תכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית מאוקטובר 2017 באוניברסיטאות באר-שבע ותל-אביב

לפני שנה וחצי התחלנו לעבוד על הרעיון הזה, לייסד תכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית לתלמידי התואר הראשון בשיתוף פעולה של אוניברסיטאות באר-שבע ותל-אביב,
לרגעים נראה היה שגוברים המתנגדים והתכנית תיגנז כמו רעיונו של המלומד הגדול שלמה דב גויטיין לפני שישים שנה לייסד קתדרה לתרבות ערבית-יהודית באוניברסיטה העברית, תכנית שנדחתה גם על-ידי הפרופסורים למדעי היהדות בירושלים, שלא רצו את ההפרעה הזאת למושג היהדות, וגם לפרופסורים ללימודי ערבית ואיסלאם בירושלים, שהקפידו על לימודים קלאסיים של הלשון הערבית וספרותה בעידן הג'אהליה ובעידן הח'ליפות, ולא רצו את הערבוביה של ה"ז'רגון" הערבי-היהודי והדיון בספרות גם בעת המודרנית,
ולרגעים הצלחנו לגבור על ההתנגדויות, ואף לחוש את ההתלהבות של אנשים רבים סביבנו בציפייה לרגע הזה, שנדמה היה כי זמנו בשל,
אני הייתי מתייאש מן הסיכוי להצליח לאור המכשולים הרבים שעמדו בפנינו, ללא החברים לדרך: הדס שבת-נדיר, חנה סוקר-שווגר, גלילי שחר, שמעון אדף וחביבה ישי, וללא התמיכה החזקה שקיבלנו מן החוגים לספרות כללית ולספרות ערבית ואיסלאם באוניברסיטת תל-אביב, והחוגים לבי.איי. כללי ולמזרח-תיכון באוניברסיטת באר-שבע,
אנחנו יוצאים לדרך במטרה לפתוח את התכנית באוקטובר 2017 – ואתם מוזמנים להצטרף לדרך כדי ליצור קהילה רחבה של חוקרים ולומדים בתחומי התרבות הערבית-היהודית, ומתוך אמונה שיש לדלג מעל ההפרדות שמוסדו באקדמיה הישראלית כדי ליצור תחום מחקר זה: לחבר בין לימודי ערבית ספרותית, ערבית-יהודית והספרות שיצרו יהודי העולם הערבי בערבית ספרותית, ערבית-יהודית, עברית רבנית ועברית ישראלית; לחבר בין לימודי מחשבת ישראל, לימודי הפולקלור ולימודי הספרות; לחבר בין יצירתם של יהודי העולם הערבי בארצותיהם לבין יצירתם בישראל, כאשר הם נקראו "מזרחים"; לחבר בין לימודי ההיסטוריה, שחקרו את יהודי העולם הערבי בארצותיהם, לבין הסוציולוגיה שחקרה אותם כמזרחים בישראל; לחבר בין יצירת הקודש ליצירת החול, ובין היצירה הקלאסית ליצירה המודרנית.
הערבית היא הלשון היהודית השלישית באורך חייה, אחרי העברית והארמית, ואנו נבקש להנכיח אותה במרחב האקדמי כמו גם במרחב הציבורי, בישראל כמו גם בעולם הערבי, כדי להפגיש מחדש גם בין הספרות העברית לספרות הערבית-יהודית, וגם כדי להפגיש מחדש בין הספרות הערבית לספרות הערבית-יהודית.
מוזמנים להצטרף!

על התכנית בכתבה של גילי איזיקוביץ בהארץ:

תוכנית חדשה ללימודי תרבות יהודית־ערבית לתואר ראשון תקום ותחל לפעול בשנת הלימודים הבאה, אוקטובר 2017. התוכנית תקום במקביל באוניברסיטת בן גוריון ובאוניברסיטת תל אביב, ובשיתוף פעולה בין שתיהן. ילמדו בה, בין היתר, ספרות יהודית שנכתבה על ידי יהודים במדינות ערב לאורך הגלות, ערבית ספרותית וערבית יהודית (ה"יידיש" של ארצות האסלאם), השוואת ספרות יהודית שנוצרה באירופה לזו שנוצרה במדינות ערב ועוד.

זו תוכנית הלימודים האקדמית הראשונה בארץ ללימודי תרבות והיסטוריה מזרחית. ד"ר הדס שבת נדיר, חוקרת ספרות מאוניברסיטת בן גוריון, סיפרה כי "הרעיון לתכנית עלה בשיחה בעת נסיעה ברכב, לפני כשלוש שנים. היו שם ד"ר חנה סוקר שווגר, שמעון אדף וד"ר חביבה ישי, ועם הזמן הצטרפו גם המשורר אלמוג בהר ופרופ' גלילי שחר. היא התחילה מהתהייה מדוע יש תכנית ללימודי יידיש ותכניות נוספות דומות, אבל איש לא מלמד תרבות יהודית־ערבית".

התוכנית נהפכה למציאות לאחר שפנייה ליד הנדיב נענתה בחיוב ובדרישה מטעם הוועדה האחראית למימון, ליצור תוכנית לימודים שלמה לתואר ראשון. אשר להחלטה לכנות את התכנית החדשה "תרבות יהודית־ערבית" ולא "לימודי מזרחים" מסבירה שבת נדיר כי "רצינו להציג את הסיפור כולו: לכולנו חוסר נוחות כלפי ההגדרה 'מזרחים', כי כשעושים שימוש בה, שוכחים היסטוריה שלמה, אישים חשובים, עשייה וכתיבה של דורות. רצינו לחבר את המושג מזרחי להיסטוריה שלו, למקום שממנו הוא בא. מזרחים זה מושג שנולד באירופה ובסופו של דבר מי שרצו 'להתמערב' קראו ליהודי ארצות האסלאם מזרחים. המרחב והדיאלוג שאנחנו מדברים עליו הוא יהודי-ערבי".

אלמוג בהר אומר: "בשנה הקרובה נבנה את הסיליבוס ונתכנן את שלוש שנות התואר ובעצם את כל חמש השנים הראשונות. מבחינתנו, כדוקטורנטים לספרות בשעתו, חשנו מאוד את המחסור, גם בעיסוק האקדמי בספרות מזרחית ישראלית וגם בתוך ספרות ערבית, לספרות היהודית-ערבית לא היתה נוכחות ובעיקר לא היה החיבור של כל התחומים וההיבטים. יש עיסוק באקדמיה בתור הזהב, יש נוכחות מסוימת בלימודי מחשבת ישראל, אבל לא היה חיבור. בעינינו, זה שדה ברצף היסטורי אחד ואנחנו רוצים להעניק לסטודנטים את היכולת לראות ולהבין את הרצף הזה, ספרות חול וקודש ביחד, ההיסטוריה והעכשווי. עד עכשיו התחום פוצל לשברירים שלו ומעכשיו אנחנו באים ללמד כדיסציפלינה, תחום אחד, רצף וידע לשוני. נדמה לי שהזמן בשל. לפני 15 שנה, כשאני התחלתי את לימודי האקדמיים, היה מוקדם מדי. לפני כ-60 שנה הרעיון של פרופ' שלמה דב גוייטיין, המלומד הגדול לערבית יהודית ולגניזה הקהירית, שהציע לאוניברסיטה העברית להקים קתדרה ללימודי ערבית יהודית, נדחה. לאף אחד לא התאים לערבב את התחומים. עכשיו יש רגע שזה אפשרי מבחינה אקדמית"

אף שהתכנית תחל לפעול רק בשנה הבאה (לעת עתה המימון ניתן לחמש שנים), כבר כעת ידוע כי בין המחלקות בשתי האוניברסיטאות יתקיים שיתוף פעולה, כנסים משותפים וקורסים משותפים. באוניברסיטת תל אביב תוכפף התכנית לחוג לספרות ובאוניברסיטת בן גוריון לחוג ללימודים רב תחומיים.

We are starting a program for bachelor's degree in Jewish-Arab culture studies in Beer Sheva and Tel Aviv universities at October 2017:

Leading Israeli universities to offer bachelor's degree in culture of Jews in the Arab world
Programs at Tel Aviv University, Ben-Gurion University to begin in fall 2017 with funding from Rothschild family philanthropy.

Gili Izikovich
16.09.2016 | 00:05
Two new bachelor’s degree programs in the culture of Jews in the Arab world will get underway at the start of the 2017-2018 academic year at Ben-Gurion University and Tel Aviv University, which will cooperate in the venture.

Among the subjects to be taught in the programs, the first of their kind, are Jewish literature written in Arab countries, literary Arabic and Judeo-Arabic (an Islamic-world counterpart to Yiddish in Europe). There will also be comparative literature studies looking at Jewish literature in Arab countries and Jewish literature in Europe.

“The idea for the program came up in a conversation in the car about three years ago,” recalled Hadas Shabat Nadir, a literature researcher at Ben-Gurion. “Dr. Hana Soker Schwager [of Ben-Gurion], [poet] Shimon Adaf and Dr. Haviva Yishay [of Ben-Gurion] were there, and over time the poet Almog Behar and Prof. Galili Shahar [of Tel Aviv] also joined. It started with our wondering why there were programs for the study of Yiddish and other similar programs, but no one was teaching Jewish Arab culture.”
The program became a reality after a request for funding to the Yad Hanadiv foundation, which represents the Rothschild family philanthropic trusts, got a positive response and after the committee responsible for the funding insisted that a full bachelor’s degree program be created.

Although Jews from Arab countries are commonly referred to as “Mizrahim” in Hebrew, Shabat-Nadir explained the decision to call the subject of the program Jewish Arab culture and not Mizrahi studies:

“We wanted to present the entire story. We all were uncomfortable with the definition ‘Mizrahim,’ because when people use it, they forget an entire history, important people, accomplishments and writing over the generations. We wanted to link the Mizrahi concept to its history, to where it comes from. The concept of Mizrahim developed in Europe and ultimately those who sought Westernization called the Jews from Islamic countries Mizrahim. The field and the dialogue that we are talking about is Jewish Arab.”

Behar said, “In the coming year, we will build the syllabus and plan the three years of the degree studies and actually the first five years [of the program]. From our standpoint, as doctoral students in literature at the time, we very much felt the absence, including in the academic treatment, of Israeli Mizrahi literature and within Arabic literature. Jewish Arab literature didn’t have a presence and in particular, there was no link among all of the fields and aspects.”

At this point, there is five years of funding for the program. Although it will only start in a year, it is already clear that the departments at the two universities will collaborate and hold joint conferences and courses. At Tel Aviv University, the program is under the administration of the literature department and at Ben-Gurion University, it is part of the department of multidisciplinary studies.

Behar added, “There is attention in academe to the Golden Age [of Spanish Jewish history]. There is a certain presence in Jewish studies, but there was no link. In our view, it’s a field of one historical continuity and we want to give students the ability to see and understand this continuity – both secular and religious literature, historical and contemporary. Up to now the field was splintered and from now on we are going to teach [it] as a discipline, as one field, one [field of] linguistic continuity and knowledge.

“It seems to me that the time is ripe,” he said. “Fifteen years ago, when I started my academic studies, it was too early. About 60 years ago, the idea of Prof. Shlomo Dov Goitein, the great Jewish-Arabic scholar and scholar of the Cairo geniza [an ancient archive of Jewish books and manuscripts], proposing that Hebrew University set up a chair of Jewish Arab studies was rejected. No one was prepared to mingle the subjects. Now there is a moment in which it is possible from an academic standpoint.”

פורסם בקטגוריה אירועים, רוח חדשה / רוח ג'דידה, العربية | 4 תגובות

ראיון בעכבר העיר ירושלים

יום שישי, ה-9.9.2016

%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%9b%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%a8-09092016-%d7%90

 

%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%9b%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%a8-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d-09092016-%d7%91

 

 

פורסם בקטגוריה שירים לאסירי בתי-הסוהר | עם התגים , | כתיבת תגובה

An interview in "The Jerusalem report" magazine which just came out :

19/9/2016 issue

the jerusalem report interview almog behar 04092016

פורסם בקטגוריה english | כתיבת תגובה

ראיון במעריב ~ 28.08.2016

מראיינת: כרמית ספיר ויץ

פורסם גם באתר מעריב

ראיון מעריב 28082016קטעים מתוך הראיון:

שירה

אני חושב שהנוכחות התרבותית של השירה בחברה הישראלית נמצאת בעליה. אולי בגלל שובע מסויים מן הפרוזה, אולי בגלל ריבוי כותבי השירה, אולי בגלל התאמה יותר גדולה של הרשתות החברתיות לשירה מאשר לפרוזה, אולי בזכות ערבי שירה הזוכים לקהל רב. יש קהל עירני מאוד, שבאמת גם מגיב ויוצר קשר, וזאת שמחה גדולה. אני מקווה שגם לנוכחות של סיפורים קצרים יקרה דבר דומה, והרומן לא ישאר הצורה היחידה הבודדה של הפרוזה.

בין שירה לפרוזה

מאז שאני זוכר את עצמי אני נע בין שירה לפרוזה, והם לעיתים גם מתערבבים, וסיפור נולד מתוך שיר או שיר נבלע בתוך סיפור. המעברים הללו קשורים לחוויות שאתה חש שאפשר לייצג בצורה אחת יותר מן הצורה האחרת, ולפעמים גם הזמן שכל אמנות צריכה מכתיב את האפשרות לכתוב: הזמן הארוך של הפרוזה מול הזמן הקצר של השירה. המעברים מאפשרים התרעננות, ושיבה מחודשת. לעיתים אני נע גם בין תרגום לכתיבה, ואכן גם הוראה. כמו המעבר בין כתיבה לקריאה: כמורה אתה קורא יחד עם הסטודנטים, ומלמד דרכים שונות של קריאה.

מזרחיות

אני שמח מאוד שהשיח המזרחי נמצא היום פעמים רבות בחזית של השיח הישראלי, ומגדיר מחדש את המקום, את המרחב, את התרבות, ומציע אלטרנטיבה לדיכוטומיות הקשות ולהפרדות בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילונים ובין עניים לעשירים. בכל הקשר – פוליטי, מעמדי-כלכלי, תרבותי ומסורתי – יש לדעתי למזרחיות דברים חשובים להציע, בהבנה שתרבותנו כיהודים מהעולם הערבי היא גם תרבות ערבית-יהודית, בהבנה שהעמדה המסורתית ביחס ליהדותנו יש בה פוטנציאל שחרור גדול, ובהבנה שיש קשר בין פתרון של הסכסוך הערבי-ישראלי לסכסוך בתוך נפשנו כמזרחים בין הזיכרון הערבי שלנו לדיכוי האשכנזי, וקשר בין כל אלו לבין שינוי כלכלי-מעמדי אמיתי. עדיין יש פעמים רבות הגחכה של המזרחיות וניסיון לצמצם אותה, אבל יתכן שאנחנו בתוך תהליך של התרחבות המהלך המזרחי בצורה שלא תאפשר שוב צמצום וביטול שלו באופן כל כך גורף כמו שנעשה פעמים רבות.

אני לפעמים חושב שיש להשקיע את עיקר המאמץ במאבק המעמדי, מאבק על דיור ציבורי ועל שינוי שטחי השיפוט של עיירות הפיתוח והערים הערביות ועל תיקצוב שיוויוני של חינוך ועל צמצום היקף האסירים בבתי-הסוהר, ולפעמים אני חושב שלב המאבק – שיאפשר את השחרור – הוא ההקשר התרבותי, ההנכחה של המגוון של התרבות המזרחית בכל הזירות, בלימודים ובעיתונות ובספרות, ולעיתים אני חושב שרק מאבק משותף יהודי-ערבי יש לו פוטנציאל משחרר, ואז אני חוזר לתיאולוגיה, ומאמין שארץ הקודש זקוקה לפתרון תיאולוגי הנוגע בקשר ההיסטורי והתיאולוגי היהודי-מוסלמי, ושאפילו ההתפייסות המזרחית-אשכנזית-רוסית-אתיופית יש בה מימד תיאולוגי.

ספרות מזרחית

המושג "ספרות מזרחית" הוא מושג וותיק, אך הוא השתנה כמה פעמים באופן מהותי בדורות האחרונים. במפגש באקדמיית פולונסקי שלקראתו אנחנו משוחחים אני מבקש לחזור מעט יותר ממאה שנה אחורה, לשאול עבדאללה יוסף יליד בגדאד שעבר להונג קונג בסוף המאה ה-19, ולאריאל בן-ציון יליד ירושלים שנע בין תוניס, אירופה והמזרח הרחוק. האנשים הללו ביקשו לומר שהספרות העברית עצמה, כאשר היא מתחדשת, משמעות הדבר הוא מיזרוח שלה, כלומר שהספרות העברית כולה צריכה להפוך לספרות מזרחית, הספרות העברית כתת-קטגוריה בתוך הקטגוריה הרחבה של הספרות המזרחית, הכוללת גם את הספרות הערבית, הפרסית, התורכית ולעיתים מבחינתם גם ההודית. הם טענו שהשיבה לעברית, מהכתיבה של ספרות יהודית במגוון גדול של שפות, פירושה שיבה למזרח, כיוון שהעברית היא שפה מזרחית שלשם תחייתה יש ללמוד את הערבית ולחדש את הקשר בין העברית לערבית; הם טענו שהיהדות היא חלק מן המזרח, כיוון שהיא נולדה במזרח וכן בשל קשריה התיאולוגיים והמיסטיים העמוקים עם האיסלאם; הם טענו שהשיבה לארץ ישראל היא שיבה אל המזרח, וכדי להתקיים בארץ ישראל שלא כזרים יש להפוך לחלק מן המזרח, ולהבין את הפוליטיקה של התחייה הערבית. כל אחד מהם עשה זאת בדרכים שונות: שאול עבדאללה יוסף כתב שירה עברית בצורות ובמשקלים של שירת ספרד, וכן היה פרשן של שירת ספרד, ועשה זאת דרך היכרות עמוקה עם השירה הערבית הקלאסית, וטען שהשירה העברית החדשה צריכה להיות מיוסדת על השושלת הזאת, ועל היכרות עמוקה עם הספרות הערבית; אריאל בן-ציון הציע מודלים חדשים ניסיוניים לפרוזה עברית, שבה שילב מדרש ומיסטיקה וספרות חדשה, פרוזה ושירה, ופנה בין השאר אל המשורר ההודי רבינדראנאט טאגור כשותף לתחייה המזרחית, מתוך ראייה כמעט פאן-אסייתית של המזרחיות.

בדור שאחריהם, ביחס לסופרים כמו יהודה בורלא ולאחר מכן ביתר צמצום לאחר 48, המזרחיות, והמושג של "הספרות המזרחית" צומצם למובנים שאנחנו מכירים היום – יצירה שכותבים יהודים מזרחים על המזרח. משאלה של צורה, כפי שהיא היתה אצל שאול עבדאללה יוסף, ומשאלה על כלל הספרות העברית, כפי שהיא היתה אצל אריאל בן-ציון, הפכה הספרות המזרחית לשאלה של ייצוג, ולנישה מצומצמת בתוך הספרות העברית, המנתקת אותה מקשריה העמוקים לספרויות וללשונות המקיפות אותה, כגון הערבית והתורכית והפרסית והספרדית-היהודית.
אני מאמין שהמשימה הדורית שלנו היא לפרוץ את הצמצום הזה והרדוקציה הזאת של המובן של הספרות המזרחית, ולחבר את הדברים מחדש אל הפרספקטיבה הרחבה, הקשורה לתרבויות הגדולות שסביבנו והלשונות שסביבנו. הספרות המזרחית קשורה גם לייצוג ולמאבק המזרחי, אבל היא גם תנועת התרגומים מן הערבית והתורכית והפרסית אל העברית, והיא גם שיבה אל לשון עברית מסורתית, הקשורה גם ללשון המדרש, ולא רק עברית רזה, והיא גם השאלה הגדולה על צורה ספרותית, ומה יכול המדרש לתרום לנו, מה יכול ז'אנר האדב הערבי או הצורות והמשקלים של שירת ספרד, וכן מסורות הפיוט.
בחיי שלי הספרות המזרחית העניקה לי תחושה של התרחבות, מתוך תחושה של מחנק בתוך הספרות הישראלית המצומצמת, ולכן בשונה מבני הדור הקודם שחששו שיכניסו אותם לנישה של הספרות המזרחית ולשוליים של הספרות העברית, אני חשתי שההליכה אל הספרות המזרחית, אל הלשון הערבית ואל המדרש היהודי היו התרחבות עמוקה. אני שמח שיש היום גם דור רביעי מזרחי, ויש קהל המבקש להכיר ולשמוע את התרבות הזאת, ללמוד ולהתרגש ממנה. ואני חושב שנקודת המבט המזרחית יכולה לשנות את כלל הספרות העברית, ולהציע לה אופק חדש-ישן של יצירה.
וועדת ביטון
אני שמח מאוד שהוועדה הזאת קמה, גם אם באיחור של עשורים ארוכים, וגם אם הפוליטיקאים שהקימו אותה רק ביקשו להרוויח הון מסויים ולא באו מכוונות טהורות. מערכת החינוך בארץ הושתתה מראשיתה על מחיקה של המזרח, גם היהודי וגם הערבי, והתיקונים הקלים שנעשו בעבר, כמו עם המרכז למורשת יהדות המזרח במשרד החינוך אחרי מרד הפנתרים השחורים בשנות השבעים, היו רק הוספה של מעט רכיבים מזרחיים לתוך הנרטיב הקבוע הציוני-אשכנזי של טהרנות לאומית יהודית, ושל היסטוריה של פוגרומים, ציונות ועליה.
לוועדה הזאת בדו"ח השלם שלה העוסק במגוון של נושאים, לימודי היסטוריה, ספרות, מגדר, מחשבת ישראל, האקדמיה וכו', היתה הזדמנות להקיף את הנושאים הללו בצורה עמוקה ומאתגרת, ולהעלות נרטיבים אלטרנטיביים: נוכחות של לשונות היהודים, והחיבור העמוק לערבית כשפה, כתרבות וכהיסטוריה, ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה מזרח-תיכונית, תולדות המאבק המזרחי בישראל ועוד.
אנחנו זקוקים לתיקון גם בלימודי הספרות: אם עד עתה תלמידי הספרות קפצו בספרות המזרחית מהתנ"ך אל שירת ימי-הביניים ואז לתרנגול כפרות, המטרה היא ליצור רצף: שגם תלמידי בתי-הספר הממלכתיים ילמדו שוב מן הגמרא, וכן מן הפיוט והשירה במזרח שבין גירוש ספרד למאה העשרים, ובהרחבה מן הספרות המזרחית החדשה, על חלקיה בעברית, בערבית ובלשונות קולוניאליות.
לדעתי רק לימודי ערבית חובה בכל מערכת החינוך בהמשך הדרך יאפשרו להעמיק את הדרך הזאת, וכן הרחבה של לימודי הספרות המזרחית והערבית-היהודית באקדמיה, כדי שהמורים יוכלו ללמוד אותן באופן נרחב וללמד אותן.
כל אלו יוכלו להשתלב ברנסנס תרבותי מזרחי בכל התחומים, במוזיקה, בקולנוע, בספרות ובמחקר.
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

ספרות ילדים מזרחית

יש תחומים בחינוך הילדים בגיל צעיר שבהם קשה לשבור את חומות האירופוצנטריות: כזה הוא עולם הסרטים, הסדרות והטלוויזיה – רוב הסרטים המצוירים מגיעים מאמריקה (ויש להוסיף ולהרחיב על עולם האסתטיקה והדימויים הנוצריים השולטים בחלק גדול מן הסרטים המצויירים, הרבה יותר מאשר בסרטים הלא-מצויירים), ואפשר מעט לגוון אותם עם סרטי אנימציה יפניים (כגון "טוטורו" המופלא) ולהתנחם בכך שסדרות כמו דורה ודייגו וקאי לאן בהחלט מהוות חידוש בסוגיות של צבע ולשון, ובעיקר לקוות שבגיל מעט יותר מאוחר הם יוכלו להתחבר לקולנוע ישראלי מזרחי, ולקולנוע ערבי, תורכי, איראני, הודי ועוד.
יש תחומים שבהם חציית גבולות האירופוצנטריות הפכה להיות קלה: כזה הוא עולם המוזיקה כיום. אפשר לחשוף את הילדים לעולם הפיוט בבית הכנסת ובבית, למוזיקה מזרחית ישראלית, למוזיקה ערבית ופרסית והודית ותורכית ויוונית וספניולית וספרדית ואנדלוסית, ורבות מהן נמצאות בהופעות חיות מלהיבות ברחבי ירושלים, ומושכות את הילדים, ומשלימות את חינוכם המוזיקלי האשכנזוצנטרי בגן ובעולם הדיסקים לילדים.
ספרות הילדים, והמקום האפשרי בה למאבק באירופוצנטריות, מצויה בין לבין – לא נדירה כמו הקולנוע, אך גם לא קלה כמו המוזיקה.

ראשית יש להודות: ספרות הילדים בצורתה הנוכחית היא המצאה בורגנית, ולכן היא דבר-מה צעיר בעולם כולו, וראשיתו אכן בבורגנות האירופית. קודם לכן קראו לילדים בספרים שגם מבוגרים קראו בהם, דוגמת התנ"ך, המדרש ודון קיחוטה (וזה עשה רק טוב לספרות המבוגרים, שלא הסתגרה מן הצורך לעניין גם את הקוראים הצעירים בעלילה ובהומור), ובגלל הכפילות בין לשון ספרותית ללשון דיבור, בהקשר היהודי ובהקשר הערבי ובהקשרים נוספים, הורים סיפרו לילדים ואריאציות על סיפורים אלו בלשונות המדוברות, ולצדן סיפורים שבעל-פה, וכמובן שירים: פיוטים ושירים מכל הסוגים, אשר רובם לא נועדו במקור רק לילדים.

לכן אם נבקש למצוא ספרות ילדים מזרחית או ערבית בהגדרתה כיום יעמוד בפנינו חיפוש לא פשוט. אפשר לחשוב על ספריהם של רפאל ספורטא ועודד בורלא ושלומית כהן-אסיף, וכן על סופרים למבוגרים שכתבו ספרים לילדים ולנוער, כגון סמי מיכאל ("סופה בין הדקלים", "פחונים וחלומות", "אותיות הולכות לים", "צרצרון שר גם בחורף", "טיפה וטיפונת"), שמעון בלס ("אשעב מבגדד"), דורית רביניאן ("אז איפה הייתי אני?"), אנטון שמאס ("השקרן הכי גדול בעולם"), שלי אלקיים ("כשהנחש והעכבר נפגשו לראשונה"), רוני סומק ("כפתור הצחוק", "הקוף שלוף והקוף בלוף"), רונית מטלון ("סיפור שמתחיל בלוויה של נחש"), יצחק גורן-גורמזנו ("לבי במזרח: אגדת חייו של ר' יהודה הלוי", "שמש ממערב: אגדת חייו של ר' חיים בן עטר", "אלחכם מבגדד: אגדת חייו של ר' יוסף חיים מבגדד"). אפשר לחשוב על ספרי ילדים המערבים בתוכם ערבית, כגון "יונה חצי לבנה" של אילנה זיידמן הכולל ערבית-עיראקית, וספרים דו-לשוניים עבריים-ערביים בפרויקטים שונים, כגון "תה מתוק עם נענע" של עמותת הגר. וכמובן ספרים רבים של רונית חכם (כגון "תאכל, מעיל, תאכל", "הנעליים הישנות של אדון מינאסה"), "הירח הוא דבו" של נעמי שמואל, וכן ספרים העוסקים בסוגיות חברתיות שונות, והרשימה ודאי יכולה להתרחב. הקראה לילדים בשפות המקור האחרות כמובן שתסייע בהרחבה זאת של ספרות ילדים מזרחית: בערבית, בתורכית, בפרסית, באמהרית, בספרדית ועוד.

ראו להרחבה מאמרה של רונית חכם בהעוקץ

הגיליון של הכיוון מזרח על/של ספרות ילדים

מאמרה של דנה קרן-יער בהעוקץ

מאמרו של מוטי גיגי, "שרשרת זהב", באתר העוקץ

"הילדים של הצהריים" בהוצאת טנג'יר

מאמר בהארץ על היוזמה של עמותת ביקורים לרשימת ספרי ילדים חברתית

הרשימה החברתית של ספרי ילדים של עמותת ביקורים ואתר הפנקס

אבל כדי לבנות לילדינו ספריה מזרחית של ממש מגיל צעיר, עלינו לוותר על הדיכוטומיה בין ספרות לילדים וספרות למבוגרים, ובמקביל לוותר על הדיכוטומיה שבין ספרות חול וספרות קודש, ועל הדיכוטומיה שבין העברית ללשונות היהודים. רוב היצירה היהודית לילדים נוצרה בלשונות היהודים ולא בעברית (והדברים נכון גם לגבי רוב היצירה הנשית היהודית מחתימת המשנה ועד המאה ה-19), חלק גדול מהיצירה הזאת נשענה על ספרות הקודש, ורוב היצירה הזאת לא נועדה לילדים בלבד.

ספריה מזרחית לילדים יכולה להתחיל פשוט מסיפורי התנ"ך, עם הפסוקים עצמם בחלק מהמקרים, ועם ואריאציה בלשוננו כפי שהורים ספרו את סיפורי התנ"ך בערבית-יהודית, בספניולית, ביידיש, בפרסית-יהודית, בקורמנצ'י, באיטלקית-יהודית ובלשונות יהודיות נוספות שהיו שגורות על לשונם של ילדים. סיפורי התנ"ך, במובנם המסורתי, נעים פעמים רבות מן הסיפור הכתוב בתנ"ך עצמו לבין מה שסיפרו לנו חז"ל על סיפורי התנ"ך. על כך אפשר להוסיף את אגדות חז"ל על החכמים עצמם (וראו למשל את "חלום המלך שלמה: מבחר סיפורי חכמים" בעיבוד רונית חכם, ו"האגדות שלנו" בעיבוד שהם סמיט).

על סיפורי המדרש אפשר להרחיב לעיתים ממקורות נוספים: למשל בגרסת "כבוד המלכים" (תרגם לעברית רן הכהן) האתיופית למפגש המלך שלמה ומלכת שבא, ובגרסאות הרבות לסיפורי המקרא והמדרש בערבית באיסלאם, שקובצו למשל על-ידי יוסף מיוחס תחת הכותרת "ילדי ערב – אגדות התורה, אגדות הנביאים". יוסף מיוחס עצמו התכוון שקובץ זה, שראה אור בסוף שנות העשרים, וקבצים נוספים שלו, יהוו בסיס לספרות ילדים עברית מתחדשת, שאת מעיינה ומקורותיה ימצאו בספרות שבעל-פה בערבית, כיוון שאין מסורת של סיפורים שבעל-פה בעברית.

על אלו אפשר להוסיף קובצי סיפורים שבעל-פה שקובצו מגלויות שונות, מערבית ומספניולית ומיידיש ומאמהרית ומארמית ועוד, אשר יצאו בספרים שונים, חלקם אקדמיים וחלקם קהילתיים, חלקם מותאמים מלכתחילה לילדים וחלקם זקוקים לעיבוד של ההורה הקורא: למשל "היפה בת הרוח – סיפורי עם בבליים" שתרגם מערבית וקיבץ ועיבד אליהו אגסי, "נוצת הזהב של ציפור הפלא – סיפורי-עם מפי יהודי יוון" שתרגם משה אטיאש וערך דב נוי, "לז'נדאס" של מתילדה כהן סראנו שתרגמה מספרדית-יהודית, "מרקם סיפורים – מפי יהודי אתיופיה" שעיבדו יעל זהבי ומירי ורון ועוד ספרים רבים. סדרת הפרסומים של "ארכיון הסיפור העממי בישראל" שייסד דב נוי נועדה גם לשמר את סיפורי העם היהודיים בתרגומיהם לעברית, וגם להציע אותם כחומר קריאה לדור החדש. גם סיפורי רבנים מן הדורות האחרונים עובדו לעיתים לילדים, ואפשר למשל למצוא את סיפורי הבן איש חי בעיבוד לילדים בחנות הבן איש חי ברחוב יפו בירושלים, מול השוק.

אולי זאת משימת הדור שלנו לעבד סיפורים אלו בגרסאות לילדים ולנוער כיום, מתוך קבצים אלו ומתוך יצירות נוספות: "כלילה ודמנה" (שתרגם לעברית אברהם אלמליח), "אלף לילה ולילה" (שקיים בגרסאות רבות המעובדות לילדים ולנוער), "אספת הציפורים" של פאריד א-דין עטאר (במקור בפרסית), "חי בן יקט'אן" לאבן טופיל (תורגם על-ידי יאיר שיפמן), "אגרת הציפורים" לאבן סינא (תורגם על-ידי אביבה שוסמן), מקאמות אלחרירי (תרגם בימי-הביניים אלחריזי), מקאמות אלחריזי בספר "התחכמוני", "בן המלך והנזיר" לאבן חסדאי, סיפור "מג'נון לילא", המיתולוגיה הבבלית (המצויה כבר בכמה עיבודים, כגון "עלילות גילגמש" של ש. שפרה ו"איננה בוחרת מלך" של תמר וייס), וכמובן "דון קיחוטה" של סרוואנטס (המצויה בגרסא מצויינת לבני-נוער של טל ניצן).

לצד עושר ספרותי זה לא נחוש, כאשר אנחנו קוראים לילדינו את ספרי הילדים של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, כאילו אנחנו מגדלים אותם אל תוך ספרות ילדים אשכנזית; את ספרי חסמב"ה של יגאל מוסינזון, לצד כמה מספרי דבורה עומר וגלילה רון-פדר, עדיין יהיה קשה להכניס הביתה.

השינוי בהנכחה של הספרות המזרחית בארץ התרחש קודם כל בשירה ובפרוזה למבוגרים. לאחר מכן בתרגומים מערבית, מתורכית, מפרסית ומלשונות נוספות. רק לאחר מכן הורגש שינוי ביחס לספרות המזרחית גם בקרב העורכים בהוצאות הספרים הגדולות בארץ, ובמידה מסויימת גם בקרב חברי וועדות למיניהן, במשרד החינוך ובמקומות נוספים. עתה הגיע גם תור ספרות הילדים להתרחב ולהשתנות.

***

פורסם בגרסא מקוצרת בעיתון הארץ, מוסף ספרים, 26.08.2016מאמר על ספרות ילדים מזרחית עיתון הארץ 26082016

***

מאמר זה החל למעשה מתגובה שכתבתי ללפני תשע שנים למאמרו של מוטי גיגי באתר "העוקץ" על אסופת שירי הילדים "שרשרת זהב":
הסוגיה של ספרות ילדים והמקום המזרחי בתוכה מזמינה בחינה מורכבת. גם של מספר המזרחים כיום בתוך הספרות הזאת, וסוג הייצוגים, ואולי גם התרגום מערבית (למשל "ילדי הטל" שיכול להיות ספר לנוער), אבל גם אתגור כללי יותר של המושגים הללו. והרי, למה בעצם שתהיה ספרות ילדים?
במידה רבה עד לפני מספר דורות ברוב תרבויות העולם לא היתה ספרות ילדים. ילדים יהודיים שלמדו לקרוא קראו מקרא ומדרש, מאותם ספרים של הבוגרים. כמובן שהיתה תרבות רחבה בעל-פה סביב הילדים. המעבר לספרות ילדים הוא חלק מתהליך הפיצול בתוך הספרות המערבית לספרות לסוגים שונים של קהלים, ולא ברור אם הוא חיובי, מה הוא אומר על שפתם של הילדים, על סוג הסיפורים שהוא צורכים (והרי לא ילדים כותבים לילדים אלא מבוגרים, אז אין מדובר ביצור תרבות פנימית של ילדים).
בהקשר הספניולי אפשר למצוא תרבות רחבה של שירה סביב הילדים, ואני בטוח שלא רק בהקשר זה, וגם כן השירים הם לא תמיד "שירי ילדים", אלא שירים למבוגרים שילדים מבינים בדרך אחת ומבוגרים בדרך אחרת. גם אלף לילה ולילה, כמוהו דון קיחוטה, ויצירות אחרות, הם ספרים גם לילדים וגם למבוגרים, כל אחד מבין דברים שונים (חוץ מהחלקים שראוי לצנזר מילדים באלף לילה ולילה, ואולי פעם לא היתה התחושה שכך ראוי…).
בהקשר הדו-לשוני של חלקים גדולים מן המזרח, ההבחנה היתה קשורה בעיקר לספרות שבשפה המדוברת מול ספרות שבשפה הספרותית, כלומר קובצי מעשיות בערבית-יהודית מדוברת שנפוצו, באותיות עבריות (ושגם הם, איני חושב שהיו רק לילדים). וכל הספרות הענפה שבעל-פה, בין אם זה סיפורים קצרים על ג'וחא, ובין אם זה אפוסים גדולים. ועיבודים שונים למדרשים, ומשלים ואגדות.
כל הנושא הזה מעורר שאלות על מה אנחנו רוצים שילדים ידעו, לאיזה חלק מן החברה שלנו אנחנו רוצים שהם יהיו שייכים, מה הקשר והחיבור בין חברת הילדים ותרבותם לשאר החברה. החברה בה אנחנו חיים מבוססת על הפרדות, יש גן ילדים, בית-ספר, בית-אבות, בית-כלא, לכל אחד יש בית…
כמובן שבהקשר הישראלי התפתחה באמת ספרות ילדים מזרחית (ויש דיונים בעולם הערבי על שאלת ספרות הילדים), אבל חשוב לא לקבל את הקטגוריה הזאת כמובנית מאליה.

 

פורסם בקטגוריה מאמר | עם התגים , , | 4 תגובות

Joyously My Son Says All – a poem translated into English from "Poems for Prisoners"

I am so happy I had the honor of Vivian Eden translating a poem from the new book, and writing about it in Haaretz English edition:

Joyously My Son Says All
Almog Behar
———————
Joyously my son says all
And means all the puzzle pieces
Or all the Legos
Or all the fresh roll.
And sometimes, for emphasis,
He repeats the word three times
All, all, all.

I don’t want him to learn
That those are just pieces.
——————-
From Shirim La-Asirei Batei-Ha-Sohar (Poems for the Prisoners) IndieBook, 2016. Translated from Hebrew by Vivian Eden

בני אומר בשמחה הכל
אלמוג בהר
——————
בְּנִי אוֹמֵר בְּשִׂמְחָה הַכֹּל
וּמִתְכַּוֵּן לְכָל חֶלְקֵי הַפָּזֶל
אוֹ לְכָל קֻבִּיּוֹת הַלֶּגוֹ
אוֹ לְכָל הַלַּחְמָנִיָּה.
וְלִפְעָמִים, לְצֹרֶךְ הַדְגָּשָׁה
הוּא חוֹזֵר עַל הַמִּלָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:
הַכֹּל הַכֹּל הַכֹּל.

אֵינִי רוֹצֶה שֶׁיִּלְמַד
שֶׁאֵלּוּ רַק חֲלָקִים.
—————–
מתוך "שירים לאסירי בתי הסוהר" (אינדיבוק)

buying the book at Indiebook website

בני אומר בשמחה הכל בעיתון הארץ

This poem starts out with a father’s close observation of his young son’s behavior – and concludes with a statement of what children should not be taught.

The father doesn’t want the child to learn that the puzzle pieces are of value alone as “just pieces.” Rather, he should learn how to put together a complicated whole from the seemingly random fragments. Legos aren’t just discrete, colorful toys: They enable the creative making of new things.

כל הספרים שלי

Says the father: Eat the whole roll – joyously; take all the nourishment there is, learn lots. Under the father’s tutelage, the son, who is already a master of the emphatic rhetorical rule of three: “All, all, all” — will delight in an inclusive whole, rather than on bits and pieces.

There is a bitter culture war raging in Israel over the narrative of Ashkenazi hegemony and suppression of Mizrahi culture. The term “Mizrahi” is used to denote Jews from almost anywhere except Central and Eastern Europe, whose grandmother tongues were never Yiddish but rather dialects of Spanish, Arabic, Berber, Persian or Aramaic.
The belligerent sides in this war see before them – like the child the father in the poem does not want his son to be – only a bunch of unrelated and unrelatable bits and pieces. Each piece has value for some people and not others: Israeli Culture Minister Miri Regev has said: “Read Chekov? Not me,” while artist Yair Garbuz disparaged visits to holy men’s graves. The culture warriors have no view of something new enabling delight in elements of both, or rather, all, sides.

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה קדמית

The poet, Dr. Almog Behar, encourages exactly such joy in everything that is out there, and wrote in an essay of his “strong desire to learn about things that are far from me and different from me.” He was born in 1978 to a family of mixed Baghdadi, Turkish, German-speaking origins and Danish origins, translates from English, has published books of both poetry and fiction and is a fellow at the Van Leer Jerusalem Institute, examining the relationship between Hebrew and Arabic in the writings from the Jewish communities in the Arab world during the 20th century.

The Ashkenazi-Mizrahi culture war isa silly war based on vast oversimplification, mixed with elements of religious behavior, political ideology and class. There can be no winner, only losers. The best outcome combines elements from different heritages, like schnitzel in pita, but in the arts.

לפוסטים נוספים מן הספר

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה אחורית

פורסם בקטגוריה english, שירים לאסירי בתי-הסוהר | עם התגים , | כתיבת תגובה

ראיון לעיתון מצרי

ראיון לעיתון "אלזמאן"

9.8.2016, המראיין: מוסטפא אלמדאח

شاعر إسرائيلي لـ«الزمان» في ذكرى رحيل «شاعر النكبة»: محمود درويش أثّر فيَّ جدًا

ألموج بيهارألموج بيهار
2016-08-09 21:17:26
مصطفى المداح

ألموج بيهار كاتب وشاعر إسرائيلي ولد عام 1978 في نتانیا، وهي مدينة في إسرائيل، لأسرة عراقية ويسكن الآن في القدس، وتظهر معاناته كيهودي شرقي داخل المجتمع الإسرائيلي في أشعاره، وينشط ضد المخططات الإسرائيلية لتهجير سكان حي الشيخ جرّاح في القدس الشرقية، وضد إخلاء حي دهمش غير المعترف به، وضد جدار الفصل العنصري وذلك من خلال الاحتجاج السياسي والثقافي ومن خلال كتابة قصائد مناوئة لهذه الانتهاكات، وله العديد من القصائد كقصيدة "ميدان التحرير"، وقصة "أنا من اليهود"، التي فازت بأحسن قصة قصيرة في إسرائيل لعام 2005، فهو واحد من أبرز كتاب القصة القصيرة فى إسرائيل، وأيضاً قصصه توضح حجم معاناة اليهود الشرقيين ضد اليهود الغربيين "الإشكنازيم" في المجتمع الإسرائيلي فكان للزمان هذا اللقاء مع الشاعر وإلى الحوار..

 

شهرة إحسان عبدالقدوس في إسرائيل تنبع من أفلامه

لابد من التوقف عن قمع الفلسطينيين في إسرائيل

الأدب والشعر والنثر ميدان بديل للحفاظ على الهوية الشرقية بإسرائيل

ليس هناك اعتراف ثقافي بمعظم اليهود الشرقيين

 

 

– أنتَ كيهودي شرقي تشعر بأنك متساو في الحقوق والواجبات مع اليهودي الإشكنازي "الغربي"؟

ليس هناك مساواة بين الاشكنازيين والشرقيين في إسرائيل؛ وذلك بسبب نظرات استشراقية واستعمارية، وأيضاً ليس هناك مساواة اقتصادية، ولا ثقافية فليس هناك اعتراف ثقافي بأغلب اليهود الشرقيين، وهذا يتداخل مع الشأن السياسي، لذلك فالسلام مع الفلسطينيين سيجعل اليهود العرب يشعرون براحة في إسرائيل وسيكونوا من الناحية الثقافية جزء من الثقافة العربية.

 

– رأيك في القضية الفلسطينية .. وكيف عبرّت عنها في شعرك؟

لابد من التوقف عن قمع الفلسطينيين وقمع الشرقيين في إسرائيل، فقمع الفلسطينيين واليهود الشرقيين هو قمع سياسي واقتصادي وثقافي وكلهم يرتبطون ببعضهم، لذلك لابد من العمل على ايجاد مجتمع جديد يعيش فيه الفلسطينيون واليهود معاً بمساواة وديمقراطية كاملة سواء في دولة واحدة مشتركة أو في دولتين ويكون العدل مترسخ فيها، واعادة الممتلكات لمن سُلبت منه. أما على الصعيد الثقافي فلا بد من وجود اصلاح ثقافي أيضاً لتصبح الثقافة العربية جزء من الثقافة بإسرائيل،  وعلى الصعيد الاقتصادي، لا بد التوقف عن الاستغلال الاقتصادي الرأسمالي الذي يؤدي إلى نسب مرتفعة للفقر وانعدام فرص الكثير من الفقراء لتحصيل التعليم المناسب.

 

– كيف يبدو التعاون بينك وبين الشاعر الفلسطيني مروان مخول؟ ورأيك في شعر محمود درويش؟

إنني أشرف على مجلة تُسمى "جريلا تارفوت" "عصابات ثقافية"، وقد أنشأتها على الإنترنت مجاناً، ونظمتُ تظاهرات ضد الظلم الاقتصادي والسياسي مثل الطرد من المصانع والجدار الفاصل في أبوديس، وطرد السكان الفلسطينيين من كفر الشيخ جراح، وعدم الاعتراف بكفر دهمش، كل هذه النشاطات أوجدت ترابط بين الشعراء الفلسطينيين واليهود الذين يقطنون إسرائيل، لأننا كنا مجبرين على التعاون معاً في الصراع، وفي السياق ذاته قمنا بمشاريع مختلفة لترجمات بين العربية والعبرية مثل مجلة "لروحف" وأعتقد أن هناك اقتران بين فكرة الترجمة من العبرية والعربية لأسباب سياسية ، من خلال الربط بين النضال الفلسطيني ضد القمع من ناحية والربط بين الهوية العربية اليهودية للشرقيين من ناحية أخرى، لذلك قمت بترجمة ديوان "أرض الباسفلورا الحزينة" للشاعر مروان مخول أما محمود درويش فهو من الشعراء الذين أثروا فيّ جداً وأقدّر شعره.

 

 

– نظراً لسيطرة الإشكنازيم على الحياة الثقافية بالمجتمع الإسرائيلي .. كيف حافظتم على هويتكم في المجتمع الإسرائيلي من خلال الأدب والشعر؟

إن الأدب والشعر هم اتجاهات أساسية للحفاظ على الهوية الشرقية في إسرائيل، نظراً لأنه ليس من السهل اظهار هويتك في المجتمع الإسرائيلي، ولا يوجد لها وجود في كتب التاريخ الرسمية ولا في وسائل الإعلام الرسمية حتى فترة متأخرة، لذلك كان الأدب والشعر والنثر ميدان بديل للحفاظ على الهوية واستمراريتها، وكان الأدباء والشعراء يعبرون عن احتجاجهم على قمع الهوية الشرقية في إسرائيل من خلال ذلك، لذلك تعتبر اللغة عامل رئيسي للحفاظ على الهوية من خلال الأدب والشعر.

 

– كيف استخدم اليهود الشرقيون الانترنت للحفاظ على الهوية؟

إن الإنترنت أصبح مكان رئيس للأدب، وبصفة خاصة الشعر، خاصة بعد سيطرة الإشكنازيم على الصحافة ودور النشر، لذلك أصبحت الوسائل التكنولوجية الحديثة في العقد الأخير مثل "فيس بوك" ودور النشر الإلكترونية وسائل رئيسة لاتاحة هذا الأدب للعامة والحفاظ على الهوية الشرقية بإسرائيل.

 

– كيف تستخدم الشعر في معالجة أمر ما بالمجتمع الإسرائيلي؟

إن للشعر منذ القدم دور هام في المجتمع والذي يقف به الشاعر أمام مجتمعه، ويؤنبهم على انعدام الأخلاق، والظلم الذين يسببونه للفقراء والأيتام، وهذا صحيح وفي رأيي أن الاحتجاج، أيضاً، جزء من دور الشعر.

 

– من من الشعراء أثر فيك .. ولمن تحب أن تقرأ لهم سواء العرب أو اليهود؟

إنني أحب القراءة لعدد كبير من الشعراء والادباء المعاصرين والقدامي مثل: سامي ميخال وسمير النقاش ونجيب محفوظ وطه حسين وساسون سوميخ وإيرز بطون، اميرا هس، إيميل حبيبي، محمود درويش، علاء خليل، مروان مخول. شعراء كثيرون أثروا فيّ، فمن الشعراء العبريين في الفترة الحالية إيرز بيطون، يهودا عميحاي، وعميرا هس، وهي شاعرة إسرائيلية ولدت في بغداد، أما الشعراء العربيين نزار قباني ومحمود درويش، أما على الصعيد العالمي بابلو نيرودا، وناظم حكمت.

21891

פורסם בקטגוריה العربية | עם התגים , | כתיבת תגובה