השאלה הערבית-יהודית / المسألة العربية-اليهودية / כנס / مؤتمر / 30.4.2018

התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית
מזמינה אתכם לכנס בנושא:
השאלה הערבית-יהודית
שפה, דת וזהויות

הכניסה לאירוע חופשית ופתוחה לקהל הרחב

לדף האירוע בפייסבוק

לדף התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית בפייסבוק

البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية
يدعوكم لمؤتمر:
المسألة العربية-اليهودية:
اللغة، الدين والهويات

ביום שני, ה-30.4.2018,
אולם 206, בניין משפטים, אוניברסיטת תל-אביב

يوم الاثنين، 30 نيسان/أبريل 2018،
قاعة رقم 206، كليّة الحقوق، جامعة تل-أبيب

במסגרת הכינוס השנתי של התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית בחוג לספרות, לכבוד מורנו פרופ' ששון סומך, חוקר בכיר ומתרגם ספרות ושירה ערבית, במלאות לו שמונים וחמש שנה, אנחנו מבקשים לבחון מחדש את השאלה הערבית-היהודית מצדדיה השונים, כשאלה על יחסים וקשרים בין דתות, תרבויות, לשונות, ספרויות וזהויות בתוך המסגרת הרחבה של התרבות הערבית, וזאת מתוך מבט על ההווה וגם על העבר, אל העידן הקולוניאלי והמצב הפוסטקולוניאלי.

سيتطرّق المؤتمر السنوي لبرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية للعام 2018، والذي سيعقد لشرف البروفيسور ساسون سوميخ، أحد أعمدة هذا الحقل في البلاد والذي يحتفل بعيده الخامس والثمانون، للمسألة العربية اليهودية من زواياها المختلفة: كمسألة العلاقات بين الأديان والثقافات واللغات والآداب والهويات في نطاق الثقافة العربية الواسعة، مع الأخذ بعين الاعتبار تموقع الهويات والثقافات في الزمن الحاضر وفي سياقات قومية ودينية، وأيضًا تموقع هذه الهويات في الماضي الكولونيالي وما بعد الكولونيالي.

9:30-10:00 התכנסות וקפה
9:30-10:00 تجمّع واستقبال

11:30-10:00 בין דין לדת
יו"ר: פרופ' גלילי שחר
• ד"ר לינא סלאימה: Comparing Jewish and Islamic Law
• ד"ר אפנאן מסארוה סרור: נשות המסגד: למידה חתרנית של ידע דתי
• ד"ר ג'וני מנסור: הנוצרים בארץ הקודש בין ענייניהם הלוקאליים לעניינים אזוריים

11:30-10:00 بين الأديان
رئيس الجلسة: بروفيسور جليلي شاحار
• د. لينا سلايمة: مقارنة القانون اليهودي والإسلامي
• د. أفنان مصاروة سرور: نساء المسجد: التعليم الدينيّ المحنّك
• د. جوني منصور: مسيحيو الأرض المقدسة بين شؤونهم المحلية والشأن الإقليمي

הפסקת קפה 11:45-11:30
استراحة 11:45-11:30

13:15-11:45 מה שלא עובר בתרגום
יו"ר: ד"ר מנאר מח'ול
• ד"ר נדים כרכבי: דת, אתניות ושפה ב"מוזיקה ערבית" בישראל
• ד"ר ורד מדר: תרבות בעל-פה ומרחב יהודי בערבית
• ד"ר הודא אבו מוך: תרגום מערבית לעברית ככלי לייצוג האחר

13:15-11:45 مسألة الترجمة
رئيس الجلسة: د. منار مخّول
• د. نديم كركبي: الدين، الاثنية واللغة في "الموسيقى العربية" في إسرائيل
• د. فيرد مدار: ثقافة شفوية وحيّز يهودي بالعربية
• د. هدى أبو مخ: الترجمة من العربية للعبرية كأداة لتمثيل الآخر

הפסקת צהריים 14:15-13:15
استراحة غداء 14:15-13:15

15:45-14:15 זהויות ומסכות
יו"ר: ד"ר בני נוריאלי
• גב' מהא נקיב: האינטרס הציוני: בין רעיון כור ההיתוך לתחיית תרבויות עתיקות
• ד"ר הדס שבת-נדיר: לפרק את מושג המסורת: על "ערים של מטה" לשמעון אדף
• ד"ר אלמוג בהר: מה מזרחי ביהודי-הערבי? ומה יהודי-ערבי במזרחי? – בעקבות פרופ' ששון סומך
15:45-14:15 هويات وأقنعة
رئيس الجلسة: د. بيني نوريئيلي
• السيّدة مهى نقيب: المصلحة الصهيونية: بين فكرة بوتقة الصهر وإحياء ثقافات غابرة
• د. هداس شبات-ندير: تفكيك مصطلح العادات: عن "مدن الأسفل" بقلم شمعون أدف
• د. الموج بيهار: ما الشرقي في اليهودي-العربي؟ وما اليهودي-العربي في الشرقي؟ – في أعقاب بروفيسور ساسون سوميخ

הפסקת קפה 16:00-15:45
استراحة 16:00-15:45

17:30-16:00 מישהו כאן מדבר ערבית-יהודית?
יו"ר: ד"ר אלמוג בהר
• גב' זהייה קונדוס: השפה היפואית בין הבקע הקולוניאלי לאפשרות פוסטקולוניאלית
• גב' עדי קיסר: וְאֶת כֹּל מָה שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי / אֶת כֹּל מָה שֶׁלֹּא דִּבַּרְתִּי / אֲנִי כּוֹתֶבֶת
• גב' ענבל ג'משיד: לא דיברנו מספיק על המזרח

17:30-16:00 من يتكلّم اليهودية-العربية هنا؟
رئيس الجلسة: د. الموج بيهار
• السيّدة زهيّة قندس: اللغة اليافاوية بين الكسر الكولونيالي والامكانية ما بعد الكولونيالية
• السيّدة عدي كيسار: وكل ما لم أفهمه / كل ما لم أقل / أنا أكتب
• السيّدة عنبال جمشيد: لم نتكلّم كفاية عن الشرق

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה אירועים, התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית - البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية | כתיבת תגובה

מה אמר הבודהה?

דברי הבודהה – תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים, תרגום מפּאלי, הערות והקדמה: קרן ארבל, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 2016.

 

הבודהיזם הפך זה מכבר מוכר בעברית ומעורר את סקרנותם של רבים: מתרגלי מדיטציה, מטיילים להודו, סטודנטים באוניברסיטאות ומחפשי דרך. דומה שמכל הדתות ה"זרות" הוא זוכה ללגיטימיות הרבה ביותר של מחפשים יהודים, אולי דווקא בשל המרחק ממנו, בשונה מן הנצרות והאסלאם, שהיו "האחר הקרוב" ליהדות וחלקו עמה היסטוריה משותפת, ואולי גם מכיוון שהוא נתפס כפילוסופיה וכדרך חיים ותרגול, ולא דת במובן רגיל. דבריו של הבודהה עצמו, בדרשותיו, המתינו לעומת זאת זמן רב עד שהגיעו אל העברית. פה ושם תורגמו בעבר קטעים או ציטוטים מהדרשות, אבל עתה רואה אור לראשונה תרגום מקיף למבחר מדרשותיו של הבודהה כפי שהועלו על הכתב בשפה העתיקה של הקאנון הבודהיסטי, הפּאלי (בשונה מן הסנסקריט, המוכרת מן הקאנון ההינדואיסטי).

הבודהה (זה שהתעורר), שנודע גם כסידהארתה גאוטמה וכשאקימוני (החכם בן שבט השאקיה), מתגלה בדרשותיו כמורה מסור המבקש ללמד את החוכמה שגילה ולשחרר את בני האדם מן הסבל שבו הם לכודים. הוא מתגלה כחכם המעדיף את הרצינות, הישירות והדיוק, המחלק כל הסבר בנוגע לתופעה או טענה לכמה חלוקות משנה. את ההומור והלימוד דרך סתירות ופרדוקסים הוא משאיר רוב הזמן לחכמי הדאו בסין ולחכמי הזן ביפן, ואת הסיפורים הוא מותיר רוב הזמן לסיפורי הג'אטאקה (סיפורי הלידות הקודמות של הבודהה בכל הגלגולים שהתגלגל), שהתפרסמו זמן רב לאחר מותו. בדרשות הוא רק יזכיר בקצרה: "כאשר התודעה היתה כזאת… כיוונתי והפניתי אותה לעבר הידיעה הישירה בדבר זיכרון חיים הקודמים. זכרתי אינספור חיים קודמים, כלומר לידה אחת, שתיים… מאה אלף; אינספור תקופות שבהן היקום התכווץ, אינספור תקופות שבהן היקום התפשט, אינספור תקופות שבהן היקום התכווץ והתפשט. [נזכרתי]: שם שמי היה כזה, השתייכתי לשבט הזה, המראה שלי היה כזה, המזון שלי היה כזה, חוויות העונג והכאב היו כאלו, תוחלת חיי היתה כזו" (עמ' 72).

לפי רוב הערכות, הבודהה חי במאות ה-6 וה-5 לפני הספירה, באזור שבין דרום נפאל של ימינו לצפון הודו. במאה הראשונה לפני הספירה הועלתה על הכתב אסופת הדרשות, שעל פי המסורת הובאה במאה השלישית לפני הספירה לסרי לנקה, והמשיכה לעבור במשך מאות שנים בעל-פה. כמובן שאנחנו לא יכולים לדעת מה השתנה בדרשות שעברו בעל-פה מזמן הבודהה ועד שעלו על הכתב, אך אסופה זאת עומדת ביסוד המסורת הבודהיסטית בסרי לנקה, בורמה, תאילנד, לאוס וקמבודיה, והיא מהווה את הקאנון הבודהיסטי המוקדם ביותר. המתרגמת קרן ארבל בחרה באופן מקיף מן הדרשות ותרגמה אותן בבהירות רבה, ההולמת את לשונו של הבודהה, וכך היא מאפשרת לנו להכיר סוף סוף שלב מוקדם זה של הבודהיזם.

מה לימד הבודהה? בדרשה בחורשת עצי הסימספא מסופר שהחזיק הבודהה כמה מעלי העצים ושאל את הנזירים: "מה דעתכם, נזירים, היכן יש עלים רבים יותר, בידי או על עצי הסימספא שמעלינו?". הנזירים ידעו לענות שמספר העלים על העצים גדול לאין שיעור ממספר העלים שבידיו, והבודהה השיב: "כך בדיוק, נזירים, מעט הוא מה שביטאתי בפניכם, לעומת עושרן של הידיעות הישירות והמיוחדות שהשגתי. ומדוע לא ביטאתי אותן באוזניכם? משום שאין הן מועילות, אין הן שייכות לעיקרי חיי התרגול הרוחני, הן אינן מובילות להתפכחות, לדעיכת ההשתוקקות, להפסקה, לשלווה, לידיעה ישירה ומיוחדת, להתעוררות מלאה, לניבאנה (נירוונה)" (עמ' 39).

הבודהה מסביר שכמורה הוא לימד את דרך החיים הראויה לביטול הסבל האנושי, ולכן לא יכול היה, ואולי לא צריך היה, לגלות את כל האמיתות שהתגלו לו אך שאינן קשורות באופן ישיר למטרת הלימוד שלו, והוא העדיף רק את אלו שיסייעו לבני האדם. חשבו על ההקבלה אצל החכם הסיני קונפוציוס, שכאשר נשאל על המוות ענה כי התלמיד עדיין לא למד הכל על החיים, ומדוע יבקש כבר כעת, לפני סוף החיים, ללמוד על המוות?

את כל מה שהוא לימד מחלק הבודהה לארבעה חלקים: "נזירים, מה כן לימדתי אתכם? זה אי-נחת, חוסר סיפוק וסבל – לימדתי; זה מקור האי-נחת, חוסר הסיפור והסבל – לימדתי; זו הפסקתו של האי-נחת, חוסר הסיפוק והסבל – לימדתי; זו הדרך להפסקת האי-נחת, חוסר הסיפור והסבל – לימדתי" (עמ' 40-39); ארבע האמיתות האצילות (בתרגום הנוכחי: ארבע אמיתות האצילים) חוזרות פעמים רבות בדרשות, ומושתתות, כפי שמעירה המתרגמת, על מודל רפואי: לימוד תסמיני המחלה – הסבל, לימוד מקורות המחלה – ההשתוקקות, האבחנה – אפשר לרפא את מחלה, הטיפול – כיצד ניתן להפסיק את ההשתוקקות, וכך למנוע את הסבל.

באחת הדרשות מתואר שאחד מתלמידי הבודהה לא היה מרוצה מתשובותיו של המורה. לדברי התלמיד: "יש תיאוריות מסוימות שהמבורך (הבודהה, א"ב) לא הבהיר, הוא הניח להן והתעלם מהן: 'העולם נצחי והעולם אינו נצחי; העולם סופי והעולם אינסופי; הנפש זהה לגוף, והנפש דבר אחד והגוף דבר אחד'" (עמ' 157). לאחר מכן ביקש התלמיד מן הבודהה שיענה לו מה היא התשובה שלו, ואמר שאם הוא אינו יודע את התשובה, אז לא ראוי שיהיה המורה שלו. בתגובה הסביר הבודהה שסירב להצהיר מה נכון ומה לא נכון בעניינים אלה: "מפני שאין הם מועילים… אין הם שייכים לעיקרי חיי התרגול הרוחני, להתפכחות, לדעיכת ההשתוקקות, להפסקה, לשלווה, לידיעה ישירה ולהתעוררות מלאה. הם אינם מובילים לניבאנה (נירוונה)" (עמ' 163). החיים של מי שמבקש להשתחרר ולהתעורר דורשים ריכוז, ושאלות חסרות חשיבות או חסרות מובן עלולות להסיח את הדעת. מעניין מה היה אומר הבודהה בעידן שלנו, שבו התקצר הריכוז עד מאוד ורבו הסחות הדעת למכביר – האם אפשר לעשות מדיטציה כשבכיסך פלאפון חכם? האם אפשר להשתחרר ולהודיע על כך בפוסט בפייסבוק?

לדברי הבודהה: "דומה הדבר לאדם שנפגע מחץ המרוח בשכבה עבה של רעל, האומר לחבריו, לידידיו הקרובים, לקרובי משפחתו ולשארי בשרו, שדאגו להביא רופא כדי שיוציא את החץ: אינני מתיר לכם להוציא את החץ הזה, עד אשר אדע אם האדם שפגע בי הוא מהלוחמים או מהברהמינים, מהאיכרים או מהמשרתים" (עמ' 160). במשל זה הבודהה הוא כמובן הרופא.

הבודהה ביקש ללמד את תלמידיו להימנע מהיקבעות והיצמדות לדברים השונים, מתוך הבנה כי "כל מה שמטבעו להתהוות, מטבעו גם להיפסק" (עמ' 36), והוא מנה, כפי שמתואר באחרית הדבר של הספר, חמישה מצרפים, המבנים את תחושת העצמי הקבוע שלנו: הגוף, התחושות, התפיסות, הדפוסים המנטליים וההכרה (עמ' 378). לדברי הבודהה: "אפשר לנסות להחזיק בחפצים – חפצים קבועים, תמידיים, נצחיים, שלעולם לא יהיו נתונים לשינוי. אך האם אתם רואים חפצים מסוג זה?" (עמ' 59); מכיוון שאין דבר שהוא קבוע או נצחי או חסר שינוי מציע הבודהה לבני-האדם: "נטשו את מה שאינו שלכם. כאשר זה יינטש, הדבר יוביל לשמחה וייטיב עמכם לאורך ימים. ומה אינו שלכם, נזירים? הגוף אינו שלכם… התחושה אינה שלכם… התפיסה אינה שלכם… הדפוסים המנטליים אינם שלכם… ההכרה אינה שלכם…" (עמ' 64). נטישת תחושת האני הקבוע תשחרר את האדם מההיקבעות, מהפחד משינוי, מחולי וממוות: "אם אנשים יאספו עלים… בחורשת ג'טה וישרפו אותם… האם תחשבו: אנשים אלה לוקחים אותנו, שורפים אותנו ועושים בנו ככל העולה על רוחם?" (עמ' 65-64).

האני, על פי הבודהה, אינו רציף, מהותי או נצחי, והבודהה מונה רשימה של השקפות על האני שבעיניו הן חסרות שחר כמו: "האני שלי קיים… האני שלי אינו קיים… אני תופס את האני רק על ידי האני… אני תופס את הלא-אני רק על ידי האני… אני תופס את האני רק על ידי הלא-אני" (עמ' 44). על כן יש שאלות לא ראויות שאדם לעיתים שואל את עצמו, ואלו פוגעות במיקוד התודעה: "האם הייתי קיים בעבר? האם לא הייתי קיים בעבר? מה הייתי בעבר? איך הייתי בעבר? אחרי שהופעתי בעבר, מה הייתי? מה אהיה בעתיד? מה לא אהיה בעתיד? כיצד התקיים בעתיד? אחרי שהופעתי, מה אהיה בעתיד?… האם אני באמת [קיים], האם אינני באמת [קיים]? מה אני? היצור הזה, מאין הגיע? לאן מועדות פניו?" (עמ' 43). הבודהה האמין שעל-ידי לימוד ניתן לחלץ את בני האדם מן הבורות, ושהידיעה בצירוף התרגול הנכון ומיקוד התודעה הרחק מן המסיחים יוכלו לכבות את ההשתוקקויות המובילות לסבל ולשחרר את האדם.

הבודהה ראה את עצמו או את התורה והדרך שהציע כרפסודה אשר מי שהשתמש בה כדי לחצות מקווה מים מן הגדה האחת אל הגדה השנייה שוב אינו זקוק לה: "נזירים, אני אלמדכם איך הדהמה (דהרמה; דהמה היא תופעה בפאלי, אך הכוונה כאן לתורת הדהמה של הבודהה, כלומר לארבע האמיתות האצילות המיועדת לשחרור התלמיד, א"ב) דומה לרפסודה, כלומר, היא נועדה לחצייה ולא לאחיזה" (עמ' 55). כך סיפר הבודהה לתלמידיו: "נניח כי אדם הנודד וצועד בדרך ראשית רואה מקווה מים גדול, שגדתו הקרובה מסוכנת ומפחידה ואילו גדתו הרחוקה בטוחה ולא מפחידה, אך אין בנמצא סירה שאיתה יוכל לחצות את המים לגדה או השניה, או גשר גבוה שעליו יוכל לעבור מצד אחד לצד השני. לכן הוא יהרהר כך… אולי אאסוף עשבים, זרדים וענפים, אקשור אותם יחד ואבנה רפסודה? באמצעות רפסודה זו, ובאמצעות מאמץ ברגליי ובידיי, אוכל לחצות בבטחה לצד השני… לאחר מכן, אף שהצליח לחצות את המים ולהגיע לגדה השנייה, ייתכן שהוא יהרהר כך: רפסודה זו הועילה לי מאוד… אולי אעמיס את הרפסודה הזאת על הראש או על הכתפיים, וכך אוכל ללכת לאן שחפצה נפשי? מה אתם חושבים, נזירים, האם איש זה עושה שימוש נכון ברפסודה?" (עמ' 56). הנזירים עונים שלא, והבודהה ממליץ להשאיר את הרפסודה במים או על החוף: "נזירים, כאשר תבינו כי הדהמה (דהרמה) דומה לרפסודה, עליכם לנטוש אפילו את הדהמה הזו, על אחת כמה וכמה את מה שאינו הדהמה" (עמ' 57). כמובן שדמותו של הבודהה התקדשה והפכה בסופו של דבר לאובייקט לפולחן במקדשים הבודהיסטיים, אך הדרשות מציעות לשוב אל הרגע הרדיקלי שבו מציע הבודהה להשתחרר מהכל, גם ממנו.

הבודהה לעג למי שביקש ללמוד את דרשותיו כספרות ולא כחוכמה, כאובייקט מחקר אקדמי ולא כדרך חיים המחייבת גם פרקטיקה ותרגול: "יש אנשים שחצנים שרכשו מומחיות בדהמה (דהרמה): הם בקיאים בדרשות, בבתי השיר והסיפורת, בהסברים, בשירים, באמירות, בביטויים, בסיפורי הלידות הקודמות [של הבודהה], בסיפורים יוצאי הדופן ובשאלות והתשובות. ואף שהם בקיאים בדהמה, הם לא בחנו את משמעותה באמצעות החוכמה… הם בקיאים בדהמה רק כדי למתוח ביקורת ולנצח בוויכוחים. לכן הם אינם חווים את המטרה שלשמה הם רכשו להם מומחיות בדהמה" (עמ' 54). הבודהה ממשיל סוג לימוד זה לניסיון ללכוד נחש בגופו או בזנבו, שאז יכול הנחש להכיש את התופס אותו, לעומת הלימוד הנכון, הדומה לאחיזת הנחש בצווארו או בעזרת מקל בצורת רגל תיש. על כן המתרגמת ואסף סטי אל-בר צירפו לספר גם אחרית-דבר מרתקת, הקושרת באופן חשוב בין ההגות לתרגול במה שלימד הבודהה, כדי שיוכל הקורא המעוניין לאחוז היטב בנחש.

תרגום זה, לצד תרגומו של צחי פרידמן למבחר מן האופנישדות והברהמנות מסנסקריט לעברית (2014), מרחיבים מאוד את אופקיו של הקורא העברי בכל הנוגע למקורות הראשוניים המוקדמים של דתות הודו. כל אלה, לצד תרגומים מן השנים האחרונות לדאואיזם הסיני ("הספר האמיתי של פריחת הדרום" מאת ג'ואנג דזה בתרגום דן דאור; "ספר הדאו" מאת לאו דזה בתרגום של דן דאור ויואב אריאל) ולזן היפני ("ספר הזן של ג'ושו" ו"קול היד האחת" בתרגום של יואל הופמן), וכן תרגומים מן האסלאם, כגון האנתולוגיה "הסופים" שתרגמה שרה סבירי, ומבחר התרגומים מן החדית', התורה שבעל-פה של האסלאם, בספר "עולמו של הנביא מוחמד" (תרגם עמנואל קופלביץ), מרחיבים מאוד את אופקי הקוראים בכל הנוגע לדתות שונות בעולם.

התפרסם במקור ראשון, מוסף שבת, ביום שישי ה-26.1.2018

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

ראיון על התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית בכלכליסט

ראיון במגזין כלכליסט ה-25.12.2017 על התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית

מראיינות: נורית רוט ואתי אפללו

צילום: עמית שעל

התראיינו: חנה סוקר-שווגר, הדס שבת-נדיר ואני

מתוך הראיון:

השיח המזרחי הפורח בשנים אחרונות העלה לדיון נושא שהיה במשך עשורים בגדר טאבו: מרכיבי הזהות הערבית של צאצאי העולים ממדינות ערב. תוכנית אקדמית ראשונה ללימודי תרבות יהודית־ערבית פורצת דרך גם בתחום זה

לפני חודשים אחדים, כאשר מנהיג גוש השמאל אבי גבאי מתח ביקורת על כך ששכחנו כיצד להיות יהודים, הוא זכה לתמיכה דווקא מיו"ר ש"ס אריה דרעי. "אסור לנו לשכוח שאנחנו יהודים", צייץ דרעי בטוויטר והוסיף: "כך גדלנו במרוקו. דייאלנה! (אחד משלנו)". רגע האחווה בין שני ראשי המפלגות אמנם התחיל ביהדותם, אך המשיך בזהות העדתית שלהם, שהוצגה כזהות שיש להתגאות בה. זהו דבר לא מפתיע, לאור ההתעוררות המזרחית החדשה שלה אנו עדים בשנים האחרונות: ערבי הקראת השירה "ערס־פואטיקה" שהולכים ותופסים תאוצה, תוכניות טלוויזיה כמו "עספור" ו"זגורי אימפריה", הקמת ועדת ביטון להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך ועוד. ההתעוררות מביאה עמה פן נוסף: ניתוח וחקר הזהות המזרחית עצמה, והתעמתות עם זהות נוספת החבויה בה – זהות ה"ערבי־יהודי". כלומר, בן לאומה הערבית, שדתו יהודית (בדיוק כפי שקיימים גם ערבים־מוסלמים, וערבים־נוצרים). במשך השנים היתה הסתייגות בקרב המזרחים בעיסוק בזהות זו והיא נתפסה כטאבו. קטע בסדרת הטלוויזיה "אהבה זה כואב" הדגים זאת יפה: כאשר הגיבורה האשכנזייה מגיעה לביתו של בן זוגה המזרחי, ושואלת אם בעצם הם ערבים, נוכח השפה והמנהגים השוררים בבית, היא נתקלת בתגובות צוננות.

אולם כעת העיסוק בזהות הערבית־יהודית מתעורר במקום אחר ופורץ דרך, עם פתיחת התוכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית בשיתוף פעולה בין אוניברסיטאי עם החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב והחוג ללימודים רב־תחומיים באוניברסיטת בן־גוריון, שהיא תוכנית הלימודים האקדמית הראשונה בארץ בנושא. את התוכנית ייסדו ד"ר הדס שבת־נדיר וד"ר חנה סוקר־שווגר והמשורר והסופר שמעון אדף מאוניברסיטת בן־גוריון, ופרופ' גלילי שחר וד"ר אלמוג בהר מאוניברסיטת תל אביב. לצד לימוד וחקר של טקסטים מרכזיים ביצירה היהודית־ערבית שנכתבה במשך השנים, התוכנית שמה דגש על לימודי שפה. בראיון עם שבת־נדיר, סוקר־שווגר ובהר ביקשנו להבין לעומק מהי תרבות יהודית־ערבית, מדוע מדברים עליה דווקא עכשיו, ואיך זה קשור לזהות המזרחית המתחדשת.

לאתר הרישום לתכנית דרך אוניברסיטת תל-אביב

לאתר הרישום לתכנית דרך אוניברסיטת בן-גוריון

לעמוד הפייסבוק של התכנית לעדכונים שוטפים

בהר: “תזמון התוכנית ייחודי: הדור השלישי לעולים מארצות ערב מתחיל להתעניין בזהותו, בדיוק כשהדור הראשון שנושא עמו את הידע מתחיל לחלוף מן העולם" צילום: עמית שעל

המזרחים, ביצירה ובכלל, לא אהבו את ההגדרה שלהם כערבים־יהודים.

בהר: "אף אחד לא יכחיש שהשפה שבה דיברו יהודים בעולם הערבי היתה ערבית-יהודית, והתרבות היתה יהודית־ערבית. לא תמיד אנחנו משתמשים באותה מילה לגבי שם השפה, שם התרבות ושם הזהות. למשל, הרבה פעמים שם השפה תלוי בשאלה עם מי אתה מדבר. כך לגבי יהודית־ערבית: כשדיברת עם יהודי דובר ערבית אחר קראת לשפה שלך ערבית, כשדיברת עם ערבי לא יהודי קראת לשפה שלך יהודית, ורק כשפגשת אדם שהוא לא זה ולא זה, למשל אשכנזי, היית צריך לקרוא לשפה שלך יהודית־ערבית".

וזו באמת שפה מובחנת?

בהר: "בנינו את התוכנית סביב שפה, כי דרך השפה אפשר לייצר רצף ספרותי. במשך 500 שנה יהודית־ערבית היתה וריאנט של ערבית ספרותית באותיות עבריות, לאחר מכן ועד ימינו במשך 500 שנים נוספות היא היתה וריאנט של ערבית מדוברת, כלומר בשלב הזה היא לא שפה אחת, אלא דיאלקטים שונים  של ערבית בארצות שבהן חיו היהודים. התוכנית שלנו מבקשת להקיף את כולם, כי יש ביניהם קשר היסטורי".

במדינת ישראל של 2017, הצעירים רוצים פתאום לחזור ללאומיות ערבית?

בהר: "כיום, כשמישהו חושב על עצמו כערבי־יהודי זה לרוב מתוך ביקורת על הלאומיות היהודית והלאומיות הערבית, ולא מתוך רצון להצטרף ללאומיות. הוא מבקר בו בזמן את הלאומיות היהודית, שהתכחשה לו והדחיקה את זהותו, וגם את הלאומיות הערבית, שהכחישה אותו. לצעיר המזרחי אין איזו אומה ערבית שתקבל אותו לחיקה, אבל הוא גם מנסה להתבדל מהאליטה האשכנזית השלטת".

סוקר־שווגר: "בפוליטיקת הזהויות שמנוצלת לטובת המאבק בין ימין לשמאל, המדינה הזו יצקה את דמות הצבר החילוני, מחקה לחלוטין זהויות מהעבר, הן היידיש והן הערבית, וניסתה לבנות דמות אחידה. בדור השלישי הזהות הזו מתחילה לצוץ גם מהכיוון האשכנזי וגם מהכיוון המזרחי. הציונות מחקה גם את המסורת. ויש רגע שנמאס להתבייש”.

בהר: "גם בהקשר הכלכלי, נכון שרואים יותר מזרחים במוקדי כוח של תקשורת ועסקים ופוליטיקה וגם במעמד הביניים, אבל מבחינת הריבוד הכלכלי בין מזרחים לאשכנזים יידרשו אולי עוד 50 שנה לשינוי אמיתי. כך גם לגבי השינויים התרבותיים — כדי לחצות את נקודות השבר שבין ערבית לעברית נדרשים דורות של תיקון ולימוד מחדש. אני מבין את האופטימיות בעקבות זה שדרעי מצייץ מרוקו בטוויטר, אבל כמו שגברים כבר טוענים שהפמיניזם מדכא אותם, יש גם אשכנזים שטוענים שהם המדוכאים, ושניהם לא נכונים. כדי להגיע לשוויון אמיתי יעברו עוד עשורים".

להערכתכם, אם נבחר בגבאי – המזרחי שמנהיג את השמאל – זה לא יספיק?

בהר: "זה לא מספיק, צריך שינוי טוטאלי ביחסי פריפריה ומרכז".

שבת־נדיר: "צריך שתהיה עוד כניסה של מזרחים לאקדמיה, לבית המשפט".

האם אנחנו לא עדים דווקא בדור הזה לפיצול בתוך המזרחים? נדמה שחלק מהם מאמצים בהתרסה את הזהות היהודית־ערבית או מתהדרים במזרחיות כסמל סטטוס, ויש כאלו שדווקא ממחפשים את המזרחי הכל־ישראלי, כמו גבאי, להזדהות איתו.

בהר: "אני לא חושב שיש מזרחיות אחת. יש מי שבעיניהם המחאה הכלכלית־חברתית היא המרכז וחושב שצריך קודם כל לשנות את התנאים החומריים של מזרחים בעשירונים הנמוכים ובפריפריה; יש מי שהמאבק או ההנכחה התרבותית חשובים לו; יש מי שחולם על תנועות פוליטיות; ויש כאלה שמחברים בין כל התחומים הללו. יש גם מזרחים שלא מעוניינים לשים דגש על העניין המזרחי, שרוצים את המקום הכלל־ישראלי שלכאורה יאפשר להם לא להיות מתויגים. בתוך זהות מזרחית תמיד יהיה מתח בין הזהות הדתית, החרדית, המסורתית, החילונית.

"מתוך כל היהודים שהם או הוריהם או סביהם הגיעו מהעולם הערבי, אני לא בטוח שיש רוב למי שמוכן להגדיר את עצמו בכלל כמזרחי. נדמה לי שהקבוצה הגדולה ביותר רוצה להיקרא ישראלית בלבד. ברור שמי שעיניו פקוחות ורואה מה קרה פה ב־70 השנה האחרונות, עדיף לו מבחינה כלכלית ומעמדית, ומבחינת סיכויי הילדים שלו, להגיע למצב שבו כולם מוגדרים ישראלים והוא לא מוגדר בקטגוריה נוספת.

"אבל יש משמעות לתרבות ולהיסטוריה של יהודי העולם הערבי והמוסלמי, ומחיקה שלהן תהיה אובדן גדול מדי, שלא שווה את ההתקבלות הזו שיכולה לבוא דרך המחיקה. מה גם שחוויית החיים שלי מראה שהמחיקה לא מצליחה. החברה הישראלית ממיינת אותך. גם אם תגיד: אני צבר ישראלי ואין כזה דבר מזרחים ואשכנזים, תמיד יהיה מי שיזכיר לך את זה.

"ברור, עם זאת, שלאנשים שונים יש יכולת שונה להסתוות. מי ששם משפחתו או המראה או המבטא שלו מסגירים את המזרחיות — הוא הראשון שתמיד יסומן כמזרחי, ומי שלא – הוא יוכל לא להיות מסומן, ולכן גם יכול יותר לקוות שהגענו לשלב שבו כולנו ישראלים. גם אם זה נכון לגבי רבע מהמזרחים שיכולים לחמוק מהקטגוריה, זה רק מחמיר את מצבם של השלושת־רבעי הנותרים. כי הרי מי עוזב את הקבוצה? מי שמעמדו הכלכלי חזק יותר, מי שמבחינה מעמדית שיפר את מצבו, שהיה יכול להוות חלק מקבוצה שתובעת שינוי תרבותי־כלכלי. הוא עוזב ועושה לעצמו".

השימוש של פוליטיקאים כמו גבאי ומירי רגב במזרחיות ובמסורת הוא לא ניצול ציני?

בהר: "נקודת המבט מבחינתי היא כזו ששואלת את השאלה מתי אדם נזכר בהקשר המזרחי. מדובר באנשים שלא תמיד שמו את הנושא במרכז. עצם זה שאדם נזכר פתאום במזרחיות שלו, זה קורה לכולם באופן "פתאומי" כי החוויה של ההדחקה וההכחשה היא רחבה ועמוקה. אין לי טענות על כך. אבל השאלה היא מתי הם מנכיחים את הנושא במרכז, ואם הם עושים זאת בצורה שיש בה כדי לקדם אינטרסים של הציבור המזרחי, או לקדם שינוי במיקום התרבותי והכלכלי של מזרחים בישראל, או שההנכחה נועדה להיות סימבוליקה שעומדת מול משהו אחר באופן לעומתי בלבד, ולא תורמת לקבוצה.

"בדור הקודם, פוליטיקאים כמו שאול מופז וסילבן שלום היו נזכרים במזרחיותם רק כשהדיחו אותם. בחמש השנים האחרונות הפוליטיקאים נזכרים במזרחיותם עוד לפני ההדחה, וזה בהחלט מעיד על המרכזיות שלה זכה השיח המזרחי, שפתאום פוליטיקאים מבקשים לנכס אותו לפני הדחתם. לגבי גבאי, לא נראה לי שבגלגול הקודם שלו, כשר בממשלה, הנושא הזה היה מרכזי כל כך. אז אני שואל את עצמי, אם זה פתאום נולד, למה זה משמש? כרגע אנו רואים רק את הרובד הסימבולי ועדיין אי אפשר לבחון אצלו אם הוא מדבר על שינוי חומרי־כלכלי ביחס למזרחים. ביחס לאלה שכבר נמצאים בעמדות הכרעה, אני רואה רק דיבור וסימבוליקה, אני לא רואה את המעשה שמשנה משהו חומרי במציאות של אנשים. יש מי שמאמין שעצם הסימבוליקה חשובה, אבל לדעתי זה לא מספיק לאורך זמן".

לפתוח את עיני האקדמיה

הרעיון לתוכנית התחיל מהתהייה של שבת־נדיר מדוע יש תוכנית ללימודי יידיש ותוכניות דומות נוספות, ולעומת זאת בשום מקום לא מלמדים תרבות יהודית־ערבית. כשהתחילו מייסדי התוכנית לחקור את הנושא ברצינות, התגובה שקיבלו מאנשים באקדמיה, אומרת סוקר־שווגר, היתה ש"אין ממש דבר כזה תרבות יהודית־ערבית, אין מספיק אנשים טובים שיצרו בתרבות הזו”.

ההתעוררות לגבי התרבות המזרחית כמושא מחקר קיימת כבר שנים. למה התוכנית הזו הבשילה דווקא עכשיו?

סוקר־שווגר: "זה עדיין בגדר נס שזה קרה, ויש לא מעטים שמעקמים את האף. גם כשהצגנו את התוכנית מול מועצת הפקולטה, שאלו אותנו למה צריך תוכנית כזו. אבל מצד אחר, היה ברור שזה מהלך מתבקש. עד עכשיו היתה איזו נקודת עיוורון של החשיבה האקדמית, ועתה מבינים שבשלו התנאים ואין דרך לסרב לזה".

שבת־נדיר: "בתחילת דרכי באוניברסיטה למדתי את ארז ביטון וסמי שלום שטרית, יוצרים שכתבו מתוך המקום של הקרע בין התרבות האשכנזית למזרחית, והזדהיתי עם הקרע. אבל ברגע מסוים הבנתי שכל עניין הקרע כבר מובנה כמערך מחשבתי מסוים עם מונחים מערביים, שמכפיף אותי לקטגוריה מזרחית כקטגוריה נחותה. התוכנית הזו מנסה לצאת החוצה מתוך הקרע ולשאול איך להסתכל על הסיטואציה באופן אחר לגמרי. לא רק להביט על התרבות שממנה הגיעו הסבים והסבתות שלנו ולהחזיר אותה לשיח הישראלי, אלא גם להתחיל לפרוץ את הגבולות והקטגוריות בין יהודי לערבי ובעיקר גם בין מזרחיות לבין מערביות: הרי גם באירופה, במקום הכי נחות, דקה לפני המוות, היהודי הופך להיות ‘מוזלמן’, הוא חוזר לשורש המוסלמי שלו. היהודים היו המזרחים של אירופה".

בהר: "הזמן הנוכחי הוא זמן של שינוי מסוים. חלק מהדור השלישי והרביעי הצעיר מתעניין בתרבות שלו, ומצד אחר, אנחנו נמצאים בזמן שבו הדור הראשון חולף מהעולם ועמו הידע שלנו בתרבות הזו".

האם אין אלמנט של התרסה בתוכנית?

בהר: "זו שאלה של פרספקטיבה. ברור לי שיש מי שקורא את זה כהתרסה, מי שרק שומע את המילה ערבית וזו התרסה בעיניו, וודאי שערבית-יהודית. אבל אנחנו באנו כדי לאפשר לימוד של אלף שנות תרבות וציביליזציה יהודית־ערבית ושל השפה היהודית־ערבית, שלא מקבלות את המקום הראוי להן, לא באקדמיה ולא בחברה הישראלית. באנו לתקן את זה.

"החברה הישראלית ניסתה ליצור שוויון של עוני, למחוק גם את הערבית וגם את היידיש, ובמצב כזה החוויה היא שאתה תחת מתקפה וכל מה שנשאר לך הוא להשלים איתה או להתריס נגדה. אנחנו רוצים לפתוח דף חדש שבו יש לימוד משמעותי של זהותך, ואז הזהות של האחר כבר לא מאיימת עליך. השוויון שהחברה הישראלית יצרה במחיקה הוא דבר שיוצר שנאה בין קבוצות, שבסוף מגיעה למקומות עצובים מאוד. דווקא האפשרות לחזור, וללמוד, ולהבין את הערך והמשמעות של הזהות שלך, יכולה לאפשר בסופו של דבר פיוס ותיקון בטווח הארוך".

תהליך ההחזרה לשיח שאתם מתארים מתרחש ממילא בעשור האחרון, ללא מאמץ אקדמי.

בהר: "השיח צריך להיות מלווה בלימוד השפה. ידע מחודש של יהודים בערבית לא ייוולד סתם כך אלא הוא שינוי שעבורו צריך היכרות עם היצירה הערבית. צריך שיהיה קאדר של אנשים שלומדים את השפה ושיוכלו ללמד אותה אחר כך. שינוי אמיתי יקרה כשבבתי הספר ילמדו ערבית ותלמידים יוכלו לקרוא את היצירה בערבית. לקרוא את העברית של יהודי העולם הערבי זו ריאה אחת, אבל יש שתי ריאות לגוף".

לשיר בערבית מכל הלב

ב־2013 עלתה לכותרות קבוצת "ערס־פואטיקה", שייסדה המשוררת עדי קיסר. ערבי הקראת השירה שלה יצרו קול מרענן שכונה "הגל המזרחי החדש של השירה העברית". עבור רבים, הקבוצה הזו מייצגת את הצעירים המזרחים החדשים, שלא רואים במזרחיותם זהות נחותה שצריך לטשטש, אלא ייחודיות ברוכה שיש להתגאות בה. אבל אם ההתעוררות המזרחית והחזרה לשורשים הערביים מתרחשות ממילא, אולי אין צורך בתוכנית אקדמית המכוונת לאותה מטרה?

"השדה של היצירה והשדה של המחקר הם שני שדות שונים, הדברים הם משלימים ונדרשים, כמו שיש חוג לספרות עברית ויש ספרות עברית. החוג האקדמי לא הופך מיותר מעצם קיומה של ספרות עברית", אומר בהר. "המטרה שלנו בתוכנית היא לאפשר לימוד של תרבות בת אלף שנה, כלומר מטבע הדברים רוב הלימוד האקדמי אצלנו הוא של יוצרים מן העבר, ורק חלקו של יוצרים חיים. וזו מטרה שגם מתחזקת מההתעוררות המזרחית הכללית וגם מחזקת אותה. עצם זה שדברים מתעוררים והשדה התרבותי רוחש גורם לכך שסטודנטים שבאים ללמוד תואר חושבים ללמוד על הנושא".

אתם לא חושבים שאתם כופים עליהם זהות שהם מנסים להתנתק ממנה?

בהר: "זה הגיוני שאנשים מגדירים את עצמם בצורות שונות, יש לאנשים חוויות שונות וההגדרה גם תלויה בשאלה איזה דור הם — אם הם היגרו בעצמם או שהם צאצאים למהגרים. מי שביקשו בעבר לקרוא לעצמם ספרדים — חלק מהם היו דוברי ספניולית, ואחרים קראו לעצמם כך כי זה נתפס כלגיטימי יותר מלהיות מזרחי. למי שהתחנך על ברכי בית הכנסת היתה נגיעה ומשיכה למונח ספרדים, כי ההלכה היא ספרדית ואז טבעי שהכינוי הזה בולט יותר בציבור החרדי והדתי. ה'מזרחיות' היה כינוי שנכפה על המזרחים, המדינה הכניסה אותם לקטגוריה של עדות המזרח, ומאז הפנתרים השחורים זה אומץ ככינוי עצמי, כביטוי של מחאה, כניכוס של כינוי גנאי, כמו האימוץ על-ידי ז'קלין כהנוב של הכינוי לבנטינים.

"מי שאימצו את הקטגוריה 'ערבים־יהודים' היו בעיקר האליטה התרבותית בעיראק במחצית הראשונה של המאה ה־20. הכינוי 'ערבים־יהודים' הוא משהו ששייך לעבר, או שהוא תקווה לעתיד לחיבור מחודש שמסוגל לשבור את הגבולות האלה. ברור שבהווה הוא לא מתפקד באותה צורה. אבל צריך לאפשר את כל המינוחים והגדרות הזהות, וגם ביצירה יש להם תפקיד חשוב מאוד. אי אפשר לדחוס הכל למעין הכרעה דיכוטומית 'או מזרחי או ערבי־יהודי'".

 

פורסם בקטגוריה התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית - البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية | עם התגים | כתיבת תגובה

השקת "שירים לאסירי בתי-הסוהר" / הקרנת הסרט "אנא מן אל-יהוד" / אקוט במופע "מספיק דיברנו על אהבה"

אתם מוזמנים להשקה של "שירים לאסירי בתי-הסוהר" – באיחור קל של חצי שנה מאז שיצא הספר במרץ 2016.
ה-14.9, יום חמישי, 21:00, בבית אבי חי, רח' המלך ג'ורג' 44, פינת רחוב קק"ל, ירושלים.
הכניסה חופשית:
לדף האירוע בפייסבוק.


*********
באירוע ישתתפו חברי להקת "אקוט" – שיבצעו את "מספיק דיברנו על אהבה" מתוך אלבומם החדש "מספיק דיברנו על אהבה",

ואת "פרחות" מתוך אלבומם הקודם "שירי קטמונים",

יוקרן הסרט "אנא מן אל-יהוד" בבימוי אהרון שם-טוב וניב חכלילי

וכן יוקרן הסרטון שיצר עמית חי כהן "שיר לאסירי בתי-הסוהר"

ותנחה ילי שנר

לדף האירוע באתר בית אביחי

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

קוראן יהודי

קוראן יהודי
נוסח עברי למבחר פסוקים מן הסורות הקצרות בקוראן אשר אין בהם מחלוקת בין המוסלמים ליהודים, ונקראים "פסוקי ההסכמה"
~~~~~~~~~~~

פורסם בהארץ 4.8.2017

~~~~~~~~~~~
א.
"بِسْمِ اللَّهِ الرَّحْمَنِ الرَّحِيمِ
الْحَمْدُ لِلَّهِ رَبِّ الْعَالَمِينَ
الرَّحْمَنِ الرَّحِيمِ
مَالِكِ يَوْمِ الدِّينِ
إِيَّاكَ نَعْبُدُ وَإِيَّاكَ نَسْتَعِينُ
اهْدِنَا الصِّرَاطَ الْمُسْتَقِيمَ
صِرَاطَ الَّذِينَ أَنْعَمْتَ عَلَيْهِمْ" (سورة الفاتحة, 17-)
"בשם אלהים הרחמן הרחום
השבח לאלהים ריבון העולמים
הרחמן הרחום
מלך יום הדין
אותך נעבוד וממך נבקש עֵזֶר
נְחֵנוּ באורח מישרים
אורח אלה אשר חננת בחסדך" (סורת אלפַאתִחָה [סורת הפתיחה], 7-1 (המחצית הראשונה של פס' 7))

 

ב.
"قُلْ هُوَ اللَّهُ أَحَدٌ
اللَّهُ الصَّمَدُ
لَمْ يَلِدْ وَلَمْ يُولَدْ
وَلَمْ يَكُنْ لَهُ كُفُوًا أَحَدٌ" (سورة الإخلاص / التَّوْحِيد, 4-1)
"אמור: הוא אלהים אחד
אלהים עומד לעד
לא הוליד ולא נולד
ולא ישווה לו אחד" (סורת אלאִחְ'לַאץ / אלתַּוְחִיד [סורת טוהר האמונה / הייחוד], 4-1)

ג.
"لَكُمْ دِينُكُمْ وَلِيَ دِينِ" (سورة الكافرون, 7)
"לכם דתכם ולי דתי" (סורת אלכַּאפִרוּן [סורת הכופרים], 7)

ד.
"أَرَأَيْتَ الَّذِي يُكَذِّبُ بِالدِّينِ
فَذَلِكَ الَّذِي يَدُعُّ الْيَتِيمَ
وَلَا يَحُضُّ عَلَى طَعَامِ الْمِسْكِينِ
فَوَيْلٌ لِلْمُصَلِّينَ
الَّذِينَ هُمْ عَنْ صَلَاتِهِمْ سَاهُونَ
الَّذِينَ هُمْ يُرَاءُونَ
وَيَمْنَعُونَ الْمَاعُونَ" (سورة الماعون, 7-1)
"הראית את זה אשר יכזב בדת
זה אשר ירחיק את היתום מעל פניו
ולא ידאג למזונו של המסכן
אוי לאותם המתפללים
אשר יסיחו דעתם מן התפילה
ויעמידו פנים כשקועים בה
וימנעו חפציהם מן המבקש" (סורת אלמַאעוּן [סורת החפץ [כלי הבית]], 7-1)

ה.
"قُلْ أَعُوذُ بِرَبِّ النَّاسِ
مَلِكِ النَّاسِ
إِلَهِ النَّاسِ
مِنْ شَرِّ الْوَسْوَاسِ الْخَنَّاسِ
الَّذِي يُوَسْوِسُ فِي صُدُورِ النَّاسِ" (سورة الناس, 5-1)
"אמור: אחסה בריבון בני האנוש
מלך בני האנוש
אלֹה בני האנוש
מרעת לחישת הנֶּחְבָּא
אשר לוחש בחזות בני האנוש" (סורת אלנַּאס [סורת בני האנוש], 5-1)

ו.
"قُلْ أَعُوذُ بِرَبِّ الْفَلَقِ
مِنْ شَرِّ مَا خَلَقَ
وَمِنْ شَرِّ غَاسِقٍ إِذَا وَقَبَ
وَمِنْ شَرِّ حَاسِدٍ إِذَا حَسَدَ" (سورة الفلق, 3-1, 5)
"אמור: אחסה בריבון השחר
מרעת מה שברא
ומרעת אפלה עת תאפיל
ומרעת מקנא עת יקנא" (סורת אלפַלַק [סורת השחר [המפציע]], 3-1, 5)

ז.
"فَسَبِّحْ بِحَمْدِ رَبِّكَ وَاسْتَغْفِرْهُ إِنَّهُ كَانَ تَوَّابًا" (سورة النصر, 3)
"ושבח תהלת רבונך ובקש מחילה לפניו, כי הוא מקבל את השבים אליו" (סורת אלנַּצְר [סורת הנצחון], 3)

ח.
"الَّذِي أَطْعَمَهُمْ مِنْ جُوعٍ وَآَمَنَهُمْ مِنْ خَوْفٍ" (سورة قريش, 4)
"המאכילם שלא ירעבו ומבטיחם שלא יפחדו" (סורת קֻרַיְש, 4)

ט.
"اقْرَأْ بِاسْمِ رَبِّكَ الَّذِي خَلَقَ
خَلَقَ الْإِنْسَانَ مِنْ عَلَقٍ
اقْرَأْ وَرَبُّكَ الْأَكْرَمُ
الَّذِي عَلَّمَ بِالْقَلَمِ
عَلَّمَ الْإِنْسَانَ مَا لَمْ يَعْلَمْ
كَلَّا إِنَّ الْإِنْسَانَ لَيَطْغَى
أَنْ رَآَهُ اسْتَغْنَى
إِنَّ إِلَى رَبِّكَ الرُّجْعَى
أَرَأَيْتَ الَّذِي يَنْهَى
عَبْدًا إِذَا صَلَّى
أَلَمْ يَعْلَمْ بِأَنَّ اللَّهَ يَرَى" (سورة العلق, 10-1, 14)
"קרא בשם רבונך אשר ברא
ברא את האדם מדם קרוש
קרא ורבונך הוא הנדיב מכל
אשר לימד בקולמוס
לימד את האדם מה שלא ידע
אבל האדם נהג בשחץ
ראה עצמו כמי שאינו זקוק לדבר
אך כולם שבים אל רבונך
הראית מי שיאסור
על עבד להתפלל?
האם אינו יודע כי האלהים רואה הכל?" (סורת אלעַלַק [סורת הדם הקרוש], 10-1, 14)
~~~~~~~~~~~~
הבאתי כאן נוסח עברי ולא תרגום, גם בשל חוסר האפשרות מן הבחינה התיאולוגית העמוקה לתרגם ספר קדוש, חוסר אפשרות המותירה אותנו רק עם האפשרות להציע לפסוקיו פשר או פרשנות בשפה אחרת מן המקור, תַפְסִיר בערבית, וגם בשל כך שקיימים כבר חמישה נוסחים של הקוראן בעברית, של צבי חיים הרמן רקנדורף (1857), יוסף יואל ריבלין (1936), אהרון בן-שמש (1971), אורי רובין (2005/2016) וסובחי עלי עדוי (2015), ואת רוב הפתרונות בהרקת הקוראן הערבי לנוסח העברי הנוכחי אפשר היה למצוא ביניהם, ורק במעט מן המקרים אחזתי בנוסח שאינו מצוי אצל אף אחד מהם.
הפסוקים המתורגמים כאן הם חלק מ"פסוקי ההסכמה", פסוקי הקוראן שאין אנו היהודים חלוקים בהם על המוסלמים. וידוע שהעתיקו היהודים כמה וכמה עותקים מן הקוראן של המוסלמים באות עברי, וכן בספר הפואטיקה שלו, בערבית-יהודית, מצטט ר' משה אבן עזרא מן הקוראן כדי ללמד את פרחי השירה העברית כיצד לכתוב שירה, וכן לעיתים קראו יהודים לספר מקרא שלהם בדיבור ערבי קוראן. וחכמים התירו לפתוח ספרי קוראן ולקרוא בהם, ולהשתמש בנוסחת הפתיחה של הקוראן, שהיא משותפת לכל המאמינים, ואינה נכונה למוסלמים בלבד או ליהודים בלבד, כפי שאברהם אב זקן לכולנו ואינו יהודי או מוסלמי, ואלוהים אל אחד לכולנו, ולכן היה הרמב"ם פותח רבים מספריו בנוסח העברי "בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (בראשית כ"א, ל"ג, "באסם אללה רב אלעאלם" על-פי תפסיר רס"ג), ולכן החכם רבנו נתנאל בירב פיומי פותח ספרו בֻּסְתַאן אלְעֻקוּל, הוא "גן השכלים", בלשון "בִּסְמִאללַּה אלרַּחְמַן אלרַּחִים", "בשם אלהים הרחמן הרחום", הבא מן הקוראן שלהם ואין מדבר אחריו להורות שעבר על דבר מן הדברים.

פורסם בקטגוריה תרגום, العربية | עם התגים , , | 2 תגובות

שולחן עגול על התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית בקונגרס העולמי למדעי היהדות ביום ראשון ה-6.8.2017

שולחן עגול לדיון על התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית לתואר ראשון שתתחיל לפעול באוקטובר 2017 באוניברסיטת בן-גוריון ובאוניברסיטת תל-אביב, בקונגרס העולמי למדעי היהדות ביום ראשון ה-6.8 בין 14:30 ל-16:30 בהר הצופים בירושלים (חדר 2605)
משתתפים:
יושבת ראש: פרופ' ליאת קוזמא
פאנל: פרופ' גלילי שחר, ד"ר הדס שבת נדיר, ד"ר אלמוג בהר

פרטים על שאר ההרצאות והרישום והתשלום באתר הקונגרס

לאירוע בפייסבוק

~~~~~

בינתיים עלה גם הידיעון של התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית באוניברסיטת תל-אביב, בקרוב גם יעלה הידיעון של באר שבע

~~~~~
البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية / התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית:
האם הערבית היא שפה יהודית?
האם העברית היא שפה פלסטינית?
מה בין התרבות היהודית בעולם הערבי לאורך יותר מאלף שנה לתרבות המזרחית העכשווית בישראל?
מה שכחנו מן החיבורים שבין היהדות לאסלאם שנוצרו בתרבות הערבית-היהודית?
מה מיוחד בדו-לשוניות העברית-ערבית של היצירה התרבותית הערבית-יהודית, והאם ניתן למצוא דמיון בינה לבין הדו-לשוניות ביומיום וביצירה של פלסטינים בישראל?
ולמה עד שנת 2017 מעולם לא נפתחה תכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית באוניברסיטאות בישראל, ולמה אנחנו פותחים את התכנית דווקא עכשיו?
כיצד התרבות הערבית-יהודית מאתגרת את התרבות הישראלית, ואת ההפרדות הנוכחות לעיתים גם באקדמיה בין עברית לערבית, בין יהודים לערבים, בין מסורת למודרנה ובין קודש לחול?
***
התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית היא תכנית לימודים חדשה לתואר ראשון, המוקמת כתכנית בין-אוניברסיטאית, בשיתוף של אוניברסיטת תל-אביב, החוג לספרות, ואוניברסיטת בן גוריון בנגב, המחלקה ללימודים רב-תחומיים. התכנית תחל לפעול בתחילת שנת הלימודים תשע"ח, 2018-2017.
לאתר הרישום לתכנית דרך אוניברסיטת תל-אביב:
https://humanities.tau.ac.il/literature/ar_he_culture
לאתר הרישום לתכנית דרך אוניברסיטת בן-גוריון:
http://in.bgu.ac.il/welcome/Pages/degree_1/ArabJewishCulture.aspx

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

עוד קצת על התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית – ההשקה הערב

א.

אני חש בר מזל להיות חלק מהצוות המייסד וחלק מצוות ההקמה של התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية, תכנית בין-אוניברסיטאית, המשותפת לאוניברסיטת תל-אביב ובן גוריון, לתואר ראשון שתתחיל לפעול לראשונה באוקטובר 2017, אשר תושק ב-22.6 בעלמא, בית לתרבות עברית בתל-אביב. לא כל אחד זוכה להיות חלק מרגעי עיצוב הדיסציפלינה האקדמית שהוא חלם עליה, לא כל אחד זוכה לכך שזה יתאפשר בזמנו, שרוח התקופה ורוחו שלו יסתנכרנו, ולו לרגע.

לאתר הרישום לתכנית דרך אוניברסיטת תל-אביב

לאתר הרישום לתכנית דרך אוניברסיטת בן-גוריון

לעמוד הפייסבוק של התכנית לעדכונים שוטפים

אני מקווה שהתכנית תהווה חלק מניסיון להתמודד עם שאלות הרות גורל לחיי כולנו:

איך מחברים בין ההיסטוריה הקצרה של מזרחים בישראל להיסטוריה הארוכה של יהודים בארצות האסלאם?

מה בין התרבות היהודית בעולם הערבי לאורך יותר מאלף שנה לתרבות המזרחית העכשווית בישראל?

מה שכחנו מן החיבורים שבין היהדות לאסלאם שנוצרו בתרבות הערבית-היהודית?

איך שבים לרגעי הקרבה שבין עברית לערבית ובין יהדות לאסלאם לא כמהלך רומנטי או נוסטלגי, אף על פי שאני למעשה חובב נוסטלגיה, אלא כהתבוננות פנימית מעמיקה?

איך הולכים מעבר לדיכוטומיות שמציעה לנו התרבות השלטת, בין דתיים לחילונים, בין אשכנזים למזרחים, בין יהודים לערבים, בין מזרח למערב?

כיצד התרבות הערבית-יהודית מאתגרת את התרבות הישראלית, ואת ההפרדות הנוכחות לעיתים גם באקדמיה בין עברית לערבית, בין יהודים לערבים, בין מסורת למודרנה ובין קודש לחול?

איך מעבירים את ערביותה של יהדותנו ואת יהדותה של ערביותנו לא כמוצגים מוזיאוניים, לא כעבר שמעבר להרי החושך, אלא כאופק עכשווי?

מה הדרך שבה השתמרה בבית-הכנסת ובמסורת ובפיוט חלק מן הערבית, והמבטא העברי על דרך הערבית, מלמדת אותנו על עצמנו?

איך לומדים מחדש את המצב הדו-לשוני העברי-ערבי של אבותינו כדי לדבר עם עצמנו, לדבר עמם בחלום, לדבר עם אלוהים בצורה מעט שלווה יותר?

איך לומדים ערבית אחרי שכבר אין ממי ללמוד את השפה בבית? ואיזו ערבית לומדים אז – ערבית ספרותית? ערבית-יהודית-בגדאדית? ערבית פלסטינית?

איך אנחנו יכולים ללמוד מן הדו-לשוניות הפלסטינית העכשווית בין עברית לערבית משהו על עצמנו?

מה מיוחד בדו-לשוניות העברית-ערבית של היצירה התרבותית הערבית-יהודית, והאם ניתן למצוא דמיון בינה לבין הדו-לשוניות ביומיום וביצירה של פלסטינים בישראל?

מה היחסים בין הדיכוי התרבותי, הכלכלי והפוליטי של מזרחים בישראל?

האם מזרחים, פלסטינים, אשכנזים, אתיופים ורוסים יכולים ללמוד יחד את התרבות הערבית-היהודית, ללמוד וללמד זה את זה, ללמוד ולחבר זאת לעולם שלהם?

למה הזיכרון הערבי-היהודי הושכח גם בישראל וגם בעולם הערבי (אולי למעט מרוקו) – והאם אנחנו ברגע של שינוי אפשרי, כאן ובשאר המזרח-התיכון וצפון-אפריקה?

מה יכולות ההיסטוריה והתרבות הערבית-יהודית ללמד את העולם הערבי העכשווי על עצמו?

האם השבר המזרחי בארץ ביחס לתרבותנו הוא תהום שאין לחצות אותה, או שדווקא ההפרזה בעוצמת השבר היא זאת שלא מאפשרת לנו לראות שאנחנו עדיין במזרח-התיכון, עם העברית הסמוכה אל הערבית, והלימוד מחדש אפשרי?

האם אפשר "להשיב עטרה ליושנה" או שאין אף פעם שיבה, אלא תמיד יצירה מחדש – אחרת העבר הופך למוזיאוני או לפוחלץ?

איך אנחנו מצליחים בכל זאת לשוב דרך המוזיקה בקלות רבה הרבה יותר מאשר דרך הספרות או המחקר האקדמי – האם זה המקום של המוזיקה שמעבר לשפה, ואפילו מעבר לאובדן השפה? האם המוזיקה היא תפילה, שיר ערש, לחש המשיב אותנו לרגע לבית סבתא? לבית הכנסת?

מה יקרה כאשר ילך לעולמו הדובר האחרון של הערבית-היהודית ללהגיה השונים?

האם יהיה דור רביעי מזרחי? ודור חמישי ושישי?

למה נפלנו באוניברסיטאות עד היום בין הכסאות של החוגים לספרות עברית ולערבית? בחוג לספרות עברית נעלמנו במאה ה-12, לאחר שירת תור הזהב הספרדי, ונולדנו מחדש על פי רוב בראשית המאה ה-20 אצל יהודה בורלא – בלי ר' ישראל נג'ארה ור' שלם שבזי ור' דוד חסין והבן איש חי ור' דוד בוזגלו, ובלי היצירה בערבית, ובחוגים לספרות ערבית פעם ביקשו ללמד רק את הספרות הקלאסית, ורק את הערבית הספרותית, בלי להגיע למאה ה-20, ועם מקום מצומצם לדיאלקטים.

למה נפלנו באוניברסיטאות בין הכסאות של החוגים להיסטוריה של עם ישראל ולימודי מזרח תיכון וסוציולוגיה? בחוגים להיסטוריה של עם ישראל היינו נישה שולית בתולדות העם היהודי בחמש מאות השנים האחרונות, בחוגים ללימודי מזרח תיכון לא שמעו שחיינו במזרח התיכון, בחוגים לסוציולוגיה נולדנו לרוב ב-48, בלי עברנו בעולם המוסלמי.

ולמה עד שנת 2017 מעולם לא נפתחה תכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית באוניברסיטאות בישראל, ולמה אנחנו פותחים את התכנית דווקא עכשיו?

האם הערבית היא שפה יהודית?

האם העברית היא שפה פלסטינית?

האם אפשר להחיות שפה אילמת בגרון?

האם אפשר שלא להחיות אותה?

מה נלמד את ילדינו?

מה נלמד את עצמנו?

 

ב.

המסע לאישור ולבניית התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية בשלוש השנים האחרונות היה ארוך, והיו בו רגעי תקווה ואמונה ושמחה רבים (ובסוף  גם הצלחנו להגיע לאישור כל הגורמים), אבל היו בו גם לא מעט רגעי ייאוש, שאני התפתיתי להאמין בהם שלא נצליח בסופו של דבר לייסד את התכנית.

לקראת ההשקה המרגשת מחר בערב החלטתי לשתף אתכם בכמה מהתגובות השליליות הקבועות שקיבלנו לאורך כל הדרך. לדעתי הן מייצגות תשתית עומק של המחשבה על האפשרות שתכנית כמו שלנו תקום – תשתית עומק שעדיין נוכחת בתרבות ובמוסדות. עכשיו, עם הכוח מתוך אינסוף התגובות הנפלאות שקיבלנו מאז האישור, יש לי את הכוח למנות כמה מהתגובות השוללות שטרחו להטיח בפנינו פעם אחר פעם:

 

  1. "ערבית-יהודית היא לא שפה" – אנחנו, אגב, מעולם לא טענו שהיא שפה ולא וריאנט, דיאלקט, ז'רגון או משפחת וריאנטים ודיאלקטים, כי אנחנו זוכרים היטב את מה שנאמר בתחילת המאה ה-20, דווקא ביידיש וביחס ליידיש, ש"שפה היא דיאלקט עם צי וצבא", ביחס לשרירותיות לעיתים בקביעה מהי שפה ומהו ז'רגון, אבל גם כי חשבנו שמשהו השתנה במאה השנים שחלפו, והיום מותר ללמד באוניברסיטאות גם לשונות ותרבויות המתבססות על דיאלקטים וז'רגונים, ואין בנו עוד את התשוקה המודרניסטית והלאומית הבלתי-אפשרית לשפות "טהורות" (שהקבילה גם לתשוקה לגזעים טהורים – ואנחנו בכלל לבנטינים).
  2. אתם צריכים ללמד רק את התרבות הערבית-היהודית של ימי-הביניים – כל השאר זה פולקלור" – יש לי חיבה עמוקה וחיבור עמוק לתרבות הערבית-היהודית של ימי-הביניים, אבל אני גם יודע שההפרדה ההירארכית בינה לבין התרבות הערבית-היהודית המודרנית היא הסוד הכמוס של האוריינטליזם. ואני גם אוהב באופן עמוק את התרבות הערבית-היהודית המודרנית, ולא מוכן לוותר עליה, ולא חושב שאפשר ללמד ציביליזציה תוך כריתת חמש מאות השנים האחרונות מתוכה. זה עיוות המורגש היטב, ועיוות שלא מאפשר לתלמידים להתחבר באמת אל הלימוד. מלבד זאת אני גם אוהב פולקלור – ואפילו אם כל התרבות הערבית-היהודית המודרנית היתה פולקלור, הייתי בעד ללמדה (רגע, איך אתם מגדירים פולקלור? זאת מילה מעליבה כשאתם אומרים אותה? איזה חלק מהתרבות הבריטית המודרנית הוא בעיניכם פולקלור? למה?).
  3. "אתם צריכים ללמד רק את התרבות המזרחית בישראל שנוצרה בעברית- הערבית רק תרתיע את הסטודנטים" – התכנית בהחלט תכלול את התרבות המזרחית בישראל, ובלי חיבור אליה, שממנו גם נובעות הרבה מן המוטיבאציות שלנו להקמת התכנית וליצור תיקון, אי אפשר לדמיין את קיומה. מצד שני, זה בדיוק אחד השינויים המהותיים שאנחנו מבקשים לשנות – שהתרבות המזרחית לא תעמוד לבדה, ושסטודנטים יכירו את ההיסטוריה הארוכה והרצף התרבותי הארוך, וילמדו ערבית ספרותית וערבית-יהודית. הכלים הללו הם חלק בסיסי משינוי הפרספקטיבה. ובעצם אלו לא כלים, שפה חדשה, כמו שאומר הפתגם הספרדי, היא נשמה חדשה – והיא מאפשרת את פריצת הגבולות הצרים שהנשמה הישנה לעיתים הכתיבה לנו.
  4. "אתם מחזירים את המזרחים לגטו בהקמת התכנית הזאת" / "אסור לערבב עדתיות ומחקר אקדמי" – רגע, האם גם התכנית ללימודי דרום מזרח אסיה שמה את דרום מזרח אסיה בגטו? התכנית ללימודים ספרדיים ולטינו אמריקאיים שמה את דרום אמריקה בגטו ביחס לארה"ב? האם אתם מבטיחים שאם לא נקים את התכנית באמת תשלבו תכנים ערביים-יהודיים ומזרחיים באופן משמעותי בכל רצף החוגים, בספרות עברית וכללית וערבית, בפילוסופיה כללית ויהודית, בהיסטוריה של עם ישראל ומזרח תיכון וסוציולוגיה, בחוגים למוזיקה והאמנויות השונות – תיאטרון, ציור, פיסול וכו'? ומה זאת עדתיות? רק למזרחים יש עדתיות, או גם לאשכנזים ולסינים? ומלבד זאת – בכלל לא הודיעו לנו שהמזרחים יצאו מהגטו, אז לא כל כך חששנו.
  5. "לא הוגן שבתקופה שבה מצמצמים תקנים ביידיש אתם מקימים תכנית לערבית-יהודית" – שוב המסגור שבו ערבית-יהודית ויידיש צריכה להתגושש זאת מול זאת בזירת איגרוף, ובינתיים העברית צוחקת מן הקהל. וברצינות – אנחנו לא תומכים בצמצום תקנים ליידיש, ולא בחנו היכן חודשו תקנים ליידיש לאחרונה והיכן צומצמו. אנחנו תומכים בלימוד משמעותי של כל לשונות היהודים באוניברסיטאות בארץ. אף תקן לא צומצם בגלל התכנית שלנו. ואגב – אמנם הצלחנו להקים את התכנית, אבל עדיין לא הצלחנו ליצור תקן לתרבות הערבית-היהודית. הדרך עוד ארוכה.
  6. "מה שקרה לערבית-היהודית לא מיוחד. כל השפות היהודיות מתו, ובמילא – כבר לא שנות החמישים, וחשוב שתבינו – הכוונות היו טובות" – מתי טענו לייחודיות מוחלטת של הערבית-היהודית? וודאי שיש דברים שקרו איתה שמקבילים למה שקרה ללשונות יהודים אחרות, ויש דברים ייחודיים, ויש דברים דומים שקרו במצבים קולוניאליים ומצבים לאומיים ומצבי הגירה אחרים, ויש דברים ייחודיים. אנחנו חיים כאן בתוך מרחב דובר ערבית, ולכן זה בהחלט דבר מה ייחודי בעיסוק בערבית ביחס לעיסוק בלשונות יהודיות אחרות, וגם השפעת הסכסוך הישראלי-ערבי על מיקומה של השפה הוא ייחודי. ואיך לדעתכם מותה של השפה (למעשה – תהליך גסיסתה הנמשך עדיין) אמור לרפות את ידי הבאים ללמוד וללמד אותה, לחקור ולהנגיש, באוניברסיטה? ואכן כבר לא שנות החמישים, אבל גם בשנות החמישים לא הסכימו להקים תכנית כמו שלנו, אז היה מוקדם מדי ועכשיו כבר מאוחר מדי? אף פעם לא יגיע הזמן הנכון? ומה יעזרו לנו עכשיו הכוונות, טובות או רעות? אנחנו מתמודדים עם התוצאות. עם המחיקה. עם השבר התרבותי.
  7. "למה אתם מצטמצמים לתחום כה צר כמו התרבות הערבית-יהודית והתרבות המזרחית?" – מי שרואה בציביליזציה ערבית-יהודית בת יותר מאלף שנים, עם יצירה נרחבת בספרות, פילוסופיה, כתיבה רבנית ופופולרית בערבית-יהודית, ערבית ספרותית, עברית רבנית, עברית ישראלית ולשונות קולוניאליות כתחום צר – צריך להירשם לתכנית וללמוד שלוש שנים את התחום כדי שנתחיל לענות לו על השאלה.

 

היו עוד עשרות תגובות שוללות בואריאציות שונות, אבל שבע אלו חזרו שוב ושוב. אז אם לא השתכנעתם עכשיו מן התגובות הללו שבעצם זה רע מאוד שאנחנו מקימים תכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית לתואר ראשון בשיתוף פעולה של אוניברסיטאות תל-אביב ובאר-שבע – אתם מוזמנים לבוא לערב ההשקה מחר:

אתם מוזמנים לערב ההשקה של התכנית ביום חמישי הקרוב, ה-22.6, ב-19:30, בעלמא, בית לתרבות עברית, יחד עם ארז ביטון, שבא סלהוב, שמעון אדף, ד"ר הדס שבת-נדיר, פרופ' גלילי שחר, ד"ר חנה סוקר-שווגר, פרופ' אורן יפתחאל ובתקווה גם אתכם.

https://www.facebook.com/events/1948453158745795/?hc_location=ufi

 

***

البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية  هو برنامج دراسي جديد للبكالوريوس (BA) وهو مشترك بين جامعتي تل-أبيب (قسم الأدب) وبن-غوريون بالنقب (قسم الدراسات متعدّدة المجالات). ينطلق البرنامج بدءًا من السنة الدراسية 2017-2018.

يركّز البرنامج على مواضيع اللغة، والأدب، والتاريخ والفكر اليهودي المنبثق من الدول العربية-الإسلامية في الألفية الأخيرة. يشمل البرنامج تعليم اللغة العربية الفصحى والتعرّف عن كثب على اللغة العربية-اليهودية الكلاسيكية.

إنّ هذا البرنامج هو الأوّل من نوعه في البلاد، والذي يتيح لكم التعرّف على ثقافة شيّقة التي لم تتلقى الاهتمام والدراسة التي تستحقهما. بالإضافة للدروس الأساسية في التاريخ، الأدب والفكر، سوف تتاح لكم الفرصة بدراسة الانشاد الديني (פיוט)، شعر الشهوة (שירת חשק)، الشريعة اليهودية (הלכה) والتصوّف اليهودي (קבלה)، والاساطير والفلسفة اليهودية التي انتجها يهود العالم الإسلامي. يقدّم البرنامج أيضًا حصص وندوات تناقش مسألة الكتابة اليهودية-العربية المعاصرة، وبالأخصّ الأدب والشعر الشرقيّ في الأجيال الأخيرة. يركّز البرنامج على علاقة الثقافة العربية-اليهودية والتقليد اليهودي والأدب العربي.

بالإضافة الى التجديد الاتّساقي (التجديد في الحقل المعرفي) الذي يقدّمه هذا البرنامج، فهو يعرض سلّة نظرية ومنهجية نوعية تقدّم أدوات متنوّعة لتناول أسئلة مركزية في دراسات الآداب في إسرائيل: مثل مسألة العلمانية وجدليتها مع التقليد، العلاقات بين اليهودية والإسلام، نقد الاستشراق، العلاقة بين العبرية والعربية، وأسئلة أخرى.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה