אמר רִבִּי שמעון לשבועות

אמר רִבִּי שמעון

 

א.

אמר רִבִּי שמעון: סוד האמונה שהיא מתחילה מן הכפירה, ומבלעדי הכפירה אין להכלום. שעל כן נאמר: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כ"ח, י"ב), והחוכמה היא התורה המתחילה מן האַיִן, ורק שם יכול אדם למצוא אותה. וכן נאמר: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים" (תהלים י"ד, א'), שהאמונה מתחילה בדיוק מן הנקודה הריקה, שאין אלהים, ואז מתחיל אדם לבנות עליה מגדל, עד שהוא מגיע עם ראשו לשמיים. ממש כפי שהאיש השלם במידות מתחיל מן הנבל, ומבלעדיו אין לו כלום, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ'), שאם לא יחטא ויהפוך לבו לא יוכל כלל להיות צדיק. ורק כאשר אתה כופר ואחר כופר בכפירתך אתה נקרא מאמין, ואם לא כפרת כלל אין אתה יכול להיקרא מאמין כלל. ודמעות המאמינים שכלל אינם יכולים להיקרא מאמינים, ודמעות הכופרים שלא כפרו בכפירתם, דמעותיהם ספורות לפני בורא עולם.

 

ב.
אמר רבי שמעון: אין תורה ללא מתן תורה. כתבו מתנגדיו: אמר רבי שמעון אין תורה. ענה להן רבי שמעון: צדקתם ממני, תורה "מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כ"ח, י"ב).

 

ג.

אמר רבי שמעון: מה עשה יעקב אבינו עשרים שנה ברחם רבקה אמו? אין זה אלא שלמד תורה, והיה לומד ודורש התורה כולה, ודבק בכל אותיותיה, שידע שעובר זוכר כל התורה כולה, וכשיוצא בא מלאך, סוטר לו והוא שוכח ובוכה. על כן ביקש יעקב אבינו לא לשכוח אף לא תג אחד מן התגים ודבק ברחם אם. שכל עובר ועוברה לומדים בבטן אמם התורה כולה, ולא זאת המוכרת לנו עלי אדמות, אלא הלוח השמור בשמיים, שאינו מכיל שגיאה אחת, ובו כתובים תורה שבעל-פה ותורה שבכתב יחדיו, כאילו על דף אחד נכתבו. וכשהתארך זמנו בבטן אמו הקים לו יעקב אבינו ישיבה, והיה בה גם הלומד וגם המלמד, גם הקפדן וגם השוחק, גם הפשטן וגם בעל הסוד, גם המעיין המעמיק וגם מי שבחסרון דעתו יכול לזכור מסכת שלמה על פה מראש ועד סוף.

 

 

אמר חכם עבדאללה

 

א.

אמר חכם עבדאללה: ליל חג שבועות יזהרו שלא לדבר שיחת חולין כל הלילה, וצריך להם שמירה גדולה בזה בלילה זו, כי הלימוד המתוקן לזאת הלילה עושה פרי גדול למעלה, וממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה. דכל עת שיש אסיפה מאנשים הרבה, דרכו של יצר הרע להכשילם לדבר דברי חול, ומדבר לדבר יבואו לדברים אסורים של שחוק ושל לשון הרע. ועל כן יזהרו ללמוד כל סדר הלימוד של זאת הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה והתלהבות הלב. וכתוב בזוהר הקדוש כי חסידֵי קַדְמָאֵי לא היו נמים בלילה זה, והיו לומדים באורייתא, וכבר אמר רבי שמעון על חברים הלומדים באוֹרַיְתָא בְּהַאי לֵילְיָא: כֻּלְהוֹן יְהוֹן רְשִימִין וּכְתִיבִין בְּסִפְרָא דִּדְכִירְנַיָּא, וְקֻדְשָא בְּרִיך הוא מברך לוֹן בכמה בִּרְכָן וְעִטְרִין דְעָלְמָא עִלָּאָה, עד כאן. ומי האיש אשר ישמע כזאת ויפַנֶּה לבו לבטלה בלילה הזאת? ויתגבר כארי שלא יטנף פיו בדברים בטלים ודברי חול של משא ומתן, וישב על המשמר בעיניים פקוחות לדחות את השינה ולירחק מליצנות ולשון הרע, ולא יתנמנם כלל, והנזהר תבוא עליו הברכה.

 

ב.

אמר חכם עבדאללה: לימוד התהלים ביום השבועות הוא צורך גדול, שבו נפטר דוד המלך עליו השלום, ויעלה לרצון יותר, ולכן כל אחד ילמד התהלים כולו ביום השבועות. ויזהר לדלג לשון מחילה וסליחה על עוונות ופשעים האמור בבקשות המתוקנים לאָמרם קודם תהלים ואחר תהלים, כי יום טוב הוא. וגם בליל שני של שבועות אם הוא בחוץ לארץ ילמד סדר הלילה הראשון, וכך הוא המנהג בביתנו, ואם יוכל ללמוד גם תרי"ג מצוות ואִדְּרָא רבא ולהיות נעור כל הלילה, אשריו ואשרי חלקו. ואסרו-חג של שבועות גדול מכל אסרו-חג דִשאר המועדים.

 

ג.

אמר חכם עבדאללה: אסור לעשות גבינה בחג שבועות, דאין לגַבֵּן ביום-טוב, אבל מה שקורין בערבי לַבַּן, ובלשון לעז יֶגוֹרְטִי, מותר לעשות ביום-טוב, אך אין לעשותו אלא מחלב שנחלב בערב-יום-טוב. וגם העליתי בסייעתא דשמיָא דמותר לעשות "דוֹז דוֹנְדֻרְמָה", שהיא הגלידה, ביום-טוב. וזה המתַקֵן ועוסק בדבר זה, ה"דוז דונדורמה", אף על פי שהוא משתכר ביום טוב שכר – מותר, משום שמחת יום-טוב, דיש תענוג הרבה בזה ה"דוז דונדורמה" ביום-טוב של שבועות, שהאוויר חם הרבה במדינות אלו, ויש בזה שמחת יום-טוב. אבל לחלוב ביום-טוב אסור, מפני דאין מותר לחלוב ביום-טוב אלא לתוך המאכל. ומי שיש לו בהמה בביתו עומדת לחלבהּ, יחלוב הגוי ויקח הגוי את החלב לעצמו. ופה עירנו בגדאד דרכם שיניח הישראל האורז בתוך הקדרה, ויוליך הקדרה עם האורז שבה לבית הגוי, ויחלוב הגוי על האורז בפני ישראל, כי צריך לחלוב תוך המאכל. ואז יוכל לחלוב בחג השבועות ולהכין האורז בחלב בחג השבועות, ויוכל לאוכלו בחג השבועות.

 

ד.

אמר חכם עבדאללה: כיצד אנחנו יודעים שבכל דיבור ודיבור שמדבר האלהים בעולם הוא מתרגם עצמו לכל השפות כולן בזמן אחד? סיפרו לנו חכמים שכך היה בזמן נתינת התורה, שהיה האלהים דובר בשבעים לשון את התורה ולא בעברית לבדה, והיה דובר אותן לא זאת אחר זאת, ולא זאת קודם לזאת, אלא בזמן אחד. ושבעים לשון אלו כל לשונות העולם, שבכל מקום שביקשו חכמים להגיד הרבה אמרו שבעים. וכיצד אנחנו יודעים שכך בכל דיבור ודיבור ולא רק בשעת מתן התורה? שזו הבטחתו ממגדל בבל, שכפי שלבני האדם היתה שפה אחת ודברים אחדים קודם למגדל, והוא בלל אותה ופיזרה לשבעים לשון שלא ישמעו איש שפת רעהו, כך הוא להפך דיבר עוד קודם למגדל בשבעים לשון שנשמעו באוזני אדם ובניו כלשון אחת, עד שהגיעו דורו של נוח ודורו של מגדל בבל, ושוב לא הצליחו רוב בני האדם לשמוע את קול האלהים מתוך לשונותיו הרבות ולהכירו בלשונם. וכך אנחנו למדים שאין לשון אחת מסוגלת להכיל מחשבות האלהים הרבות, ואין אנחנו יכולים לדבר עמו בלשונו, אלא הוא מדבר עמנו בלשון בני אדם לשונות רבות, והוא חייב בכל זמן וזמן לתרגם עצמו ללשוננו כדי לדבר עמנו, וכל דיבור שלו הוא מעביר דרך כל לשונות בני האדם, ואולי יחד, אם שומעים את דבריו בכל לשונותיהם, יש בהן מעט ממילותיו שלו. ועוד אנחנו למדים שהאלהים מדבר בכל השפות בזמן אחד והאדם שומע רק שפה אחת, ואילו האדם לשון אחת מנסה ואינו מצליח לדבר, ושובר בה ושובר בה עד שמעמיד דבר.

 

ה.

אמר חכם עבדאללה: מצוות תלמוד תורה מחייבת כל יהודי לדעת כל התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה עד ההלכה למעשה, כדי שידע כיצד לנהוג וכיצד להתייחס למאורעות חייו על פי הדרכת התורה. ואומנם ידוע שאין לתורה קץ ותכלית, ומכל אות שבתורה ניתן ללמוד תילי תילים של הלכות ורמזים, ובכל מדרש של חכמים טמונים אין ספור רעיונות והסברים, וכמו שנאמר "גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה-תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה-תֵּדָע : אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי-יָם" (איוב י"א, ח'-ט'), שכן שורש התורה בנצח וממילא ברור שאין סוף לעומק רעיונותיה. מכל מקום ליסודות התורה, היינו לתורה שבכתב, להלכה ולטעמיה יש גבול, ויכול אדם ללומדם ולדעתם. בזמן חז"ל היו לומדים את כל יסודות התורה עד לגיל עשרים, ולאחר מכן היו מקימים משפחות ומתפרנסים וממשיכים לחזור על תלמודם ולהתעמק בו. וכך גם ראוי לנהוג היום, שעד לגיל עשרים בערך ילמדו את כל יסודות התורה, ולאחר מכן יתחילו לעסוק בישובו של עולם על כל המשתמע מכך תוך קביעת עיתים לתורה. וזאת המצווה המוטלת על ההורים, לדאוג שבניהם ילמדו את כל יסודות התורה, ומי שאביו לא דאג לכך, לאחר שיגדל חובה עליו ללמוד בעצמו. נפרט מעט מהם היסודות שכל יהודי מצווה ללמוד ולדעת. ברור שהתורה שבכתב שניתנה למשה היא יסוד הכל. ועל כן צריך ללמוד היטב את כל חמישה חומשי תורה בהבנה פשוטה ועם פירוש רש"י. וכן צריך ללמוד היטב את כל דברי הנביאים והכתובים שכולם בכלל המקרא. ובזמן חז"ל היו מתחילים ללמד את הילדים בגיל חמש מקרא, ועד גיל עשר היו מסיימים את כל התנ"ך בהבנה פשוטה. ולאחר מכן יש ללמוד היטב את כל יסודות ההלכה, והספר הבסיסי בלימוד ההלכה הוא השולחן ערוך. והעיקר להקדים את ההלכות הנוגעות למעשה, לפיכך יש ללמוד רובו הגדול של חלק 'אורח חיים', שבו מבוארות הלכות תפילה, ציצית ותפילין, הלכות סעודה וברכות, הלכות שבת וחגים. ובחלק 'יורה דעת' יש ללמוד קרוב למחציתו, שבו הלכות בשר וחלב ושאר הלכות כשרות, והלכות נידה, והלכות כיבוד הורים, מזוזה, מילה ועוד הלכות נחוצות. וכן יש ללמוד מקצת מן החלקים 'חושן משפט' ו'אבן העזר', שבהם הלכות איסורי נזיקין, הלוואה והשבת אבדה, וכן הלכות חתונה והקמת המשפחה. את כל ההלכות הללו יש ללמוד עם הטעמים היסודיים שהם מבוארים בתלמוד. ואת שאר המצוות שאינן נוגעות כל כך למעשה יש ללמוד בקיצור תוך התמקדות בכללים היסודיים בלבד. שכן אמרו חז"ל: "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה", וכן כתוב בתורה הקדושה: "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (דברים ה', א'). בנוסף לכך צריך ללמוד את יסודות האמונה והמוסר. בלא לימוד רחב ומעמיק של נושאים אלו לא ניתן לדעת כראוי את השקפת התורה על החיים. היסודות מבוארים בתנ"ך ובמדרשי חז"ל המובאים בתלמוד ובמדרש רבה ותנחומא. אבל אי אפשר להסתפק במדרשים בלבד אלא יש להוסיף וללמוד כמה מן הספרים היסודיים שנתחברו על ידי גדולי ישראל הראשונים והאחרונים, וראשון 'ספר הכוזרי' לריה"ל, המבאר את יסודות אמונת ישראל ותורתו, וכן 'מסילת ישרים' לרמח"ל ו'חובות הלבבות' לרבנו בחיי. כי כן כל אחד צריך למצוא את הספרים המתאימים יותר לשורש נשמתו. יש שמתקשרים לספרי הרמח"ל ויש שמוצאים פירוש חשוב על התורה, כגון הרמב"ן או אור החיים, יש שחשוב שילמוד ספרי חסידות ויש שמתקשרים ל'מורה נבוכים' וכיוצא בו. שלאורך הדורות נתרבו הספרים לאין קץ, עד שהספרות התורנית העומדת לפנינו מרובה פי אלף ויותר מהספרות שהיתה בתקופת הראשונים. וכך רבים מן הלומדים מעיינים בספרים רבים ומתעמקים בכל הדעות השונות, ולימוד כל סוגיה אורך זמן רב מאוד, ובאופן זה אין שום אפשרות להקיף את כל יסודות התורה. ולכן כדי לקיים את מצוות תלמוד תורה, שמשמעותה לדעת את התורה, מוכרחים ללמוד בספרים המסכמים את כל היסודות שבוארו בדברי התלמוד, הראשונים והאחרונים, שרק בדרך זו ניתן ללמד את התלמידים את כל יסודות ההלכה. וכך רוב התלמידים, גם אלו שאינם בעלי כשרון מיוחד, יוכלו ללמוד את כל יסודות התורה ולצאת לחיי המעשה, והעיקר שכל תלמיד ידע בסוף לימודיו את כל תרי"ג המצוות ואת כל יסודות ההלכה הנוגעים למעשה.

 

ו.

אמר חכם עבדאללה: סיפר לי מורי שכשהיו שואלים אותו מה היא המצווה המושכת אחריה את כל המצוות, שמשהבנת את טעמה יכול אתה להבין טעמן של כל המצוות, היה עונה נישואין, ואחר כך היה מסביר: שכל הדברים בעולם מצויים מטבע בריאתם בנפרד, ואף על פי שכל הדברים נפרדים הרי שהם דומים זה לזה, שכל הגברים גברים וכל הנשים נשים וכן הלאה. ואילו כאשר מחליטים גבר ואישה להתחתן מה הם עושים, הם מתקדשים זה לזה, וכך הם מוסיפים דבר מה חדש לבריאה על כל מה שכבר נברא בה, שכפי שאלהים קידש את השבת הולכים הם ומקדשים זה את זה. ומה בכך? ששוב אין הם נפרדים, כפי טבע הבריאה, אלא יחד, ושוב אין כל הגברים וכל הנשים דומים זה לזה בעיניהם, אלא אחד הוא המקודש ואחת היא המקודשת. ויכולת זאת לברוא דבר מה חדש בעולם, דרך מצוות הנישואין, על-ידי שאתה מבדיל ומחבר ומקדש, הרי זה שורש שאחריו נמשכות כל המצוות, שאז לומדים הגבר והאישה דרך אלהים בעולם.

 

ז.

אמר חכם עבדאללה: בהיות התורה הקדושה ניתנה לבני אדם גשמיים ועלולים לכל תמורה, בהתחלפות העתים והזמנים, המושלים והגזרות, הטְבָעִים והמְזָגִים, המדינות והאקלימים, על כן כל דברי התורה באו סתומים בחכמה נפלאה, ומקבלים כל פירוש אמיתי בכל עת ובכל זמן. תורה אמת הכתובה באצבע אלהים: "וְהַלֻּחֹת–מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא–חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת" (שמות ל"ב, ט"ז), לא תשתנה ולא תתחדש עולם ועד. שנאמר אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. והאל הקדוש נקדש בצדקה וקדשנו במצוותיו לשמוע אל השופט, כאשר יגזור אומר כל פרנס ושופט לפי הדור והדרור, ובקום אחריו דור חדש ושופטיו, כאשר יראו כי אין רוב הציבור יכולים לעמוד בגזירה ההיא, ניתנה רשות בידו להוסיף ולגרוע, להרוס ולנתוץ, לבטל ולקיים, כאשר יעלה על רוחו ביראת ה' על פניו כל היום. ואין העת והזמן מוכשר להוסיף איסורים חדשים, שלא שערום ראשונים.

 

ח.

אמר חכם עבדאללה: כתב הפייטן הקדוש ר' ישראל נג'ארה פיוט שהוא כתובה לחג שבועות, ליום מתן תורה שבו התארסו הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, ונהגו קהילות ישראל לשיר הפיוט ביום חג עצרת: "יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ / לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ / אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה… וּבֵין שְׁדֵי אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׂם מְסִבּוֹ / בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ". אמר הדוד ליונה: "רַעְיָתִי יוֹנָתִי בֹּאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם… וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם", ענתה היונה: "שִׁמְעַת דּוֹד שְׁמַעְתִּיהוּ / וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיהוּ / יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ". ונכנסו תחת החופה על הר סיני להינשא, "וּצְבִי חֲתָנָא דְנָא וְהוֹסִיף עַל עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ / מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ בְּאוֹרַיְתָא / וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְאַגָּדָה וְתוֹסֶפְתָּא".

 

אמר חזקל

 

א.

אמר חזקל: פעם אמר לי רבי: דיברתי מספיק וכבר הפה יבש, אמור לי אתה דבר אחד חדש מן התורה. אמרתי לו: רבי, בור מים אינו יכול להוציא מים יותר מאלו שנכנסו בו, וכך אני איני יכול לומר דברי תורה יותר ממה שקיבלתי ממך. אמר לי רבי: בור המים אינו מקבל מימיו ממקור אחד אלא מפעפעים הם אליו גם ממעמקי אדמה וגם מן השמים וגם מנחלים שונים, עד שראוי הוא להיקרא כמעט כמעיין הנובע ומוציא מים ממקור עצמו, וכך אתה יכול לומר דברי תורה אפילו יותר ממה שקיבלו מסיני. אמרתי לו: משה לימד תורה מן השברים של הלוחות, אין לי זמן פנוי ממחשבות.

 

ב.

אמר חזקל: הקמתי כּוּתַאבּ קטן עם בתי בסלון. בבקרים של יום שישי היא קמה עמי מוקדם ללמוד, ואני מזכיר לה כי בחדר אין מורה ואין תלמיד, רק תורה לפנינו, ואנחנו משננים יחד פסוקים בעברית וארמית וערבית. אנחנו נזהרים במילים רבות, ביניהן אלהים ואללה והשמות הרבים, וכשאני רואה כיצד יראה קשה מתלבשת בפניה, אני ממתיק לה אותיות בדבש, מתכנן עמה כיצד הכותאב יתרחב עם אחיה ואחיותיה, ונמתיק גם להם את האותיות בדבש, ולא נלעג לנכשלים, ונברך יחד לפני ואחרי הפסוקים. ואני אומר לה בכל בוקר בתום הלימוד, אב חייב ללמד לבתו תורה, ואם אינו יכול ללמדה חייב לשכור מלמד לבתו מבני עירו ללמדה, אבל את בתי, עליך לזכור שגם יבוא היום שתהיי חייבת להרגיש כמי שלא לימדה אביה, ואז תהיי חייבת ללמד עצמך כל הפסוקים והשמות והאותיות והתגים שלא חלפו בינינו, וכל אלו שחלפו בלי שאמרנו מילה אחת על מקומם בחיינו.

 

ג.

אמר חזקל: כל כמה דורות תורה נשכחת ואחר נזכרת, וכך יספרו על אודותיה בעוד מספר דורות: אחר כמה דורות החלה תורה להשתכח, וטפסי תורה שבכתב החלו נאבדין. ואז כנסו שבעים זקנים כדי להעלות על הכתב מזיכרונם התורה, והצליחו לכתוב כל הפסוקים, מעשה נס, מלבד כמה פסוקים בספר ויקרא, ועוד היו מתלבטים לגבי סדר כמה פסוקים בספר במדבר. ואחר עוד כמה דורות שוב נשתכחה, ונאבדו כל הטפסים שבכתב, והפעם הצטרכו לכנוס מאה זקנים כדי להעלותה על הכתב, והצליחו לכתוב הפסוקים כולם, מעשה נס, מלבד כמה פסוקים בויקרא ובמדבר, וסדר פסוקים בשאר הספרים, ובעיקר בפרק אחרון בכל ספר וספר. ואחר עוד כמה דורות שוב נשתכחה, ונאבדו הטפסים, והפעם הצטרכו לכנוס מאה ועשרים זקנים לכתוב, והצליחו לכתוב כמעט כל הפסוקים כולם, מעשה נס, ודווקא בפסוק הראשון נחלקו: שישים אמרו שנכתב בו: "בראש יתברא אלהים" והיו אלו פרשנים שהציעו שאפשר לדרוש המילים שיכתבו: "בראשית ברא אלהים", ושישים אמרו לאו, אלא נכתב: "בראשית ברא אלהים" ורק הפרשנים הציעו לקרוא בהן: "בראש יתברא". כיוון שלא הצליחו להכריע, שישה מניינים מושכים לכאן ושישה לכאן, החליטו לכתוב כל התורה במילים דבוקות, שיוכלו הדורות הבאים לקרוא בדרך שירצו ויכריעו לעצמם.

 

***

 

האסופה "אמר רִבִּי שמעון" מורכבת משלושה חלקים: "אמר רִבִּי שמעון",  "אמר חכם עבדאללה" ו"אמר חֶזְקֵל".

"אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים, בר יוחאי. ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים גם הם כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. לעיתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגרסא אחת חדשה. החלק השלישי, "אמר חזקל", בניגוד לשני החלקים הראשונים, הוא בדוי.

כל העניינים אשר בשני החלקים הראשונים הזכרתי, כולם משל אחרים, אלא אם התגלגל אליהם רעיון אחד או שניים משפטים משלי, חדשים מקרוב באו, ולא שמתי לבי כי ממני יצאו. ובכל החלק השלישי דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל עניני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו. לבד אם נשרו כמה פתקים של חזקל בין עמודי שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, או נשרו פתקים מעבדאללה ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.

 

קיבץ, בחר, תרגם מארמית ומערבית לעברית וסידר:

חכם עבדאללה בן גוּרְגִ'יָה, רבו של חֶזְקֵל

 

הוציא הקובץ ממסתור לאור, וצירף הקטעים בחלק "אמר חכם עבדאללה":

חֶזְקֵל בן אַמַל, תלמידו של עבדאללה

 

הביא לדפוס, וצירף הקטעים בחלק "אמר חזקל":

אלמוג בן סמירה, כותב קורותיו של חֶזְקֵל

פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון | עם התגים , , , , | השארת תגובה

אמר רִבִּי שמעון בין פסח לעצרת

אמר רִבִּי שמעון

 

א.

אמר רִבִּי שמעון: חברים הרבה קיבצתי לחבורתי, והייתי מניח דברי שיוותרו על-פה עמם, ואם נחרטים הם בלב התלמידים אזי הם נזכרים, ואם פורחים הם כעשן אזי הם נשכחים, ואין אני נוטל קולמוס וקלף וכותבם, שאם הם נזכרים לשם מה לכתוב, ואם הם נשכחים לשם מה לכתוב. שאין לך ספרים שכותב בהם אדם תורתו שלו שאין בהם פגם גמור, שצריכה תורתו של אדם להיכתב על-ידי אחר, עדיף על-ידי אחרים רבים, עדיף על-ידי מי שאינם מקבלים עליהם דבריו ורעיוניו. שעל-ידי שיספרו רבים תדע כיצד כשאמר כך זה שמע וכך זה שמע ולא כך, ויהיה הדיבור חי והמילים משתנות, ותלמד שכל שאמרו אכן אמר, שדיבר בשבעים לשון, של יום ושל לילה. ואמרו תלמידיו: לא הותרנו דיבור אחד מדברי רבי שמעון שיפרח באוויר, שכל תורתו קודש, ואין בה דבר אחד לבטלה, אף על גב שהזהירנו שעל תלמיד לברור ולשפר דברי מורה, שאם לא כן ספרו יהיה כספר חייו שאין לאיש מלבד האדם החי עצמו ואלוהיו פנאי לקוראו כולו, מראש ועד סוף.

 

ב.

אמר רִבִּי שמעון: פעם אחת עליתי לישיבה של מעלה, וביקשתי לפגוש ראש ישיבה של מעלה ופגשתי מזכירו. שאלתי כמה ספרים חיבר ראש ישיבה של מעלה וענה לי מזכירו שאין ראש הישיבה עסוק בכתיבת ספרים אלא במחיקתם, ועד עתה מחק אלפיים ספרים. ואני מימי לא חיברתי ספר, אך גם למחוק לא הצלחתי.

 

ג.

אמר רִבִּי שמעון: כשאסתלק מן העולם אבקש כל תלמידי לבוא עמי לבית ולשמוח עמי שמחה גדולה. התלמידים הקרובים שיעמדו עמי בתוך הבית, והתלמידים הרחוקים שיתקבצו בחצר ויהיו משמחים שם נפשם וגופם בנגינה ובדברי מתיקה ובדברי תורה. ואומר להם, מבקש אני להסתלק מן העולם כשאין בי בושה, ואגלה לכם כל סודות שלא גיליתי, ואם ימשך משך הגילוי שבעה ימים ימתין המלאך שבעת הימים וישבו החברים בבית שבעת הימים. ואקרב רבי אבא שיהיה כותב ואקרב רבי אלעזר בני שיהיה תומך ידי, וכל אחד ידובב בלבו הדברים. ואמרו תלמידיו: ביום שנסתלק רבי שמעון מן העולם גילה רבי שמעון כל הסודות כולם, ולא היה סוד אחד שהיה מותיר בלבו נסתר. והיה עומד לפנינו שמח, ואנחנו היינו עומדים לפניו בוכים, ובנו רבי אלעזר משתמט מלהביט בעיניו, ורבי שמעון מחבקו ומנשקו ומשמחו כאילו היה תינוק, ומאלצו להביט בעיניו. ובשעה שיצאה נשמתו היה אומר המילה חיים, והיה אוחז בשופר ותוקע בו, והיה צוחק. ובשעה שיצאה נשמתו היינו בוכים, וכמה שניסינו להיזכר בכל הסודות שסיפר, לא זכרנו מהם דבר. ובשעה שכל אחד מאיתנו היתה יוצאת נשמתו, היה נזכר בכל הסודות שסיפר רבי שמעון, והיה צוחק בקול אדירים, והיו בני ביתו תמהים לפניו איכה צחוק יחליף בכי ושמחה במקום אנחה.

 

ד.

אמר רבי שמעון: שמעתי ר' יהודה בן גרים אומר: "כמה נאים מעשיהן של אומה זו יון ורומי, תיקנו שווקים תיקנו גשרים תיקנו מרחצאות". אמרתי: "כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמן". שמעתי ר' יוסי שותק. אמרתי: "תיקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס". הלך ר' יהודה וסיפר דברי ונשמעו למלכות יון ורומי. פסקה המלכות: ר' יהודה יתעלה, ר' יוסי יגלה לציפורי, ואני אהרג. הלכנו אני ובני אלעזר והתחבאנו בבית המדרש. היתה אשתי מביא לנו בכל יום כד מים ולחם. היתה המלכות תקיפה בגזירתה. חששתי שתגלה האישה מקומנו, והלכנו להתחבא במערה. התרחש לנו נס. נברא לנו עץ חרוב ומעיין מים, והיינו ניזונים מהם. וכל היום היינו קוברים עצמנו בחול ולומדים יחד תורה, ורק בזמן התפילה עולים ומתלבשים ועומדים. תריסר שנים חלפו במערה. בא אליהו הנביא ועמד בפתח המערה. אמר אליהו: "מי יודיע לבר יוחי שמת קיסר ובטלו גזירותיו?". יצאנו וראינו אנשים חורשים וזורעים. אמרתי: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה". וכל מקום שהיינו נותנים עינינו מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה לנו: "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם". שבנו וישבנו תריסר ירחים נוספים. אמרנו: "משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש". יצתה בת קול ואמרה: "צאו ממערתכם". יצאנו. כל מקום שהיה מביט בני היה ניזוק, והייתי אני מביט בו ומרפאו. אמרתי לו: "בני, די לעולם אני ואתה".

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון | עם התגים , , , | השארת תגובה

אמר רבי שמעון לימי הזיכרון

אמר רִבִּי שמעון

 

א.

אמר רִבִּי שמעון: שלושה סוגי בכיות יש בעולם. אחד שבא ממך והולך אל העולם, שני שבא מן העולם והולך אליך, ושלישי שאינו הולך, אלא הוא מצוי בך, וכפי שהוא מצוי בך מצוי הוא גם בעולם, ללא הפרש. כל ימי חיי לא זכיתי לבכות בכייה שלישית זאת, והייתי בוכה לפני הקדוש ברוך הוא פעמים הרבה שיעניק לי בכייה שלישית זאת פעם אחת, עד שלפני מותי סטר על פני מלאך ואמר לי: עכשיו הולך אתה מעולם זה, וכל מה שאספת אליך הולך ומתפזר חזרה לעולם, מילים וכלים וילדים. ובאותו רגע בכיתי בכייה שלישית זאת, שהיתה בי והיתה בעולם בלי לנוע ביניהם, עד שהוצאתי את נשמתי. עד כאן דברי רבי שמעון. והוסיפו תלמידיו: משיצאה נשמתו היתה מתפזרת בין כל תלמידיו, ולמדנו על שלושה, שלא היינו יודעים שהם מתלמידיו, האחד הולך בטל והשני מפריח יונים והשלישי הלועג למקפידים בעולם הזה על העולם הבא, שקיבלו כל אחד חלק נשמתו מחלק הבכייה, והיה זה חלק הארי בנשמתו.

ב.

אמר רבי שמעון: קשה גלות בארץ-ישראל מגלות בכל הארצות. שבכל ארצות שגולים בהן ישראל שכינה גולה עמהם, ובארץ ישראל אין שכינה עמהם. שבכל ארצות אומרים ישראל בבוקר בבוקר: דווקא היום יבוא משיח, ובארץ ישראל רואים הם כל היום עפרות דביר נחרב ובערב בערב אומרים: גם היום לא בא משיח. דבר אחר: ששכינתם בארץ-ישראל משכיחה מהם שבגלות הם, שחושבים שכיוון שקרובים הם למקום מלכות דוד הרי הם בארצם, ואז מאריך להם ולעמם הקדוש ברוך הוא את מניין ימי הגלות שקבע. שסוד גלוי הוא שהגלות אינה מקום שאליו הוגלו ישראל, אלא היא זמן שאליו הוגלו, וכל זמן שהשכינה גולה העולם כולו, ולא ישראל לבדם, מצויים בגלות והסתר פנים עומד בינם לבין ריבונו של עולם. ויש חכמים אחרים שאמרו: כל הנשמות גולות הן ממקורן שבאלהים, והעולם מצוי בגלות מאז הולדת אדם וחווה ועד אחרית הימים, ורק הגולה מגלה את הסודות שהטמין השם יתברך בעולם הזה וגולל האבן מן הבאר, ועל כן עלינו לברך המקום שהגלה אותנו, שאין לך אדם בלי שתהיה לו גלות, ואין לך לשון וחוכמה וגילוי ללא הגלות וההסתר ומה שאי אפשר לתאר.

אמר חכם עבדאללה

א.

אמר חכם עבדאללה: מקובל עלינו מרבנו סעדיה גאון, הוא סַעִיד אֶלְפַיוּמִי, שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה. ומה אנחנו למדים מכך? שדרך שאר האומות שהן נקראות על שֵם המקום שהן גרות שָם, ולשונן גם היא נקראת כך, ואם כן היה עלינו להיקרא כנענים ולשוננו כנענית. אבל אנחנו נקראים על שם אברהם אבינו, שעמד מעבר אחד וקרא בשם אל אחד, ועמדו כל שאר האומות מן העבר השני וקראו בשם אלהים רבים, על כן נקרא הוא עברי ואנחנו על שמו עברים. ועוד אנחנו נקראים על שם יעקב אבינו, ששרה עם אלהים ואנשים, ועל כן נקרא הוא ישראל ואנחנו על שמו ישראל. וכך אנחנו כל זמן שנקרא בשם אל אחד ונשרה עם אלהים ואדם ונלמד תורתנו הקדושה שבכתב ותורתנו הקדושה שבעל-פה אנחנו אומה, ומשנחדל אין אנו אומה כלל, ונקרא אז על שם מקומות מגורינו או לשונותינו או מלבושינו או שמותינו או תווי פנינו, ולא בשמות שמקבלים אנו היום. ויהודים לא קראנו את עצמנו אלא קראו לנו האומות, אשור, בבל, פרס, מדי, יוון ורומי, בשעה שגירשונו מעל ארצנו ולקחונו לארצותיהם, וחשבו שהם קוראים אותנו על שם חבל ארץ יהודה שישבה בו ממלכת יהודה וישבו בו מלכי יהודה. אבל לפי האמת יהודים אנו על שם לאה אמנו שאמרה "הפעם אודה את ה'" בשעה שנולד לה בנה יהודה, ואם אנו פוסקים מלהודות שוב אין אנו אומה. ועם חילוף הזמנים התרגלנו לשם זה, יהודים, והחלנו קוראים בו לעצמנו.

ב.

אמר חכם עבדאללה: תלאות רבות ידענו לאורך שנות הגלות הארוכה, בחורבן ממלכת ישראל ביד אשור ובחורבן ירושלים ביד בבל, ואחר כך עוד רבות מיד היוונים והרומאים, ומיד הנוצרים ברדיפותיהם ובמסעי הצלב שלהם בארצותיהם ובארץ ישראל, ומיד המוסלמים שגירשונו ממדבריות ערב, ובארץ ספרד בין אספניה לאנדלוס, כפי שאמר המשורר הקדום רבי יהודה הלוי: "בֵּין צִבְאוֹת שֵׂעִיר וְקֵדָר אָבַד צְבָאִי וְנֶעְדָר יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. הֵם כִּי יִלָּחֲמוּ בְמִלְחַמְתָּם אֲנַחְנוּ נוֹפְלִים בְּמַפַּלְתָּם וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל", ובגירוש שגירשו אותנו ואת המוסלמים המלכים הקתולים אחרי שכבשו את גרנדה בתשעה באב בשנת ה'רנ"ב, ובגלות מוזע בארץ התימן בשנת ה'תל"ט, כפי שכתב המשורר הקדום רבי שלם שבזי: "אֵל קַנָּא יְקַנֵּא עַל עֲלוּבִים", ועוד הרבה תלאות. וגם כמה שנים שאננות ידענו, כשישב ראש הגולה בבגדאד בין מלכים, ובתור זהב זה בספרד המעטירה והיה רבי שמואל הנגיד שר באנדלוס, ובמלכות התורכים שקיבלונו לאחר הגירוש עד השנים האחרונות, ובארץ פה-לין שלנו על אדמתה כאזרחים. אבל עם כל זיכרון התלאות, כפראות וכאכזריות של האירופאים שפרעו בנו במאת השנים האחרונות לא ידענו כמוה מעולם ולא ידענו לתרץ, שהיכו בנו מן הטף לזקן, וראו אותנו כחיית השדה המותרת להריגה, גם בארצותיהם וגם בארצות כיבושיהם הרבות בארצות הערבי והתורכי, ואחר בשלטון הגרמני ותנוריהם. ולא היתה כברבריות הזאת קודם ולא ידענו לפרשה ולא היכרנו כך. ועינויים רבים שקראנו עליהם במגילת איכה ובספר איוב ובקִצַת חנה ובקינות תשעה באב החווירו, שהנה אצל הגרמני כל יהודי הפך איוב. ולא ראינו כמעשה הזה קודם, שיעשה בעם שלם כמעשה שנעשה באיוב, ולא יידע סופו, ושיהפוך עם שלם ויהיה כקַיִן וכלֶמֶך.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון | עם התגים | 2 תגובות

مجاز القدس – تل أبيب في الأدب الإسرائيلي: "العلمانية النظيفة التي تتيح الاحتلال" / نائل الطوخي

כתבה של הסופר והמתרגם המצרי נאאל אלטוח'י על ירושלים ותל-אביב בספרות ובתרבות הישראלית:

"لماذا أكره القدس"، كان عنوان مقال في "هآرتس" كتبه الصحافي جدعون ليفي في تشرين الثاني الماضي، وأعلن فيه عن كراهيته للمدينة المقدّسة بالنسبة إلى العرب واليهود على حدّ سواء. استفز المقال كثيرين من أبناء القدس، ولكنه أيضاً ألقى الضوء على تناقضٍ جوهري مليء بالدلالات في الذهن الإسرائيلي بين القدس وتل أبيب: تل أبيب المدينة البيضاء التي تموج بفرص الرزق والفن والحياة الليلية والبحر، والقدس كمدينة مظلمة تحمل على كتفيها جبلاً وتاريخاً ثقيلاً من القداسة والدين. التناقض واقعٌ أيضاً بين المدينة المتسامحة النظيفة والمدينة المتعصّبة القذرة يظل حاضراً طول الوقت في الذهن الإسرائيلي.

لا أحبّ القدس.. لا تأتي إليها

يصدم جدعون ليفي قرّاءه من البداية بإعلانه المستفز: "لا أحب القدس، الحقّ أني أكرهها بما فيه الكفاية. أقلل من زيارتي لها قدر الإمكان، والخروج يكون سريعاً قدر الإمكان. في أساسها، هي مدينة قبيحة ومثيرة للأعصاب. في الجزء اليهودي منها، هناك عدد من الأماكن الجميلة، كلها في الأحياء القديمة. وفي الجزء الفلسطيني، توجد المدينة القديمة التي هي بالطبع مبهرة في جمالها وتاريخها. كلّ الباقي قبيح. قبيحة مساكن المستوطنين الجدد، وكذلك قبيحة الأحياء الفلسطينية، القذرة والمهملة. وكذلك أيضاً وسط المدينة. حتى جمال المدينة القديمة مسحه الزمان المدينة المحتلة هي دائماً قبيحة بشكل مخيف".

في صباه، عانى ليفي كثيراً، حسبما يقول، من الخطاب الرومنسي حول القدس بعد احتلالها في العام 1967: "لدى سكون الحرب، بينما كنت ما زلت صبياً، وقعت ضحية لـ"أورجي" العودة المقدّسة لصهيون، حالي كحال أبناء عمري. تأثرت لدرجة الدموع عند مرأى الجدار، قبر راحيل ومغارة المكبيلا، وما كان حولنا لم نره".

يضيف: "بعدها، جاءت سنوات الرومانتيكا، ولم تقل عمى وإنكاراً. النزهات الليلية في المدينة القديمة، الحمص، الطالبات بملابسهن المغزولة من السوق، النبيذ من دير كرميزان القريب، وطاولات النحاس في كل الصالونات. أحببنا القدس. أحببناها بالأساس لأن الرحلة إليها كانت رحلة إلى بلدٍ آخر. في تلك الأيام، كانت رحلات كهذه نادرة. شعرنا في القدس وكأننا في الخارج، لا قداسة ولا يهودية. بعض من أصدقائي انتقلوا للسكن في الدير شرق المدينة. كنا علمانيين، وكنا كالحالمين".

ولكن الأفكار تغيرت مع العام 1987، يقول: "الانتفاضة الأولى ذكّرت الإسرائيليين بأن الوضع لا يمكنه الاستمرار هكذا إلى الأبد، لا في الضفّة ولا في قطاع غزّة ولا في عاصمة أبد الآبدين. الاحتلال أجاب من جانبه بطريقته، بإحكامٍ أكثر عنفاً لقبضته. في الانتفاضة الثانية، أضاف الاحتلال أيضاً جداراً على المدينة، مزّق شرقها إلى شرائح. هكذا على الأقل انتهت الحفلة التنكرية: لم يعد الإسرائيليون العلمانيون يسافرون في قلب الليل ليأكلوا كعكاً بالملح في المدينة القديمة. ظلّت قداستها من نصيب المؤمنين والمتطرفين. ولكن أنظروا إلى هذه المعجزة: القدس (الموحدة) ظلت وعياً، ليس كمثلها شيء في العالم. كأن الإسرائيليين العلمانيين لم ينقطعوا منذ زمنٍ عن شرق المدينة، كأن علمانيين كثر لم يهجروا غربها، كأن كلاماً لم يكن عن أراضٍ محتلة في شرقها، كقلقيلية وطولكرم تحديداً".

ويختم ليفي مقاله بالقول: "ولكن، لقول الحقيقة حول القدس، نحتاج لسببٍ ما إلى قيادةٍ شجاعة غائبة. والحقيقة هي أنه لا توجد دولة على الأرض تعترف بها كعاصمة لإسرائيل. فالاحتلال دمّرها، وهي مجزّأة، ممزّقة، ومندوبة، وقداستها هي موضوع المؤمنين فقط، وليس هناك بأي حالٍ صلة بينها وبين السيادة. فتقسيمها لعاصمتين أو تحويلها إلى عاصمة الدولة الواحدة أمر أقل كارثية بكثير من استمرار احتلالها. وحتى الآن، لم يتبق إلا الابتعاد عنها، قدر الإمكان".

استفز المقال عدداً من سكان القدس، كان من بينهم الشاعر ألموج بيهار. فكتب رداً على ليفي في صفحته على "فايسبوك"، ذكّر فيه بأن القدس، وإن كانت خاضعة للاحتلال، فتل أبيب هي من تصنعه:

"نحن سكان القدس، متدينين وتقليديين، دينيين وعلمانيين، فلسطينيين ويهوداً، جميلين وقبيحين، نقول لك – لا تأت إلى هنا، لا تحبّ القدس، اذهب – ولكن تذكّر فقط أن تل أبيبك العلمانية، الليبرالية، والإنسانية، هي التي تتيح الاحتلال، هي التي تواصل الاحتلال، هي التي تربح اقتصادياً من الاحتلال. ولكنها تحب التباهي بنظافتها مقابل قذارتنا، تحب أن تحكي أن كل المشكلة هي مع [المتدينين اليهود] الحريديين، الفلسطينيين، اللاجئين، الشرقيين، وتواصل الاستمتاع بأرباح البورصة في شارع إحاد هاعام، وتواصل الرد بـ "لم أسمع" على قمع الشرقيين، وتواصل التصويت ليائيير لابيد ورون حولداي".

وأكمل الشاعر: "زبالتكم ترمونها بعيداً، مرة لقرية الخيرية ومرة للنقب، حتى تحكوا لأنفسكم أنكم نظيفون. ولكن أيّ تل أبيب تتخيلها؟ شارع روتشيلد والشمال؟ لأنكم تكدسون اللاجئين في الجنوب، بعيداً عنكم، حتى يتمكنوا من المجيء لمطاعمكم لغسل أواني محافظ المدينة الذي تحبه، الطيار رون حولداي بحضرته ومعاليه، وأنتم تريدون أن تختبئوا خلف الأبراج وتتخيلوا أن الحياة طبيعية. تتخيلون أمستردام، تتخيلون أنكم لو كنتم هنا وحدكم سيُصار إلى حلّ كل شيء بسهولة، لو فقط لم يكن هناك حريديون وشرقيون وفلسطينيون ولاجئون".

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה العربية | עם התגים | השארת תגובה

صوت من الجيل الثالث ليهود العراق / سعد سلوم

רצף כתבות של סעד סלום בעיראק על מקומם של יהודי עיראק בתרבות הערבית, עד הדור השלישי ויצירתו בישראל ביחס לערבית ולעיראק.

الجزء الاول: إعادة قراءة تاريخ الطائفة اليهودية في العراق (1)..يهود العراق : قراءة متأخرة لتاريخ مستعاد

حفّزني على كتابة هذا المقال أربع مناسبات متتابعة، هي حسب الترتيب الزمني : صدور كتاب أوريت باشكين "البابليون الجدد" عن تاريخ اليهود في العراق الحديث، الذي يقدم مقاربة نقدية للرواية الصهيونية الرسمية لتاريخ الطائفة اليهودية في العراق وما يحيط بتهجيرها القسري، كما يقدم نقدا لطريقة تلقين الجيل الجديد المولود في إسرائيل حزمة المفاهيم المتعلقة بتاريخ يهود أوروبا وتطبيقه على سياق يهود العراق، وهو سياق مختلف تماما.

والأهم في الكتاب من وجهة نظري انه يطرح سؤال الهوية لدى يهود العراق ويضعنا في قلب شعور أفراد الأقليات الدينية في العراق بهذا السؤال، وعلى نحو يرتبط بالتعايش في المثال الاول وبغياب الإحساس بالمواطنة في المثال الثاني. ففي الكتاب مقاربات في غاية الاهمية لأعمال المثقفين اليهود العراقيين تحلل من خلالها باشكين الوطنية العراقية من وجهة نظرهم، وطبيعة احساسهم بالعروبة من هذا المنظور الوطني بوصفها "تعايشا"، لذا اصبح التاريخ والتراث العربي الاسلامي هو تاريخهم وتراثهم.

 

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה العربية | עם התגים , | השארת תגובה

"שתיים / اثنان" – כל הראיונות עד כה

ראיון של תאמר מסאלחה בשבע לילות של ידיעות אחרונות

ראיון עם תאמר מסאלחה ידיעות אחרונות 10102014-page-001

ראיון של תאמר מסאלחה, תמר וייס-גבאי ושלי במעריב:

שנים שלא ראתה אור בישראל אנתולוגיה דו-לשונית, המשלבת את מיטב הדור הצעיר של היהודים והערבים בישראל. וכשזה קורה, ובטח כשזה על הצד הטוב, יש לברך על כך ולומר תודה. "והכל בשלוש שפות: עברית, ערבית ומוות", כתב יפה יהודה עמיח. אז הנה, האנתולוגיה "שתיים اثنان" (הוצאת "כתר") בעריכת אלמוג בהר, תמר וייס ותאמר מסאלחה, רואה בימים אלו אור. והיא חמה. ממש גחל של ספרות צעירה, עמוקה ובועטת, איכותית, ופה ושם חצופה. 

צילם: לירן רזינסקי

צילם: לירן רזינסקי

מדוע אנתולוגיה דו לשונית, פתאום עכשיו פתאום היום? 
מסאלחה: "אם לא עכשיו, אימתי? השאלה למה עכשיו, מראה שעדיין מרחב מחיה משותף הוא לא לגמרי טריוויאלי. אבל המרחב לא יכול לעולם להישאר מנותק ומסוגר. חייבים להכיר, לשמוע ולקרוא את הצד השני".
בהר: זה לא כל כך 'פתאום עכשיו'. עברו שנים של עבודה, שהייתה מאוד מורכבת. הרבה מתרגמים, הרבה עריכה, חשש של הוצאות מהשפה הערבית ועוד".
וייס-גבאי: "אבל דווקא עכשיו, אחרי הקיץ האחרון, נדמה שאנשים צמאים למשהו כזה, ואנחנו מקווים שזה עיתוי שבו האוזניים כרויות יותר".
יש לכם אג'נדה פוליטית?
בהר: "לשפה הערבית אין פריבילגיה להיתפס כלא פוליטית בארץ. החוויות האישיות של חלק מהכותבים נתפסות מיד כפוליטיות, כי כשכותב פלסטיני קורא ליפו בשם יאפא, זה מיד נשמע ליהודי פוליטי. וכשכותב מזרחי כותב על התרבות הערבית של הוריו, זה מיד נשמע לאשכנזי פוליטי".
וייס-גבאי: "אני באתי בעיקר מכיוון של סקרנות אנושית וספרותית. אני עוסקת בספרות בארץ, כותבת, עורכת, ולא מכירה יוצרים ויצירות טובים וחשובים, שצמחו לצדי וחיים אתי. עניין אותי לשמוע קולות שעוד לא שמעתי, ולהשמיע קולות שלדעתי כדאי לו להכיר".
מסאלחה: "עצם הנראות שלנו כקול ייחודי, חותר תחת הקנוניות של ההוויה הישראלית, שהיא ברובה גברית, יהודית ואשכנזית. לכן האג'נדה כבר נמצאת בתוך מהות הפרויקט. היצירות שבחרתי עוסקות בפירוק החוויה שלנו כאן בארץ, בהבנייתה ובהמשגתה בממד האסתטי של השירה והספרות".
הגאולה לסכסוך הישראלי-פלסטיני טמונה, לדעתכם, באמנות?
וייס-גבאי: "צריך להתחיל ממשהו. להקשיב למה שיש לאנשים לספר. בכלל, ספרות טובה יכולה לתת לאדם אופק ומרחב נשימה".
בהר: "אני מאמין שבסופו של דבר המקום ינצח, והשפות והתרבויות יתערבבו ביניהן. בסופו של דבר היהדות קשורה בטבורה ללשון הערבית. אבל כרגע אנחנו חיים מאה שנים של מחיקת הקשרים בין היהודיות לערביות, ורוב האנשים לא מוכנים לדיאלוג עם הצד השני ולפשרה".
מסאלחה: "המרחב והזמן אינם ערובה לקירוב והבנה. בסופו של דבר, זאת שאלה של רצון פוליטי, להביא להחלטה על חיים צודקים במרחב משותף. מה שחשוב זה לא להתמקד בשאלת כוחה של האמנות, אלא בשאלת חובתה המוסרית לחתור לשינוי".
בהר: "צריך מאמץ מתמשך בתחום של תרגום מערבית לעברית. בלי זה אנחנו נמשיך עם עיוורון לגבי המקום הזה, ולגבי התקוות והאסונות של הפלסטינים. כמובן שבסופו של דבר צריך שכל היהודים-הישראלים, כמו הפלסטינים-הישראלים, יתחנכו גם בעברית וגם בערבית, ויוכלו לקרוא ספרות במקור בשתי השפות".
תאמר, מדוע קולו של היוצר הערבי לא ממש נשמע בישראל?
"מאותה סיבה שהמיעוט הפלסטיני איננו מיוצג בהרבה אספקטים בציבוריות הישראלית. מאותה סיבה שאפילו השאלה פונה אלינו כאן במונח ערבי ולא פלסטיני. הצורך בהשטחה, בהעלמה, הוא צורך אינהרנטי להמשך הדומיננטיות תרבותית של קבוצה אחת. אנחנו נמצאים בצד המוחלש שאין לו קול או פנים, פרט למה שהממסד וההגמוניה התרבותית מרשים להעביר בתיווך 'מומחים', כדי לאשש את ההנחה שבצד השני אין תרבות, אין שירה, אין ספרות ואין מה שעושה אותנו לאנושיים".

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה english, אנתולוגיה ערבית-עברית "שתיים / اثنان" | עם התגים | השארת תגובה

אמר חכם עבדאללה לט"ו בשבט

 

נד.
אמר חכם עבדאללה: קראנו בפיוטו הקדוש של רבנו יוסף חיים ליום ט"ו בשבט שגילה: "אז ירנן עץ היערים לפני אל אדיר אדירים יעיר זמירות ושירים", ובאמת באותו היום שרים כל האילנות והשיחים והצמחים, ובכל יום ויום הם שרים, שאין לך יצור חי שלא שר בנעימה לפני ריבונו של עולם, ובכלל זה עץ התמר ועץ האתרוג ועץ הזית ועץ התאנה ועץ הרימון וגפן הענבים, שכולם מעלים רננה לבוראם מסוף עולם ועד סופו, ולא רק הם אלא גם הנהרות והנחלים והיובלים, וגם הגשם והברד והשלג, וגם הרוח והסערה והרעם, כולם באים ושרים להודות למי שאמר והיה העולם, והם שרים כל אחד בנעימה אחרת, המיוחדת רק להם, והם שרים בכל יום שיר חדש, המיוחד רק לאותו היום, ועד קץ הימים אינסוף שירים עולים כריח ניחוח לאל אדיר אדירים, והם כל לבבות בשמחה מעירים.

 

נט.

אמר חכם עבדאללה: עניין זה שנאכל הבשר מן החי מאין לנו? האם אינו אסור לנו משום מניעת צער בעלי חיים? ובאמת כשהיה האדם בגן-העדן אכל מכל פרי הגן, ולא נטל מבשר החיות ומעוף השמיים ומדגת הים ומן הביצים והחלב. אלא, כשחטא בחטאו של הנחש וגורש מגן-העדן הלבישו האלהים מן החי, שנאמר: "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר–וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג', כ"א), וקודם לכן עשו חגורות מעלי העץ, ושמא מעור הנחש עשויות היו הכותנות שעשה להם האל. וגירשם "לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" (בראשית ג', כ"ג), ולא לאכול מן החי, אבל נעשה הבל רועה-צאן והביא ממנו אל האלהים, "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ" (בראשית ד', ד'). ורק אחר שראה האלהים כי רבה רעת האדם, והשמידם במבול, והציל נח הצדיק  ומשפחתו, והציל נח מכל החי שנאמר לו: "וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה–לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ : מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ–שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת" (בראשית ו', י"ט-כ'), רק אז כשהוציא נח כל החי מן התיבה קיבל עליהם שלטון שנאמר לו: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ : כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל" (בראשית ט', ב'-ג'), אבל מיד אסר עליו: "אַךְ-בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט', ד'). אבל באמת היתר זה לאכול מן החי היתר זמני הוא, ואינו עד עולם, ויסתיים עם בוא משיח צדקנו, שיסיים זמן זה שאנחנו מגורשים מגן-עדנו. ועוד קודם לכך טוב להמעיט בדבר, ולאכול רק על שולחן השבת כמנהג מלך מן החי, אבל שאר השבוע יאכל כאביון וכעבד, שאביונים ועבדים אנחנו בעולמו, וירבה מן הפירות והירקות ומיני הדגן ומיני הקטניה והאורז, וימעיט מן החי, בעבור שיקרב זמן גאולתנו בגן-עדנו. כי מה יחשוב לו כל אדם, שהוא ככהן הגדול בבית-המקדש זכאי להקריב פרים על המזבח? בוודאי אינו זכאי, ולא יתנאה בכך. וכבר שמענו מה שאמר לנו רבנו יוסף אלבו, בעל ספר העיקרים: "מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות חמה ושטף אף ולימוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חינם, עוד יוליד אכילת בשר קצת בעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש, ובשביל כך ייחד אל האדם בצמחים מזונות נאותים טובים, כחיטה והשעורה וכל דבר שיש בו זרע שראוי להיזרע, וכל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע. וראו אחר שראה קין שה' יתברך שעה אל הבל ואל מנחתו, נראה לו שהוא מותר להרוג את הבעלי חיים, כפי מנחת הבל שהביא להשם, וכיוון שכך התיר לעצמו גם הריגת האדם, כי כְּמות זה כן מות זה, בהיותו שווה אליהם לפי דעתו, ואם אסור זה אסור זה, ואם מותר זה מותר זה. וכשנגלה השם יתברך על קין ויעד לו העונש על הריגת הבל, לא חשב בעבור זה שתהיה שפיכת דם האדם חמורה משפיכת דם שאר הבעלי חיים, אבל היה חושב כי כמו שהיה נענש על שפיכת דם האדם כן יהיה נענש על הבעלי חיים, אחר שלא הותר לאדם להרגם, כי רוח האדם ורוח הבהמה שווה. וכאשר נמחו כולם ונשאר אך נח ואשר אתו בתיבה, כשיצא מן התיבה הקריב קורבן לה' מן הבעלי חיים, ולפי שחשש שיחשבו בני נח שמה שקיבל השם יתברך קורבן אביהם היה כמו שקיבל קורבן הבל, על כן אחר הקורבן מיד מיהר להתיר להם אכילת הבעלי-חיים והריגתם, ואמר להם: "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל" (בראשית ט', ג'). וכשניתנה תורה לישראל, אסר להם קצת הבעלי חיים המולידים עובי ועכירות בנפש, ואפילו מה שהתיר להם, לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כמו שהתיר להם יפת תואר על זה הדרך. וכן אמרו רבותינו ז"ל "כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר" (דברים י"ב, כ') – לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון. הנה גילו בפירוש שאכילת הבשר לא הותר אלא על צד ההכרח, ועל כן נאסר בתחילת היצירה. ונתבאר מכל זה כי כבר אפשר שיהיה הדבר האחד מותר אחר שנאסר ואסור אחר שהותר".

 

סז.

אמר חכם עבדאללה: ישנם כיום אלו המתקראים ירוקים, המבקשים לשמור על האדמה והים והאוויר מרעת בני האדם, וזה אתה יכול למצוא אצלנו במה שקראו חכמים "בל תשחית", שאין לו לאדם להשתמש יתר על המידה בכל מה שיצר לו הבורא, אלא ישתמש ויניח גם לאחרים אחריו לדורות להנות מהם, ועל כן אין אתה כורת עץ פרי, ואין אתה כובש בשדה דרך במקום שכבר נמצאת בו דרך אחרת, ואין אתה עושה דבר שהוא לשווא, וכבר כתב בעל ספר החינוך הברצלוני שדבר זה: "הוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהידבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם". ועוד גם השבת היא בדיוק לתכלית זאת, שינוחו העובדים וינוחו הבהמות ותנוח האדמה וינוחו הים והאוויר מכל רעת בני האדם בששת ימי המעשה, כי כבד עליהם המשא מאוד.

 

קמג.

אמר חכם עבדאללה: כתוב בירושלמי סוף פרק עשרה יוחסין, אמר רבי חזקיה בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עיניו ולא אכל. רבי אלעזר חשש לאותה שמועה, והיה מצמצם לו פרוטות ואוכל מכל דבר חדש בשנה. עיין שם. על כן אפילו עני שבישראל ישתדל לקנות מכל פרי חדש לאכול ממנו, הוא ואנשי ביתו, ולברך שהחיינו להודות לה'.

 

קמד.

אמר חכם עבדאללה: יש להתפלל בשחרית יום ט"ו בשבט להצלחת עץ האתרוג תפילה זאת: ויהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתברך כל אילנות האתרוג להוציא פרותיהם בעתם ויוציאו אתרוגים טובים יפים ומהודרים ונקיים מכל מום. ולא יעלה בהם כל חזזית, ויהיו שלמים ולא יהיה בהם שום חסרון, ואפילו עקיצת קוץ, ויהיו מצויים לנו ולכל ישראל אחינו בכל מקום שהם לקיים בהם מצוות נטילה עם הלולב בחג הסוכות שיבוא עלינו לחיים טובים ולשלום, כאשר ציוויתני בתורתך על ידי משה עבדך: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל. ויהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתעזרנו ותסייענו לקיים מצווה זו של נטילת לולב והדס וערבה ואתרוג כתיקונה בזמנה בחג הסוכות שיבוא עלינו לחיים טובים ולשלום בשמחה ובטוב לבב, ותזמין לנו אתרוג יפה ומהודר ונקי ושלם וכשר כהלכתו. ויהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתברך כל מיני האילנות ויוציאו פרותיהם בריבוי שמנים וטובים, ותברך את הגפנים שיוציאו ענבים הרבה שמנים וטובים, כדי שיהיה היין היוצא מהם מצו לרוב לכל עמך ישראל לקיים בו מצוות קידוש ומצוות הבדלה בשבתות וימים טובים, ויתקיים בנו ובכל ישראל אחינו מקרא שכתוב: "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת ט', ז'), ויאמר: "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה–אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים" (שיר השירים ה', א'). יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. ויכול עוד להתפלל ולומר: אנא ה' הושיעה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה, אנא ה' הצליחה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה, אנא ה' הרוויחה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה, אנא ה' הטיבה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה. אנא ה' ברך נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה. אל נא פצה שנה זו משמיר ושית, וברך עץ שמן וזית. אל נא במטר רווה חרבוני ישימון, וברך גפן ותאנה ורימון. אל נא רומם עצרת עוללי טיפוחים, וברך אגוז ותמר ותפוחים. אל נא צדקך מעמך בל יפסק, וברך חרוב וקורסטמל ואפרסק. אל נא חלץ קהלת אשר אליך תערוג, וברך התות והאגוז והאתרוג.

 

קמה.

אמר חכם עבדאללה: חכמי תימן לא נמנעו מלרשום באותיות המספרים 15 ו-16, וכתבו י"ה וי"ו, ולא כדרך שאנחנו משתמשים היום ט"ו וט"ז, ועל כן נהוג היה לחוג בתימן את יום י"ה בשבט ולא את ט"ו בשבט, והחלו לספור את העומר ביום י"ו בניסן ולא בט"ז בניסן.

 

אמר חזקל

 

אין חכם ניכר אלא בתלמידיו, ואין התלמידים ניכרים אלא ברבם, כפי שהמעיין והמים קשורים ביניהם וכפי שהדבר, הדיבור והדובר אחוזים, ועליהם נוספת האוזן. ועל כן אני הקטן אלמוג בן סמירה כינסתי כאן אמירות חזקל בן אמל, תלמידו של חכם עבדאללה בן גורג'יה, למען ירוץ בהן הקורא וילמד מן הפרי על העץ ומן הבן על האב ומן התלמיד על מורהו. ואם נמצאתי מוסיף או מחסיר דבר מדברי המקור, ימצא בי הקורא את האשם, ואל ימצא בחזקל, ותבוא הברכה על כולנו.

 

 

ד.

אמר חזקל: בתיאולוגיה של עצי-הזית האלוהות שוכנת במעבה האדמה וחסדה בפרנסת השורשים. תורת הסוד של העצים מוסרת שהאלוהות היא שורש, שורש כל שורש, שעוביו כרוחבה של חורשה ועומקו כמרחק העלים שבצמרת העץ מקרובי העננים. האדם, נכתב במדרש-הזיתים, משמש את אלוהות-הראי היושבת בשמיים בין הרוחות ועובדת בפירוק בנייני אלוהות-המקור. האדם, רומז המדרש, עתיד ליפול בהליכתו המהירה, ביהירותו המסרבת לצמיחת שורשים. זנב החיות האחרות הוא זיכרון ועדות לשורשים, האדם שכח.

פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון | עם התגים | השארת תגובה