Joyously My Son Says All – a poem translated into English from "Poems for Prisoners"

I am so happy I had the honor of Vivian Eden translating a poem from the new book, and writing about it in Haaretz English edition:

Joyously My Son Says All
Almog Behar
———————
Joyously my son says all
And means all the puzzle pieces
Or all the Legos
Or all the fresh roll.
And sometimes, for emphasis,
He repeats the word three times
All, all, all.

I don’t want him to learn
That those are just pieces.
——————-
From Shirim La-Asirei Batei-Ha-Sohar (Poems for the Prisoners) IndieBook, 2016. Translated from Hebrew by Vivian Eden

בני אומר בשמחה הכל
אלמוג בהר
——————
בְּנִי אוֹמֵר בְּשִׂמְחָה הַכֹּל
וּמִתְכַּוֵּן לְכָל חֶלְקֵי הַפָּזֶל
אוֹ לְכָל קֻבִּיּוֹת הַלֶּגוֹ
אוֹ לְכָל הַלַּחְמָנִיָּה.
וְלִפְעָמִים, לְצֹרֶךְ הַדְגָּשָׁה
הוּא חוֹזֵר עַל הַמִּלָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:
הַכֹּל הַכֹּל הַכֹּל.

אֵינִי רוֹצֶה שֶׁיִּלְמַד
שֶׁאֵלּוּ רַק חֲלָקִים.
—————–
מתוך "שירים לאסירי בתי הסוהר" (אינדיבוק)

buying the book at Indiebook website

בני אומר בשמחה הכל בעיתון הארץ

This poem starts out with a father’s close observation of his young son’s behavior – and concludes with a statement of what children should not be taught.

The father doesn’t want the child to learn that the puzzle pieces are of value alone as “just pieces.” Rather, he should learn how to put together a complicated whole from the seemingly random fragments. Legos aren’t just discrete, colorful toys: They enable the creative making of new things.

כל הספרים שלי

Says the father: Eat the whole roll – joyously; take all the nourishment there is, learn lots. Under the father’s tutelage, the son, who is already a master of the emphatic rhetorical rule of three: “All, all, all” — will delight in an inclusive whole, rather than on bits and pieces.

There is a bitter culture war raging in Israel over the narrative of Ashkenazi hegemony and suppression of Mizrahi culture. The term “Mizrahi” is used to denote Jews from almost anywhere except Central and Eastern Europe, whose grandmother tongues were never Yiddish but rather dialects of Spanish, Arabic, Berber, Persian or Aramaic.
The belligerent sides in this war see before them – like the child the father in the poem does not want his son to be – only a bunch of unrelated and unrelatable bits and pieces. Each piece has value for some people and not others: Israeli Culture Minister Miri Regev has said: “Read Chekov? Not me,” while artist Yair Garbuz disparaged visits to holy men’s graves. The culture warriors have no view of something new enabling delight in elements of both, or rather, all, sides.

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה קדמית

The poet, Dr. Almog Behar, encourages exactly such joy in everything that is out there, and wrote in an essay of his “strong desire to learn about things that are far from me and different from me.” He was born in 1978 to a family of mixed Baghdadi, Turkish, German-speaking origins and Danish origins, translates from English, has published books of both poetry and fiction and is a fellow at the Van Leer Jerusalem Institute, examining the relationship between Hebrew and Arabic in the writings from the Jewish communities in the Arab world during the 20th century.

The Ashkenazi-Mizrahi culture war isa silly war based on vast oversimplification, mixed with elements of religious behavior, political ideology and class. There can be no winner, only losers. The best outcome combines elements from different heritages, like schnitzel in pita, but in the arts.

לפוסטים נוספים מן הספר

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה אחורית

פורסם בקטגוריה english, שירים לאסירי בתי-הסוהר | עם התגים , | כתיבת תגובה

ראיון לעיתון מצרי

ראיון לעיתון "אלזמאן"

9.8.2016, המראיין: מוסטפא אלמדאח

شاعر إسرائيلي لـ«الزمان» في ذكرى رحيل «شاعر النكبة»: محمود درويش أثّر فيَّ جدًا

ألموج بيهارألموج بيهار
2016-08-09 21:17:26
مصطفى المداح

ألموج بيهار كاتب وشاعر إسرائيلي ولد عام 1978 في نتانیا، وهي مدينة في إسرائيل، لأسرة عراقية ويسكن الآن في القدس، وتظهر معاناته كيهودي شرقي داخل المجتمع الإسرائيلي في أشعاره، وينشط ضد المخططات الإسرائيلية لتهجير سكان حي الشيخ جرّاح في القدس الشرقية، وضد إخلاء حي دهمش غير المعترف به، وضد جدار الفصل العنصري وذلك من خلال الاحتجاج السياسي والثقافي ومن خلال كتابة قصائد مناوئة لهذه الانتهاكات، وله العديد من القصائد كقصيدة "ميدان التحرير"، وقصة "أنا من اليهود"، التي فازت بأحسن قصة قصيرة في إسرائيل لعام 2005، فهو واحد من أبرز كتاب القصة القصيرة فى إسرائيل، وأيضاً قصصه توضح حجم معاناة اليهود الشرقيين ضد اليهود الغربيين "الإشكنازيم" في المجتمع الإسرائيلي فكان للزمان هذا اللقاء مع الشاعر وإلى الحوار..

 

شهرة إحسان عبدالقدوس في إسرائيل تنبع من أفلامه

لابد من التوقف عن قمع الفلسطينيين في إسرائيل

الأدب والشعر والنثر ميدان بديل للحفاظ على الهوية الشرقية بإسرائيل

ليس هناك اعتراف ثقافي بمعظم اليهود الشرقيين

 

 

– أنتَ كيهودي شرقي تشعر بأنك متساو في الحقوق والواجبات مع اليهودي الإشكنازي "الغربي"؟

ليس هناك مساواة بين الاشكنازيين والشرقيين في إسرائيل؛ وذلك بسبب نظرات استشراقية واستعمارية، وأيضاً ليس هناك مساواة اقتصادية، ولا ثقافية فليس هناك اعتراف ثقافي بأغلب اليهود الشرقيين، وهذا يتداخل مع الشأن السياسي، لذلك فالسلام مع الفلسطينيين سيجعل اليهود العرب يشعرون براحة في إسرائيل وسيكونوا من الناحية الثقافية جزء من الثقافة العربية.

 

– رأيك في القضية الفلسطينية .. وكيف عبرّت عنها في شعرك؟

لابد من التوقف عن قمع الفلسطينيين وقمع الشرقيين في إسرائيل، فقمع الفلسطينيين واليهود الشرقيين هو قمع سياسي واقتصادي وثقافي وكلهم يرتبطون ببعضهم، لذلك لابد من العمل على ايجاد مجتمع جديد يعيش فيه الفلسطينيون واليهود معاً بمساواة وديمقراطية كاملة سواء في دولة واحدة مشتركة أو في دولتين ويكون العدل مترسخ فيها، واعادة الممتلكات لمن سُلبت منه. أما على الصعيد الثقافي فلا بد من وجود اصلاح ثقافي أيضاً لتصبح الثقافة العربية جزء من الثقافة بإسرائيل،  وعلى الصعيد الاقتصادي، لا بد التوقف عن الاستغلال الاقتصادي الرأسمالي الذي يؤدي إلى نسب مرتفعة للفقر وانعدام فرص الكثير من الفقراء لتحصيل التعليم المناسب.

 

– كيف يبدو التعاون بينك وبين الشاعر الفلسطيني مروان مخول؟ ورأيك في شعر محمود درويش؟

إنني أشرف على مجلة تُسمى "جريلا تارفوت" "عصابات ثقافية"، وقد أنشأتها على الإنترنت مجاناً، ونظمتُ تظاهرات ضد الظلم الاقتصادي والسياسي مثل الطرد من المصانع والجدار الفاصل في أبوديس، وطرد السكان الفلسطينيين من كفر الشيخ جراح، وعدم الاعتراف بكفر دهمش، كل هذه النشاطات أوجدت ترابط بين الشعراء الفلسطينيين واليهود الذين يقطنون إسرائيل، لأننا كنا مجبرين على التعاون معاً في الصراع، وفي السياق ذاته قمنا بمشاريع مختلفة لترجمات بين العربية والعبرية مثل مجلة "لروحف" وأعتقد أن هناك اقتران بين فكرة الترجمة من العبرية والعربية لأسباب سياسية ، من خلال الربط بين النضال الفلسطيني ضد القمع من ناحية والربط بين الهوية العربية اليهودية للشرقيين من ناحية أخرى، لذلك قمت بترجمة ديوان "أرض الباسفلورا الحزينة" للشاعر مروان مخول أما محمود درويش فهو من الشعراء الذين أثروا فيّ جداً وأقدّر شعره.

 

 

– نظراً لسيطرة الإشكنازيم على الحياة الثقافية بالمجتمع الإسرائيلي .. كيف حافظتم على هويتكم في المجتمع الإسرائيلي من خلال الأدب والشعر؟

إن الأدب والشعر هم اتجاهات أساسية للحفاظ على الهوية الشرقية في إسرائيل، نظراً لأنه ليس من السهل اظهار هويتك في المجتمع الإسرائيلي، ولا يوجد لها وجود في كتب التاريخ الرسمية ولا في وسائل الإعلام الرسمية حتى فترة متأخرة، لذلك كان الأدب والشعر والنثر ميدان بديل للحفاظ على الهوية واستمراريتها، وكان الأدباء والشعراء يعبرون عن احتجاجهم على قمع الهوية الشرقية في إسرائيل من خلال ذلك، لذلك تعتبر اللغة عامل رئيسي للحفاظ على الهوية من خلال الأدب والشعر.

 

– كيف استخدم اليهود الشرقيون الانترنت للحفاظ على الهوية؟

إن الإنترنت أصبح مكان رئيس للأدب، وبصفة خاصة الشعر، خاصة بعد سيطرة الإشكنازيم على الصحافة ودور النشر، لذلك أصبحت الوسائل التكنولوجية الحديثة في العقد الأخير مثل "فيس بوك" ودور النشر الإلكترونية وسائل رئيسة لاتاحة هذا الأدب للعامة والحفاظ على الهوية الشرقية بإسرائيل.

 

– كيف تستخدم الشعر في معالجة أمر ما بالمجتمع الإسرائيلي؟

إن للشعر منذ القدم دور هام في المجتمع والذي يقف به الشاعر أمام مجتمعه، ويؤنبهم على انعدام الأخلاق، والظلم الذين يسببونه للفقراء والأيتام، وهذا صحيح وفي رأيي أن الاحتجاج، أيضاً، جزء من دور الشعر.

 

– من من الشعراء أثر فيك .. ولمن تحب أن تقرأ لهم سواء العرب أو اليهود؟

إنني أحب القراءة لعدد كبير من الشعراء والادباء المعاصرين والقدامي مثل: سامي ميخال وسمير النقاش ونجيب محفوظ وطه حسين وساسون سوميخ وإيرز بطون، اميرا هس، إيميل حبيبي، محمود درويش، علاء خليل، مروان مخول. شعراء كثيرون أثروا فيّ، فمن الشعراء العبريين في الفترة الحالية إيرز بيطون، يهودا عميحاي، وعميرا هس، وهي شاعرة إسرائيلية ولدت في بغداد، أما الشعراء العربيين نزار قباني ومحمود درويش، أما على الصعيد العالمي بابلو نيرودا، وناظم حكمت.

21891

פורסם בקטגוריה العربية | עם התגים , | כתיבת תגובה

פוליפוניה של אדם אחד | בכל סרלואי

פוליפוניה של אדם אחד | בכל סרלואי

בלִבו של ספר השירה השלישי של אלמוג בהר מצוי פיוט יפהפה במתכונת השירה הארץ ישראלית הקדומה, המתכתב עם פיוטי "סדר העבודה". מערכות פיוטים עצומות אלה, הכוללות מאות טורי שיר, הן מפסגות השירה העברית בעוצמת התיאור הכולל של פלא הבריאה והאדם כנזר שלה, עד לבחירת העם היהודי וכהניו. בהר אינו מעמיד במרכז השיר את העם היהודי כשיאו של התהליך האנושי, אלא את מציאות האדם בעולם מול א–להים, ואת השאלה הקיומית שבעצם תכליתו המוסרית בעולם.

כל הספרים שלי

פיוטים, שירת ימי הביניים, שירה קדומה ופרשנות אישית – איזה משורר ישראלי כותב כך היום? בהר הוא משורר נדיר. הזהות התרבותית שלו כיהודי ערבי, כישראלי החי את הפצע של מציאות ימינו, כאדם מאמין שהמסורת היא השפה שלו וכיהודי ששירת העולם אינה זרה לו עושה את שירתו למגוונת ומעניינת. משוררים משכילים אינם חזון נפרץ בעולם שבו מעדיפים את צעקתו של האני על הקשב למקהלה התרבותית שלתוכה הוא נולד; אלמוג בהר הוא פוליפוניה של אדם אחד. הספר, הכולל תרגומים ומחוות לעשרות משוררים ומתאפיין במגוון עצום של נושאים וסגנונות שירה, מעיד לא רק על שליטתו הבלתי מעורערת של המשורר בשירה העברית בפרט, אלא גם על היכרותו העמוקה עם שירה עולמית בכלל.

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה קדמית

הידע הזה מאפשר לבהר לא רק מרחב אמנותי אלא גם ביטחון בקולו הדובר, הבוחן ללא הרף את מקומו של היחיד מול עברו ואת העתיד שהוא קובע בעצם מעשיו לבניו. זוהי שירה שיש בה הכנעה לכוח תרבותי חזק והיענות לקשר בין האדם לעברו וכלפי חובתו לעתיד. מתוך כך היא אינה מנותקת מביקורת חברתית ומפעילותו הפוליטית של המשורר, הרואה לעצמו חובה לתקן עוולות מוסריות; שירתו מסמנת את המטרה ומגשימה אותה כאחד.

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה אחורית

השפע המרשים הזה (בספר 182 עמודים) שמקורו בגעש נפשי ולשוני בלתי פוסק גורם לעודפות מילולית ושירית מכבידה לעתים, שעשויה הייתה להתעדן בעריכה מהודקת ומדייקת; קיצור חלק מהשירים והידוק שלהם היה מלטש בצורה מזוקקת את יכולתו הגדולה של המשורר. יחד עם זאת, הקריאה בספרו של בהר מזכירה כי כמו בכל מארג תרבותי ומסורתי, היחיד הוא יוּבל המעביר ונושא בתוכו שטף מהנהר התרבותי הגדול.

עֲדַיִן לֹא כָּל הַנְּשָׁמָה מְהַלֶּלֶת יָהּ  / עֲדַיִן יֵשׁ בָּהּ חֵלֶק אֶחָד סַרְבָנִי  / עוֹמֵד בְּמִרְיוֹ וּמַצְמִיחַ בְּתוֹךְ לִבּוֹ תְּהִיָּה  / לוֹמֵד לוֹמַרבְּקוֹלוֹ שֶׁלּוֹ בּוֹדֵד אֲנִי  / וְאֵין לִי לָשֵׂאת בִּשְׂפָתַי שֵׁם הֲוָיָה  / עַד שֶׁהִיא אֵינָהּ רוֹצָה לָשֵׂאת עֲווֹנִי.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג תמוז תשע"ו, 29.7.2016

לרכישת הספר באתר אינדיבוק

לרשימות נוספות על הספר

ביקורת בכל סרלואי על שירים לאסירי בתי הסוהר 1

פורסם בקטגוריה שירים לאסירי בתי-הסוהר | עם התגים , | 2 תגובות

איך נגררה הזהות הערבית-יהודית אל תחומי המדע הבדיוני בעברית / كيف انجرَّت الهويّةُ اليهوديَّة-العربيَّة الى مجال الخيال العلميّ بالعبريّة

פורסם גם בערבית, ראו בקישור וכן בהמשך

בימים האחרונים מתקיים בפייסבוק דיון על זהות ערבית-יהודית ועל הערבים-היהודים (מומלץ לקרוא את מאמרה של ליטל לוי הסוקר את הנושא במשרק בדיונים בערבית מסוף המאה ה-19 עד המאה ה-20), ושוב זה קורה בעיקר בעברית, עם קצת אנגלית וצרפתית, וללא השפה הערבית, ההיסטוריה הערבית, התרבות הערבית וההגות הערבית.

רצף דיונים אלו התחילו באמן הסטנד-אפ יוסי צברי, עם המונולוג "תרשמירי" שהופיע בתוכניתו של נדב בורשטיין "חי בלילה" וזכה לאהדה ולהתנגדות, והניב תגובות רבות, בין השאר בסרטון הזה של אופיר טובול, ששודר גם הוא בתוכנית.

צברי קורא בשירו למירי רגב ערבייה, אף על פי שמשפחתה היתה דוברת חכיתיה, ספרדית-יהודית של צפון מרוקו, ולא סביר שזיהתה עצמה כערבייה מכיוון שהזהות הערבית קשורה בעבותות לשפה הערבית. טובול, בתורו, זיהה את עצם הזיהוי העצמי של צברי כערבי כניסיון לרצות מבט אשכנזי, וכרעיון שנולד בשנות התשעים בשמאל הרדיקלי, ללא היסטוריה. טובול משתעשע ברעיון שאולי צריך מעתה לקרוא לצברי לא יוסי אלא יוסוף, וכך מלעיג את המנהג שהיה מקובל בכל הקהילות היהודיות דוברות הערבית, לראות בשמות עבריים שיש להם מקבילה ערבית ישירה שמות זהים ובני חליפין על פי הקשר. טובול "מזכיר" לצברי שהוא יהודי, כאילו זה שכח, אף על פי שהוא אומר זאת במפורש בשירו (רק בערבית), ומציע כתחליף את הקטגוריה בן המקום, שהיא לא פחות בעייתית, כמו כל קטגוריית זהות אחרת, וודאי שאינה פשוטה ביחס לצאצאי המגרב ותימן בארץ.

כדי לדבר על המושג ערבי-יהודי (מומלץ לקרוא את דיונו של משה בהר על האפשרויות לזיהוי יהודי ערב בקטגוריות זהות שונות בזמנים שונים) ברצינות כדאי לבחון את משמעות המילה ערבי לא רק בעברית של ימינו או בצרפתית קולוניאלית, אלא בערבית ובאופן שבו השתנתה המילה עם הולדת האיסלאם, ושוב מסוף המאה ה-19 עד אמצע המאה העשרים, וכן מאז ועד ימינו, כמו גם על ההבדלים בתפיסתה בין המגרב, המשרק ותימן. בכוחו של בירור כזה להסביר מדוע חלק מיהודי עיראק, סוריה, לבנון ומצרים אכן כינו את עצמם ערבים לפני שעזבו את ארצותיהם, ומדוע רוב יהודי המגרב ותימן לא כינו את עצמם ערבים לפני העזיבה. הדיון בגבולות העברית ללא הערבית מטשטש את הסיבות וההבדלים, כך שנעלמת ממנו, למשל, העובדה שגם מוסלמי במרוקו או בתוניסיה לא קרא לעצמו בראשית המאה העשרים 'ערבי', אף על פי שאנחנו לעיתים נקרא לו בלשוננו ערבי ולא נתנצל על כך, כשם שנקרא ערבים לבני דור שני ושלישי של מוסלמים מן העולם הערבי שהיגרו לאירופה ולאמריקה, גם כשאשר אין הם יודעים את הערבית על בוריה, בדומה לרוב צאצאי היהודים מן העולם הערבי בישראל כיום.

הקטגוריה ערבים-יהודים (כדאי לקרוא את מאמרו המכונן של חזי מחלב על שאלת הזהות, והזהות הערבית-היהודית) היא ודאי דבר קיים במשרק – המזרח הערבי – מסוף המאה ה-19, ולכן יהודים עיראקים, סורים, לבנונים ומצרים השתמשו בה גם בארץ, הרבה לפני שנות התשעים ולפני השיח המזרחי הרדיקלי החדש. בהקשר הזה כדאי לפחות לחזור אחורה לשמעון בלס, ששון סומך, סמיר נקאש, אנוואר שאול ואלה שוחט כדי לדבר על כך. לעומת זאת רוב יהודי המגרב – המערב הערבי – עזבו את ארצותיהם לפני שמוסלמים עירוניים דוברי ערבית החלו לכנות עצמם ערבים, כך שהם אכן מבחינה היסטורית כמעט ולא קראו לעצמם ערבים-יהודים. אפשר, אם כן, להתנגד לכפיית הקטגוריה המשרקית בעיקרה, ערבים-יהודים, על המגרב ותימן, אבל לא הגיוני לעשות את ההפך הגמור, ולכפות את היעדר הקטגוריה, כפי שהיה במרוקו עד עזיבת היהודים, על המשרק.

לפני האיסלאם, ערבים היו יושבי חצי האי ערב, ואז ודאי שהיו יהודים-ערבים, וזה מופיע בגמרא ובכל המקורות הערביים (בין השאר ביחס למשוררי הג'אהליה היהודים-ערבים, כגון א-סמואל אבן עדאיא). לאחר האיסלאם, ערבים היו יושבי חצי האי ומי שיצאו ממנו והבדווים, ואז יהודים דוברי ערבית נקראים מוסתערבים, כמו נוצרים דוברי ערבית, עם מקרים ספורים, בעיקר באנדלוס, של יהודים שקוראים לעצמם ערבים. עד סוף המאה ה-19, ערבים היתה קטגוריה אתנית של בדווים ויושבי חצי האי ערב, וגם מוסלמים בערים הגדולות במשרק ובמגרב נקראים מוסלמים ולא ערבים, אבל לצד זאת גם יהודים הזדהו עם אידיאל העורובא – הערביות, כתרבות ומורשת. מסוף המאה ה-19, בהשפעת תנועת התחייה הערבית, הנהצ'ה (النهضة), הערביות הפכה בהדרגה להגדרה לשונית ולאומית חדשה, שבתוכה נכללים יהודים ונוצרים, וזה השפיע עד 1948 בעיקר במשרק.

עם העלייה של גמאל עבד אל-נאצר במצרים, רעיון הזהות הערבית הלאומית המשותפת לכל דוברי הערבית השפיע על כל העולם הערבי, אבל בשלב הזה כבר רוב יהודי תימן עזבו, ויהודי המגרב היו בדרך החוצה (ובאלג'יריה כבר הפכו דורות ארוכים קודם לכן, בניגוד לרצונם, לאזרחים צרפתים), וממילא הסכסוך הערבי ישראלי הפריע יותר ויותר לכלול יהודים בקטגוריה לאחר 1948 (בתחומי ארץ ישראל המנדטורית הקטגוריה הופכת כמעט בלתי אפשרית כבר ב-1929, וראו ספרו החדש של הלל כהן, תרפ"ט, בנושא זה).

על כל אלו יש להוסיף שבזהות הערבית-היהודית יש עירוב בין זיהוי והזדהות, כפי שקיים בכל זהות. בחירתו של פרט להזדהות כיהודי-ערבי, אם בשל המטען ההיסטורי והתרבותי, אם בשל ההזדהות של אבותיו או אמותיו קודם לציונות עם קטגוריה זאת, ואם כהתרסה מול המצב בהווה, אינה "צריכה" לעורר התנגדות גדולה כפי שהיא מעוררת כעת. לעומת זאת, ברורה ההתנגדות כאשר מדובר בזיהוי מבחוץ, המשטח הבדלים היסטוריים: כאשר מירי רגב הספרדייה מזוהה כערבייה, כאשר כלל המזרחים מזוהים כערבים-יהודים, תוך דחיקה אל שולי המזרחיות של דוברי הספרדית-היהודית לניביה, התורכית, היוונית, הבולגרית, הקורמנצ'י, הארמית החדשה, הפרסית לניביה, האמזיע'ית ועוד. כאשר זה קורה, ויש באמת השלטה של הזהות הערבית על כלל המזרחים, שחלקם באו מתרבויות שאינן ערביות, והשלטה של הנרטיב הערבי-יהודי, שלו היתה נוכחות מרכזית במשרק, ובאופן הבולט ביותר בעיראק, על כלל יהודי ערב, טבעי שהוא יעורר התנגדות. אך יש גם לזכור שעלייתה של זהות זאת קשורה לדה-ערביזציה שעברו יהודי העולם הערבי בישראל במסגרת כור ההיתוך, וכן להיטהרות של הלאומיות הערבית בדיעבד מן האפשרות שהיהודים היו ערבים.

השאלה כיצד לכנות את יהודי העולם הערבי בשם אחד, כאשר בעבר לא היה להם כינוי משותף, והאם לכנות אותם יהודי ערב, יהודי העולם הערבי או היהודים-הערבים, אינה עניין להכרעה דוגמטית, ממש כפי שההכרעה כיצד לכנות את יהודים העולם המוסלמי והעות'מאני, או את כלל היהודים הלא-אשכנזים בישראל, בשם אחד, אינה חד-משמעית, ונעה בין הקטגוריות הישנות, בני עדות המזרח וספרדים, לקטגוריות החדשות, מזרחיים ומזרחים. אין אלו הכינויים שבהם יהודי העולם הערבי זיהו את עצמם, אך כאמור הם גם לא קראו לעצמם מזרחים, וגם כאשר בדיון במוסלמים בתוניסיה במאה ה-18 מכנים אותם ערבים, יש השלכה אנכרוניסטית של זהות לאומית מודרנית אל שלב מוקדם יותר.

דומה שהגיוני לכנות את תרבותם של היהודים דוברי הערבית תרבות ערבית-יהודית, ואת לשונותיהם בלהגים השונים של הערבית בשם המשותף ערבית-יהודית; לעומת זאת כפרטים אפשר לדבר על יהודי חצי האי ערב שלפני האיסלאם כערבים-יהודים, וכן לדבר על הפרוייקט היהודי-הערבי במשרק מאז סוף המאה ה-19, ועל פרטים שהזדהו בקטגוריה זאת כגון יעקב צנוע, אנוואר שאול, מיר בצרי, סמיר נקאש ועוד. אפשר להצביע על ההבדלים בין השלבים השונים של הזדהות כיהודים-ערבים מאז סוף המאה ה-19: אם ההזדהות בתחילה היתה עם התחייה הערבית והתרבות הערבית, זאת התחלפה בשנות השלושים והארבעים להזדהות עם הלאומיות הערבית; לעומת זאת לאחר 1948 והגירתם של רוב היהודים מהעולם הערבי, כאשר עולה קטגוריית הזהות הערבית-יהודית, לרוב היא מבטאת ביקורת על הפרוייקטים הלאומיים הטהרניים, על הציונות שערכה דה-ערביזציה של יהודי העולם הערבי, ודחקה אותם לשולי החברה והכלכלה, ועל התנועה הלאומית הערבית אשר בהדרגה מ-1948 עד 1967 הקיאה את רוב היהודים מתוכה ולא הכירה בהם כחלק מן החברה הערבית, למעט במרוקו.

אפשר גם לשאול: האם מיליון היהודים דוברי הערבית מ-1948 הם עדיין ערבים, כאשר רק כמה רבבות מהם דוברים ערבית כיום? ודאי שהתשובה לא יכולה להיות חיובית באופן פשוט, אך גם היפוכה לא מדויק והוא פרי עידן ההפרדה והטיהור הלאומיים.

זיכרון ערבי, תרבות ערבית, תביעה למקום בהיסטוריה הערבית – הם כולם חלק מהזהות של יהודי העולם הערבי גם כיום, ולא ייעלמו בנקל מהזהות בארץ, במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי ולאור הנוכחות היומיומית של הערבית. כמו כן כדאי לשים לב לשיח בעולם הערבי כיום לגבי ערביותם של היהודים דוברי הערבית וצאצאיהם בישראל. האם כל אלו מהווים פתח לעתיד שונה ומשותף מזה המוכר לנו כיום? גם אם לא, הם מהווים ביקורת על הלאומיות הטהרנית, הערבית והיהודית, ועל עידן ההפרדה, והתחלתה של אלטרנטיבה מורכבת יותר. וכדי לדבר על אלו באופן מורכב צריך כמובן לשוב מן הקטגוריה היהודית-הערבית גם אל הסימביוזה היהודית-מוסלמית.

 

קיצור תולדות ההיסטוריה של הזהות היהודית-ערבית:
1. לפני האיסלאם יהודים דוברי ערבית בחצי האי ערב זוהו כערבים.
2. מעליית האיסלאם ועד המאה ה-19 הזיהוי נדיר, ויותר מקובל: מוסתעריבון, אבן ערב וכו'.
3. מהמאה ה-19 עד 1948 הזיהוי של יהודים דוברי ערבית כערבים הופך ליותר ויותר נפוץ, בעיקר במשרק.
4. מאז 1948 הזיהוי הזה בדעיכה, ומספר היהודים דוברי הערבית הצטמצם דרמטית.

נ.ב.

או: על האירוניה של היהודי-הערבי כיום:

כאשר מראד פרג' פרסם במצרים ב-1929 את ספרו על המשוררים היהודים הערבים בהיסטוריה של השירה הערבית, הוא כתב במסגרת של תנועת התחייה הערבית, הנהצ'ה (النهضة), שהעניקה מסגרת רעיונית לאפשרות שהשפה הערבית הספרותית והתרבות שהיא מייצגת חוצים גבולות של עדות דתיות; כאשר כתבו בערבית במסגרת זהות זאת גם אסתר מויאל (בביירות, יפו וקהיר) ונסים מלול (ארץ ישראל) ואנוואר שאול (עיראק), היה זה העידן של הלאומיות המקומית, המצרית, השאמית והעיראקית, שהערביות העניקה לה מסגרת מארגנת כללית, אך לא מנוסחת עד הסוף, והעידן של ראשית העימות הציוני-פלסטיני, כאשר היו מי שחשבו שהוא פתיר דווקא מתוך החיבור הערבי של חלק מן היהודים. אנוואר שאול כינה עצמו אבן א-סמוואל, כדי לייצג שושלת משוררים ערבים-יהודים מימי הג'אהליה ועד למאה העשרים.

כאשר יהודים עיראקים הגיעו לארץ וכינו עצמם יהודים-ערבים לאחר 1950, הם העבירו קטגוריה עיראקית (שהיו לה מקבילות בסוריה, לבנון, ארץ ישראל ומצרים), כדי לסמן המשכיות תרבותית, וגם כדי לסמן את אפשרות השותפות עם הערבים בארץ. באותה תקופה כבר גמאל עבד-אל-נאצר עלה לבמת ההיסטוריה והעניק לזהות הערבית משמעות לאומית אחדותית מחייבת, השואפת ליצירת מסגרת ערבית משותפת מעיראק ועד מרוקו, מסוריה ועד תימן, תוך מחיקת ההבדלים האדירים וטשטוש קיומן של אוכלוסיות שאינן דוברות ערבית בארצות אלו, או ערביזציה שלהן, כאשר מסגרת זאת היא לעומתית מול הציונות, ולכן כבר לא תופסת את יהודי העולם הערבי כשותפים פוטנציאליים, בניגוד למחצית הראשונה של המאה ה-20. כאשר סמיר נקאש השתמש מאוחר יותר בכינוי הוא ביקש לומר שגם הציונות וגם הלאומיות הערבית בגדו בו והפכו את חייו לטרגדיה, ולא הניחו לו לממש את זהותו.
כאשר אנחנו משתמשים בקטגוריה זאת כיום, לאחר שהפאן-ערביות, ויומרתה לייצג את כלל העמים הערביים מול הקולוניאליזם המערבי, כבר קרסה (אסד בסוריה הוא השליט האחרון האוחז לכאורה באידיאולוגיה זאת), ובעידן של קריסת הערביות כזהות-על מחייבת: כאשר עיראק החדשה כבר לא מוגדרת כערבית בחוקתה החדשה, ומכירה באי-ערביותם של הכורדים, כאשר גבולותיהן של עיראק ולוב מטשטשים, ושל סוריה מתפרקים, כאשר קהילות מהגרים ופליטים ערביות ענקיות נוצרות בתורכיה, אירופה ובארה"ב, ונדרשות להגדיר מחדש את זהותן, כאשר האיסלאם הפוליטי הפך לכוח מוביל בזירות רבות, אשר המשנה את גבולות קטגוריות הזהות בשאלה הקלאסית של תנועות נוער: מה קודם למה, זהותך הדתית או הלאומית, ובהקשר הערבי יש להוסיף – או המקומית, החופפת או שאינה חופפת את גבולות האזרחות. בתוך השתנות רחבה זאת האחרונים שנקראים בשם הכללי ערבים הם הבדווים, ערביי ישראל בכינוי הממשלתי הישראלי שבא להפקיע את זהותם הפלסטינית, הליגה הערבית שהיא שריד אחרון לפאן-ערביות, וכן היהודים-הערבים, אשר במובנים מסויימים מהווים את הניסוי הנרחב ביותר בפאן-ערביות, כאשר יהודים דוברי ערבית מכל קצוות העולם הערבי הותכו בישראל לזהות אחת – ויש בכך כמובן אירוניה היסטורית עמוקה.

פורסם בהעוקץ

גם אייל שגיא ביזאוי הגיב לדיון בהארץ


הפוסט בערבית, באתר העוקץ בערבית:

في الايام الاخيرة يجري عبر الفيسبوك نقاش حول الهوية اليهودية العربية وحول اليهود-العرب، ومرة أخرى يحدث ذلك بالأساس بالعبرية، مع بعض الانجليزية والفرنسية، دون اللغة العربية، التاريخ العربي، الثقافة العربية والفكر العربي. سلسلة النقاشات بدأت هذه المرة مع الفنان الكوميدي يوسي تصباري ومونولوج “ترشميري” (أي سجّلي ميري، بالإشارة الى وزيرة الثقافة الإسرائيلية ميري ريجيف) الذي نشر في برنامج نداف بورشطاين “حي بلايلة” وحصد دعماً ورفضاً، وأتى بردود كثيرة، منها مقطع لأوفير طوبول نشر أيضاً في نفس البرنامج.

تصباري يعتبر ميري ريجيف في قصيدته عربية، رغم ان عائلتها كانت تتحدث الحكيتية، وهي خليط من الاسبانية-اليهودية من شمال المغرب، ومن غير الجائز انها عرّفت نفسها على أنها عربية لا سيما وأن الهوية العربية مرتبطة ارتباطاً شديداً باللغة العربية. طوبول، بدوره، رأى أن تعريف تصباري لنفسه كعربي ما هو إلا محاولة لاسترضاء وجهة النظر الاشكنازية، وبأن هذة الفكرة ولدت في سنوات التسعين بين اواسط اليسار الراديكالي، دون أن يكون لها تاريخ. ويتسلى طوبول بفكرة اذا ما كان يتوجب مناداة تصباري بيوسف مكان يوسي، وهو يسخر بهذا من العادة التي كانت مقبولة في كل المجتمعات اليهودية متحدثة العربية، والتي نظرت الى الاسماء العبرية التي لها موازية عربية مباشرة كأسماء مشابهة بالامكان استبدالها وفق السياق. طوبول “يذكر” تصباري بأنه يهودي، وكأن الأخير نسي، رغم أنه يقول ذلك بوضوح في قصيدته (بالعربية)، ويقترح كبديل فئة “ابن المكان”، ولو أنها ليست أقل اشكالية، مثل أية فئة هوية أخرى، وهي بالتأكيد ليست سهلة على سلالة مواليد المغرب واليمن في البلاد.

لكي نتحدث عن المصطلح عربي يهودي بجدية يجب معاينة معنى الكلمة عربي ليس فقط باللغة العبرية في أيامنا او بالفرنسية الكولونيالية، بل بالعربية أيضاً وبالطريقة التي تغيرت بها الكلمة مع بداية الاسلام، ومجدداً منذ نهاية القرن ال-19 حتى أواسط القرن العشرين، ومنذها وحتى اليوم، وكذلك الفروقات في فهمها في المغرب، المشرق واليمن. هذه المعاينة يمكنها أن تفسر لماذا كان جزء من يهود العراق، سورية، لبنان ومصر يسمون أنفسهم عرباً قبل مغادرة بلادهم، ولماذا لم يسمي أغلب يهود المغرب واليمن أنفسهم عرباً قبل مغادرة بلادهم في المقابل. النقاش حول حدود العبرية دون العربية يشوش الاسباب والفروقات، بما يخفي، مثلاً، حقيقة ان المسلم في المغرب وتونس لم يسمي نفسه في بداية القرن العشرين “عربي”، رغم اننا أحياناً قد نسميه عربياً بلغتنا دون أن نعتذر، كما نسمي ابناء المهاجرين من الجيل الثاني والثالث من المسلمين من العالم العربي الذين هاجروا الى اوروبا وأمريكا، حتى دون أن يتقن هؤلاء العربية، بما يشبه اغلبية سلالة اليهود من العالم العربي في اسرائيل اليوم.

فئة اليهود العرب تتواجد بالتأكيد في المشرق العربي منذ نهاية القرن ال-19، لذلك فاليهود العراقيون، السوريون، اللبنانيون والمصريون إستخدموها أيضاً في البلاد، قبل سنوات التسعين بكثير وقبل الخطاب الشرقي الراديكالي الجديد. في المقابل، أغلب يهود المغرب العربي تركوا بلادهم قبل أن يبدأ المسلمين المدنيين متحدثي العربية بتسمية أنفسهم عرباً، أي أنهم تاريخياً لم يسموا أنفسهم تقريباً باليهود-العرب. من الممكن اذاً رفض فرض الفئة المشرقية بأساسها على المغرب واليمن، لكن من غير المنطقي القيام بالنقيض، وفرض إنعدام الفئة، كما كان في المغرب حتى مغادرة اليهود، على المشرق.

قبل الاسلام، العرب كانوا من سكنوا في شبه الجزيرة العربية، وحينها بالضرورة كان هناك يهود-عرب، كما يظهر في “الجمارا” وفي كل المصادر العربية (بما يشمل شعراء الجاهلية اليهود-العرب مثل صموئيل ابن عدايا). بعد الاسلام، العرب كانوا ساكني شبه الجزيرة ومن خرجوا منها والبدو، وعندها سمي اليهود متحدثي العربية “المستعربون”، مثل المسيحيين متحدثي العربية، مع حالات قليلة، خصوصاً في الاندلس، ليهود سمّوا أنفسهم عرباً. حتى نهاية القرن ال-19، العرب كانت فئة إثنية للبدو وساكني شبه الجزيرة العربية، أما المسلمين في المدن الكبيرة في المشرق والمغرب فسميوا مسلمين لا عرب، الا انه والى جانب ذلك فقد كان هنالك بين اليهود من تماثلوا أيضاً مع فكرة العروبة، كثقافة وميراث. منذ نهاية القرن ال-19، وبتأثير حركة النهضة، تحولت العروبة تدريجياً الى تعريف لغوي وقومي جديد، وشملت بداخلها اليهود والمسيحيين، وقد كان لهذا تأثيراً حتى 1948 خصوصاً بالمشرق.

مع صعود جمال عبد الناصر في مصر، فكرة الهوية العربية القومية الجامعة لكل متحدثي اللغة العربية أثّرت على كل العالم العربي، إلا أنه وفي هذه المرحلة كان أغلب يهود اليمن ويهود المغرب في طريقهم الى الخارج (وفي الجزائر تحوّلت أجيال، خلافاً لإرادتها، لمواطنين فرنسيين)، وقد ألقى الصراع العربي الاسرائيلي بظله على شمل اليهود في الفئة بعد 1948 (في حدود ارض اسرائيل الانتدابية، هذه الفئة اصبحت شبه غير ممكنة منذ 1929).

بالاضافة الى كل ما ذكر يجب الاضافة بأن في الهوية العربية اليهودية هناك خلط بين التعريف والتماثل، كما في كل هوية. خيار الفرد تعريف ذاته كيهودي-عربي، والذي قد يكون بسبب الموروث الثقافي والتاريخي، وقد يكون بسبب تماثل آبائه وأمهاته ما قبل الصهيونية مع هذه الفئة، وقد يكون احتجاجاً على الواقع الآني، الا انه لا “يجب” أن يقابل برفض كبير كما يحدث الآن. مقابل ذلك، فمن الواضح أنه عندما يكون التعريف خارجياً، فهو يسطّح الفروق التاريخية: عندما يتم تعريف السفرادية ميري ريجيف على انها عربية، وعندما يتم تعريف كل اليهود الشرقيين كعرب وتهميش متحدثي السفرادية -اليهودية بمختلف لهجاتها، التركية، اليونانية، الكورمونتشي، البلغارية، الآرامية الجديدة، الفارسية بلهجاتها، الأمازيغية وغيرها. عندما يحدث هذا، وهناك فعلاً  فرض للهوية العربية على كل الشرقيين الذين اتى قسم منهم من ثقافات غير عربية، وفرض للرواية اليهودية-العربية التي كان لها حضور بالأساس في المشرق، وخصوصاً في العراق، على كل اليهود الشرقيين، فمن الطبيعي بأن يقابل ذلك برفض من قبل البعض. لكن يجب أن نتذكر أيضاً بأن صعود هذه الهوية يرتبط بسيرورة الغاء العروبة التي مر بها يهود العالم العربي في اسرائيل في إطار “كور الصهر”، وأيضاً بتطهر القومية العربية فيما بعد من الامكانية بان اليهود كانوا مرة عرباً.

بالاضافة الى كل ذلك، يجب أن نضيف بأنه في مسألة الهوية العربية اليهودية، السؤال هو كيف يمكن تسمية يهود العالم العربي باسم واحد، بينما لم يكن لهم في السابق اسماً واحداً، وهل نسميهم يهود شبه الجزيرة أم يهود العالم العربي ام اليهود العرب. بيد ان ذلك ليس قراراً قاطعاً مثله مثل السؤال حول كيفية تسمية يهود العالم الاسلامي والعثماني، او كل اليهود غير الاشكناز في اسرائيل، بإسم واحد، والذي لا يمكنه أن يكون قاطعاُ، وهو يتحرك بين الفئات القديمة- أبناء طوائف الشرق وسفراد- والفئات الحديثة- الشرقيين (او كما يقال بالعبرية “مزراحيم”). ليست هذه التسميات التي عرّف بها يهود العالم العربي أنفسهم، لكنهم أيضاً لم يسموا أنفسهم شرقيين، وحتى عندما سميوا عرباً في النقاش حول المسلمين في تونس في القرن ال-18، كان هناك اسقاط لهوية قومية حديثة على فترة سابقة.

يبدو من المنطقي تسمية ثقافة اليهود المتحدثين باللغة العربية ثقافة عربية- يهودية، ووضع لهجاتهم المختلفة بالعربية تحت الاسم المشترك العربية-اليهودية: في المقابل، كأفراد، يمكننا الحديث عن يهود شبه الجزيرة العربية ما قبل الاسلام كيهود عرب، وأن نتحدث عن المشروع اليهودي العربي في المشرق منذ القرن ال-19، وعن أفراد عرفوا عن أنفسهم بهذه الفئة مثل يعقوب تسنواع، أنوار شاؤول، ميري بصري، سمير نقاش  وآخرون. يمكننا الاشارة الى الاختلافات بين المراحل المختلفة لتعريفهم كيهود عرب منذ نهاية القرن ال19: فاذا ما كان التماثل في البداية مع النهضة العربية والثقافة العربية، فقد تغير في سنوات الثلاثين والاربعين للتماثل مع القومية العربية، أما لاحقاً وبعد العام 1948 وهجرة اغلبية اليهود من العالم العربي، فعندما تظهر فئة الهوية اليهودية العربية، فهي تعكس غالباً نقداً ضد المشاريع القومية المتزمتة، وضد الصهيونية التي قامت بالغاء عروبة يهود العالم العربي وقامت بدفعهم نحو هامش المجتمع والاقتصاد، وضد الحركة القومية العربية والتي منذ 1948 وحتى 1967 قامت بشكل تدريجي بتقيأ غالبية اليهود ولم تعترف بهم كجزء من المجتمع العربي، باستثناء المغرب.

بالإمكان أيضاً ان نسأل: هل المليون يهودي الذين تحدثوا العربية في 1948، ما زالوا عرباً، ولو أنه لم يبقى منهم سوا بضعة آلاف يتحدثون العربية اليوم؟ من الواضح أن الجواب لا يمكن أن يكون ايجابياً بشكل مبسّط، الا أن نقيضه ايضاً ليس دقيقاً وهو نتاج عصر التفرقة والتطهير القوميين.

ذاكرة عربية، ثقافة عربية، مطالبة بمكان في التاريخ العربي- هي جزء من هوية يهود العالم العربي حتى اليوم، ولن تختفي بسهولة من الهوية في البلاد، في اطار الصراع العربي الاسرائيلي وعلى ضوء حضور العربية بشكل يومي. يجب الانتباه أيضاً إلى الخطاب في العالم العربي اليوم حول عروبة اليهود متحدثي العربية وأبناؤهم في اسرائيل. فهل تشكل كل هذه الامور مدخلاً لمستقبل آخر ومختلف عما نعرفه اليوم؟ حتى وان لم يكن الأمر كذلك، فإنها تشكل نقداً للقومية المتزمتة، العربية واليهودية، ولعصر الفصل، وبدايةً لبديل مركب اكثر. من أجل أن نتحدث عن كل هذة الأمور بطريقة مركبة علينا الخروج من الفئة اليهودية العربية والرجوع أيضاً الى التكافل اليهودي-الاسلامي.

الموج بيهار –  شاعر، كاتب وناقد أدبي، ناشط وعضو مؤسس في حركة “الشرقية المشتركة”.

פורסם בקטגוריה מאמר, العربية | עם התגים , | תגובה אחת

ראיון לאנרג'י

התראיינתי לסוף השבוע האחרון לאנרג'י על ספר השירים החדש, "שירים לאסירי בתי-הסוהר", ועל ההתרחשויות בעקבות וועדת ביטון ותגובות החרדה למיניהן לוועדה

מראיינת: איילת קליין כהן | 15/7/2016 8:41

"המטוס של אמירה הס עדיין תלוי באוויר מזה כמה דורות,
בין בגדאד לירושלים, כבר לא ממריא, עדיין לא נוחת.
המזוודה של מחמוד דרוויש, שאין לארוז בה מולדת,
אך גם אין יותר ממנה לגולה ולפליט, עוברת שוב ושוב
דרך מכשירי השיקוף של הבידוק הביטחוני בשדות התעופה.
ורחובות איזמיר וסלוניקי וירושלים של מיכל הלד
ממשיכים לדבר ספניולית גם כשאיש לא מבין, מתגעגעים
לאיזמיר בירושלים ולירושלים באיזמיר".
(אלמוג בהר, מתוך השיר 'תלויים באוויר')

לשירים נוספים מתוך "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

לקניית הספר באתר אינדיבוק
בספרו של אלמוג בהר, 'שירים לאסירי בתי-הסוהר', אשר ראה אור לאחרונה, מתכנסים יחד שירים על זהות, תרבות, אבהות, זוגיות, אמונה, מאבק, חירות – והיעדרה. לצדם, מובאים תרגומי שירים ווריאציות על יצירות אחרות. כל אלו יוצרים מכלול מעניין ומרשים בעוצמתו, שלעיתים מנוקד ביופי ובהשתאות אל מול פלאי העולם, ולעיתים בכאב בשל עוולותיו ומצוקותיו.

מה קושר יחד את היצירות האלו, השונות זו מזו, ומאגד אותן לספר?

"בעיניי, ספר שירים הוא לא מבנה אדריכלי, אלא סוג של אנתולוגיה של עצמך בתקופה מסוימת. בסופו של דבר, מה שמחבר את השירים הוא חוויות החיים וחוויות הכתיבה", משיב בהר. "במובן מסוים, רק כאשר הספר נמצא בשלבים אחרונים, הוא מקבל צורה במשמעות של סדר, חלוקה והחלטה אילו שירים נכנסים לתוכו ואילו נותרים בחוץ, וזו הפעם הראשונה שאתה קורא את מה שכתבת ברצף, שזו חוויה שונה מאוד מכתיבת רומן, למשל.

"פתאום, בסוף, כשיש את המכלול הזה של השירים ומרכיבי הספר, אתה יכול להתחיל להסביר דברים לעצמך – זה מלמד אותך המון על עצמך ועל הכתיבה שלך, דברים שלא הרגשת בהם במהלך הכתיבה עצמה. בין הספר הזה לקודמו חלפו שבע שנים, ובהדרגה הצטברו שירים, כמו אלו הקשורים בילדים. בנקודת המבט הזו, בדיעבד, אני רואה שהשאלה של המאבק מצויה גם בספריי הקודמים ופתאום ההקשר של הילדים נכנס לתוכה, והיא קיבלה משמעות אחרת, של ליצור להם את המרחב האחר, את המקום שאפשר לגדול בו. זהו מאבק במובן של בנייה של משהו חדש ואחר".
צילום: נועה ברזנר

ספר שירים הוא אנתולוגיה של עצמך. אלמוג בהר צילום: נועה ברזנר

הקריאה הראשונה הזו, של רצף שיריך משבע השנים האחרונות, יוצרת בך תחושה של קריאה במעין יומן?

"יש בשירה אלמנטים של כתיבה יומנית. בשלב העריכה, אתה במובן מסוים מפרק את היומן. בספר הראשון הורדתי את תאריכי השירים, ולא חזרתי לכלול אותם גם בספריי האחרים, ובכלל, היום אני כבר פחות כותב לעצמי את תאריכי כתיבת השירים – אני מרגיש שזה סוג של פיגומים שאפשר להסיר. אתה לוקח משהו שהוא חומרי חיים ושיש בו רצף ביוגרפי – הביוגרפיה של הכתיבה קשורה הרי לביוגרפיה של החיים, אבל היא קשורה גם לביוגרפיה של הקריאה, היא אחרת, ואתה משבש את הסדר – אין רצף כרונולוגי בספר. אלו דפי היומן, אחרי שהם נתלשו והודבקו מחדש, ואחרי שעברתי עליהם עם דיו שחורה ומחקתי".

בני אומר בשמחה הכל בעיתון הארץ

בשירך 'אהובתי עושה עמי אהבה בשמות של מאכלים', כתבת: 'אהובתי לוחשת מילים רבות לתבלינים לפני שהיא משליכה אותם לסיר, ולי היא רק אומרת: בוא, הכנתי לנו אוכל שישביע את הלב, שישביע את כל הספקות'. מה משביע את השירה, עבורך? מהו האוכל שהיא זקוקה לו – פיסות חיים יומיומיות או התרחשויות גדולות?

"האמת היא ששירים מתחילים מהרבה דברים מאוד שונים – משפט שהבן שלי אמר לי, או דווקא מישהו שהיה לידי באוטובוס, או משהו מהשוליים של שיר שקראתי, או נוכח אירוע מסוים, נוכח התרחשות ביתית, או גדולה יותר, כמו הפגנה, או משהו בטבע. שירים הם קומפקטיים, ויכולים ללכת אתך, והם מלווים אותי ברבות מהתחנות. אגב, אני לא יודע אם שובע הוא המטרה, אם זה מה שאנחנו רוצים להגיע אליו, כי אז יכול להיות רוגע של היעדר כתיבה", מוסיף בהר בחיוך. "אבל מבחינתי, השירים מלווים את הדרך, ולכן אולי התנועה, במובן מסוים, היא עניין חוזר בשירים. הם מלווים את ההשתנות של החיים".

שירים לאסירי בתי-הסוהר

שירים לאסירי בתי-הסוהר עטיפת הספר

בשיר העוסק במשחק עם בנך, כתבת כך: 'כשאני הולך ממנו למחברת, לכתוב על בני המשחק בלגו, הוא בוכה, מזכיר לי שעליי ללכוד את אהבתנו בזמן, ולא את הזמן בשירים'. אתה מרגיש לפעמים שכתיבת השירה באה על חשבון החוויה, שאתה מנסח בראשך את השורה שתלכוד את הרגע, במקום לחוות אותו במלוא עוצמתו?
"זה יוצר, לרגעים, לפחות, תודעה כפולה – אתה גם מצוי בתוך הזמן, המקום או החוויה, וגם מתבונן עליהם מבחוץ. יכול להיות שזה מתרחש לא רק בכתיבה, אלא גם בסוגי יצירה אחרים, ואולי זה קשור גם לסוגי אופי שונים. יש משהו ברגעים עם הילדים, וגם, להבדיל, ברגעים קשים, שמציב בפניך את השאלה מהו הערך של כל זה – אם תהיה פליט ותברח, האם תיקח אתך את השירים? האם תכתוב שירים בבריחתך? יש משהו מאני-דיפרסיבי במחשבה על שירה – מצד אחד, היא נראית כדבר החשוב ביותר, שיכול ללכוד את היופי ולהעניק משמעות לדברים, ומצד שני, יש את הרגעים שבהם מתבהר שיש דברים חשובים ממנה וגם שיש דברים שלא מותירים לשירה מקום.

איך ישכחו האוהבים אהבתם

"אני חושב שזה משהו שליווה את השירה לאורך דורות. אם חושבים על התפילה – שהיא בעצם פיוט קדום, 'נשמת כל חי', אז זה בדיוק שם – מצד אחד, האדם חושב שכדי להלל את האל צריך לשיר לו, ומצד שני, הוא מגלה שלא משנה מה ישיר לו, זה לא יספיק. ואז, האל מציע לו משענת שבה האל עצמו בוחר בשירי זמרה ומעניק משמעות לכתיבת שירים, אף על פי שהם אפסיים נוכח האל. ההיקרעות הזו בין הקצוות – השירה כדבר מאוד חשוב והשירה כדבר אפסי, מלווה את השירה ואת הכתיבה תמיד. יש את ההיקסמות ממנה, אבל לעיתים קסמה מתערער".

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה אחורית

חרדה למעמדה של ההגמוניה האשכנזית

שיחתי עם בהר נערכת בימים טעונים, ימים ספורים לאחר הגשת דו"ח ועדת ביטון ואחרי הסערה שחוללו הפוסט המדובר שהעלה מבקר הקולנוע הוותיק וממייסדי האקדמיה הישראלית לקולנוע גידי אורשר, ופוסט התמיכה שכתבה המשוררת אגי משעול, הקושרת בין דבריו של אורשר לפעילות הועדה, על אף שהוא עצמו הדגיש כי אין קשר בין השניים.

"דבריו של גידי אורשר אולי אינם ראויים לתגובה, למעשה. לא ברור מהו המטען התרבותי שאדם כזה מביא איתו, אם כך הוא מתבטא, ובעבר גם טען שהקשת הדמוקרטית המזרחית היא השטן. חשוב פשוט לעמוד על כך שדבריו של גידי אורשר מבטאים בורות, גזענות, גועל וחרדה. מתוך הבורות שלו בתרבות המזרח הוא מנכס את הרפואה וההשכלה לאשכנזיות", אומר בהר.

"מעבר לבורות של אורשר בתרבות המזרח ובמקום של השכלה ורפואה בתוכם, בניכוס שאורשר עורך להשכלה ולרפואה אל האשכנזיות, ובגזענות של דיכוטומיה זאת, דבריו מבטאים גם גועל מן המזרח וחרדה מפני התהפכות היוצרות, הרגע שבו ההגמוניה האשכנזית תאבד חלק מן הפריבילגיות שלה ויהיה עליה להתחלק בהן עם המזרחים. חרדה זאת דומה לחרדה הגברית מפני השתלטות נשים, ולחרדה הציונית מפני פלסטינים", הוא מוסיף.

ערבית חובה

המלצותיה של ועדת ביטון, בראשה עומד המשורר וחתן פרס ישראל לספרות ארז ביטון, הוגשו לפני כשבוע לשר החינוך נפתלי בנט, והן כוללות סעיפים רבים המתייחסים לאופן בו יש, לדעת חברי הועדה, לשלב בתכניות הלימודים בבתי-הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה תכנים ופעילויות העוסקים ביצירה, בתרבות ובהיסטוריה של יהדות ספרד והמזרח. מעיון בדו"ח עולה כי המשותף לכלל ההמלצות, המקיפות תחומים משיקים רבים, הוא הכרה בקיומו של נרטיב היסטורי-תרבותי נוסף, המתקיים במקביל לזה הנלמד באופן נרחב במערכת החינוך היסודית והעל-יסודית ובאקדמיה. הטמעתו של נרטיב זה תוכל להתבצע אם במקביל לעריכת שינויים ותוספות בחומרי הלימוד והמחקר, הוא יזכה לגיבוי מצד המערכות השונות.

ואכן, לצד דגש על רפורמה בתכניות הלימוד, ישנה התייחסות גם לאופנים אחרים בהם יש להביע הכרה במורשת יהדות המזרח, דוגמת בחירת שמותיהם של רחובות, הפקת סדרה שתשודר בטלוויזיה החינוכית ותעסוק ביהדות ספרד והקמת מוזיאונים שיוקדשו לקהילות השונות. בין ההמלצות המופיעות בדו"ח שהוגש, ישנן גם כאלו הנוגעות להגברת ייצוגם של בני עדות המזרח במועצה להשכלה גבוהה וכן להקמתם של ועדות וגופים ייעודיים להנכחת מורשת זו.

האם אתה מסכים עם המלצותיה של הועדה?

"עדיין לא קראתי את כל הדו"ח הארוך של ועדת ביטון, אך קראתי חלקים מתוכו, ואקרא את כולו בהמשך. בינתיים, אני יכול לומר כי אופן הצגתו בחלק מן התקשורת – כאילו עיקר המלצות הועדה נגעו לביקור בקברי צדיקים, הוא שקרי ומגמתי", טוען בהר. "מה עוד שאין זה ברור שמי שמיהרו להגחיך ביקורים אפשריים בקברי צדיקים מסורתיים, ממהרים להגחיך את הביקורים המאורגנים של מערכת החינוך, תנועות הנוער והצבא – כולם בכפייה, בקברי הצדיקים החילוניים, קבר בן-גוריון, קבר הרצל, קבר רבין, קבר רחל המשוררת וקבר טרומפלדור.

"אני יכול לומר, באופן עקרוני, שיש צורך לשנות את הדרך שבה נוכחת התרבות המזרחית במערכת החינוך, וכן באוניברסיטאות, כיוון שהמצב הנתון שבו אנחנו מצויים הוא של ניסיון מאורגן של המדינה למחוק את התרבות המזרחית, שהוחלף בכמה שלבים בתיקונים קלים, אשר אף אחד מהם לא היה הנכחה רחבה ומלאה של התרבות המזרחית, אלא הנכחה של חלקים קטנים מתוכה אשר הלמו את המיתוס הציוני".

איזו יצירה מן התרבות המזרחית, למשל, נלמדה בשל האופן בו התאימה למיתוס הציוני?

"קחי, למשל, את הספר 'תרנגול כפרות' של אלי עמיר, אשר בחוויה שלי כתלמיד בית-ספר, שאותה אני זוכר באופן מפורש, היה הטקסט הראשון מן המורשת שלי לאחר התנ"ך, שנכלל בבית-הספר, כאשר למדנו אותו בכיתה ח'. היה זה משמח, מצד אחד, שמשהו סוף-סוף נכלל, ומצד שני עצוב, בשל הדילוג על אלפי שנות תרבות והכללה של יצירה אחת מאוחרת. לכן, אני חושב שבהחלט יש כעת צורך לבצע שינוי עמוק ומקיף במערכת החינוך, בלימודי הספרות וההיסטוריה, בטקסים, בטיולים ובהשכלה הגבוהה", אומר בהר. בהקשר זה, יש לציין כי בהר מוזכר בדו"ח ועדת ביטון כאחד המשוררים שהועדה ממליצה על שילוב טקסטים פרי עטם בתכנית הלימודים.

"לדעתי, השינויים הללו יתאפשרו רק על ידי כך שהשפה הערבית תהפוך לשפת חובה במערכת החינוך, מכיתה א' או ב', וכך אפשר יהיה להנכיח גם את היצירה היהודית הענפה בערבית; ורק על ידי כך שבמקביל גם תלמידי בתי-הספר הממלכתיים ילמדו חלק משמעותי מתורה שבעל-פה ויוכלו להתמודד עם קטעים מתוך המשנה והגמרא, בהלכה ובמדרש, ויפגשו את סוג העברית של לשון החכמים, וכן את הלשון הארמית. רק כך הם יוכלו להכיר את התרבות המזרחית לעומקה, על הרצף הארוך שלה, וכך יפגשו את שירת ספרד מתור הזהב, לא כתחנה חד-פעמית עברית המנותקת מערבית, אלא כשירה המפגישה מסורות עבריות וערביות, מסורות קודש וחול, עומדת ברצף עם התרבות שלפניה ומשפיעה על התרבות שאחריה. כמובן שראוי שבדיוק בשלב הזה תהיה גם הנכחה מקיפה של התרבות, הספרות וההיסטוריה האתיופית במערכת החינוך, במקום שיהיה צורך להמתין לכך עוד שישים שנה, כמו עם הספרות, התרבות וההיסטוריה המזרחית", מוסיף בהר.

להכשיר את הקרקע לשינוי

"לדעתי, קודם כל חשוב שבין היושבים בועדות של משרד-החינוך יהיו אנשים המצויים בתרבות ובספרות המזרחית, לדוגמה, בכותבי פיוט מארבע-מאות השנים האחרונות, בספרות מדרשית ורבנית, בספרות שכתבו יהודים בערבית ובספרות מזרחית חדשה בישראל בעברית", משיב בהר כאשר אני שואלת אותו כיצד נכון, בעיניו, לבחור את היצירות הספרותיות הנלמדות בבתי-הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה. "דומני שבעבר לא היה מקום מרכזי למומחים לתחומים אלו בועדות משרד-החינוך. חשוב גם שלמורים תהיה אפשרות בחירה כמה שיותר גדולה בנוגע ליצירות שהם מלמדים, אך מצד שני, אי אפשר להתפשר על כך שכל היצירות המזרחיות שייכנסו יהיו בקטגוריה של 'יצירות בחירה'.

"אני הייתי בוחר לעדכן את לימוד שירת תור הזהב בספרד בצורה שתחבר את שירת החול הספרדית למקורותיה והשפעותיה המובהקות בשירה הערבית בת הזמן, ומצד שני מדגיש את הקשר של מסורות הפיוט הספרדיות למסורות חיות בקהילות שונות, בטקסי חיים ובבתי-הכנסת", הוא מציע. "לאחר מכן, הייתי מלמד פייטנים שיצרו ברצף שבין תקופת ספרד למאה העשרים. בנוסף, הייתי מדגיש את יצירתן של נשים במזרח, מהרבנית אסנת ברזאני בכורדיסטאן במאה השבע-עשרה, ופרחה בת יוסף במרוקו במאה השמונה-עשרה, ועד יוצרות נשים יהודיות מזרחיות במאה העשרים.

כל הספרים שלי

"כמו כן, הייתי מדגיש את יצירתם של יהודים בערבית, דרך לימוד של אחד מסיפוריו של סמיר נקאש וסיפוריהם המוקדמים של סמי מיכאל ושמעון בלס. במקביל, הייתי מנכיח יצירה של פלסטינים בעברית, כגון אנטון שמאס, עטאללה מנצור וסייד קשוע. הייתי גם מלמד את הספרות המזרחית בישראל ברצף שמתייחס ליצירות שנכתבו לפני ארבעים ושמונה, כגון יצירותיהם של יהודה בורלא, יצחק שמי, אריאל בן ציון, מרדכי טביב – שספרו הראשון ראה אור בארבעים ושמונה, ולפרוזה ושירה שנכתבו לאחר ארבעים ושמונה, כמו יצירותיהם של אהרון אלמוג, אמנון שמוש, סמי מיכאל, שמעון בלס ועוד רבים".

"בנוסף, ובמקביל לנוכחות המסוימת של ספרות אירופאית ואמריקאית בתכניות הלימודים, הייתי מצרף גם ספרות ערבית – יצירות קלאסיות כגון כלילה ודימנה, אלף לילה ולילה, ספרות המקאמות ושירת אל-מותנבי, ויצירה מודרנית – תאופיק אל-חכים, טאהא חוסיין, יוסוף אידריס ונגיב מחפוז. הרחבת האופק של התלמיד לספרות שאינה אירופו-אמריקאית יכולה להתרחב בלימודים המורחבים של חמש יחידות, או ביצירות הבחירה, גם לספרות פרסית, תורכית, הודית, סינית, יפנית ואתיופית.

"באופן מובהק, תהליך זה יצריך כתיבת תכניות לימודים חדשות, וכאמור עדכון של הוועדות, וכן עדכון של תכני הלימודים בתכניות למורים במכללות ובאוניברסיטאות", מדגיש בהר. "כל אלו תלויים בהרחבת המחקר האקדמי על תחומי יצירות אלו, על ידי הוספת תקנים בנושאים של ספרות ערבית-יהודית וספרות מזרחית, ובעידוד מכוני מחקר, וקבוצות מחקר בנושאים אלו. החוסרים הקיימים בבתי-הספר מבטאים גם העדפה אקדמית עד כה לגבי תחומי המחקר, ויש לעודד שגם בה יהיו הרחבה וגיוון מתאימים. דומני כי הדור כשיר לכך".

 

 

 

פורסם בקטגוריה שירים לאסירי בתי-הסוהר | עם התגים , , | כתיבת תגובה

אריאל בן אטלנטיס

בעצם אני מוציא כאן מחושך מגירה של 28 שנים ספר הרפתקאות שכתבתי ב-1988 בגיל תשע וחצי, וקורא לראשונה מחדש את הסיפור. בינתיים עמוד הכריכה, תוכן העניינים והעמוד הראשון. בהמשך ההמשך.

אריאל בן אטלנטיס כריכה

הספר הראשון שכתבתי היה "המרוץ אחר הזמן". כתבתי אותו כשהייתי בן 9 ב-1987, ובעצם כתבתי בו עלילות חדשות לטוני ודאג מן הסדרה "מנהרת הזמן", בשתי מחברות שורות שהצמדתי זו לזו.

"אריאל בן אטלנטיס" היה הספר השני שכתבתי, אבל היה זה הספר הרציני הראשון שלי: שלוש מחברות שורה 40 דף של דפרון כתובות משני הצדדים בעיפרון, עם מספור עמודים – סך הכל 161 – ותוכן עניינים – 18 פרקים. 
הספר מספר את קורותיו של אריאל שנולד בארץ, אך הוא למעשה צאצא ליבשת אטלנטיס, ומצווה על ידי דת אטלנטיס לצאת למסע באפריקה, בונה מטוס שיביא אותו לקונגו, פועל כבלש, מחפש את אוצר אטלנטיס, חוזר לארץ ומקים את מיב"י – ממשלת ילדים במדינת ישראל – ואחר כך הופך לפיזיקאי, וגם יוצא לברזיל להקים את מי"ב – ממשלת ילדים ברזילאית. 

הספר כלל שרטוטי מטוסים וחלליות ומפות, ונקטע בפרק "עסקי הנפט" שבו אריאל הופך לאיש עסקים וחושף שדות נפט ליד עכו וליד ים המלח. 
על הכריכה נכתב שהכתיבה התחילה ב-10.3.1988, ובסוף הספר נכתב שכתיבתו הסתיימה ב-5.8.1988, כשהייתי כמעט בן עשר. 
כלומר, לא קראתי את הספר כמעט 28 שנים. בשבועות הקרובים אתחיל לקרוא אותו שוב, ואעלה לכאן קטעי צילומים מתוכו.

אריאל בן אטלנטיס תוכן עניינים

ילד מתחיל לכתוב ספר. הוא יושב ליד שולחן העץ החדש שבנה אביו, שבו מגירות להטמין את המחברות, וכל מה שייכתב בהן. הוא כותב על כריכת המחברת את שם הספר שעליו החליט: "אריאל בן אטלנטיס" (מתחת כתוב דבר-מה אחר שמחק ושוב אינו יודע לפענח), לצד השם הוא כותב את תאריך התחלת הכתיבה: 10.3.1988 (הוא עוד מעט בן תשע וחצי, הספר הקודם שכתב במחברת, כשהיה בן שמונה וחצי, "המרוץ אחר הזמן", סיפר על טוני ודאג, גיבורי סדרת הטלוויזיה "מנהרת הזמן" שהיה רואה, אבל הפעם יהיה זה ספר אמיתי יותר, על גיבור משלו, עם עלילות חדשות לגמרי שיברא מרוחו), ומתחת לאלו כותב: "מאת אלמוג בהר". הוא מחזיק את העיפרון ביד ימין.

כך הוא יתיישב ערב ערב לכתוב בחדרו לאורך חמישה חודשים, מאחורי דלת סגורה, על החיים שהוא לא חי. הוא ימציא גיבור שיפעל בעולם ולא ילך לכיתת בית-ספר כמוהו, אלא יטוס, ימצא אוצרות, יפענח תעלומות, יקים ממשלות, ירקוד עם נערות. הוא מעניק לגיבור שם של גיבור: אריאל, ולצדו את שם משפחתו שלו: בהר. אבל הגיבור יחצה ברגע את הגבול מינקות לבגרות, בלי לעבור בילדות הארוכה והקשה והמבלבלת, שהיא כבר געגוע לינקות המוקדמת, לפני הדאגות, והיא כבר געגוע לבגרות שתהיה, לעצמאות, לידיעה מי אתה, לריקודים עם הנערות.

הוא מעניק שם לפרק הראשון: "שאר בשר מאטלנטיס". הוא מעניק לרופא המיילד שם משפחה אשכנזי: לבקוביץ. הוא מעניק להורים שמות תנ"כיים: מרים ויעקב. הסיפור מתחיל בלידה, כפי שסיפורים צריכים להתחיל. הוא מדייק במספרים: הילד נולד לפני שעתיים ו-37 דקות, הוא גדל במהירות וגובהו כבר 128 ס"מ. הילד כבר יודע לדבר, ומספר כבר את שליחותו, כלומר גבורתו, ואת פרידתו (רק אחר כך הוא יחזור לחיות קצת חיים של ילד): "אני שאר בשר מהיבשת אטלנטיס צריך להגיע ליבשת השחורה יבשת אפריקה כי כך מצוה עלי דת אטלנטיס". מי מלמד את הילדים שאפריקה היא "היבשת השחורה"?

האב לא מסכים עם הבן: "אינני מסכים, באפריקה יהיו לך הרבה סכנות ואילו בישראל לא יהיו לך סכנות". האם מוסיפה גם היא אחריו: "האם אתה רוצה לעזוב אותנו ואת מולדתך בגלל שאתה שאר בשר מאטלנטיס? ואם זה כך אז גם אנחנו שארי בשר מאטלנטיס?". האם מציבה את בנה כאברהם שאלוהים אמר לו "לך לך", והיא מבקשת להתנגד, להזכיר לו את תרח ואת נחור. אבל הבן מכיר שושלות שאינן ביולוגיות: "אתם אינכם בני אטלנטיס", ואיש המדע, הרופא, מצטרף מיד אל הגיונו: "יכול להיות שבנך הוא שאר בשר מאטלנטיס ואת לא".

ההורים חוזרים עם בנם במכונית לרעננה, והבן נקרא על-ידי אביו לבחור את שמו: "מה השם אשר אתה רוצה", והוא עונה בלא היסוס (במקור בשגיאת כתיב: בלו היסוס): "אריאל". הילד כבר יודע שיטוס לאפריקה במטוס, מטוס שאותו ימציא ויקרא על שמו: "מטוס-ארי-האל", ועליו ירוויח 100,000 דולר (סכום גדול למדי בשנות השמונים של המאה העשרים). את המטוס הוא מתחיל להמציא כבר בעמוד הראשון לסיפור, אחרי שהוא מבקש מנועים מקולקלים מאביו: "אבא האם יש לך מנועים מקולקלים שלא בשימוש?" ומקבל מנוע של מכונית מרוץ, וכפי שנראה בעמוד הבא, גם של סירה ומאוורר ומייבש שער.

אריאל בן אטלנטיס עמוד ראשון

פורסם בקטגוריה אריאל בן אטלנטיס | עם התגים , , | כתיבת תגובה

מתי רציתי להיות סופר?

א.

מילדות, מעט אחרי שלמדתי לכתוב את האותיות בכיתה א', רציתי לכתוב שירים. ובאמת באותה שנה, או שנה לאחר מכן, העזתי לפרסם שיר אחד בעיתון בית-הספר.

ב.

כעבור זמן קצר החלטתי שאני רוצה לכתוב סיפורים. כתבתי על עלילות אריאל בן אטלנטיס וממשלת ילדים במדינת ישראל, על מדע בדיוני ומרגלים של המוסד במוסקבה.

ג.

באותו זמן לא שאלתי את עצמי למה אני כותב, וגם לא האם אני רוצה להיות סופר.

דווקא עכשיו, בשעה שאני מבקש לכתוב על הכתיבה, למצוא לה הסבר או סיבה, אני יושב מול הדף הריק זמן רב. האם יודעים הנגרים למה הם מנגרים? והזמרים מדוע הם מזמרים? אני חושב, אם זיכרוני אינו מטעה אותי כתמיד, שבתחילה עמד יצר הקנאה. קראתי בַספרים ונידבקו לשפתיי מילים יפות כל-כך וצירופים נאים כל-כך, שקודם לא ידעתי שהם מן האפשר. והתקנאתי. אחר-כך עמד יצר התחרות, וניסיתי להעמיד צירופים משלי בניסיונות אין ספור. עד שנעשיתי מרוצה מכמה מהם, ונעשתה לי גאווה.

לבסוף תקף אותי הפחד: קהלת הזקן איים: "אין זכְרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא-יהיה להם זכָּרון עם שיהיו לאחרונה". וניסיתי אני הקטן לעמוד ולזכור, ולספר, אולי יעמדו כוחות הזיכרון ויגברו על כוחות השכחה, אולי יתחברו שוב ראשונים ואחרונים במעשה סיפור אחד. ואף-על-פי שיודע אני שלא היא, ושנועדים אנחנו כל אדם לבדו וכל הדור וכל האנושות כולה לשוב אל סלע השכחה והאלמוניות, ממשיך אני לנסות. אולי כי כבר נעשתה לי הכתיבה הרגל, בהמתנה בתחנות האוטובוסים, בחשכה שלפני השינה, בשולי הספרים אותם אני קורא.

ד.

אחרי שכתבתי עוד כמה שנים מסיפורי המדע הבדיוני ומעלילות הריגול, והמשכתי קורא בספרים שמצאתי על המדפים בספריה העירונית, גיליתי שעוד לא כתבו עלי ועל בני משפחתי ועל בני דורי בספרים. והתחלתי כותב עלינו, אחרי שנים ארוכות שהתאמצתי לשכוח. ועל כן ביקשתי לעצמי את השם מזכיר ולא סופר, או לחילופין: מקיץ בן נרדם.

ה.

אבל כששבתי להיות יהודי חולה זיכרון, זב היסטוריה, משוגע תאריכים, ולסחור בפסוקים בין עברית לארמית, בין ארמית לערבית, בין ערבית לספניולית, התקנאתי בסינים המשוטטים בדרך ריקים, במקום שבו אין המילים והדברים אחוזים אלו באלו כשערות הזקן. עד שמצאתי סיפור המעשה ברִבִּי שמעון והתנחמתי: "אמר רִבִּי שמעון: פעם אחת עליתי לישיבה של מעלה, וביקשתי לפגוש ראש ישיבה של מעלה ופגשתי מזכירו. שאלתי כמה ספרים חיבר ראש ישיבה של מעלה וענה לי מזכירו שאין ראש הישיבה עסוק בכתיבת ספרים אלא במחיקתם, ועד עתה מחק אלפיים ספרים. ואני מימי לא חיברתי ספר, אך גם למחוק לא הצלחתי".

ו.

החלטתי שאם כך לא אהיה סופר כפי שביקשתי, אלא אהיה מאסף אסופות לדברי חכמים, ודרשות ומדרשים. שכבר נאמרו כל הדברים, ורק מוטל עלינו בכל דור לאסוף מחדש הדברים הנאים לנו, ולסדרם, ולתרגמם, ולהניחם לפני הקוראים.

האמנתי כי דברי תורה עומדים לדורות ואילו סיפורי אנוש זמנם קצוב, וחשבתי, אם אערב אותם אלו באלו אולי יעמדו סיפורי האנוש לצד דברי התורה יציבים, ועתה חושש אני אולי אפילו דברי התורה שיהיה גם זמנם נקצב כזמן אנשים.

וכדי להרגיע עצמי אני מספר ללבי שוב ושוב בדברי המדרש: "יום-יום מגילת שיר השירים חוגרת שק ומתייצבת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת, ריבונו של עולם, עשאוני בניךָ כינור שמנגנין בו לֵצים, שהובילוני לבתי משתאות לשמש בין חושקים, וריבונו של עולם משיב לה בהיפוכו של דבר, הרי לֵצים אלו סופם שמה שאמרו בניגון של שחוק יחדור אל לבם אף יותר מניגון של בכי, והם מרבים שמךְ בעולם, שלא יהיה אובד אף בבתי משתאות".

ז.

וכשמצאתי עוד מדברי רִבִּי שמעון העתקתים מיד למחברתי:

"אמר רִבִּי שמעון: מעלה נמוכה לדבר שאין זוכר שם אומרו וכל העולם אומר פלוני אמר ואלמוני מסר. מעלה גבוהה לסיפור שכולם זוכרים שם מחברו ואף מי שמסר משמו ומביאים דבר בשם אומרו ומסבירים: אמר שלמה אמר דוד אמר משה אמר אהרון אמר יעקב אמר יצחק אמר אברהם. ומעלה שאין גבוהה ממנה ששוכחים שם מחברו וכל העולם מוסר הדברים משמו: אני אומר. ועוד מעלה מיוחדת קיימת לאותו חיבור שלא מחבר אחד חיברו, אלא רבו מחבריו ומשניו, וכל אחד נטל ממנו מילה או הטליא בתוכו מילה, עד שאינך זוכר ראשיתו ואינך יודע להבדיל מי אמר ומה אמר, ואז אומר אתה: והעולם אומרים. ואני כל שחיברתי לקחתי מדברי אחרים ומחקתי מהם מילים או הוספתי בהם מילים, או לקחתי דבר אחד מאיש אחד ודבר אחר מאיש אחר, ושזרתי ביניהם, שלא יהיו העולם אומרים: רִבִּי שמעון אמר, אלא שיהיו אומרים תמיד אחרי: והעולם אומרים".

 

פורסם באתר "שיחה מקומית"

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת