ראיון לאנרג'י

התראיינתי לסוף השבוע האחרון לאנרג'י על ספר השירים החדש, "שירים לאסירי בתי-הסוהר", ועל ההתרחשויות בעקבות וועדת ביטון ותגובות החרדה למיניהן לוועדה

מראיינת: איילת קליין כהן | 15/7/2016 8:41

"המטוס של אמירה הס עדיין תלוי באוויר מזה כמה דורות,
בין בגדאד לירושלים, כבר לא ממריא, עדיין לא נוחת.
המזוודה של מחמוד דרוויש, שאין לארוז בה מולדת,
אך גם אין יותר ממנה לגולה ולפליט, עוברת שוב ושוב
דרך מכשירי השיקוף של הבידוק הביטחוני בשדות התעופה.
ורחובות איזמיר וסלוניקי וירושלים של מיכל הלד
ממשיכים לדבר ספניולית גם כשאיש לא מבין, מתגעגעים
לאיזמיר בירושלים ולירושלים באיזמיר".
(אלמוג בהר, מתוך השיר 'תלויים באוויר')

לשירים נוספים מתוך "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

לקניית הספר באתר אינדיבוק
בספרו של אלמוג בהר, 'שירים לאסירי בתי-הסוהר', אשר ראה אור לאחרונה, מתכנסים יחד שירים על זהות, תרבות, אבהות, זוגיות, אמונה, מאבק, חירות – והיעדרה. לצדם, מובאים תרגומי שירים ווריאציות על יצירות אחרות. כל אלו יוצרים מכלול מעניין ומרשים בעוצמתו, שלעיתים מנוקד ביופי ובהשתאות אל מול פלאי העולם, ולעיתים בכאב בשל עוולותיו ומצוקותיו.

מה קושר יחד את היצירות האלו, השונות זו מזו, ומאגד אותן לספר?

"בעיניי, ספר שירים הוא לא מבנה אדריכלי, אלא סוג של אנתולוגיה של עצמך בתקופה מסוימת. בסופו של דבר, מה שמחבר את השירים הוא חוויות החיים וחוויות הכתיבה", משיב בהר. "במובן מסוים, רק כאשר הספר נמצא בשלבים אחרונים, הוא מקבל צורה במשמעות של סדר, חלוקה והחלטה אילו שירים נכנסים לתוכו ואילו נותרים בחוץ, וזו הפעם הראשונה שאתה קורא את מה שכתבת ברצף, שזו חוויה שונה מאוד מכתיבת רומן, למשל.

"פתאום, בסוף, כשיש את המכלול הזה של השירים ומרכיבי הספר, אתה יכול להתחיל להסביר דברים לעצמך – זה מלמד אותך המון על עצמך ועל הכתיבה שלך, דברים שלא הרגשת בהם במהלך הכתיבה עצמה. בין הספר הזה לקודמו חלפו שבע שנים, ובהדרגה הצטברו שירים, כמו אלו הקשורים בילדים. בנקודת המבט הזו, בדיעבד, אני רואה שהשאלה של המאבק מצויה גם בספריי הקודמים ופתאום ההקשר של הילדים נכנס לתוכה, והיא קיבלה משמעות אחרת, של ליצור להם את המרחב האחר, את המקום שאפשר לגדול בו. זהו מאבק במובן של בנייה של משהו חדש ואחר".
צילום: נועה ברזנר

ספר שירים הוא אנתולוגיה של עצמך. אלמוג בהר צילום: נועה ברזנר

הקריאה הראשונה הזו, של רצף שיריך משבע השנים האחרונות, יוצרת בך תחושה של קריאה במעין יומן?

"יש בשירה אלמנטים של כתיבה יומנית. בשלב העריכה, אתה במובן מסוים מפרק את היומן. בספר הראשון הורדתי את תאריכי השירים, ולא חזרתי לכלול אותם גם בספריי האחרים, ובכלל, היום אני כבר פחות כותב לעצמי את תאריכי כתיבת השירים – אני מרגיש שזה סוג של פיגומים שאפשר להסיר. אתה לוקח משהו שהוא חומרי חיים ושיש בו רצף ביוגרפי – הביוגרפיה של הכתיבה קשורה הרי לביוגרפיה של החיים, אבל היא קשורה גם לביוגרפיה של הקריאה, היא אחרת, ואתה משבש את הסדר – אין רצף כרונולוגי בספר. אלו דפי היומן, אחרי שהם נתלשו והודבקו מחדש, ואחרי שעברתי עליהם עם דיו שחורה ומחקתי".

בני אומר בשמחה הכל בעיתון הארץ

בשירך 'אהובתי עושה עמי אהבה בשמות של מאכלים', כתבת: 'אהובתי לוחשת מילים רבות לתבלינים לפני שהיא משליכה אותם לסיר, ולי היא רק אומרת: בוא, הכנתי לנו אוכל שישביע את הלב, שישביע את כל הספקות'. מה משביע את השירה, עבורך? מהו האוכל שהיא זקוקה לו – פיסות חיים יומיומיות או התרחשויות גדולות?

"האמת היא ששירים מתחילים מהרבה דברים מאוד שונים – משפט שהבן שלי אמר לי, או דווקא מישהו שהיה לידי באוטובוס, או משהו מהשוליים של שיר שקראתי, או נוכח אירוע מסוים, נוכח התרחשות ביתית, או גדולה יותר, כמו הפגנה, או משהו בטבע. שירים הם קומפקטיים, ויכולים ללכת אתך, והם מלווים אותי ברבות מהתחנות. אגב, אני לא יודע אם שובע הוא המטרה, אם זה מה שאנחנו רוצים להגיע אליו, כי אז יכול להיות רוגע של היעדר כתיבה", מוסיף בהר בחיוך. "אבל מבחינתי, השירים מלווים את הדרך, ולכן אולי התנועה, במובן מסוים, היא עניין חוזר בשירים. הם מלווים את ההשתנות של החיים".

שירים לאסירי בתי-הסוהר

שירים לאסירי בתי-הסוהר עטיפת הספר

בשיר העוסק במשחק עם בנך, כתבת כך: 'כשאני הולך ממנו למחברת, לכתוב על בני המשחק בלגו, הוא בוכה, מזכיר לי שעליי ללכוד את אהבתנו בזמן, ולא את הזמן בשירים'. אתה מרגיש לפעמים שכתיבת השירה באה על חשבון החוויה, שאתה מנסח בראשך את השורה שתלכוד את הרגע, במקום לחוות אותו במלוא עוצמתו?
"זה יוצר, לרגעים, לפחות, תודעה כפולה – אתה גם מצוי בתוך הזמן, המקום או החוויה, וגם מתבונן עליהם מבחוץ. יכול להיות שזה מתרחש לא רק בכתיבה, אלא גם בסוגי יצירה אחרים, ואולי זה קשור גם לסוגי אופי שונים. יש משהו ברגעים עם הילדים, וגם, להבדיל, ברגעים קשים, שמציב בפניך את השאלה מהו הערך של כל זה – אם תהיה פליט ותברח, האם תיקח אתך את השירים? האם תכתוב שירים בבריחתך? יש משהו מאני-דיפרסיבי במחשבה על שירה – מצד אחד, היא נראית כדבר החשוב ביותר, שיכול ללכוד את היופי ולהעניק משמעות לדברים, ומצד שני, יש את הרגעים שבהם מתבהר שיש דברים חשובים ממנה וגם שיש דברים שלא מותירים לשירה מקום.

איך ישכחו האוהבים אהבתם

"אני חושב שזה משהו שליווה את השירה לאורך דורות. אם חושבים על התפילה – שהיא בעצם פיוט קדום, 'נשמת כל חי', אז זה בדיוק שם – מצד אחד, האדם חושב שכדי להלל את האל צריך לשיר לו, ומצד שני, הוא מגלה שלא משנה מה ישיר לו, זה לא יספיק. ואז, האל מציע לו משענת שבה האל עצמו בוחר בשירי זמרה ומעניק משמעות לכתיבת שירים, אף על פי שהם אפסיים נוכח האל. ההיקרעות הזו בין הקצוות – השירה כדבר מאוד חשוב והשירה כדבר אפסי, מלווה את השירה ואת הכתיבה תמיד. יש את ההיקסמות ממנה, אבל לעיתים קסמה מתערער".

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה אחורית

חרדה למעמדה של ההגמוניה האשכנזית

שיחתי עם בהר נערכת בימים טעונים, ימים ספורים לאחר הגשת דו"ח ועדת ביטון ואחרי הסערה שחוללו הפוסט המדובר שהעלה מבקר הקולנוע הוותיק וממייסדי האקדמיה הישראלית לקולנוע גידי אורשר, ופוסט התמיכה שכתבה המשוררת אגי משעול, הקושרת בין דבריו של אורשר לפעילות הועדה, על אף שהוא עצמו הדגיש כי אין קשר בין השניים.

"דבריו של גידי אורשר אולי אינם ראויים לתגובה, למעשה. לא ברור מהו המטען התרבותי שאדם כזה מביא איתו, אם כך הוא מתבטא, ובעבר גם טען שהקשת הדמוקרטית המזרחית היא השטן. חשוב פשוט לעמוד על כך שדבריו של גידי אורשר מבטאים בורות, גזענות, גועל וחרדה. מתוך הבורות שלו בתרבות המזרח הוא מנכס את הרפואה וההשכלה לאשכנזיות", אומר בהר.

"מעבר לבורות של אורשר בתרבות המזרח ובמקום של השכלה ורפואה בתוכם, בניכוס שאורשר עורך להשכלה ולרפואה אל האשכנזיות, ובגזענות של דיכוטומיה זאת, דבריו מבטאים גם גועל מן המזרח וחרדה מפני התהפכות היוצרות, הרגע שבו ההגמוניה האשכנזית תאבד חלק מן הפריבילגיות שלה ויהיה עליה להתחלק בהן עם המזרחים. חרדה זאת דומה לחרדה הגברית מפני השתלטות נשים, ולחרדה הציונית מפני פלסטינים", הוא מוסיף.

ערבית חובה

המלצותיה של ועדת ביטון, בראשה עומד המשורר וחתן פרס ישראל לספרות ארז ביטון, הוגשו לפני כשבוע לשר החינוך נפתלי בנט, והן כוללות סעיפים רבים המתייחסים לאופן בו יש, לדעת חברי הועדה, לשלב בתכניות הלימודים בבתי-הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה תכנים ופעילויות העוסקים ביצירה, בתרבות ובהיסטוריה של יהדות ספרד והמזרח. מעיון בדו"ח עולה כי המשותף לכלל ההמלצות, המקיפות תחומים משיקים רבים, הוא הכרה בקיומו של נרטיב היסטורי-תרבותי נוסף, המתקיים במקביל לזה הנלמד באופן נרחב במערכת החינוך היסודית והעל-יסודית ובאקדמיה. הטמעתו של נרטיב זה תוכל להתבצע אם במקביל לעריכת שינויים ותוספות בחומרי הלימוד והמחקר, הוא יזכה לגיבוי מצד המערכות השונות.

ואכן, לצד דגש על רפורמה בתכניות הלימוד, ישנה התייחסות גם לאופנים אחרים בהם יש להביע הכרה במורשת יהדות המזרח, דוגמת בחירת שמותיהם של רחובות, הפקת סדרה שתשודר בטלוויזיה החינוכית ותעסוק ביהדות ספרד והקמת מוזיאונים שיוקדשו לקהילות השונות. בין ההמלצות המופיעות בדו"ח שהוגש, ישנן גם כאלו הנוגעות להגברת ייצוגם של בני עדות המזרח במועצה להשכלה גבוהה וכן להקמתם של ועדות וגופים ייעודיים להנכחת מורשת זו.

האם אתה מסכים עם המלצותיה של הועדה?

"עדיין לא קראתי את כל הדו"ח הארוך של ועדת ביטון, אך קראתי חלקים מתוכו, ואקרא את כולו בהמשך. בינתיים, אני יכול לומר כי אופן הצגתו בחלק מן התקשורת – כאילו עיקר המלצות הועדה נגעו לביקור בקברי צדיקים, הוא שקרי ומגמתי", טוען בהר. "מה עוד שאין זה ברור שמי שמיהרו להגחיך ביקורים אפשריים בקברי צדיקים מסורתיים, ממהרים להגחיך את הביקורים המאורגנים של מערכת החינוך, תנועות הנוער והצבא – כולם בכפייה, בקברי הצדיקים החילוניים, קבר בן-גוריון, קבר הרצל, קבר רבין, קבר רחל המשוררת וקבר טרומפלדור.

"אני יכול לומר, באופן עקרוני, שיש צורך לשנות את הדרך שבה נוכחת התרבות המזרחית במערכת החינוך, וכן באוניברסיטאות, כיוון שהמצב הנתון שבו אנחנו מצויים הוא של ניסיון מאורגן של המדינה למחוק את התרבות המזרחית, שהוחלף בכמה שלבים בתיקונים קלים, אשר אף אחד מהם לא היה הנכחה רחבה ומלאה של התרבות המזרחית, אלא הנכחה של חלקים קטנים מתוכה אשר הלמו את המיתוס הציוני".

איזו יצירה מן התרבות המזרחית, למשל, נלמדה בשל האופן בו התאימה למיתוס הציוני?

"קחי, למשל, את הספר 'תרנגול כפרות' של אלי עמיר, אשר בחוויה שלי כתלמיד בית-ספר, שאותה אני זוכר באופן מפורש, היה הטקסט הראשון מן המורשת שלי לאחר התנ"ך, שנכלל בבית-הספר, כאשר למדנו אותו בכיתה ח'. היה זה משמח, מצד אחד, שמשהו סוף-סוף נכלל, ומצד שני עצוב, בשל הדילוג על אלפי שנות תרבות והכללה של יצירה אחת מאוחרת. לכן, אני חושב שבהחלט יש כעת צורך לבצע שינוי עמוק ומקיף במערכת החינוך, בלימודי הספרות וההיסטוריה, בטקסים, בטיולים ובהשכלה הגבוהה", אומר בהר. בהקשר זה, יש לציין כי בהר מוזכר בדו"ח ועדת ביטון כאחד המשוררים שהועדה ממליצה על שילוב טקסטים פרי עטם בתכנית הלימודים.

"לדעתי, השינויים הללו יתאפשרו רק על ידי כך שהשפה הערבית תהפוך לשפת חובה במערכת החינוך, מכיתה א' או ב', וכך אפשר יהיה להנכיח גם את היצירה היהודית הענפה בערבית; ורק על ידי כך שבמקביל גם תלמידי בתי-הספר הממלכתיים ילמדו חלק משמעותי מתורה שבעל-פה ויוכלו להתמודד עם קטעים מתוך המשנה והגמרא, בהלכה ובמדרש, ויפגשו את סוג העברית של לשון החכמים, וכן את הלשון הארמית. רק כך הם יוכלו להכיר את התרבות המזרחית לעומקה, על הרצף הארוך שלה, וכך יפגשו את שירת ספרד מתור הזהב, לא כתחנה חד-פעמית עברית המנותקת מערבית, אלא כשירה המפגישה מסורות עבריות וערביות, מסורות קודש וחול, עומדת ברצף עם התרבות שלפניה ומשפיעה על התרבות שאחריה. כמובן שראוי שבדיוק בשלב הזה תהיה גם הנכחה מקיפה של התרבות, הספרות וההיסטוריה האתיופית במערכת החינוך, במקום שיהיה צורך להמתין לכך עוד שישים שנה, כמו עם הספרות, התרבות וההיסטוריה המזרחית", מוסיף בהר.

להכשיר את הקרקע לשינוי

"לדעתי, קודם כל חשוב שבין היושבים בועדות של משרד-החינוך יהיו אנשים המצויים בתרבות ובספרות המזרחית, לדוגמה, בכותבי פיוט מארבע-מאות השנים האחרונות, בספרות מדרשית ורבנית, בספרות שכתבו יהודים בערבית ובספרות מזרחית חדשה בישראל בעברית", משיב בהר כאשר אני שואלת אותו כיצד נכון, בעיניו, לבחור את היצירות הספרותיות הנלמדות בבתי-הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה. "דומני שבעבר לא היה מקום מרכזי למומחים לתחומים אלו בועדות משרד-החינוך. חשוב גם שלמורים תהיה אפשרות בחירה כמה שיותר גדולה בנוגע ליצירות שהם מלמדים, אך מצד שני, אי אפשר להתפשר על כך שכל היצירות המזרחיות שייכנסו יהיו בקטגוריה של 'יצירות בחירה'.

"אני הייתי בוחר לעדכן את לימוד שירת תור הזהב בספרד בצורה שתחבר את שירת החול הספרדית למקורותיה והשפעותיה המובהקות בשירה הערבית בת הזמן, ומצד שני מדגיש את הקשר של מסורות הפיוט הספרדיות למסורות חיות בקהילות שונות, בטקסי חיים ובבתי-הכנסת", הוא מציע. "לאחר מכן, הייתי מלמד פייטנים שיצרו ברצף שבין תקופת ספרד למאה העשרים. בנוסף, הייתי מדגיש את יצירתן של נשים במזרח, מהרבנית אסנת ברזאני בכורדיסטאן במאה השבע-עשרה, ופרחה בת יוסף במרוקו במאה השמונה-עשרה, ועד יוצרות נשים יהודיות מזרחיות במאה העשרים.

כל הספרים שלי

"כמו כן, הייתי מדגיש את יצירתם של יהודים בערבית, דרך לימוד של אחד מסיפוריו של סמיר נקאש וסיפוריהם המוקדמים של סמי מיכאל ושמעון בלס. במקביל, הייתי מנכיח יצירה של פלסטינים בעברית, כגון אנטון שמאס, עטאללה מנצור וסייד קשוע. הייתי גם מלמד את הספרות המזרחית בישראל ברצף שמתייחס ליצירות שנכתבו לפני ארבעים ושמונה, כגון יצירותיהם של יהודה בורלא, יצחק שמי, אריאל בן ציון, מרדכי טביב – שספרו הראשון ראה אור בארבעים ושמונה, ולפרוזה ושירה שנכתבו לאחר ארבעים ושמונה, כמו יצירותיהם של אהרון אלמוג, אמנון שמוש, סמי מיכאל, שמעון בלס ועוד רבים".

"בנוסף, ובמקביל לנוכחות המסוימת של ספרות אירופאית ואמריקאית בתכניות הלימודים, הייתי מצרף גם ספרות ערבית – יצירות קלאסיות כגון כלילה ודימנה, אלף לילה ולילה, ספרות המקאמות ושירת אל-מותנבי, ויצירה מודרנית – תאופיק אל-חכים, טאהא חוסיין, יוסוף אידריס ונגיב מחפוז. הרחבת האופק של התלמיד לספרות שאינה אירופו-אמריקאית יכולה להתרחב בלימודים המורחבים של חמש יחידות, או ביצירות הבחירה, גם לספרות פרסית, תורכית, הודית, סינית, יפנית ואתיופית.

"באופן מובהק, תהליך זה יצריך כתיבת תכניות לימודים חדשות, וכאמור עדכון של הוועדות, וכן עדכון של תכני הלימודים בתכניות למורים במכללות ובאוניברסיטאות", מדגיש בהר. "כל אלו תלויים בהרחבת המחקר האקדמי על תחומי יצירות אלו, על ידי הוספת תקנים בנושאים של ספרות ערבית-יהודית וספרות מזרחית, ובעידוד מכוני מחקר, וקבוצות מחקר בנושאים אלו. החוסרים הקיימים בבתי-הספר מבטאים גם העדפה אקדמית עד כה לגבי תחומי המחקר, ויש לעודד שגם בה יהיו הרחבה וגיוון מתאימים. דומני כי הדור כשיר לכך".

 

 

 

פורסם בקטגוריה שירים לאסירי בתי-הסוהר | עם התגים , , | כתיבת תגובה

אריאל בן אטלנטיס

בעצם אני מוציא כאן מחושך מגירה של 28 שנים ספר הרפתקאות שכתבתי ב-1988 בגיל תשע וחצי, וקורא לראשונה מחדש את הסיפור. בינתיים עמוד הכריכה, תוכן העניינים והעמוד הראשון. בהמשך ההמשך.

אריאל בן אטלנטיס כריכה

הספר הראשון שכתבתי היה "המרוץ אחר הזמן". כתבתי אותו כשהייתי בן 9 ב-1987, ובעצם כתבתי בו עלילות חדשות לטוני ודאג מן הסדרה "מנהרת הזמן", בשתי מחברות שורות שהצמדתי זו לזו.

"אריאל בן אטלנטיס" היה הספר השני שכתבתי, אבל היה זה הספר הרציני הראשון שלי: שלוש מחברות שורה 40 דף של דפרון כתובות משני הצדדים בעיפרון, עם מספור עמודים – סך הכל 161 – ותוכן עניינים – 18 פרקים. 
הספר מספר את קורותיו של אריאל שנולד בארץ, אך הוא למעשה צאצא ליבשת אטלנטיס, ומצווה על ידי דת אטלנטיס לצאת למסע באפריקה, בונה מטוס שיביא אותו לקונגו, פועל כבלש, מחפש את אוצר אטלנטיס, חוזר לארץ ומקים את מיב"י – ממשלת ילדים במדינת ישראל – ואחר כך הופך לפיזיקאי, וגם יוצא לברזיל להקים את מי"ב – ממשלת ילדים ברזילאית. 

הספר כלל שרטוטי מטוסים וחלליות ומפות, ונקטע בפרק "עסקי הנפט" שבו אריאל הופך לאיש עסקים וחושף שדות נפט ליד עכו וליד ים המלח. 
על הכריכה נכתב שהכתיבה התחילה ב-10.3.1988, ובסוף הספר נכתב שכתיבתו הסתיימה ב-5.8.1988, כשהייתי כמעט בן עשר. 
כלומר, לא קראתי את הספר כמעט 28 שנים. בשבועות הקרובים אתחיל לקרוא אותו שוב, ואעלה לכאן קטעי צילומים מתוכו.

אריאל בן אטלנטיס תוכן עניינים

ילד מתחיל לכתוב ספר. הוא יושב ליד שולחן העץ החדש שבנה אביו, שבו מגירות להטמין את המחברות, וכל מה שייכתב בהן. הוא כותב על כריכת המחברת את שם הספר שעליו החליט: "אריאל בן אטלנטיס" (מתחת כתוב דבר-מה אחר שמחק ושוב אינו יודע לפענח), לצד השם הוא כותב את תאריך התחלת הכתיבה: 10.3.1988 (הוא עוד מעט בן תשע וחצי, הספר הקודם שכתב במחברת, כשהיה בן שמונה וחצי, "המרוץ אחר הזמן", סיפר על טוני ודאג, גיבורי סדרת הטלוויזיה "מנהרת הזמן" שהיה רואה, אבל הפעם יהיה זה ספר אמיתי יותר, על גיבור משלו, עם עלילות חדשות לגמרי שיברא מרוחו), ומתחת לאלו כותב: "מאת אלמוג בהר". הוא מחזיק את העיפרון ביד ימין.

כך הוא יתיישב ערב ערב לכתוב בחדרו לאורך חמישה חודשים, מאחורי דלת סגורה, על החיים שהוא לא חי. הוא ימציא גיבור שיפעל בעולם ולא ילך לכיתת בית-ספר כמוהו, אלא יטוס, ימצא אוצרות, יפענח תעלומות, יקים ממשלות, ירקוד עם נערות. הוא מעניק לגיבור שם של גיבור: אריאל, ולצדו את שם משפחתו שלו: בהר. אבל הגיבור יחצה ברגע את הגבול מינקות לבגרות, בלי לעבור בילדות הארוכה והקשה והמבלבלת, שהיא כבר געגוע לינקות המוקדמת, לפני הדאגות, והיא כבר געגוע לבגרות שתהיה, לעצמאות, לידיעה מי אתה, לריקודים עם הנערות.

הוא מעניק שם לפרק הראשון: "שאר בשר מאטלנטיס". הוא מעניק לרופא המיילד שם משפחה אשכנזי: לבקוביץ. הוא מעניק להורים שמות תנ"כיים: מרים ויעקב. הסיפור מתחיל בלידה, כפי שסיפורים צריכים להתחיל. הוא מדייק במספרים: הילד נולד לפני שעתיים ו-37 דקות, הוא גדל במהירות וגובהו כבר 128 ס"מ. הילד כבר יודע לדבר, ומספר כבר את שליחותו, כלומר גבורתו, ואת פרידתו (רק אחר כך הוא יחזור לחיות קצת חיים של ילד): "אני שאר בשר מהיבשת אטלנטיס צריך להגיע ליבשת השחורה יבשת אפריקה כי כך מצוה עלי דת אטלנטיס". מי מלמד את הילדים שאפריקה היא "היבשת השחורה"?

האב לא מסכים עם הבן: "אינני מסכים, באפריקה יהיו לך הרבה סכנות ואילו בישראל לא יהיו לך סכנות". האם מוסיפה גם היא אחריו: "האם אתה רוצה לעזוב אותנו ואת מולדתך בגלל שאתה שאר בשר מאטלנטיס? ואם זה כך אז גם אנחנו שארי בשר מאטלנטיס?". האם מציבה את בנה כאברהם שאלוהים אמר לו "לך לך", והיא מבקשת להתנגד, להזכיר לו את תרח ואת נחור. אבל הבן מכיר שושלות שאינן ביולוגיות: "אתם אינכם בני אטלנטיס", ואיש המדע, הרופא, מצטרף מיד אל הגיונו: "יכול להיות שבנך הוא שאר בשר מאטלנטיס ואת לא".

ההורים חוזרים עם בנם במכונית לרעננה, והבן נקרא על-ידי אביו לבחור את שמו: "מה השם אשר אתה רוצה", והוא עונה בלא היסוס (במקור בשגיאת כתיב: בלו היסוס): "אריאל". הילד כבר יודע שיטוס לאפריקה במטוס, מטוס שאותו ימציא ויקרא על שמו: "מטוס-ארי-האל", ועליו ירוויח 100,000 דולר (סכום גדול למדי בשנות השמונים של המאה העשרים). את המטוס הוא מתחיל להמציא כבר בעמוד הראשון לסיפור, אחרי שהוא מבקש מנועים מקולקלים מאביו: "אבא האם יש לך מנועים מקולקלים שלא בשימוש?" ומקבל מנוע של מכונית מרוץ, וכפי שנראה בעמוד הבא, גם של סירה ומאוורר ומייבש שער.

אריאל בן אטלנטיס עמוד ראשון

פורסם בקטגוריה אריאל בן אטלנטיס | עם התגים , , | כתיבת תגובה

מתי רציתי להיות סופר?

א.

מילדות, מעט אחרי שלמדתי לכתוב את האותיות בכיתה א', רציתי לכתוב שירים. ובאמת באותה שנה, או שנה לאחר מכן, העזתי לפרסם שיר אחד בעיתון בית-הספר.

ב.

כעבור זמן קצר החלטתי שאני רוצה לכתוב סיפורים. כתבתי על עלילות אריאל בן אטלנטיס וממשלת ילדים במדינת ישראל, על מדע בדיוני ומרגלים של המוסד במוסקבה.

ג.

באותו זמן לא שאלתי את עצמי למה אני כותב, וגם לא האם אני רוצה להיות סופר.

דווקא עכשיו, בשעה שאני מבקש לכתוב על הכתיבה, למצוא לה הסבר או סיבה, אני יושב מול הדף הריק זמן רב. האם יודעים הנגרים למה הם מנגרים? והזמרים מדוע הם מזמרים? אני חושב, אם זיכרוני אינו מטעה אותי כתמיד, שבתחילה עמד יצר הקנאה. קראתי בַספרים ונידבקו לשפתיי מילים יפות כל-כך וצירופים נאים כל-כך, שקודם לא ידעתי שהם מן האפשר. והתקנאתי. אחר-כך עמד יצר התחרות, וניסיתי להעמיד צירופים משלי בניסיונות אין ספור. עד שנעשיתי מרוצה מכמה מהם, ונעשתה לי גאווה.

לבסוף תקף אותי הפחד: קהלת הזקן איים: "אין זכְרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא-יהיה להם זכָּרון עם שיהיו לאחרונה". וניסיתי אני הקטן לעמוד ולזכור, ולספר, אולי יעמדו כוחות הזיכרון ויגברו על כוחות השכחה, אולי יתחברו שוב ראשונים ואחרונים במעשה סיפור אחד. ואף-על-פי שיודע אני שלא היא, ושנועדים אנחנו כל אדם לבדו וכל הדור וכל האנושות כולה לשוב אל סלע השכחה והאלמוניות, ממשיך אני לנסות. אולי כי כבר נעשתה לי הכתיבה הרגל, בהמתנה בתחנות האוטובוסים, בחשכה שלפני השינה, בשולי הספרים אותם אני קורא.

ד.

אחרי שכתבתי עוד כמה שנים מסיפורי המדע הבדיוני ומעלילות הריגול, והמשכתי קורא בספרים שמצאתי על המדפים בספריה העירונית, גיליתי שעוד לא כתבו עלי ועל בני משפחתי ועל בני דורי בספרים. והתחלתי כותב עלינו, אחרי שנים ארוכות שהתאמצתי לשכוח. ועל כן ביקשתי לעצמי את השם מזכיר ולא סופר, או לחילופין: מקיץ בן נרדם.

ה.

אבל כששבתי להיות יהודי חולה זיכרון, זב היסטוריה, משוגע תאריכים, ולסחור בפסוקים בין עברית לארמית, בין ארמית לערבית, בין ערבית לספניולית, התקנאתי בסינים המשוטטים בדרך ריקים, במקום שבו אין המילים והדברים אחוזים אלו באלו כשערות הזקן. עד שמצאתי סיפור המעשה ברִבִּי שמעון והתנחמתי: "אמר רִבִּי שמעון: פעם אחת עליתי לישיבה של מעלה, וביקשתי לפגוש ראש ישיבה של מעלה ופגשתי מזכירו. שאלתי כמה ספרים חיבר ראש ישיבה של מעלה וענה לי מזכירו שאין ראש הישיבה עסוק בכתיבת ספרים אלא במחיקתם, ועד עתה מחק אלפיים ספרים. ואני מימי לא חיברתי ספר, אך גם למחוק לא הצלחתי".

ו.

החלטתי שאם כך לא אהיה סופר כפי שביקשתי, אלא אהיה מאסף אסופות לדברי חכמים, ודרשות ומדרשים. שכבר נאמרו כל הדברים, ורק מוטל עלינו בכל דור לאסוף מחדש הדברים הנאים לנו, ולסדרם, ולתרגמם, ולהניחם לפני הקוראים.

האמנתי כי דברי תורה עומדים לדורות ואילו סיפורי אנוש זמנם קצוב, וחשבתי, אם אערב אותם אלו באלו אולי יעמדו סיפורי האנוש לצד דברי התורה יציבים, ועתה חושש אני אולי אפילו דברי התורה שיהיה גם זמנם נקצב כזמן אנשים.

וכדי להרגיע עצמי אני מספר ללבי שוב ושוב בדברי המדרש: "יום-יום מגילת שיר השירים חוגרת שק ומתייצבת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת, ריבונו של עולם, עשאוני בניךָ כינור שמנגנין בו לֵצים, שהובילוני לבתי משתאות לשמש בין חושקים, וריבונו של עולם משיב לה בהיפוכו של דבר, הרי לֵצים אלו סופם שמה שאמרו בניגון של שחוק יחדור אל לבם אף יותר מניגון של בכי, והם מרבים שמךְ בעולם, שלא יהיה אובד אף בבתי משתאות".

ז.

וכשמצאתי עוד מדברי רִבִּי שמעון העתקתים מיד למחברתי:

"אמר רִבִּי שמעון: מעלה נמוכה לדבר שאין זוכר שם אומרו וכל העולם אומר פלוני אמר ואלמוני מסר. מעלה גבוהה לסיפור שכולם זוכרים שם מחברו ואף מי שמסר משמו ומביאים דבר בשם אומרו ומסבירים: אמר שלמה אמר דוד אמר משה אמר אהרון אמר יעקב אמר יצחק אמר אברהם. ומעלה שאין גבוהה ממנה ששוכחים שם מחברו וכל העולם מוסר הדברים משמו: אני אומר. ועוד מעלה מיוחדת קיימת לאותו חיבור שלא מחבר אחד חיברו, אלא רבו מחבריו ומשניו, וכל אחד נטל ממנו מילה או הטליא בתוכו מילה, עד שאינך זוכר ראשיתו ואינך יודע להבדיל מי אמר ומה אמר, ואז אומר אתה: והעולם אומרים. ואני כל שחיברתי לקחתי מדברי אחרים ומחקתי מהם מילים או הוספתי בהם מילים, או לקחתי דבר אחד מאיש אחד ודבר אחר מאיש אחר, ושזרתי ביניהם, שלא יהיו העולם אומרים: רִבִּי שמעון אמר, אלא שיהיו אומרים תמיד אחרי: והעולם אומרים".

 

פורסם באתר "שיחה מקומית"

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

ראיון ראשון שלי לעיתון עיראקי

ב-24.5.2016, התפרסם ראיון ראשון שלי בעיתון עיראקי, אל-עאלם, על תרגום הרומן "צ'חלה וחזקל" לערבית, על המקום של התרבות הערבית-היהודית ברומן ועל המקומות שבהם ארצה לבקר בבגדאד אם אגיע אליה מחר. המראיין: מאזן לטיף.

הראיון התפרסם בעברית באתר העוקץ:

ראיון ראשון לעיתון עיראקי הכתבה עצמה 24052016

1. נתחיל מן הרומן האחרון שלך "צ'חלה וחזקל", אשר פורסם לאחרונה, האם כתבת באווירה עיראקית?
– הרומן שלי "צ'חלה וחזקל" פורסם בעברית ב-2010, ובהוצאת אל-כותוב ח'אן בקהיר הוא פורסם בראשית 2016 בתרגומו של נאאל אלטוח'י. הסיפור הוא על זוג ירושלמי, בראשית נישואיהם, המצפים ללידה, שניהם ממשפחות יהודיות-בגדאדיות, צ'חלה יודעת קצת ערבית וחזקל פחות, ושניהם מנסים להיות חלק מקהילתו של חכם עובדיה/עבדאללה, אותה הוא מבקש ליצור, ולהחיות את המסורת היהודית-עיראקית. סוף הרומן מתרחש בליל הסדר, בקריאת ההגדה של פסח בערבית-יהודית-בגדאדית.
אז בשבילי כתיבת הרומן היתה חלק מחיפוש אחר המורשת העיראקית שלנו, ואחר המקומות של היהדות בתוך מורשת זאת, כמו קובצי סיפורים של רבנים וקובצי הלכה/שריעה, והמקומות שבהם היהדות פוגשת את הערביות, בשימוש בשפה הערבית ובתרבות הערבית, ספרות, מוזיקה וכו', ולעיתים הקשר שבין יהדות לאיסלאם.
2. בתקופה האחרונה הופיעו הרבה רומנים ומחקרים על יהודי עיראק, מה לדעתך הסיבה?
אני חושב שההתעניינות העכשווית בקהילה היהודית-עיראקית מגיעה מסיבות שונות: לאחר עשורים ארוכים של לאומיות עיקשת, אשר ניסתה לומר שלהיות יהודי ולהיות ערבי אלו שני דברים נפרדים לגמרי, והיהודים מהעולם הערבי אשר הגיעו לישראל היו צריכים להסתיר את זהותם הערבית, ולהשתיק את לשונם הערבית ואת מבטאם, חלקים מן הדור השלישי לערבים-היהודים בישראל חוזרים לשורשיהם, ולתרבות של סביהם וסבותיהם, אשר רבים מן ההורים שלנו לא העבירו: במוזיקה, בספרות, באוכל, ולעיתים גם בשפה ובזיכרון ההיסטורי, אז הם שבים וחוקרים ומחפשים בקהילותיהם, והם כותבים על כך אקדמית או ספרותית.
אני חושב שגם בעולם הערבי, אחרי שרוב הערבים-היהודים עזבו את מולדותיהם (יש עדיין קהילות משמעותיות במרוקו ובתוניסיה), הדורות המאוחרים יותר שואלים שאלות אשר אסור היה לשאול לפני 40 שנה ואפילו לפני 20 שנה: האם התרבות וההיסטוריה והזיכרון של הערבים-היהודים, ובאופן ספציפי של יהודי-עיראק, לא מהווה חלק מהתרבות ומהזיכרון הערביים הכלליים, והעיראקיים? מה היתה התרבות הזאת שפתאום נעלמה? איך היא יכולה לתרום לעולם הערבי?
ואנשים אפילו שואלים: מה קרה ליהודים "שלנו", ליהודים-הערבים, וספציפית ליהודי עיראק, אחרי שהם עזבו את מולדותיהם והגיעו לישראל (ואחרים לצרפת, לבריטניה, לארצות הברית ולמקומות אחרים)? האם הם עדיין חלק מן התרבות וההיסטוריה שלנו? איך התרבות שלהם השתנתה? איך הם זוכרים אותנו? איך הם התקבלו בישראל, ולמה הם דוכאו תרבותית, כלכלית ופוליטית?
וכך אתה רואה ספרים אשר מתפרסמים ברחבי העולם הערבי על הקהילות המקומיות (ההיסטוריות) הערביות-יהודיות, בתימן, בעיראק ובמצרים, אתה רואה תרגומים מעברית לערבית במצרים ועל-ידי פלסטינים, אתה רואה תנועה של סרטים דוקומנטריים, וכן את מועדון המימונה במרוקו.
השינויים הטכנולוגיים הופכים את הקשרים בין יהודים מהעולם הערבי בישראל לערבים בשאר העולם לפשוט יותר, התרבות חוצה את הגבולות עם האינטרנט, ובאופן ספציפי בעיקר דרך הפייסבוק ויוטיוב.
כמו כן, ההגירה הגדולה מהעולם הערבי לאירופה וארצות-הברית בשלושים או בארבעים השנים האחרונות, הופכת את הניסיון והחוויה היהודית של ההגירה והגלות מלפני 60 או 70 שנה לקרובה לחוויה מרכזית בתרבות הערבית העכשווית, ומסיבה זאת אני חושב שסמיר נקאש, לדוגמא, קודם כל נקרא על-ידי גולים ערבים באירופה, ורק מאוחר יותר כתיבתו התקבלה בעיראק עצמה.
בשבילנו בישראל השאלה על שייכותנו לתרבות הערבית היא גם שאלה על המקומיות שלה, לעיתים כחלק מפרוייקט להפוך את ישראל למדינה מזרח-תיכונית, אשר אינה מתנכרת לערביות ופונה אל אירופה, אלא מהווה חלק מן המרחב. על כן השאלה הזאת פוגשת את השאלה הפלסטינים ואת יחסנו לפלסטינים, והרצון להגיע איתם להסדר. בשביל אנשים בעיראק השאלה על הקהילה היהודית היא שאלה על העבר של עיראק בתוך הווה קשה ואלים ומפוצל, כאשר הזיכרון של רגע העזיבה של היהודים, או הזיכרון של נוכחותם קודם לכן, מסמלים את השלב שבו היתה תקווה ליצירתה של דמוקרטיה משותפת לכל העדות, תקווה אשר קרסה בתחילה אל שלטון הגנרלים, ולאחר מכן לכיבוש הזר ולפיצול הפנימי של עיראק, עד ימינו ועליית דאע"ש. כאשר מזכירים את היהודים בעיראק כיום אני חושב שגם מבקשים להזהיר מן הגורל של עדות נוספות בעיראק אשר עלולות להידחק ולהיות מגורשות אם המסגרת העיראקית הכוללת לא תלמד להכיל את כל המיעוטים.
3. האם יש קשר בין הסופרים היהודים הצעירים לבין הספרות והתרבות העיראקית?
אני חושב שחלק מן הכותבים היהודים-עיראקים נמצאים בקשר עם התרבות העיראקית והספרות העיראקית, לעיתים ישירות דרך הערבית, לעיתים דרך תרגומים, ולעיתים דרך ההשפעה של הדור הוותיק של הכותבים, כמו סמי מיכאל, שמעון בלס, ששון סומך, סמיר נקאש, אמירה הס, חביבה פדיה ועוד. ולפעמים דרך ההשפעה של החלק היהודי של התרבות העירקאית, מכלול תרבותי הכולל הלכה ופילוסופיה ופיוט אשר נכתב על ידי היהודים בעיראק בעברית, בארמית ובערבית-יהודית, מן התלמוד, דרך עבודתו של הרב סעדיה גאון במאה ה-10 בבגדאד, ויצירתה של הערבית-היהודית, ועד בין השאר הבן איש חי המפורסם, רבנו יוסף חיים, במאה ה-19 בבגדאד.
4. מהו הפרויקטים הבאים שלך?
בימים אלו פרסמתי קובץ שירים חדש, שלישי, "שירים לאסירי בתי-הסוהר", שבתוכו כלולים כמה שירים דו-לשוניים, בעברית ובערבית, וכן תרגומים שתרגמתי מן השירה הערבית, למשל לשיר "בגדאד" של ניזאר קבאני, ולשירים של המשורר הפלסטיני הצעיר מרואן מח'ול והמשוררת הפלסטינית הצעירה רימא אבו ג'אבר. על כריכת הספר מופיע צילום של רחוב אל-מותנבי בבגדאד. ובימים אלו אני גם מסיים לערוך ספר שירה יזידית עכשווית, שנכתבה בשנה וחצי האחרונה שבעקבות החורבן, ועידן בריר תרגם מערבית לעברית, והספר יפורסם במהדורה דו-לשונית, עברית וערבית יחד.
שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה קדמית
5. למה התרחקו רוב בני דורכם מן הכתיבה בשפה הערבית?
אמי נולדה בבגדאד בשם סמירה קחטאן, והגיעה לישראל בגיל חמש למעברה. היא המשיכה לדבר עם הוריה בערבית בישראל, עד שכשהיא היתה בת 10 מורה מבית-הספר שלה הגיעה אל הוריה הביתה וביקש מהם להפסיק לדבר איתה ערבית. הם לא הפסיקו, ערבית היתה לשונם, אבל היא הפסיקה לענות להם בערבית. כך שכאשר אני נולדתי סבי וסבתי דיברו ערבית, ואמי היתה עונה להם בעברית. שתי אחיותיה הגדולות יותר המשיכו לדבר ערבית. כאשר הייתי בן 17 סבתי הבגדאדית, בחצי השנה האחרונה לפני מותה, שכחה את העברית וחזרה לדבר רק ערבית. ורק אלו מאיתנו שידעו ערבית יכלו לדבר איתה. אז הבנתי שאובדן השפה לא היה תהליך טבעי שקורה בכל דור, או קורה בהגירה, אלא שהמדינה התערבה בתוך המשפחה וגרמה לנו לא להיות מסוגלים לדבר עם סבתנו לפני מותה. וכך מאוחר יותר הלכתי ללמוד ערבית. זה קשה, כמובן, ללמוד שפה חדשה בגיל מבוגר, וכמובן שלא למדתי ערבית-יהודית-בגדאדית, לשונה של סבתי, אלא ערבית ספרותית. אני חושב שעוד אנשים עברו תהליך דומה, גם של ההתרחקות מן הערבית בהתחלה, וגם של הניסיון, גם אם החלקי, לשוב אליה.
6. אם היית מגיע לבגדאד, מה הוא המקום הראשון שבו היית מבקר?
אם הייתי מגיע לבגדאד היום הייתי הולך לראות את בתי-הכנסת הישנים, את רחוב אל-מותנבי ואת רחוב הרון אל-רשיד, את נהר החדקל והגשרים החוצים אותו, שעליהם שמעתי סיפורים רבים, והייתי הולך לראות את חנויות הספרים, להכיר את התרבות העכשווית בבגדאד, וכן להופעות מוזיקה, כיוון שאני אוהב מאוד את המוזיקה העיראקית, גם הישנה, של סלימה פאשא ונאזם אל-ר'זאלי, וגם המאוחרת יותר, של פרידה ואנסמבל המקאם העיראקי, של מוניר בשיר, אלהאם אלמדפעי וכאזם אל-סאהר.
וכמובן שהייתי הולך לבתי-הקברות, לחפש את הקברים של אבותי.

ألموج بيهار: «تشحلة وحزقيل» تبحث في التراث العراقي

حاوره: مازن لطيف
بعد صدور روايته الجديدة "تشحلة وحزقيل" بنسختها العربية، يرى الروائي والشاعر الإسرائيلي ألموج بيهار أن كتابة هذه الرواية كان جزءا من البحث في تراثنا العراقي، والأماكن التي تكون في هذا التقليد يكون الجزء اليهودي منه (مثل الكتب وقصص الحاخامات والهالاكا/ الشريعة) مقابلا للأجزاء العربية (استخدام اللغة العربية والثقافة العربية والأدب والموسيقى وهكذا)، وأحيانا أيضا الرابطة بين اليهودية والإسلام.
ألموج بيهار، روائي وشاعر وناقد أدبي، ولد في العام 1978، من أصول عراقية، وحصل على المركز الأول بجائزة صحيفة هاآرتس، عام 2005، عن قصته القصيرة "أنا من اليهود" التي ترجمت ونشرت بمجلة الهلال المصرية عام 2006.
* نبدأ من روايتك الأخيرة "تشَحلة وحزقيل" الصادرة حديثاً، هل كتبت في أجواء عراقية؟
– روايتي "تشحلة وحزقيل" نشرت بالعبرية سنة 2010، وفي دار "كتب خانه" في القاهرة، مع ترجمة نائل الطوخي مطلع العام 2016. الرواية تدور حول زوجين في القدس، في السنة الأولى من زواجهما يتوقعان ولادة طفل. كلاهما جاء من عائلة بغدادية يهودية. تعرف جالا بعضا من اللغة العربية وأما حزقيل فمعرفته بها أقل، غير انهما يحاولان أن يكونا جزءا من المجتمع الذي يكونه الحاخام عوباديا- عبد الله، ويسعيان للحفاظ على تقاليد اليهود العراقيين، وفي الجزء الأخير من الرواية، وفي أمسية البساه، يقرآن الهاغادا باللغة العربية- اليهودية.
بالنسبة لي فإن كتابة هذه الرواية كان جزءا من البحث في تراثنا العراقي، والأماكن التي تكون في هذا التقليد يكون الجزء اليهودي منه (مثل الكتب وقصص الحاخامات والهالاكا/ الشريعة) مقابلا للأجزاء العربية (استخدام اللغة العربية والثقافة العربية والأدب والموسيقى وهكذا)، وأحيانا أيضا الرابطة بين اليهودية والإسلام.

כל הספרים שלי 2016
* في الفترة الأخيرة ظهرت الكثير من الروايات والدراسات عن يهود العراق.. برأيك ما السبب؟
– أعتقد أن الاهتمام المعاصر بالمجتمع اليهودي العراقي ينطلق من أسباب متنوعة فمنذ عقود طويلة من تشدد مبدأ القومية القوي كانوا يحاولون القول بأن كون المرء يهوديا وكون المرء عربيا موقفين مختلفين تماما، وكان على يهود العالم العربي الذين جاؤوا إلى إسرائيل إخفاء هويتهم العربية والتوقف عن لغتهم العربية ولهجتهم المعتادة. وعلى كل حال فإن بعض أبناء الجيل الثالث من اليهود العرب في إسرائيل عادوا إلى جذورهم وثقافة أجدادهم (والتي كان آباؤهم يحاولون ولمرات كثيرة عدم نقلها إليهم)، سواء كانت الموسيقى أو الأدب، والأكلات، وأحيانا في اللغة والذاكرة التاريخية، ولذلك قام أبناء هذا الجيل بالبحث عن مجتمعاتهم، والكتابة عن ذلك أكاديميا أو في مجال الأدب وأعتقد أيضا أن الأجيال الجديدة في العالم العربي، وبعد أن ترك معظم اليهود العرب أوطانهم (لا تزال هناك جاليات كبيرة في المغرب وتونس)، بدأت بطرح الأسئلة التي كانت ممنوعة منذ 40 سنة وحتى 20 سنة، ومنها: أليست ثقافة وتاريخ وذاكرة اليهود العرب، وخاصة اليهود العراقيين، هي جزء من الثقافة العربية العامة وكذلك الثقافة والذاكرة العراقية؟ فماذا كانت هذه الثقافة، التي اختفت فجأة؟ وكيف يمكن لها أن تسهم في العالم العربي؟
والناس حتى يتساءلون: ما الذي حدث "ليهودنا"، اليهود العرب، وخصوصا اليهود العراقيين، بعد أن تركوا وطنهم وذهبوا إلى إسرائيل (وآخرون إلى فرنسا وبريطانيا والولايات المتحدة وغيرها)؟ فهل ما زالوا جزءا من ثقافتنا وتاريخنا؟ كيف تغيرت ثقافتهم؟ كيف يتذكروننا؟ كيف كانت معاملتهم في إسرائيل، ولماذا تعرضوا للتعسف والظلم ثقافيا واقتصاديا وسياسيا؟
وهكذا ترى انتشار العديد من الروايات في العالم العربي حول تاريخ المجتمعات اليهودية المحلية العربية، في اليمن والعراق ومصر، وترى ترجمات من العبرية إلى العربية في مصر ومن قبل الفلسطينيين، وهناك أفلام وثائقية تعرض، كما نرى نادي "ميمونا" في المغرب، كما أن التغيرات التكنولوجية جعلت الأمور أسهل، بالنسبة لحركة الثقافة وتجاوز الحدود، من خلال شبكة الإنترنت، ولا سيما اليوتيوب والفيس بوك. وأسهمت الهجرة الواسعة من العالم العربي إلى أوروبا والولايات المتحدة في السنوات الاربعين الماضية بجعل التجربة اليهودية في الهجرة والمنفى مماثلة للتجربة المركزية في الثقافة العربية، ولهذا السبب أنا أعتقد أن سمير نقاش، على سبيل المثال، كانت بداية الاطلاع على كتاباته للمرة الاولى من قبل المنفيين العرب في أوروبا، وبعد ذلك اصبحت كتاباته مقبولة في العراق نفسه.
* هل هناك تواصل من قبل الادباء اليهود الشباب وبين الادب والثقافة العراقية؟
– أعتقد أن بعض شباب الكتاب اليهود العراقيين على تواصل مع الثقافة والأدب العراقيين، وأحيانا مباشرة عبر اللغة العربية، وأحيانا من خلال الترجمة، وأحيانا أخرى عبر التأثر بالجيل القديم من الكتاب، مثل سامي ميخائيل، وشمعون بالاص، وساسون سوميخ، وسمير نقاش، وأميرة هيس، وهافيفة بيدايا وغيرهم، وأحيانا بواسطة تأثير الأجزاء اليهودية من التلمود في الثقافة العراقية، مما هو مكتوب بالعبرية والآرامية في العراق، كما في أعمال سعيد غاون في القرن العاشر مرورا بالشهير "بن عيش هاي"، والحاخام يوسف حاييم في القرن التاسع عشر بغداد، والشعر الديني والتقاليد الدينية.

צחלה וחזקל עברית וערבית
* ما هي مشاريعك المقبلة؟
– نشرت مؤخرا مجموعتي الشعرية الثالثة وفيها قصائد باللغتين العبرية والعربية، وبعض القصائد قمت بترجمتها الى الشعر العربي، مثل قصيدة "بغداد" نزار قباني، وقصائد للشاعر الفلسطيني الشاب مروان ماخول، وعلى غلافها يمكن رؤية صورة شارع المتنبي في بغداد، ولدي كتاب تحليلي ايضا عن الشعر الايزيدي قبل سنة ونصف، وسوف ينشر باللغتين العبرية والعربية، والمترجم هو عيدان بارير.
* ما سبب ابتعاد الكثير من جيلكم في الكتابة باللغة العربية؟
– ولدت أمي في بغداد واسمها سميرة قحطان، وذهبت الى اسرائيل في مخيم مؤقت عندما كان عمرها خمس سنوات. وقد استمرت في التحدث مع والديها باللغة العربية في إسرائيل، وعندما أصبحت في العاشرة من عمرها توجهت معلمتها الكبيرة في السن من المدرسة إلى منزل العائلة وطلبت من الوالدين التوقف عن التحدث معها باللغة العربية. ولكنهم لم يتوقفوا، فالعربية كانت هي لغتهم، لكن والدتي توقفت عن إجابة المعلمات باللغة العربية. وبعدما ولدت كان أجدادي يتحدثون باللغة العربية، وكانت أمي تجيبهم باللغة العبرية. في حين أن  شقيقتيها الكبيرتين واصلتا التحدث باللغة العربية. وعندما كان عمري 17 سنة أصيبت جدتي التي كانت قد ولدت في بغداد بمرض الخرف، وخلال نصف السنة الأخيرة من حياتها نسيت العبرية في كلامها، وعادت إلى التحدث بالعربية فقط، وكنا نحن الذين نعرف العربية فقط يمكننا التحدث معها. وفيما بعد أدركت أن هذه ليس عملية طبيعية، غير ان الدولة كانت قد تغلغلت داخل الأسرة وجعلتنا غير قادرين على التحدث مع جدتنا قبل وفاتها. وهكذا، وفي وقت لاحق توجهت لدراسة اللغة العربية. وبطبيعة الحال من الصعب تعلم لغة جديدة وانت في سن متقدمة، ومن الطبيعي ايضا عدم تعلمك العربية باللهجة اليهودية البغدادية من جدتك.
وتوجه كثير من الناس للقيام بعملية تعلم مماثلة لكنها تبعد بعضهم عن العربية، وأحيانا تعود نسبيا اليها.

צחלה וחזקל בקהיר1
* لو وصلت الى بغداد ما هو أول مكان تزوره؟
– إذا ما عدت إلى بغداد اليوم فسوف أذهب لرؤية المعابد اليهودية القديمة، وشارع المتنبي وشارع الرشيد، وكذلك الوصول الى نهر دجلة، واجتياز الجسور العابرة للنهر، والتي سمعت الكثير من القصص حولها، وسوف أذهب إلى المكتبات، لرؤية الحياة الثقافية الحالية، والحفلات الموسيقية، وأنا أستمتع بالموسيقى العراقية إلى حد كبير، سواء الكلاسيكية منها مثل سليمة باشا وناظم الغزالي، أو الأكثر حداثة الآن مثل فريدة، ومنير بشير، وإلهام المدفعي وكاظم الساهر، ومن الطبيعي ايضا أن أذهب الى المقابر حيث يرقد أسلافي في قبورهم.

ראיון ראשון לעיתון עיראקי עמוד שלם 24052016

פורסם בקטגוריה צ'חלה וחזקל, תרגום, العربية | עם התגים , | 3 תגובות

אלי הירש על "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

לרכישת "שירים לאסירי בתי-הסוהר" באתר אינדיבוק

אלי הירש על שירים לאסירי בתי הסוהר1

אלי הירש על שירים לאסירי בתי הסוהר2

הרשימה של אלי הירש באתר ידיעות אחרונות, ובאתרו של אלי הירש:

אלמוג בהר הוא אחד המשוררים המשוכללים ביותר בדורו, הדור שהתחיל לכתוב בראשית האלף השלישי. כשכתבתי על ספרו הראשון, 'צמאון בארות', כיניתי את השכלול הזה "רהיטות אינטלקטואלית", והצבעתי על כישרונו המיוחד לפתח בשיריו טיעונים הגותיים שיש להם השלכות פוליטיות ותרבותיות רחבות, בלי לאבד את הזיקה למעמקיה הבלתי מודעים של השפה והשירה.

הצד האינטלקטואלי של בהר קשור לרגישותו לכמה מהכרעות היסוד שעיצבו את השירה העברית החדשה: מצד אחד לחילונה של העברית, כלומר להתנכרותה למורשתה הדתית, ומצד שני להתבצרותה כשפה לאומית אחת ויחידה, כלומר להתנכרותה לשפות יהודי הגולה, כיידיש או ערבית. נחישותו של בהר להתגבר על צמד ההתנכרויות האלה היא הכוח המניע הגלוי של שירתו, ובספר החדש, השלישי, 'שירים לאסירי בתי הסוהר', היא זוכה לביטוי אסרטיבי מאי פעם. אלא שבמקביל פעילים אצלו גם מניעים פחות גלויים, והם פורצים כעת אל פני השטח של שירתו.

המקור לשינוי הוא אבהותו של בהר, אבהות שפירושה הקמת משפחה או הקמת בית. הצורך להקים בית ולשמור עליו בולט גם בשיריו הפוליטיים, המוקדשים בעיקרם למאבק למען הדיור הציבורי ולמאבקים למען פלסטינים המנושלים מבתיהם. ומה שמתברר בשירים החדשים הוא שהמתח הפנימי שמפעיל את שירתו הוא מגדרי; מתח שמתורגם אצלו, בצדק או לא, למתח בין אם ואב. האם היא הבית שעליו צריך להגן. האב הוא מי שהחריב את הבית הזה והקים תחתיו בית סוהר מנוכר ומבוצר, חד-לשוני, חילוני ולאומני עד זרא.

האם, בעיני בהר, מזוהה עם מעמקי הנפש והגוף, המתוארים בספר שוב ושוב כהוויה תת־מימית, מחבקת כרחם, רחבה ועמוקה כאוקיינוס. בשירים שפותחים

את ספרו מתוארת רעייתו של בהר בדיוק כך: כאם גדולה, רחם כמו-אלוהי, ים רחב ועמוק. תשעת חודשי ההריון מתוארים כ"עידן הפרה־היסטוריה המימית", עידן שבו היינו כולנו דגים. בשיר 'יום אחד' מצייר לעצמו בהר את אחרית הימים כעידן שבו נחזור כולנו לים ונהפוך שוב לדגים, כלומר: לנשים, רעיות, אמהות. בשיר 'איך להעלם בגופה של אישה' הוא מתאר לא את רעייתו אלא את היפוכה, כלומר את הנשים האחרות, הזרות, שעליהן ויתר כשקידש אותה, וגם אותן הוא מתאר במונחים של צלילה מסוכנת במים עמוקים. אפילו בשירתו הדתית, כמו בפיוט 'בקשה על הנשמה' הכתוב בגירסה מרוככת של עברית ימי־ביניימית, מתגלה הכמיהה לרחם כמניע שעומד בבסיס הכמיהה לאלוהים. הנשמה, לדבריו, היא "כתינוקת נדהמה/ שרק יצאה את רחם אמה/ ועולמך עדיין אינו עולמה/ עומדת מול מלכותך העצומה/ מבקשת לשוב נעימה/ אל אמה אל רחמה".

האב אצל בהר הרבה פחות אידילי, הרבה יותר סבוך ומפוצל. הוא מייצג הן את חורבן הבית והן את בית הסוהר שהוקם על חורבותיו, ומתוך כך את נחישותו הנואשת של הבן שהפך לאב – בהר עצמו – להרוס את בית הסוהר ולחשוף את יסודות הבית שנקבר תחתיו. שוב ושוב נעים שיריו בין שני הקטבים: קוטב של קינה וזעם המופנים לעבר דמויות אב, וקוטב הפוך של רוך אינסופי, רצון להתמזג ולהתערבל, להידמות ככל האפשר לאם. אפשר לטעון כנגד בהר, ובצדק, שחלוקת התפקידים המגדרית שהוא מתווה בשיריו היא לא בדיוק פמיניסטית, אבל נדמה לי שהעיקר הוא במקום אחר: בגילוי שבשירה הישראלית לכל גוניה מתנהלת כעת מערכה בין מורשת האם ומורשת האב, ושבמערכה הזאת מתייצב בהר לימין האם.

שירים לאסירי בתי הסוהר // אלמוג בהר – אינדיבוק – 182 עמודים

אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲלִים זֹאת לַזֶּה: אָדָם נַעֲשָׂה אָב אוֹ אֵם

לִפְנֵי שֶׁקָּרָא לוֹ בְּנוֹ אִמִּי אוֹ אָבִי? וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ

כְּבָר קוֹרְאִים זֶה לַזֹּאת: אַבָּא, אִמָּא, מוֹשְׁכִים

הַשֵּׁמוֹת הַחֲדָשִׁים בְּפָנָיו, זֶה מַחְלִיף חִתּוּל וְזֹאת אוֹמֶרֶת

הִנֵּה אָבִיךָ, זֹאת יוֹשֶׁבֶת לְהָנִיק וְזֶה אוֹמֵר

הִנֵּה אִמְּךָ, אוֹמְרִים בִּלְחִישָׁה בֵּינֵינוּ: חֶסֶד עָשָׂה לָנוּ,

פֶּלֶא פְּלָאוֹת, הַבֵּן נוֹלַד וְאַף הוֹרָיו בְּאוֹתוֹ זְמַן

נוֹלְדוּ

לרשימות נוספות על "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה קדמית

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה אחורית

כל הספרים שלי

 

פורסם בקטגוריה שירים לאסירי בתי-הסוהר | עם התגים | תגובה אחת

ביקורת רעה ראשונה על "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

לרכישת "שירים לאסירי בתי-הסוהר" באתר אינדיבוק

עונש חכם / מוטי ריקלין על "שירים לאסירי בתי-הסוהר" באתר תפוז פורום ספרים וספרות:

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה קדמית

עונש חכם. אלמוג בהר. הוא סופר צעיר יחסית שסיפורו "אנא מן אל-יהוד", זכה להצלחה. הרעיון המרכזי בסיפור, מבריק. אלמוג גם כותב שירה. ונחשב לאחד המשוררים המזרחיים המבטיחים. האמנם?
הספר מרשים וחכם. אלמוג הוא גאון אמיתי, גאון הספרות. הספר מכיל דברים טובים רבים. אני אפרט אותם במאמר. הספר מכיל אפילו מספר מסוים של הברקות גאוניות. הספר מכיל בתוכו כל כך הרבה דברים טובים שטקסט יכול להציע, באמת הישג. חוץ מבחינה אחת.
לא לקנות. הספר לא אטרקטיבי לקורא. הספר לא דקיק, כבד מאוד, רציני, ולפעמים חמור סבר. נדרש מאמץ גדול של ריכוז כדי לצלוח אותו. ברובו המוחלט הספר משעמם ומתיש. ישנם די הרבה קטעים שהם לא כאלה, ודי מהנים, אבל הם מעטים מעטים מידי.
הספר ניתן לרכישה ב. אינפורמציה מדויקת ניתן למצוא בגוגל בקלות. קודם כל, ישנה מהדורה אלקטרונית. 22.5 שקלים. מחיר שנראה זול. אולם לדעתי באלקטרוני, יש למכור במחירים זולים בהרבה, וביותר עותקים. לדעתי זה נכון כמעט לכל ספר, ובטח לגבי ספר לא אטרקטיבי כמו של אלמוג. ישנה גם מהדורה מודפסת ב 50 שקלים. יש להפסיק עם הדפוס באופן מיידי, גם בשירה.
על הספר. לכאורה, הספר הוא מנקודת אני חווה. חוויות אישיות, ובעיקר את עולמנו, וארצנו. כלאמר נושאים חברתיים, פוליטיים, ובעיקר של מורשת תרבותית. גם בוב דילן אבל בעיקר, מורשת המזרח, המסורת היהודית, והדת.
אבל למעשה מדובר בהמחזה, דרך האני החווה והמספר, של הדרמה הקטנה, החברתית תרבותית והפוליטית, המתהווה, במדינת ישראל, ובעיקר, של הדרמה הגדולה המקבילה שמשתוללת כרגע בעולם. המפגש בין הצורך ליוניפורמיות, והרצון כדברי שאקירה, שהעולם יהפוך לקבוצה אחת מנצחת כמו ברצלונה, לבין הפלורוליזם התרבותי, חוסר שביעות הרצון המסתער, וכולי. כמובן דברים אלה לא מצוינים בספר בכלל, אבל זו הדרמה, זו הדרמה.
סגנון הספר. שורות הספר כן מכילות הרבה דברים טובים שיש לשירה להציע. חריזה, ועוד. אולם למעשה מדובר בספר מאוד לא גדוש סגנונית שירית. בסה"כ פרוזודיה של פרוזה. וזה גורם מרכזי בחוסר האטרקטיביות של הספר לקורא.
פרטים נוספים. הספר יצא לאור במהדורה אלקטרונית ב 2016. הספר, זוכה כעת להתיחסות די רבה, בתקשורת.
שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה אחורית
המאמר. ידגים במספר שירים את מה שכתבתי עד כה. אח"כ אני אסביר ביתר פירוט, את שכתבתי. את המעלות הרבות, ואת חוסר האטרקטיביות לקורא. ננסה להבין מיהם הקוראים הפוטנציאלים, ולמה לרובם המוחלט לא כדאי לקנות ספר זה. נדון באופן כללי, גם בענין של המחיר.
נתחיל בהדגמת מספר שירים. שיר ראשון.
בני אומר בשמחה הכל
בְּנִי אוֹמֵר בְּשִׂמְחָה הַכֹּל
וּמִתְכַּוֵּן לְכָל חֶלְקֵי הַפָּזֶל
אוֹ לְכָל קֻבִּיּוֹת הַלֶּגוֹ
אוֹ לְכָל הַלַּחְמָנִיָּה.
וְלִפְעָמִים, לְצֹרֶךְ הַדְגָּשָׁה
הוּא חוֹזֵר עַל הַמִּלָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:
הַכֹּל הַכֹּל הַכֹּל.
אֵינִי רוֹצֶה שֶׁיִּלְמַד
שֶׁאֵלּוּ רַק חֲלָקִים

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה שירים לאסירי בתי-הסוהר | 4 תגובות

ביקורת וראיון על "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

לרכישת הספר באתר אינדיבוק

 

שירת הפיכה נכתבת מאהבה: על ספרו של אלמוג בהר "שירים לאסירי בתי-הסוהר" / הדס שבת נדיר

פורסם במקור בעיתון הארץ, מוסף ספרים, 6.5.2016

על עטיפת ספר השירה של אלמוג בהר ניצב מבנה מוסלמי מפואר שלפניו שביל המוליך אליו ובו מוטלים שברי לבנים וחרסים וביניהם זרוקים דפים. דומה כי בספר שירתו הנועז והמקורי שירים לאסירי בתי הסוהר פוסע בהר בין החרסים, משתהה על החתיכות השבורות, הופך את הדפים הזרוקים וכמו מצרף אותם זה לזה, במן מעשה טלאים. לצד שיריו של בהר הספר מכיל עיבודים ותרגומים למשוררים ערבים מוכרים: מרואן מח'ול, ניזאר קאבני רימא אבו ג'אבר ועוד, ולצדם תרגומים ועיבודים לבורחס, בוב דילן ובנוסף שירים-דיאלוגים עם שירת אמירה הס, אבות ישורון ורוני סומק. הקורא המבקש לתהות על הצירופים השונים יגלה כי ספרו של בהר הוא פלימפסס של שכבות תרבותיות שונות וככל שהולכת ומתעמקת הקריאה מתבהר כי ספרו של בהר הוא קריאה להפיכה תרבותית: "וַאֲנַחְנוּ \ יְהוּדִים חוֹלֵי זִכָּרוֹן, זָבֵי הִיסְטוֹרְיָה, \ מְשֻׁגְּעֵי תַּאֲרִיכִים. סוֹחֲרִים פְּסוּקִים בֵּין \ עִבְרִית לְאֲרַמִית, מַחְלִיפִים מִשְׁפָּטִים בֵּין \ עֲרָבִית לְיִידִישׁ, בֵּין יִידִישׁ לִסְפַּנְיוֹלִית, \ מְשַׁנִּים אֶת הַזְּמַנִים בֵּין עֲבָרִים \ לְעֲתִידִים, מְבַלְבְּלִים בֵּין רַבּוֹתֵינוּ לְתַלְמִידִים. \ אַחַר-כַךְ מָרַדְנוּ" (עמ' 43).

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה קדמית

הציפיה היא ששירת הפיכה תכתב מתוך תחושות של כעס, שנאה ואלימות, אבל שירתו של בהר לא נופלת למלכודת הזאת. הוא אינו מכיל על עצמו את הסטריאוטיפים השלילים על המזרח ואינו כותב מתוכם. בכך אולי שונה שירתו מתנועת ערס-פואטיקה שמעמידה במרכז את הריקליימינג כעמדת כוח מחודשת בחברה הישראלית (למרות שבהר הוא עורך שני ספריה של עדי קיסר). במקום זאת את שירת ההפיכה ממתיק בהר במילים אוהבות, עדינות ורגישות, אולי כמו שהוא מלמד את בנו בכותאב (חדר ללימוד תורה לילדים מגיל חמש וגם באסאלם חדר ללימוד הקוראן): "וּכְשֶאֲנִי רוֹאֶה כֵּיצַד \ יִרְאָה קָשָה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּפָנָיו, אֲנִי מַמְתִיק לוֹ אוֹתִיוֹת \ בִּדְבַש". (עמ' 24). כך מרבית התרגומים של המשוררים השונים עוסקים באהבה, כמו מבקשים השירים לפתות את העברית, להפנט אותה, לעשות איתה אהבה ובכך לחדור לתוכה. דומה כי מהלך זה מוסבר בשיר "איך להיעלם בתוך גופה של אשה": "בְּחַר מַקוֹם צִבוּרִי כְּמוֹ בֵּית קָפֶה […] בְּחַר אִשָּׁה [..] כְּתֹב לָהּ שִׁיר […] קְרָא לָה אֶת הַשִּׁיר […] קַבֵּל אֶת הַזְמָנָתָה לָלֶכֶת עִמָּהּ הַבַּיְתָה […] עַכְשָׁו, בְּדִיּוּק כַּאשֶׁר אַתָּה נִכְנָס אֶל תוֹך גּוּפָה וְיָד שְֹמֹאל שֶׁלָּה נוֹגַעַת בְּעָרְפְּךָ […] לְחַשׁ לַה: "אֲנִי רוֹצֶה לְהִשָׁאֵר בְּתוֹכֵךְ וְלִישֹן, בְּלִי לָנוּע". \ אִם הִיא לֹא שׁוֹמַעַת אוֹתְךָ וּמַמְשִיכָה לַעֲשוֹת עִמְךָ אַהֲבָה […] דַּע שֶׁנֶּעֶלַמְתָּ וְאֵין יוֹתֵר גְּבוּל בֵּינְךָ לְבֵינָהּ. […] אִם הִיא צוֹחֶקֶת אוֹ כּוֹעֶסֶת לֹא הִצְלַחְתָּ לְהִעָלִם הַפַּעַם […] אִם עַדַיִן לֹא נֶעֱלַמְתַָ חֲזֹר לַשָּלָב הָרִאשׁוֹן וּבְחַר מָקוֹם צִיבּורִי אַחֵר". (עמ' 81). התרגומים הרבים המצוים בספר כמו מפתים את הקורא לשכוח את עצמו ולהעלם לפחות באחד מהם. זהו ניסיון לפרוץ את המחסומים ואת הסדר הממושטר של העברית המתרחצת של הקורא: "אָמְרוּ שֶׁאֲנַחְנוּ פוֹלְשִׁים, אִם כָּךְ נִפְלֹשׁ \ רָחוֹק יוֹתֵר אֶל תוֹךְ גּוּפַם שֶׁל הַמְפַנִים, \ אֶל תּוֹך מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם נִפְלוֹש". (עמ 30). ברגע שהקורא נעלם בתוך גופה של השירה, מכה בהר מכה ניצחת: הוא יוצר סדק במרחב: "נִכְנַסְתִי דֶּרֶךְ שֶׁבֶר בַּרִצְפָּה" (עמ' 31) ודרכו משנה את הפסיפס המרחבי על ידי העיבודים-תרגומים שכמו מייצרים קומות על גבי קומות של מרחב תרבותי-פואטי אחר. בהר מחדיר לתוך המרחב הירושלמי את הקולות הזרים היוצרים מרחב חדש וכמו כובשים מחדש את ירושלים.

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה אחורית

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה שירים לאסירי בתי-הסוהר | עם התגים | תגובה אחת