ראיון במעריב ~ 28.08.2016

מראיינת: כרמית ספיר ויץ

פורסם גם באתר מעריב

ראיון מעריב 28082016קטעים מתוך הראיון:

שירה

אני חושב שהנוכחות התרבותית של השירה בחברה הישראלית נמצאת בעליה. אולי בגלל שובע מסויים מן הפרוזה, אולי בגלל ריבוי כותבי השירה, אולי בגלל התאמה יותר גדולה של הרשתות החברתיות לשירה מאשר לפרוזה, אולי בזכות ערבי שירה הזוכים לקהל רב. יש קהל עירני מאוד, שבאמת גם מגיב ויוצר קשר, וזאת שמחה גדולה. אני מקווה שגם לנוכחות של סיפורים קצרים יקרה דבר דומה, והרומן לא ישאר הצורה היחידה הבודדה של הפרוזה.

בין שירה לפרוזה

מאז שאני זוכר את עצמי אני נע בין שירה לפרוזה, והם לעיתים גם מתערבבים, וסיפור נולד מתוך שיר או שיר נבלע בתוך סיפור. המעברים הללו קשורים לחוויות שאתה חש שאפשר לייצג בצורה אחת יותר מן הצורה האחרת, ולפעמים גם הזמן שכל אמנות צריכה מכתיב את האפשרות לכתוב: הזמן הארוך של הפרוזה מול הזמן הקצר של השירה. המעברים מאפשרים התרעננות, ושיבה מחודשת. לעיתים אני נע גם בין תרגום לכתיבה, ואכן גם הוראה. כמו המעבר בין כתיבה לקריאה: כמורה אתה קורא יחד עם הסטודנטים, ומלמד דרכים שונות של קריאה.

מזרחיות

אני שמח מאוד שהשיח המזרחי נמצא היום פעמים רבות בחזית של השיח הישראלי, ומגדיר מחדש את המקום, את המרחב, את התרבות, ומציע אלטרנטיבה לדיכוטומיות הקשות ולהפרדות בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילונים ובין עניים לעשירים. בכל הקשר – פוליטי, מעמדי-כלכלי, תרבותי ומסורתי – יש לדעתי למזרחיות דברים חשובים להציע, בהבנה שתרבותנו כיהודים מהעולם הערבי היא גם תרבות ערבית-יהודית, בהבנה שהעמדה המסורתית ביחס ליהדותנו יש בה פוטנציאל שחרור גדול, ובהבנה שיש קשר בין פתרון של הסכסוך הערבי-ישראלי לסכסוך בתוך נפשנו כמזרחים בין הזיכרון הערבי שלנו לדיכוי האשכנזי, וקשר בין כל אלו לבין שינוי כלכלי-מעמדי אמיתי. עדיין יש פעמים רבות הגחכה של המזרחיות וניסיון לצמצם אותה, אבל יתכן שאנחנו בתוך תהליך של התרחבות המהלך המזרחי בצורה שלא תאפשר שוב צמצום וביטול שלו באופן כל כך גורף כמו שנעשה פעמים רבות.

אני לפעמים חושב שיש להשקיע את עיקר המאמץ במאבק המעמדי, מאבק על דיור ציבורי ועל שינוי שטחי השיפוט של עיירות הפיתוח והערים הערביות ועל תיקצוב שיוויוני של חינוך ועל צמצום היקף האסירים בבתי-הסוהר, ולפעמים אני חושב שלב המאבק – שיאפשר את השחרור – הוא ההקשר התרבותי, ההנכחה של המגוון של התרבות המזרחית בכל הזירות, בלימודים ובעיתונות ובספרות, ולעיתים אני חושב שרק מאבק משותף יהודי-ערבי יש לו פוטנציאל משחרר, ואז אני חוזר לתיאולוגיה, ומאמין שארץ הקודש זקוקה לפתרון תיאולוגי הנוגע בקשר ההיסטורי והתיאולוגי היהודי-מוסלמי, ושאפילו ההתפייסות המזרחית-אשכנזית-רוסית-אתיופית יש בה מימד תיאולוגי.

ספרות מזרחית

המושג "ספרות מזרחית" הוא מושג וותיק, אך הוא השתנה כמה פעמים באופן מהותי בדורות האחרונים. במפגש באקדמיית פולונסקי שלקראתו אנחנו משוחחים אני מבקש לחזור מעט יותר ממאה שנה אחורה, לשאול עבדאללה יוסף יליד בגדאד שעבר להונג קונג בסוף המאה ה-19, ולאריאל בן-ציון יליד ירושלים שנע בין תוניס, אירופה והמזרח הרחוק. האנשים הללו ביקשו לומר שהספרות העברית עצמה, כאשר היא מתחדשת, משמעות הדבר הוא מיזרוח שלה, כלומר שהספרות העברית כולה צריכה להפוך לספרות מזרחית, הספרות העברית כתת-קטגוריה בתוך הקטגוריה הרחבה של הספרות המזרחית, הכוללת גם את הספרות הערבית, הפרסית, התורכית ולעיתים מבחינתם גם ההודית. הם טענו שהשיבה לעברית, מהכתיבה של ספרות יהודית במגוון גדול של שפות, פירושה שיבה למזרח, כיוון שהעברית היא שפה מזרחית שלשם תחייתה יש ללמוד את הערבית ולחדש את הקשר בין העברית לערבית; הם טענו שהיהדות היא חלק מן המזרח, כיוון שהיא נולדה במזרח וכן בשל קשריה התיאולוגיים והמיסטיים העמוקים עם האיסלאם; הם טענו שהשיבה לארץ ישראל היא שיבה אל המזרח, וכדי להתקיים בארץ ישראל שלא כזרים יש להפוך לחלק מן המזרח, ולהבין את הפוליטיקה של התחייה הערבית. כל אחד מהם עשה זאת בדרכים שונות: שאול עבדאללה יוסף כתב שירה עברית בצורות ובמשקלים של שירת ספרד, וכן היה פרשן של שירת ספרד, ועשה זאת דרך היכרות עמוקה עם השירה הערבית הקלאסית, וטען שהשירה העברית החדשה צריכה להיות מיוסדת על השושלת הזאת, ועל היכרות עמוקה עם הספרות הערבית; אריאל בן-ציון הציע מודלים חדשים ניסיוניים לפרוזה עברית, שבה שילב מדרש ומיסטיקה וספרות חדשה, פרוזה ושירה, ופנה בין השאר אל המשורר ההודי רבינדראנאט טאגור כשותף לתחייה המזרחית, מתוך ראייה כמעט פאן-אסייתית של המזרחיות.

בדור שאחריהם, ביחס לסופרים כמו יהודה בורלא ולאחר מכן ביתר צמצום לאחר 48, המזרחיות, והמושג של "הספרות המזרחית" צומצם למובנים שאנחנו מכירים היום – יצירה שכותבים יהודים מזרחים על המזרח. משאלה של צורה, כפי שהיא היתה אצל שאול עבדאללה יוסף, ומשאלה על כלל הספרות העברית, כפי שהיא היתה אצל אריאל בן-ציון, הפכה הספרות המזרחית לשאלה של ייצוג, ולנישה מצומצמת בתוך הספרות העברית, המנתקת אותה מקשריה העמוקים לספרויות וללשונות המקיפות אותה, כגון הערבית והתורכית והפרסית והספרדית-היהודית.
אני מאמין שהמשימה הדורית שלנו היא לפרוץ את הצמצום הזה והרדוקציה הזאת של המובן של הספרות המזרחית, ולחבר את הדברים מחדש אל הפרספקטיבה הרחבה, הקשורה לתרבויות הגדולות שסביבנו והלשונות שסביבנו. הספרות המזרחית קשורה גם לייצוג ולמאבק המזרחי, אבל היא גם תנועת התרגומים מן הערבית והתורכית והפרסית אל העברית, והיא גם שיבה אל לשון עברית מסורתית, הקשורה גם ללשון המדרש, ולא רק עברית רזה, והיא גם השאלה הגדולה על צורה ספרותית, ומה יכול המדרש לתרום לנו, מה יכול ז'אנר האדב הערבי או הצורות והמשקלים של שירת ספרד, וכן מסורות הפיוט.
בחיי שלי הספרות המזרחית העניקה לי תחושה של התרחבות, מתוך תחושה של מחנק בתוך הספרות הישראלית המצומצמת, ולכן בשונה מבני הדור הקודם שחששו שיכניסו אותם לנישה של הספרות המזרחית ולשוליים של הספרות העברית, אני חשתי שההליכה אל הספרות המזרחית, אל הלשון הערבית ואל המדרש היהודי היו התרחבות עמוקה. אני שמח שיש היום גם דור רביעי מזרחי, ויש קהל המבקש להכיר ולשמוע את התרבות הזאת, ללמוד ולהתרגש ממנה. ואני חושב שנקודת המבט המזרחית יכולה לשנות את כלל הספרות העברית, ולהציע לה אופק חדש-ישן של יצירה.
וועדת ביטון
אני שמח מאוד שהוועדה הזאת קמה, גם אם באיחור של עשורים ארוכים, וגם אם הפוליטיקאים שהקימו אותה רק ביקשו להרוויח הון מסויים ולא באו מכוונות טהורות. מערכת החינוך בארץ הושתתה מראשיתה על מחיקה של המזרח, גם היהודי וגם הערבי, והתיקונים הקלים שנעשו בעבר, כמו עם המרכז למורשת יהדות המזרח במשרד החינוך אחרי מרד הפנתרים השחורים בשנות השבעים, היו רק הוספה של מעט רכיבים מזרחיים לתוך הנרטיב הקבוע הציוני-אשכנזי של טהרנות לאומית יהודית, ושל היסטוריה של פוגרומים, ציונות ועליה.
לוועדה הזאת בדו"ח השלם שלה העוסק במגוון של נושאים, לימודי היסטוריה, ספרות, מגדר, מחשבת ישראל, האקדמיה וכו', היתה הזדמנות להקיף את הנושאים הללו בצורה עמוקה ומאתגרת, ולהעלות נרטיבים אלטרנטיביים: נוכחות של לשונות היהודים, והחיבור העמוק לערבית כשפה, כתרבות וכהיסטוריה, ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה מזרח-תיכונית, תולדות המאבק המזרחי בישראל ועוד.
אנחנו זקוקים לתיקון גם בלימודי הספרות: אם עד עתה תלמידי הספרות קפצו בספרות המזרחית מהתנ"ך אל שירת ימי-הביניים ואז לתרנגול כפרות, המטרה היא ליצור רצף: שגם תלמידי בתי-הספר הממלכתיים ילמדו שוב מן הגמרא, וכן מן הפיוט והשירה במזרח שבין גירוש ספרד למאה העשרים, ובהרחבה מן הספרות המזרחית החדשה, על חלקיה בעברית, בערבית ובלשונות קולוניאליות.
לדעתי רק לימודי ערבית חובה בכל מערכת החינוך בהמשך הדרך יאפשרו להעמיק את הדרך הזאת, וכן הרחבה של לימודי הספרות המזרחית והערבית-היהודית באקדמיה, כדי שהמורים יוכלו ללמוד אותן באופן נרחב וללמד אותן.
כל אלו יוכלו להשתלב ברנסנס תרבותי מזרחי בכל התחומים, במוזיקה, בקולנוע, בספרות ובמחקר.
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

ספרות ילדים מזרחית

יש תחומים בחינוך הילדים בגיל צעיר שבהם קשה לשבור את חומות האירופוצנטריות: כזה הוא עולם הסרטים, הסדרות והטלוויזיה – רוב הסרטים המצוירים מגיעים מאמריקה (ויש להוסיף ולהרחיב על עולם האסתטיקה והדימויים הנוצריים השולטים בחלק גדול מן הסרטים המצויירים, הרבה יותר מאשר בסרטים הלא-מצויירים), ואפשר מעט לגוון אותם עם סרטי אנימציה יפניים (כגון "טוטורו" המופלא) ולהתנחם בכך שסדרות כמו דורה ודייגו וקאי לאן בהחלט מהוות חידוש בסוגיות של צבע ולשון, ובעיקר לקוות שבגיל מעט יותר מאוחר הם יוכלו להתחבר לקולנוע ישראלי מזרחי, ולקולנוע ערבי, תורכי, איראני, הודי ועוד.
יש תחומים שבהם חציית גבולות האירופוצנטריות הפכה להיות קלה: כזה הוא עולם המוזיקה כיום. אפשר לחשוף את הילדים לעולם הפיוט בבית הכנסת ובבית, למוזיקה מזרחית ישראלית, למוזיקה ערבית ופרסית והודית ותורכית ויוונית וספניולית וספרדית ואנדלוסית, ורבות מהן נמצאות בהופעות חיות מלהיבות ברחבי ירושלים, ומושכות את הילדים, ומשלימות את חינוכם המוזיקלי האשכנזוצנטרי בגן ובעולם הדיסקים לילדים.
ספרות הילדים, והמקום האפשרי בה למאבק באירופוצנטריות, מצויה בין לבין – לא נדירה כמו הקולנוע, אך גם לא קלה כמו המוזיקה.

ראשית יש להודות: ספרות הילדים בצורתה הנוכחית היא המצאה בורגנית, ולכן היא דבר-מה צעיר בעולם כולו, וראשיתו אכן בבורגנות האירופית. קודם לכן קראו לילדים בספרים שגם מבוגרים קראו בהם, דוגמת התנ"ך, המדרש ודון קיחוטה (וזה עשה רק טוב לספרות המבוגרים, שלא הסתגרה מן הצורך לעניין גם את הקוראים הצעירים בעלילה ובהומור), ובגלל הכפילות בין לשון ספרותית ללשון דיבור, בהקשר היהודי ובהקשר הערבי ובהקשרים נוספים, הורים סיפרו לילדים ואריאציות על סיפורים אלו בלשונות המדוברות, ולצדן סיפורים שבעל-פה, וכמובן שירים: פיוטים ושירים מכל הסוגים, אשר רובם לא נועדו במקור רק לילדים.

לכן אם נבקש למצוא ספרות ילדים מזרחית או ערבית בהגדרתה כיום יעמוד בפנינו חיפוש לא פשוט. אפשר לחשוב על ספריהם של רפאל ספורטא ועודד בורלא ושלומית כהן-אסיף, וכן על סופרים למבוגרים שכתבו ספרים לילדים ולנוער, כגון סמי מיכאל ("סופה בין הדקלים", "פחונים וחלומות", "אותיות הולכות לים", "צרצרון שר גם בחורף", "טיפה וטיפונת"), שמעון בלס ("אשעב מבגדד"), דורית רביניאן ("אז איפה הייתי אני?"), אנטון שמאס ("השקרן הכי גדול בעולם"), שלי אלקיים ("כשהנחש והעכבר נפגשו לראשונה"), רוני סומק ("כפתור הצחוק", "הקוף שלוף והקוף בלוף"), רונית מטלון ("סיפור שמתחיל בלוויה של נחש"), יצחק גורן-גורמזנו ("לבי במזרח: אגדת חייו של ר' יהודה הלוי", "שמש ממערב: אגדת חייו של ר' חיים בן עטר", "אלחכם מבגדד: אגדת חייו של ר' יוסף חיים מבגדד"). אפשר לחשוב על ספרי ילדים המערבים בתוכם ערבית, כגון "יונה חצי לבנה" של אילנה זיידמן הכולל ערבית-עיראקית, וספרים דו-לשוניים עבריים-ערביים בפרויקטים שונים, כגון "תה מתוק עם נענע" של עמותת הגר. וכמובן ספרים רבים של רונית חכם (כגון "תאכל, מעיל, תאכל", "הנעליים הישנות של אדון מינאסה"), "הירח הוא דבו" של נעמי שמואל, וכן ספרים העוסקים בסוגיות חברתיות שונות, והרשימה ודאי יכולה להתרחב. הקראה לילדים בשפות המקור האחרות כמובן שתסייע בהרחבה זאת של ספרות ילדים מזרחית: בערבית, בתורכית, בפרסית, באמהרית, בספרדית ועוד.

ראו להרחבה מאמרה של רונית חכם בהעוקץ

הגיליון של הכיוון מזרח על/של ספרות ילדים

מאמרה של דנה קרן-יער בהעוקץ

מאמרו של מוטי גיגי, "שרשרת זהב", באתר העוקץ

"הילדים של הצהריים" בהוצאת טנג'יר

מאמר בהארץ על היוזמה של עמותת ביקורים לרשימת ספרי ילדים חברתית

הרשימה החברתית של ספרי ילדים של עמותת ביקורים ואתר הפנקס

אבל כדי לבנות לילדינו ספריה מזרחית של ממש מגיל צעיר, עלינו לוותר על הדיכוטומיה בין ספרות לילדים וספרות למבוגרים, ובמקביל לוותר על הדיכוטומיה שבין ספרות חול וספרות קודש, ועל הדיכוטומיה שבין העברית ללשונות היהודים. רוב היצירה היהודית לילדים נוצרה בלשונות היהודים ולא בעברית (והדברים נכון גם לגבי רוב היצירה הנשית היהודית מחתימת המשנה ועד המאה ה-19), חלק גדול מהיצירה הזאת נשענה על ספרות הקודש, ורוב היצירה הזאת לא נועדה לילדים בלבד.

ספריה מזרחית לילדים יכולה להתחיל פשוט מסיפורי התנ"ך, עם הפסוקים עצמם בחלק מהמקרים, ועם ואריאציה בלשוננו כפי שהורים ספרו את סיפורי התנ"ך בערבית-יהודית, בספניולית, ביידיש, בפרסית-יהודית, בקורמנצ'י, באיטלקית-יהודית ובלשונות יהודיות נוספות שהיו שגורות על לשונם של ילדים. סיפורי התנ"ך, במובנם המסורתי, נעים פעמים רבות מן הסיפור הכתוב בתנ"ך עצמו לבין מה שסיפרו לנו חז"ל על סיפורי התנ"ך. על כך אפשר להוסיף את אגדות חז"ל על החכמים עצמם (וראו למשל את "חלום המלך שלמה: מבחר סיפורי חכמים" בעיבוד רונית חכם, ו"האגדות שלנו" בעיבוד שהם סמיט).

על סיפורי המדרש אפשר להרחיב לעיתים ממקורות נוספים: למשל בגרסת "כבוד המלכים" (תרגם לעברית רן הכהן) האתיופית למפגש המלך שלמה ומלכת שבא, ובגרסאות הרבות לסיפורי המקרא והמדרש בערבית באיסלאם, שקובצו למשל על-ידי יוסף מיוחס תחת הכותרת "ילדי ערב – אגדות התורה, אגדות הנביאים". יוסף מיוחס עצמו התכוון שקובץ זה, שראה אור בסוף שנות העשרים, וקבצים נוספים שלו, יהוו בסיס לספרות ילדים עברית מתחדשת, שאת מעיינה ומקורותיה ימצאו בספרות שבעל-פה בערבית, כיוון שאין מסורת של סיפורים שבעל-פה בעברית.

על אלו אפשר להוסיף קובצי סיפורים שבעל-פה שקובצו מגלויות שונות, מערבית ומספניולית ומיידיש ומאמהרית ומארמית ועוד, אשר יצאו בספרים שונים, חלקם אקדמיים וחלקם קהילתיים, חלקם מותאמים מלכתחילה לילדים וחלקם זקוקים לעיבוד של ההורה הקורא: למשל "היפה בת הרוח – סיפורי עם בבליים" שתרגם מערבית וקיבץ ועיבד אליהו אגסי, "נוצת הזהב של ציפור הפלא – סיפורי-עם מפי יהודי יוון" שתרגם משה אטיאש וערך דב נוי, "לז'נדאס" של מתילדה כהן סראנו שתרגמה מספרדית-יהודית, "מרקם סיפורים – מפי יהודי אתיופיה" שעיבדו יעל זהבי ומירי ורון ועוד ספרים רבים. סדרת הפרסומים של "ארכיון הסיפור העממי בישראל" שייסד דב נוי נועדה גם לשמר את סיפורי העם היהודיים בתרגומיהם לעברית, וגם להציע אותם כחומר קריאה לדור החדש. גם סיפורי רבנים מן הדורות האחרונים עובדו לעיתים לילדים, ואפשר למשל למצוא את סיפורי הבן איש חי בעיבוד לילדים בחנות הבן איש חי ברחוב יפו בירושלים, מול השוק.

אולי זאת משימת הדור שלנו לעבד סיפורים אלו בגרסאות לילדים ולנוער כיום, מתוך קבצים אלו ומתוך יצירות נוספות: "כלילה ודמנה" (שתרגם לעברית אברהם אלמליח), "אלף לילה ולילה" (שקיים בגרסאות רבות המעובדות לילדים ולנוער), "אספת הציפורים" של פאריד א-דין עטאר (במקור בפרסית), "חי בן יקט'אן" לאבן טופיל (תורגם על-ידי יאיר שיפמן), "אגרת הציפורים" לאבן סינא (תורגם על-ידי אביבה שוסמן), מקאמות אלחרירי (תרגם בימי-הביניים אלחריזי), מקאמות אלחריזי בספר "התחכמוני", "בן המלך והנזיר" לאבן חסדאי, סיפור "מג'נון לילא", המיתולוגיה הבבלית (המצויה כבר בכמה עיבודים, כגון "עלילות גילגמש" של ש. שפרה ו"איננה בוחרת מלך" של תמר וייס), וכמובן "דון קיחוטה" של סרוואנטס (המצויה בגרסא מצויינת לבני-נוער של טל ניצן).

לצד עושר ספרותי זה לא נחוש, כאשר אנחנו קוראים לילדינו את ספרי הילדים של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, כאילו אנחנו מגדלים אותם אל תוך ספרות ילדים אשכנזית; את ספרי חסמב"ה של יגאל מוסינזון, לצד כמה מספרי דבורה עומר וגלילה רון-פדר, עדיין יהיה קשה להכניס הביתה.

השינוי בהנכחה של הספרות המזרחית בארץ התרחש קודם כל בשירה ובפרוזה למבוגרים. לאחר מכן בתרגומים מערבית, מתורכית, מפרסית ומלשונות נוספות. רק לאחר מכן הורגש שינוי ביחס לספרות המזרחית גם בקרב העורכים בהוצאות הספרים הגדולות בארץ, ובמידה מסויימת גם בקרב חברי וועדות למיניהן, במשרד החינוך ובמקומות נוספים. עתה הגיע גם תור ספרות הילדים להתרחב ולהשתנות.

***

פורסם בגרסא מקוצרת בעיתון הארץ, מוסף ספרים, 26.08.2016מאמר על ספרות ילדים מזרחית עיתון הארץ 26082016

***

מאמר זה החל למעשה מתגובה שכתבתי ללפני תשע שנים למאמרו של מוטי גיגי באתר "העוקץ" על אסופת שירי הילדים "שרשרת זהב":
הסוגיה של ספרות ילדים והמקום המזרחי בתוכה מזמינה בחינה מורכבת. גם של מספר המזרחים כיום בתוך הספרות הזאת, וסוג הייצוגים, ואולי גם התרגום מערבית (למשל "ילדי הטל" שיכול להיות ספר לנוער), אבל גם אתגור כללי יותר של המושגים הללו. והרי, למה בעצם שתהיה ספרות ילדים?
במידה רבה עד לפני מספר דורות ברוב תרבויות העולם לא היתה ספרות ילדים. ילדים יהודיים שלמדו לקרוא קראו מקרא ומדרש, מאותם ספרים של הבוגרים. כמובן שהיתה תרבות רחבה בעל-פה סביב הילדים. המעבר לספרות ילדים הוא חלק מתהליך הפיצול בתוך הספרות המערבית לספרות לסוגים שונים של קהלים, ולא ברור אם הוא חיובי, מה הוא אומר על שפתם של הילדים, על סוג הסיפורים שהוא צורכים (והרי לא ילדים כותבים לילדים אלא מבוגרים, אז אין מדובר ביצור תרבות פנימית של ילדים).
בהקשר הספניולי אפשר למצוא תרבות רחבה של שירה סביב הילדים, ואני בטוח שלא רק בהקשר זה, וגם כן השירים הם לא תמיד "שירי ילדים", אלא שירים למבוגרים שילדים מבינים בדרך אחת ומבוגרים בדרך אחרת. גם אלף לילה ולילה, כמוהו דון קיחוטה, ויצירות אחרות, הם ספרים גם לילדים וגם למבוגרים, כל אחד מבין דברים שונים (חוץ מהחלקים שראוי לצנזר מילדים באלף לילה ולילה, ואולי פעם לא היתה התחושה שכך ראוי…).
בהקשר הדו-לשוני של חלקים גדולים מן המזרח, ההבחנה היתה קשורה בעיקר לספרות שבשפה המדוברת מול ספרות שבשפה הספרותית, כלומר קובצי מעשיות בערבית-יהודית מדוברת שנפוצו, באותיות עבריות (ושגם הם, איני חושב שהיו רק לילדים). וכל הספרות הענפה שבעל-פה, בין אם זה סיפורים קצרים על ג'וחא, ובין אם זה אפוסים גדולים. ועיבודים שונים למדרשים, ומשלים ואגדות.
כל הנושא הזה מעורר שאלות על מה אנחנו רוצים שילדים ידעו, לאיזה חלק מן החברה שלנו אנחנו רוצים שהם יהיו שייכים, מה הקשר והחיבור בין חברת הילדים ותרבותם לשאר החברה. החברה בה אנחנו חיים מבוססת על הפרדות, יש גן ילדים, בית-ספר, בית-אבות, בית-כלא, לכל אחד יש בית…
כמובן שבהקשר הישראלי התפתחה באמת ספרות ילדים מזרחית (ויש דיונים בעולם הערבי על שאלת ספרות הילדים), אבל חשוב לא לקבל את הקטגוריה הזאת כמובנית מאליה.

 

פורסם בקטגוריה מאמר | עם התגים , , | כתיבת תגובה

Joyously My Son Says All – a poem translated into English from "Poems for Prisoners"

I am so happy I had the honor of Vivian Eden translating a poem from the new book, and writing about it in Haaretz English edition:

Joyously My Son Says All
Almog Behar
———————
Joyously my son says all
And means all the puzzle pieces
Or all the Legos
Or all the fresh roll.
And sometimes, for emphasis,
He repeats the word three times
All, all, all.

I don’t want him to learn
That those are just pieces.
——————-
From Shirim La-Asirei Batei-Ha-Sohar (Poems for the Prisoners) IndieBook, 2016. Translated from Hebrew by Vivian Eden

בני אומר בשמחה הכל
אלמוג בהר
——————
בְּנִי אוֹמֵר בְּשִׂמְחָה הַכֹּל
וּמִתְכַּוֵּן לְכָל חֶלְקֵי הַפָּזֶל
אוֹ לְכָל קֻבִּיּוֹת הַלֶּגוֹ
אוֹ לְכָל הַלַּחְמָנִיָּה.
וְלִפְעָמִים, לְצֹרֶךְ הַדְגָּשָׁה
הוּא חוֹזֵר עַל הַמִּלָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:
הַכֹּל הַכֹּל הַכֹּל.

אֵינִי רוֹצֶה שֶׁיִּלְמַד
שֶׁאֵלּוּ רַק חֲלָקִים.
—————–
מתוך "שירים לאסירי בתי הסוהר" (אינדיבוק)

buying the book at Indiebook website

בני אומר בשמחה הכל בעיתון הארץ

This poem starts out with a father’s close observation of his young son’s behavior – and concludes with a statement of what children should not be taught.

The father doesn’t want the child to learn that the puzzle pieces are of value alone as “just pieces.” Rather, he should learn how to put together a complicated whole from the seemingly random fragments. Legos aren’t just discrete, colorful toys: They enable the creative making of new things.

כל הספרים שלי

Says the father: Eat the whole roll – joyously; take all the nourishment there is, learn lots. Under the father’s tutelage, the son, who is already a master of the emphatic rhetorical rule of three: “All, all, all” — will delight in an inclusive whole, rather than on bits and pieces.

There is a bitter culture war raging in Israel over the narrative of Ashkenazi hegemony and suppression of Mizrahi culture. The term “Mizrahi” is used to denote Jews from almost anywhere except Central and Eastern Europe, whose grandmother tongues were never Yiddish but rather dialects of Spanish, Arabic, Berber, Persian or Aramaic.
The belligerent sides in this war see before them – like the child the father in the poem does not want his son to be – only a bunch of unrelated and unrelatable bits and pieces. Each piece has value for some people and not others: Israeli Culture Minister Miri Regev has said: “Read Chekov? Not me,” while artist Yair Garbuz disparaged visits to holy men’s graves. The culture warriors have no view of something new enabling delight in elements of both, or rather, all, sides.

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה קדמית

The poet, Dr. Almog Behar, encourages exactly such joy in everything that is out there, and wrote in an essay of his “strong desire to learn about things that are far from me and different from me.” He was born in 1978 to a family of mixed Baghdadi, Turkish, German-speaking origins and Danish origins, translates from English, has published books of both poetry and fiction and is a fellow at the Van Leer Jerusalem Institute, examining the relationship between Hebrew and Arabic in the writings from the Jewish communities in the Arab world during the 20th century.

The Ashkenazi-Mizrahi culture war isa silly war based on vast oversimplification, mixed with elements of religious behavior, political ideology and class. There can be no winner, only losers. The best outcome combines elements from different heritages, like schnitzel in pita, but in the arts.

לפוסטים נוספים מן הספר

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה אחורית

פורסם בקטגוריה english, שירים לאסירי בתי-הסוהר | עם התגים , | כתיבת תגובה

ראיון לעיתון מצרי

ראיון לעיתון "אלזמאן"

9.8.2016, המראיין: מוסטפא אלמדאח

شاعر إسرائيلي لـ«الزمان» في ذكرى رحيل «شاعر النكبة»: محمود درويش أثّر فيَّ جدًا

ألموج بيهارألموج بيهار
2016-08-09 21:17:26
مصطفى المداح

ألموج بيهار كاتب وشاعر إسرائيلي ولد عام 1978 في نتانیا، وهي مدينة في إسرائيل، لأسرة عراقية ويسكن الآن في القدس، وتظهر معاناته كيهودي شرقي داخل المجتمع الإسرائيلي في أشعاره، وينشط ضد المخططات الإسرائيلية لتهجير سكان حي الشيخ جرّاح في القدس الشرقية، وضد إخلاء حي دهمش غير المعترف به، وضد جدار الفصل العنصري وذلك من خلال الاحتجاج السياسي والثقافي ومن خلال كتابة قصائد مناوئة لهذه الانتهاكات، وله العديد من القصائد كقصيدة "ميدان التحرير"، وقصة "أنا من اليهود"، التي فازت بأحسن قصة قصيرة في إسرائيل لعام 2005، فهو واحد من أبرز كتاب القصة القصيرة فى إسرائيل، وأيضاً قصصه توضح حجم معاناة اليهود الشرقيين ضد اليهود الغربيين "الإشكنازيم" في المجتمع الإسرائيلي فكان للزمان هذا اللقاء مع الشاعر وإلى الحوار..

 

شهرة إحسان عبدالقدوس في إسرائيل تنبع من أفلامه

لابد من التوقف عن قمع الفلسطينيين في إسرائيل

الأدب والشعر والنثر ميدان بديل للحفاظ على الهوية الشرقية بإسرائيل

ليس هناك اعتراف ثقافي بمعظم اليهود الشرقيين

 

 

– أنتَ كيهودي شرقي تشعر بأنك متساو في الحقوق والواجبات مع اليهودي الإشكنازي "الغربي"؟

ليس هناك مساواة بين الاشكنازيين والشرقيين في إسرائيل؛ وذلك بسبب نظرات استشراقية واستعمارية، وأيضاً ليس هناك مساواة اقتصادية، ولا ثقافية فليس هناك اعتراف ثقافي بأغلب اليهود الشرقيين، وهذا يتداخل مع الشأن السياسي، لذلك فالسلام مع الفلسطينيين سيجعل اليهود العرب يشعرون براحة في إسرائيل وسيكونوا من الناحية الثقافية جزء من الثقافة العربية.

 

– رأيك في القضية الفلسطينية .. وكيف عبرّت عنها في شعرك؟

لابد من التوقف عن قمع الفلسطينيين وقمع الشرقيين في إسرائيل، فقمع الفلسطينيين واليهود الشرقيين هو قمع سياسي واقتصادي وثقافي وكلهم يرتبطون ببعضهم، لذلك لابد من العمل على ايجاد مجتمع جديد يعيش فيه الفلسطينيون واليهود معاً بمساواة وديمقراطية كاملة سواء في دولة واحدة مشتركة أو في دولتين ويكون العدل مترسخ فيها، واعادة الممتلكات لمن سُلبت منه. أما على الصعيد الثقافي فلا بد من وجود اصلاح ثقافي أيضاً لتصبح الثقافة العربية جزء من الثقافة بإسرائيل،  وعلى الصعيد الاقتصادي، لا بد التوقف عن الاستغلال الاقتصادي الرأسمالي الذي يؤدي إلى نسب مرتفعة للفقر وانعدام فرص الكثير من الفقراء لتحصيل التعليم المناسب.

 

– كيف يبدو التعاون بينك وبين الشاعر الفلسطيني مروان مخول؟ ورأيك في شعر محمود درويش؟

إنني أشرف على مجلة تُسمى "جريلا تارفوت" "عصابات ثقافية"، وقد أنشأتها على الإنترنت مجاناً، ونظمتُ تظاهرات ضد الظلم الاقتصادي والسياسي مثل الطرد من المصانع والجدار الفاصل في أبوديس، وطرد السكان الفلسطينيين من كفر الشيخ جراح، وعدم الاعتراف بكفر دهمش، كل هذه النشاطات أوجدت ترابط بين الشعراء الفلسطينيين واليهود الذين يقطنون إسرائيل، لأننا كنا مجبرين على التعاون معاً في الصراع، وفي السياق ذاته قمنا بمشاريع مختلفة لترجمات بين العربية والعبرية مثل مجلة "لروحف" وأعتقد أن هناك اقتران بين فكرة الترجمة من العبرية والعربية لأسباب سياسية ، من خلال الربط بين النضال الفلسطيني ضد القمع من ناحية والربط بين الهوية العربية اليهودية للشرقيين من ناحية أخرى، لذلك قمت بترجمة ديوان "أرض الباسفلورا الحزينة" للشاعر مروان مخول أما محمود درويش فهو من الشعراء الذين أثروا فيّ جداً وأقدّر شعره.

 

 

– نظراً لسيطرة الإشكنازيم على الحياة الثقافية بالمجتمع الإسرائيلي .. كيف حافظتم على هويتكم في المجتمع الإسرائيلي من خلال الأدب والشعر؟

إن الأدب والشعر هم اتجاهات أساسية للحفاظ على الهوية الشرقية في إسرائيل، نظراً لأنه ليس من السهل اظهار هويتك في المجتمع الإسرائيلي، ولا يوجد لها وجود في كتب التاريخ الرسمية ولا في وسائل الإعلام الرسمية حتى فترة متأخرة، لذلك كان الأدب والشعر والنثر ميدان بديل للحفاظ على الهوية واستمراريتها، وكان الأدباء والشعراء يعبرون عن احتجاجهم على قمع الهوية الشرقية في إسرائيل من خلال ذلك، لذلك تعتبر اللغة عامل رئيسي للحفاظ على الهوية من خلال الأدب والشعر.

 

– كيف استخدم اليهود الشرقيون الانترنت للحفاظ على الهوية؟

إن الإنترنت أصبح مكان رئيس للأدب، وبصفة خاصة الشعر، خاصة بعد سيطرة الإشكنازيم على الصحافة ودور النشر، لذلك أصبحت الوسائل التكنولوجية الحديثة في العقد الأخير مثل "فيس بوك" ودور النشر الإلكترونية وسائل رئيسة لاتاحة هذا الأدب للعامة والحفاظ على الهوية الشرقية بإسرائيل.

 

– كيف تستخدم الشعر في معالجة أمر ما بالمجتمع الإسرائيلي؟

إن للشعر منذ القدم دور هام في المجتمع والذي يقف به الشاعر أمام مجتمعه، ويؤنبهم على انعدام الأخلاق، والظلم الذين يسببونه للفقراء والأيتام، وهذا صحيح وفي رأيي أن الاحتجاج، أيضاً، جزء من دور الشعر.

 

– من من الشعراء أثر فيك .. ولمن تحب أن تقرأ لهم سواء العرب أو اليهود؟

إنني أحب القراءة لعدد كبير من الشعراء والادباء المعاصرين والقدامي مثل: سامي ميخال وسمير النقاش ونجيب محفوظ وطه حسين وساسون سوميخ وإيرز بطون، اميرا هس، إيميل حبيبي، محمود درويش، علاء خليل، مروان مخول. شعراء كثيرون أثروا فيّ، فمن الشعراء العبريين في الفترة الحالية إيرز بيطون، يهودا عميحاي، وعميرا هس، وهي شاعرة إسرائيلية ولدت في بغداد، أما الشعراء العربيين نزار قباني ومحمود درويش، أما على الصعيد العالمي بابلو نيرودا، وناظم حكمت.

21891

פורסם בקטגוריה العربية | עם התגים , | כתיבת תגובה

פוליפוניה של אדם אחד | בכל סרלואי

פוליפוניה של אדם אחד | בכל סרלואי

בלִבו של ספר השירה השלישי של אלמוג בהר מצוי פיוט יפהפה במתכונת השירה הארץ ישראלית הקדומה, המתכתב עם פיוטי "סדר העבודה". מערכות פיוטים עצומות אלה, הכוללות מאות טורי שיר, הן מפסגות השירה העברית בעוצמת התיאור הכולל של פלא הבריאה והאדם כנזר שלה, עד לבחירת העם היהודי וכהניו. בהר אינו מעמיד במרכז השיר את העם היהודי כשיאו של התהליך האנושי, אלא את מציאות האדם בעולם מול א–להים, ואת השאלה הקיומית שבעצם תכליתו המוסרית בעולם.

כל הספרים שלי

פיוטים, שירת ימי הביניים, שירה קדומה ופרשנות אישית – איזה משורר ישראלי כותב כך היום? בהר הוא משורר נדיר. הזהות התרבותית שלו כיהודי ערבי, כישראלי החי את הפצע של מציאות ימינו, כאדם מאמין שהמסורת היא השפה שלו וכיהודי ששירת העולם אינה זרה לו עושה את שירתו למגוונת ומעניינת. משוררים משכילים אינם חזון נפרץ בעולם שבו מעדיפים את צעקתו של האני על הקשב למקהלה התרבותית שלתוכה הוא נולד; אלמוג בהר הוא פוליפוניה של אדם אחד. הספר, הכולל תרגומים ומחוות לעשרות משוררים ומתאפיין במגוון עצום של נושאים וסגנונות שירה, מעיד לא רק על שליטתו הבלתי מעורערת של המשורר בשירה העברית בפרט, אלא גם על היכרותו העמוקה עם שירה עולמית בכלל.

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה קדמית

הידע הזה מאפשר לבהר לא רק מרחב אמנותי אלא גם ביטחון בקולו הדובר, הבוחן ללא הרף את מקומו של היחיד מול עברו ואת העתיד שהוא קובע בעצם מעשיו לבניו. זוהי שירה שיש בה הכנעה לכוח תרבותי חזק והיענות לקשר בין האדם לעברו וכלפי חובתו לעתיד. מתוך כך היא אינה מנותקת מביקורת חברתית ומפעילותו הפוליטית של המשורר, הרואה לעצמו חובה לתקן עוולות מוסריות; שירתו מסמנת את המטרה ומגשימה אותה כאחד.

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה אחורית

השפע המרשים הזה (בספר 182 עמודים) שמקורו בגעש נפשי ולשוני בלתי פוסק גורם לעודפות מילולית ושירית מכבידה לעתים, שעשויה הייתה להתעדן בעריכה מהודקת ומדייקת; קיצור חלק מהשירים והידוק שלהם היה מלטש בצורה מזוקקת את יכולתו הגדולה של המשורר. יחד עם זאת, הקריאה בספרו של בהר מזכירה כי כמו בכל מארג תרבותי ומסורתי, היחיד הוא יוּבל המעביר ונושא בתוכו שטף מהנהר התרבותי הגדול.

עֲדַיִן לֹא כָּל הַנְּשָׁמָה מְהַלֶּלֶת יָהּ  / עֲדַיִן יֵשׁ בָּהּ חֵלֶק אֶחָד סַרְבָנִי  / עוֹמֵד בְּמִרְיוֹ וּמַצְמִיחַ בְּתוֹךְ לִבּוֹ תְּהִיָּה  / לוֹמֵד לוֹמַרבְּקוֹלוֹ שֶׁלּוֹ בּוֹדֵד אֲנִי  / וְאֵין לִי לָשֵׂאת בִּשְׂפָתַי שֵׁם הֲוָיָה  / עַד שֶׁהִיא אֵינָהּ רוֹצָה לָשֵׂאת עֲווֹנִי.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג תמוז תשע"ו, 29.7.2016

לרכישת הספר באתר אינדיבוק

לרשימות נוספות על הספר

ביקורת בכל סרלואי על שירים לאסירי בתי הסוהר 1

פורסם בקטגוריה שירים לאסירי בתי-הסוהר | עם התגים , | 2 תגובות

איך נגררה הזהות הערבית-יהודית אל תחומי המדע הבדיוני בעברית / كيف انجرَّت الهويّةُ اليهوديَّة-العربيَّة الى مجال الخيال العلميّ بالعبريّة

פורסם גם בערבית, ראו בקישור וכן בהמשך

בימים האחרונים מתקיים בפייסבוק דיון על זהות ערבית-יהודית ועל הערבים-היהודים (מומלץ לקרוא את מאמרה של ליטל לוי הסוקר את הנושא במשרק בדיונים בערבית מסוף המאה ה-19 עד המאה ה-20), ושוב זה קורה בעיקר בעברית, עם קצת אנגלית וצרפתית, וללא השפה הערבית, ההיסטוריה הערבית, התרבות הערבית וההגות הערבית.

רצף דיונים אלו התחילו באמן הסטנד-אפ יוסי צברי, עם המונולוג "תרשמירי" שהופיע בתוכניתו של נדב בורשטיין "חי בלילה" וזכה לאהדה ולהתנגדות, והניב תגובות רבות, בין השאר בסרטון הזה של אופיר טובול, ששודר גם הוא בתוכנית.

צברי קורא בשירו למירי רגב ערבייה, אף על פי שמשפחתה היתה דוברת חכיתיה, ספרדית-יהודית של צפון מרוקו, ולא סביר שזיהתה עצמה כערבייה מכיוון שהזהות הערבית קשורה בעבותות לשפה הערבית. טובול, בתורו, זיהה את עצם הזיהוי העצמי של צברי כערבי כניסיון לרצות מבט אשכנזי, וכרעיון שנולד בשנות התשעים בשמאל הרדיקלי, ללא היסטוריה. טובול משתעשע ברעיון שאולי צריך מעתה לקרוא לצברי לא יוסי אלא יוסוף, וכך מלעיג את המנהג שהיה מקובל בכל הקהילות היהודיות דוברות הערבית, לראות בשמות עבריים שיש להם מקבילה ערבית ישירה שמות זהים ובני חליפין על פי הקשר. טובול "מזכיר" לצברי שהוא יהודי, כאילו זה שכח, אף על פי שהוא אומר זאת במפורש בשירו (רק בערבית), ומציע כתחליף את הקטגוריה בן המקום, שהיא לא פחות בעייתית, כמו כל קטגוריית זהות אחרת, וודאי שאינה פשוטה ביחס לצאצאי המגרב ותימן בארץ.

כדי לדבר על המושג ערבי-יהודי (מומלץ לקרוא את דיונו של משה בהר על האפשרויות לזיהוי יהודי ערב בקטגוריות זהות שונות בזמנים שונים) ברצינות כדאי לבחון את משמעות המילה ערבי לא רק בעברית של ימינו או בצרפתית קולוניאלית, אלא בערבית ובאופן שבו השתנתה המילה עם הולדת האיסלאם, ושוב מסוף המאה ה-19 עד אמצע המאה העשרים, וכן מאז ועד ימינו, כמו גם על ההבדלים בתפיסתה בין המגרב, המשרק ותימן. בכוחו של בירור כזה להסביר מדוע חלק מיהודי עיראק, סוריה, לבנון ומצרים אכן כינו את עצמם ערבים לפני שעזבו את ארצותיהם, ומדוע רוב יהודי המגרב ותימן לא כינו את עצמם ערבים לפני העזיבה. הדיון בגבולות העברית ללא הערבית מטשטש את הסיבות וההבדלים, כך שנעלמת ממנו, למשל, העובדה שגם מוסלמי במרוקו או בתוניסיה לא קרא לעצמו בראשית המאה העשרים 'ערבי', אף על פי שאנחנו לעיתים נקרא לו בלשוננו ערבי ולא נתנצל על כך, כשם שנקרא ערבים לבני דור שני ושלישי של מוסלמים מן העולם הערבי שהיגרו לאירופה ולאמריקה, גם כשאשר אין הם יודעים את הערבית על בוריה, בדומה לרוב צאצאי היהודים מן העולם הערבי בישראל כיום.

הקטגוריה ערבים-יהודים (כדאי לקרוא את מאמרו המכונן של חזי מחלב על שאלת הזהות, והזהות הערבית-היהודית) היא ודאי דבר קיים במשרק – המזרח הערבי – מסוף המאה ה-19, ולכן יהודים עיראקים, סורים, לבנונים ומצרים השתמשו בה גם בארץ, הרבה לפני שנות התשעים ולפני השיח המזרחי הרדיקלי החדש. בהקשר הזה כדאי לפחות לחזור אחורה לשמעון בלס, ששון סומך, סמיר נקאש, אנוואר שאול ואלה שוחט כדי לדבר על כך. לעומת זאת רוב יהודי המגרב – המערב הערבי – עזבו את ארצותיהם לפני שמוסלמים עירוניים דוברי ערבית החלו לכנות עצמם ערבים, כך שהם אכן מבחינה היסטורית כמעט ולא קראו לעצמם ערבים-יהודים. אפשר, אם כן, להתנגד לכפיית הקטגוריה המשרקית בעיקרה, ערבים-יהודים, על המגרב ותימן, אבל לא הגיוני לעשות את ההפך הגמור, ולכפות את היעדר הקטגוריה, כפי שהיה במרוקו עד עזיבת היהודים, על המשרק.

לפני האיסלאם, ערבים היו יושבי חצי האי ערב, ואז ודאי שהיו יהודים-ערבים, וזה מופיע בגמרא ובכל המקורות הערביים (בין השאר ביחס למשוררי הג'אהליה היהודים-ערבים, כגון א-סמואל אבן עדאיא). לאחר האיסלאם, ערבים היו יושבי חצי האי ומי שיצאו ממנו והבדווים, ואז יהודים דוברי ערבית נקראים מוסתערבים, כמו נוצרים דוברי ערבית, עם מקרים ספורים, בעיקר באנדלוס, של יהודים שקוראים לעצמם ערבים. עד סוף המאה ה-19, ערבים היתה קטגוריה אתנית של בדווים ויושבי חצי האי ערב, וגם מוסלמים בערים הגדולות במשרק ובמגרב נקראים מוסלמים ולא ערבים, אבל לצד זאת גם יהודים הזדהו עם אידיאל העורובא – הערביות, כתרבות ומורשת. מסוף המאה ה-19, בהשפעת תנועת התחייה הערבית, הנהצ'ה (النهضة), הערביות הפכה בהדרגה להגדרה לשונית ולאומית חדשה, שבתוכה נכללים יהודים ונוצרים, וזה השפיע עד 1948 בעיקר במשרק.

עם העלייה של גמאל עבד אל-נאצר במצרים, רעיון הזהות הערבית הלאומית המשותפת לכל דוברי הערבית השפיע על כל העולם הערבי, אבל בשלב הזה כבר רוב יהודי תימן עזבו, ויהודי המגרב היו בדרך החוצה (ובאלג'יריה כבר הפכו דורות ארוכים קודם לכן, בניגוד לרצונם, לאזרחים צרפתים), וממילא הסכסוך הערבי ישראלי הפריע יותר ויותר לכלול יהודים בקטגוריה לאחר 1948 (בתחומי ארץ ישראל המנדטורית הקטגוריה הופכת כמעט בלתי אפשרית כבר ב-1929, וראו ספרו החדש של הלל כהן, תרפ"ט, בנושא זה).

על כל אלו יש להוסיף שבזהות הערבית-היהודית יש עירוב בין זיהוי והזדהות, כפי שקיים בכל זהות. בחירתו של פרט להזדהות כיהודי-ערבי, אם בשל המטען ההיסטורי והתרבותי, אם בשל ההזדהות של אבותיו או אמותיו קודם לציונות עם קטגוריה זאת, ואם כהתרסה מול המצב בהווה, אינה "צריכה" לעורר התנגדות גדולה כפי שהיא מעוררת כעת. לעומת זאת, ברורה ההתנגדות כאשר מדובר בזיהוי מבחוץ, המשטח הבדלים היסטוריים: כאשר מירי רגב הספרדייה מזוהה כערבייה, כאשר כלל המזרחים מזוהים כערבים-יהודים, תוך דחיקה אל שולי המזרחיות של דוברי הספרדית-היהודית לניביה, התורכית, היוונית, הבולגרית, הקורמנצ'י, הארמית החדשה, הפרסית לניביה, האמזיע'ית ועוד. כאשר זה קורה, ויש באמת השלטה של הזהות הערבית על כלל המזרחים, שחלקם באו מתרבויות שאינן ערביות, והשלטה של הנרטיב הערבי-יהודי, שלו היתה נוכחות מרכזית במשרק, ובאופן הבולט ביותר בעיראק, על כלל יהודי ערב, טבעי שהוא יעורר התנגדות. אך יש גם לזכור שעלייתה של זהות זאת קשורה לדה-ערביזציה שעברו יהודי העולם הערבי בישראל במסגרת כור ההיתוך, וכן להיטהרות של הלאומיות הערבית בדיעבד מן האפשרות שהיהודים היו ערבים.

השאלה כיצד לכנות את יהודי העולם הערבי בשם אחד, כאשר בעבר לא היה להם כינוי משותף, והאם לכנות אותם יהודי ערב, יהודי העולם הערבי או היהודים-הערבים, אינה עניין להכרעה דוגמטית, ממש כפי שההכרעה כיצד לכנות את יהודים העולם המוסלמי והעות'מאני, או את כלל היהודים הלא-אשכנזים בישראל, בשם אחד, אינה חד-משמעית, ונעה בין הקטגוריות הישנות, בני עדות המזרח וספרדים, לקטגוריות החדשות, מזרחיים ומזרחים. אין אלו הכינויים שבהם יהודי העולם הערבי זיהו את עצמם, אך כאמור הם גם לא קראו לעצמם מזרחים, וגם כאשר בדיון במוסלמים בתוניסיה במאה ה-18 מכנים אותם ערבים, יש השלכה אנכרוניסטית של זהות לאומית מודרנית אל שלב מוקדם יותר.

דומה שהגיוני לכנות את תרבותם של היהודים דוברי הערבית תרבות ערבית-יהודית, ואת לשונותיהם בלהגים השונים של הערבית בשם המשותף ערבית-יהודית; לעומת זאת כפרטים אפשר לדבר על יהודי חצי האי ערב שלפני האיסלאם כערבים-יהודים, וכן לדבר על הפרוייקט היהודי-הערבי במשרק מאז סוף המאה ה-19, ועל פרטים שהזדהו בקטגוריה זאת כגון יעקב צנוע, אנוואר שאול, מיר בצרי, סמיר נקאש ועוד. אפשר להצביע על ההבדלים בין השלבים השונים של הזדהות כיהודים-ערבים מאז סוף המאה ה-19: אם ההזדהות בתחילה היתה עם התחייה הערבית והתרבות הערבית, זאת התחלפה בשנות השלושים והארבעים להזדהות עם הלאומיות הערבית; לעומת זאת לאחר 1948 והגירתם של רוב היהודים מהעולם הערבי, כאשר עולה קטגוריית הזהות הערבית-יהודית, לרוב היא מבטאת ביקורת על הפרוייקטים הלאומיים הטהרניים, על הציונות שערכה דה-ערביזציה של יהודי העולם הערבי, ודחקה אותם לשולי החברה והכלכלה, ועל התנועה הלאומית הערבית אשר בהדרגה מ-1948 עד 1967 הקיאה את רוב היהודים מתוכה ולא הכירה בהם כחלק מן החברה הערבית, למעט במרוקו.

אפשר גם לשאול: האם מיליון היהודים דוברי הערבית מ-1948 הם עדיין ערבים, כאשר רק כמה רבבות מהם דוברים ערבית כיום? ודאי שהתשובה לא יכולה להיות חיובית באופן פשוט, אך גם היפוכה לא מדויק והוא פרי עידן ההפרדה והטיהור הלאומיים.

זיכרון ערבי, תרבות ערבית, תביעה למקום בהיסטוריה הערבית – הם כולם חלק מהזהות של יהודי העולם הערבי גם כיום, ולא ייעלמו בנקל מהזהות בארץ, במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי ולאור הנוכחות היומיומית של הערבית. כמו כן כדאי לשים לב לשיח בעולם הערבי כיום לגבי ערביותם של היהודים דוברי הערבית וצאצאיהם בישראל. האם כל אלו מהווים פתח לעתיד שונה ומשותף מזה המוכר לנו כיום? גם אם לא, הם מהווים ביקורת על הלאומיות הטהרנית, הערבית והיהודית, ועל עידן ההפרדה, והתחלתה של אלטרנטיבה מורכבת יותר. וכדי לדבר על אלו באופן מורכב צריך כמובן לשוב מן הקטגוריה היהודית-הערבית גם אל הסימביוזה היהודית-מוסלמית.

 

קיצור תולדות ההיסטוריה של הזהות היהודית-ערבית:
1. לפני האיסלאם יהודים דוברי ערבית בחצי האי ערב זוהו כערבים.
2. מעליית האיסלאם ועד המאה ה-19 הזיהוי נדיר, ויותר מקובל: מוסתעריבון, אבן ערב וכו'.
3. מהמאה ה-19 עד 1948 הזיהוי של יהודים דוברי ערבית כערבים הופך ליותר ויותר נפוץ, בעיקר במשרק.
4. מאז 1948 הזיהוי הזה בדעיכה, ומספר היהודים דוברי הערבית הצטמצם דרמטית.

נ.ב.

או: על האירוניה של היהודי-הערבי כיום:

כאשר מראד פרג' פרסם במצרים ב-1929 את ספרו על המשוררים היהודים הערבים בהיסטוריה של השירה הערבית, הוא כתב במסגרת של תנועת התחייה הערבית, הנהצ'ה (النهضة), שהעניקה מסגרת רעיונית לאפשרות שהשפה הערבית הספרותית והתרבות שהיא מייצגת חוצים גבולות של עדות דתיות; כאשר כתבו בערבית במסגרת זהות זאת גם אסתר מויאל (בביירות, יפו וקהיר) ונסים מלול (ארץ ישראל) ואנוואר שאול (עיראק), היה זה העידן של הלאומיות המקומית, המצרית, השאמית והעיראקית, שהערביות העניקה לה מסגרת מארגנת כללית, אך לא מנוסחת עד הסוף, והעידן של ראשית העימות הציוני-פלסטיני, כאשר היו מי שחשבו שהוא פתיר דווקא מתוך החיבור הערבי של חלק מן היהודים. אנוואר שאול כינה עצמו אבן א-סמוואל, כדי לייצג שושלת משוררים ערבים-יהודים מימי הג'אהליה ועד למאה העשרים.

כאשר יהודים עיראקים הגיעו לארץ וכינו עצמם יהודים-ערבים לאחר 1950, הם העבירו קטגוריה עיראקית (שהיו לה מקבילות בסוריה, לבנון, ארץ ישראל ומצרים), כדי לסמן המשכיות תרבותית, וגם כדי לסמן את אפשרות השותפות עם הערבים בארץ. באותה תקופה כבר גמאל עבד-אל-נאצר עלה לבמת ההיסטוריה והעניק לזהות הערבית משמעות לאומית אחדותית מחייבת, השואפת ליצירת מסגרת ערבית משותפת מעיראק ועד מרוקו, מסוריה ועד תימן, תוך מחיקת ההבדלים האדירים וטשטוש קיומן של אוכלוסיות שאינן דוברות ערבית בארצות אלו, או ערביזציה שלהן, כאשר מסגרת זאת היא לעומתית מול הציונות, ולכן כבר לא תופסת את יהודי העולם הערבי כשותפים פוטנציאליים, בניגוד למחצית הראשונה של המאה ה-20. כאשר סמיר נקאש השתמש מאוחר יותר בכינוי הוא ביקש לומר שגם הציונות וגם הלאומיות הערבית בגדו בו והפכו את חייו לטרגדיה, ולא הניחו לו לממש את זהותו.
כאשר אנחנו משתמשים בקטגוריה זאת כיום, לאחר שהפאן-ערביות, ויומרתה לייצג את כלל העמים הערביים מול הקולוניאליזם המערבי, כבר קרסה (אסד בסוריה הוא השליט האחרון האוחז לכאורה באידיאולוגיה זאת), ובעידן של קריסת הערביות כזהות-על מחייבת: כאשר עיראק החדשה כבר לא מוגדרת כערבית בחוקתה החדשה, ומכירה באי-ערביותם של הכורדים, כאשר גבולותיהן של עיראק ולוב מטשטשים, ושל סוריה מתפרקים, כאשר קהילות מהגרים ופליטים ערביות ענקיות נוצרות בתורכיה, אירופה ובארה"ב, ונדרשות להגדיר מחדש את זהותן, כאשר האיסלאם הפוליטי הפך לכוח מוביל בזירות רבות, אשר המשנה את גבולות קטגוריות הזהות בשאלה הקלאסית של תנועות נוער: מה קודם למה, זהותך הדתית או הלאומית, ובהקשר הערבי יש להוסיף – או המקומית, החופפת או שאינה חופפת את גבולות האזרחות. בתוך השתנות רחבה זאת האחרונים שנקראים בשם הכללי ערבים הם הבדווים, ערביי ישראל בכינוי הממשלתי הישראלי שבא להפקיע את זהותם הפלסטינית, הליגה הערבית שהיא שריד אחרון לפאן-ערביות, וכן היהודים-הערבים, אשר במובנים מסויימים מהווים את הניסוי הנרחב ביותר בפאן-ערביות, כאשר יהודים דוברי ערבית מכל קצוות העולם הערבי הותכו בישראל לזהות אחת – ויש בכך כמובן אירוניה היסטורית עמוקה.

פורסם בהעוקץ

גם אייל שגיא ביזאוי הגיב לדיון בהארץ


הפוסט בערבית, באתר העוקץ בערבית:

في الايام الاخيرة يجري عبر الفيسبوك نقاش حول الهوية اليهودية العربية وحول اليهود-العرب، ومرة أخرى يحدث ذلك بالأساس بالعبرية، مع بعض الانجليزية والفرنسية، دون اللغة العربية، التاريخ العربي، الثقافة العربية والفكر العربي. سلسلة النقاشات بدأت هذه المرة مع الفنان الكوميدي يوسي تصباري ومونولوج “ترشميري” (أي سجّلي ميري، بالإشارة الى وزيرة الثقافة الإسرائيلية ميري ريجيف) الذي نشر في برنامج نداف بورشطاين “حي بلايلة” وحصد دعماً ورفضاً، وأتى بردود كثيرة، منها مقطع لأوفير طوبول نشر أيضاً في نفس البرنامج.

تصباري يعتبر ميري ريجيف في قصيدته عربية، رغم ان عائلتها كانت تتحدث الحكيتية، وهي خليط من الاسبانية-اليهودية من شمال المغرب، ومن غير الجائز انها عرّفت نفسها على أنها عربية لا سيما وأن الهوية العربية مرتبطة ارتباطاً شديداً باللغة العربية. طوبول، بدوره، رأى أن تعريف تصباري لنفسه كعربي ما هو إلا محاولة لاسترضاء وجهة النظر الاشكنازية، وبأن هذة الفكرة ولدت في سنوات التسعين بين اواسط اليسار الراديكالي، دون أن يكون لها تاريخ. ويتسلى طوبول بفكرة اذا ما كان يتوجب مناداة تصباري بيوسف مكان يوسي، وهو يسخر بهذا من العادة التي كانت مقبولة في كل المجتمعات اليهودية متحدثة العربية، والتي نظرت الى الاسماء العبرية التي لها موازية عربية مباشرة كأسماء مشابهة بالامكان استبدالها وفق السياق. طوبول “يذكر” تصباري بأنه يهودي، وكأن الأخير نسي، رغم أنه يقول ذلك بوضوح في قصيدته (بالعربية)، ويقترح كبديل فئة “ابن المكان”، ولو أنها ليست أقل اشكالية، مثل أية فئة هوية أخرى، وهي بالتأكيد ليست سهلة على سلالة مواليد المغرب واليمن في البلاد.

لكي نتحدث عن المصطلح عربي يهودي بجدية يجب معاينة معنى الكلمة عربي ليس فقط باللغة العبرية في أيامنا او بالفرنسية الكولونيالية، بل بالعربية أيضاً وبالطريقة التي تغيرت بها الكلمة مع بداية الاسلام، ومجدداً منذ نهاية القرن ال-19 حتى أواسط القرن العشرين، ومنذها وحتى اليوم، وكذلك الفروقات في فهمها في المغرب، المشرق واليمن. هذه المعاينة يمكنها أن تفسر لماذا كان جزء من يهود العراق، سورية، لبنان ومصر يسمون أنفسهم عرباً قبل مغادرة بلادهم، ولماذا لم يسمي أغلب يهود المغرب واليمن أنفسهم عرباً قبل مغادرة بلادهم في المقابل. النقاش حول حدود العبرية دون العربية يشوش الاسباب والفروقات، بما يخفي، مثلاً، حقيقة ان المسلم في المغرب وتونس لم يسمي نفسه في بداية القرن العشرين “عربي”، رغم اننا أحياناً قد نسميه عربياً بلغتنا دون أن نعتذر، كما نسمي ابناء المهاجرين من الجيل الثاني والثالث من المسلمين من العالم العربي الذين هاجروا الى اوروبا وأمريكا، حتى دون أن يتقن هؤلاء العربية، بما يشبه اغلبية سلالة اليهود من العالم العربي في اسرائيل اليوم.

فئة اليهود العرب تتواجد بالتأكيد في المشرق العربي منذ نهاية القرن ال-19، لذلك فاليهود العراقيون، السوريون، اللبنانيون والمصريون إستخدموها أيضاً في البلاد، قبل سنوات التسعين بكثير وقبل الخطاب الشرقي الراديكالي الجديد. في المقابل، أغلب يهود المغرب العربي تركوا بلادهم قبل أن يبدأ المسلمين المدنيين متحدثي العربية بتسمية أنفسهم عرباً، أي أنهم تاريخياً لم يسموا أنفسهم تقريباً باليهود-العرب. من الممكن اذاً رفض فرض الفئة المشرقية بأساسها على المغرب واليمن، لكن من غير المنطقي القيام بالنقيض، وفرض إنعدام الفئة، كما كان في المغرب حتى مغادرة اليهود، على المشرق.

قبل الاسلام، العرب كانوا من سكنوا في شبه الجزيرة العربية، وحينها بالضرورة كان هناك يهود-عرب، كما يظهر في “الجمارا” وفي كل المصادر العربية (بما يشمل شعراء الجاهلية اليهود-العرب مثل صموئيل ابن عدايا). بعد الاسلام، العرب كانوا ساكني شبه الجزيرة ومن خرجوا منها والبدو، وعندها سمي اليهود متحدثي العربية “المستعربون”، مثل المسيحيين متحدثي العربية، مع حالات قليلة، خصوصاً في الاندلس، ليهود سمّوا أنفسهم عرباً. حتى نهاية القرن ال-19، العرب كانت فئة إثنية للبدو وساكني شبه الجزيرة العربية، أما المسلمين في المدن الكبيرة في المشرق والمغرب فسميوا مسلمين لا عرب، الا انه والى جانب ذلك فقد كان هنالك بين اليهود من تماثلوا أيضاً مع فكرة العروبة، كثقافة وميراث. منذ نهاية القرن ال-19، وبتأثير حركة النهضة، تحولت العروبة تدريجياً الى تعريف لغوي وقومي جديد، وشملت بداخلها اليهود والمسيحيين، وقد كان لهذا تأثيراً حتى 1948 خصوصاً بالمشرق.

مع صعود جمال عبد الناصر في مصر، فكرة الهوية العربية القومية الجامعة لكل متحدثي اللغة العربية أثّرت على كل العالم العربي، إلا أنه وفي هذه المرحلة كان أغلب يهود اليمن ويهود المغرب في طريقهم الى الخارج (وفي الجزائر تحوّلت أجيال، خلافاً لإرادتها، لمواطنين فرنسيين)، وقد ألقى الصراع العربي الاسرائيلي بظله على شمل اليهود في الفئة بعد 1948 (في حدود ارض اسرائيل الانتدابية، هذه الفئة اصبحت شبه غير ممكنة منذ 1929).

بالاضافة الى كل ما ذكر يجب الاضافة بأن في الهوية العربية اليهودية هناك خلط بين التعريف والتماثل، كما في كل هوية. خيار الفرد تعريف ذاته كيهودي-عربي، والذي قد يكون بسبب الموروث الثقافي والتاريخي، وقد يكون بسبب تماثل آبائه وأمهاته ما قبل الصهيونية مع هذه الفئة، وقد يكون احتجاجاً على الواقع الآني، الا انه لا “يجب” أن يقابل برفض كبير كما يحدث الآن. مقابل ذلك، فمن الواضح أنه عندما يكون التعريف خارجياً، فهو يسطّح الفروق التاريخية: عندما يتم تعريف السفرادية ميري ريجيف على انها عربية، وعندما يتم تعريف كل اليهود الشرقيين كعرب وتهميش متحدثي السفرادية -اليهودية بمختلف لهجاتها، التركية، اليونانية، الكورمونتشي، البلغارية، الآرامية الجديدة، الفارسية بلهجاتها، الأمازيغية وغيرها. عندما يحدث هذا، وهناك فعلاً  فرض للهوية العربية على كل الشرقيين الذين اتى قسم منهم من ثقافات غير عربية، وفرض للرواية اليهودية-العربية التي كان لها حضور بالأساس في المشرق، وخصوصاً في العراق، على كل اليهود الشرقيين، فمن الطبيعي بأن يقابل ذلك برفض من قبل البعض. لكن يجب أن نتذكر أيضاً بأن صعود هذه الهوية يرتبط بسيرورة الغاء العروبة التي مر بها يهود العالم العربي في اسرائيل في إطار “كور الصهر”، وأيضاً بتطهر القومية العربية فيما بعد من الامكانية بان اليهود كانوا مرة عرباً.

بالاضافة الى كل ذلك، يجب أن نضيف بأنه في مسألة الهوية العربية اليهودية، السؤال هو كيف يمكن تسمية يهود العالم العربي باسم واحد، بينما لم يكن لهم في السابق اسماً واحداً، وهل نسميهم يهود شبه الجزيرة أم يهود العالم العربي ام اليهود العرب. بيد ان ذلك ليس قراراً قاطعاً مثله مثل السؤال حول كيفية تسمية يهود العالم الاسلامي والعثماني، او كل اليهود غير الاشكناز في اسرائيل، بإسم واحد، والذي لا يمكنه أن يكون قاطعاُ، وهو يتحرك بين الفئات القديمة- أبناء طوائف الشرق وسفراد- والفئات الحديثة- الشرقيين (او كما يقال بالعبرية “مزراحيم”). ليست هذه التسميات التي عرّف بها يهود العالم العربي أنفسهم، لكنهم أيضاً لم يسموا أنفسهم شرقيين، وحتى عندما سميوا عرباً في النقاش حول المسلمين في تونس في القرن ال-18، كان هناك اسقاط لهوية قومية حديثة على فترة سابقة.

يبدو من المنطقي تسمية ثقافة اليهود المتحدثين باللغة العربية ثقافة عربية- يهودية، ووضع لهجاتهم المختلفة بالعربية تحت الاسم المشترك العربية-اليهودية: في المقابل، كأفراد، يمكننا الحديث عن يهود شبه الجزيرة العربية ما قبل الاسلام كيهود عرب، وأن نتحدث عن المشروع اليهودي العربي في المشرق منذ القرن ال-19، وعن أفراد عرفوا عن أنفسهم بهذه الفئة مثل يعقوب تسنواع، أنوار شاؤول، ميري بصري، سمير نقاش  وآخرون. يمكننا الاشارة الى الاختلافات بين المراحل المختلفة لتعريفهم كيهود عرب منذ نهاية القرن ال19: فاذا ما كان التماثل في البداية مع النهضة العربية والثقافة العربية، فقد تغير في سنوات الثلاثين والاربعين للتماثل مع القومية العربية، أما لاحقاً وبعد العام 1948 وهجرة اغلبية اليهود من العالم العربي، فعندما تظهر فئة الهوية اليهودية العربية، فهي تعكس غالباً نقداً ضد المشاريع القومية المتزمتة، وضد الصهيونية التي قامت بالغاء عروبة يهود العالم العربي وقامت بدفعهم نحو هامش المجتمع والاقتصاد، وضد الحركة القومية العربية والتي منذ 1948 وحتى 1967 قامت بشكل تدريجي بتقيأ غالبية اليهود ولم تعترف بهم كجزء من المجتمع العربي، باستثناء المغرب.

بالإمكان أيضاً ان نسأل: هل المليون يهودي الذين تحدثوا العربية في 1948، ما زالوا عرباً، ولو أنه لم يبقى منهم سوا بضعة آلاف يتحدثون العربية اليوم؟ من الواضح أن الجواب لا يمكن أن يكون ايجابياً بشكل مبسّط، الا أن نقيضه ايضاً ليس دقيقاً وهو نتاج عصر التفرقة والتطهير القوميين.

ذاكرة عربية، ثقافة عربية، مطالبة بمكان في التاريخ العربي- هي جزء من هوية يهود العالم العربي حتى اليوم، ولن تختفي بسهولة من الهوية في البلاد، في اطار الصراع العربي الاسرائيلي وعلى ضوء حضور العربية بشكل يومي. يجب الانتباه أيضاً إلى الخطاب في العالم العربي اليوم حول عروبة اليهود متحدثي العربية وأبناؤهم في اسرائيل. فهل تشكل كل هذه الامور مدخلاً لمستقبل آخر ومختلف عما نعرفه اليوم؟ حتى وان لم يكن الأمر كذلك، فإنها تشكل نقداً للقومية المتزمتة، العربية واليهودية، ولعصر الفصل، وبدايةً لبديل مركب اكثر. من أجل أن نتحدث عن كل هذة الأمور بطريقة مركبة علينا الخروج من الفئة اليهودية العربية والرجوع أيضاً الى التكافل اليهودي-الاسلامي.

الموج بيهار –  شاعر، كاتب وناقد أدبي، ناشط وعضو مؤسس في حركة “الشرقية المشتركة”.

פורסם בקטגוריה מאמר, العربية | עם התגים , | תגובה אחת

ראיון לאנרג'י

התראיינתי לסוף השבוע האחרון לאנרג'י על ספר השירים החדש, "שירים לאסירי בתי-הסוהר", ועל ההתרחשויות בעקבות וועדת ביטון ותגובות החרדה למיניהן לוועדה

מראיינת: איילת קליין כהן | 15/7/2016 8:41

"המטוס של אמירה הס עדיין תלוי באוויר מזה כמה דורות,
בין בגדאד לירושלים, כבר לא ממריא, עדיין לא נוחת.
המזוודה של מחמוד דרוויש, שאין לארוז בה מולדת,
אך גם אין יותר ממנה לגולה ולפליט, עוברת שוב ושוב
דרך מכשירי השיקוף של הבידוק הביטחוני בשדות התעופה.
ורחובות איזמיר וסלוניקי וירושלים של מיכל הלד
ממשיכים לדבר ספניולית גם כשאיש לא מבין, מתגעגעים
לאיזמיר בירושלים ולירושלים באיזמיר".
(אלמוג בהר, מתוך השיר 'תלויים באוויר')

לשירים נוספים מתוך "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

לקניית הספר באתר אינדיבוק
בספרו של אלמוג בהר, 'שירים לאסירי בתי-הסוהר', אשר ראה אור לאחרונה, מתכנסים יחד שירים על זהות, תרבות, אבהות, זוגיות, אמונה, מאבק, חירות – והיעדרה. לצדם, מובאים תרגומי שירים ווריאציות על יצירות אחרות. כל אלו יוצרים מכלול מעניין ומרשים בעוצמתו, שלעיתים מנוקד ביופי ובהשתאות אל מול פלאי העולם, ולעיתים בכאב בשל עוולותיו ומצוקותיו.

מה קושר יחד את היצירות האלו, השונות זו מזו, ומאגד אותן לספר?

"בעיניי, ספר שירים הוא לא מבנה אדריכלי, אלא סוג של אנתולוגיה של עצמך בתקופה מסוימת. בסופו של דבר, מה שמחבר את השירים הוא חוויות החיים וחוויות הכתיבה", משיב בהר. "במובן מסוים, רק כאשר הספר נמצא בשלבים אחרונים, הוא מקבל צורה במשמעות של סדר, חלוקה והחלטה אילו שירים נכנסים לתוכו ואילו נותרים בחוץ, וזו הפעם הראשונה שאתה קורא את מה שכתבת ברצף, שזו חוויה שונה מאוד מכתיבת רומן, למשל.

"פתאום, בסוף, כשיש את המכלול הזה של השירים ומרכיבי הספר, אתה יכול להתחיל להסביר דברים לעצמך – זה מלמד אותך המון על עצמך ועל הכתיבה שלך, דברים שלא הרגשת בהם במהלך הכתיבה עצמה. בין הספר הזה לקודמו חלפו שבע שנים, ובהדרגה הצטברו שירים, כמו אלו הקשורים בילדים. בנקודת המבט הזו, בדיעבד, אני רואה שהשאלה של המאבק מצויה גם בספריי הקודמים ופתאום ההקשר של הילדים נכנס לתוכה, והיא קיבלה משמעות אחרת, של ליצור להם את המרחב האחר, את המקום שאפשר לגדול בו. זהו מאבק במובן של בנייה של משהו חדש ואחר".
צילום: נועה ברזנר

ספר שירים הוא אנתולוגיה של עצמך. אלמוג בהר צילום: נועה ברזנר

הקריאה הראשונה הזו, של רצף שיריך משבע השנים האחרונות, יוצרת בך תחושה של קריאה במעין יומן?

"יש בשירה אלמנטים של כתיבה יומנית. בשלב העריכה, אתה במובן מסוים מפרק את היומן. בספר הראשון הורדתי את תאריכי השירים, ולא חזרתי לכלול אותם גם בספריי האחרים, ובכלל, היום אני כבר פחות כותב לעצמי את תאריכי כתיבת השירים – אני מרגיש שזה סוג של פיגומים שאפשר להסיר. אתה לוקח משהו שהוא חומרי חיים ושיש בו רצף ביוגרפי – הביוגרפיה של הכתיבה קשורה הרי לביוגרפיה של החיים, אבל היא קשורה גם לביוגרפיה של הקריאה, היא אחרת, ואתה משבש את הסדר – אין רצף כרונולוגי בספר. אלו דפי היומן, אחרי שהם נתלשו והודבקו מחדש, ואחרי שעברתי עליהם עם דיו שחורה ומחקתי".

בני אומר בשמחה הכל בעיתון הארץ

בשירך 'אהובתי עושה עמי אהבה בשמות של מאכלים', כתבת: 'אהובתי לוחשת מילים רבות לתבלינים לפני שהיא משליכה אותם לסיר, ולי היא רק אומרת: בוא, הכנתי לנו אוכל שישביע את הלב, שישביע את כל הספקות'. מה משביע את השירה, עבורך? מהו האוכל שהיא זקוקה לו – פיסות חיים יומיומיות או התרחשויות גדולות?

"האמת היא ששירים מתחילים מהרבה דברים מאוד שונים – משפט שהבן שלי אמר לי, או דווקא מישהו שהיה לידי באוטובוס, או משהו מהשוליים של שיר שקראתי, או נוכח אירוע מסוים, נוכח התרחשות ביתית, או גדולה יותר, כמו הפגנה, או משהו בטבע. שירים הם קומפקטיים, ויכולים ללכת אתך, והם מלווים אותי ברבות מהתחנות. אגב, אני לא יודע אם שובע הוא המטרה, אם זה מה שאנחנו רוצים להגיע אליו, כי אז יכול להיות רוגע של היעדר כתיבה", מוסיף בהר בחיוך. "אבל מבחינתי, השירים מלווים את הדרך, ולכן אולי התנועה, במובן מסוים, היא עניין חוזר בשירים. הם מלווים את ההשתנות של החיים".

שירים לאסירי בתי-הסוהר

שירים לאסירי בתי-הסוהר עטיפת הספר

בשיר העוסק במשחק עם בנך, כתבת כך: 'כשאני הולך ממנו למחברת, לכתוב על בני המשחק בלגו, הוא בוכה, מזכיר לי שעליי ללכוד את אהבתנו בזמן, ולא את הזמן בשירים'. אתה מרגיש לפעמים שכתיבת השירה באה על חשבון החוויה, שאתה מנסח בראשך את השורה שתלכוד את הרגע, במקום לחוות אותו במלוא עוצמתו?
"זה יוצר, לרגעים, לפחות, תודעה כפולה – אתה גם מצוי בתוך הזמן, המקום או החוויה, וגם מתבונן עליהם מבחוץ. יכול להיות שזה מתרחש לא רק בכתיבה, אלא גם בסוגי יצירה אחרים, ואולי זה קשור גם לסוגי אופי שונים. יש משהו ברגעים עם הילדים, וגם, להבדיל, ברגעים קשים, שמציב בפניך את השאלה מהו הערך של כל זה – אם תהיה פליט ותברח, האם תיקח אתך את השירים? האם תכתוב שירים בבריחתך? יש משהו מאני-דיפרסיבי במחשבה על שירה – מצד אחד, היא נראית כדבר החשוב ביותר, שיכול ללכוד את היופי ולהעניק משמעות לדברים, ומצד שני, יש את הרגעים שבהם מתבהר שיש דברים חשובים ממנה וגם שיש דברים שלא מותירים לשירה מקום.

איך ישכחו האוהבים אהבתם

"אני חושב שזה משהו שליווה את השירה לאורך דורות. אם חושבים על התפילה – שהיא בעצם פיוט קדום, 'נשמת כל חי', אז זה בדיוק שם – מצד אחד, האדם חושב שכדי להלל את האל צריך לשיר לו, ומצד שני, הוא מגלה שלא משנה מה ישיר לו, זה לא יספיק. ואז, האל מציע לו משענת שבה האל עצמו בוחר בשירי זמרה ומעניק משמעות לכתיבת שירים, אף על פי שהם אפסיים נוכח האל. ההיקרעות הזו בין הקצוות – השירה כדבר מאוד חשוב והשירה כדבר אפסי, מלווה את השירה ואת הכתיבה תמיד. יש את ההיקסמות ממנה, אבל לעיתים קסמה מתערער".

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה אחורית

חרדה למעמדה של ההגמוניה האשכנזית

שיחתי עם בהר נערכת בימים טעונים, ימים ספורים לאחר הגשת דו"ח ועדת ביטון ואחרי הסערה שחוללו הפוסט המדובר שהעלה מבקר הקולנוע הוותיק וממייסדי האקדמיה הישראלית לקולנוע גידי אורשר, ופוסט התמיכה שכתבה המשוררת אגי משעול, הקושרת בין דבריו של אורשר לפעילות הועדה, על אף שהוא עצמו הדגיש כי אין קשר בין השניים.

"דבריו של גידי אורשר אולי אינם ראויים לתגובה, למעשה. לא ברור מהו המטען התרבותי שאדם כזה מביא איתו, אם כך הוא מתבטא, ובעבר גם טען שהקשת הדמוקרטית המזרחית היא השטן. חשוב פשוט לעמוד על כך שדבריו של גידי אורשר מבטאים בורות, גזענות, גועל וחרדה. מתוך הבורות שלו בתרבות המזרח הוא מנכס את הרפואה וההשכלה לאשכנזיות", אומר בהר.

"מעבר לבורות של אורשר בתרבות המזרח ובמקום של השכלה ורפואה בתוכם, בניכוס שאורשר עורך להשכלה ולרפואה אל האשכנזיות, ובגזענות של דיכוטומיה זאת, דבריו מבטאים גם גועל מן המזרח וחרדה מפני התהפכות היוצרות, הרגע שבו ההגמוניה האשכנזית תאבד חלק מן הפריבילגיות שלה ויהיה עליה להתחלק בהן עם המזרחים. חרדה זאת דומה לחרדה הגברית מפני השתלטות נשים, ולחרדה הציונית מפני פלסטינים", הוא מוסיף.

ערבית חובה

המלצותיה של ועדת ביטון, בראשה עומד המשורר וחתן פרס ישראל לספרות ארז ביטון, הוגשו לפני כשבוע לשר החינוך נפתלי בנט, והן כוללות סעיפים רבים המתייחסים לאופן בו יש, לדעת חברי הועדה, לשלב בתכניות הלימודים בבתי-הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה תכנים ופעילויות העוסקים ביצירה, בתרבות ובהיסטוריה של יהדות ספרד והמזרח. מעיון בדו"ח עולה כי המשותף לכלל ההמלצות, המקיפות תחומים משיקים רבים, הוא הכרה בקיומו של נרטיב היסטורי-תרבותי נוסף, המתקיים במקביל לזה הנלמד באופן נרחב במערכת החינוך היסודית והעל-יסודית ובאקדמיה. הטמעתו של נרטיב זה תוכל להתבצע אם במקביל לעריכת שינויים ותוספות בחומרי הלימוד והמחקר, הוא יזכה לגיבוי מצד המערכות השונות.

ואכן, לצד דגש על רפורמה בתכניות הלימוד, ישנה התייחסות גם לאופנים אחרים בהם יש להביע הכרה במורשת יהדות המזרח, דוגמת בחירת שמותיהם של רחובות, הפקת סדרה שתשודר בטלוויזיה החינוכית ותעסוק ביהדות ספרד והקמת מוזיאונים שיוקדשו לקהילות השונות. בין ההמלצות המופיעות בדו"ח שהוגש, ישנן גם כאלו הנוגעות להגברת ייצוגם של בני עדות המזרח במועצה להשכלה גבוהה וכן להקמתם של ועדות וגופים ייעודיים להנכחת מורשת זו.

האם אתה מסכים עם המלצותיה של הועדה?

"עדיין לא קראתי את כל הדו"ח הארוך של ועדת ביטון, אך קראתי חלקים מתוכו, ואקרא את כולו בהמשך. בינתיים, אני יכול לומר כי אופן הצגתו בחלק מן התקשורת – כאילו עיקר המלצות הועדה נגעו לביקור בקברי צדיקים, הוא שקרי ומגמתי", טוען בהר. "מה עוד שאין זה ברור שמי שמיהרו להגחיך ביקורים אפשריים בקברי צדיקים מסורתיים, ממהרים להגחיך את הביקורים המאורגנים של מערכת החינוך, תנועות הנוער והצבא – כולם בכפייה, בקברי הצדיקים החילוניים, קבר בן-גוריון, קבר הרצל, קבר רבין, קבר רחל המשוררת וקבר טרומפלדור.

"אני יכול לומר, באופן עקרוני, שיש צורך לשנות את הדרך שבה נוכחת התרבות המזרחית במערכת החינוך, וכן באוניברסיטאות, כיוון שהמצב הנתון שבו אנחנו מצויים הוא של ניסיון מאורגן של המדינה למחוק את התרבות המזרחית, שהוחלף בכמה שלבים בתיקונים קלים, אשר אף אחד מהם לא היה הנכחה רחבה ומלאה של התרבות המזרחית, אלא הנכחה של חלקים קטנים מתוכה אשר הלמו את המיתוס הציוני".

איזו יצירה מן התרבות המזרחית, למשל, נלמדה בשל האופן בו התאימה למיתוס הציוני?

"קחי, למשל, את הספר 'תרנגול כפרות' של אלי עמיר, אשר בחוויה שלי כתלמיד בית-ספר, שאותה אני זוכר באופן מפורש, היה הטקסט הראשון מן המורשת שלי לאחר התנ"ך, שנכלל בבית-הספר, כאשר למדנו אותו בכיתה ח'. היה זה משמח, מצד אחד, שמשהו סוף-סוף נכלל, ומצד שני עצוב, בשל הדילוג על אלפי שנות תרבות והכללה של יצירה אחת מאוחרת. לכן, אני חושב שבהחלט יש כעת צורך לבצע שינוי עמוק ומקיף במערכת החינוך, בלימודי הספרות וההיסטוריה, בטקסים, בטיולים ובהשכלה הגבוהה", אומר בהר. בהקשר זה, יש לציין כי בהר מוזכר בדו"ח ועדת ביטון כאחד המשוררים שהועדה ממליצה על שילוב טקסטים פרי עטם בתכנית הלימודים.

"לדעתי, השינויים הללו יתאפשרו רק על ידי כך שהשפה הערבית תהפוך לשפת חובה במערכת החינוך, מכיתה א' או ב', וכך אפשר יהיה להנכיח גם את היצירה היהודית הענפה בערבית; ורק על ידי כך שבמקביל גם תלמידי בתי-הספר הממלכתיים ילמדו חלק משמעותי מתורה שבעל-פה ויוכלו להתמודד עם קטעים מתוך המשנה והגמרא, בהלכה ובמדרש, ויפגשו את סוג העברית של לשון החכמים, וכן את הלשון הארמית. רק כך הם יוכלו להכיר את התרבות המזרחית לעומקה, על הרצף הארוך שלה, וכך יפגשו את שירת ספרד מתור הזהב, לא כתחנה חד-פעמית עברית המנותקת מערבית, אלא כשירה המפגישה מסורות עבריות וערביות, מסורות קודש וחול, עומדת ברצף עם התרבות שלפניה ומשפיעה על התרבות שאחריה. כמובן שראוי שבדיוק בשלב הזה תהיה גם הנכחה מקיפה של התרבות, הספרות וההיסטוריה האתיופית במערכת החינוך, במקום שיהיה צורך להמתין לכך עוד שישים שנה, כמו עם הספרות, התרבות וההיסטוריה המזרחית", מוסיף בהר.

להכשיר את הקרקע לשינוי

"לדעתי, קודם כל חשוב שבין היושבים בועדות של משרד-החינוך יהיו אנשים המצויים בתרבות ובספרות המזרחית, לדוגמה, בכותבי פיוט מארבע-מאות השנים האחרונות, בספרות מדרשית ורבנית, בספרות שכתבו יהודים בערבית ובספרות מזרחית חדשה בישראל בעברית", משיב בהר כאשר אני שואלת אותו כיצד נכון, בעיניו, לבחור את היצירות הספרותיות הנלמדות בבתי-הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה. "דומני שבעבר לא היה מקום מרכזי למומחים לתחומים אלו בועדות משרד-החינוך. חשוב גם שלמורים תהיה אפשרות בחירה כמה שיותר גדולה בנוגע ליצירות שהם מלמדים, אך מצד שני, אי אפשר להתפשר על כך שכל היצירות המזרחיות שייכנסו יהיו בקטגוריה של 'יצירות בחירה'.

"אני הייתי בוחר לעדכן את לימוד שירת תור הזהב בספרד בצורה שתחבר את שירת החול הספרדית למקורותיה והשפעותיה המובהקות בשירה הערבית בת הזמן, ומצד שני מדגיש את הקשר של מסורות הפיוט הספרדיות למסורות חיות בקהילות שונות, בטקסי חיים ובבתי-הכנסת", הוא מציע. "לאחר מכן, הייתי מלמד פייטנים שיצרו ברצף שבין תקופת ספרד למאה העשרים. בנוסף, הייתי מדגיש את יצירתן של נשים במזרח, מהרבנית אסנת ברזאני בכורדיסטאן במאה השבע-עשרה, ופרחה בת יוסף במרוקו במאה השמונה-עשרה, ועד יוצרות נשים יהודיות מזרחיות במאה העשרים.

כל הספרים שלי

"כמו כן, הייתי מדגיש את יצירתם של יהודים בערבית, דרך לימוד של אחד מסיפוריו של סמיר נקאש וסיפוריהם המוקדמים של סמי מיכאל ושמעון בלס. במקביל, הייתי מנכיח יצירה של פלסטינים בעברית, כגון אנטון שמאס, עטאללה מנצור וסייד קשוע. הייתי גם מלמד את הספרות המזרחית בישראל ברצף שמתייחס ליצירות שנכתבו לפני ארבעים ושמונה, כגון יצירותיהם של יהודה בורלא, יצחק שמי, אריאל בן ציון, מרדכי טביב – שספרו הראשון ראה אור בארבעים ושמונה, ולפרוזה ושירה שנכתבו לאחר ארבעים ושמונה, כמו יצירותיהם של אהרון אלמוג, אמנון שמוש, סמי מיכאל, שמעון בלס ועוד רבים".

"בנוסף, ובמקביל לנוכחות המסוימת של ספרות אירופאית ואמריקאית בתכניות הלימודים, הייתי מצרף גם ספרות ערבית – יצירות קלאסיות כגון כלילה ודימנה, אלף לילה ולילה, ספרות המקאמות ושירת אל-מותנבי, ויצירה מודרנית – תאופיק אל-חכים, טאהא חוסיין, יוסוף אידריס ונגיב מחפוז. הרחבת האופק של התלמיד לספרות שאינה אירופו-אמריקאית יכולה להתרחב בלימודים המורחבים של חמש יחידות, או ביצירות הבחירה, גם לספרות פרסית, תורכית, הודית, סינית, יפנית ואתיופית.

"באופן מובהק, תהליך זה יצריך כתיבת תכניות לימודים חדשות, וכאמור עדכון של הוועדות, וכן עדכון של תכני הלימודים בתכניות למורים במכללות ובאוניברסיטאות", מדגיש בהר. "כל אלו תלויים בהרחבת המחקר האקדמי על תחומי יצירות אלו, על ידי הוספת תקנים בנושאים של ספרות ערבית-יהודית וספרות מזרחית, ובעידוד מכוני מחקר, וקבוצות מחקר בנושאים אלו. החוסרים הקיימים בבתי-הספר מבטאים גם העדפה אקדמית עד כה לגבי תחומי המחקר, ויש לעודד שגם בה יהיו הרחבה וגיוון מתאימים. דומני כי הדור כשיר לכך".

 

 

 

פורסם בקטגוריה שירים לאסירי בתי-הסוהר | עם התגים , , | כתיבת תגובה