
שזכיתי לערוך יחד עם תאמר מסאלחה, תמר וייס-גבאי

משיח

 

רחל נפקדה שלושה לילות רצופים בחלום שבו הופיע מלאך אלוהים ובישר לה כי מזרעו של נחום עתידה היא ללדת בן שיהיה גואל ומושיע לישראל. בלילה הראשון עוד ניסתה להירדם אחרי אותו החלום, אך מרוב שהייתה מבולבלת התהפכה שעות על מיטתה עד שבא השחר וקמה. בלילה השני כשהתעוררה אחרי אותו החלום, כבר מופתעת פחות, פקחה את עיניה אל התקרה וניסתה לשחזר צעד אחר צעד את החלום, איך נראה המלאך, מה אמר, כיצד התפוגג, אילו סימנים סימן לה לאמיתות דבריו. בלילה השלישי ציפתה בואו של החלום, הכינה פנקס ליד מיטתה לכתוב בו את המשפט המכריע, בו חתם המלאך את עדותו, ודווקא אותו שכחה לילה לילה. ובלילה הרביעי שוב ציפתה בואו של החלום, ומשהתעוררה בבוקר אחרי שינה ארוכה נטולת חלומות, הופתעה.

ניסתה להיזכר בתווי פניהם של שני בניו של נחום מאשתו, האם יש בהם משהו מדמות הגאולה, ולא מצאה. חשבה איך תבשר לו הבשורה, שעתידים הם להעמיד זרע שישנה את עתיד המין האנושי, או לפחות את עתיד היהודים. תדבר עמו על מצבו הקשה של האדם, על מצבם הקשה של היהודים בכל דור ודור, שתמיד היו מועטים ולחוצים ומעונים ונשכחים בין האומות השונות החזקות מהם, ועתה רק החריף מצבם, ואף-על-גב שרבים מהם יושבים מכונסים על אותה פיסת אדמה, שעליה עמדה מלכות דוד בשעתה, ואף מלכות שלמה, זקוקים הם עוד יותר למשיח שיגאלם ויאמר להם דבר מה על עתידם ויבטיח להם הבטחות להרגיעם, שאינם נעשים שלווים ושאננים עם השנים, ואיך יכול הוא לסרב לראות את האותות משמיים.

אמנם אינה מצליחה לדמיין את מעשה המשכב ביניהם, אולי גם הוא לא יצליח לדמיין. אבל תציע לו כך, שיפגשו רק פעם אחת, לא בביתו ובית אשתו ולא בביתה ובית הוריה, ואם תוזרע מאותה הפעם ידעו כי אמת דיבר המלאך. הרי שמעה מאמה, ששמעה מאמו, כיצד שנה ניסו הוא ואשתו להעמיד תינוק עד שהצליחו, ועתה אם יצליחו בפעם האחת יראו בכך אות. יצאה לעבודתה, ובדרך, כמו סידר המלאך את מעשיהם, ראתה אותו מולה ברחוב, והרי על-פי רוב היתה רואה אותו בערב, ואחת לשבוע. אמנם גרים הם באותו רחוב, היוצא מרחוב אחוזה ברעננה, גם הוריו גרו ברחוב זה, העבירו בו  שניהם כל ילדותם, אבל בדרך כלל אינם נפגשים בדרכם, אולי אף טורחים הם שלא להיפגש. מאז התחתן לפני ארבע שנים שוב אינם משוחחים, רק מחליפים שלומות מדי כמה ימים. קודם לחתונתו היה משוחח עמה על הנשים שפגש, והייתה היא מספרת על הגברים שפגשה, והיו שנים ארוכות מיודדים, אך כשאמה אמרה אולי יהיה הוא בן-זוג בשבילה צחקה, ואחר מצא לו אישה. ומשהתחתן שוב לא טלפנו איש לרעהו.

שאלה אותו לשלומו, והתעניינה בשלום שני הילדים, כל אחד בנפרד, ואף בשלום אשתו, ובסוף נגעה בידו. וכשחזרה מן העבודה לעת ערב לא הופתעה כששוב סידר המלאך הליכתם והופיע הוא מולה, עם עגלת בנו הצעיר. חייך אליה מלוא חיוכו, ואמר שמה בחמדה, ואמרה גם היא שמו, ועמד וסיפר לה באריכות עוד מקורות בניו ואשתו, והלך. נזכרה כי לא סיפרה בעצמה בשתי פגישותיהם, ולא סיפר הוא רב על חייו שלו, אך סמכה אמונתה על המלאך שידע להמשיך ולכוונם. אמה קיבלה אותה בבית, בצלחות מלאות, ואמרה כי היא רוצה לדבר עמה בדבר כלשהו. ישבה ולעסה והאם מונה שנותיה ומעשיה, ומזכירה שנותיה שלה ומעשיה, וארבעה ילדים שילדה. הזכירה לה כי זה השעון שמתח אלוהים בגופו של אדם ובגופה של חווה אינו עוצר, וכי כדאי לה למהר ולמצוא לה בעל וללדת ילד אחד לכל הפחות, נכד אחד לכל הפחות, כדאי אפילו שניים. ולבסוף אמרה האם כי ראתה סימן בחלומה לפתרון מתקרב. רגשה רחל אחר אותו הסימן, אם ראתה אמה אותו המלאך, ודרשה לדעת הסימן, אך האם עמדה בדעתה שאינה מגלה, שבידוע סימנים שמוסר אדם שוב אינם פועלים פעולתם. נכנס האב ונשתתקו.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אנתולוגיה ערבית-עברית "שתיים / اثنان", סיפורים, תרגום, العربية | עם התגים , , | תגובה אחת