עוד קצת על התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית – ההשקה הערב

א.

אני חש בר מזל להיות חלק מהצוות המייסד וחלק מצוות ההקמה של התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية, תכנית בין-אוניברסיטאית, המשותפת לאוניברסיטת תל-אביב ובן גוריון, לתואר ראשון שתתחיל לפעול לראשונה באוקטובר 2017, אשר תושק ב-22.6 בעלמא, בית לתרבות עברית בתל-אביב. לא כל אחד זוכה להיות חלק מרגעי עיצוב הדיסציפלינה האקדמית שהוא חלם עליה, לא כל אחד זוכה לכך שזה יתאפשר בזמנו, שרוח התקופה ורוחו שלו יסתנכרנו, ולו לרגע.

לאתר הרישום לתכנית דרך אוניברסיטת תל-אביב

לאתר הרישום לתכנית דרך אוניברסיטת בן-גוריון

לעמוד הפייסבוק של התכנית לעדכונים שוטפים

אני מקווה שהתכנית תהווה חלק מניסיון להתמודד עם שאלות הרות גורל לחיי כולנו:

איך מחברים בין ההיסטוריה הקצרה של מזרחים בישראל להיסטוריה הארוכה של יהודים בארצות האסלאם?

מה בין התרבות היהודית בעולם הערבי לאורך יותר מאלף שנה לתרבות המזרחית העכשווית בישראל?

מה שכחנו מן החיבורים שבין היהדות לאסלאם שנוצרו בתרבות הערבית-היהודית?

איך שבים לרגעי הקרבה שבין עברית לערבית ובין יהדות לאסלאם לא כמהלך רומנטי או נוסטלגי, אף על פי שאני למעשה חובב נוסטלגיה, אלא כהתבוננות פנימית מעמיקה?

איך הולכים מעבר לדיכוטומיות שמציעה לנו התרבות השלטת, בין דתיים לחילונים, בין אשכנזים למזרחים, בין יהודים לערבים, בין מזרח למערב?

כיצד התרבות הערבית-יהודית מאתגרת את התרבות הישראלית, ואת ההפרדות הנוכחות לעיתים גם באקדמיה בין עברית לערבית, בין יהודים לערבים, בין מסורת למודרנה ובין קודש לחול?

איך מעבירים את ערביותה של יהדותנו ואת יהדותה של ערביותנו לא כמוצגים מוזיאוניים, לא כעבר שמעבר להרי החושך, אלא כאופק עכשווי?

מה הדרך שבה השתמרה בבית-הכנסת ובמסורת ובפיוט חלק מן הערבית, והמבטא העברי על דרך הערבית, מלמדת אותנו על עצמנו?

איך לומדים מחדש את המצב הדו-לשוני העברי-ערבי של אבותינו כדי לדבר עם עצמנו, לדבר עמם בחלום, לדבר עם אלוהים בצורה מעט שלווה יותר?

איך לומדים ערבית אחרי שכבר אין ממי ללמוד את השפה בבית? ואיזו ערבית לומדים אז – ערבית ספרותית? ערבית-יהודית-בגדאדית? ערבית פלסטינית?

איך אנחנו יכולים ללמוד מן הדו-לשוניות הפלסטינית העכשווית בין עברית לערבית משהו על עצמנו?

מה מיוחד בדו-לשוניות העברית-ערבית של היצירה התרבותית הערבית-יהודית, והאם ניתן למצוא דמיון בינה לבין הדו-לשוניות ביומיום וביצירה של פלסטינים בישראל?

מה היחסים בין הדיכוי התרבותי, הכלכלי והפוליטי של מזרחים בישראל?

האם מזרחים, פלסטינים, אשכנזים, אתיופים ורוסים יכולים ללמוד יחד את התרבות הערבית-היהודית, ללמוד וללמד זה את זה, ללמוד ולחבר זאת לעולם שלהם?

למה הזיכרון הערבי-היהודי הושכח גם בישראל וגם בעולם הערבי (אולי למעט מרוקו) – והאם אנחנו ברגע של שינוי אפשרי, כאן ובשאר המזרח-התיכון וצפון-אפריקה?

מה יכולות ההיסטוריה והתרבות הערבית-יהודית ללמד את העולם הערבי העכשווי על עצמו?

האם השבר המזרחי בארץ ביחס לתרבותנו הוא תהום שאין לחצות אותה, או שדווקא ההפרזה בעוצמת השבר היא זאת שלא מאפשרת לנו לראות שאנחנו עדיין במזרח-התיכון, עם העברית הסמוכה אל הערבית, והלימוד מחדש אפשרי?

האם אפשר "להשיב עטרה ליושנה" או שאין אף פעם שיבה, אלא תמיד יצירה מחדש – אחרת העבר הופך למוזיאוני או לפוחלץ?

איך אנחנו מצליחים בכל זאת לשוב דרך המוזיקה בקלות רבה הרבה יותר מאשר דרך הספרות או המחקר האקדמי – האם זה המקום של המוזיקה שמעבר לשפה, ואפילו מעבר לאובדן השפה? האם המוזיקה היא תפילה, שיר ערש, לחש המשיב אותנו לרגע לבית סבתא? לבית הכנסת?

מה יקרה כאשר ילך לעולמו הדובר האחרון של הערבית-היהודית ללהגיה השונים?

האם יהיה דור רביעי מזרחי? ודור חמישי ושישי?

למה נפלנו באוניברסיטאות עד היום בין הכסאות של החוגים לספרות עברית ולערבית? בחוג לספרות עברית נעלמנו במאה ה-12, לאחר שירת תור הזהב הספרדי, ונולדנו מחדש על פי רוב בראשית המאה ה-20 אצל יהודה בורלא – בלי ר' ישראל נג'ארה ור' שלם שבזי ור' דוד חסין והבן איש חי ור' דוד בוזגלו, ובלי היצירה בערבית, ובחוגים לספרות ערבית פעם ביקשו ללמד רק את הספרות הקלאסית, ורק את הערבית הספרותית, בלי להגיע למאה ה-20, ועם מקום מצומצם לדיאלקטים.

למה נפלנו באוניברסיטאות בין הכסאות של החוגים להיסטוריה של עם ישראל ולימודי מזרח תיכון וסוציולוגיה? בחוגים להיסטוריה של עם ישראל היינו נישה שולית בתולדות העם היהודי בחמש מאות השנים האחרונות, בחוגים ללימודי מזרח תיכון לא שמעו שחיינו במזרח התיכון, בחוגים לסוציולוגיה נולדנו לרוב ב-48, בלי עברנו בעולם המוסלמי.

ולמה עד שנת 2017 מעולם לא נפתחה תכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית באוניברסיטאות בישראל, ולמה אנחנו פותחים את התכנית דווקא עכשיו?

האם הערבית היא שפה יהודית?

האם העברית היא שפה פלסטינית?

האם אפשר להחיות שפה אילמת בגרון?

האם אפשר שלא להחיות אותה?

מה נלמד את ילדינו?

מה נלמד את עצמנו?

 

ב.

המסע לאישור ולבניית התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية בשלוש השנים האחרונות היה ארוך, והיו בו רגעי תקווה ואמונה ושמחה רבים (ובסוף  גם הצלחנו להגיע לאישור כל הגורמים), אבל היו בו גם לא מעט רגעי ייאוש, שאני התפתיתי להאמין בהם שלא נצליח בסופו של דבר לייסד את התכנית.

לקראת ההשקה המרגשת מחר בערב החלטתי לשתף אתכם בכמה מהתגובות השליליות הקבועות שקיבלנו לאורך כל הדרך. לדעתי הן מייצגות תשתית עומק של המחשבה על האפשרות שתכנית כמו שלנו תקום – תשתית עומק שעדיין נוכחת בתרבות ובמוסדות. עכשיו, עם הכוח מתוך אינסוף התגובות הנפלאות שקיבלנו מאז האישור, יש לי את הכוח למנות כמה מהתגובות השוללות שטרחו להטיח בפנינו פעם אחר פעם:

 

  1. "ערבית-יהודית היא לא שפה" – אנחנו, אגב, מעולם לא טענו שהיא שפה ולא וריאנט, דיאלקט, ז'רגון או משפחת וריאנטים ודיאלקטים, כי אנחנו זוכרים היטב את מה שנאמר בתחילת המאה ה-20, דווקא ביידיש וביחס ליידיש, ש"שפה היא דיאלקט עם צי וצבא", ביחס לשרירותיות לעיתים בקביעה מהי שפה ומהו ז'רגון, אבל גם כי חשבנו שמשהו השתנה במאה השנים שחלפו, והיום מותר ללמד באוניברסיטאות גם לשונות ותרבויות המתבססות על דיאלקטים וז'רגונים, ואין בנו עוד את התשוקה המודרניסטית והלאומית הבלתי-אפשרית לשפות "טהורות" (שהקבילה גם לתשוקה לגזעים טהורים – ואנחנו בכלל לבנטינים).
  2. אתם צריכים ללמד רק את התרבות הערבית-היהודית של ימי-הביניים – כל השאר זה פולקלור" – יש לי חיבה עמוקה וחיבור עמוק לתרבות הערבית-היהודית של ימי-הביניים, אבל אני גם יודע שההפרדה ההירארכית בינה לבין התרבות הערבית-היהודית המודרנית היא הסוד הכמוס של האוריינטליזם. ואני גם אוהב באופן עמוק את התרבות הערבית-היהודית המודרנית, ולא מוכן לוותר עליה, ולא חושב שאפשר ללמד ציביליזציה תוך כריתת חמש מאות השנים האחרונות מתוכה. זה עיוות המורגש היטב, ועיוות שלא מאפשר לתלמידים להתחבר באמת אל הלימוד. מלבד זאת אני גם אוהב פולקלור – ואפילו אם כל התרבות הערבית-היהודית המודרנית היתה פולקלור, הייתי בעד ללמדה (רגע, איך אתם מגדירים פולקלור? זאת מילה מעליבה כשאתם אומרים אותה? איזה חלק מהתרבות הבריטית המודרנית הוא בעיניכם פולקלור? למה?).
  3. "אתם צריכים ללמד רק את התרבות המזרחית בישראל שנוצרה בעברית- הערבית רק תרתיע את הסטודנטים" – התכנית בהחלט תכלול את התרבות המזרחית בישראל, ובלי חיבור אליה, שממנו גם נובעות הרבה מן המוטיבאציות שלנו להקמת התכנית וליצור תיקון, אי אפשר לדמיין את קיומה. מצד שני, זה בדיוק אחד השינויים המהותיים שאנחנו מבקשים לשנות – שהתרבות המזרחית לא תעמוד לבדה, ושסטודנטים יכירו את ההיסטוריה הארוכה והרצף התרבותי הארוך, וילמדו ערבית ספרותית וערבית-יהודית. הכלים הללו הם חלק בסיסי משינוי הפרספקטיבה. ובעצם אלו לא כלים, שפה חדשה, כמו שאומר הפתגם הספרדי, היא נשמה חדשה – והיא מאפשרת את פריצת הגבולות הצרים שהנשמה הישנה לעיתים הכתיבה לנו.
  4. "אתם מחזירים את המזרחים לגטו בהקמת התכנית הזאת" / "אסור לערבב עדתיות ומחקר אקדמי" – רגע, האם גם התכנית ללימודי דרום מזרח אסיה שמה את דרום מזרח אסיה בגטו? התכנית ללימודים ספרדיים ולטינו אמריקאיים שמה את דרום אמריקה בגטו ביחס לארה"ב? האם אתם מבטיחים שאם לא נקים את התכנית באמת תשלבו תכנים ערביים-יהודיים ומזרחיים באופן משמעותי בכל רצף החוגים, בספרות עברית וכללית וערבית, בפילוסופיה כללית ויהודית, בהיסטוריה של עם ישראל ומזרח תיכון וסוציולוגיה, בחוגים למוזיקה והאמנויות השונות – תיאטרון, ציור, פיסול וכו'? ומה זאת עדתיות? רק למזרחים יש עדתיות, או גם לאשכנזים ולסינים? ומלבד זאת – בכלל לא הודיעו לנו שהמזרחים יצאו מהגטו, אז לא כל כך חששנו.
  5. "לא הוגן שבתקופה שבה מצמצמים תקנים ביידיש אתם מקימים תכנית לערבית-יהודית" – שוב המסגור שבו ערבית-יהודית ויידיש צריכה להתגושש זאת מול זאת בזירת איגרוף, ובינתיים העברית צוחקת מן הקהל. וברצינות – אנחנו לא תומכים בצמצום תקנים ליידיש, ולא בחנו היכן חודשו תקנים ליידיש לאחרונה והיכן צומצמו. אנחנו תומכים בלימוד משמעותי של כל לשונות היהודים באוניברסיטאות בארץ. אף תקן לא צומצם בגלל התכנית שלנו. ואגב – אמנם הצלחנו להקים את התכנית, אבל עדיין לא הצלחנו ליצור תקן לתרבות הערבית-היהודית. הדרך עוד ארוכה.
  6. "מה שקרה לערבית-היהודית לא מיוחד. כל השפות היהודיות מתו, ובמילא – כבר לא שנות החמישים, וחשוב שתבינו – הכוונות היו טובות" – מתי טענו לייחודיות מוחלטת של הערבית-היהודית? וודאי שיש דברים שקרו איתה שמקבילים למה שקרה ללשונות יהודים אחרות, ויש דברים ייחודיים, ויש דברים דומים שקרו במצבים קולוניאליים ומצבים לאומיים ומצבי הגירה אחרים, ויש דברים ייחודיים. אנחנו חיים כאן בתוך מרחב דובר ערבית, ולכן זה בהחלט דבר מה ייחודי בעיסוק בערבית ביחס לעיסוק בלשונות יהודיות אחרות, וגם השפעת הסכסוך הישראלי-ערבי על מיקומה של השפה הוא ייחודי. ואיך לדעתכם מותה של השפה (למעשה – תהליך גסיסתה הנמשך עדיין) אמור לרפות את ידי הבאים ללמוד וללמד אותה, לחקור ולהנגיש, באוניברסיטה? ואכן כבר לא שנות החמישים, אבל גם בשנות החמישים לא הסכימו להקים תכנית כמו שלנו, אז היה מוקדם מדי ועכשיו כבר מאוחר מדי? אף פעם לא יגיע הזמן הנכון? ומה יעזרו לנו עכשיו הכוונות, טובות או רעות? אנחנו מתמודדים עם התוצאות. עם המחיקה. עם השבר התרבותי.
  7. "למה אתם מצטמצמים לתחום כה צר כמו התרבות הערבית-יהודית והתרבות המזרחית?" – מי שרואה בציביליזציה ערבית-יהודית בת יותר מאלף שנים, עם יצירה נרחבת בספרות, פילוסופיה, כתיבה רבנית ופופולרית בערבית-יהודית, ערבית ספרותית, עברית רבנית, עברית ישראלית ולשונות קולוניאליות כתחום צר – צריך להירשם לתכנית וללמוד שלוש שנים את התחום כדי שנתחיל לענות לו על השאלה.

 

היו עוד עשרות תגובות שוללות בואריאציות שונות, אבל שבע אלו חזרו שוב ושוב. אז אם לא השתכנעתם עכשיו מן התגובות הללו שבעצם זה רע מאוד שאנחנו מקימים תכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית לתואר ראשון בשיתוף פעולה של אוניברסיטאות תל-אביב ובאר-שבע – אתם מוזמנים לבוא לערב ההשקה מחר:

אתם מוזמנים לערב ההשקה של התכנית ביום חמישי הקרוב, ה-22.6, ב-19:30, בעלמא, בית לתרבות עברית, יחד עם ארז ביטון, שבא סלהוב, שמעון אדף, ד"ר הדס שבת-נדיר, פרופ' גלילי שחר, ד"ר חנה סוקר-שווגר, פרופ' אורן יפתחאל ובתקווה גם אתכם.

https://www.facebook.com/events/1948453158745795/?hc_location=ufi

 

***

البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية  هو برنامج دراسي جديد للبكالوريوس (BA) وهو مشترك بين جامعتي تل-أبيب (قسم الأدب) وبن-غوريون بالنقب (قسم الدراسات متعدّدة المجالات). ينطلق البرنامج بدءًا من السنة الدراسية 2017-2018.

يركّز البرنامج على مواضيع اللغة، والأدب، والتاريخ والفكر اليهودي المنبثق من الدول العربية-الإسلامية في الألفية الأخيرة. يشمل البرنامج تعليم اللغة العربية الفصحى والتعرّف عن كثب على اللغة العربية-اليهودية الكلاسيكية.

إنّ هذا البرنامج هو الأوّل من نوعه في البلاد، والذي يتيح لكم التعرّف على ثقافة شيّقة التي لم تتلقى الاهتمام والدراسة التي تستحقهما. بالإضافة للدروس الأساسية في التاريخ، الأدب والفكر، سوف تتاح لكم الفرصة بدراسة الانشاد الديني (פיוט)، شعر الشهوة (שירת חשק)، الشريعة اليهودية (הלכה) والتصوّف اليهودي (קבלה)، والاساطير والفلسفة اليهودية التي انتجها يهود العالم الإسلامي. يقدّم البرنامج أيضًا حصص وندوات تناقش مسألة الكتابة اليهودية-العربية المعاصرة، وبالأخصّ الأدب والشعر الشرقيّ في الأجيال الأخيرة. يركّز البرنامج على علاقة الثقافة العربية-اليهودية والتقليد اليهودي والأدب العربي.

بالإضافة الى التجديد الاتّساقي (التجديد في الحقل المعرفي) الذي يقدّمه هذا البرنامج، فهو يعرض سلّة نظرية ومنهجية نوعية تقدّم أدوات متنوّعة لتناول أسئلة مركزية في دراسات الآداب في إسرائيل: مثل مسألة العلمانية وجدليتها مع التقليد، العلاقات بين اليهودية والإسلام، نقد الاستشراق، العلاقة بين العبرية والعربية، وأسئلة أخرى.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

השקת התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית ב-22.6.2017

אתם מוזמנים לערב ההשקה של התכנית ביום חמישי הקרוב, ה-22.6, ב-19:30, בעלמא, בית לתרבות עברית, יחד עם ארז ביטון, שבא סלהוב, שמעון אדף, ד"ר הדס שבת-נדיר, פרופ' גלילי שחר, ד"ר חנה סוקר-שווגר, פרופ' אורן יפתחאל ובתקווה גם אתכם. הכניסה חופשית!

 

אני בר מזל להיות חלק מהצוות המייסד וחלק מצוות ההקמה של התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية.
לא כל אחד זוכה להיות חלק מרגעי עיצוב הדיסציפלינה האקדמית שהוא חלם עליה, לא כל אחד זוכה לכך שזה יתאפשר בזמנו, שרוח התקופה ורוחו שלו יסתנכרנו לרגע.
לטעמי התכנית באה להתמודד עם שאלות הרות גורל לחיי כולנו:
איך מחברים בין ההיסטוריה הקצרה של מזרחים בישראל להיסטוריה הארוכה של יהודים בארצות האסלאם?
איך הולכים מעבר לדיכוטומיות שמציעה לנו התרבות השלטת, בין דתיים לחילונים, בין אשכנזים למזרחים, בין יהודים לערבים, בין מזרח למערב?
איך שבים לרגעי הקרבה שבין עברית לערבית ובין יהדות לאסלאם לא כמהלך רומנטי או נוסטלגי, אף על פי שאני למעשה חובב נוסטלגיה, אלא כהתבוננות פנימית מעמיקה?
איך מעבירים את ערביותה של יהדותנו ואת יהדותה של ערביותנו לא כמוצגים מוזיאוניים, לא כעבר שמעבר להרי החושך, אלא כאופק עכשווי?
איך לומדים מחדש את המצב הדו-לשוני העברי-ערבי של אבותינו כדי לדבר עם עצמנו, לדבר עמם בחלום, לדבר עם אלוהים בצורה מעט שלווה יותר?
איך לומדים ערבית אחרי שכבר אין ממי ללמוד את השפה בבית? ואיזו ערבית לומדים אז – ערבית ספרותית? ערבית-יהודית-בגדאדית? ערבית פלסטינית?
איך אנחנו יכולים ללמוד מן הדו-לשוניות הפלסטינית העכשווית בין עברית לערבית משהו על עצמנו?
מה הדרך שבה השתמרה בבית-הכנסת ובמסורת ובפיוט חלק מן הערבית, והמבטא העברי על דרך הערבית, מלמדת אותנו על עצמנו?
מה היחסים בין הדיכוי התרבותי, הכלכלי והפוליטי של מזרחים בישראל?
האם מזרחים, פלסטינים, אשכנזים, אתיופים ורוסים יכולים ללמוד יחד את התרבות הערבית-היהודית, ללמוד וללמד זה את זה, ללמוד ולחבר זאת לעולם שלהם?
למה הזיכרון הערבי-היהודי הושכח גם בישראל וגם בעולם הערבי (אולי למעט מרוקו) – והאם אנחנו ברגע של שינוי אפשרי, כאן ובשאר המזרח-התיכון וצפון-אפריקה?
מה יכולות ההיסטוריה והתרבות הערבית-יהודית ללמד את העולם הערבי העכשווי על עצמו?
האם השבר המזרחי בארץ ביחס לתרבותנו הוא תהום שאין לחצות אותה, או שדווקא ההפרזה בעוצמת השבר היא זאת שלא מאפשרת לנו לראות שאנחנו עדיין במזרח-התיכון, עם העברית הסמוכה אל הערבית, והלימוד מחדש אפשרי?
האם אפשר "להשיב עטרה ליושנה" או שאין אף פעם שיבה, אלא תמיד יצירה מחדש – אחרת העבר הופך למוזיאוני או לפוחלץ?
איך אנחנו מצליחים בכל זאת לשוב דרך המוזיקה בקלות רבה הרבה יותר מאשר דרך הספרות או המחקר האקדמי – האם זה המקום של המוזיקה שמעבר לשפה, ואפילו מעבר לאובדן השפה? האם המוזיקה היא תפילה, שיר ערש, לחש המשיב אותנו לרגע לבית סבתא? לבית הכנסת?
מה יקרה כאשר ילך לעולמו הדובר האחרון של הערבית-היהודית ללהגיה השונים?
האם יהיה דור רביעי מזרחי? ודור חמישי ושישי?
למה נפלנו באוניברסיטאות עד היום בין הכסאות של החוגים לספרות עברית ולערבית? בחוג לספרות עברית נעלמנו במאה ה-12, לאחר שירת תור הזהב הספרדי, ונולדנו מחדש על פי רוב בראשית המאה ה-20 אצל יהודה בורלא – בלי ר' ישראל נג'ארה ור' שלם שבזי ור' דוד חסין והבן איש חי ור' דוד בוזגלו, ובלי היצירה בערבית, ובחוגים לספרות ערבית פעם ביקשו ללמד רק את הספרות הקלאסית, ורק את הערבית הספרותית, בלי להגיע למאה ה-20, ועם מקום מצומצם לדיאלקטים.
למה נפלנו באוניברסיטאות בין הכסאות של החוגים להיסטוריה של עם ישראל ולימודי מזרח תיכון וסוציולוגיה? בחוגים להיסטוריה של עם ישראל היינו נישה שולית בתולדות העם היהודי בחמש מאות השנים האחרונות, בחוגים ללימודי מזרח תיכון לא שמעו שחיינו במזרח התיכון, בחוגים לסוציולוגיה נולדנו לרוב ב-48, בלי עברנו בעולם המוסלמי.
האם אפשר להחיות שפה אילמת בגרון?
האם אפשר שלא להחיות אותה?
מה נלמד את ילדינו?
מה נלמד את עצמנו?

 

פורסם בקטגוריה מאמר | כתיבת תגובה

לדרוש את התורה – מבחר שירים בעקבות המקרא, המדרש, התפילה והפיוט

לקראת הרצאה שאני מעביר מחר, יום רביעי ה-14.6, בקורס סופרים קוראים בתנ"ך באוניברסיטת באר-שבע (בין 4 ל-6), ערכתי קובץ שירים שלי בעקבות המקרא, המדרש, התפילה והפיוט, והקובץ זמין להורדה חינם כקובץ פידיאף

פורסם בקטגוריה שירה | עם התגים , | תגובה אחת

"שירים לאסירי בתי-הסוהר" – שער השירים הראשון להורדה וקריאה לכבוד שבוע הספר

לכבוד שבוע הספר, ספרי "שירים לאסירי בתי-הסוהר" (2016, אינדיבוק) ב-40 ש"ח כולל משלוח באתר אינדיבוק, ורק ב-10 ש"ח בגרסא דיגיטלית.

ועוד לכבוד שבוע הספר, אתם מוזמנים להוריד ולקרוא את שער השירים הראשון מתוך הספר.

עוד מתוך הספר

פורסם בקטגוריה שירים לאסירי בתי-הסוהר | כתיבת תגובה

נפתחה ההרשמה לתכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית

البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية

התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית

***

האם הערבית היא שפה יהודית?

האם העברית היא שפה פלסטינית?

מה בין התרבות היהודית בעולם הערבי לאורך יותר מאלף שנה לתרבות המזרחית העכשווית בישראל?

מה שכחנו מן החיבורים שבין היהדות לאסלאם שנוצרו בתרבות הערבית-היהודית?

מה מיוחד בדו-לשוניות העברית-ערבית של היצירה התרבותית הערבית-יהודית, והאם ניתן למצוא דמיון בינה לבין הדו-לשוניות ביומיום וביצירה של פלסטינים בישראל?

ולמה עד שנת 2017 מעולם לא נפתחה תכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית באוניברסיטאות בישראל, ולמה אנחנו פותחים את התכנית דווקא עכשיו?

כיצד התרבות הערבית-יהודית מאתגרת את התרבות הישראלית, ואת ההפרדות הנוכחות לעיתים גם באקדמיה בין עברית לערבית, בין יהודים לערבים, בין מסורת למודרנה ובין קודש לחול?

***

התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית היא תכנית לימודים חדשה לתואר ראשון, המוקמת כתכנית בין-אוניברסיטאית, בשיתוף של אוניברסיטת תל-אביב, החוג לספרות, ואוניברסיטת בן גוריון בנגב, המחלקה ללימודים רב-תחומיים. התכנית תחל לפעול בתחילת שנת הלימודים תשע"ח, 2018-2017.

לאתר הרישום לתכנית דרך אוניברסיטת תל-אביב

לאתר הרישום לתכנית דרך אוניברסיטת בן-גוריון

לעמוד הפייסבוק של התכנית לעדכונים שוטפים

התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית מתמקדת במקצועות השפה, הספרות, ההיסטוריה וההגות של יהודים תושבי ארצות האיסלאם דוברי הערבית מן האלף האחרון. התכנית משלבת לימודי שפה ערבית ספרותית עם היכרות נרחבת עם הערבית-היהודית הקלאסית והמאוחרת.

זו התכנית הראשונה בארץ שבה יתאפשר לכם להיכנס לתחומה של תרבות מרתקת, כזו שלא נידונה עד כה בהיקף ובמיקוד הראויים לה. לצד שיעורי מבוא בהיסטוריה, בספרות ובהגות, תוזמנו ללמוד על המפגש בין פיוט, שירת חשק, הלכה וקבלה, מדרש ופילוסופיה, כפי שנוצרו על ידי יהודי העולם המוסלמי. התכנית גם תציע שיעורים וסמינרים לשאלת הכתיבה הערבית-יהודית בעת החדשה ובפרט לספרות והשירה המזרחית בדורות האחרונים. היא אף תעמוד היטב על זיקתה של התרבות לגופי המסורת היהודית ולספרות החול הערבית.

לצד חדשנותה הדיסציפלינרית מבקשת התכנית להציע גם מערך תיאורטי ומתודולוגי חדשני המשיב באופן רב-ערכי לשאלות מרכזיות במדעי הרוח בישראל: שאלת החילון והדיאלקטיקה של המסורת, הזיקות בין יהדות לאסלאם, ביקורת האוריינטליזם, היחסים בין עברית לערבית ועוד.

***

البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية  هو برنامج دراسي جديد للبكالوريوس (BA) وهو مشترك بين جامعتي تل-أبيب (قسم الأدب) وبن-غوريون بالنقب (قسم الدراسات متعدّدة المجالات). ينطلق البرنامج بدءًا من السنة الدراسية 2017-2018.

يركّز البرنامج على مواضيع اللغة، والأدب، والتاريخ والفكر اليهودي المنبثق من الدول العربية-الإسلامية في الألفية الأخيرة. يشمل البرنامج تعليم اللغة العربية الفصحى والتعرّف عن كثب على اللغة العربية-اليهودية الكلاسيكية.

إنّ هذا البرنامج هو الأوّل من نوعه في البلاد، والذي يتيح لكم التعرّف على ثقافة شيّقة التي لم تتلقى الاهتمام والدراسة التي تستحقهما. بالإضافة للدروس الأساسية في التاريخ، الأدب والفكر، سوف تتاح لكم الفرصة بدراسة الانشاد الديني (פיוט)، شعر الشهوة (שירת חשק)، الشريعة اليهودية (הלכה) والتصوّف اليهودي (קבלה)، والاساطير والفلسفة اليهودية التي انتجها يهود العالم الإسلامي. يقدّم البرنامج أيضًا حصص وندوات تناقش مسألة الكتابة اليهودية-العربية المعاصرة، وبالأخصّ الأدب والشعر الشرقيّ في الأجيال الأخيرة. يركّز البرنامج على علاقة الثقافة العربية-اليهودية والتقليد اليهودي والأدب العربي.

بالإضافة الى التجديد الاتّساقي (التجديد في الحقل المعرفي) الذي يقدّمه هذا البرنامج، فهو يعرض سلّة نظرية ومنهجية نوعية تقدّم أدوات متنوّعة لتناول أسئلة مركزية في دراسات الآداب في إسرائيل: مثل مسألة العلمانية وجدليتها مع التقليد، العلاقات بين اليهودية والإسلام، نقد الاستشراق، العلاقة بين العبرية والعربية، وأسئلة أخرى.

***

מלגות:

התכנית תציע מלגות ומענקי לימוד למועמדים ולתלמידים מצטיינים.

منح:

يقدّم البرنامج منح وإعانات تعليمية للمتقدّمين والطلّاب المتفوّقين.

***

 

ההיסטוריה של המזרחים בישראל עברה תהליך של מחיקה והדחקה. אנחנו מבקשים להחזיר את ההיסטוריה, הספרות והתרבות של יהודי העולם הערבי בכללותה לדיון על הזהות המזרחית של היום.

במסגרת זו נשאל: מהם המקורות של התרבות המזרחית של ימינו? מהי ההיסטוריה של היהודים בארצות ערב? מי הם היוצרים הגדולים של תרבות יהודי העולם הערבי? על מה הם כתבו? עם מי הם ניהלו דיאלוג?

אם נושאים אלה מעניינים אתכם וקרובים לליבכם, אנו מזמינים אתכם לתכנית חדשה מסוגה – לראשונה באקדמיה הישראלית נאספו מיטב החוקרים, המורים, היוצרים והתלמידים לייסד דיסציפלינה חדשה – תחום ידע ותחום מחקר שיעסוק בזהותם ובתרבותם של היהודים בארצות האסלאם מן האלף הראשון לספירה ועד לימינו.

לפרטים נוספים:
ד"ר הדס שבת נדיר: hadas.sbn@gmail.com

ד"ר אלמוג בהר: almogbehar@gmail.com

לחבר בין מה שפוצל – רשימה על הסיבות שהובילו אותנו להקים את התכנית

برنامج جديد لدراسة الثقافة "العربية-اليهودية" في الجامعة – هداس شبات-ندير والموج بيهار

Towards a new understanding of Arab-Jewish culture – Hadas Shabat-Nadir and Almog Behar

עוד על התכנית

 

פורסם בקטגוריה english, العربية | עם התגים , , , , | תגובה אחת

An interview in English at the Los Angeles review of books

An interview in English at the Los Angeles review of books, May 1 2017, under the title: "The Language We Inherit Is Not One: A Conversation with Almog BeharShoshana Olidort interviews Almog Behar"

ALMOG BEHAR’S JUDEO-ARABIC (Mizrahi) heritage is at the center of his work as an acclaimed poet, critic, and activist based in Jerusalem. A native speaker of Hebrew, Behar chose to study Arabic, the language of his grandparents, and of his region, as an adult. Some of his work has been translated into Arabic, including stories and poems that have appeared in Arabic-language journals and his novel, Rachel and Ezekiel, which was published in Arabic in Egypt. Behar is also a translator working between Hebrew, Arabic, and English. Among his most well-known works is the poem “My Arabic is Mute” and the story “I Am One of the Jews,” both of which reflect on issues relating to Mizrahi identity and Arab-Jewish relations in the Middle East. 

In early March, Behar visited Stanford University, where he was invited to talk about the connection of language to religion and about his work as a poet and activist. I spoke to the poet briefly during his final afternoon in California.

¤

SHOSHANA OLIDORT: You wear many different hats as a poet, a critic, and an activist — do you see these roles as complementary, or are they in tension with one another?

ALMOG BEHAR: There is tension time-wise, in the sense of figuring out what to do and when to do it. I know that some writers prefer that their day job not be connected to words, to poetry. But I do see poetry and criticism as connected. My MA thesis was on Amira Hess (the Iraqi-Israeli poet, not to be confused with the Israeli journalist Amira Hass). For my PhD, I focused on 20th-century liturgical writing by Jews in the Muslim world. I wanted to work on contemporary literature, and inevitably questions about the Judeo-Arabic language came up, questions that led me to go back in time and explore the tradition of writing in the communities.

What about your political activism, how does that fit in?

The activism with which I’ve been involved (through, among other movements, the group Cultural Guerilla) is to an extent connected to poetry and literature. Our aim is to connect identity, culture, and class politics and create a community of both Hebrew and Arabic writers. One of our goals is to introduce economics into literature, and bring literature into the economy: in newspapers you have a literary supplement and you have the economic supplement and they never talk about each other. It’s like there is no economics in literature and no literature in economics. A literary column that makes no reference to economics is disguising the world we live in. The goal is to explode these dichotomies, to transgress the boundaries and cross-contaminate the two domains so that they are no longer self-contained.

In terms of activism, we’ve put on poetry demonstrations, many of which were connected to housing issues, protests against demolitions, evacuations, and the wall in Jerusalem, as well as issues of social justice within Israel. With all the separation in Israel, there is also a literary separation. Jews and Arabs live in separate neighborhoods, in separate political spheres. So there is separation in a mundane, everyday sense, but this separation also exists within the literary community. Hebrew and Arabic writers don’t read each other’s works. Most of what does get translated between the two languages are canonical works, not contemporary.

Can you talk more specifically about how you perceive the figure of the poet as political or not, about the relationship between poetry and politics?

The poet does not have a greater right than the carpenter to speak about reality, or about society.

But language is political. The heritage of the colonial period and the national period is there in modern Hebrew, in the removal of Aramaic, rabbinic Hebrew, Yiddish, Judeo-Arabic, and Judeo-Spanish from the language. The language we inherit is not one, it is not natural or neutral. The inner politics of literature is in the way it is able to bring back the memory of the different languages. Literature meets the political in the sense of awakening the memory, which is longer than national memory, because the modern Hebrew language remembers a period of Hebrew-Arabic symbiosis even when the politics of the present are one of separation or of violence. And even though secularization tried to cleanse the language of its religious associations, the language remembers God. History gives us a very partial story that is connected to a particular national age; literature is an alternative to that history. I think that for many minority or colonized communities, literature sometimes comes before history, by telling the story anew after a long repression or silencing of memory.

What is it like to write from that liminal space between distinct cultures, languages, and identities?

I don’t perceive of Jewish-Arab identity as in-between; its Jewishness is Arab and its Arabness is Jewish. Today, after 100 years of nationalism, it is a hybridity, but that wasn’t always the case. For Jews in Arabic-speaking countries, Arabic was a Jewish language and Hebrew was part of the Arabic cultural landscape. You could write poetry in the Hebrew language using Arabic genres, meters, and rhymes, and it would make perfect sense.

Personally, there was this feeling of loss, a gap, being torn from a certain culture and then going back to it. Going back is never simple, it is always symbolic and through a kind of mediation. In the case of Arabic, I could understand a little, but when I decided to go study the language it was too late family-wise, so I had to learn from Palestinians and from the academy. There is historical irony in the routes you need to go in order to do certain things.

Some people see the crisis (or loss) as a bridge that was already broken, a breach that cannot be recovered. They look at it as a kind of symptom of modernity, a break from tradition, from religion, from community, from our old communal languages that can never be replaced. But if you look at the larger scale of history, of Jewish history — the exile from Spain, was that any smaller? I don’t see these as two different unbridgeable worlds that you have to decide between.

Are you suggesting that poetry can function to recoup that breach?

I don’t know any life other than the life of poetry. Maybe if I were a carpenter I would try to repair the world through carpentry. I can’t imagine how you can write poetry and pretend that everything is okay. Many people respond to crises by saying we should move on, for many legitimate and logical reasons. This attitude puts you in a place where you separate between your past and present, where you disconnect in order to move on. But if that’s how you see yourself what kind of poetry will you be able to write? You can’t be detached from those questions in poetry.

Your most recent book is dedicated to your children. Your earlier books were dedicated to your grandparents. Can you talk about that?

My first book of poetry, Well’s Thirst, was written from a sense of loss, of asking myself: How do I remember my grandparents? How do I take something from their lives into my own? This was also connected to the languages they spoke — Baghdadi-Judeo-Arabic, Judeo-Spanish, and German — and the question of how I could work them into my Hebrew. The loss of my grandparents was a personal loss, but now that I have children of my own, I know that society raises them at least as much as family does. So what I need to do is change Israeli society in general — in its approach to Arabic, for example. In the later stages of their lives, I observed my grandparents’ return to their native languages. With my children, I watch the miracle of the beginning of a language, of learning a language, sometimes very much fearing how those beautiful murmurs will turn into structured sounds and words of a given language.

¤

Shoshana Olidort is a PhD candidate in Comparative Literature at Stanford University. Her research focuses on performativity in postwar Jewish literature, across languages.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה english | עם התגים | כתיבת תגובה

רשימה חדשה על "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

רדיקל ספרותי: על ספר שיריו השלישי של אלמוג בהר, "שירים לאסירי בתי-הסוהר" / אילן ברקוביץ'

אחד המבשרים הבולטים של הדור הערספואטי בשירה העברית החדשה הוא המשורר אלמוג בהר. בסרטון יוטיוב מסוף שנת 2015, 2.53 דקות אורכו, שנוצר על ידי עמית חי כהן, מופיע המשורר והסופר אלמוג בהר (יליד 1978, נתניה, גדל ברעננה ומתגורר כיום בירושלים) עם שיר הנושא של ספר שיריו החדש, השלישי, "שירים לאסירי בתי-הסוהר" (2016, הוצאה עצמית, עורכות: ענת לוין ורות קרא איוונוב-קניאל). בהר נראה בסרטון כשהוא משורר את השיר על פתחו של בית מעצר ירושלים של שירות בתי הסוהר ברחוב יפו בעיר, מקום בו עצורים עצירי פעילות חבלנית עוינת, נשים, יהודים וערבים. המשורר הקורא את שירו תוך הדגשת אותיות חי"ת ועי"ן לא נכנס אל בית המעצר והסרטון מסתיים כאשר דלת בית המעצר הגדולה נסגרת לאיטה לעומתו. יש בתמונה הזו כדי לשקף גם את רוח ספרו החשוב של בהר, שהוא מצד אחד בעל פוטנציאל רדיקלי של תפיסת המציאות על ידו על פיה כולנו נתונים במעצר, בכלא, בתאים, שהשלטון הולך וכולא אותנו בהם, ומצד שני שהוא ספרותי מדי, כלומר בהר לא באמת כתב שירים לאסירי בתי-הסוהר אלא כפי שהוא משורר בפתיחת שירו הנ"ל אל אביו: "כָּתַבְתִּי שִׁיר עַל אֲסִירֵי בָּתֵּי-הַסֹּהַר" (עמ' 26). במילים אחרות: בספר על ששת שעריו ו-79 הטקסטים המופיעים בו בשירה, פרוזה, ואריאציות ותרגומים, יש שירים המדגימים אמנם את המטפורה של הכליאה בדרכים שונות ומגוונות אך אין שירים שממחישים את חייהם של אסירים ממש או שנכתבו להם, שכן כזכור מהסרט עמו פתחנו, אין כניסה אל בית המעצר בפועל אלא רק התבוננות בו מבחוץ, על הסף.


שיר הנושא של ספרו כולל גם מוטו מתוך יצירה של המשורר הפלסטיני-ישראלי סמיח אל-קאסם (2014-1939), "צילום של הורים שאינם על קיר הבית החדש". אל-קאסם החזיק כידוע בהיסטוריה של פיטורים ומעצרים בשל עמדותיו הפוליטיות ויצירותיו הספרותיות, ונראה כי לא בכדי בחר בדבריו בהר לשירו זה. בשיר עצמו, שבנוי בצורת דיאלוג בין בן לאביו המשתרע על פני 34 טורים, מטיל האב ספק בחשיבות הכתיבה של שירים לאסירים וגם מדגיש את העמדה הפריבילגית של המשורר לעומת העצורים עצמם, שהוא עצמו "עוֹמֵד מִחוּץ לְחוֹמַת הַכֶּלֶא" (שם). המשורר משיב כי "עַל הַמַּאֲסָר שֶׁלָּנוּ אֲנִי כּוֹתֵב, אַבָּא" ומכריז בפניו כי החליט להפסיק לכתוב שירים: "מֵהַיּוֹם אֲנִי אֶכְתֹּב גִּזְרֵי-דִּין לְהִתְחָרוֹת בְּגִזְרֵיהֶם [של הסוהרים], / אֶכְתֹּב פִּסְקֵי-דִּין לְהִתְחָרוֹת בִּפְסוּקֵיהֶם" (עמ' 27). הרגע הזה הוא בדיוק פוטנציאל הרדיקליות של הספר, האפשרות של מרד במוסכמות החברתיות שהאדם יוצר, אלא שהמשורר ממהר לנטוש אותו ושב לכתוב את המטפורה של הכליאה, לא את החיים עצמם שלה.


מדוע כך קורה? ממבט-על על כלל שירי הספר והטקסטים הספרותיים שהוא מכיל אפשר לומר שהדבר קורה משום שלפנינו משורר שלא פעם האג'נדה קודמת אצלו לרוח היצירה ורוח המסורת אוחזת עד צוואר את האפשרות של פריצת מוסכמותיה. האידיאולוגיה של הכתיבה כאן היא יהודית-ערבית בעיקרון. הרצון הוא להשתלב במרחב היהודי-ערבי של המזרח התיכון וגם ליצור אותו, בניגוד לרוח המזרח התיכון החדש והאירופאי של שמעון פרס (וראו על כך בטקסט החריף "שמעון פרס" שבעמ' 92). רצון זה בא לידי ביטוי למשל בשיר היפה "כותאב", שפירושו תלמוד תורה של היהודים בארצות האסלאם כמו החיידר אצל היהודים בעיירות אירופה: "הֵקַמְתִּי כּוּתַאב קָטָן עִם בְּנִי בַּסָּלוֹן. / בִּבְקָרִים שֶׁל יוֹם שִׁשִּׁי הוּא קָם עִמִּי מֻקְדָּם / לִלְמֹד, וַאֲנִי מַזְכִּיר לוֹ כִּי בַּחֶדֶר אֵין מוֹרֶה / וְאֵין תַּלְמִיד, רַק תּוֹרָה לְפָנֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ מְשַׁנְּנִים יַחַד / פְּסוּקִים בְּעִבְרִית, וַאֲרַמִּית וַעֲרָבִית" (עמ' 24). הצירוף "אין מורה ואין תלמיד" עשוי לגלות רוח של חופש בשיר אולם קידוש התורה ויראת הכבוד שהאב מנחיל לבנו נוכח שמות האלוהים, הולכים ומשתלטים על השיר והמילה "חייב" הופכת למרכזית בו. החיוב הוא גם על חובת לימוד המסורת אך יש בו גם זיק של תקווה ללמוד את החדש: "תִּהְיֶה חַיָּב [בני] לְלַמֵּד עַצְמְךָ כָּל הַפְּסוּקִים / וְהַשֵׁמוֹת וְהָאוֹתִיּוֹת וְהַתָּגִים שֶׁלֹּא חָלְפוּ בֵּינֵינוּ, / וְכָל אֵלּוּ שֶׁחָלְפוּ בְּלִי שֶׁאָמַרְנוּ מִלָּה אַחַת / עַל מְקוֹמָם בְּחַיֵּינוּ" (שם).


היהודיות-הערבית של בהר היא אמנם מרכזית בכל יצירתו השירית והפרוזית עד כה והיא דומיננטית גם בספר שלפנינו אך הוא מציג בספר גם עמדה אורתודוקסית יותר של יהודיות צרופה: נוכח תורות המזרח הרחוק, הדאו, הבודהא והזן, הוא מודה כי "נותרתי יהודי עקשן / שבוחן אילנות יוחסין ומתפלפל על שורשי מילים" (עמ' 181 מתוך הטקסט "טיוטת דו"ח לסיום תקופה ראשונה של תרגילי קיום בעולם" שעוד מעט נשוב אליו). במקום אחר בספר, בשיר בעל 11 החלקים, "שיח' ג'ראח, התש"ע", הוא מתאר עצמו כ"יְהוּדִי שֶׁל זָקָן, שֶׁל כּוֹסוֹת תֵּה, שֶׁל מַשִׁיחַ / שֶׁכְּבָר לֹא יָבוֹא, שֶׁל מִצְווֹת רַבּוֹת שֶׁמִּזֶּה דּוֹרוֹת אֲנִי מַבְטִיחַ / לְקַיְּמָן וְאֵינִי מַצְלִיחַ, שֶׁל זִכְרוֹן קְדֻשַּׁת מִלִּים עַרְבִיּוֹת בְּאוֹת עִבְרִי" (עמ' 38), ובשיר עוקב לשיר הזה, המוחה על משפחות הערבים המגורשים משיח' ג'ראח, הוא מסכם: "אֲנַחְנוּ יְהוִּדים חוֹלֵי זִכָּרוֹן, זָבֵי הִיסְטוֹרְיָה, / מְשֻׁגְּעֵי תַּאֲרִיכִים. סוֹחֲרִים פְּסוּקִים בֵּין / עִבְרִית לַאֲרָמִית, מַחְלִיפִים מִשְׁפָּטִים בֵּין / עֲרָבִית לְיִידִישׁ, בֵּין יִידִישׁ לִסְפַּנְיוֹלִית…" (עמ' 43).


השפה היא נושא מרכזי בספר הזה. מצד אחד היא פתח לזיכרון העבר ואפשרות ליצירתו של עתיד חדש אך מצד אחר כלשון שיר הנושא היא עדות לכישלון הסינרגיה של ההווה. בשיר האהבה השמרני, שלא לומר השוביניסטי, "אהובתי עושה עמי אהבה בשמות של מאכלים", מזמינה האהובה את הדובר לאכול ממטעמיה, שלישקאלאך ו"קְרֶעפְּלַאךְ וּקְנֵיְדַאלַאךְ וְחַמִּין וְחַלּוֹת וְנָזִיד שֶׁל עֲדָשִׁים" (עמ' 89) ובלשונו של המשורר היא "מְדַבֶּרֶת אֵלַי / בְּנֶחָמוֹת עַתִּיקוֹת שֶׁל נָשִׁים יְהוּדִיּוֹת" (שם). השמרנות הזו שבה ומתנגשת לכל אורך הספר, בין אם המדובר בשירי אהבה או שירי הורות צעירה או שירים פוליטיים, עם הרצון למרוד בממסד ולהציג חזון רדיקלי באמת. אפשר שהדבר קשור באופיו של המחבר כפי שהוא מעיד על עצמו לקראת סוף הספר בקטע הסוגר ("טיוטת דו"ח" לעיל): "אני יודע שאם אשלח לתקופה נוספת של תרגילי קיום בעולם זה או אחר, אבקש שהפעם החלונות יהיו כפולים, והדלתות כבדות, והקירות עבים, והשכנים נזירים בודהיסטים" (עמ' 181). עניין לנו כאן לא רק במשורר המבקש לכלוא את עצמו מן העולם אלא גם במי שמבקש לטעת חיץ בינו לבין הבריות, חיץ שניצב בסתירה אל מול הרצון לשחרור, לחופש, לכתיבת פסקי דין במקום שירים שייחלצו את אסירי בתי-הסוהר האמיתיים מתוך כלאם.

לרכישת "שירים לאסירי בתי-הסוהר" באתר אינדיבוק

לשירים נוספים מן הספר ולביקורות נוספות

פורסם בקטגוריה Uncategorized, שירים לאסירי בתי-הסוהר | תגובה אחת