ערכים שכתבתי ללקסיקון הסופרים: מירי בן-שמחון ומואיז בן-הראש

אותיות אל"ף ובי"ת של לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים עלו לרשת ואיתן הערכים שכתבתי על מירי בן-שמחון ומואיז בן-הראש, בהמשך יעלו שאר האותיות ואיתן סופרים אחרים שכתבתי עליהם את הערכים: חביבה פדיה, מתי שמואלוף ורצון הלוי

בן-שמחון, מירי

(1996-1952) משוררת

משוררת

נולדה בצרפת, במחנה מעבר של עולים ממרוקו לישראל. גדלה בשכונת הקטמונים בירושלים והחלה לפרסם שירה בגיל עשרים וחמש. למדה ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ומשחק בבית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי". ספרה הראשון, מעונינת, לא מעונינת (הקיבוץ המאוחד) ראה אור ב-1983, ובחייה פירסמה עוד שני ספרי שירה: שיבולת דקה בכד חרס עתיק (1985) וצמא (1990). כשנתיים לאחר מותה בתאונת דרכים ראה אור ספר שיריה הרביעי,  אקזיסטנציָליזם חרד. שיריה פורסמו באנתולוגיות בעברית ובאנגלית, בהן אנתולוגיה לספרות מזרחית מאה שנים מאה יוצרים שערך סמי שלום שטרית (כרך שירה, 1999), אנתולוגיה לשירה עברית פמיניסטית באנגלית The Defiant Muse שערכו שירלי קאופמן, גלית חזן-רוקם ותמר הס (19999), ואדומה: אנתולוגיית שירה מעמדית (בעריכת יערה שחורי, רועי צ'יקי ארד, יהושע סימון, אסמא אגאברייה, ניר נאדר, מרואן מח'ול, תורכי עאמר ומתי שמואלוף. אתגר, מעין והכיוון מזרח, 2007).

הושפעה מהפריחה בשירת הנשים ובשירה המזרחית בשנות השמונים וגם השפיעה עליה, ובמיוחד על שירת הנשים המזרחית שצמחה בירושלים, שמהיוצרות שלה היו אמירה הס, ברכה סרי ושלי אלקיים. היא אף הקדישה לאמירה הס "שיר ידידות מזרחי ואדיפאלי" (בתוך שיבולת דקה בכד חרס עתיק). בהשפעת יונה וולך היא כתבה על מגדר, מיניות וזוגיות ושירטטה דמויות נשים מזרחיות ממעמד כלכלי נמוך. בשיריה מתקיים מתח "גיאוגרפי" בין השירים המתרחשים במקומות הבילוי הבוהמייניים במרכז ירושלים לבין השירים שמקומם הוא השוליים העירוניים של הקטמונים ושכונת גילה, שם התגוררה.

העמידה באופן מפורש בחזית שירתה את הקושי לכתוב, ועם זאת גם את הרצון העז לכתוב. שירתה אינטנסיבית ובעלת יסוד וידויי-קיומי, לרוב בלשון פשוטה המושפעת ממהלכו של זך בשירה העברית (דובר אישי-פרטי והימנעות מפיגורטיביות צבעונית), תוך הכנסת אוצר מילים לועזי, בעיקר מתחום הפסיכולוגיה. אך לעתים מופיעים בשיריה יסודות ארכאיים ומוגבהים. נודעה בתיאטרליות שבה קראה את שיריה בערבים ספרותיים, וכן בחייה הסוערים, שמצאו ביטוי בשירתה. היא השפיעה על משוררים דוגמת ויקי שירן וסמי שלום שטרית.

אלמוג, אהרון. "חצי נחמה לעדות המזרח". ידיעות אחרונות ספרות. 7.10.1983. 3, 7; אלקים, שלי. "בשר ודם והד". הארץ תרבות וספרות. 2.8.1996. ד'2; עלון, קציעה. ״מזרחיות בין 'מסכה' ל'פנים', בין 'אם' ל'אב': עיון בשלושה שירים של מירי בן-שמחון". הכיוון מזרח 8, 2004. 54-50; שלוש, שמעון. "אני קרובה לאלוהים. אני אהבה" (אחרית דבר). אקזיסטנציליזם חרד. ירושלים: כרמל. 1998. 51-50.

בן הראש, מואיז (משה)

(1959) משורר, מתרגם, סופר

משורר, סופר ומתרגם

נולד בעיר תֵיטְוואן בצפון מרוקו. עלה לארץ ב-1972, ואז שונה שמו ממואיז למשה. בשנים האחרונות חזר לשם מואיז. למד פיזיקה, מתמטיקה, ספרות אנגלית ולימודים ספרדיים ולטינו-אמריקניים באוניברסיטה העברית בירושלים. עסק ברפואה טבעית ובהנהלת חשבונות.

שיריו הראשונים התפרסמו בעיתון במחנה ב-1979, בעת שירותו הצבאי. בשנות השמונים פירסם שירים בכתבי עת ובעיתונים, והיה ממייסדי ועורכי מראות, כתב עת ירושלמי לספרות (1986-1981). ספרו הראשון שראה אור הוא הרומן תקרא אותי! (הר ואש, 1993), אך הספר שזכה לתהודה היה ספר השירים קינת המהגר: דיוקן עצמי של המשורר בראי המשפחה (ירון גולן, 1994). חלק משירי הספר התפרסמו בהארץ, והספר אף תורגם לאנגלית (2001).

שיריו נכללו באנתולוגיה לספרות מזרחית מאה שנים מאה יוצרים שערך סמי שלום שטרית (1999). הוא מחלוצי הכתיבה הספרותית העברית באינטרנט ומראשוני הסופרים הכותבים ב"בלוג" ברשת. בשל אי-הצלחתו לפרסם את ספריו בהוצאות הגדולות, נעזר בטכנולוגיות מתקדמות באינטרנט המאפשרות להדפיס ספרים על פי הזמנת הקוראים.

כתיבתו מרכזית בשירה המזרחית המודעת, היונקת משירתו של ארז ביטון, ושנמשכה אצל משוררים כברכה סרי, סמי שלום שטרית, ויקי שירן, אסתר שקלים, מתי שמואלוף, ובמידות אחרות אצל רוני סומק, אמירה הס, מירי בן-שמחון, יוסף עוזר ואחרים. לשירה זו תפקיד חשוב בעיצוב הזהות המזרחית החדשה בישראל. נוסף לכך, הוא מתכתב עם מסורת הכתיבה הביטניקית האמריקנית, עם שירתו של צ'רלס בוקובסקי ועם השירה הערבית בתרגומיה לעברית.

בשירתו בולטת מחאה הן על היחס בארץ ליהודי מרוקו וליהודי המזרח בכלל, והן על אי-התקבלותם של יוצרים מזרחיים על ידי הממסד הספרותי, שהוא מגדירו "אשכנזי". נוסף על כך, יצירתו מתאפיינת גם כקינה בעלת מאפיינים אישיים, משפחתיים וקהילתיים, על גורל תרבותם של יהודי ספרד ומרוקו, ובעיקר יהודי תיטוואן וטנג'יר, שדיברו בעבר ספרדית-יהודית. בכתיבתו יש ניסיון למתוח חוטי זיכרון אלטרנטיביים לאלה הציוניים-ישראליים דרך העבר היהודי-ספרדי – למשל בלוסנה (2002), יצירתו הפרוזאית החשובה ביותר – ודרך התרבות המרוקאית, על יחסי היהודים-מוסלמים בה, ומתוך כך הוא בוחן את מקומו בזהות היהודית, הספרדית והאנושית.

שירים רבים שלו מתעדים את קשריו עם עורכים ומו"לים ואת סירוביהם. בשירה אישית חשופה מתוארות חוויות של התעללות פיזית בילדות (מסכת מכות, 2005), ובכתיבתו הפרוזאית עסק באופן גלוי במיניות. מכלול יצירתו פוסט-מודרניסטי באופיו – אופייניים לו טשטוש הגבולות בין הז'אנרים השונים, קפיצות של זמן ומקום ועירוב מכוון בין הכותב לדמויותיו.

כמה מיצירותיו תורגמו לשפות אירופיות (בהן מפתחות לתטואן, 1999, ולוסנה, 2002, שתורגמו לספרדית ב-2000 וב-2005, בהתאמה) וכן לסינית. כמו כן תירגם מספרדית ומאנגלית, בין השאר משירתם של צ'רלס בוקובסקי, פבלו נרודה וטהר בן ג'לון, ומהפרוזה של אדמונד ז'אבס ואחרים. כמה מיצירותיו המקוריות כתב בספרדית, שפת אמו, ובאנגלית, והן פורסמו בכתבי עת בספרד ובארצות הברית. עוד מספריו: הספר הבא, סיפורים (1997); שירת סוף העולם, שירה (1999); מפתחות לתטואן, רומן (1999); לחם החלום, שירה (2000); משקל הדיו, שירה (2001); מסכת מכות, שירה (2005); בשערי טנג'יר, רומן (2006); השתלה, נובלה (2006); קראתיך בשם, שירה (2006); שפת הים, שירה (2011).

זכה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (2008) ובפרס עמיחי לשירה (2012).

גרשי, נעמה. "איפה אפשר למצוא היום את תטואן". הארץ ספרים. 28.2.2007. 18; ויסמן, ענת. "קל, לי, קל לי, קל לי, קלי, מאוד לכתוב". ידיעות אחרונות לשבת. 24.11.2006. 27; זך, נתן. "אני מאד כועס עליכם". הד החינוך 74 (10­-11). יוני-יולי 2000. 37; סומק, רוני. "כבוד הלחם וההצדעה לחלום". עתון 77 229. מרס 1999. 7; שמואלוף, מתי. "ההגירה אתמול, היום ומחר". אפיריון 97. יולי 2006. 6-3.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

שלוש רשימות על "שירים לאסירי בתי-הסוהר" – רבי דוד מנחם, צור ארליך ותחריר

%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%9e%d7%a0%d7%97%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%a1%d7%99%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%aa%d7%99-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%94%d7%a8

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה קדמית

שירים לאסירי בתי-הסוהר,
ספר מלא וגדוש שירה ומחשבה של ידידי המשורר אלמוג בהר Almog Behar נר"ו יש בו שירה של אב לבניו עם לבטיו בהעברת המסורת והאמונה. בקשות על הנשמה המתכתבות עם נפש המשורר ועם משוררים שקדמו לו. זיווגי אותיות בעברית וזיווגי שפות שבין העברית לערבית. פזמונים כדרך שעושים הפייטנים לשירים ערבים פופולאריים. מכתמים ווריאציות, ותרגומים שיריים נפלאים. הפכתי וקראתי בו זה שלוש פעמים בשקיקה ויותר ממה שתיארתי כאן כתוב שם.

בשער הספר תמונת רחוב אל-מותנבי בבגדאד אחר הפצצה. דפי ספרים שנתלשו מגוללים באי חמדה. כמוהו כמוני ליבנו ידאב על בת בבל השדודה; בבל ערש מולדת העם העברי ותרבותו הלכודה בחבלים. בבל שהייתה לנו לרחם מושלכת כנצר נתעב ואיך לא יכאב ליבנו?!
משורר תהילים סיים ספרו בתקווה שכל הנשמה תהלל יה. אלמוג מכיר בעובדה ש"עֲדַיִן לֹא כָּל הַנְּשָׁמָה מְהַלֶּלֶת יָהּ, עֲדַיִן יֵשׁ בָּהּ חֵלֶק אֶחָד סַרְבָנִי עוֹמֵד בְּמִרְיוֹ וּמַצְמִיחַ בְּתוֹךְ לִבּוֹ תְּהִיָּה, לוֹמֵד לוֹמַר בְּקוֹלוֹ שֶׁלּוֹ בּוֹדֵד אֲנִי וְאֵין לִי לָשֵׂאת בִּשְׂפָתַי שֵׁם הֲוָיָה עַד שֶׁהִיא אֵינָהּ רוֹצָה לָשֵׂאת עֲווֹנִי".
(בהקדשתו לי לשמי כתב: "בתקוות הדיבור שהופך לשיר, בתקוות השיר שהופך למוזיקה, בתקוות המוזיקה שהופכת תפילה". יהי רצון שיתהפכו כולם עלינו לטובה ולברכה).

%d7%a6%d7%95%d7%a8-%d7%90%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%9a-%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%a1%d7%99%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%aa%d7%99-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%94%d7%a8עד כה ראיתי מפרגנים לאלמוג בֶּהַר על ספרו החדש 'שירים לאסירי בתי-הסוהר' ומשתפים איזה משיריו הכתובים בנוסח השָלֵט. ובדין עושים כן, כי גם בכותבו בנוסח השלט מזדהר ניבו האישי. אבל יש בספר הזה גם אלמוג בהר אחר, והוא אחר מאוד ויחיד ומיוחד: המשורר הישראלי שבחר כי יתגלגלו בו בגלגול חדש-ישן נשמותיהם היוצרות של אבותינו מאורות ישראל בספרד, כמו גם כמה קלאסיקנים ערבים, וכתב את שלו מפיהם ואת שלהם מפיו. פריצת דרך שירית, מגלה לנו אלמוג בהר, איננה רק פריצה קדימה; צריך גם לדעת לפרוץ אחורה. כאן, כדוגמה, שירו לרבי יהודה הלוי.

כל הספרים שלי

%d7%aa%d7%97%d7%a8%d7%99%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%a1%d7%99%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%aa%d7%99-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%94%d7%a8

#הכותאב – פינת הספרייה התחרירית

🔷🔷🔷

והפעם מציגים לכם את ספרו השלישי של משורר הבית אלמוג בהר, שהתארח אצלנו כבר מספר פעמים בשוק – שירים לאסירי בתי הסוהר.

ההשראה לספר הגיעה משיריהם של האחים ר' אברהם ברוך מני ור' סלימאן מני, שהחליפו תכתובת שירים בזמן מאסרו של סלימאן מני בדמשק בסוף המאה ה-19.

זה לא קל לכתוב על ספרי שירה, אבל השירה של אלמוג מנהלת דיאלוג מתמיד עם החיים במדינת ישראל, עם ההיסטוריה היהודית-ערבית, עם משפחתו ודור הוריו.

אפשר לצפות ששיריו יבטאו תחושות של כעס, שנאה ואלימות, אבל מילותיו של אלמוג חדים ורהוטים והוא חושף את קרביו בנגישות וברגישות אדירה.

אנחנו ממליצים לכם להשיג את הספר, להתנתק לשעה עם השירים ולהתחבר אליכם מחדש – מחוזקים יותר.

לקנייה באינדיבוק לחצו: http://bit.ly/2iw9voV

 

שירים לאסירי בתי הסוהר לרכישה באינדיבוק

פורסם בקטגוריה שירים לאסירי בתי-הסוהר | עם התגים , | כתיבת תגובה

שלוש רשימות על שלושה שירים מתוך "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

אם אין בית תאכלו מלון – "פולשים" מאת אלמוג בהר / אביב שניר

בשבוע שבו עובר תקציב חברתי שאין בו בשורה לעניים, לנכים, לקשישים, למחוסרי הדיור ולנאנקים תחת עול הקיום בארץ המגבלות הבלתי אפשריות –  אין מתאימה מהאמירה המנותקת בהזייתה של ראש הממשלה על אבדן ביתו, שהוא מעון רשמי של המדינה.

את מילות השיר פולשים של אלמוג בהר אני רוצה להקדיש למי שלא מאמין שרגישות גבוהה מאפשרת מבט אל העתיד, או שהמציאות היא סאטירה חזקה יותר מהסאטירה.

פולשים / אלמוג בהר

א.

— זוֹכֶרֶת אַתְּ שֶׁהִתְרַחֲשׁוּ נִסִּים?

הַמַּיִם הָיוּ לְיַיִן, הַלֶּחֶם לְבָשָׂר,

הַתַּרְנְגוֹל קָרָא וְהַקֵּיסָר הָלַךְ לְבֵיתוֹ?

— לֹא זָכַרְתִּי שֶׁהָלַךְ הַקֵּיסָר לְבֵיתוֹ,

כֵּיצַד יֵלֵךְ — כְּשֶׁכָּל הַמַּמְלָכָה בֵּיתוֹ?

ב.

כֻּלָּנוּ בָּאנוּ מֵרֶחֶם, כֻּלָּנוּ הוֹלְכִים אֱלֵי קֶבֶר,

אֲבָל בֵּינְתַיִם נִתְעַכֵּב בָּרְחוֹבוֹת, נִפְלֹשׁ לְבָתִּים,

נֵדַע: הַלַּיְלָה מַמְתִּין לַיּוֹם וַאֲנַחְנוּ — לַמִּשְׁטָרָה.

ג.

וְהַשּׁוֹטְרִים מֻרְגָּלִים בְּמַגַּע גּוּף בְּגוּף,

בַּאֲחִיזַת יְדֵי מַפְגִּינִים, בַּהֲרָמַת הַבָּשָׂר

מִן הָאֲדָמָה לָאֲוִיר, בְּהַשְׁלָכָתוֹ

אֶל פִּי נַיֶּדֶת פְּעוּרָה.

וַאֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים לְהִתְנַגֵּד וְלוֹמְדִים שִׁעוּרִים

בְּמַגַּע הַבָּשָׂר, אוֹחֲזִים יָדַיִם בְּשׁוּרָה מוּל נַיֶּדֶת

לְעָצְרָהּ, וְאַחַר־כָּךְ נֶאֱחָזִים בְּכֹחַ הַכְּבִידָה

בִּישִׁיבָה עַל הָאַסְפַלְט בְּלֵב הַצֹּמֶת, מְחַשְּׁבִים

מִי יִכָּנַע רִאשׁוֹן, נֶהַג הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁמּוּלֵנוּ, אֲנַחְנוּ

אוֹ כֹּחַ הַכְּבִידָה.

ד.

נָבוֹא מִן הַסִּמְטָאוֹת, מִן הַסִּסְמָאוֹת,

נַעֲמֹד בִּרְחוֹבוֹת הַנָּהָר, בְּמִישׁוֹר הָהָר,

נִתְקַבֵּץ בַּכִּכָּרוֹת, נַחְסֹם אֶת הַכִּרְכָּרוֹת,

אֶת הָאוֹטוֹבּוּסִים, אֶת הַגִּ'יפִּים וְהַסּוּסִים,

וְלֹא נִצְהַל בַּמִּלְחָמוֹת שֶׁעַל הַגְּבוּל.

ה.

נִישַׁן בָּרְחוֹבוֹת, נָקִיא בָּרְחוֹבוֹת,

נִתְחַמֵּם בְּחַדְרֵי מַדְרֵגוֹת כְּשֶׁחֹשֶׁךְ הַלַּיְלָה מֵגֵן עָלֵינוּ,

וּבֵינְתַיִם נְחַכֶּה לְחֹם הַיּוֹם.

נָבוֹא רְעֵבִים־שְׂבֵעִים, נָבוֹא אוֹהֲבִים־זוֹעֲמִים,

נָבוֹא אִלְּמִים עַד כְּדֵי בֻּלְמוּס שֶׁל צְעָקוֹת.

ו.

אָמְרוּ שֶׁאֲנַחְנוּ פּוֹלְשִׁים. אִם כָּךְ נִפְלֹשׁ

רָחוֹק יוֹתֵר, אֶל תּוֹךְ גּוּפָם שֶׁל הַמְפַנִּים,

אֶל תּוֹךְ מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם נִפְלֹשׁ

אֶל הַשִּׁירִים, אֶל הַמִּלִּים,

נִפְלֹשׁ אֶל חַדְרֵי הַשֵּׁרוּתִים הָרַבִּים,

הַמְרֻוָּחִים, בְּבֵיתוֹ שֶׁל הַקֵּיסָר.

ז.

— וְאִם נַזְמִין אֶת הַקֵּיסָר שֶׁיָּגוּר עִמָּנוּ

בַּשִּׁכּוּנִים, שֶׁיַּעֲמֹד עִמָּנוּ מוּל הַשּׁוֹטְרִים,

שֶׁיִּמָּתְחוּ יָדָיו בַּאֲחִיזָתָם וְיִכְאֲבוּ רַגְלָיו

כְּשֶׁיֻּשְׁלַךְ אֱלֵי נַיֶּדֶת, אוּלַי יָבִין?

— וְתַאֲמִין שֶׁיָּבוֹא הַקֵּיסָר? עֲדַיִן תַּאֲמִין?

אוּלַי כִּסְאוֹ בּוֹעֵר, אַךְ יוֹעֲצָיו אוֹמְרִים לוֹ

שֶׁכִּסְאוֹ זוֹהֵר, שֶׁלִּבּוֹ הוּא שֶׁבּוֹעֵר.

שירים לאסירי בתי-הסוהר

שירים לאסירי בתי-הסוהר

 

איך נולד השיר?

השיר נולד בתקופה של מאבק האוהלים. תנועת המעברה נאבקה בירושלים נגד פינויים של אזרחים מדיור ציבורי. כחלק מהמחאה פלשנו לכמה בניינים של דיור ציבורי ובניינים נטושים בבעלות המדינה, בין היתר ברחוב פינסקר, קרית יובל, עמק רפאים, קינג ג'ורג' ועוד. תקופת המאבק הזה הולידה את השיר.

מה הוליד המפגש בין השיר לקוראים?

המפגש עם קוראים הוא בכל פעם לידה נוספת לשיר. הוא מוציא אותו מההקשר המקורי והספציפי שבו הוא נכתב ומשליך אותו אל הקשרים חדשים. קראתי את השיר בהפגנות שירה של תנועת גרילת תרבות, במקומות אחרים ובתחושה של חיבור בין מאבקים, והשיר פורסם בספרי האחרון "שירים לאסירי בתי-הסוהר". כל קריאה והקראה מולידות את השיר בהקשרים ומשמעויות חדשים.

אילו משורריםות השפיעו על כתיבתך בנושאים חברתיים?

משוררים שהשפיעו עלי מבחינת כתיבה בנושאים חברתיים הם בין השאר ארז ביטון, שהכתיבה שלו מחברת בין ההקשר החברתי למזרחי, ומחברת את הלשון הערבית למציאות הישראלית. משורר נוסף הוא פבלו נרודה שהרבה מהשירה שלו קשורה במאבקים החברתיים של דרום אמריקה. ושלישי הוא ניזאר קבאני ששירת המחאה שלו העסיקה אותי והקסימה אותי זמן רב, בין השאר שירתו על לבנון העולה בלהבות עם מלחמת האזרחים והפלישות של הצבאות הישראלי, הסורי והאמריקאי אליה.

 

לגדל תינוקות: ניתוח שיר של אלמוג בהר / מתי שמואלוף

* / אלמוג בהר
בַּלֵּילוֹת אֲהוּבָתִי מְגַדֶּלֶת תִּינוֹקוֹת בְּבִטְנָהּ
בְּבֵית-הַחֲרֹשֶׁת שֶׁל הָרֶחֶם.
וּבַיָּמִים הִיא מְתַקֶּנֶת אֵיבָרִים
מַפְרִידָה אֶצְבָּעוֹת מִקְּרוּם הַדָּג שֶׁדָּבַק בָּהֶן
מַשִּׁילָה זְנָבוֹת קַדְמוֹנִיִּים
פּוֹקַחַת עֵינַיִם מֵאֲחוֹרֵי עַפְעַפַּיִם עַקְשָׁנִיִּים
מְלַמֶּדֶת לַלְּבָבוֹת סוֹדוֹת עַל קֶצֶב פְּעִימוֹת
קוֹצֶצֶת צִפָּרְנַיִם רִאשׁוֹנוֹת
סוֹרֶקֶת שְׂעָרוֹת רִאשׁוֹנוֹת
וּמַבְחִינָה זְכָרִים מִנְּקֵבוֹת.
וְהַתִּינוֹקוֹת יְשֵׁנִים בַּיָּמִים
וּבַלֵּילוֹת הֵם עֵרִים בְּבִטְנָהּ
צוֹפִים בְּעַצְמָם מִתְאָרְכִים וּמִתְרַחֲבִים
וְזֶה שֶׁהָיָה זֶרַע אֶחָד וּבֵיצִית אַחַת
גָּדְלוֹ כְּבָר כְּגַרְגֵּר הָאֹרֶז
וְזֹאת שֶׁהָיְתָה כַּשְּׁעוּעִית הַלְּבָנָה
גָּדְלָהּ כִּקְלִפַּת הָאֲפוּנָה הַיְרֻקָּה.
וְהַתִּינוֹקוֹת מְנַסִּים לְהָעִיר אֲהוּבָתִי בַּלֵּילוֹת
לוֹחֲשִׁים לָהּ מִלִּים בְּשָׂפוֹת שֶׁשָּׁכְחָה
מְלַטְּפִים לָהּ דְּפָנוֹת שֶׁל בֶּטֶן
מוֹשְׁכִים חַבְלֵי טַבּוּר
מַכִּים עַל קִירוֹת שִׁלְיָה
עַל מְחִלּוֹת רֶחֶם.
וְהִיא עוֹד אֵינָהּ מִתְעוֹרֶרֶת
גַּרְגֵּר אֹרֶז תּוֹפֵחַ בְּבִטְנָהּ וְהִיא
מַאֲרִיכָה שְׁנָתָהּ
אוֹמֶרֶת לְלִבָּהּ
עוֹד שָׁנִים רַבּוֹת אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת אַחֲרֵיהֶם בַּלֵּילוֹת
עַתָּה לִישֹׁן לִישֹׁן.
וַאֲנִי לִפְעָמִים מִתְעוֹרֵר אַחֲרֵיהֶם בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
לְהַצְמִיד אֹזֶן לְתַחְתִּיּוֹת בִּטְנָהּ
לְזַהוֹת לֵב וְעוֹד לֵב
לְזַהוֹת כֵּיצַד גַּם לִבִּי מִתְרַחֵב
בְּהֵרָיוֹן מִשֶּׁלּוֹ.
————-
מתוך "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

Image result for ‫"שירים לאסירי בתי-הסוהר" של אלמוג בהר,‬‎

זהו השיר הפותח את הספר "שירים לאסירי בתי-הסוהר" של אלמוג בהר, בהוצאת אינדיבוק, 2016. אני אוהב לפתוח ספרי שירה ולקרוא את השיר הראשון, כי הוא משמש מעין סמל לשירים שיבואו לאחר מכן. אפשר לקרוא דרכם את תעודת הזהות, ואת החותמת הפואטית של המשורר.

היריון למרות העקרות החברתית

השיר מכניס אותנו ישירות לתוך זמן היריון. החיים מתארגנים סביב ההיריון, התקווה, ההולדה והאהבה של המשורר לבת זוגתו. השיר מתחיל באישי, בתוך המרחב של מבט בן הזוג על בת הזוג.

"בלילות אהובתי מגדלת תינוקות בבטנה

בבית החרושת של הרחם."

השיר נפתח בשעת לילה, שעת אהבה, שעת מבט, שעת גדילה של תינוקות, בתוך בית חרושת של רחם [בכל שיר אחר, הדרך המוצעת על ידי הביטוי, 'בית חרושת של הרחם' היה הופך לביקורתי ואירוני, כך המשפט הראשון לא מאפשר לנו קריאה כזאת]. אפשר לקרוא את השיר ברובד הפואטי של השירים שנולדים בתוך הרחם. כמו לומר, בלילות כתיבתי מגדלת שירים בבטנה, בבית החרושת של [רחם] השירה. כך אלמוג, מתחיל בנקודה של הפוריות, שיש בה גם זוגיות וגם הולדה. מקום שיש בו עתיד. דווקא בימינו, ולמרות הכותרת החתרנית של הספר, ואולי בגללה, אלמוג מציעה שיש באמתחתו שירים לאסירי בתי הסוהר, את התקווה הזאת הוא יעניק להם. לקרוא שירים על זוגיות, הולדה, על תקווה שבה החברה האנושית מתפתחת. שירים על התפתחות של אושר, שמתרחש בתוך בית, כלומר, יש אפשרות גם למעמד בינוני שיש לו ברחב משלו, חדר משלו – קורת גג. לקרוא על הטוב, השפע הזה ולדמיין את עצמנו כחלק בתוכו, אפילו אם אנחנו נמצאים בתוך בתי הסוהר. האלטרנטיבה של אלמוג לחיים שלנו, הם סוג של נגיעה באופק של הולדה, שבה למרות היעדר הבית, היעדר הזוגיות, היעדר הפוריות, היעדר הבית, היעדר החברה – נוכל לדמיין משהו קטן וטוב.

מתכונים מבראשית

ובימים היא מתקנת איברים

מפרידה אצבעות מקרום הדג שדבק בהן

משילה זנבות קדמוניים

נדמה שהאישה היא האלוהים, היא גם מתקנת איברים, היא גם מפרידה אצבעות, של התינוק, שהוא סוג של דג ברחם, ויש לו קרום של דג, והיא גם משילה זנבות קדמוניים. האישה היא מעבר לגבולות הזמן, הידע שלה הוא קדמוני, ובהווה, והדגש הוא בימים היא עובדת. בלילות הם גדלים. החלוקה מאוד ברורה. הזמן שלנו הוא זמן מיתי. האהובה הופכת ליצור קדמון ופוסט מודרני כאחד, שיש לה ידע שמגיע מתחילת האנושות ועד היום. מאותם הזמנים שבו האישה יכלה לברוא עולמות, דרך היצירה, כוח של הפרדת איברים, הפרדת אצבעות מקרום הדג, השלת זנבות קדמוניים. זאת אישה שהיא חצי אלה, חצי בת אישה. היא בעל כוחות מאגיים, או שהפעולה של גידול ילדים הופכת יותר ויותר חידתית, גדולה מהחיים בעיני המשורר, שמביט ולא מבין מאיפה היא יודעת את הידע העתיק, והוא נותר קפוא להביט בה.

"פוקחת עיניים מאחורי עפעפיים עקשניים

מלמדת ללבבות סודות על קצב פעימות

קוצצת ציפורניים ראשונות

סורקת שערות ראשונות

ומבחינה זכרים מנקבות."

לאישה בשיר הזה יש כוח להביא חיים, ללמד, לקצוץ ציפורנים, לסרוק שיערות, להבין בין זכר ונקבה – ובעיקר נשמע כאן קולו של הגבר, שעומד בצד, שהוא לא מצליח לעשות מה שהאישה עושה ביום, ולא מצליח להיות קשור למה שקורה בבטנה בלילה. הוא רק יכול להביט ולהביא לנו את הרעיונות, שבאים מהמעקב היומיומי אחריה. הילד שמצוי בשלב ראשון, הוא עדיין חלקו נקבה וחלקו זכר, כמו במעשה בריאה שבוראים אותנו כסוג של אנדרוגינוס, אך לאישה יש יכולת להבחין בין המגדרים. היא מתקינה סדר בעולם של המשורר, והוא מתפלא על כך. שימו לב לשורת הפעלים: פוקחת, מלמדת, קוצצת, סורקת ומבחינה. האישה היא בעלת הכוח, הפעולה, כשהכול ראשון, זעיר, כשהעובר רק משתחרר מהאוקיינוס של הרחם, כשהוא סוג של דג, היא יכולה כבר להפוך אותו לבן אישה, לפקוח את עיניו, ללמד את לבבו, לקצוץ את ציפורניו, לסרוק את שיערו. והשורה האחרונה, של הבחנה בין גבר לאישה, מראה לנו כיצד המשורר עומד בפחד אל מול הפעולות הפשוטות האלו, שהופכות למסתוריות, ואף כמעט שלא מצליח להבחין ברגעים הראשונים אם זהו זכר או נקבה.

אפשרויות של נסיעה בזמן: בנייה מחדש של זיכרון, מיניות חדשה ורפלקסיביות

"והתינוקות ישנים בימים

ובלילות הם ערים בבטנה

צופים בעצמם מתארכים ומתרחבים

וזה שהיה זרע אחד וביצית אחת

גדלו כבר כגרגר האורז

וזאת שהייתה כשעועית הלבנה

גדלה כקליפת האפונה הירוקה."

הזמן שלאחר הלידה מתהפך, הילדים עדיין נמצאים בזמן רחם. הם ישנים בימים, וערים בלילה בבטנה. הם עדיין יכולים ברגע שלאחר הלידה, לחזור לשנייה ולהיכנס לרחם. וכאן לרגע נדמה, שהמבט של המשורר בבת זוגתו: א. בנייה מחדש של ילדות – הוא גם הופך לסוג של תינוק, ובונה את ילדותו, מתוך מבט בגדילת בנו, ב. מיניות – הוא חוזר דרך המבט בבנו, אל תוך בטנה כסוג של מטפורה על מעשה אהבה. דרך המבט בגדילת הילד, בחיק בטן זוגתו, הוא חוזר הן למעשה האהבה, "ערים בביטנה"; ג. רפלקסיות של הזיכרון –  הזיכרון מתחיל לבחון את הדרך בה הוא פועל, הוא שם לב, דרך התינוקות, כיצד נבנה הזיכרון, כשהתינוקות "צופים בעצמם מתארכים ומתרחבים" – כשהמשורר הופך להיות "לוח חלק" – טבולה ראסה, שעליה הוא לומד מחדש דרך נקודת ראשית, בצמיחת הזיכרון, שהוא דבר נפרד, מהמציאות עצמה.

הזרע והביצית גדלים, והמשורר מפתח סוג חדש של משקלים כדי לתפוס את הגודל שלהם, הזכר והנקבה הפכו לגרגר אורז, והנקבה שהייתה כשעועית לבנה, גדלה כקליפת האפונה הירוקה. כמובן אפשר לשמוע את ההומור, ואת הרפרנס לסיפור על ג'ק והאפונים. ההקבלה בין מעשה בריאה אנושית לטבע, הוא סוג של מחשבה פגאנית. הוא מחזיר את מה שהופרד בין הטבע לתרבות, בחזרה אל המשכיות שמגיעה מעולם מונחים של מזון: אורז, שעועית לבנה, אפונה ירוקה. מה שמחזיר אותנו למטפורה של הקריאה הפרשנית של הבית הזה: 1. אנו בונים את ילדותנו מחדש בהווה בוגר, באמצעות מבט במזון שהוא גם חומר גדילה, וגם סוג של מטפורה לזיכרון. 2. אנו בונים את ילדותנו בהווה הבוגר, באמצעות המבט במיניות. 3. אנו בונים את ילדותינו, באמצעות ניסיון להבין כיצד זיכרון פועל – כשהוא לוקח מדדים מתחום אחר, בכדי לזכור התפתחות אנושית.

המדדים של גרגר אורז וקליפת שעועית מראים שוב ושוב את חוסר היכולת של המשורר להבין את ילדותו, את הילדות של ילדיו, את הדרך בה זוגתו מבינה את הילדות שלה, את גדילת ילדיה. הוא מנסה בצורה בלתי אפשרית, אגדית, פנטסטית להניח מונחים של גדילה. גרגר אורז, שוב מראה לנו שזה זמן מיתי, שיכול להיות גם פרה מודרני, אך גם יכול להיות מובן כאגדה, בכל הזמנים. הגדילה לא יכולה להיות מונחת בתוך משקל של קילוגרם, אלא דווקא במונח שבתוכו נקף הזמן, שכל המונחים הרפואיים הופכים לסוג של מטפורה מצחיקה. הצחוק כמובן מסתיר את האימה: "איך אני אמור לטפל בדבר כזה קטן, כמו גרגר אורז," הצחוק גם מסתיר את הפליאה: "איך את, בת זוגי, יכולה לטפל בגרגר של אורז.".

המשורר, המוזה והקוראים – התינוקות של מעשה הכתיבה

התינוקות מנסים להעיר אהובתי בלילות

לוחשים לה מילים בשפות ששכחה

מלטפים לה דפנות של בטן

מושכים חבלי טבור

מכים על קירות שלייה

על מחילות רחם."

כעת עולה סוג של תחרות בין המשורר לבין התינוקות שלו, סוג של קנאה קטנה. התינוקות מנסים להעיר את אהובתי בלילות. היא לא אהובתם. היא אהובתו של המשורר. עכשיו, הרי תמיד כשנולדים תינוקות, הם מתעוררים בלילה לקבל את חלב אמם. אך כאן יש ניסיון של תינוקות, להעיר את אהובתו, המשורר ער ברגע זה. הוא משתתף בהבנה שהם חוזרים לשפות ששכחה. שוב אנו חוזרים לקריאה שזהו אינו רק שיר על מבט של גדילה, אלא גם שיר על כתיבה, ששירה לוקחת אותנו לשפות ששכחנו. בהתחלה הם מלטפים לה את דפנות הבטן, שוב בהקשר שניתן ברגעים הראשונים של הולדה, לחזור בחזרה לתוך הרחם, מעין הבנה שבנקודות הלימנליות האלו הגבולות עדיין לא נקבעו. התינוקות מושכים חבלי טבור, מכיר על קירות השלייה ומחילות הרחם.

זה גם מאוד מיני, אבל זה גם ספרותי, וגם סוג של תחרות שנוצרת על תשומת הלב של אהובת המשורר. אם ביום הם ישנים, בלילה הם מתעוררים ועומדים בינו לבינה. אם בבית הקודם ראינו את הפעלים הרבים של בת זוגתו של המשורר. כאן התינוקות הם הפועלים: מנסים להעיר, לוחשים, מכים, מלטפים ומושכים. הם הופכים פעילים כמוה, ושימו לב שהמשורר נותר ללא פעלים, אלא רק סוג של דובר שתפקידו לדווח, אם כי אני מצליחים דרך המבטים הללו, לכתוב את הביוגרפיה האישית שלו, למרות הפאסיביות. האהובה של המשורר ישנה ונדמה שכל הדרכים של התינוקות לא מצליחים להעיר אותה, וגם המשורר שמביט בתהליך לא עושה דבר. התינוקות הופכים לסוג של ציידי תשומת לב, בלילה, כמו חתולים הם זזים ומחפשים את האם הגדולה, שהשינה שלה, חזקה מהחיים שלה.

התנומה שהיא סוג של מוות, משאירה את הגוף פתוח להיכנס ולצאת מתוך הרחם, אך הנפש קבורה בשינה. התינוקות יכולים לנוע, אך היא לא וגם המשורר לא באמת נע. הוא מביט בדרך בה הם זזים על הגוף שלה, וכמעט אפשר לראות את התחרות, הקנאה על תשומת הלב. כי גם הוא פאסיבי, גם הוא ישן, גם הוא שם, אבל עליו הם לא מטפסים, ולא נותנים לו שפות ששכח. וכאן כל הקריאה המטא פואטית, מטא-ספרותית, הופכת לאיזה מחשבה שהקוראים, שהם התינוקות שנולדים ממעשה היצירה, יכולים להיכנס לרחם מעשה האהבה של המשורר עם המוזה, אך המשורר עצמו נותר קפוא להביט בכך.

"והיא אינה מתעוררת

גרגר ארז תופח בבטנה והיא

מאריכה שנתה

אומרת ללבה

עוד שנים רבות אני מתעוררת אחריהם בלילות

עתה לישון, לישון."

בת הזוג של המשורר לא מתעוררת. היא סוג של מת-חי. היא ישנה כמו מתה, אבל בתוך בטנה גרגר אורז תופח. היא לא מפחדת להאריך בשנתה, למרות הניסיונות של התינוקות להעיר אותה. היא אומרת ללבה, ולא למשורר, שגם ככה היא עוד תאריך ימים להתעורר אחריהם בלילות, ועכשיו היא צריכה לישון. מעניין שהפעולות של בת הזוג, מכוונת כלפי התינוקות ועצמה, ולא כלפי המשורר. היא אומרת ללבה, ולא אומרת למשורר. המשורר שהוא ער, אבל אין לו גרגר אורז שתופח בתוך בטנו, הוא לא מאריך בשנתו, כי הוא נשאר ער לדווח עלינו, הוא מביט בה, כסוג של אישה שתפסה את הנצח. היא יודעת שתאריך שנים, בכדי להתעורר אחרי יצור הלילה, ועכשיו היא אומרת לעצמה, ואולי להם, ואולי למשורר, "עתה לישון, לישון". אך גם כשהיא רוצה לישון, היא פועלת אל מול הפסיביות של המשורר: אינה מתעורר, תופח בבטנה, מאריכה, אומרת, מתעוררת אחריהם. כל הפעלים האלו מראים לנו את הדרך בה היא גדלה, ואת הדרך בה המשורר נותר פסיבי, ללא פעלים, ואולי עם פחד, כיצד היא נותנת לתינוקות, שהם סוג של יצורי הלילה לפעול, בזמן שהיא ישנה, האם יכול לקרות להם משהו, כי היא ישנה. והיא בעלת תפיסת זמן לטווח ארוך, אומרת לו, שהכול בסדר, הם ישרדו את הלילה. ואולי המשורר נותר כלוא בפחד הזה אל מול הלילה. במובן המטא פואטי, זה כמובן מעין זה גם מעין השלמה, שלא צריך להיות טוטלי בכתיבה, צריך להביט למרחק על היצירה, לתת לה זמן לגדול.

"ואני לפעמים מתעורר אחריהם באמצע הלילה

להצמיד אוזן לתחתיות בטנה

לזהות לב, ועוד לב

לזהות כיצד גם לבי מתרחב

בהיריון משלו."

האישה של המשורר המשולה למלאכת הכתיבה מבקשת לישון – כדי להוליד. למות בכדי לחיות, שהרי שינה היא סוג של מוות קטן. אין מדע שהוא יותר מודע לעצמו, ממדע השירה. המשורר מתעורר בכדי לראות את כל הדרמה, ומספר לנו שהוא היה ער בכל המעשה של הכתיבה:

"והתינוקות ישנים בימים, ובלילות הם ערים בבטנה… […] …והתינוקות מנסים להעיר את אהובתי…[…] …והיא אינה מתעוררת"

כל הדרמה מתגלה בפנינו, כזאת שנכתבת מתוך המשורר הער, שרואה את התינוקות שישנים בלילות ובלילות רואה את התינוקות ערים בבטנה. התינוקות מנסים להעיר אותה. אבל היא לא מתעוררת, ומבקשת לישון. רק כך הם יגדלו, והוא לא ניגש או כן ניגש אליהם, אל השירים הנולדים בבטנה. המשורר מצמיד אוזן לתחתיות הבטן, ומנסה לשמוע את הילדים, שהם רחוקים אך קרובים. הם נמצאים בתוך בטנה. הם מנסה לזהות לב, ועוד לב. לא תמיד ידוע היכן הלב של השירים. ובבדיקה שלו החוצה, לתוך בטנה של בת זוגתו, של המוזה, הוא גם בודק כיצד הוא ליבו מתרחב בהיריון שלה. כלומר כיצד הוא גם הופך לילד, כיצד הוא גם הופך לשיר. באופן די מוזר היציאה החוצה להביט בבת זוגתו, היא גם כניסה פנימה שלו, להפוך אותו לסוג של ילד, דרך המבט בהיריון.

בואו נעשה סדר לפרשנויות שיש לנו לגבי סוף השיר:

א.      היריון – המשורר מתעורר, נכנס לתוך מודעות עצמית, ומנסה להשתמש בכלים שלמד מבת זוגתו. מנסה ללמוד על הילדים, איפה נמצא ליבם, ובתוך כך, הוא מרגיש התרחבות בליבו, עם ההיריון שלה.

ב.      כתיבה – אם ממשילים את בת הזוג של המשורר למוזה. אפשר לזהות, כיצד הוא מתעורר בלילה, באפילה, כמו ילד שנמצא בתוך רחם, הכתיבה מחפשת לב, הכתיבה היא מעשה דיאלוגי, והמילים מתרחבות, בתוך המודעות לאחר, שנמצא בהולדה, אולי דרך קריאה [לזהות לב], אולי דרך המבט בבת הזוג, במוזה, וההתרחבות שלה, להוליד ילדים, המבט בשירים, הלב של המשורר מתרחב.

ג.       יחסי מגדר – האישה היא בעלת הידע בשיר הזה, בן הזוג הוא זה ש: מנסה, שמזהה, מתרחב, אבל רק לפעמים. בת הזוג היא בעלת כל המקצועות, והוא רק בלילה אחד או שנים, נכנס לפעולה עם הפעלים שלמד ממנה, וגם בצמצום, שימו לב בתחילת השיר כמה ידע יש לבת הזוג, ושימו לב בסופו כמה ידע יש למשורר, הוא יכול לזהות, לנסות, ובזכות הפעולה הפשוטה הזאת לבו מתרחב.

שתי השורות האחרונות של השיר מגלות לנו את תהליך הזיהוי שמתרחש בתודעת המשורר, ומעמידים אותנו אל מול הפרמיס שלו. המשורר מזהה לב של ילד-שיר אחד, ומזהה עוד לב של ילד-שיר אחר, וגם מזהה את לבו מתרחב עם ההיריון שלה.

זהות לב, ועוד לב

לזהות כיצד גם לבי מתרחב

בהיריון משלו."

כל המטרה של המשורר היא ללמוד מלאכות מהאישה, וגם אם הוא לא מצליח ללמוד את כל המלאכות שהיא יודעת, עדיין נשארת בידו המלאכה הבסיסית של זיהוי לב, ובתוך כך מתוך המבט בה, הוא מקבל מבט בלבו, הוא למד כיצד נראו לבו, כילד, כמבוגר, כבן זוג, באפילה. לא בכדי התהליך נעשה בחשיכה, בלילה, כי אנחנו לא מכירים את לבנו ברוב הזמן, אבל הלב מזוהה ומתרחב, מתוך זוגיות, מתוך כתיבה, מתוך מבט בבת הזוג.

 

אילן ברקוביץ על כמה משירי הספר

כותאב / אלמוג בהר

"קטן אביו חייב ללמדו תורה… וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו… מי שלא לימדו אביו חייב ללמד את עצמו" / הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק א'

הֵקַמְתִּי כּוּתַאבּ עִם בְּנִי בַּסָּלוֹן.
בִּבְקָרִים שֶׁל יוֹם שִׁשִּׁי הוּא קָם עִמִּי מֻקְדָּם
לִלְמֹד, וַאֲנִי מַזְכִּיר לוֹ כִּי בַּחֶדֶר אֵין מוֹרֶה
וְאֵין תַּלְמִיד, רַק תּוֹרָה לְפָנֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ מְשַׁנְּנִים יַחַד
פְּסוּקִים בְּעִבְרִית וַאֲרַמִּית וַעֲרָבִית.
אֲנַחְנוּ נִזְהָרִים בְּמִלִּים רַבּוֹת, בֵּינֵיהֶן אֱלֹהִים
וְאַללַּהּ וְהַשֵּׁמוֹת הָרַבִּים, וּכְשֶׁאֲנִי רוֹאֶה כֵּיצַד
יִרְאָה קָשָׁה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּפָנָיו, אֲנִי מַמְתִּיק לוֹ אוֹתִיּוֹת
בִּדְבַשׁ, מְתַכְנֵן עִמּוֹ כֵּיצַד הַכּוּתַאבּ
יִתְרַחֵב עִם אָחָיו וְאַחְיוֹתָיו וְנַמְתִּיק גַּם לָהֶם
אֶת הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבַשׁ, וְלֹא נִלְעַג לַנִּכְשָׁלִים,
וּנְבַרֵךְ יַחַד לִפְנֵי וְאַחֲרֵי הַפְּסוּקִים.
וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ בְּכָל בֹּקֶר בְּתֹם הַלִּמּוּד,
אָב חַיָּב לְלַמֵּד לִבְנוֹ תּוֹרָה, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְלַמְּדוֹ
חַיָּב לִשְׂכֹּר מְלַמֵּד לִבְנוֹ מִבְּנֵי עִירוֹ לְלַמְּדוֹ,
אֲבָל אַתָּה, בְּנִי, עָלֶיךָ לִזְכֹּר שֶׁגַּם יָבוֹא הַיּוֹם
שֶׁתִּהְיֶה חַיָּב לְהַרְגִּישׁ כְּמִי שֶׁלֹּא לִמְּדוֹ אָבִיו,
וְאָז תִּהְיֶה חַיָּב לְלַמֵּד עַצְמְךָ כָּל הַפְּסוּקִים
וְהַשֵּׁמוֹת וְהָאוֹתִיוֹת וְהַתָּגִים שֶׁלֹּא חָלְפוּ בֵּינֵינוּ,
וְכָל אֵלּוּ שֶׁחָלְפוּ בְּלִי שֶׁאָמַרְנוּ מִלָּה אַחַת
עַל מְקוֹמָם בְּחַיֵּינוּ.

השיר "כותאב" לקוח מתוך ספר השירים השלישי של המשורר והסופר אלמוג בהר (יליד 1978, נתניה, גדל ברעננה וכיום מתגורר עם רעייתו וארבעת ילדיו הקטנים בירושלים), "שירים לאסירי בתי-הסוהר" (2016, הוצאה עצמית, עריכה: ענת לוין ורות קרא-איוונוב קניאל, עמ' 24). ספרי השירה הקודמים של בהר: "צמאון בארות" (2008, עם עובד) ו"חוט מושך מן הלשון" (2009, עם עובד).
לפנינו שיר פורץ דרך. הוא מושך חוט או קו היסטורי ארוך טווח מזמנינו אנו, שנות האלפיים-עשרה, אל עבר המאה השתים-עשרה לספירה, אז חיבר הרמב"ם, הנשר הגדול, את חיבורו המונומנטלי, "משנה תורה", העוסק בהלכות התלמודים וכולל בתוכו 14 ספרים, מחולק לנושאים ולתתי-נושאים בעברית משנאית צחה. כמו כן מושך השיר חוט או קו אורך גיאוגרפי מישראל של ימינו אל יהדות ארצות האיסלאם שתלמוד התורה במחוזותיה נקרא "כותאב" והיווה כינוי למוסד החינוך היסודי היהודי-המסורתי (המקבילה לחיידר ביהדות אשכנז). השיר נע בין הביוגרפי והאישי, סלון ביתו של המשורר, לבין הלאומי והקולקטיבי, האפשרות לקרוא את השיר במובניו הרחבים יותר, התכנון של האב והבן "כיצד הכותאב יתרחב עם אחיו ואחיותיו" (השיר הופיע לראשונה ברשת בשנת 2012 ומאז אמנם התרחבה משפחתו האישית של בהר). בהר מבקש לשלב כאן בין האלוהים של היהודים לבין אלוהי המוסלמים וזו תמה פוליטית ברורה ומוכרת אצלו אך מעניין לראות כיצד הוא מתמודד עם הטקסט המסורתי של הרמב"ם החל מהשורה ה-16 ועד סוף השיר וגם בשורות 4-3 בשיר אשר ניצבות כאפשרויות של חופש לעומת מסורת הלימוד השמרנית, האדוקה והחייבת.
קריאת שם השיר, "כותאב", יוצרת מצב מעניין במנוע החיפוש גוגל. בשעתו אמרה לי המשוררת אורית גידלי כי הייתה רוצה ליצור מערך שירים שיעלה אצל קוראים לראשונה באמצעות מנוע החיפוש הזה והנה ארע המקרה ואצל בהר, ברגע שתרשמו את המילה "כותאב" בגוגל תקבלו את שירו כאפשרות שנייה (לא כך הוא המקרה עם המילה "חיידר" שהיא הרבה יותר נפוצה בגוגל הישראלי מאשר כותאב).

בני אומר בשמחה הכל / אלמוג בהר

בְּנִי אוֹמֵר בְּשִׂמְחָה הַכֹּל
וּמִתְכַּוֵּן לְכָל חֶלְקֵי הַפָּזֶל
אוֹ לְכָל קֻבִּיּוֹת הַלֶּגוֹ
אוֹ לְכָל הַלַּחְמָנִיָּה.
וְלִפְעָמִים, לְצֹרֶךְ הַדְגָּשָׁה
הוּא חוֹזֵר עַל הַמִּלָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:
הַכֹּל הַכֹּל הַכֹּל.

אֵינִי רוֹצֶה שֶׁיִּלְמַד
שֶׁאֵלּוּ רַק חֲלָקִים.

עוד שיר מתוך ספר שיריו החדש של המשורר והסופר אלמוג בהר (יליד 1978, נתניה, גדל ברעננה ומתגורר כיום בירושלים), "שירים לאסירי בתי-הסוהר" (2016, הוצאה עצמית, עורכות: ענת לוין ורות קרא-איוונוב קניאל, עמ' 19). אם זכרוני אינו מטעה אותי, השיר הזה פורסם בעמוד האחורי של עיתון הארץ, גלריה, כי הוא שיר קצר, לעומת "כותאב" הארוך יותר (21 שורות), שאין לו מקום שם, וזה כמובן חבל, אבל גם כך אנו יכולים ללמוד גם מהשיר הזה כמה דברים. למשל נוכל לשאול מדוע האב לא רוצה שבנו ילמד שכל מה שהוא אומר עליו הכל הוא רק חלקים? דיון פתוח.

"שירים לאסירי בתי-הסוהר" מאת המשורר והסופר אלמוג בהר (יליד 1978, נתניה, רעננה, מתגורר כיום בירושלים), ספר שיריו השלישי של בהר ראה אור לאחרונה בהוצאת אינדיבוק. לספר שתי עורכות, ענת לוין ורות קרא-איונוב קניאל, והוא מורכב משירי מקור; פזמונים; תרגומים, כולל של שירי בוב דילן, בהם "חזיונות של ג'והנה" היפהפה; וארציות על שירים וקטעים ספרותיים של יוצרים אחרים, בעיקר מהעולם הערבי וקטעי פרוזה של בהר עצמו, כשהמרתקים שבהם הם אלו שלקראת סוף הספר, במיוחד הקטע "טיוטת דו"ח לסיום תקופה ראשונה של תרגילי קיום בעולם". כמו ספרו של יונתן ברג "היסטוריה" כך גם הספר הזה מאתגר מאוד את הקורא (וגם את המבקר) בשפע שלו אך כאן מדובר לעתים קרובות בשפע מסוג שונה. אם אצל ברג ההיסטורי מונח על המדוכה הרי שאצל בהר למרות הרצון הדומה להלך בגדולות לא פעם האישי והאינטימי המשפחתי גובר על ההיסטורי, גובר על הלאומי, ורוכש בעלות מרגשת ומעוררת למחשבה.

פורסם בקטגוריה שירה, שירים לאסירי בתי-הסוהר | עם התגים , , | כתיבת תגובה

משוררים מתים כותבים טוב ממני – מבחר שירים 2016-1996 להורדה חינם כקובץ פידיאף

משוררים מתים כותבים טוב ממני – מבחר שירים 2016-1996 להורדה חינם כקובץ פידיאף

 

בזמן האחרון התחלתי לחשוב על האפשרות לערוך מבחר שירים משלושת ספרי השירה שלי, שהתפרסמו ב-8 השנים האחרונות, אך נכתבו ב-20 השנים האחרונות, והתחלתי לחשוב כיצד לערוך את מבחר השירים.
באופן ברור בחרתי בשלושת ספרי השירה שפרסמתי לא לנסות לגבש לכל ספר מבנה אדריכלי מובהק, אלא להתייחס לכל אחד מהם כאנתולוגיה של שירים מן השנים האחרונות, שרק במקרה נכתבו על ידי אדם אחד. בשני הספרים הראשונים לא היו שערים כלל, ובספר האחרון רוב השערים נועדו לסמן ז'אנרים: פזמונים, וריאציות, תרגומים.
עכשיו, דווקא עם המחשבות על מבחר, אני חושב על ארכיטקטורה. על מבנה ועל רצף שיש בו חיבור ורעיון, ולא מעין שיטוט,למרות שאני מודע לכך שלרוב זה הפוך ובאופן טבעי לספרים יש מבנה מובהק ולספרי מבחר פחות.
אני מעלה היום אפשרות ראשונה לארגון של מבחר, בשם "משוררים מתים כותבים טוב ממני", היוצר רצף של שירים שיש בהם דיאלוג, מחוות או וריאציות למשוררים אחרים (וקצת סופרים). רובם מתים, אך השער השני נקרא "גם משוררים חיים כותבים טוב ממני".
בחודשים הקרובים אעלה עוד כמה אפשרויות נוספות, להורדה חינם כפידיאף. אם אתם רוצים אתם מוזמנים להוריד, לקרוא ולשתף. ואתם גם מוזמנים לחוות דעתכם, מה להשמיט, מה להוסיף, מה להקדים, מה לאחר – אשמח לשמוע ולגבש לאט בשנה הקרובה מבנה בעזרת עצותיכם.
פורסם בקטגוריה חוט מושך מן הלשון, צמאון בארות, שירה, שירים לאסירי בתי-הסוהר | עם התגים , | כתיבת תגובה

לחבר בין מה שפוצל: על התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית / הדס שבת-נדיר ואלמוג בהר

פורסם במקור בהעוקץ ב-7.12.2016

א.

בשנות החמישים הציע פרופ' שלמה דב גויטיין להקים קתדרה לתרבות ערבית-יהודית באוניברסיטה העברית. אך מה לאוניברסיטה "עברית" ולתרבות ערבית-יהודית? מה לבית ספר למדעי יהדות ולמסורת הערבית-היהודית? מה לחוג לספרות ערבית, האמון על הערבית הקלאסית מזמן הג'אהליה, הקוראן והח'ליפות, וללשון הערבית-היהודית?

הצעתו של פרופ' גויטיין נדחתה בהתאם לרוח התקופה, עם הרצון לבנות תרבות לאומית עברית-יהודית-ציונית-ישראלית המתבוננת מערבה, במקביל ללימודים קלאסיים של הערבית והיהדות, כאשר בשניהם לא נמצא מקום מרכזי לערבית-היהודית, כשפה, כתרבות וכדיאלוג לשוני-תיאולוגי רב שנים, ובעיקר לא לתרבות הערבית-היהודית המאוחרת, שלאחר גירוש ספרד. דומה כי בנקודת הזמן שבה הועלתה הצעתו של גויטיין מפגש זה בין התרבות היהודית לתרבות הערבית נראה זר, מאיים או בלתי-רצוי.

באיחור של שישים שנה, אנחנו מצויים כעת בשנת הקמה של התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית לתואר ראשון, שתתחיל לפעול באוקטובר 2017 באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע ובאוניברסיטת תל-אביב.

אתם מוזמנים לכנס ההשקה של התכנית במשכנות שאננים בירושלים השבוע, בחמישי ושישי (8-9.12.2017). בכנס ננסה לחשוב על התרבות הערבית-יהודית, על מקומה בתרבות הישראלית, על הניסיון לדחוק אותה ועל שיבתה ומרכזיותה בשנים האחרונות והפוטנציאל שהיא מציעה לעתידה של החברה הישראלית.

 

ב.

התחלנו את לימודינו בחוגים שונים לספרות לפני כ-15 שנים, ובהדרגה הבחנו מחד במחסור בעיסוק האקדמי בספרות המזרחית בישראל ומאידך בדיון המקבע את דמות המזרחי תחת הקשרים ישראלים-ציוניים בלבד, תוך ניתוקו של המזרחי מכתיבה ומסורת עבר. חשנו כי קיים גם מחסור בחיבורים וברצפים שבין תחומי היצירה השונים של יהודי העולם הערבי, המוסלמי והעות'מאני: בין יצירת הקודש ליצירת החול, בין היצירה בלשונות היהודים (ערבית-יהודית, ספרדית-יהודית, פרסית-יהודית וכו') לבין היצירה בעברית, בין העברית הרבנית לעברית החדשה, בין הצטרפותם של יהודים בעת החדשה לספרות הערבית החדשה בערבית ספרותית לבין הצטרפותם של מזרחים לספרות העברית החדשה.

תקופות שלמות של יצירה ספרותית של יהודי המזרח, כגון הזמן הארוך שבין תור הזהב הספרדי לבין ראשית המאה ה-20 ויצירתם של יהודה בורלא ויצחק שמי, נעלמו וכמעט שלא נלמדו בחוגים לספרות. אפילו ליוצרים גדולים ומוכרים כגון ר' ישראל נג'ארה, ר' שלם שבזי ור' דוד בוזגלו לא הוקדשו קורסים; גם יוצרים גדולים במאה ה-20 שבחרו ליצור בערבית ספרותית, כגון סמיר נקאש ויצחק בר-משה, נעלמו ולא נלמדו לא בחוגים לספרות עברית ולא בחוגים לספרות ערבית. זאת ועוד: גם ההיסטוריה של יהודי העולם הערבי הופרדה בין החוג להיסטוריה של עם ישראל שלימד, גם אם בצמצום, על קהילות ישראל במזרח, לבין החוג לסוציולוגיה שלימד, גם אם בצמצום, על מזרחים בישראל, כאילו לא היה קשר ביניהם; והערבית-היהודית הפכה לנו, צאצאיה, ללשון זרה.

התחושה כי תרבותם של יהודי ארצות ערב נעלמה מתוכניות הלימודים באוניברסיטה ונותקה מהדיון בתרבות המזרחית בארץ הובילה אותנו לחשיבה על תיקון השיח. חשנו כי הדיון על המזרחי לוקה בעיוורון כולל: המזרחי נלמד מתוך הקשריה ההיסטוריים של מדינת ישראל, כאילו הוא נולד במעברה, וכמי שהפנים את המבט הישראלי-ציוני עליו כמשתכנז או כמתנגד למבט זה. חשנו כי יש לפרוץ את קטגוריית הזהות המקבעת ולהתבונן מחדש בדמות של המזרחי לא רק בהקשרים ישראלים אלא גם לאור תרבות וכתיבה ערבית-יהודית רבת שנים, ולאור דיאלוג מתמיד בין מערב למזרח עוד בארצות ערב. ביקשנו לשחרר את ה"מזרחי" מהקונטקסט המצומצם והמצמצם ופעמים רבות השלילי שאליו הוא נקשר בארץ, ולהציע הקשר תרבותי, היסטורי ולשוני עמוק יותר ורחב יותר.

בשנים האחרונות חברנו יחד: שותפים מאוניברסיטת בן גוריון בנגב ומאוניברסיטת תל-אביב והתחלנו לחשוב על ייסודה של תכנית חדשה ללימודי תרבות ערבית-יהודית לתלמידי התואר הראשון, כדי לאפשר לסטודנטים חדשים הבאים אחרינו להיחשף לתרבות ולהיסטוריה באופן מורכב יותר, לרכוש כלים לשוניים בשלב מוקדם יותר,  וליצור קהילת חוקרים חדשה סביב דיסציפלינה חדשה. לרגעים נראה היה שגוברים המתנגדים והתכנית תיגנז כמו רעיונו של המלומד הגדול שלמה דב גויטיין, והרעיון לערב בין לימודי הספרות העברית לבין הערבית-היהודית מעורר גם כיום רגשות עזים, ופעמים רבות התנגדות עזה. אבל בסופו של דבר הצלחנו לגבור על ההתנגדויות, ואף לחוש את ההתלהבות של אנשים רבים סביבנו בציפייה לרגע הזה, שנדמה היה כי זמנו בשל, ועמדו עמנו ד"ר חנה סוקר-שווגר, פרופ' גלילי שחר, שמעון אדף וד"ר חביבה ישי.

 

ג.

בשותפות גיבשנו בשנתיים האחרונות את תכנית הלימודים של התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית. הבנו שעל התכנית לשלב לימודי ערבית ספרותית עם הכרות נרחבת עם הערבית-היהודית הקלאסית והדיאלקטים הרבים של הערבית-היהודית המאוחרת. שיעורי הליבה של התוכנית ידונו בתרבות הערבית-יהודית מהבטיה השונים: היסטורי, ספרותי,  והגותי.  זאת מתוך מטרה מטרה להפגיש בין פיוט, שירה, הלכה, מדרש ופילוסופיה אשר נוצרו על-ידי יהודי העולם הערבי ועל-ידי מזרחים בישראל בעברית, ארמית, ערבית ולשונות קולוניאליות. עוד תתרכז התכנית בשאלת החילון והדיאלקטיקה של המסורת, בזיקות בין היהדות, הנצרות והאסלאם, ובמקומו של התרגום בזיקות בין התרבויות, בלאומיות, בביקורת הפוסט-קולוניאלית, בשאלת האוריינטליזם ובפרספקטיבה מגדרית.

ההוראה והמחקר של היצירה של יהודי העולם הערבי באוניברסיטאות בארץ פוצלו עד כה באופן חריף:

  1. בין חלקים עבריים אשר נלמדו במחלקות לספרות עברית, כגון שירת החול והפיוט בתור הזהב בספרד, אשר לעיתים לא נלמדו בתוך הקשרם הערבי והמוסלמי, וכאשר השירה והפיוט המאוחרים שלאחר גירוש ספרד נחקרים באופן מצומצם בלבד (במחלקה לספרות עם ישראל בבר-אילן כן הורחב העיסוק המחקרי בפיוט המאוחר בעשורים האחרונים).
    2. הספרות המזרחית החדשה בעברית, מיהודה בורלא ויצחק שמי דרך שירת ארז ביטון ועד ימינו, נלמדה עד העשור האחרון במחלקות לספרות בארץ בהיקף מצומצם, וגם כאשר נוכחותה הורחבה נעשה הדבר פעמים רבות ללא דיון בהקשרים השוואתיים עם עולם היצירה הערבי או הזיקות למסורות הפיוט, והיא נקרא פעמים רבות בעיקר מתוך קו השבר האשכנזי-מזרחי.
  2. היצירה הרבנית של יהודי העולם הערבי, הלכה, הגות, פילוסופיה וקבלה, נלמדה במחלקות למחשבת ישראל, בעיקר, לא תמיד עם חיבור ללשון המקור הערבית-היהודית של חלק מהיצירות הללו, ולא תמיד מתוך דיון בזיקה להגות המוסלמית, ולא תמיד מתוך זיקה ליצירות החול באותן קהילות.
  3. בחוגים לספרות ערבית לא תמיד נלמדה הכתיבה בערבית-יהודית קלאסית או מאוחרת, ורוב החוגים התמקדו ביצירות שנכתבו בערבית ספרותית, ולא בדיאלקטים של הערבית-היהודית, וכן התמקדו בתכנים קלאסיים, כגון הקוראן, שירת הג'אהליה, הספרות מן התקופה האומיית והעבאסית; גם כאשר התחילו ללמוד בחוגים הללו ספרות ערבית מודרנית, לא תמיד כללו בכך את יצירתם המודרנית של יהודים בערבית ספרותית, כגון עבודותיהם של סמיר נקאש ויצחק בר-משה. היצירה שבעל-פה של יהודי העולם הערבי נלמדה לעיתים במחלקות לפולקלור.
    5. גם ההיסטוריה והסוציולוגיה של יהודי העולם הערבי פוצלה: בעוד שעל קהילות ישראל במזרח ניתן היה ללמוד בחוגים לתולדות עם ישראל (גם אם לא תמיד בהיקף נרחב), כדי ללמוד על מזרחים בישראל צריך היה ללכת אל החוגים לסוציולוגיה, ואלו גם אלו לא היוו באף אחד מן המקרים חלק מלימודי המזרח התיכון (שונה החוג למזרח תיכון בבאר-שבע בשנים האחרונות).
    אנחנו, במסגרת התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית, מבקשים לחבר בין מה שפוצל, מתוך לימוד מעמיק של המסורות הלשוניות (הערבית הספרותית, הערבית-היהודית לגווניה, העברית הרבנית), של המסורות הספרותיות (בערבית-יהודית ובעברית, בעברית רבנית ובעברית ישראלית, קודש וחול, יצירה כתובה ויצירה שבעל-פה, ספרות יפה והגות וכתיבה רבנית), ושל ההקשר ההיסטורי והסוציולוגיה (בין קהילות ישראל במזרח למזרחים בישראל, בין יהודים למוסלמים, בין מזרחים לאשכנזים), ותוך הרחבה של קהילת החוקרים ושל הקורסים בתחומים אלו.

מנקודת מבטנו התכנית מבקשת לענות על מחסור עמוק בשדה האקדמי בארץ ובעולם, ולעגן את לימודי התרבות הערבית-היהודית בתוך הקשרים תרבותיים, לשוניים והיסטוריים אשר אינם מתקיימים כך זה לצד זה ברוב תכניות הלימוד הקיימות באוניברסיטאות בארץ ובעולם.

 

ד.

הערבית היא הלשון היהודית השלישית באורך חייה, אחרי העברית והארמית, ואנו נבקש להנכיח אותה במרחב האקדמי כמו גם במרחב הציבורי, בישראל כמו גם בעולם הערבי, כדי להפגיש מחדש גם בין הספרות העברית לספרות הערבית-יהודית, וגם כדי להפגיש מחדש בין הספרות הערבית לספרות הערבית-יהודית.

אנחנו יוצאים לדרך במטרה לפתוח את התכנית באוקטובר 2017 – ואתם מוזמנים להצטרף לכינונו של שיח מחקרי ותרבותי חדש, וליצור קהילה רחבה של חוקרים ולומדים בתחומי התרבות הערבית-היהודית על הקשריה הכלליים, ומתוך אמונה שיש לדלג מעל ההגדרות והמחיצות  שמוסדו באקדמיה הישראלית כדי ליצור תחום מחקר זה.

נשמח לראותכם עמנו בכנס ההשקה של התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית, גם אם עברתם את הגיל לחזור ללימודי תואר ראשון, או שהזמן הזה רחוק מכם מאוד, וגם אם אתם מתכוונים ללמוד משהו אחרי לגמרי, אנחנו רואים בתכנית גם הזמנה ליצירתה של קהילה, יוצרת, חוקרת, קוראת, כותבת; אנחנו רואים בתכנית הזמנה לתרבות ישראלית אחרת, שבה מקום לתרבות הערבית-היהודית, וגם הזמנה לתרבות הערבית להיזכר ברכיב הערבי-יהודי שלה; אנחנו בוחרים בזיכרון, גם אם הוא מאוחר מדי, אנחנו בוחרים בחידוש המגע עם הערבית, שמעולם לא נותק לגמרי אך הפך מושא לבושה, וגם אם המגע עתה מהוסס, אנחנו בוחרים ביצירה, שיש בה קינה ויש בה תקווה, שיש בה עבר ויש בה עתיד.

אם אתם שוקלים ללמוד בתכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית לתואר ראשון, אם אתם שוקלים להצטרף אליה כשהיא תתרחב לתואר שני ושלישי, אם תשלחו אליה מאמרים כשיוקם כתב-עת ותרצו לבוא לכנסים וסמינרים ומפגשי יוצרים של התכנית שיהיו פתוחים לקהל הרחב, וסתם אם אתם רוצים להתרגש אתנו על הגשמת החלום הזה, או רוצים לשמוע את האנשים המעניינים שקיבצנו – בואו.

 

אתם מאוד מוזמנים להגיע לכנס במשכנות שאננים, ירושלים – Mishkenot Sha'ananim, Jerusalem בשבוע הבא:

ביום חמישי ה-8.12.2017 נתחיל בברכות ב-16:00, נמשיך בשני פאנלים עמוסים, ונסיים במופע של נסרין קדרי – Nasreen Qadri שיתחיל ב-20:30.

ביום שישי ה-9/12/2016 נתחיל ב-9:00 בשני פאנלים עמוסים לא פחות, ונסיים במופע של Maureen Nehedar – מורין נהדר שיתחיל ב-12:30.

דף האירוע בפייסבוק

אפשר להירשם מראש באתר של משכנות שאננים, ולראות את התכנית המלאה (המופעים המוזיקליים בתשלום),

כאן התכנית המלאה ליום חמישי

כאן התכנית המלאה ליום שישי

עוד על התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית


תכנית הלימודים תתמקד בארבעה סוגי קורפוסים

תכנית הלימודים תתמקד בארבעה סוגי קורפוס שאותם ילמדו הסטודנטים: (א) טקסטים בערבית-יהודית קלאסית, בערבית-יהודית מאוחרת ובערבית ספרותית; (ב) הספרות של יהודים בעולם הערבי בעברית על-פי דגמי הערבית, כגון שירת החול, המקאמה וחלקים מן הפיוט; (ג) ספרות מזרחית בישראל; (ד) הקשרים תיאורטיים והיסטוריים.

(א) טקסטים בערבית-יהודית קלאסית, בערבית-יהודית מאוחרת ובערבית ספרותית:

בתכנית הלימודים ילמדו טקסטים יהודים מרכזיים לערבית-היהודית הקלאסית: מתרגום התורה לערבית, תפסיר רס"ג, ודרך היצירה היהודית בימי הביניים בערבית-היהודית הקלאסית בתחומי ההגות, ההלכה וביקורת הספרות: ספרי הפילוסופיה של רס"ג, רבנו בחיי, ריה"ל והרמב"ם, וספר הפואטיקה של ר' משה אבן עזרא. כן ילמדו טקסטים יהודיים מרכזיים בערבית-יהודית מאוחרת, כגון חלקים מן הפיוט שנכתבו בערבית, תרגומי הגדות, הספרות העממית והעיתונות החדשה. בנוסף לכך תילמד כתיבתם של יהודים בערבית ספרותית, כגון שירתו של א-סמואל אבן עאדיה בתקופת הג'אהליה, קודם לאסלאם, וכגון כתיבתם של סופרים יהודים בערבית ספרותית במאה ה-20, כחלק מהספרות הערבית המודרנית, בשירה, בפרוזה ובמחזאות: יעקוב צנוע, שלום דרוויש, אנוואר שאול, מיר בצרי, יצחק בר-משה, סמיר נקאש וכן יצירתם המוקדמת של סמי מיכאל ושמעון בלס.

(ב) שירה, פיוט ומקאמה בעברית בדגמים הערביים, ותרגומים מערבית לעברית:

בתכנית הלימודים ילמדו טקסטים יהודים מרכזיים שנכתבו בעברית על-פי דגמים של הספרות הערבית, בהשפעת הספרות הערבית או בתרגום מערבית לעברית: נבחן את שירת החול העברית אשר הלכה בעקבות השירה הערבית מאז דונש בן-לברט ולאחר מכן בספרד, את ז'אנר המקאמה העברית שהתפתחה בעקבות המקאמה הערבית, את התרגומים הספרותיים והפילוסופיים מערבית לעברית, ואת הפיוט שבו אפשר לאתר לעיתים השפעות לשוניות ערביות ולעיתים השפעות תיאולוגיות ומיסטיות של האיסלאם; חלק מכותבי הפיוט המאוחר כתבו באופן דו-לשוני בעברית ובערבית: ר' שלם שבזי במאה ה-17 בתימן, הבן איש חי במאה ה-19 בעיראק, ר' דוד בוזגלו במאה ה-20 במרוקו ועוד.

(ג) ספרות ותרבות מזרחית בישראל:

בחלק זה בתכנית הלימודים נבקש להציע היסטוריוגרפיה אחרת לצד זו המקובלת ולבחון את התפתחות הספרות העברית דרך נקודת המבט של היוצרים המזרחים. נבחן כיצד הקשר אל הלשון הערבית ועולמות היצירה בתוכה בא לידי ביטוי ביצירתם של: יצחק שמי, שושנה שבבו, יהודה בורלא, אמנון שמוש, אהרן אלמוג, סמי מיכאל, שמעון בלס, ארז ביטון, דן בניה סרי, סמי שלום שטרית, שמעון אדף, רונית מטלון, שבא סלהוב, אמירה הס, סמי ברדוגו, חביבה פדיה ועוד.

(ד) הקשרים היסטוריים, תיאורטיים וביקורתיים

בחלק זה בתכנית הלימודים נבקש לבחון את הקשרים והקטיעות שבין ההיסטוריה של קהילות ישראל במזרח לבין מקומם של מזרחים בישראל, דרך הגדרות שונות ומתחים שונים, כגון הקשרים שבין זהות למעמד, בין אוריינטליזם לחילון וביקורת החילון, ובין פרויקט שלילת הגלות לבין רב-תרבותיות, ונדון בין השאר בזהות לבנטינית (ז'קלין כהנוב), זהות ערבית-יהודית (ששון סומך, אלה שוחט) ומסורתיות (מאיר בוזגלו). נבקש להצביע על ההמשכיות ועל הקטיעה שבין התרבות הערבית-היהודית ובין הספרות המזרחית החדשה בישראל, וננסה להציע לאלו הקשרים מושגיים חדשים. כמו כן נבקש להציע אוריינטציה מחודשת בשאלת המערב כנגזרת של דיאלוג ומפגש עם התרבות הערבית והמזרח. נבקש לדון במשלב הרב-ערכי של הפגישה שבה ודרכה בלבד נבנים מושגי המערב והמזרח באופן פורה והרסני. הדיון ישתרע ויתפרש על סדרה של פגישות מן העת העתיקה וימי הביניים ועד העת החדשה על מנת לסמן אוריינטציה תיאורטית מחודשת בשאלת התרבות. דגש מיוחד יישום על המקום המיוחד שמילאו יהודים כסוכנים כפולים של מערב ומזרח בפגישה זו שהולידה את הנצרות ואת המודרנה ומבשרת על המתווה הפורה וההרסני של הקיום היהודי בעת הזו.

برنامج جديد لدراسة الثقافة "العربية-اليهودية" في الجامعة / هداس شبات-ندير والموج بيهار / 10.12.16

في سنوات الخمسين اقترح البروفيسور شلومو دوف جفيتين اقامة كاتدرائية للثقافة العربية-اليهودية في الجامعة العبرية. ما العلاقة بين الجامعة العبرية والثقافة العربية-اليهودية؟ ما علاقة مدرسة العلوم اليهودية بالميراث العربي-اليهودي؟ ما علاقة كلية الأدب العربي، المسؤولة عن العربية الكلاسيكية من عصر الجاهلية، القرآن والخلفاء، باللغة العربية-اليهودية؟. اقتراح البروفيسور جفيتين رفض تبعاُ لروح الفترة وللرغبة في بناء ثقافة قومية عبرية-يهودية-صهيونية-إسرائيلية تتطلع الى الغرب، بالتوازي مع الدراسات الكلاسيكية للعربية واليهودية- وفي كلتاهما لم يكن هناك مكان مركزي للعربية-اليهودية كلغة، كثقافة وكحوار لغوي-لاهوتي طويل الأمد، ولم يكن هناك مكان بالأساس للثقافة العربية-اليهودية المتأخرة التي ظهرت بعد طرد اليهود من أسبانيا.

على ما يبدو، في ذلك الوقت الذي طرح فيه اقتراح جفيتين، بدا هذا اللقاء بين الثقافة اليهودية والثقافة العربية غريباً، غير محبذ ويحمل نوع من التهديد ربما. بتأخير 60 عام، نحن نتواجد اليوم في اوج السنة التأسيسية لبرنامج دراسات الثقافة العربية-اليهودية للقب الأول والذي سينطلق في اكتوبر 2017 في جامعة بن غوريون ببئر السبع وفي جامعة تل أبيب.

بدأنا دراستنا في كليات مختلفة للأدب قبل 15 عاماً تقريباً، وبشكل تدريجي بدأنا نلاحظ، من جهة، النقص في التعاطي الأكاديمي مع الأدب الشرقي في إسرائيل، ومن جهة أخرى، النقاش الذي يحصر شخصية الشرقي بالسياقات الإسرائيلية-الصهيونية فقط من خلال فصلها عن كتابات وميراث الماضي. كما شعرنا بأن هناك نقص في الروابط والتسلسل الزمني بين المجالات الأدبية المختلفة ليهود العالم العربي، الاسلامي والعثماني: بين النصوص الدينية وغير الدينية، بين الكتابة باللهجات اليهودية (العربية-اليهودية، الاسبانية-اليهودية، الفارسية-اليهودية والخ) وبين الكتابة بالعبرية، بين العبرية الحاخامية والعبرية الجديدة، بين انضمام يهود في العصر الحديث للأدب العربي الحديث بالعربية الفصحى وبين انضمام شرقيين للأدب العبري الحديث.

فترات كاملة من الانتاج الأدبي ليهود الشرق، مثل الفترة الطويلة الممتدة بين العصر الذهبي الاسباني وبداية القرن العشرين، وكذلك كتابات يهودا بورلا واسحاق شمي، اختفت ولم تدرس بالمرة تقريباً في كليات الأدب. لم تخصص أية مواد حتى لكتاب كبار ومعروفين، مثل الراب يسرائيل نجارة، الراب شالوم شبازي والراب دافيد بوزاجلو: كتاب كبار بالقرن العشرين والذين اختاروا الكتابة بالعربية الفصحى، مثل سمير نقاش واسحاق بر-موشيه، اختفوا أيضاً ولم يدرسوا لا في كليات الأدب العبري ولا في كليات الأدب العربي. عدا عن ذلك فقد تم فصل تاريخ يهود العالم العربي ما بين كليات تاريخ الشعب اليهودي التي درست، ولو بشكل محدود، عن التجمعات اليهودية بالشرق وبين كليات علم الاجتماع التي درست، كذلك بشكل محدود، عن الشرقيين في اسرائيل، وكأنه لا توجد علاقة بين هذه: أما العربية-اليهودية فقد تحولت للغة أجنبية بالنسبة لنا، نحن سلالتها.

شعورنا بأن ثقافة يهود البلدان العربية اختفت من برامج التعليم بالجامعة وفصلت عن النقاش حول الثقافة الشرقية بالبلاد جعلنا نفكر بضرورة اصلاح الخطاب. شعرنا بأن النقاش حول الشرقي يعاني من عمى شامل: الشرقي يدرس من خلال السياقات التاريخية لدولة إسرائيل، كأنه ولد في “المعبرة” (معسكر القادمين الجدد)، بصفته ذوت النظرة الإسرائيلية-الصهيونية عن نفسه ك“متشكنز” او كرافض لهذه النظرة. شعرنا بأن علينا أن نخترق فئة الهوية المُحَدّدة وبأن نعيد النظر بشخصية الشرقي ليس فقط بالسياقات الإسرائيلية انما أيضاً على ضوء الثقافة والكتابة العربية-اليهودية التي امتدت لسنوات طويلة، وعلى ضوء الحوار المستمر بين الغرب والشرق الذي بدأ في البلدان العربية. سعينا الى تحرير “الشرقي” من السياق الضيق والمُحَدّد وفي كثير من الأحيان من السياق السلبي الذي ارتبط به في البلاد، والى تقديم سياق ثقافي، تاريخي ولغوي أعمق وأوسع.

في السنوات الأخيرة، اجتمعنا سوية، شركاء من جامعة بن غوريون ومن جامعة تل أبيب، وبدأنا نفكر بتأسيس برنامج جديد لدراسات الثقافة العربية-اليهودية لطلاب اللقب الأول لكي نمكن الطلبة الذين يأتون من بعدنا من الانكشاف على الثقافة والتاريخ بشكل مركب أكثر، اكتساب الادوات اللغوية بمرحلة مبكرة أكثر، وخلق مجموعة جديدة من الباحثين من حول فرع معرفي جديد. للحظات بدا بأن الأصوات المعارضة تعلو وبأن فكرة البرنامج سوف تسقط عن الأجندة كما أسقط اقتراح جفيتين في حينه- ففكرة المزج بين دراسات الأدب العبري وبين العربية-اليهودية تثير، أيضاً في هذه الأيام، مشاعر قوية وفي أحيان كثيرة معارضة شديدة. ولكننا في نهاية المطاف نجحنا في تخطي المعارضة، وشعرنا حتى بحماس اناس كثر من حولنا ينتظرون هذه اللحظة التي حان وقتها، ووقف الى جانبنا كل من د.حنا سوكر-شوجر، البروفيسور جليلي شاحر، شمعون أداف ود.حبيبة يشاي.

على مدى السنتنين الأخيرتين قمنا بصياغة البرنامج بشكل مشترك، وأدركنا بأن عليه أن يدمج بين دراسة العربية الفصحى بشكل موسع وبين العربية-اليهودية الكلاسيكية واللهجات الكثيرة للعربية-اليهودية المتأخرة. المواد الأساسية في البرنامج ستتعاطى مع الثقافة العربية-اليهودية بجوانبها المختلفة: التاريخية، الأدبية والفكرية، ذلك بهدف الربط بين الأشعار الدينية، الشعر، الهلاخا، المدراش والفلسفة التي أنتجها يهود العالم العربي والشرقيين في إسرائيل بالعبرية، الآرامية، العربية واللغات الكولونيالية. كما سيركز البرنامج على مسألة العلمنة وديالكتية الميراث، الصلات بين اليهودية، المسيحية والاسلام، مكانة الترجمة في الروابط بين الثقافات، في القومية، وفي النقد ما بعد الكولونيالي، مسألة الاستشراق ووجهة النظر الجندرية.

تدريس ودراسة أدب يهود العالم العربي في جامعات البلاد فصل حتى الآن على نحو كبير:

– بين الأجزاء العبرية التي درست بكليات الأدب العبري، مثل الشعر والأشعار الدينية في العصر الذهبي بأسبانيا، والتي لم تدرس ببعض الأحيان بسياقها العربي والاسلامي، بينما تمت دراسة الشعر والأشعار الدينية اللاحقة التي ظهرت بعد طرد اليهود من أسبانيا بشكل محدود فقط (في كلية أدب الشعب الاسرائيلي في جامعة بار ايلان تم توسيع التعاطي البحثي مع الشعر الديني المتأخر بالعقود الأخيرة).

– الأدب الشرقي الجديد بالعبرية، من يهودا بورلا واسحاق شمي وصولاً لشعر ايرز بيطون حتى يومنا هذا، درس بالعقد الأخير في كليات الأدب بالبلاد بشكل محدود، وحتى عندما تم توسيع حضوره تم ذلك بكثير من الأحيان دون مناقشة السياقات المقارنة مع الأدب العربي او الصلات مع تقاليد الشعر الديني، كما تمت قراءته بالأساس في سياق الشرخ الاشكنازي-الشرقي.

– أدب الحاخامات لدى يهود العالم العربي، الهلاخا، الفكر، الفلسفة والكبالا درست في كليات الفكر اليهودي ولم يتم ذلك دائماً من خلال الربط مع لغة الأصل، العربية-اليهودية، ولا من خلال مناقشة الصلة مع الفكر الاسلامي والأدب غير الديني الذي انتج في تلك التجمعات (اليهودية).

– في كليات الأدب العربي لم تدرس دائماً الكتابة العربية-اليهودية الكلاسيكية او المتأخرة، كما ركزت معظم الكليات على الادبيات التي كتبت بالعربية الفصحى وليس بلهجات العربية-اليهودية، وعلى المضامين الكلاسيكية، مثل القرآن، الشعر الجاهلي، الأدب من العصر الأموي والعباسي: حتى عندما بدؤوا يدرسون الأدب العربي الحديث في هذه الكليات، لم يشملوا دائماً الأدب الحديث لليهود بالعربية الفصحى. الادب الشفهي ليهود العالم العربي درس أحياناً بكليات الفولكلور.

– كان هناك فصل أيضاً للتاريخ وعلم الاجتماع المتعلق بيهود العالم العربي: فبينما كان بالإمكان التعلم عن التجمعات اليهودية بالشرق في كليات التاريخ اليهودي (ولو أن ذلك لم يكن بشكل موسع دائماً)، للتعلم عن الشرقيين بإسرائيل كان يجب الذهاب لكليات علم الاجتماع، ولم تكن هذه المواضيع بكل الأحوال جزء من دراسات الشرق الاوسط (باستثناء كلية الشرق الاوسط في بئر السبع بالسنوات الأخيرة).

نسعى في اطار برنامج دراسات الثقافة العربية-اليهودية الى الربط بين ما تم فصله سابقاً من خلال التدريس المعمق للميراث اللغوي (العربية الفصحى، العربية-اليهودية على أنواعها والعبرية الحاخامية)، الميراث الأدبي (بالعربية-اليهودية وبالعبرية، بالعبرية الحاخامية وبالعبرية الإسرائيلية، الأدب الديني وغير الديني، المكتوب والشفهي، الأدب الجميل والفكر ونصوص الحاخامات)، والسياق التاريخي وعلم الاجتماع (بين التجمعات اليهودية بالشرق والشرقيين بإسرائيل، بين اليهود والمسلمين، بين الشرقيين والأشكنازيين) وكل ذلك من خلال توسيع مجموعة الباحثين والمواد الأكاديمية بهذه المجالات.

يسعى البرنامج، من وجهة نظرنا، لسد نقص عميق في الحقل الأكاديمي في البلاد والعالم، ولترسيخ دراسات الثقافة العربية-اليهودية داخل سياقات ثقافية، لغوية وتاريخية لا تتواجد الى جانب بعضها البعض في معظم برامج التعليم القائمة بالجامعات. العربية هي اللغة اليهودية الثالثة من بعد العبرية والآرامية وسوف نسعى الى تعزيز حضورها في الحيز الأكاديمي كما في الحيز العام، في إسرائيل وكذلك بالعالم العربي، من أجل الربط مجدداً بين الأدب العبري والأدب العربي-اليهودي، وكذلك بين الأدب العربي والأدب العربي-اليهودي.

انتم مدعوين للانضمام لهذا المسعى لتأسيس خطاب بحثي وثقافي جديد، ولخق مجموعة واسعة من الباحثين والطلبة بمجالات الثقافة العربية-اليهودية على سياقاتها العامة، من منطلق الايمان بأنه يجب تجاوز التعريفات والقواطع التي تمأسست بالأكاديمية الإسرائيلية لبناء هذا المجال البحثي. نحن نرى بالبرنامج دعوة لثقافة اسرائيلية مغايرة يوجد فيها مكان للثقافة العربية-اليهودية، وكذلك دعوة للثقافة العربية لتذكر مركبها العربي-اليهودي: نحن نختار الذاكرة، حتى اذا كانت متأخرة جداً، نختار اعادة التواصل مع العربية والذي لم ينقطع تماماً في يوم من الأيام ولو أنه تحول لموضع خجل، وحتى اذا ما كان هذا التواصل متردد بعض الشيء الآن، فنحن نختار الأدب لأن فيه الرثاء وفيه الأمل، فيه الماضي وفيه المستقبل.

 

Towards a new understanding of Arab-Jewish culture

By Hadas Shabat-Nadir and Almog Behar

In the 1950s, Professor Shlomo Dov Goitein suggested establishing a chair of Arab-Jewish culture at the Hebrew University in Jerusalem. But what place does Arabic-Jewish culture have at the Hebrew University of Jerusalem? What does a school for Jewish studies have to do with Arab-Jewish tradition? Or with a course on Arabic literature, classical Arabic from the pre-Islamic period, the Quran and the Caliphate, and the Judeo-Arabic language?

Professor Goitein’s suggestion was rejected in line with the spirit of the age and its desire to build a west-facing Hebrew-Jewish-Zionist-Israeli national culture, while in parallel engaging in classical studies of Arabic and Judaism. Neither of these topics gave much standing to Arab-Jewish heritage, either as a language, a culture, or a linguistic-theological dialogue that stretched over many years — and in particular not to the later Arab-Jewish culture that came after the expulsion from Spain.

Like in Goitein’s time, the encounter between Jewish and Arab culture today can seem strange, threatening or undesirable. But with a 60-year delay, we are now in the founding year of the Program for Arab-Jewish Cultural Studies as a bachelor’s degree, which will begin in October 2017 at Ben-Gurion University in Be’er Sheva and at Tel Aviv University.

We began our studies around 15 years ago in various literature courses. We gradually noticed two things: a lack of academic engagement with Mizrahi literature in Israel, and a fixed discussion that featured Mizrahi representation solely in relation to Israeliness and Zionism, while being disconnected from the writing and tradition of the past. We also felt a lack of connection and continuity between the different creative works of Jews from across the Arab, Muslim and Ottoman worlds — whether between religious and secular, between Jewish languages (e.g. Judeo-Arabic, Ladino, Judeo-Persian etc) and Hebrew, or between Rabbinic and modern Hebrew. 

Literary works from entire periods of Eastern Jewish history, such as the lengthy stretch between the Spanish Golden Age and the beginning of the 20th century, have disappeared and are barely taught in literature courses. Even major works such as those of Rabbi Israel ben Moses Najara, Rabbi Shalom Shabazi and Rabbi David Buzaglo do not have courses dedicated to them. Twentieth-century writers who chose to pen their works in literary Arabic, such as Samir Naqqash and Isaac Bar-Moshe, have also vanished, appearing neither in courses on Hebrew literature nor on Arabic literature. The history of Jews from Arab countries is parceled out between courses on the Israeli people, which cover (albeit narrowly) Eastern Jewish communities, and sociology courses, which teach about (also narrowly) Mizrahim in Israel — as if there was no connection between these two topics.

Choosing memory

Our feeling that the culture of Jews from Arab countries has disappeared from university curriculums and is disconnected from the conversation on Mizrahi culture in Israel led us to think about righting the discourse. Mizrahi heritage is taught only inasmuch as it relates to the State of Israel, as if Mizrahim were born in the West and have internalized the Israeli-Zionist worldview. We felt the need to break out of the fixed categories of identity and look at Mizrahiness not just in connection to Israel but also in relation to the Arab-Jewish culture and writing that developed over so many years. We sought to release “the Mizrahi” from the reductive and often negative context in which he is connected to Israel, and to offer up a deeper and broader cultural, historical and linguistic context.

At times it seemed as if our new program of Arab-Jewish cultural studies might be shelved, overcome by resistance as was Goitein’s idea. Even today, the thought of mixing the study of Hebrew literature with that of Arab-Jewish literature arouses intense emotions and often fierce opposition. Ultimately, however, we were able to surmount the opposition and could feel the enthusiasm of those around us who had been anticipating this moment.

Our program combines the study of Arabic literature with classical Judeo-Arabic and the many Arab-Jewish dialects of later periods. The courses will cover Arab-Jewish culture from different aspects: historical, literary and philosophical, with the aim of bringing together poetry, song, Jewish law, Talmudic literature and the philosophy of Jews from the Arab world as well as of Mizrahim in Israel — in Hebrew, Aramaic, Arabic and colonial languages. The program will also look at secularism and tradition; affiliations between Judaism, Christianity and Islam; and the ties between different cultures.

From our point of view, the program seeks to address a profound lack in Israeli and worldwide academia, and to anchor Arab-Jewish cultural studies in the cultural, linguistic and historical ties that are currently missing from most curriculums. Arabic is Judaism’s third language, after Hebrew and Aramaic, and we want to bring it into the academic and public spheres, in Israel and the Arab world. In this way, we seek to bring together anew Hebrew and Judeo-Arabic literature, and Arabic and Judeo-Arabic literature.

We see in this program an invitation to generate community, creativity, research, reading, writing; an invitation to an alternative Israeli experience in which there is a place for Arab-Jewish culture; an invitation to Arabic culture whose Arab-Jewish element is remembered. We choose memory, even if it is too late. We choose a renewed contact with Arabic, which was never completely cut off but which became a source of shame. And we choose creation, in which there is lamentation and hope, a past and a future. 

A version of this article was first published in Hebrew on Haokets. Translated by Natasha Roth.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, מאמר, العربية | עם התגים | כתיבת תגובה

כנס השקת התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית

בעקבות התרבות הערבית-יהודית

9-8 בדצמבר 2016

כנס תרבויות הים התיכון במשכנות שאננים מוקדש השנה לתרבות הערבית-יהודית. בכנס זה אנו חוגגים את  פתיחתה של התכנית החדשה ללימודי תרבות ערבית-יהודית לתלמידי תואר ראשון, שתתחיל לפעול באוקטובר 2017 באוניברסיטת בן-גוריון ובאוניברסיטת תל-אביב. אתם מוזמנים לשיח פתוח עם חוקרים ויוצרים על מקומה של התרבות הערבית-יהודית בתרבות הישראלית, על הניסיון לדחוק אותה ועל שיבתה ומרכזיותה בשנים האחרונות והפוטנציאל שהיא מציעה לעתידה של החברה הישראלית.

ניהול אקדמי: ד"ר הדס שבת-נדיר וד"ר אלמוג בהר

email_kenes-1-%d7%94%d7%a9%d7%a7%d7%aa-%d7%aa%d7%9b%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%99%d7%94%d7%95

דף האירוע בפייסבוק

באתר משכנות שאננים, ופרטי היום השני

עוד על התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית

 

יום חמישי:

15:30 התכנסות

 

16:00-17:30

ברכות:

מוטי שוורץ, מנכ"ל משכנות שאננים

ד"ר חנה סוקר שווגר, המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

פרופ' סמי שלום שטרית, חוקר, משורר וסופר, ביה״ס לקולנוע מכללת ספיר

 

מושב ראשון: מ-ערב: פאנל

דיון מחודש בשאלת המערב כנגזרת של דיאלוג ומפגש עם התרבות הערבית והמזרח: אופי היחסים הפורה וההרסני כאחד הקיים בין המערב והמזרח ומערכת היחסים המורכבת בין היהדות, האסלאם והנצרות.

מנחה: ד"ר חנה סוקר-שווגר

משתתפים:

פרופ' גלילי שחר, החוג לספרות, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' סמי שלום שטרית, חוקר, משורר וסופר, ביה״ס לקולנוע מכללת ספיר

ד"ר הדס שבת נדיר, החוג לספרות קמפוס אילת אוניברסיטת בן גוריון בנגב וסמינר הקיבוצים

שבא סלהוב, משוררת, מסאית, סופרת ומבקרת אמנות ישראלית

 

 

17:30-18:00

הפסקת קפה

 

18:00-19:30

מושב שני: רב שיח של סופרים ויוצרים: מה בין הספרות הערבית-יהודית לספרות המזרחית של אתמול, היום ומחר

מנחה: פרופ' גלילי שחר

משתתפים:

ד"ר אלמוג בהר, אקדמיית פולונסקי, מכון ון ליר

המשוררת יונית נעמן, המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

הסופר סמי ברדוגו

סיסטאם עאלי: יונתן קונדה ומוחמד אגואני

 

19:30-20:30

הפסקה

 

20:30 – תכנית אמנותית:

נסרין קדרי במופע "בנאדיק"

 

 

יום שישי:

8:30 – התכנסות

 

09:00-10:00

מושב שלישי: מושג המסורת בתרבות הערבית-יהודית

אחד המוקדים העכשוויים בשאלות של חילון בשיח הישראלי הוא הדיון במושגים "מסורת" "מסורתי" ו"מסורתיות", שזכו לאחרונה למספר מחקרים מעמיקים ומעוררי השראה. דיון במושג המסורת כקטגוריה מורכבת הנמצאת בתווך שבין דתיות לחילוניות.

מנחה: הסופר שמעון אדף, המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

משתתפים:

ד"ר מאיר בוזגלו, החוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית

ד"ר יעקב ידגר , המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר-אילן

פרופ' חביבה פדיה, חוקרת, משוררת וסופרת, המחלקה להיסטוריה של עם ישראל וראש מרכז אליישר לחקר תרבות יהדות ספרד והמזרח, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

פרופ' יוסף שוורץ, החוג לפילוסופיה של המדעים ומנהל המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, אוניברסיטת תל-אביב.

 

10:00-10:30

הפסקה

 

10:30-11:30

מושב רביעי: יהודי-ערבי, מזרחי ופלסטיני נפגשים על המסך

במושב זה נפנה זרקור אל היוצרים והאמנים היהודים-הערבים בקולנוע הערבי ובמוזיקה הערבית במאה ה-20, אל הדרכים שבהם הקולנוע המזרחי המשיך מסורות ערביות-יהודיות, וננסה להשוות בין ייצוג הפלסטיני על המסך הישראלי וייצוג היהודי על המסך הערבי.

מנחה: ד"ר אלמוג בהר

משתתפים:

סיגלית בנאי, במאית משוררת וחוקרת קולנוע באוניברסיטת בן גוריון ומכללת ספיר

מירה עווד , שחקנית, מנחת טלויזיה וזמרת

רון כחלילי, עיתונאי ובמאי

אייל שגיא ביזאווי, חוקר תרבות ויוצר דוקומנטרי

 

11:30-12:30

הפסקה

 

12:30 תכנית אמנותית:

מורין נהדר במופע "פרח החיטה"

 

* התכנית נתונה לשינויים

* מספר המקומות מוגבל

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

תפסיר רס"ג בתמונות

%d7%aa%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%a8-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94

בשבוע שעבר שיתפתי פעולה עם דף "כלמה / מילה אחת ביום" במסגרת הדף החדש "הכותאב היהודי – الكتاب اليهودي" ופרויקט הקלטת תפסיר רס"ג, תרגום התורה לערבית-יהודית, פסוק בעברית ופסוק בערבית-יהודית. במשך השבוע העלינו 7 מילים בערבית הקשורות לתפסיר או לערבית-היהודית או לקשרי הערבית והעברית.
תודה לחנין מג'אדלה, מייסדת דף "כלמה", לרני שרייבר-רותם שעיצב את הצילומים שליוו את השבוע, לימאמה שג'ש שהקליטה את המילים, ולשלו גילתמר-כהן, שכתב את החלקים הבלשניים לגבי כל מילה, ואני צירפתי חלק שני (המופיע כאן לאחר ****) על ההקשר הערבי-היהודי.

———–

המילה הראשונה, באופן טבעי, היא תַפְסִיר تفسير – פירוש, ביאור, פרשנות
חשוב לציין, שבערבית תפסיר יכול להיות לכל דבר, באופן טבעי, אולם למילה יש גם קונוטציה ברורה לקוראן: תפסירֶ אלְקֻרְאַאן تفسير القرآن – פרשנות הקוראן.

מילת היום שלנו היא שם הפעולה/מצדר של השורש הערבי פ.ס.ר בבניין הפועַל השני. אם נשווה לעברית, זהו השורש פ.ש.ר, ואם נתעקש, גם השורש פ.ר.ש הוא בעצם אותן אותיות עם שיכול של שתיים מהן (ושין וסמך/סין מתחלפות בלי הפסקה בשפות השמיות).

פַסַּר فسّر הפועל עצמו בבניין השני – פֵּרש, בֵּאר
מֻפַסִּר مفسّر – פרשן, מפרש הקוראן
אִסְתַפְסַר استفسر (מישהו) עַן عن (משהו), בבניין העשירי – שאל מישהו על אודות פירוש או פשר של משהו

*************

באיסלאם מקובל לקרוא לגרסאותיו של הקוראן בלשונות אחרות תפסיר, כלומר פירוש ולא תרגום, בשל התפיסה שאת הקוראן אי אפשר לתרגם, ושנוסחיו בשפות האחרות הם לכל היותר פרשנויות מקורבות, אך מי שרוצה ללמוד קוראן חייב ללמוד ערבית.

במאה העשירית לספירה, רבי סעדיה גאון, שנולד במצרים, התחנך בטבריה ועלה לגדולה בבגדאד, שם הפך לראש הישיבה – גאון, ואשר נקרא בערבית רבי סעיד אל-פיומי, על שם כפר הולדתו במצרים, פיום, תרגם את התורה כולה לערבית-יהודית. הוא קיבל את המוסכמה המוסלמית כנכונה לספרי קודש בכלל, שאי אפשר לתרגמם, וקרא גם לתרגום התורה שלו תפסיר – וזאת בניגוד לתרגומים המוקדמים יותר לארמית אשר נקראו תרגומים עד כדי כך שהארמית עצמה נקראה בעברית לשון התרגום.
גם בפילוסופיה שלו רס"ג שיתף מושגים תיאולוגיים שהתקבלו באיסלאם בספרו, ובסידור שלו, לשם הדוגמא, כינה את שליח הציבור בבית הכנסת, החזן – אימאם.
התפסיר היה לטקסט הקאנוני של הכותאב היהודי, החדר היהודי בעולם הערבי, במשך מאות שנים, ובתימן עד המאה העשרים.
תפסיר רס"ג כתוב בערבית-יהודית. מה היא ערבית-יהודית? הערבית היא הלשון היהודית השלישית באורך חייה, אחרי העברית והארמית. בשם השפה הערבית-היהודית מתייחסים לעיתים לשלושה שלבים והקשרים שונים של השפה:
הערבית-היהודית הקלאסית, שרס"ג היה אחד ממחולליה, היא גרסא יהודית של הערבית הספרותית הקלאסית, כאשר היא כתובה באותיות עבריות, כמו השפות היהודיות המאוחרות יותר, כגון היידיש והספניולית, ויש בה 27 אותיות ולא 28 כמו בערבית הספרותית – כיוון שה- ض וה- ظ נכתבות שתיהן בערבית-יהודית באות צד"י בעברית ונקודה מעליה. בערבית-יהודית יש גם שימוש במילים וציטוטים מעברית וארמית כחלק מן הטקסט, ללא פירוש, אך מאפיין זה אינו מצוי בתפסיר, מלבד השימוש לעיתים בשורשים עבריים והכנסתם לצורות ערביות, כגון תרגום "נע ונד" ל"נאיעא ונאידא" (בשל היחסה יש לקרוא "נאעיאן ונאידאן").
ערבית-יהודית כתובה מאוחרת, לאחר גירוש ספרד, היתה גרסא יהודית של הלשון המדוברת, ולא הספרותית (ולכן יש לה שלושה ענפים, משרקית – מזרח תיכונית, מגרבית – צפון אפריקאית, ותימנית), עם אותה שיטת כתיב ותעתיק, ואוצר מילים נרחב מעברית וארמית, כאשר חלק מן המילים מהערבית היהודית הקלאסית מצאו בה את מקומן.
ערבית-יהודית מאוחרת מדוברת היא השפה שדיברו היהודים במקומותיהם השונים בעולם הערבי, ומספר הנוסחים שלה רב מאוד, לא רק לפי ארצות אלא פעמים רבות לפי אזורים וערים.
בהמשך השבוע נכתוב מעט לגבי סגנון התרגום של רס"ג, מאפיינים נוספים של הערבית-היהודית והלימוד בכותאב, והקשרים בין התרבות היהודית לערבית ובין היהדות לאיסלאם.

לשמיעה: https://clyp.it/uzu2gsbd

כאן פרשת בראשית בפידיאף

כאן דף הפייסבוק "الكُتَّاب اليهودي – הכותאב היהודי" שבו אפשר למצוא עדכונים

כאן דף הפייסבוק כלמה / מילה אחת ביום, שהפרויקט נעשה בשיתוף פעולה עמם

עוד על הכותאב והקלטות תפסיר רס"ג

 

%d7%aa%d7%90%d7%92

מילת היום שלנו היא תַאג' تاج וברבים תִיגַ'אן تيجان – כתר, עטרה

 

השורש של המילה הוא ת.ו.ג', והמיוחד בו שהוא מתחיל באות תא, שכן בשפות השמיות, לפחות בעברית ובערבית, מעט מאוד שורשים מתחילים באות הזו (נסו לחשוב על מילים בעברית שהשורש שלהן מתחיל בת"ו, ושימו לב לא להתבלבל עם ת"ו המשקל, כמו ב- תחבורה, תרדמת, תקרובת, תולדה וכו', שכן במילים אלה הת"ו אינה אות שורש)

זוכרים מה זה פעלים דנומינטיביים? גזורי-שם? – פעלים שנולדו משמות עצם, ולא להיפך. אז משם העצם תאג' קיבלנו בבניין השני בערבית את:
תַוַּג' توّج – הכתיר (בכתר, או מטאפורית – בהצלחה); קבע כותרת
תתויג' تتويج – הכתרה, כשם הפעולה/מצדר של הפועל
תֻוַיְג' تويج – כותרת פרח, במשקל ההקטנה החביב, אותו פגשנו בדף זה כמה פעמים

ואי אפשר להמשיך בלי לציין את אחד משבעת פלאי תבל החדשים, ה- תאג' מהאל בהודו. השם הוא תאג' מַחַלּ تاج محلّ, והוא ממקור פרסי בכלל, מה שאומר שהמילה עצמה, תאג', אינה ערבית אלה נכנסה אליה מפרסית. האות ח ح נהגית בפרסית, כך מסתבר, כמו ה"א (אז בפעם הבאה שאתם מתקשרים לחסן רוחאני, הנשיא האיראני, הקפידו לבטא: הסן רוהאני).
אוקיי, אז תאג' זה כתר. מה זה או מי זה מחל שנהגה בכלל מהאל? – פירוש המילה הוא "הארמונות", כלומר כתר הארמונות.
"אלו ארמונות?", אתם וודאי שואלים. הו, שאלה טובה.
מקים המבנה, הקיסר המוגולי שאה ג'האן, הקים אותו להנצחת אשתו השלישית ארג'ומנד באנו בג'ום (לפי ויקיפדיה בערבית: ارجمان بانو بجيم ארג'מאן באנו בג'ים, ולפי האנגלית: Arjumand Banu Begum), שנקראה מֻמְתַאז מחל ممتاز محل – גבירת הארמונות (לפי ויקי' בערבית: הארמון האהוב והמעוטר, ולפי האנגלית: הנבחרת של הארמון, משהו בסגנון היהלום של הארמון). חבל שכותבי הערכים בשפות השונות אינם סגורים על עצמם. אה, כן, אתם כבר יודעים שבערבית מֻמְתאז זה מצוין. אבל לא בסיפורנו היום.

רגע, עוד משהו:
כל מי שלמד ערבית באוניברסיטה שמע על המילון הערבי-ערבי הקלאסי:
תאגֶ' אלְעַרוּס מִן גַ'וַאהֶרֶ אלְקַאמוּס تَاج العَرُوس من جَوَاهِر القَامُوس – כתר הכלה [העשוי] מאבני החן של המילון, או בקצרה: תאג' אלערוס. תודו שהערבים יצירתיים בשמות…
זהו מילון מהמאה ה- 12, שמעבר להיותו המילון המקיף ביותר של השפה הערבית באותם הימים, המילים בו מופיעות לפי שורשיהן (כלומר כשמחפשים מילה צריך לדעת מה השורש שלה. לדוגמה, את המילה העברית "מִשְמָר" היה צורך לחפש במילון מעין זה תחת האות שי"ן), אבל אות השורש האחרונה מופיעה ראשונה!!! למה? כדי להקל על משוררים לחרוז את חרוזיהם. ממילא רוב האנשים באותם הימים לא ידעו קרוא וכתוב, וגם אלו שידעו, לא בדיוק נזקקו למילונים.

****************

על אחד הדפוסים של תפסיר רס"ג נכתב בעמוד הכותרת באותיות גדולות: "ספר כתר תורה הנקרא בלשון קדמונינו תאג' והוא חמישה חומשי תורה". ואכן התקבל לקרוא לתפסיר רס"ג, התרגום-פירוש של רבי סעדיה גאון את התורה לערבית-יהודית, בעברית כתר תורה ובערבית אלתאג' – הכתר.
https://www.facebook.com/208794299559645/photos/a.208799256225816.1073741825.208794299559645/208803039558771/?type=3&theater

יש בשם זה כדי להעיד על מעמדו הקאנוני של התרגום, שהפך לנכבד מכל הספרים בערבית-יהודית, ובמובנים רבים הספר שיצר את הנוסח המקובל של הערבית-היהודית הקלאסית, ואשר היה הטקסט הערבי-היהודי הנלמד ביותר מן המאה העשירית ועד גירוש ספרד (ובתימן כאמור המשיכו ללמוד בו עד המאה העשרים).
כאן המקום להעיר כמה הערות על הקלטת התורה בתרגום-פירוש-תפסיר רס"ג לערבית-יהודית בפרויקט "الكُتَّاب اليهودي – הכותאב היהודי":
את הערבית-היהודית של רס"ג אני קורא על פי הערבית הספרותית, על פי ההנחה שהערבית-היהודית של רס"ג במקורה היתה סמוכה מאוד לערבית הספרותית בת תקופתה, ומכוונת להגייה על-פיה, ולא כמו הערבית היהודית המאוחרת הקרובה לניבים מקומיים-מדוברים.
יש ברשת כמה הקראות של קטעים מתפסיר רס"ג על פי נוסח הקריאה היהודי-תימני, וכן ראה אור ספר המנקד את נוסח תפסיר רס"ג על פי נוסח הקריאה היהודי-תימני.
בשנה האחרונה גם ראה אור פרויקט של הוצאה לאור של תפסיר רס"ג באותיות ערביות, כלומר תעתיק חזרה לערבית ספרותית וניקוד, של הרב יום-טוב הכהן:
https://www.facebook.com/projectsaadiagaon/

גם במצרים ראה אור לאחרונה נוסח של התפסיר באותיות ערביות.
עלי להעיר על ההקראה שלי בתפסיר רס"ג שהיא מייצגת קריאה בערבית-ספרותית במבטא ישראלי יותר מאשר קריאה של ערבית-יהודית במבטא ערבי-יהודי. אני מודע לכך היטב, וזה משקף את ההווה שלי.
נוסף לכך, יש להודות בכאב, העברית בכותאב אינה העברית הנכונה של הכותאב. אני משתדל להקפיד כל עוד איני שוכח על העי"ן והחי"ת, שכפי שכתב מרן יוסף קארו בשולחן ערוך, אי אפשר להוציא את הקהל ידי חובה ללא הגיית עי"ן וחי"ת בקריאת התורה.
לעומת זאת את הגימ"ל הרפויה איני הוגה, וגם לא את הדל"ת הרפויה והת"ו הרפויה, ואילו את הו"ו, הטי"ת, הצד"י, הקו"ף והרי"ש אני הוגה על דרך המבטא הישראלי, הרחוק מאוד מן המבטא הערבי-היהודי, ומצמצם את הגיוון בין העיצורים בעברית.
אולי בשנה הבאה יוקדש הכותאב לעברית הנכונה של הקריאה, על דרך הקהילות הערביות-היהודיות. ובשנה שאחר כך – הארמית, הנמצאת בדפוס התפסיר שממנו אני קורא, אך שותקת בהקלטות שאני מקליט.
ברשת אפשר למצוא הקלטות של קריאת התרגום הנוצרי המודרני של התנ"ך לערבית ספרותית (לפני המתרגמים מצוי היה כנראה גם תפסיר רס"ג, אך יש הבדלים ניכרים):
https://wordproject.org/bibles/audio/16_arabic/index.htm

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | כתיבת תגובה