** הטיוטה של קובץ הסיפורים "אנא מן אל-יהוד" משנת 2007, שנה לפני פרסום הקובץ כספר **
לפני כשנה וקצת פנו אלי שני סטודנטים משתי ארצות בעולם הערבי שאליהן עדיין אי-אפשר לטוס, וביקשו ממני את הטיוטות של ספרי, האחד ביקש את הטיוטות לקובץ הסיפורים "אנא מן אל-יהוד" והשני את הטיוטות לרומן "צ'חלה וחזקל", לצורך עבודת דוקטורט שהם כותבים.
זאת היתה בקשה מפתיעה. לפני כן לא חשבתי על הטיוטות כמשהו שיכול להיות נגיש לאחרים. איך אתיר לאדם אחר לשזוף עיניו בטיוטות, יש שם בטח גם שטויות וטעויות, ולי אין זמן לשבת ולעבור על הטיוטות חודשים ארוכים כדי לשלוח אותן מסודרות ובדוקות.
זאת היתה בקשה מפתיעה, והרי יש אינסוף טיוטות, חציין במחשב, שכל כך פשוט להעביר אותן, בכמה לחיצות כפתור וכמה דקות מאות טיוטות יפליגו למקום אחר ולאדם אחר, וחציין שכל כך מסובך להעביר אותן, על דפים ומחברות, שלא ארגנתי כלל בשנים האחרונות, ואיני יודע איך להתחיל למצוא אותן ולכנסן.
בסופו של דבר מה שהצעתי לשניהם היה שאשלח טיוטה של הספרים במצב של "שנה לפני". שנה לפני הפרסום. ועל שאר הטיוטות נדבר בעוד שלושים שנה. וכך שלחתי להם שני קבצי טיוטות. ומאז חשבתי על האפשרות לשתף כאן בטיוטות השנה לפני, לא רק לשני ספרי הפרוזה, אלא גם לשלושת ספרי השירה.
לפני כשנה וקצת פנו אלי שני סטודנטים משתי ארצות בעולם הערבי שאליהן עדיין אי-אפשר לטוס, וביקשו ממני את הטיוטות של ספרי, האחד ביקש את הטיוטות לקובץ הסיפורים "אנא מן אל-יהוד" והשני את הטיוטות לרומן "צ'חלה וחזקל", לצורך עבודת דוקטורט שהם כותבים.
זאת היתה בקשה מפתיעה. לפני כן לא חשבתי על הטיוטות כמשהו שיכול להיות נגיש לאחרים. איך אתיר לאדם אחר לשזוף עיניו בטיוטות, יש שם בטח גם שטויות וטעויות, ולי אין זמן לשבת ולעבור על הטיוטות חודשים ארוכים כדי לשלוח אותן מסודרות ובדוקות.
זאת היתה בקשה מפתיעה, והרי יש אינסוף טיוטות, חציין במחשב, שכל כך פשוט להעביר אותן, בכמה לחיצות כפתור וכמה דקות מאות טיוטות יפליגו למקום אחר ולאדם אחר, וחציין שכל כך מסובך להעביר אותן, על דפים ומחברות, שלא ארגנתי כלל בשנים האחרונות, ואיני יודע איך להתחיל למצוא אותן ולכנסן.
בסופו של דבר מה שהצעתי לשניהם היה שאשלח טיוטה של הספרים במצב של "שנה לפני". שנה לפני הפרסום. ועל שאר הטיוטות נדבר בעוד שלושים שנה. וכך שלחתי להם שני קבצי טיוטות. ומאז חשבתי על האפשרות לשתף כאן בטיוטות השנה לפני, לא רק לשני ספרי הפרוזה, אלא גם לשלושת ספרי השירה.
אני משתף בדברי הספד ופרידה ממורי ורבי אוסתאז פרופ' ששון סומך ז"ל שאמרתי בשבוע שעבר בהלוויה:
טרי והילדים, איילת, אביגיל ונדב, אנחנו אתכם היום באבלכם ובכאבכם.
זכות גדולה ניתנה לכולנו להיות בחברתו של ששון, ובדרך כל בשר הזכות הזאת נלקחה מאיתנו.
קשה להספיד במילים ספורות את מי שמדף ספרים שלם לא יספיק כדי לתאר את חייו ופועלו והישגיו, וזמן ההספד אינו זמן של סיכומים.
את הסיכומים והפרשנויות ננסה לערוך בעתיד, כל אחד מאיתנו בדרכו.
היום אני מבקש רק לנצור בלבי, כפי שאני מניח שכל אחד מאיתנו נוצר בלבו, כמה רגעי ששון סומך, אישיים וציבוריים, מתוך הסיפורים שסיפר והזיכרונות שכתב והמפגשים המשותפים.
אלו רגעים שבעיני, ובחיי, היו בעלי משמעות רבה, ופעמים רבות איפשרו לי לחשוב מחדש על מציאות חיינו. ותיאוריו וסיפוריו היו מלאי חיים כל כך. כפי שששון היה מלא חיים כל כך. רגעי ששון סומך שיכלו לקרות רק בחייו של ששון סומך.
כך הוא סיפר על חלומו מנוער להיות משורר ערבי, ועל ההשקעה הגדולה שלו כילד וכנער בשפה ובספרות הערבית, ואיך כל אלו נולדו בין השאר כמחאה מול בחירת הוריו לקרוא בביתם ספרות ועיתונות באנגלית ובצרפתית.
ואיך סיפר ששון שבנעוריו התרגום הערבי-היהודי-העיראקי להגדה של פסח הצחיק אותו ונשמע לו נלעג, כנער מודרניסט ההולך אל הערבית הספרותית, דור שני או שלישי לפניה של סופרים יהודים-עיראקים מן הערבית-היהודית אל הערבית הספרותית שומע את בני משפחתו בליל הסדר שרים בסוף "הֵאלַחְמָאעַנְיָא": "סנת אל-ג'איה פי בלד יסראיל בנין אל-מטלוקין" ("לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִין"), והתרגום "בנין אל-מטלוקין" ל"בני חורין" נשמע לו מצחיק, נלעג, מעין ערבית מוזרה שאינה הערבית הספרותית היפה. ובסופו של דבר הפך ששון עצמו לחוקר שעסק לצד הערבית הספרותית היפה גם בתרבות הערבית-היהודית, ובלשון הערבית-היהודית, והשאלה על הערבית כשפה יהודית הפכה לשאלה מרכזית ששאל את עצמו, כאדם וכחוקר. איך אחרי אובדנה של הערבית-היהודית בארץ הוא התענג עליה.
ואיך ברגע שששון נפרד מבגדאד הוא הבטיח לחבריו המשוררים העיראקים שיתרגם משירתם לעברית, אף על פי שעדיין לא ידע עברית.
ואיך הישראלי הראשון שפגש ששון בארץ – פחות או יותר – היה אמיל חביבי, במערכת העיתון הקומוניסטי "אל-איתיחאד" בחיפה, ואמיל חביבי היה מי שקלט אותו בישראל, וששון פרסם ב"אל-ג'דיד" של חביבי שירים בערבית.
ואיך הפך ששון לחבר מערכת ב"אל-ג'דיד", ותמיד התגאה שבמשמרת שלו הגיע לפרסום שיר של מחמוד דרוויש, והוא מצא טעות במשקל באחת השורות, ותיקן אותה. וכך, אמר בגאווה, עד היום שורה אחת בדיוואן מחמוד דרוויש היא בעצם שורה שלו, של ששון סומך.
והאופטימיות שלו, איך אמר שהערבית, זאת שהוקעה והוגחכה בארץ ורבים זנחו אותה, תמיד הביאה לו מזל טוב והזדמנויות, בכל שלב בחייו האישיים והמקצועיים, בנעוריו הערבית היתה אהבתו וגאוותו והצטיינותו, והוא הפך בזכותה לחלק מחבורות המשוררים בבתי הקפה של בגדאד, בארץ הערבית היתה סיבת קליטתו בכתבי-העת הקומוניסטיים בערבית, וחברותו עם אמיל חביבי ועם רבים מן המשוררים הפלסטינים, ואחר כך עם תרגומיו מערבית לעברית ושיריו ורשימותיו בעברית ב"קול העם", וכשהגיע לאנגליה, הערבית היתה סיבת מעברו מדוקטורט בבלשנות עברית לדוקטורט בספרות ערבית, שהובילו אותו להיות אחד ממייסדי החוג לספרות ערבית באוניברסיטת תל-אביב, שאחר-כך יעמוד בראשו.
והבחירה בנגיב מחפוז כנושא הדוקטורט, בהשפעת המנחה של ששון באוקספורד, מוסטפא בדווי, שהיתה בבחינת מזל ונס בעבור שניהם. למחפוז היא וודאי קִרבה את פרס נובל, ולששון היא העניקה את ההיכרות הקרובה, וחברות החיים, עם גדול סופרי מצרים במחצית השניה של המאה העשרים.
זכיתי להכיר את ששון סומך. בתחילה לפני חמש עשרה שנים, ב-2004, בערב לכבוד ספרו "בגדאד, אתמול" בירושלים. אחר כך בסדנת תרגום הדדי עברי-ערבי של הליקון בזיכרון יעקב ב-2005, ובהמשך בפסטיבל השירה במר'אר ב-2005 ובקהיר ב-2007 ובקיימברידג' ב-2010, ומאז בשנים של מפגשים רבים ובעבודה משותפת על עריכת קובץ תרגומיו מן השירה הערבית המודרנית לעברית.
זכיתי לשלוח כל שיר, סיפור או מאמר קודם כל לעינו הבוחנת, ותמיד הוא ידע להציע ביצירתיות שינוי קטן שהיה משמעותי ביותר, ופתר בעיות שקודם נראו לי לא פתירות. ששון אהב לחשוב יחד על כותרות לשירים, לסיפורים ולספרים, ולעיתים היה מציע כותרות עתידיות מתוך שברי פסוקים, וכך למשל הציע לי את הכותרת "שנתיים לפני הרעש", לספר שעמד להתפרסם, ורק אחרי שנים כתבתי שיר בשם זה. ששון האמין בצורך לנוע מעבר לגבולות והגבלות ז'אנריים, ועודד אותי שוב ושוב באופן עמוק ומרחיק ראות לכתוב בכמה שיותר ז'אנרים, סיפורים, שירים ומאמרים, לכתוב רומן ולכתוב מחזה וספר ילדים, והציע לי תמיד להרחיב ולכתוב בדרכים שעדיין לא כתבתי.
ששון סומך רחש כבוד עצום למוריו, כפי שראינו כולנו בשני כרכי זיכרונות, ובסיפוריו הרבים בעל-פה עליהם. ואני גאה לומר שהוא היה מורי ורבי, אוסתאז פרופסור ששון סומך. אנחנו כאן רבים מתלמידיו, ובעיני כולנו יצאנו משולי האדרת של ששון סומך.
אני מבקש ללמוד ממנו, ולדעתי ראוי לכולנו ללמוד ממנו, את האופטימיות שלו. את שמחת החיים, החיוך, ההומור. ההבנה שהערבית היא ברכה גדולה ונס עבורנו, שיש לנו שליחות להעביר הלאה.
דברים שכתבתי אתמול לזכרו של ששון סומך, מתוך העצב על לכתו, התקווה שמורשתו תחייה אחריו, ההערכה העמוקה למפעלו והעניין שלי בעיצובו כמתרגם, ופורסמו בעיתון הארץ:
התרבות העברית, התרבות הערבית והתרבות הערבית-היהודית איבדו במוצאי השבת האחרונה את אחד מבניהן היקרים, שידע לחבר ביניהן ולהעביר מכאן לכאן תוך שהוא מוסיף ואינו גורע: פרופ' ששון סומך, שנולד בבגדאד ב-1933 וחלם בנעוריו בה, בין רחובותיה, ספריותיה ובתי-הקפה שלה, להפוך למשורר ערבי, הגיע לארץ עם משפחתו ב-1951. בארץ הישראלי הראשון שפגש היה הסופר הפלסטיני אמיל חביבי, כפי שכתב בכרך השני של זיכרונותיו, "ימים הזויים" (2008), וסומך המשיך לכתוב שירה ערבית ולפרסמה בעיתונות הקומוניסטית, "אל-איתיחאד" ו"אל-ג'דיד". לאחר זמן מה, באמצע שנות החמישים, החל סומך לפרסם גם שירה עברית, ולאורך שנות החמישים תרגם בין השפות.
בשנות השישים נסע סומך לאוקספורד, ופנה אל מחקר הספרות, וכתב שם דוקטורט על הסופר המצרי הגדול נגיב מחפוז, אשר פורסם לימים בספר באנגלית ונמצא לפני חברי וועדת פרס נובל לספרות שבחרו להעניק את הפרס למחפוז ב-1988. כאשר שב סומך לארץ הוא היה בין מקימי החוג לערבית באוניברסיטת תל-אביב, ולימד שם שנים ארוכות והעמיד תלמידים רבים, ופרסם מחקרים רבים על אודות הספרות הערבית המודרנית, על גדולי כותבי הפרוזה של מצרים כמו גם על השירה החדשה, על יהודים כותבי ערבית ועל הערבית כשפה יהודית.
ששון סומך העמיד מדף תרגומים שלם מן השירה הערבית החדשה לפני הקורא העברי כמתרגם וכעורך, ובתוכו "נהר פרפר: מבחר תרגומים משירת סוריה ולבנון הצעירה" (1973), "הצטברות: מישל חדאד" (1979), "אני אוהבת בדיו לבנה: סיהאם דאוד" (1981), "גיאוגרפיה חלופית: אימאן מרסאל" (2009), "נושא הפנס בליל הזאבים: סרגון בולוס" (2012), "מילותיו של הזמן השבור: מחמוד דרוויש" (2017). בצדק כתב פרופ' חנן חבר כי ששון סומך "הפך עם השנים לדמות המרכזית המתווכת בין הספרות הערבית לספרות הישראלית".
רעיון התרגום העסיק את סומך עוד בבגדאד, שם התנסה בתרגום שירים אחדים מאנגלית לערבית, וכן החל שם בתרגום מחזה של ג'ורג' ברנרד שו לערבית. לפני שעזב את בגדאד, ולפני שלמד כלל עברית, כבר הבטיח סומך לתרגם שירה ערבית לעברית, כפי שסיפר בפרק "הדרשה" בספר זיכרונותיו הראשון "בגדאד, אתמול" (2004). הפרק מתאר את המשורר העיראקי אכרם אל-ויתרי, שספרו "המיתר המתכחש" היה "אחד משלושת ספרי השירה הערבית שלקחתי אתי במזוודותי בדרך לארץ והוא שמור עדיין אתי גם אם כמה מדפיו הראשונים והאחרונים התעופפו להם הרחק מגוף הספר" (142).
סומך הגיע לבית קפה לספר לו לאל-ויתרי על עזיבתו הקרובה, ואל-ויתרי ענה לו במעין דרשה: "אכרם אמר שהוא מודע לפעילות הרבה של יהודי בגדאד בהקשר של ההגירה לישראל… עם זאת, הוסיף אכרם, לא העלה בדעתו שאדם כמוני, הקשור כל-כך ללשון הערבית ודבק בתרבותה ובספרותה, יחליט לנטוש את מולדתו ומולדת אבותיו ולזנק אל תוך מציאות שכולה זרויות ומסתורין, מלחמה וחוסר ביטחון" (143). סומך ענה והסביר לאל-ויתרי על הקושי שנוצר ליהודים בעיראק מאז 1948, ואל-ויתרי הוסיף להוכיחו: "איך תסתדר בארץ שתושביה הם ערב-רב של עדות ולשונות ועתידה אינו בטוח כלל" (143). סומך ענה לו בהבטחה לתרגם מבחר משיריו לעברית: "אכרם, באתי אליך בתקווה שתרגיע אותי בשעה גורלית זאת בחיי, ושתאמר דברי ידידות שיחממו את לבי, והנה אתה מכביד עליי ביתר-שאת. אני, מכל מקום, מבטיח לך שברגע שאלמד עברית אתרגם לעברית מבחר משיריך, השופעים הומניזם, כדי שקהל הקוראים בישראל יקבל רושם נכון על הציביליזציה הערבית ההולכת ומתגבשת" (144-143). כך עולה אצל ששון התרגום כמשימתו של הסופר המהגר, כאפשרות של חיבור מעבר לנתק שכפתה ההיסטוריה, ותיקון מה לקושי של הסופר המהגר להתמיד בכתיבה בלשונו המקורית. סומך הסביר כך את תשוקתו לתרגם מבחר מן השירה העיראקית הצעירה: "כפי שסיפרתי, הגעתי ארצה בלי ידיעת עברית, אך בלבי היה חלום: אלמד עברית כדבעי ואתרגם מבחר מהשירים האלה שלעתים הייתי עד ללידתם במוחו ובניירותיו של המשורר. ואכן, אך סיגלתי לעצמי את הלשון העברית והנה התחלתי לתרגם" ("ימים הזויים", 107-106).
עלה ידיעון התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית באוניברסיטת תל-אביב
בקרוב יעלה גם ידיעון התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית בבאר שבע
נפתחה ההרשמה לתכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית, לתואר ראשון ושני, באוניברסיטאות תל-אביב ובאר שבע.
فتح باب التسجيل لبرنامج دراسة الثقافة العربية-اليهودية للقب الأوّل والثاني في جامعة تل أبيب.
הלימודים בתכנית מוקדשים לסוגיות מרכזיות בספרות, בהגות ובשירה של יהודים וערבים בעברית ובערבית באלף השנים האחרונות, במפגשים שבין קודש לחול, ימי-הביניים והמודרנה, יהדות ואסלאם, ספרות, פילוסופיה ותרבות פופולרית, מקור ותרגום, יצירה מזרחית וספרות פלסטינית עכשווית בארץ.
يكرّس البرنامج جلّ اهتمامه لبحث مواضيع وإشكاليّات مركزيّة في الأدب والشعر، الفكر والفلسفة، للعرب واليهود باللغتين العربية والعبرية في ماضي أيامهما وحاضرهما. كما ويُعنى بنقاط التّماس واللقاء بين الدين والعلمانيّة، القرون الوسطى والحداثة، اليهوديّة والإسلام، الآداب والفلسفة، النصّ وحركة الترجمة، الأعمال الشرقيّة والأدب الفلسطينيّ الحديث.
בלימודי ההדגש אנו מעניקים משקל רב לשאלות עדכניות במחקר בארץ ובעולם, אשר יאפשרו לבחון מחדש שאלות יסוד במדעי הרוח בישראל: בחינות מגדריות ופוסט-קולוניאליות של התרבות, שאלת החילון והדיאלקטיקה של המסורת, ביקורת האוריינטליזם ויחסי מזרח-מערב, הזיקות בין עברית לערבית בעבר ובהווה, כתיבה ויצירה דו-לשונית, מחקר השוואתי ותרגום, וכן נדון בסוגיות כגון "ספרות עולם" והמזרח.
فضلًا عن ذلك، من خلال الدراسة في البرنامج سنولي الاهتمام لمسائل بحث تجاري الأسئلة المطروحة في الأكاديميا المحليّة والعالميّة، وسنعمل على أن تعمّق هذه المسائل مجال العلوم الإنسانيّة بحيث تعيد صياغة أسئلته وتصوّراته. مسائل على نحو: المسألة الجندريّة والدراسات ما بعد استعماريّة، الجدليّة ما بين العلمانيّة والموروث، نقد الاستشراق وعلاقات التوتّر بين الشرق والغرب، الصلة بين العربيّة والعبريّة بين الماضي والحاضر، الكتابة والإبداع باللغتين، الدراسات المقارِنة والترجمة، مسائل الشرق والأدب العالميّ.
לפני זמן קצר הגשנו לבג"צ עתירה מזרחית כנגד חוק הלאום, וכחלק ממנה גם חוות דעת שכתבנו פרופ' צביקה בן-דור, ד"ר ורד מדר, ד"ר נביה בשיר, ד"ר יובל עברי ואני, לגבי הערבית כשפה יהודית. מוזמנים לקרוא את חוות הדעת שלנו.
חוות דעת לבג"צ המצורפת לעתירה המזרחית כנגד "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי"
הערבית כשפה יהודית
כתבו: פרופ' צביקה בן-דור, ד"ר נביה בשיר, ד"ר ורד מדר, ד"ר יובל עברי וד"ר אלמוג בהר
מבוא
מרכזיותה של השפה הערבית בחיי היהודים ובהיסטוריה היהודית, והרלבנטיות שלה בהווה, היא עניין שאינו מוטל בספק. מרכזיות השפה הערבית בקרב יהודים והיהדות ביותר מאלף השנים האחרונות נשענת על חמישה אדנים:
משך הזמן של המגע בין היהודים והשפה הערבית (כ-1400 שנה).
אימוצה של השפה הערבית כשפת היומיום, המסחר, המחשבה והיצירה (לפחות החל מהמאה ה-9) עד שהייתה לאחת מן השפות היהודיות החשובות ביותר בתולדות העם היהודי.
רובה של המסורת היהודית בעולם הערבי נוצרה בערבית, כולל חיבוריהם ההגותיים, הפרשניים ואף ההלכתיים של חכמי דת וראשוני המדקדקים ובעלי המסורה היהודים, כגון ר' סעדיה גאון, ר' יהודה הלוי, ר' בחיי אבן פקודה, וכך לדוגמא למעט משנה תורה, כל חיבוריו הרפואיים, ההגותיים ופירוש המשנה של הרמב"ם נכתבו בשפה הערבית. לא זו אף זו, לצד צמיחתם של ז'אנרים ספרותיים חדשים בעולם התרבות, אפילו תחומי דעת יהודיים דתיים מובהקים, כגון פירושי התורה והמשנה וביקורת המקרא – צמחו תודות להפרייתה של השפה הערבית לעולם התרבותי והאינטלקטואלי היהודי.[1]
תודות למעברה של מסורת ערבית-יהודית, גם בעקבות תרגומה לעברית ובמיוחד לאחר הגירתם של חלקים רבים מהיהודים ה"ספרדים" דוברי הערבית, וקליטתם בקרב יהדות אירופה בימי הביניים (תהליך התרגום החל מאמצע המאה ה-12; ותהליך ההגירה החל בעיקר מגירוש ספרד), אירעה התעוררות תרבותית בקרב יהדות אירופה[2].
השפה הערבית המשיכה להיות שפה יהודית מרכזית עד אמצע המאה ה-20, אז היו לה כמיליון דוברים יהודים, והיא היתה שפה יהודית מרכזית גם בקהילה היהודית בארץ ישראל עד סוף התקופה העות'מאנית.
מרכזיות השפה הערבית בקרב יהודים והיהדות כיום נשענת גם היא על חמישה אדנים:
השפה הערבית על סוגיה השונים (ערבית ספרותית קלאסית, ערבית ספרותית מודרנית, ערבית מדוברת, ערבית-יהודית קלאסית הקרובה לספרותית, ערבית-יהודית מודרנית הקרובה לדיאלקטים המדוברים) מהווה כלי מרכזי להבנת ולהעברת המורשת היהודית אשר התפתחה ונוצרה בערבית, שהיא מורשת נרחבת ומרכזית בתוך תחומי היהדות.
התרבות המזרחית של יהודי העולם הערבי בישראל ממשיכה להיות קשורה במימדים רבים ושונים אל השפה הערבית והתרבות היהודית, דרך הלחן הערבי בבית-הכנסת, ההקפדה על המבטא, שירת פיוטים שחלקם בערבית ובהשפעת הערבית, ועד מסורות הממשיכות לקרוא בנוסח הערבי-יהודי של הגדה של פסח, ולימוד התפסיר, תרגום התורה לערבית בידי רס"ג, הממשיך בחלק מבתי-הכנסת התימניים. כיום מספר הדוברים היהודים של הערבית התמעט יחסית למספר הדוברים לפני שבעים שנה, ויש חשיבות גדולה לאיסוף ושימור הדיאלקטים השונים של הערבית-היהודית. לצד זאת, בשני העשורים האחרונים מתקיים רנסאנס של יצירה מזרחית בארץ, וחלקו קשור גם לחידוש הקשר עם התרבות הערבית והשפה הערבית.
קשה להבין חלקים משמעותיים מן המורשת היהודית במנותק מעולמה של השפה הערבית ותרבותה. לדוגמא, קריאת פירושיו של ר' סעדיה גאון לתורה בערבית אינה דומה לקריאת התרגום לעברית, כיוון שהקריאה בערבית פותחת בפנינו עולם מושגים משמעותי שהעסיק את רס"ג, וכך גם בנוגע לר' יהודה הלוי, לרמב"ם וליוצרים רבים נוספים.
השפה הערבית של היהודים קשורה גם למורשת התרבותית הכללית של העולם הערבי, ובחלק מארצות המוצא של היהודים דוברי הערבית, דוגמת עיראק, מצרים, תימן, תוניסיה ומרוקו, יש התעוררות גם בקרב לא-יהודים של סקרנות ועניין במורשת היהודית בערבית. כמו כן בתוניסיה ומרוקו קיימות עדיין קהילות יהודיות לא קטנות, ובתימן ובמצרים קהילות מצומצמות מאוד, וכן בחלק מארצות הפזורה באירופה ובצפון אמריקה נשמרה הערבית בבתי-הכנסת הממשיכים מסורות אלו אף יותר מאשר בארץ, וכן מצויות בארצות שונות קהילות יהודיות ולא-יהודיות דוברות ערבית זו לצד זו תוך קשר הדדי, דוגמת החיבורים בין הקהילה היהודית-עיראקית בלונדון והקהילה העיראקית הלא-יהודית.
המורשת הערבית-יהודית של יהודי העולם הערבי קשורה גם עם היותה של הערבית שפת הארץ, ועם היותה מורשת הקשורה במגעים שבין יהדות לאסלאם.
מבחינת אורך תקופת השימוש והיצירה של יהודים בערבית, הערבית היא השפה היהודית השלישית ברציפותה לאחר העברית והארמית. את ראשיתה והתגבשותה של היהדות שבמרחב התרבות הערבית אפשר להבחין כיהדות ההיסטורית, שהיתה רגע מכריע ומהפכני בתולדות היהדות, רגע של תפנית שעיצבה מחדש את היהדות כפי שאנו מכירים אותה, וכך ניתן לדבר על הרצף והקשר שבין היהדות המקראית, היהדות הרבנית, היהדות ההיסטורית שהתעצבה בתחומי התרבות הערבית והאסלאם והיהדות המודרנית במאות האחרונות.
המאה העשרים היתה גם רגע של שבר בקשר שבין יהודים לשפה ערבית, גם בשל הסכסוך הערבי-ישראלי, וההפרדות הגיאוגרפיות שנגזרו מכך, וגם בשל מדיניות כור ההיתוך בישראל וההתנגדות לשימוש בשפה זאת, והיחס הגזעני כלפי התרבות הערבית והשפה הערבית. אך הערבית לא נמחקה לחלוטין מעולם, והמשיכה להתקיים בהקשרים קהילתיים, בפריפריה, בבתי-הכנסת ובחלק מן התרבות הפופולרית. כמו כן בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 היה ניסיון של יהודים מזרחים בני הארץ, דוגמת דוד ילין, יוסף מיוחס, אברהם שלום יהודה ואברהם אלמליח, לקשר בין תחיית העברית לתחיית הערבית, וניסיונות אלו השפיעו על השפה העברית, אך לא הועמדו כדגם וכזיכרון.
בשני העשורים האחרונים ניתן גם להבחין בתחייה תרבותית של השימוש בערבית בקרב יהודים בדור הצעיר, למשל בתחומי הפיוט, המוזיקה הערבית ולימודי השפה. תחייה זאת קשורה למעברים בין דוריים, להיחלשות כור ההיתוך בארץ, וכן לאפשרויות חציית הגבולות המקובעים והישנים שהתפתחויות טכנולוגיות חדשות, כגון האינטרנט, מאפשרות.
כמו כן עצם החיים במזרח-התיכון, והמורשת של קשר יהודי-ערבי ואף מגעים בין יהדות ואסלאם הטמונים בערבית כשפה יהודית הם בעלי חשיבות לא רק כמורשת עבר, אלא כמשאב תרבותי הווה ועתידי, הן במדינת ישראל, והן בארצות מוצאם של היהודים דוברי הערבית, עיראק, סוריה, לבנון, תימן, מצרים, לוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו, אשר בחלקן יש בשני העשורים האחרונים עניין מחודש במורשת היהודית בערבית.
חוק היסוד החדש, חוק הלאום היהודי, הורדת מעמדה של השפה הערבית במסגרתו, וכן הראייה הדיכוטומית שהוא יוצר, כאילו העברית היא השפה היהודית הלגיטימית היחידה של הלאום היהודי, חותרים תחת המורשת של יהודי העולם הערבי, ותחת מגמות תרבותיות עכשוויות בחברה הישראלית, והרנסאנס המזרחי שבתוכה, ומשיבות אותנו לשיח של הפרדה, גבולות, כור היתוך נוקשה, והירארכיה תרבותית המבזה ומנמיכה את הקהילות היהודיות המזרחיות ומפלה אותם לרעה לעומת קהילות יהודיות מארצות לא ערביות.
לדעתנו יש לעודד ולטפח את הקשר היהודי ההיסטורי עם הלשון הערבית. חובה עלינו להשקיע רבות בלימוד השפה הערבית בבתי-הספר העבריים בארץ, להעמיק במחקרה ושימורה באקדמיה ובמוסדות מחקר שונים, ולתרגם יצירות ממנה ואליה. אל לנו לפגוע בקשר זה, במיוחד לאור הפגיעה החמורה בו בעבר, החשיבות ההיסטורית שלו בהווה והחשיבות בעתיד של חידושו. המורשת היהודית היא מורשת רב-לשונית, ורוב הקהילות היהודיות היו רב-לשוניות, ואין לצמצם את המורשת היהודית ללשון אחת, העברית, חשובה ככל שתהיה.
אריאל הירשפלד על "שירים לאסירי בתי-הסוהר" בעיתון הארץ (חלק א' וחלק ב'):
א.
השירה הישראלית היא מה שעומד היום כנגד המדינה הישראלית, והיא תמצית הרוח המפעמת בהוויה הישראלית. זו, כשאינה נושאת את המלה "תרבות" לשווא, רחוקה מאוד מן השוביניזם האטום המזוהה עם "יהדות", ובעיקר מן הבלבול בין אמונה לבערות המפעם בלב השרים הממונים על החינוך והתרבות. "דברים שהדעת אינה סובלת — הדת סובלת", כתבה המשוררת (הדתית) הנפלאה בַּכֹּל סֶרְלוּאִי בברק אופייני, מגלה בדרך הלשון־נופל־על־לשון את האיבה שצמחה לפתע בדור הזה בין הדת לדעת. הדברים שלהלן מוקדשים לקשר הארוך, העמוק והנועז שבין השירה הישראלית לבין המסורת היהודית, הרחוק כל כך מן הקריעה שהמערכת המדינית הישראלית מבקשת לחולל בעולמה של התרבות הישראלית.
מזה שנה מונח לידי שיר של אלמוג בהר, ואני קורא בו מידי כמה ימים. אני דוחה את כתיבת המאמר עליו כבר שנה שלמה. רק עכשיו מצאתי את משפט הפתיחה. השיר פורסם בתחילה ברשת ובחורף האחרון הוא יצא לאור בספר "שירים לאסירי בתי הסוהר". כשראיתיו בספר ראיתי שהמדובר הוא במעשה שירי מקיף הרבה יותר מן השיר האחד, מרשים ככל שיהיה. ברור לי כי "שירים לאסירי בתי הסוהר" הוא מעשה שירי גדול, מן המשמעותיים ביותר בדור הזה.
אלך בעקבות רצף הפגישה עם הספר הזה. קודם ראיתי את השיר האחד, "עד שהגיע לגיל שלוש לא סיפרתי לבני על אלוהים", ורק אחר כך קראתי את הספר כולו:
האם השיר הזה דתי? האם הוא חילוני? הוא דתי מאוד, אבל לא באופן המשייך עצמו לאחת הקבוצות או הכיתות או הזרמים הממיינים עצמם על פי השיטות הישנות המקובלות בארצנו. הוא בוודאי יהודי מאוד וגם ישראלי מאוד, והוא עצם מעצמיה של השירה העברית ושל דרכי זרימתה בין שכבות הלשון העברית השונות. אלמוג בהר יוצר לדיבורו בשיר הזה תשתית מורכבת ביותר, העשויה שכבות שונות המצויות במתחים עזים זו עם זו. ראשית, הוא חושף את חייו כיחיד, על עומקי האהבה והחרדה שבהם, כי זהו עוגן העולם, ובו בזמן הוא העומד מול תועפות המסורת היהודית ועוצמתם של מושגיה הדתיים ועל דמות האלוהים שבה. כאן, בגלוי ובפשטות נוגעת ללב, מעמת עצמו האדם עם "קולות האב" הכבירים של המסורת ושל הלאום (לא נשכח: סיפור העקדה העולה פתאום לקראת סוף השיר הוא גם מיתוס חדש של מדינת ישראל הלוחמת).
בהר גומר את השיר במהלך נועז: בו, בתוכו כאָב, מתרחשת הדרמה הנסתרת מעיני הבן. הוא שם עצמו בתוך הסיפור הקדמון בבראשית, והוא מסרב לו מעיקרו.
אבל הרגע הזה לא יובן במלוא ההדהוד הנידף ממנו בלי דגם יסוד נוסף, זר, הוא "שר היער" של גתה. האב בבלדה הטרגית של גתה מצוי, כזכור, בין בנו החולה, הקרוב לגווע, לבין דמות אימים של שד המתגלה לבנו המדמדם מקדחת המחלה. האב מנסה להגן על בנו ולהסתיר את ממדיו המפתים־ממיתים של השד העולה בתודעת הילד באמצעות הצבעה על המציאות הארצית, הריאלית, המקיפה אותם ביער הלילי. מה שנדמה לילד כפיתוי ומתק שפתיים אינו אלא עלי שלכת המאוושים ברוח לדברי האב. אבל כל המכיר את הבלדה הנודעת מבין כי אין המדובר בעימות פשוט בין "דמיון" ו"מציאות" אלא במאבק נואש על חיי הבן. הדמיון המיתולוגי אינו מישור חלומי חלופי למציאות אלא דמדום של מחלה סופנית. האב מבין כי הוא נאבק בכוח החזק ממנו עד אין שיעור, אבל הוא אינו יכול לוותר: הקשר עם המציאות הוא גורלי — החיים תלויים בו.
הצירוף המרתק שיוצר בהר בין דמות האב החיה לבין האב המקראי וביניהן לבין האב ב"שר היער" יוצר ניצוץ של נפץ המוביל למפץ אדיר הנמצא כבר מעבר לגבולות השיר. הנימה השלווה, היום־יומית, הרוויה מלות חיבה ומאור פנים, אינה יכולה להסתיר (או ליתר דיוק, היא נועדה להבליט בדרך ההסתר) את הבהלה, הפלצות ממש, שדברי האלוהים מעוררים באב. ואין צורך להוסיף: כל המכיר את שתי התשתיות הסיפוריות של השיר אינו יכול שלא לראות את התו השֵדִי, הפתייני והצמא לדם שנוסף כאן לדמותו של האל המקראי.
ואין צורך להדגיש: מה שמחולל את התגלות השד בבלדה של גתה הוא השפעתה התודעתית של מחלה קשה, חום גבוה המחולל הזיות. בשירו של בהר שרויה ההתגלות בתודעתו של האב ולא של הבן. ההתעשתות, התפנית החדה והפניית העורף לאל המתגלה בתודעה מלמדות שמשהו מתכונות הדמדום החולה, הילדותי, חילחל גם אל האב העכשווי, הישראלי כל כך, הרגיל לכאורה. השיר הזה אינו עוסק ברקמה פואטית של מיתוסים. הוא עוסק ביהדות בצביונה הישראלי.
קשה להגזים בגודל מעשהו של אלמוג בהר בשיר הזה. אין זו "אלוזיה" ספרותית ויחס "אינטרטקסטואלי", מורכב ככל שיהיה, עם פרק כ"ב בבראשית. אלמוג בהר מכניס עצמו אל מעמקי המרחב הספרותי (במובן שנתן חוקר הספרות מוריס בלאנשו למושג "מרחב ספרותי": המרחב העל־זמני של השפה הספרותית). הוא נכנס אל ההיסטוריה הגלומה בלשון ומנסה להטות אותה באותו רגע גורלי, אחרי דבריו של האל "קח את בנך את יחידך אשר אהבת". כלומר: הוא כמו עומד שם, במקום ההוא של המגע הגורלי בין לשון לבין ההיסטוריה, ומסרב להמשך המוכר להיסטוריה.
אבל השיר אינו שרוי בגבהים השמימיים הללו של הרעיון. הוא שיר ארצי רוחש חיים ארציים ועכשוויים. ההתגלות איננה עניין תיאטרלי המצריך פעלולים מיתולוגיים נוסח "ויֵּט שמיים ויֵּרד וערפל תחת רגליו, וירכב על כרוב וַיָּעֹף ויֵּדֶא על כנפי רוח" (תהלים י"ח). בהר חושף את מציאות האמונה היהודית כפי שהיא גלומה בחיי אדם־אב מעצם חרדת החיים והאהבה שבהם. מצב ההתגלות הוא מציאות תודעתית אינטימית וקרובה שאינה כרוכה בטקס מקדים או בפרקטיקה מיסטית כלשהי.
ועם כל יהודיותו העמוקה של השיר, נחמיץ את עיקרו אם לא נשמע בו גם את עוצמת הסירוב והחרון העולים באב לשמע הדיבור האלוהי המעז להביא את המלה "אהבתָ". ברור שבעיני האב בשירו של אלמוג בהר השימוש האלוהי במלה "אהבת" הוא פשע אלוהי. האל הוא כל־יכול והוא "ריבונו של עולם", אבל הוא אינו יכול להבין את מה שמותנה בחיים ובמוות, כלומר את האהבה האנושית. הוא אינו יכול להכיל את מה שנובע מן ההולדה הארצית ומן הפגיעות הכרוכה בה. האל, בעיניו, מצטט את האדם באורח שקרי.
אני חושב שיסוד עוצמתה של שירת אלמוג בהר היא בחשיפתה של הרכות האבהית, הצד המגונן והעדין שבה, המשכה הנכון של ההולדה. השירים המקיפים את "עד שהגיע לגיל שלוש" בספר הם מהשירים העדינים והחזקים ביותר שקראתי מעודי על אבהות בלשון העברית. כתיבתם קרובה לעצם התרחשותם של מעשי האבהות — האכלה, משחק, השכבה: "כשאני הולך ממנו למחברת / לכתוב על בני המשחק בלגו / הוא בוכה מזכיר לי שעלי ללכוד את אהבתנו בזמן / ולא את הזמן בשירים" (עמ' 20).
מורגש בשירים, בכולם, אותו מתח שבין ה"חיים" והכתיבה, והקשב למחיר שבמעבר הבגידה ההכרחי שמן החיים אל הכתיבה. הקירבה אל המעבר הזה גורמת לשירים להיות אינטימיים להפליא, ובכל זאת חיצוניים לחיים ובני חורין מהם. בהר מצליח לשמור על חום האהבה האבהית בתוך השיר בלי להזדייף.
חלק זה פורסם במקור בעיתון הארץ, מוסף תרבות וספרות, בתאריך 28.9.2017.
ב.
התרבות הישראלית היא רגשנית, נוטה לדמעות, רגילה לסחטנות רגשית. התקשורת סוחרת בדמעות. ומי שאינו בוכה נתבע לצחוק בסטנדאפ כלשהו. אבל הדיבור על אודות הרגש עצמו, זה שאינו זעם או התמוגגות בדמעות, הנוגע במכלול התגובות האנושיות לשמחה ולצער — מגומגם בה, מוגבל, כמעט אילם. הרגש על מלוא גווניו: אפילו גווני השמחה והאושר, שאינם פחותים כלל מגווני החרדה או הייאוש, כמעט ואינם זוכים לביטוי מדויק, גלוי, היכול לבטא משהו מפנימיותו של האדם היחיד.
איני מתיימר להבין את כל הסיבות לכך. יש בוודאי קשר בין סכנות הקיום בארץ, בקרבת המלחמה והשכול, לבין האיפוק הקשוח החוסם את רוב מטעני הרגש. כאילו יכולה חסימת הרגשות כולם להגן על האדם ולסוכך עליו מפני תועפות הבהלה, הזעם והתסכול המפעמים בו. יש גם קשר בין המניפולטיביות האלימה של הדיבור הפוליטי הישראלי, המפיק הון רב מנפנוף בשואה ובאיומי האויבים והמרצחים, והמגלה, רק מעט מתחת לפני השטח, חיבה עזה לכל מצב חירום ואימה, המקדם, כמובן, את מטרותיו, לבין האלם השוֹרֶה על כל המבקש לומר משהו המצוי בתדר אחר. יש קשר בין מצב הרוגז המהווה תשתית לרוב השיח הציבורי — רוגז יסודי, הקודם לכל סיבה ומצב; טרוניית־בראשית עדתית־מגזרית — לבין האי רצון והאי יכולת להירגע. הרוגז היסודי המפעם ביושבים בציון כמו מכריח להפוך כל דיבור לתוכחה.
ההערה הזאת לא נכונה בזיקה לשירה, ובעיקר — שירתן של המשוררות (אגי משעול, רחל חלפי, נורית זרחי, חדוה הרכבי, חביבה פדיה, ענת זכריה) שיצרה אתר משמעותי ומשפיע של דיבור רגשי העוסק במקומו של הרגש העמוק, הנבדל מן הרגשנות, במכלול החיים. אני מוצא בפתיחת ספרו הזה של אלמוג בהר המשך לשירה הנשית הגדולה של הדור הזה וקבלה של עיקר גדול ממנה. באחד השירים הראשונים מתרחשת התקרבות רוחנית דרוכה ורצופה בין הגבריות והנשיות והיא מתנסחת בזיקוק מושלם: השיר כולו עסוק בהתרחשות שברחם אהובתו של המשורר. הוא מקשיב לה וכמו נכנס לתהליכי הנביטה והצמיחה של העובר. הקשב של בהר לתהליכי הצמיחה בתוך הנשיות הוא מן הדברים העדינים והמפעימים ביותר שקראתי על אודות אבהות מתהווה. בסופו של השיר נאמר משהו שהוא סימן של דור:
[…] והתינוקות מנסים להעיר את אהובתי בלילות
לוחשים לה מילים בשפות ששכחה
מלטפים לה דפנות של בטן
מושכים חבלי טבּוּר
מכים על קירות שליה
על מחילות רֶחֶם.
והיא עוד אינה מתעוררת
גרגר אורז תופח בבטנה והיא
מאריכה שנתה
אומרת לליבה
עוד שנים רבות אני מתעוררת אחריהם בלילות
עתה לישון לישון.
ואני לפעמים מתעורר אחריהם באמצע הלילה
להצמיד אוזן לתחתיות בטנה
לזהות לב ועוד לב
לזהות כיצד גם לבי מתרחב
בהריון משלו (עמ' 14)
אלמוג בהר. "להצמיד אוזן לתחתיות בטנה"תומר אפלבאום
הכל בדיבור הזה מתרחש בקול אחר. מענה רך. הזמן הוא מעין הווה מתמשך. קול ברור של אדם יחיד שאינו ניצב על דוכן. דבריו — ספק נאמרים ספק לא נאמרים. והפשוט מכל, המבטל כל צורך בפירוש מיותר: המדובר הוא בלב, לא בשכל. המדובר הוא ב"הריון של הלב". בהר נזהר מלהפוך את התפנית המגדרית למהפכה, ההפך, הוא מבקש לראות במה שקורה לו "התרחבות הלב". כלומר: הוא נוטל את הצירוף העברי הנשגב, המקראי, "רוחב לב" ומרחיבו עוד מעט: יכולתו של הגבר להיות כה קרוב אל הנשיות שלצדו, להיות ב"הריון של לב" היא בבחינת התרחבות הלב אל ממד אחר. רוחב הלב הוא נדיבות, אושר שבשפע (כך בתהלים) וחוכמה גדולה (אלו שלושת הדברים שבהם חנן האלוהים את המלך שלמה — "חכמה… ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים" [מלכים א' ה', ט']) רוחב הלב הוא אפוא היכולת להתקרב אל הממד הנשי. המשתמע מזה — אין לו שיעור. קול אחר. זמן אחר של דיבור.
מן החוכמה הזאת נובע עיקר חדש: אלמוג בהר מדבר על ואל הקהילה הישראלית אחרת: הוא קושר קשר זורם לחלוטין עם עולמו של הפיוט, ומצליח ליצור תנועה חיונית בין הדיבור המסורתי לבין דיבור פואטי עכשווי, שאינו ממעיט בחידושיה של השירה העברית הישראלית. הוא קושר קשר לשוני עז בין העברית והערבית (וכמה משיריו מופיעים בספר בערבית) ובאותה תנועה עצמה יוצר קשר עם עברו היהודי־מזרחי. לא מקרה הוא, לכן, שהקול הנשמע כאן בזיקה למסורת המזרחית, למשל, רחוק מכל השגה לעוּמתית בין מזרחיות (ישראלית) לבין אשכנזיות.
אהובתי עושה עמי אהבה בשמות של מאכלים
אומרת לי בוא
הכנתי לנו שלישקאלאך
אומרת בוא הכנתי לנו קרעפלאך וקנידאלאך
וחמין וחלות ונזיד של עדשים (עמ' 89)
שמות המאכלים, המהווים בשיח הישראלי זירה להתגדרות עדתית והתנצחות שנושאה האמיתי חורג הרבה מעבר לתיבול הדגים וצלילי המילים, מופיעים כאן כמילות אהבה בין גבר ואשה. אין זו אלא פינה קטנה בספר הגדול הזה, אבל גם היא שייכת לקול האחר, לנימת השלום שבו. יחסו של בהר ללשונות המקום הזה הוא יחיד במינו: הערבית, היידיש (בעיקר בשיר הגדול המוקדש לאבות ישורון – "אבות") והעברית לשכבותיה עולות ויורדות במרחב שירתו בלי תחושה של מרכז אחד הנמצא בעכשיו כלשהו.
השלום הוא עמדת המוצא של הדיבור בספר הזה, וממנו יוצאים השירים לא רק אל האהבה אלא גם אל מחוזות של עימות, איבה ומלחמה. אבל גם בזה ניכר מאד מגעו של בהר, היוצר מתוך הקשר העז עם המסורת היהודית והיהודית־מזרחית המזוגות ברוך התקיף האבהי המיוחד לו. השיר הגדול "שיח' ג'ראח, התש"ע" המגולל משהו מן הדרמה הגדולה של הפגנות שיח' ג'ראח בחורף 2010 הוא הזמנה לדיבור אחר על העימות הישראלי פלסטיני והוא חג בלי הרף סביב מוקד האמונה, העבר המזרחי והקשר עם הישוב הערבי. לא אוכל לתאר כאן את הטקסט הגדול, החשוב והמרגש הזה. אצביע רק על רגע אחד, מפתיע, המחבר את ההפגנה אל האמונה היהודית בדרך של תפילה: "…ואני לוחש לאלוהי שתהיה נכונה צעקת הסיסמאות בעיניו כאילו תיקנתי קבלת השבת לפניו מתוקנת בכל דרכיה, וכאילו התפללתי תפילת ערבית של שבת לפניו בכל הכוונות הנכונות" (עמ' 39). הדתיות העצמאית של בהר, זו הניבטת בכל אחד משיריו, היא תמצית הזיווג בין הדתיות היהודית והשירה, כמו בשירתם של יונדב קפלון, חביבה פדיה או בכל סרלואי (או ביאליק או אבן־גבירול), היא ההוכחה ליכולת להיות דתי בעל רוח בת חורין לחלוטין. החופש המחשבתי והתנועה היצירתית, האישית־אינדיבידואלית, בתוך ציוויי הדת והמסורת, על הסירובים והבחירות האישיות הנעשות בהם, אינם מערערים את משקלה הסגולי של האמונה, הרצינות הגמורה ותום הלב המפעמים בחוויה הדתית המובעת בשירה הזאת.
הדוגמה המופתית לכך נמצאת באחד השירים העשויים במתכונת של ווריאציה, מעין המראה מתוך טקסטים מסורתיים, תפילות, פיוטים או יצירות קלאסיות. השיר "בקשה על הנשמה" יוצא כולו מתוך משפט ב"כתר מלכות" של שלמה אבן־גבירול, ובדרך החריזה הפייטנית הממשיכה את השיר הקדום השיר כולו נחרז ב"מה, מה, מה…" אלא שהשיר החדש אינו פסטיש של המופת הקדום אלא הוא שיר חדש הממשיך את השיר העתיק ומביאו אל ההווה. אלמוג בהר ניחן ביכולת נדירה להיכנס אל המרחב העל־זמני של השירה העברית ולמצוא, מתוך חתך הזמן שלו, את התדר בו ימשיך השיר בקולו. כבכל שיריו: הדיבור פשוט, צלול, נועז וישיר. שימו לב לאזכור העדין של השיר "ראה שמש" במשפט הלפני־אחרון:
"…ואני אף אצל נשמתי איני יודע כל זממָהּ / שהיא מלאה עורמה / ועמוסה לכלוך וזוהמה / […] וחשכה ממלאה את חייה תחת החמה / ואין אני מוצא עוד מקומה / ואין לה עוד נחמה / על כן פונה אני אליך להקימה / להזכיר לה את שמה / לצנן זעמה / או לעוררה מייאוש ותרדמה / ולַענות אותה לְמה וּמה / שהיא כתינוקת נדהמה / שרק יצאה את רחם אִמָהּ / ועולמך עדיין אינו עולמה / עומדת מול מלכותך העצומה / ומבקשת לשוב נעימה / אל אמה אל רחמהּ / עדיין חדשה היא עם כל פעימה / רואה שמש והיא אדומה / ואתה חי עולמים והיא בת יממה" (עמ' 25).
נימת הדיבור בפיוט הזה מקשרת בינו לבין כותרת הספר "שירים לאסירי בתי־הסוהר": הספר כולו שרוי תחת הצירוף "בית־הסוהר", אלא שאין המדובר בבית סוהר רגיל אלא בבית הסוהר הסמלי שבו שרוי הקיום האנושי במקום הזה. חלק ממנו הוא כלא הארציות האוחזת ברוח, אבל עיקרו הוא בתי הכלא המנטליים שהחברה על מעמדותיה, איבותיה המטופחות, מיוניה ושיפוטיה הנחרצים בונה סביב בני אדם. הספר מלא שירים על מגורשי בתים ומסורבי בתים ועל העומדים מול הרשויות ומחפשים מלים מולן. "את הכלא הזה בני אדם בנו, אבא, אנחנו עוזרים להם להמשיך בבניתו, להוסיף אגפים, להציב מצלמות, עוד מעט כבר אינם זקוקים לסוהרים…" (עמ' 260). לא מצאתי בשנים האחרונות ביטויים נוקבים כל כך לתחושת האסון החברתי החודר אל תוכי התודעה והרגש של היחידים כבספר הזה.
הדיבור בספר הזה כולו, גם זה העשוי שקט גמור ושלום, שרוי במתח עז עם ראייתו המתמדת של בית הסוהר הזה הממלא את העולם. הוא ביטויה הרוחני הגבוה, המסוגל להתרומם מעל מישור המגזרים והכיתות, של ההימצאות במקום הזה; ביטוי הנבדל מכל מנשר פוליטי המוכיח בשער. איכות השירה שבספר הזה עשויה מן ההיקף הרחב, הכולל, שלה; מיכולתה להכיל קולות כה רבים מבלי לאבד את תחושת היחיד שבה ובלי להפוך לחייכנות ריקה. אלמוג בהר שומע קולות רבים באמת. יש בספר הזה גדוּלָה.
חלק זה פורסם במקור בעיתון הארץ, מוסף תרבות וספרות, בתאריך 10.10.2017.
לראשונה בארץ הוקמה תכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית, המשלבת לימוד של תרבות יהודי העולם הערבי ותרבות מזרחית בארץ, ערבית ועברית, ערבית ספרותית וערבית-יהודית, עברית רבנית ועברית ישראלית, שירה, ספרות, פילוסופיה, הלכה, קבלה ותרבות פופולרית, יהדות ואסלאם,
אודות:
התוכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית היא תוכנית לימודים חדשה לתואר ראשון, המוקמת כתוכנית בין-אוניברסיטאית, בשיתוף של החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב והמחלקה ללימודים רב-תחומיים באוניברסיטת בן גוריון בנגב. התוכנית נפתחה בשנת הלימודים תשע"ח, 2018-2017.
התוכנית החדשה חובקת כאלף שנים של תרבות ערבית-יהודית, ועוסקת בשאלות הנוגעות בשפה, בספרות, בהיסטוריה ובפילוסופיה. שאלות אלו נוגעות בתרבותם ויצירתם של יהודים וערבים בארצות האסלאם באלף השנים האחרונות, אך גם דנה בנושאים אקוטיים עכשוויים: משאלות על הזהות והיצירה המזרחית ועד הספרות הפלסטינית בישראל.
לצד חדשנותה הדיסציפלינרית מבקשת התוכנית להציע גם מערך תיאורטי ומתודולוגי חדשני המשיב באופן רב-ערכי לשאלות מרכזיות במדעי הרוח בישראל: שאלת החילון והדיאלקטיקה של המסורת, הזיקות בין יהדות לאסלאם, ביקורת האוריינטליזם והיחסים עם תרבות המערב, הזיקות בין עברית לערבית ועוד.
عن البرنامج:
البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية هو برنامج دراسي جديد للبكالوريوس (BA) وهو مشترك بين جامعتي تل-أبيب (قسم الأدب) وبن-غوريون بالنقب (قسم الدراسات متعدّدة المجالات). انطلق البرنامج بدءًا من السنة الدراسية 2017-2018.
يركّز البرنامج على مسائل اللغة، والأدب، والتاريخ والفلسفة المنبثقة من الدول العربية-الإسلامية في الألفية الأخيرة، وتعالج أيضًا مسائل معاصرة ملحّة، من مسائل المتعلّقة بالهوية اليهودية الشرقة وحتى الأدب الفلسطيني.
بالإضافة الى التجديد الاتّساقي (التجديد في الحقل المعرفي) الذي يقدّمه هذا البرنامج، فهو يعرض سلّة نظرية ومنهجية نوعية تقدّم أدوات متنوّعة لتناول أسئلة مركزية في دراسات الآداب في إسرائيل: مثل مسألة العلمانية وجدليتها مع التقليد، العلاقات بين اليهودية والإسلام، نقد الاستشراق، العلاقة بين العبرية والعربية، وأسئلة أخرى.
מלגות:
התכנית תציע מספר מלגות ומענקי לימוד.
منح:
يقدّم البرنامج منح وإعانات تعليمية للمتقدّمين والطلّاب المتفوّقين.
תנאי קבלה:
תנאי הקבלה לתכנית יהיו על פי תנאי הקבלה הכלליים בפקולטה למדעי הרוח.
תלמידים המצטרפים לתכנית אינם נדרשים לידע מוקדם בערבית. תלמידים בעלי ידע מוקדם בערבית ספרותית יוכלו להיבחן בבחינת בקיאות.
شروط القبول:
تتبع شروط القبول للبرنامج شروط القبول العامة في كلية الآداب.
لا يُشترط التسجيل بمعرفة اللغة العربية.
يمكن تقديم الطلاب اللذين يجيدون العربية الفصحى لامتحان من أجل تقييم مستواهم.
מבנה התכנית:
הלימודים יתנהלו במסגרת דו-חוגית, לצד לימודים לתואר ראשון בחוג נוסף (בחוג לספרות, בחוג אחר בפקולטה למדעי הרוח, או בפקולטה אחרת באוניברסיטת תל-אביב).
יש ללמוד סה"כ 60 שעות סמסטריאליות בתכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית הבין-אוניברסיטאית.
مبنى البرنامج:
التعليم في البرنامج يكون مزدوج الأقسام (דו-חוגי) بالإضافة الى التعليم في قسم إضافي (في قسم الأدب، في قسم آخر في كلية الآداب، أو في كلية أخرى في جامعة تل-أبيب).
على الطالب إتمام 60 ساعة فصلية في البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية.
מבנה הלימודים:
הלימודים בתכנית כוללים לימודי ליבה משותפים (חובה), קורסי שפה, קורסי בחירה וסמינרים בשתי האוניברסיטאות (אוניברסיטת תל-אביב ומאוניברסיטת בן-גוריון). בנוסף יתקיימו ימי עיון, כנסים, סמינר מחלקתי וסדנאות מחקר משותפים לשתי האוניברסיטאות.
קורסי שפה: תכנית הלימודים כוללת לימודי שפה ערבית ספרותית בהיקף של 12 ש"ס. כאמור, תלמידים המצטרפים לתכנית אינם נדרשים לידע מוקדם בערבית. תלמידים שיש להם ידע מוקדם בערבית ספרותית יוכלו להיבחן בבחינת מיון על פיה יקבע אם עליהם ללמוד קורסים שפה נוספים במסגרת התואר. בעלי פטור בערבית ספרותית ילמדו קורסי בחירה במקום נקודות לימוד השפה הערבית הספרותית המוגדרות בתכנית.
קורסי ליבה: 30 ש"ס. מתוכם 20 ש"ס באוניברסיטת תל-אביב ו-10 ש"ס באוניברסיטת בן-גוריון.
קורסי בחירה: 10 ש"ס. הסטודנטים יוכלו לבחור איזה חלק מתוכם ללמוד באוניברסיטת תל-אביב, ואיזה חלק ללמוד באוניברסיטת בן-גוריון.
סמינרים: 8 ש"ס. מתוכם 4 ש"ס באוניברסיטת תל-אביב ו-4 ש"ס באוניברסיטת בן-גוריון.
לאחר ביצוע ההרשמה וקבלת אישור על קבלה ללימודים יבנו תלמידי התכנית את מערכת השעות בעזרת יועצי התכנית, על פי רשימת הקורסים הרלוונטיים המופיעה בידיעון.
مبنى التعليم:
يشمل البرنامج التعليمي مساقات أساسية مشتركة (إجبارية)، مساقات لغة، مساقات اختيارية وندوات في جامعتي تل-أبيب وبن-غوريون. بالإضافة الى ذلك، سيستضيف البرنامج مؤتمرات وندوات بحثية مشتركة.
مساقات اللغة: يشمل البرنامج تعلّم اللغة العربية الفصحى بمقدار 12 ساعة فصلية. لا يُشترط التسجيل بمعرفة اللغة العربية. يمكن تقديم الطلاب اللذين يجيدون العربية الفصحى لامتحان من أجل تقييم مستواهم. على الطلّاب المعفيين من تعلّم اللغة العربية الانتساب الى مساقات اختيارية بعدد نقاط مساق تعلّم العربية الفصحى المحدّدة في البرنامج.
مساقات أساسية: 30 ساعة فصلية. منهم 20 ساعة فصلية في جامعة تل-أبيب و10 ساعة فصلية في جامعة بن-غوريون.
المساقات الاختيارية – 10 ساعات فصلية. يستطيع الطلاب تقسيم هذه الساعات بين جامعتي تل-أبيب وبن-غوريون.
ندوات – 8 ساعات فصلية، منها 4 ساعات فصلية في جامعة تل-أبيب و 4 ساعات فصلية في جامعة بن-غوريون.
بعد التسجيل في جامعة تل-أبيب واستلام القبول للبرنامج في الأقسام المختارة، على الطلاب بناء برامجهم التعليمية مع المستشارين في الجامعة الأم. (قائمة المساقات موجودة في سجل الأقسام لكل جامعة).
רשימת קורסי הליבה בתכנית לימודי תרבות ערבית-יהודית
אוניברסיטת תל-אביב
מ-ערב: אוריינטציה בתרבות המערבית
החוג לספרות
2 ש"ס
בין עברית לערבית – ספרות, היסטוריה, תרבות, לשון, זהות
החוג לספרות
2 ש"ס
על הזהות הפלסטינית בישראל
החוג לספרות
2 ש"ס
יצירות מופת בשירה העברית בימי הביניים
החוג לספרות
2 ש"ס
יהודי ארצות האסלאם
החוג להיסטוריה של ע"י
2 ש"ס
מבוא לערבית יהודית
דרישת קדם: ערבית ספרותית רמת מתחילים
החוג לערבית ואסלאם
4 ש"ס
קריאה משווה בטקסטים בערבית יהודית חדשה
דרישת קדם: קורס "מבוא לערבית יהודית"
2 ש"ס
השכלה, מיסיון ואימפריאליזם: "יהודי המזרח" במאה ה- 19
4 ש"ס
סה"כ באוניברסיטת ת"א
20 ש"ס
קורסי שפה ערבית ספרותית עד לרמת פטור
אוניברסיטת בן-גוריון
בין מזרח למערב: יהדות, נצרות ואיסאלם
2 ש"ס
אבני דרך בתרבות היהודית ערבית (סדרת הרצאות)
2 ש"ס
הקול המזרחי בספרות העברית
2 ש"ס
תיאוריות במאה ה-20 – מניטשה עד דרידה
4 ש"ס
סה"כ באוניברסיטת בן גוריון
10 ש"ס
قائمة المساقات الأساسية:
في جامعة تل-أبيب
غرب/عرب: توجّهات في الثقافة الغربية ساعتين فصليتين
המזכירות משותפת עם מזכירות החוג לספרות:
בנין גילמן, חדר 358, טל' 03-6409689, 03-6409502
קבלת קהל:
ימים א', ג' ו- ד', שעות 13:30-10:00
יום ב' שעות 15:00-10:00
תשלום שכר הלימוד וקבלת שירותים
שכר הלימוד משולם לאוניברסיטת האם בה נרשם הסטודנט כנהוג בכל מוסד ומוסד. סטודנט בתוכנית יהיה פטור מכל תשלום בגין לימודיו באוניברסיטת בן-גוריון השותפה לתוכנית, ויהיה זכאי לקבל את כל השירותים הניתנים שם (כגון: ספריה, כרטיס נבחן).
تسديد رسوم التعليم وتلقّي الخدمات
تُدفع رسوم التعليم للجامعة الأم كما معمول به في جميع المؤسسات. الطلاب المنتسبون لهذا البرنامج في جامعة تل-أبيب معفيون من رسوم للتعليم في جامعة بن-غوريون، ويحق لهم تلقي جميع الخدمات المتوفّرة فيها (مثل استخدام المكتبة وبطاقة ممتحَن).
נפתחה ההרשמה ללימודי תואר ראשון ושני בתכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית, ואתם יכולים לבחור אם ללמוד בתכנית באוניברסיטת תל-אביב או באוניברסיטת בן-גוריון, אם לתואר ראשון או שני, ולהתחיל כבר באוקטובר 2018.
אנחנו מזמינים אתכם להירשם לתכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית, תכנית לימודים חדשה וייחודית לתואר ראשון אשר שמה דגש על התרבות והיצירה של יהודי העולם הערבי באלף השנים האחרונות, ומפגישה בין יצירות קודש וחול, ימי הביניים והעת המודרנית, ספרות ופילוסופיה ותרבות פופולרית, יהדות ואסלאם, יצירה מזרחית וספרות פלסטינית עכשווית בארץ. התכנית מבקשת גם לבחון באופן חדשני שאלות ייסוד במדעי הרוח בישראל: שאלת החילון ווהדיאלקטיקה של המסורת, ביקורת האוריינטליזם והיחסים עם תרבות המערב, הזיקות בין עברית לערבית ועוד. תלמידי התכנית ילמדו ערבית ספרותית, וכן מבואות לערבית-יהודית. התכנית פועלת בשיתוף החוג לספרות, וכן כתכנית בין-אוניברסיטאית יחד עם אוניברסיטת בן גוריון בנגב. התכנית תציע מספר מלגות ומענקי לימוד.
ندعوكم للتسجيل لبرنامج دراسات الثقافة العربية-اليهودية، وهو برنامج جديد ومميّز للبكالوريوس والتي يدرّس الثقافة اليهودية في العالم العربي في الالفيّة الأخيرة، ويجمع بين الأعمال الدينية والدنيوية حتى الزمن المعاصر، بالإضافة لدراسة الأدب والفلسفة والثقافة الشعبية واليهودية والإسلام والثقافة الشرقية والأدب الفلسطينيّ. يطرح البرنامج أسئلة تصب في جوهر العلوم الإنسانية في البلاد، مثل مسألة العَلمانية وعلاقتها مع التراث، نقد الاستشراق والعلاقة مع الثقافة الغربية، والعلاقات بين العبرية والعربية. على طلاب البرنامج تعلّم العربية الفصحى وأيضًا مداخل للعربية اليهودية. يعمل البرنامج بالشراكة مع قسم الأدب وأيضًا بالشراكة مع جامعة بن-غوريون في النقب. يعرض البرنامج العديد من المنح التعليمية.
נפתחה ההרשמה ללימודי תואר ראשון ושני בתכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית, ואתם יכולים לבחור אם ללמוד בתכנית באוניברסיטת תל-אביב או באוניברסיטת בן-גוריון, אם לתואר ראשון או שני, ולהתחיל כבר באוקטובר 2018.
אנחנו מזמינים אתכם להירשם לתכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית, תכנית לימודים חדשה וייחודית לתואר ראשון אשר שמה דגש על התרבות והיצירה של יהודי העולם הערבי באלף השנים האחרונות, ומפגישה בין יצירות קודש וחול, ימי הביניים והעת המודרנית, ספרות ופילוסופיה ותרבות פופולרית, יהדות ואסלאם, יצירה מזרחית וספרות פלסטינית עכשווית בארץ. התכנית מבקשת גם לבחון באופן חדשני שאלות ייסוד במדעי הרוח בישראל: שאלת החילון ווהדיאלקטיקה של המסורת, ביקורת האוריינטליזם והיחסים עם תרבות המערב, הזיקות בין עברית לערבית ועוד. תלמידי התכנית ילמדו ערבית ספרותית, וכן מבואות לערבית-יהודית. התכנית פועלת בשיתוף החוג לספרות, וכן כתכנית בין-אוניברסיטאית יחד עם אוניברסיטת בן גוריון בנגב. התכנית תציע מספר מלגות ומענקי לימוד.
ندعوكم للتسجيل لبرنامج دراسات الثقافة العربية-اليهودية، وهو برنامج جديد ومميّز للبكالوريوس والتي يدرّس الثقافة اليهودية في العالم العربي في الالفيّة الأخيرة، ويجمع بين الأعمال الدينية والدنيوية حتى الزمن المعاصر، بالإضافة لدراسة الأدب والفلسفة والثقافة الشعبية واليهودية والإسلام والثقافة الشرقية والأدب الفلسطينيّ. يطرح البرنامج أسئلة تصب في جوهر العلوم الإنسانية في البلاد، مثل مسألة العَلمانية وعلاقتها مع التراث، نقد الاستشراق والعلاقة مع الثقافة الغربية، والعلاقات بين العبرية والعربية. على طلاب البرنامج تعلّم العربية الفصحى وأيضًا مداخل للعربية اليهودية. يعمل البرنامج بالشراكة مع قسم الأدب وأيضًا بالشراكة مع جامعة بن-غوريون في النقب. يعرض البرنامج العديد من المنح التعليمية.
—
בואו ללמוד את מה שבאמת מעניין אתכם ומעסיק אתכם, במסלול דו-חוגי עם חוג לימודים נוסף,
לראשונה בארץ הוקמה תכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית, המשלבת לימוד של תרבות יהודי העולם הערבי ותרבות מזרחית בארץ, ערבית ועברית, ערבית ספרותית וערבית-יהודית, עברית רבנית ועברית ישראלית, שירה, ספרות, פילוסופיה, הלכה, קבלה ותרבות פופולרית, יהדות ואסלאם,
אודות:
התוכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית היא תוכנית לימודים חדשה לתואר ראשון, המוקמת כתוכנית בין-אוניברסיטאית, בשיתוף של החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב והמחלקה ללימודים רב-תחומיים באוניברסיטת בן גוריון בנגב. התוכנית נפתחה בשנת הלימודים תשע"ח, 2018-2017.
התוכנית החדשה חובקת כאלף שנים של תרבות ערבית-יהודית, ועוסקת בשאלות הנוגעות בשפה, בספרות, בהיסטוריה ובפילוסופיה. שאלות אלו נוגעות בתרבותם ויצירתם של יהודים וערבים בארצות האסלאם באלף השנים האחרונות, אך גם דנה בנושאים אקוטיים עכשוויים: משאלות על הזהות והיצירה המזרחית ועד הספרות הפלסטינית בישראל.
לצד חדשנותה הדיסציפלינרית מבקשת התוכנית להציע גם מערך תיאורטי ומתודולוגי חדשני המשיב באופן רב-ערכי לשאלות מרכזיות במדעי הרוח בישראל: שאלת החילון והדיאלקטיקה של המסורת, הזיקות בין יהדות לאסלאם, ביקורת האוריינטליזם והיחסים עם תרבות המערב, הזיקות בין עברית לערבית ועוד.
عن البرنامج:
البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية هو برنامج دراسي جديد للبكالوريوس (BA) وهو مشترك بين جامعتي تل-أبيب (قسم الأدب) وبن-غوريون بالنقب (قسم الدراسات متعدّدة المجالات). انطلق البرنامج بدءًا من السنة الدراسية 2017-2018.
يركّز البرنامج على مسائل اللغة، والأدب، والتاريخ والفلسفة المنبثقة من الدول العربية-الإسلامية في الألفية الأخيرة، وتعالج أيضًا مسائل معاصرة ملحّة، من مسائل المتعلّقة بالهوية اليهودية الشرقة وحتى الأدب الفلسطيني.
بالإضافة الى التجديد الاتّساقي (التجديد في الحقل المعرفي) الذي يقدّمه هذا البرنامج، فهو يعرض سلّة نظرية ومنهجية نوعية تقدّم أدوات متنوّعة لتناول أسئلة مركزية في دراسات الآداب في إسرائيل: مثل مسألة العلمانية وجدليتها مع التقليد، العلاقات بين اليهودية والإسلام، نقد الاستشراق، العلاقة بين العبرية والعربية، وأسئلة أخرى.
מלגות:
התכנית תציע מספר מלגות ומענקי לימוד.
منح:
يقدّم البرنامج منح وإعانات تعليمية للمتقدّمين والطلّاب المتفوّقين.
תנאי קבלה:
תנאי הקבלה לתכנית יהיו על פי תנאי הקבלה הכלליים בפקולטה למדעי הרוח.
תלמידים המצטרפים לתכנית אינם נדרשים לידע מוקדם בערבית. תלמידים בעלי ידע מוקדם בערבית ספרותית יוכלו להיבחן בבחינת בקיאות.
شروط القبول:
تتبع شروط القبول للبرنامج شروط القبول العامة في كلية الآداب.
لا يُشترط التسجيل بمعرفة اللغة العربية.
يمكن تقديم الطلاب اللذين يجيدون العربية الفصحى لامتحان من أجل تقييم مستواهم.
מבנה התכנית:
הלימודים יתנהלו במסגרת דו-חוגית, לצד לימודים לתואר ראשון בחוג נוסף (בחוג לספרות, בחוג אחר בפקולטה למדעי הרוח, או בפקולטה אחרת באוניברסיטת תל-אביב).
יש ללמוד סה"כ 60 שעות סמסטריאליות בתכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית הבין-אוניברסיטאית.
مبنى البرنامج:
التعليم في البرنامج يكون مزدوج الأقسام (דו-חוגי) بالإضافة الى التعليم في قسم إضافي (في قسم الأدب، في قسم آخر في كلية الآداب، أو في كلية أخرى في جامعة تل-أبيب).
على الطالب إتمام 60 ساعة فصلية في البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية.
מבנה הלימודים:
הלימודים בתכנית כוללים לימודי ליבה משותפים (חובה), קורסי שפה, קורסי בחירה וסמינרים בשתי האוניברסיטאות (אוניברסיטת תל-אביב ומאוניברסיטת בן-גוריון). בנוסף יתקיימו ימי עיון, כנסים, סמינר מחלקתי וסדנאות מחקר משותפים לשתי האוניברסיטאות.
קורסי שפה: תכנית הלימודים כוללת לימודי שפה ערבית ספרותית בהיקף של 12 ש"ס. כאמור, תלמידים המצטרפים לתכנית אינם נדרשים לידע מוקדם בערבית. תלמידים שיש להם ידע מוקדם בערבית ספרותית יוכלו להיבחן בבחינת מיון על פיה יקבע אם עליהם ללמוד קורסים שפה נוספים במסגרת התואר. בעלי פטור בערבית ספרותית ילמדו קורסי בחירה במקום נקודות לימוד השפה הערבית הספרותית המוגדרות בתכנית.
קורסי ליבה: 30 ש"ס. מתוכם 20 ש"ס באוניברסיטת תל-אביב ו-10 ש"ס באוניברסיטת בן-גוריון.
קורסי בחירה: 10 ש"ס. הסטודנטים יוכלו לבחור איזה חלק מתוכם ללמוד באוניברסיטת תל-אביב, ואיזה חלק ללמוד באוניברסיטת בן-גוריון.
סמינרים: 8 ש"ס. מתוכם 4 ש"ס באוניברסיטת תל-אביב ו-4 ש"ס באוניברסיטת בן-גוריון.
לאחר ביצוע ההרשמה וקבלת אישור על קבלה ללימודים יבנו תלמידי התכנית את מערכת השעות בעזרת יועצי התכנית, על פי רשימת הקורסים הרלוונטיים המופיעה בידיעון.
مبنى التعليم:
يشمل البرنامج التعليمي مساقات أساسية مشتركة (إجبارية)، مساقات لغة، مساقات اختيارية وندوات في جامعتي تل-أبيب وبن-غوريون. بالإضافة الى ذلك، سيستضيف البرنامج مؤتمرات وندوات بحثية مشتركة.
مساقات اللغة: يشمل البرنامج تعلّم اللغة العربية الفصحى بمقدار 12 ساعة فصلية. لا يُشترط التسجيل بمعرفة اللغة العربية. يمكن تقديم الطلاب اللذين يجيدون العربية الفصحى لامتحان من أجل تقييم مستواهم. على الطلّاب المعفيين من تعلّم اللغة العربية الانتساب الى مساقات اختيارية بعدد نقاط مساق تعلّم العربية الفصحى المحدّدة في البرنامج.
مساقات أساسية: 30 ساعة فصلية. منهم 20 ساعة فصلية في جامعة تل-أبيب و10 ساعة فصلية في جامعة بن-غوريون.
المساقات الاختيارية – 10 ساعات فصلية. يستطيع الطلاب تقسيم هذه الساعات بين جامعتي تل-أبيب وبن-غوريون.
ندوات – 8 ساعات فصلية، منها 4 ساعات فصلية في جامعة تل-أبيب و 4 ساعات فصلية في جامعة بن-غوريون.
بعد التسجيل في جامعة تل-أبيب واستلام القبول للبرنامج في الأقسام المختارة، على الطلاب بناء برامجهم التعليمية مع المستشارين في الجامعة الأم. (قائمة المساقات موجودة في سجل الأقسام لكل جامعة).
רשימת קורסי הליבה בתכנית לימודי תרבות ערבית-יהודית
אוניברסיטת תל-אביב
מ-ערב: אוריינטציה בתרבות המערבית
החוג לספרות
2 ש"ס
בין עברית לערבית – ספרות, היסטוריה, תרבות, לשון, זהות
החוג לספרות
2 ש"ס
על הזהות הפלסטינית בישראל
החוג לספרות
2 ש"ס
יצירות מופת בשירה העברית בימי הביניים
החוג לספרות
2 ש"ס
יהודי ארצות האסלאם
החוג להיסטוריה של ע"י
2 ש"ס
מבוא לערבית יהודית
דרישת קדם: ערבית ספרותית רמת מתחילים
החוג לערבית ואסלאם
4 ש"ס
קריאה משווה בטקסטים בערבית יהודית חדשה
דרישת קדם: קורס "מבוא לערבית יהודית"
2 ש"ס
השכלה, מיסיון ואימפריאליזם: "יהודי המזרח" במאה ה- 19
4 ש"ס
סה"כ באוניברסיטת ת"א
20 ש"ס
קורסי שפה ערבית ספרותית עד לרמת פטור
אוניברסיטת בן-גוריון
בין מזרח למערב: יהדות, נצרות ואיסאלם
2 ש"ס
אבני דרך בתרבות היהודית ערבית (סדרת הרצאות)
2 ש"ס
הקול המזרחי בספרות העברית
2 ש"ס
תיאוריות במאה ה-20 – מניטשה עד דרידה
4 ש"ס
סה"כ באוניברסיטת בן גוריון
10 ש"ס
قائمة المساقات الأساسية:
في جامعة تل-أبيب
غرب/عرب: توجّهات في الثقافة الغربية ساعتين فصليتين
המזכירות משותפת עם מזכירות החוג לספרות:
בנין גילמן, חדר 358, טל' 03-6409689, 03-6409502
קבלת קהל:
ימים א', ג' ו- ד', שעות 13:30-10:00
יום ב' שעות 15:00-10:00
תשלום שכר הלימוד וקבלת שירותים
שכר הלימוד משולם לאוניברסיטת האם בה נרשם הסטודנט כנהוג בכל מוסד ומוסד. סטודנט בתוכנית יהיה פטור מכל תשלום בגין לימודיו באוניברסיטת בן-גוריון השותפה לתוכנית, ויהיה זכאי לקבל את כל השירותים הניתנים שם (כגון: ספריה, כרטיס נבחן).
تسديد رسوم التعليم وتلقّي الخدمات
تُدفع رسوم التعليم للجامعة الأم كما معمول به في جميع المؤسسات. الطلاب المنتسبون لهذا البرنامج في جامعة تل-أبيب معفيون من رسوم للتعليم في جامعة بن-غوريون، ويحق لهم تلقي جميع الخدمات المتوفّرة فيها (مثل استخدام المكتبة وبطاقة ممتحَن).
כשכתבתי את השיר הזה, לפני ארבע עשרה שנים, קראתי לו "הערבית שלי אילמת". רק כמה חודשים אחרי שכתבתי אותו הבנתי שבעצם הוא מתחיל במילים "הערבית שלי". בפעם הראשונה בחיי יכולתי לומר שהערבית היא גם שפתי, היא שלי, היא שפת אמי, גם אם היא לא עברה אלי מאמי.
השיר נולד מתוך תחושת החנק הזאת, של שפה קרובה, שהיא חלק ממך, חלק הנפש, אבל שאינך יודע אותה והיא נחנקת בתוכך, מוסתרת. שפה שעיקר קיומה בקללות, ובהן היא למעשה מקללת את עצמה, מודיעה לרגע על קיומה עדיין, כי מחיקה מוחלטת היא בלתי-אפשרית, אבל באותו רגע של קיום וגילוי היא מוסיפה גם על מחיקתה. שפה הישנה כאותם פועלים חסרי רשיון המהגרים לעיר הגדולה וישנים במקלטיה הנסתרים, מפחד המשטרות, שפה המסתתרת אפילו מבני המשפחה, למרות שגם אצל כל בני המשפחה האחרים היא קיימת, היא הסוד הגלוי-נסתר של המשפחה, שלעיתים לא מדובר בתוך המשפחה, ולעיתים לא מדובר מחוץ למשפחה.
אמי נולדה בבגדאד בשם סַמִירָה קַחְטַאן, ושפתה הראשונה היתה הערבית-היהודית-הבגדאדית. לישראל היא הגיעה בגיל חמש, ולמדה את העברית, שפת הארץ החדשה, קודם להוריה. הם כמובן הכירו מעט עברית עוד קודם לכן, מילים רבות מהעברית נכנסו לערבית-היהודית, וסבי גם הכיר את התפילה, אבל היתה זאת עברית אחרת, שונה בתחבירה, באוצר המילים שלה, ואף במבטאה: הם הכירו מילים עבריות שמבטאים את אותיותיהן כמו שמבטאים את אותיות הערבית במבטא היהודי-עיראקי. הערבית היתה מבחינתם שפה יהודית, יחד עם העברית והארמית.
כשהיתה אמי בת עשר הגיע המחנך מבית הספר אל ביתה וביקש מהוריה שיפסיקו לדבר איתה ערבית. סבי וסבתי לא הפסיקו לדבר עם אמי בערבית, אבל היא הפסיקה לענות להם בערבית מאותו היום. אני נולדתי אל תוך המצב הזה שבו סבי וסבתי מדברים ערבית, ואמי עונה להם בעברית. וחשבתי שזה טבעי. שאולי בכל דור מתחלפת שפה ומתחלף מבטא, ואולי גם נכדי ידברו בעתיד בולגרית או אלבנית, ואני לא אכיר את לשונם.
אולי גם בלי אותו מורה, אמי היתה מבינה שהערבית בישראל סומנה כשפת אויב, וגם כשפה נלעגת ונחותה, וזאת מתוך התנשאות של מערב על מזרח שלא נזקקה כלל להוכחה, שכדי לקבל אותה לא היה צריך להכיר בכלל את השפה ואת עושרה. לא היה נעים לילד עיראקי שהוריו ילכו עמו ברחובה של עיר ישראלית ויפנו אליו בערבית, יקראו לו "בְּדַלַכּ", ויהודים רבים למדו לשנוא את מזרחיותם וערביותם, "לתקן" את מבטאם לעברית "נכונה", כלומר אשכנזית-צברית (וכמובן שלא אשכנזית-מזרח-אירופית), לצבוע את השער לבלונד, ולבקש מן הנגנים לשבור את עוּדיהם שיהיו לגיטרות, ומן הזמרים שישטיחו את רבעי הטונים והסלסולים.
אבל כשהייתי בן שבע עשרה וחצי סבתי ילידת בגדאד, לואיז ששמה שונה בארץ לעליזה, לקתה בדמנציה, וכפי שקורה לעיתים, במצבים של שכחה, היא שכחה את העברית, שפתה השניה, וחזרה לדבר רק ערבית, שפתה הראשונה. ואז הבנתי שאין זה טבעי, ואין זה מקרי. פתאום הרחוב פלש אל הבית, פתאום לאט לאט התחוור לי איך המדינה, בהחלטות של שרים ופקידים וצבא, החליטה שלא אוכל לדבר עם סבתי בסוף חייה.
השפה הערבית לא נשכחה סתם כך בקרב דובריה היהודים, אלא היה תהליך השכחה ומחיקה מאורגן של המדינה ושל מערכת החינוך, זאת שאמורה דווקא לעודד ידע וריבוי שפות במקום חד-לשוניות ובורות. מיליון יהודים דיברו ערבית ב-1948, וכיום רק כמה עשרות אלפים. אך מחיקה אף פעם לא יכולה להיות מוחלטת, ותמיד היו כאלו שדבקו בשפה ובתרבות, בבית-הכנסת וביצירה הספרותית והמוזיקלית ובחיים עצמם, והיו מי שהצביעו על סימני המחיקה האלימים.
הארץ הזאת תהיה בסוף דו-לשונית, עברית-ערבית. זה יקח עשר שנים או חמישים שנה או שבעים שנה, אבל זה יקרה. לשפה ולמקום ולחיים יש כוח משלהם שהחוקים והדיכוי והכיבוש וההפרדה והגזענות יכולים רק לעכב, אבל לא למנוע.
בואו נעשה זאת בעצמנו. התשובה הנכונה לרגע הזה של חוק הלאום היא מיליון יהודים אשר חוזרים ללמוד ערבית ואחר כך לדבר ערבית, מי מאיתנו שחוזר לשפת הוריו וסבותיו, ומי שלומד את שפת הארץ, שפת ירושלים וחיפה ויאפא, שפת השירה והמוזיקה והיופי.
בואו נדרוש היום שכל בתי-הספר העבריים יילמדו ערבית, מדוברת וספרותית, אם לא מכיתה א' עד י"ב אזי מכיתה ב' עד י"א, ממש כפי שמלמדים בבתי-הספר הדו-לשוניים, "יד ביד", ומוכיחים שזה אפשרי.
נתחיל לשחרר את עצמנו מן הכבלים וההפרדה שהמדינה הקיפה אותנו בהם, ונלמד שרק שותפות ערבית-יהודית יכולה לשנות את החיים בארץ הזאת, לשים קץ לדיכוי ולכיבוש ולפעול למען שיוויון, דמוקרטיה ופתרון פוליטי.
אויויוי, בנט וכחלון אומרים שחוק הלאום (או בשמו הארוך "חוק היסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי") חוקק בחיפזון בשנים האחרונות, ורק בטעות לא התייחס לדרוזים.
לבקשת בנט וכחלון החוק יתוקן בזמן הקרוב, ומעתה יכתב בו:
1) עקרונות יסוד.
(א) ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי. מעולם לא חי העם היהודי בארץ אחרת, ומעולם לא חי בארץ ישראל עם אחר.
(ב) חל איסור חמור לקרוא לארץ בשמות אחרים מלבד ארץ ישראל: לא כנען, לא פלסטין ולא PALESTINE. השמות ארץ הקודש, ארץ הצבי וארץ ציון יותרו רק בשימושים לא אירוניים על ידי יהודים שנימולו באופן אורתודוכסי].
(ג) מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ורק של העם היהודי. לא יותר ליהודים להקים מדינת לאום במקום אחר, ולא יותר ללא-יהודים להקים מדינת לאום בארץ ישראל.
(ד) מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית בארץ ישראל ייחודי לעם היהודי, ולא יינתן לערבים. עם זאת, מיעוטים שמסכימים לא להיות פלסטינים ומשרתים בצה"ל (להלן דרוזים, מעמדם של הבדווים ואחריהם של הארמים יבחן בעתיד) יקבלו משואה להדליק ביום העצמאות, והנשיא יברך אותם ביום הזיכרון לחללי צה"ל.
(ה) לא היתה נכבה. ואם היתה נכבה, היא היתה באשמת הפלסטינים. ואם הם יתנהגו כך שוב – תהיה עוד נכבה.
(ו) אין עם פלסטיני. אין ארץ ששמה פלסטין. מדינת ישראל אינה מכירה בתרגום רבי סעדיה גאון לתורה כמקור אמין לשימוש יהודי בשם זה.
2) סמלי המדינה.
(א) בנימין נתניהו.
3) בירת המדינה.
(א) ירושלים השלמה והמאוחדת והגדולה היא בירת ישראל.
(ב) הממשלה תפעל לכך שכמה שפחות ערבים יחיו בירושלים.
(ג) כפי שאין להשתמש בשם פלסטין באף מסמך רשמי או שאינו רשמי במדינת ישראל, ואין לכתוב או לומר את המילה נכבה, כן אין לכנות את בירת ישראל בשם אל-קדס או אל-קודס או אל-קוץ.
(ד) הממשלה תודה לדונאלד טראמפ על פעילותו למען ירושלים, ותקרא למקומות מרכזיים בעיר על שמו, כגון "העיר העתיקה על שם דונאלד טראמפ".
4) שפה.
(א) עברית היא שפת המדינה, והיא שפתו האחת והיחידה של העם היהודי. יהודים דיברו ערבית-יהודית ויידיש וארמית וספניולית רק בטעות, מכורח נסיבות היסטוריות מצערות.
(ב) אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה, כי ממילא לא ניתן לה מעמד בפועל לפני תחילתו של חוק-יסוד זה.
5) התיישבות אשכנזית.
(א) המדינה רואה בפיתוח התיישבות אשכנזית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה.
6) מיקומה של מדינת ישראל.
(א) מדינת ישראל תפעל לכך שגיאוגרפים בכל העולם יכירו בכך שהיא נמצאת באירופה, ותפעל ללמד זאת בכל מוסדות ההשכלה, הנמוכה והגבוהה, שבפיקוחה. כמו כן יוטל על הנשיא להביא לידיעת העולם שמדינת ישראל היא מדינה מערבית, וחלק מן הציביליזציה היהודית-נוצרית אשר מגנה על האירופאים הפחדנים מההשתלטות של המוסלמים.
البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية
يدعوكم لمؤتمر:
المسألة العربية-اليهودية:
اللغة، الدين والهويات
ביום שני, ה-30.4.2018,
אולם 206, בניין משפטים, אוניברסיטת תל-אביב
يوم الاثنين، 30 نيسان/أبريل 2018،
قاعة رقم 206، كليّة الحقوق، جامعة تل-أبيب
במסגרת הכינוס השנתי של התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית בחוג לספרות, לכבוד מורנו פרופ' ששון סומך, חוקר בכיר ומתרגם ספרות ושירה ערבית, במלאות לו שמונים וחמש שנה, אנחנו מבקשים לבחון מחדש את השאלה הערבית-היהודית מצדדיה השונים, כשאלה על יחסים וקשרים בין דתות, תרבויות, לשונות, ספרויות וזהויות בתוך המסגרת הרחבה של התרבות הערבית, וזאת מתוך מבט על ההווה וגם על העבר, אל העידן הקולוניאלי והמצב הפוסטקולוניאלי.
سيتطرّق المؤتمر السنوي لبرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية للعام 2018، والذي سيعقد لشرف البروفيسور ساسون سوميخ، أحد أعمدة هذا الحقل في البلاد والذي يحتفل بعيده الخامس والثمانون، للمسألة العربية اليهودية من زواياها المختلفة: كمسألة العلاقات بين الأديان والثقافات واللغات والآداب والهويات في نطاق الثقافة العربية الواسعة، مع الأخذ بعين الاعتبار تموقع الهويات والثقافات في الزمن الحاضر وفي سياقات قومية ودينية، وأيضًا تموقع هذه الهويات في الماضي الكولونيالي وما بعد الكولونيالي.
9:30-10:00 התכנסות וקפה
9:30-10:00 تجمّع واستقبال
11:30-10:00 בין דין לדת
יו"ר: פרופ' גלילי שחר
• ד"ר לינא סלאימה: Comparing Jewish and Islamic Law
• ד"ר אפנאן מסארוה סרור: נשות המסגד: למידה חתרנית של ידע דתי
• ד"ר ג'וני מנסור: הנוצרים בארץ הקודש בין ענייניהם הלוקאליים לעניינים אזוריים
11:30-10:00 بين الأديان
رئيس الجلسة: بروفيسور جليلي شاحار
• د. لينا سلايمة: مقارنة القانون اليهودي والإسلامي
• د. أفنان مصاروة سرور: نساء المسجد: التعليم الدينيّ المحنّك
• د. جوني منصور: مسيحيو الأرض المقدسة بين شؤونهم المحلية والشأن الإقليمي
הפסקת קפה 11:45-11:30
استراحة 11:45-11:30
13:15-11:45 מה שלא עובר בתרגום
יו"ר: ד"ר מנאר מח'ול
• ד"ר נדים כרכבי: דת, אתניות ושפה ב"מוזיקה ערבית" בישראל
• ד"ר ורד מדר: תרבות בעל-פה ומרחב יהודי בערבית
• ד"ר הודא אבו מוך: תרגום מערבית לעברית ככלי לייצוג האחר
13:15-11:45 مسألة الترجمة
رئيس الجلسة: د. منار مخّول
• د. نديم كركبي: الدين، الاثنية واللغة في "الموسيقى العربية" في إسرائيل
• د. فيرد مدار: ثقافة شفوية وحيّز يهودي بالعربية
• د. هدى أبو مخ: الترجمة من العربية للعبرية كأداة لتمثيل الآخر
הפסקת צהריים 14:15-13:15
استراحة غداء 14:15-13:15
15:45-14:15 זהויות ומסכות
יו"ר: ד"ר בני נוריאלי
• גב' מהא נקיב: האינטרס הציוני: בין רעיון כור ההיתוך לתחיית תרבויות עתיקות
• ד"ר הדס שבת-נדיר: לפרק את מושג המסורת: על "ערים של מטה" לשמעון אדף
• ד"ר אלמוג בהר: מה מזרחי ביהודי-הערבי? ומה יהודי-ערבי במזרחי? – בעקבות פרופ' ששון סומך
15:45-14:15 هويات وأقنعة
رئيس الجلسة: د. بيني نوريئيلي
• السيّدة مهى نقيب: المصلحة الصهيونية: بين فكرة بوتقة الصهر وإحياء ثقافات غابرة
• د. هداس شبات-ندير: تفكيك مصطلح العادات: عن "مدن الأسفل" بقلم شمعون أدف
• د. الموج بيهار: ما الشرقي في اليهودي-العربي؟ وما اليهودي-العربي في الشرقي؟ – في أعقاب بروفيسور ساسون سوميخ
הפסקת קפה 16:00-15:45
استراحة 16:00-15:45
17:30-16:00 מישהו כאן מדבר ערבית-יהודית?
יו"ר: ד"ר אלמוג בהר
• גב' זהייה קונדוס: השפה היפואית בין הבקע הקולוניאלי לאפשרות פוסטקולוניאלית
• גב' עדי קיסר: וְאֶת כֹּל מָה שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי / אֶת כֹּל מָה שֶׁלֹּא דִּבַּרְתִּי / אֲנִי כּוֹתֶבֶת
• גב' ענבל ג'משיד: לא דיברנו מספיק על המזרח
17:30-16:00 من يتكلّم اليهودية-العربية هنا؟
رئيس الجلسة: د. الموج بيهار
• السيّدة زهيّة قندس: اللغة اليافاوية بين الكسر الكولونيالي والامكانية ما بعد الكولونيالية
• السيّدة عدي كيسار: وكل ما لم أفهمه / كل ما لم أقل / أنا أكتب
• السيّدة عنبال جمشيد: لم نتكلّم كفاية عن الشرق
דברי הבודהה – תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים, תרגום מפּאלי, הערות והקדמה: קרן ארבל, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 2016.
הבודהיזם הפך זה מכבר מוכר בעברית ומעורר את סקרנותם של רבים: מתרגלי מדיטציה, מטיילים להודו, סטודנטים באוניברסיטאות ומחפשי דרך. דומה שמכל הדתות ה"זרות" הוא זוכה ללגיטימיות הרבה ביותר של מחפשים יהודים, אולי דווקא בשל המרחק ממנו, בשונה מן הנצרות והאסלאם, שהיו "האחר הקרוב" ליהדות וחלקו עמה היסטוריה משותפת, ואולי גם מכיוון שהוא נתפס כפילוסופיה וכדרך חיים ותרגול, ולא דת במובן רגיל. דבריו של הבודהה עצמו, בדרשותיו, המתינו לעומת זאת זמן רב עד שהגיעו אל העברית. פה ושם תורגמו בעבר קטעים או ציטוטים מהדרשות, אבל עתה רואה אור לראשונה תרגום מקיף למבחר מדרשותיו של הבודהה כפי שהועלו על הכתב בשפה העתיקה של הקאנון הבודהיסטי, הפּאלי (בשונה מן הסנסקריט, המוכרת מן הקאנון ההינדואיסטי).
הבודהה (זה שהתעורר), שנודע גם כסידהארתה גאוטמה וכשאקימוני (החכם בן שבט השאקיה), מתגלה בדרשותיו כמורה מסור המבקש ללמד את החוכמה שגילה ולשחרר את בני האדם מן הסבל שבו הם לכודים. הוא מתגלה כחכם המעדיף את הרצינות, הישירות והדיוק, המחלק כל הסבר בנוגע לתופעה או טענה לכמה חלוקות משנה. את ההומור והלימוד דרך סתירות ופרדוקסים הוא משאיר רוב הזמן לחכמי הדאו בסין ולחכמי הזן ביפן, ואת הסיפורים הוא מותיר רוב הזמן לסיפורי הג'אטאקה (סיפורי הלידות הקודמות של הבודהה בכל הגלגולים שהתגלגל), שהתפרסמו זמן רב לאחר מותו. בדרשות הוא רק יזכיר בקצרה: "כאשר התודעה היתה כזאת… כיוונתי והפניתי אותה לעבר הידיעה הישירה בדבר זיכרון חיים הקודמים. זכרתי אינספור חיים קודמים, כלומר לידה אחת, שתיים… מאה אלף; אינספור תקופות שבהן היקום התכווץ, אינספור תקופות שבהן היקום התפשט, אינספור תקופות שבהן היקום התכווץ והתפשט. [נזכרתי]: שם שמי היה כזה, השתייכתי לשבט הזה, המראה שלי היה כזה, המזון שלי היה כזה, חוויות העונג והכאב היו כאלו, תוחלת חיי היתה כזו" (עמ' 72).
לפי רוב הערכות, הבודהה חי במאות ה-6 וה-5 לפני הספירה, באזור שבין דרום נפאל של ימינו לצפון הודו. במאה הראשונה לפני הספירה הועלתה על הכתב אסופת הדרשות, שעל פי המסורת הובאה במאה השלישית לפני הספירה לסרי לנקה, והמשיכה לעבור במשך מאות שנים בעל-פה. כמובן שאנחנו לא יכולים לדעת מה השתנה בדרשות שעברו בעל-פה מזמן הבודהה ועד שעלו על הכתב, אך אסופה זאת עומדת ביסוד המסורת הבודהיסטית בסרי לנקה, בורמה, תאילנד, לאוס וקמבודיה, והיא מהווה את הקאנון הבודהיסטי המוקדם ביותר. המתרגמת קרן ארבל בחרה באופן מקיף מן הדרשות ותרגמה אותן בבהירות רבה, ההולמת את לשונו של הבודהה, וכך היא מאפשרת לנו להכיר סוף סוף שלב מוקדם זה של הבודהיזם.
מה לימד הבודהה? בדרשה בחורשת עצי הסימספא מסופר שהחזיק הבודהה כמה מעלי העצים ושאל את הנזירים: "מה דעתכם, נזירים, היכן יש עלים רבים יותר, בידי או על עצי הסימספא שמעלינו?". הנזירים ידעו לענות שמספר העלים על העצים גדול לאין שיעור ממספר העלים שבידיו, והבודהה השיב: "כך בדיוק, נזירים, מעט הוא מה שביטאתי בפניכם, לעומת עושרן של הידיעות הישירות והמיוחדות שהשגתי. ומדוע לא ביטאתי אותן באוזניכם? משום שאין הן מועילות, אין הן שייכות לעיקרי חיי התרגול הרוחני, הן אינן מובילות להתפכחות, לדעיכת ההשתוקקות, להפסקה, לשלווה, לידיעה ישירה ומיוחדת, להתעוררות מלאה, לניבאנה (נירוונה)" (עמ' 39).
הבודהה מסביר שכמורה הוא לימד את דרך החיים הראויה לביטול הסבל האנושי, ולכן לא יכול היה, ואולי לא צריך היה, לגלות את כל האמיתות שהתגלו לו אך שאינן קשורות באופן ישיר למטרת הלימוד שלו, והוא העדיף רק את אלו שיסייעו לבני האדם. חשבו על ההקבלה אצל החכם הסיני קונפוציוס, שכאשר נשאל על המוות ענה כי התלמיד עדיין לא למד הכל על החיים, ומדוע יבקש כבר כעת, לפני סוף החיים, ללמוד על המוות?
את כל מה שהוא לימד מחלק הבודהה לארבעה חלקים: "נזירים, מה כן לימדתי אתכם? זה אי-נחת, חוסר סיפוק וסבל – לימדתי; זה מקור האי-נחת, חוסר הסיפור והסבל – לימדתי; זו הפסקתו של האי-נחת, חוסר הסיפוק והסבל – לימדתי; זו הדרך להפסקת האי-נחת, חוסר הסיפור והסבל – לימדתי" (עמ' 40-39); ארבע האמיתות האצילות (בתרגום הנוכחי: ארבע אמיתות האצילים) חוזרות פעמים רבות בדרשות, ומושתתות, כפי שמעירה המתרגמת, על מודל רפואי: לימוד תסמיני המחלה – הסבל, לימוד מקורות המחלה – ההשתוקקות, האבחנה – אפשר לרפא את מחלה, הטיפול – כיצד ניתן להפסיק את ההשתוקקות, וכך למנוע את הסבל.
באחת הדרשות מתואר שאחד מתלמידי הבודהה לא היה מרוצה מתשובותיו של המורה. לדברי התלמיד: "יש תיאוריות מסוימות שהמבורך (הבודהה, א"ב) לא הבהיר, הוא הניח להן והתעלם מהן: 'העולם נצחי והעולם אינו נצחי; העולם סופי והעולם אינסופי; הנפש זהה לגוף, והנפש דבר אחד והגוף דבר אחד'" (עמ' 157). לאחר מכן ביקש התלמיד מן הבודהה שיענה לו מה היא התשובה שלו, ואמר שאם הוא אינו יודע את התשובה, אז לא ראוי שיהיה המורה שלו. בתגובה הסביר הבודהה שסירב להצהיר מה נכון ומה לא נכון בעניינים אלה: "מפני שאין הם מועילים… אין הם שייכים לעיקרי חיי התרגול הרוחני, להתפכחות, לדעיכת ההשתוקקות, להפסקה, לשלווה, לידיעה ישירה ולהתעוררות מלאה. הם אינם מובילים לניבאנה (נירוונה)" (עמ' 163). החיים של מי שמבקש להשתחרר ולהתעורר דורשים ריכוז, ושאלות חסרות חשיבות או חסרות מובן עלולות להסיח את הדעת. מעניין מה היה אומר הבודהה בעידן שלנו, שבו התקצר הריכוז עד מאוד ורבו הסחות הדעת למכביר – האם אפשר לעשות מדיטציה כשבכיסך פלאפון חכם? האם אפשר להשתחרר ולהודיע על כך בפוסט בפייסבוק?
לדברי הבודהה: "דומה הדבר לאדם שנפגע מחץ המרוח בשכבה עבה של רעל, האומר לחבריו, לידידיו הקרובים, לקרובי משפחתו ולשארי בשרו, שדאגו להביא רופא כדי שיוציא את החץ: אינני מתיר לכם להוציא את החץ הזה, עד אשר אדע אם האדם שפגע בי הוא מהלוחמים או מהברהמינים, מהאיכרים או מהמשרתים" (עמ' 160). במשל זה הבודהה הוא כמובן הרופא.
הבודהה ביקש ללמד את תלמידיו להימנע מהיקבעות והיצמדות לדברים השונים, מתוך הבנה כי "כל מה שמטבעו להתהוות, מטבעו גם להיפסק" (עמ' 36), והוא מנה, כפי שמתואר באחרית הדבר של הספר, חמישה מצרפים, המבנים את תחושת העצמי הקבוע שלנו: הגוף, התחושות, התפיסות, הדפוסים המנטליים וההכרה (עמ' 378). לדברי הבודהה: "אפשר לנסות להחזיק בחפצים – חפצים קבועים, תמידיים, נצחיים, שלעולם לא יהיו נתונים לשינוי. אך האם אתם רואים חפצים מסוג זה?" (עמ' 59); מכיוון שאין דבר שהוא קבוע או נצחי או חסר שינוי מציע הבודהה לבני-האדם: "נטשו את מה שאינו שלכם. כאשר זה יינטש, הדבר יוביל לשמחה וייטיב עמכם לאורך ימים. ומה אינו שלכם, נזירים? הגוף אינו שלכם… התחושה אינה שלכם… התפיסה אינה שלכם… הדפוסים המנטליים אינם שלכם… ההכרה אינה שלכם…" (עמ' 64). נטישת תחושת האני הקבוע תשחרר את האדם מההיקבעות, מהפחד משינוי, מחולי וממוות: "אם אנשים יאספו עלים… בחורשת ג'טה וישרפו אותם… האם תחשבו: אנשים אלה לוקחים אותנו, שורפים אותנו ועושים בנו ככל העולה על רוחם?" (עמ' 65-64).
האני, על פי הבודהה, אינו רציף, מהותי או נצחי, והבודהה מונה רשימה של השקפות על האני שבעיניו הן חסרות שחר כמו: "האני שלי קיים… האני שלי אינו קיים… אני תופס את האני רק על ידי האני… אני תופס את הלא-אני רק על ידי האני… אני תופס את האני רק על ידי הלא-אני" (עמ' 44). על כן יש שאלות לא ראויות שאדם לעיתים שואל את עצמו, ואלו פוגעות במיקוד התודעה: "האם הייתי קיים בעבר? האם לא הייתי קיים בעבר? מה הייתי בעבר? איך הייתי בעבר? אחרי שהופעתי בעבר, מה הייתי? מה אהיה בעתיד? מה לא אהיה בעתיד? כיצד התקיים בעתיד? אחרי שהופעתי, מה אהיה בעתיד?… האם אני באמת [קיים], האם אינני באמת [קיים]? מה אני? היצור הזה, מאין הגיע? לאן מועדות פניו?" (עמ' 43). הבודהה האמין שעל-ידי לימוד ניתן לחלץ את בני האדם מן הבורות, ושהידיעה בצירוף התרגול הנכון ומיקוד התודעה הרחק מן המסיחים יוכלו לכבות את ההשתוקקויות המובילות לסבל ולשחרר את האדם.
הבודהה ראה את עצמו או את התורה והדרך שהציע כרפסודה אשר מי שהשתמש בה כדי לחצות מקווה מים מן הגדה האחת אל הגדה השנייה שוב אינו זקוק לה: "נזירים, אני אלמדכם איך הדהמה (דהרמה; דהמה היא תופעה בפאלי, אך הכוונה כאן לתורת הדהמה של הבודהה, כלומר לארבע האמיתות האצילות המיועדת לשחרור התלמיד, א"ב) דומה לרפסודה, כלומר, היא נועדה לחצייה ולא לאחיזה" (עמ' 55). כך סיפר הבודהה לתלמידיו: "נניח כי אדם הנודד וצועד בדרך ראשית רואה מקווה מים גדול, שגדתו הקרובה מסוכנת ומפחידה ואילו גדתו הרחוקה בטוחה ולא מפחידה, אך אין בנמצא סירה שאיתה יוכל לחצות את המים לגדה או השניה, או גשר גבוה שעליו יוכל לעבור מצד אחד לצד השני. לכן הוא יהרהר כך… אולי אאסוף עשבים, זרדים וענפים, אקשור אותם יחד ואבנה רפסודה? באמצעות רפסודה זו, ובאמצעות מאמץ ברגליי ובידיי, אוכל לחצות בבטחה לצד השני… לאחר מכן, אף שהצליח לחצות את המים ולהגיע לגדה השנייה, ייתכן שהוא יהרהר כך: רפסודה זו הועילה לי מאוד… אולי אעמיס את הרפסודה הזאת על הראש או על הכתפיים, וכך אוכל ללכת לאן שחפצה נפשי? מה אתם חושבים, נזירים, האם איש זה עושה שימוש נכון ברפסודה?" (עמ' 56). הנזירים עונים שלא, והבודהה ממליץ להשאיר את הרפסודה במים או על החוף: "נזירים, כאשר תבינו כי הדהמה (דהרמה) דומה לרפסודה, עליכם לנטוש אפילו את הדהמה הזו, על אחת כמה וכמה את מה שאינו הדהמה" (עמ' 57). כמובן שדמותו של הבודהה התקדשה והפכה בסופו של דבר לאובייקט לפולחן במקדשים הבודהיסטיים, אך הדרשות מציעות לשוב אל הרגע הרדיקלי שבו מציע הבודהה להשתחרר מהכל, גם ממנו.
הבודהה לעג למי שביקש ללמוד את דרשותיו כספרות ולא כחוכמה, כאובייקט מחקר אקדמי ולא כדרך חיים המחייבת גם פרקטיקה ותרגול: "יש אנשים שחצנים שרכשו מומחיות בדהמה (דהרמה): הם בקיאים בדרשות, בבתי השיר והסיפורת, בהסברים, בשירים, באמירות, בביטויים, בסיפורי הלידות הקודמות [של הבודהה], בסיפורים יוצאי הדופן ובשאלות והתשובות. ואף שהם בקיאים בדהמה, הם לא בחנו את משמעותה באמצעות החוכמה… הם בקיאים בדהמה רק כדי למתוח ביקורת ולנצח בוויכוחים. לכן הם אינם חווים את המטרה שלשמה הם רכשו להם מומחיות בדהמה" (עמ' 54). הבודהה ממשיל סוג לימוד זה לניסיון ללכוד נחש בגופו או בזנבו, שאז יכול הנחש להכיש את התופס אותו, לעומת הלימוד הנכון, הדומה לאחיזת הנחש בצווארו או בעזרת מקל בצורת רגל תיש. על כן המתרגמת ואסף סטי אל-בר צירפו לספר גם אחרית-דבר מרתקת, הקושרת באופן חשוב בין ההגות לתרגול במה שלימד הבודהה, כדי שיוכל הקורא המעוניין לאחוז היטב בנחש.
תרגום זה, לצד תרגומו של צחי פרידמן למבחר מן האופנישדות והברהמנות מסנסקריט לעברית (2014), מרחיבים מאוד את אופקיו של הקורא העברי בכל הנוגע למקורות הראשוניים המוקדמים של דתות הודו. כל אלה, לצד תרגומים מן השנים האחרונות לדאואיזם הסיני ("הספר האמיתי של פריחת הדרום" מאת ג'ואנג דזה בתרגום דן דאור; "ספר הדאו" מאת לאו דזה בתרגום של דן דאור ויואב אריאל) ולזן היפני ("ספר הזן של ג'ושו" ו"קול היד האחת" בתרגום של יואל הופמן), וכן תרגומים מן האסלאם, כגון האנתולוגיה "הסופים" שתרגמה שרה סבירי, ומבחר התרגומים מן החדית', התורה שבעל-פה של האסלאם, בספר "עולמו של הנביא מוחמד" (תרגם עמנואל קופלביץ), מרחיבים מאוד את אופקי הקוראים בכל הנוגע לדתות שונות בעולם.
התפרסם במקור ראשון, מוסף שבת, ביום שישי ה-26.1.2018
השיח המזרחי הפורח בשנים אחרונות העלה לדיון נושא שהיה במשך עשורים בגדר טאבו: מרכיבי הזהות הערבית של צאצאי העולים ממדינות ערב. תוכנית אקדמית ראשונה ללימודי תרבות יהודית־ערבית פורצת דרך גם בתחום זה
לפני חודשים אחדים, כאשר מנהיג גוש השמאל אבי גבאי מתח ביקורת על כך ששכחנו כיצד להיות יהודים, הוא זכה לתמיכה דווקא מיו"ר ש"ס אריה דרעי. "אסור לנו לשכוח שאנחנו יהודים", צייץ דרעי בטוויטר והוסיף: "כך גדלנו במרוקו. דייאלנה! (אחד משלנו)". רגע האחווה בין שני ראשי המפלגות אמנם התחיל ביהדותם, אך המשיך בזהות העדתית שלהם, שהוצגה כזהות שיש להתגאות בה. זהו דבר לא מפתיע, לאור ההתעוררות המזרחית החדשה שלה אנו עדים בשנים האחרונות: ערבי הקראת השירה "ערס־פואטיקה" שהולכים ותופסים תאוצה, תוכניות טלוויזיה כמו "עספור" ו"זגורי אימפריה", הקמת ועדת ביטון להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך ועוד. ההתעוררות מביאה עמה פן נוסף: ניתוח וחקר הזהות המזרחית עצמה, והתעמתות עם זהות נוספת החבויה בה – זהות ה"ערבי־יהודי". כלומר, בן לאומה הערבית, שדתו יהודית (בדיוק כפי שקיימים גם ערבים־מוסלמים, וערבים־נוצרים). במשך השנים היתה הסתייגות בקרב המזרחים בעיסוק בזהות זו והיא נתפסה כטאבו. קטע בסדרת הטלוויזיה "אהבה זה כואב" הדגים זאת יפה: כאשר הגיבורה האשכנזייה מגיעה לביתו של בן זוגה המזרחי, ושואלת אם בעצם הם ערבים, נוכח השפה והמנהגים השוררים בבית, היא נתקלת בתגובות צוננות.
אולם כעת העיסוק בזהות הערבית־יהודית מתעורר במקום אחר ופורץ דרך, עם פתיחת התוכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית בשיתוף פעולה בין אוניברסיטאי עם החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב והחוג ללימודים רב־תחומיים באוניברסיטת בן־גוריון, שהיא תוכנית הלימודים האקדמית הראשונה בארץ בנושא. את התוכנית ייסדו ד"ר הדס שבת־נדיר וד"ר חנה סוקר־שווגר והמשורר והסופר שמעון אדף מאוניברסיטת בן־גוריון, ופרופ' גלילי שחר וד"ר אלמוג בהר מאוניברסיטת תל אביב. לצד לימוד וחקר של טקסטים מרכזיים ביצירה היהודית־ערבית שנכתבה במשך השנים, התוכנית שמה דגש על לימודי שפה. בראיון עם שבת־נדיר, סוקר־שווגר ובהר ביקשנו להבין לעומק מהי תרבות יהודית־ערבית, מדוע מדברים עליה דווקא עכשיו, ואיך זה קשור לזהות המזרחית המתחדשת.
בהר: “תזמון התוכנית ייחודי: הדור השלישי לעולים מארצות ערב מתחיל להתעניין בזהותו, בדיוק כשהדור הראשון שנושא עמו את הידע מתחיל לחלוף מן העולם"צילום: עמית שעל
המזרחים, ביצירה ובכלל, לא אהבו את ההגדרה שלהם כערבים־יהודים.
בהר: "אף אחד לא יכחיש שהשפה שבה דיברו יהודים בעולם הערבי היתה ערבית-יהודית, והתרבות היתה יהודית־ערבית. לא תמיד אנחנו משתמשים באותה מילה לגבי שם השפה, שם התרבות ושם הזהות. למשל, הרבה פעמים שם השפה תלוי בשאלה עם מי אתה מדבר. כך לגבי יהודית־ערבית: כשדיברת עם יהודי דובר ערבית אחר קראת לשפה שלך ערבית, כשדיברת עם ערבי לא יהודי קראת לשפה שלך יהודית, ורק כשפגשת אדם שהוא לא זה ולא זה, למשל אשכנזי, היית צריך לקרוא לשפה שלך יהודית־ערבית".
וזו באמת שפה מובחנת?
בהר: "בנינו את התוכנית סביב שפה, כי דרך השפה אפשר לייצר רצף ספרותי. במשך 500 שנה יהודית־ערבית היתה וריאנט של ערבית ספרותית באותיות עבריות, לאחר מכן ועד ימינו במשך 500 שנים נוספות היא היתה וריאנט של ערבית מדוברת, כלומר בשלב הזה היא לא שפה אחת, אלא דיאלקטים שונים של ערבית בארצות שבהן חיו היהודים. התוכנית שלנו מבקשת להקיף את כולם, כי יש ביניהם קשר היסטורי".
במדינת ישראל של 2017, הצעירים רוצים פתאום לחזור ללאומיות ערבית?
בהר: "כיום, כשמישהו חושב על עצמו כערבי־יהודי זה לרוב מתוך ביקורת על הלאומיות היהודית והלאומיות הערבית, ולא מתוך רצון להצטרף ללאומיות. הוא מבקר בו בזמן את הלאומיות היהודית, שהתכחשה לו והדחיקה את זהותו, וגם את הלאומיות הערבית, שהכחישה אותו. לצעיר המזרחי אין איזו אומה ערבית שתקבל אותו לחיקה, אבל הוא גם מנסה להתבדל מהאליטה האשכנזית השלטת".
סוקר־שווגר: "בפוליטיקת הזהויות שמנוצלת לטובת המאבק בין ימין לשמאל, המדינה הזו יצקה את דמות הצבר החילוני, מחקה לחלוטין זהויות מהעבר, הן היידיש והן הערבית, וניסתה לבנות דמות אחידה. בדור השלישי הזהות הזו מתחילה לצוץ גם מהכיוון האשכנזי וגם מהכיוון המזרחי. הציונות מחקה גם את המסורת. ויש רגע שנמאס להתבייש”.
בהר: "גם בהקשר הכלכלי, נכון שרואים יותר מזרחים במוקדי כוח של תקשורת ועסקים ופוליטיקה וגם במעמד הביניים, אבל מבחינת הריבוד הכלכלי בין מזרחים לאשכנזים יידרשו אולי עוד 50 שנה לשינוי אמיתי. כך גם לגבי השינויים התרבותיים — כדי לחצות את נקודות השבר שבין ערבית לעברית נדרשים דורות של תיקון ולימוד מחדש. אני מבין את האופטימיות בעקבות זה שדרעי מצייץ מרוקו בטוויטר, אבל כמו שגברים כבר טוענים שהפמיניזם מדכא אותם, יש גם אשכנזים שטוענים שהם המדוכאים, ושניהם לא נכונים. כדי להגיע לשוויון אמיתי יעברו עוד עשורים".
להערכתכם, אם נבחר בגבאי – המזרחי שמנהיג את השמאל – זה לא יספיק?
בהר: "זה לא מספיק, צריך שינוי טוטאלי ביחסי פריפריה ומרכז".
שבת־נדיר: "צריך שתהיה עוד כניסה של מזרחים לאקדמיה, לבית המשפט".
האם אנחנו לא עדים דווקא בדור הזה לפיצול בתוך המזרחים? נדמה שחלק מהם מאמצים בהתרסה את הזהות היהודית־ערבית או מתהדרים במזרחיות כסמל סטטוס, ויש כאלו שדווקא ממחפשים את המזרחי הכל־ישראלי, כמו גבאי, להזדהות איתו.
בהר: "אני לא חושב שיש מזרחיות אחת. יש מי שבעיניהם המחאה הכלכלית־חברתית היא המרכז וחושב שצריך קודם כל לשנות את התנאים החומריים של מזרחים בעשירונים הנמוכים ובפריפריה; יש מי שהמאבק או ההנכחה התרבותית חשובים לו; יש מי שחולם על תנועות פוליטיות; ויש כאלה שמחברים בין כל התחומים הללו. יש גם מזרחים שלא מעוניינים לשים דגש על העניין המזרחי, שרוצים את המקום הכלל־ישראלי שלכאורה יאפשר להם לא להיות מתויגים. בתוך זהות מזרחית תמיד יהיה מתח בין הזהות הדתית, החרדית, המסורתית, החילונית.
"מתוך כל היהודים שהם או הוריהם או סביהם הגיעו מהעולם הערבי, אני לא בטוח שיש רוב למי שמוכן להגדיר את עצמו בכלל כמזרחי. נדמה לי שהקבוצה הגדולה ביותר רוצה להיקרא ישראלית בלבד. ברור שמי שעיניו פקוחות ורואה מה קרה פה ב־70 השנה האחרונות, עדיף לו מבחינה כלכלית ומעמדית, ומבחינת סיכויי הילדים שלו, להגיע למצב שבו כולם מוגדרים ישראלים והוא לא מוגדר בקטגוריה נוספת.
"אבל יש משמעות לתרבות ולהיסטוריה של יהודי העולם הערבי והמוסלמי, ומחיקה שלהן תהיה אובדן גדול מדי, שלא שווה את ההתקבלות הזו שיכולה לבוא דרך המחיקה. מה גם שחוויית החיים שלי מראה שהמחיקה לא מצליחה. החברה הישראלית ממיינת אותך. גם אם תגיד: אני צבר ישראלי ואין כזה דבר מזרחים ואשכנזים, תמיד יהיה מי שיזכיר לך את זה.
"ברור, עם זאת, שלאנשים שונים יש יכולת שונה להסתוות. מי ששם משפחתו או המראה או המבטא שלו מסגירים את המזרחיות — הוא הראשון שתמיד יסומן כמזרחי, ומי שלא – הוא יוכל לא להיות מסומן, ולכן גם יכול יותר לקוות שהגענו לשלב שבו כולנו ישראלים. גם אם זה נכון לגבי רבע מהמזרחים שיכולים לחמוק מהקטגוריה, זה רק מחמיר את מצבם של השלושת־רבעי הנותרים. כי הרי מי עוזב את הקבוצה? מי שמעמדו הכלכלי חזק יותר, מי שמבחינה מעמדית שיפר את מצבו, שהיה יכול להוות חלק מקבוצה שתובעת שינוי תרבותי־כלכלי. הוא עוזב ועושה לעצמו".
השימוש של פוליטיקאים כמו גבאי ומירי רגב במזרחיות ובמסורת הוא לא ניצול ציני?
בהר: "נקודת המבט מבחינתי היא כזו ששואלת את השאלה מתי אדם נזכר בהקשר המזרחי. מדובר באנשים שלא תמיד שמו את הנושא במרכז. עצם זה שאדם נזכר פתאום במזרחיות שלו, זה קורה לכולם באופן "פתאומי" כי החוויה של ההדחקה וההכחשה היא רחבה ועמוקה. אין לי טענות על כך. אבל השאלה היא מתי הם מנכיחים את הנושא במרכז, ואם הם עושים זאת בצורה שיש בה כדי לקדם אינטרסים של הציבור המזרחי, או לקדם שינוי במיקום התרבותי והכלכלי של מזרחים בישראל, או שההנכחה נועדה להיות סימבוליקה שעומדת מול משהו אחר באופן לעומתי בלבד, ולא תורמת לקבוצה.
"בדור הקודם, פוליטיקאים כמו שאול מופז וסילבן שלום היו נזכרים במזרחיותם רק כשהדיחו אותם. בחמש השנים האחרונות הפוליטיקאים נזכרים במזרחיותם עוד לפני ההדחה, וזה בהחלט מעיד על המרכזיות שלה זכה השיח המזרחי, שפתאום פוליטיקאים מבקשים לנכס אותו לפני הדחתם. לגבי גבאי, לא נראה לי שבגלגול הקודם שלו, כשר בממשלה, הנושא הזה היה מרכזי כל כך. אז אני שואל את עצמי, אם זה פתאום נולד, למה זה משמש? כרגע אנו רואים רק את הרובד הסימבולי ועדיין אי אפשר לבחון אצלו אם הוא מדבר על שינוי חומרי־כלכלי ביחס למזרחים. ביחס לאלה שכבר נמצאים בעמדות הכרעה, אני רואה רק דיבור וסימבוליקה, אני לא רואה את המעשה שמשנה משהו חומרי במציאות של אנשים. יש מי שמאמין שעצם הסימבוליקה חשובה, אבל לדעתי זה לא מספיק לאורך זמן".
לפתוח את עיני האקדמיה
הרעיון לתוכנית התחיל מהתהייה של שבת־נדיר מדוע יש תוכנית ללימודי יידיש ותוכניות דומות נוספות, ולעומת זאת בשום מקום לא מלמדים תרבות יהודית־ערבית. כשהתחילו מייסדי התוכנית לחקור את הנושא ברצינות, התגובה שקיבלו מאנשים באקדמיה, אומרת סוקר־שווגר, היתה ש"אין ממש דבר כזה תרבות יהודית־ערבית, אין מספיק אנשים טובים שיצרו בתרבות הזו”.
ההתעוררות לגבי התרבות המזרחית כמושא מחקר קיימת כבר שנים. למה התוכנית הזו הבשילה דווקא עכשיו?
סוקר־שווגר: "זה עדיין בגדר נס שזה קרה, ויש לא מעטים שמעקמים את האף. גם כשהצגנו את התוכנית מול מועצת הפקולטה, שאלו אותנו למה צריך תוכנית כזו. אבל מצד אחר, היה ברור שזה מהלך מתבקש. עד עכשיו היתה איזו נקודת עיוורון של החשיבה האקדמית, ועתה מבינים שבשלו התנאים ואין דרך לסרב לזה".
שבת־נדיר: "בתחילת דרכי באוניברסיטה למדתי את ארז ביטון וסמי שלום שטרית, יוצרים שכתבו מתוך המקום של הקרע בין התרבות האשכנזית למזרחית, והזדהיתי עם הקרע. אבל ברגע מסוים הבנתי שכל עניין הקרע כבר מובנה כמערך מחשבתי מסוים עם מונחים מערביים, שמכפיף אותי לקטגוריה מזרחית כקטגוריה נחותה. התוכנית הזו מנסה לצאת החוצה מתוך הקרע ולשאול איך להסתכל על הסיטואציה באופן אחר לגמרי. לא רק להביט על התרבות שממנה הגיעו הסבים והסבתות שלנו ולהחזיר אותה לשיח הישראלי, אלא גם להתחיל לפרוץ את הגבולות והקטגוריות בין יהודי לערבי ובעיקר גם בין מזרחיות לבין מערביות: הרי גם באירופה, במקום הכי נחות, דקה לפני המוות, היהודי הופך להיות ‘מוזלמן’, הוא חוזר לשורש המוסלמי שלו. היהודים היו המזרחים של אירופה".
בהר: "הזמן הנוכחי הוא זמן של שינוי מסוים. חלק מהדור השלישי והרביעי הצעיר מתעניין בתרבות שלו, ומצד אחר, אנחנו נמצאים בזמן שבו הדור הראשון חולף מהעולם ועמו הידע שלנו בתרבות הזו".
האם אין אלמנט של התרסה בתוכנית?
בהר: "זו שאלה של פרספקטיבה. ברור לי שיש מי שקורא את זה כהתרסה, מי שרק שומע את המילה ערבית וזו התרסה בעיניו, וודאי שערבית-יהודית. אבל אנחנו באנו כדי לאפשר לימוד של אלף שנות תרבות וציביליזציה יהודית־ערבית ושל השפה היהודית־ערבית, שלא מקבלות את המקום הראוי להן, לא באקדמיה ולא בחברה הישראלית. באנו לתקן את זה.
"החברה הישראלית ניסתה ליצור שוויון של עוני, למחוק גם את הערבית וגם את היידיש, ובמצב כזה החוויה היא שאתה תחת מתקפה וכל מה שנשאר לך הוא להשלים איתה או להתריס נגדה. אנחנו רוצים לפתוח דף חדש שבו יש לימוד משמעותי של זהותך, ואז הזהות של האחר כבר לא מאיימת עליך. השוויון שהחברה הישראלית יצרה במחיקה הוא דבר שיוצר שנאה בין קבוצות, שבסוף מגיעה למקומות עצובים מאוד. דווקא האפשרות לחזור, וללמוד, ולהבין את הערך והמשמעות של הזהות שלך, יכולה לאפשר בסופו של דבר פיוס ותיקון בטווח הארוך".
תהליך ההחזרה לשיח שאתם מתארים מתרחש ממילא בעשור האחרון, ללא מאמץ אקדמי.
בהר: "השיח צריך להיות מלווה בלימוד השפה. ידע מחודש של יהודים בערבית לא ייוולד סתם כך אלא הוא שינוי שעבורו צריך היכרות עם היצירה הערבית. צריך שיהיה קאדר של אנשים שלומדים את השפה ושיוכלו ללמד אותה אחר כך. שינוי אמיתי יקרה כשבבתי הספר ילמדו ערבית ותלמידים יוכלו לקרוא את היצירה בערבית. לקרוא את העברית של יהודי העולם הערבי זו ריאה אחת, אבל יש שתי ריאות לגוף".
לשיר בערבית מכל הלב
ב־2013 עלתה לכותרות קבוצת "ערס־פואטיקה", שייסדה המשוררת עדי קיסר. ערבי הקראת השירה שלה יצרו קול מרענן שכונה "הגל המזרחי החדש של השירה העברית". עבור רבים, הקבוצה הזו מייצגת את הצעירים המזרחים החדשים, שלא רואים במזרחיותם זהות נחותה שצריך לטשטש, אלא ייחודיות ברוכה שיש להתגאות בה. אבל אם ההתעוררות המזרחית והחזרה לשורשים הערביים מתרחשות ממילא, אולי אין צורך בתוכנית אקדמית המכוונת לאותה מטרה?
"השדה של היצירה והשדה של המחקר הם שני שדות שונים, הדברים הם משלימים ונדרשים, כמו שיש חוג לספרות עברית ויש ספרות עברית. החוג האקדמי לא הופך מיותר מעצם קיומה של ספרות עברית", אומר בהר. "המטרה שלנו בתוכנית היא לאפשר לימוד של תרבות בת אלף שנה, כלומר מטבע הדברים רוב הלימוד האקדמי אצלנו הוא של יוצרים מן העבר, ורק חלקו של יוצרים חיים. וזו מטרה שגם מתחזקת מההתעוררות המזרחית הכללית וגם מחזקת אותה. עצם זה שדברים מתעוררים והשדה התרבותי רוחש גורם לכך שסטודנטים שבאים ללמוד תואר חושבים ללמוד על הנושא".
אתם לא חושבים שאתם כופים עליהם זהות שהם מנסים להתנתק ממנה?
בהר: "זה הגיוני שאנשים מגדירים את עצמם בצורות שונות, יש לאנשים חוויות שונות וההגדרה גם תלויה בשאלה איזה דור הם — אם הם היגרו בעצמם או שהם צאצאים למהגרים. מי שביקשו בעבר לקרוא לעצמם ספרדים — חלק מהם היו דוברי ספניולית, ואחרים קראו לעצמם כך כי זה נתפס כלגיטימי יותר מלהיות מזרחי. למי שהתחנך על ברכי בית הכנסת היתה נגיעה ומשיכה למונח ספרדים, כי ההלכה היא ספרדית ואז טבעי שהכינוי הזה בולט יותר בציבור החרדי והדתי. ה'מזרחיות' היה כינוי שנכפה על המזרחים, המדינה הכניסה אותם לקטגוריה של עדות המזרח, ומאז הפנתרים השחורים זה אומץ ככינוי עצמי, כביטוי של מחאה, כניכוס של כינוי גנאי, כמו האימוץ על-ידי ז'קלין כהנוב של הכינוי לבנטינים.
"מי שאימצו את הקטגוריה 'ערבים־יהודים' היו בעיקר האליטה התרבותית בעיראק במחצית הראשונה של המאה ה־20. הכינוי 'ערבים־יהודים' הוא משהו ששייך לעבר, או שהוא תקווה לעתיד לחיבור מחודש שמסוגל לשבור את הגבולות האלה. ברור שבהווה הוא לא מתפקד באותה צורה. אבל צריך לאפשר את כל המינוחים והגדרות הזהות, וגם ביצירה יש להם תפקיד חשוב מאוד. אי אפשר לדחוס הכל למעין הכרעה דיכוטומית 'או מזרחי או ערבי־יהודי'".
אתם מוזמנים להשקה של "שירים לאסירי בתי-הסוהר" – באיחור קל של חצי שנה מאז שיצא הספר במרץ 2016.
ה-14.9, יום חמישי, 21:00, בבית אבי חי, רח' המלך ג'ורג' 44, פינת רחוב קק"ל, ירושלים.
הכניסה חופשית: לדף האירוע בפייסבוק.
*********
באירוע ישתתפו חברי להקת "אקוט" – שיבצעו את "מספיק דיברנו על אהבה" מתוך אלבומם החדש "מספיק דיברנו על אהבה",
ואת "פרחות" מתוך אלבומם הקודם "שירי קטמונים",
יוקרן הסרט "אנא מן אל-יהוד" בבימוי אהרון שם-טוב וניב חכלילי
וכן יוקרן הסרטון שיצר עמית חי כהן "שיר לאסירי בתי-הסוהר"
~~~~~~~~~~~
א.
"بِسْمِ اللَّهِ الرَّحْمَنِ الرَّحِيمِ
الْحَمْدُ لِلَّهِ رَبِّ الْعَالَمِينَ
الرَّحْمَنِ الرَّحِيمِ
مَالِكِ يَوْمِ الدِّينِ
إِيَّاكَ نَعْبُدُ وَإِيَّاكَ نَسْتَعِينُ
اهْدِنَا الصِّرَاطَ الْمُسْتَقِيمَ
صِرَاطَ الَّذِينَ أَنْعَمْتَ عَلَيْهِمْ" (سورة الفاتحة, 17-)
"בשם אלהים הרחמן הרחום
השבח לאלהים ריבון העולמים
הרחמן הרחום
מלך יום הדין
אותך נעבוד וממך נבקש עֵזֶר
נְחֵנוּ באורח מישרים
אורח אלה אשר חננת בחסדך" (סורת אלפַאתִחָה [סורת הפתיחה], 7-1 (המחצית הראשונה של פס' 7))
ב.
"قُلْ هُوَ اللَّهُ أَحَدٌ
اللَّهُ الصَّمَدُ
لَمْ يَلِدْ وَلَمْ يُولَدْ
وَلَمْ يَكُنْ لَهُ كُفُوًا أَحَدٌ" (سورة الإخلاص / التَّوْحِيد, 4-1)
"אמור: הוא אלהים אחד
אלהים עומד לעד
לא הוליד ולא נולד
ולא ישווה לו אחד" (סורת אלאִחְ'לַאץ / אלתַּוְחִיד [סורת טוהר האמונה / הייחוד], 4-1)
ד.
"أَرَأَيْتَ الَّذِي يُكَذِّبُ بِالدِّينِ
فَذَلِكَ الَّذِي يَدُعُّ الْيَتِيمَ
وَلَا يَحُضُّ عَلَى طَعَامِ الْمِسْكِينِ
فَوَيْلٌ لِلْمُصَلِّينَ
الَّذِينَ هُمْ عَنْ صَلَاتِهِمْ سَاهُونَ
الَّذِينَ هُمْ يُرَاءُونَ
وَيَمْنَعُونَ الْمَاعُونَ" (سورة الماعون, 7-1)
"הראית את זה אשר יכזב בדת
זה אשר ירחיק את היתום מעל פניו
ולא ידאג למזונו של המסכן
אוי לאותם המתפללים
אשר יסיחו דעתם מן התפילה
ויעמידו פנים כשקועים בה
וימנעו חפציהם מן המבקש" (סורת אלמַאעוּן [סורת החפץ [כלי הבית]], 7-1)
ה.
"قُلْ أَعُوذُ بِرَبِّ النَّاسِ
مَلِكِ النَّاسِ
إِلَهِ النَّاسِ
مِنْ شَرِّ الْوَسْوَاسِ الْخَنَّاسِ
الَّذِي يُوَسْوِسُ فِي صُدُورِ النَّاسِ" (سورة الناس, 5-1)
"אמור: אחסה בריבון בני האנוש
מלך בני האנוש
אלֹה בני האנוש
מרעת לחישת הנֶּחְבָּא
אשר לוחש בחזות בני האנוש" (סורת אלנַּאס [סורת בני האנוש], 5-1)
ז.
"فَسَبِّحْ بِحَمْدِ رَبِّكَ وَاسْتَغْفِرْهُ إِنَّهُ كَانَ تَوَّابًا" (سورة النصر, 3)
"ושבח תהלת רבונך ובקש מחילה לפניו, כי הוא מקבל את השבים אליו" (סורת אלנַּצְר [סורת הנצחון], 3)
ח.
"الَّذِي أَطْعَمَهُمْ مِنْ جُوعٍ وَآَمَنَهُمْ مِنْ خَوْفٍ" (سورة قريش, 4)
"המאכילם שלא ירעבו ומבטיחם שלא יפחדו" (סורת קֻרַיְש, 4)
ט.
"اقْرَأْ بِاسْمِ رَبِّكَ الَّذِي خَلَقَ
خَلَقَ الْإِنْسَانَ مِنْ عَلَقٍ
اقْرَأْ وَرَبُّكَ الْأَكْرَمُ
الَّذِي عَلَّمَ بِالْقَلَمِ
عَلَّمَ الْإِنْسَانَ مَا لَمْ يَعْلَمْ
كَلَّا إِنَّ الْإِنْسَانَ لَيَطْغَى
أَنْ رَآَهُ اسْتَغْنَى
إِنَّ إِلَى رَبِّكَ الرُّجْعَى
أَرَأَيْتَ الَّذِي يَنْهَى
عَبْدًا إِذَا صَلَّى
أَلَمْ يَعْلَمْ بِأَنَّ اللَّهَ يَرَى" (سورة العلق, 10-1, 14)
"קרא בשם רבונך אשר ברא
ברא את האדם מדם קרוש
קרא ורבונך הוא הנדיב מכל
אשר לימד בקולמוס
לימד את האדם מה שלא ידע
אבל האדם נהג בשחץ
ראה עצמו כמי שאינו זקוק לדבר
אך כולם שבים אל רבונך
הראית מי שיאסור
על עבד להתפלל?
האם אינו יודע כי האלהים רואה הכל?" (סורת אלעַלַק [סורת הדם הקרוש], 10-1, 14)
~~~~~~~~~~~~
הבאתי כאן נוסח עברי ולא תרגום, גם בשל חוסר האפשרות מן הבחינה התיאולוגית העמוקה לתרגם ספר קדוש, חוסר אפשרות המותירה אותנו רק עם האפשרות להציע לפסוקיו פשר או פרשנות בשפה אחרת מן המקור, תַפְסִיר בערבית, וגם בשל כך שקיימים כבר חמישה נוסחים של הקוראן בעברית, של צבי חיים הרמן רקנדורף (1857), יוסף יואל ריבלין (1936), אהרון בן-שמש (1971), אורי רובין (2005/2016) וסובחי עלי עדוי (2015), ואת רוב הפתרונות בהרקת הקוראן הערבי לנוסח העברי הנוכחי אפשר היה למצוא ביניהם, ורק במעט מן המקרים אחזתי בנוסח שאינו מצוי אצל אף אחד מהם.
הפסוקים המתורגמים כאן הם חלק מ"פסוקי ההסכמה", פסוקי הקוראן שאין אנו היהודים חלוקים בהם על המוסלמים. וידוע שהעתיקו היהודים כמה וכמה עותקים מן הקוראן של המוסלמים באות עברי, וכן בספר הפואטיקה שלו, בערבית-יהודית, מצטט ר' משה אבן עזרא מן הקוראן כדי ללמד את פרחי השירה העברית כיצד לכתוב שירה, וכן לעיתים קראו יהודים לספר מקרא שלהם בדיבור ערבי קוראן. וחכמים התירו לפתוח ספרי קוראן ולקרוא בהם, ולהשתמש בנוסחת הפתיחה של הקוראן, שהיא משותפת לכל המאמינים, ואינה נכונה למוסלמים בלבד או ליהודים בלבד, כפי שאברהם אב זקן לכולנו ואינו יהודי או מוסלמי, ואלוהים אל אחד לכולנו, ולכן היה הרמב"ם פותח רבים מספריו בנוסח העברי "בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (בראשית כ"א, ל"ג, "באסם אללה רב אלעאלם" על-פי תפסיר רס"ג), ולכן החכם רבנו נתנאל בירב פיומי פותח ספרו בֻּסְתַאן אלְעֻקוּל, הוא "גן השכלים", בלשון "בִּסְמִאללַּה אלרַּחְמַן אלרַּחִים", "בשם אלהים הרחמן הרחום", הבא מן הקוראן שלהם ואין מדבר אחריו להורות שעבר על דבר מן הדברים.
שולחן עגול לדיון על התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית לתואר ראשון שתתחיל לפעול באוקטובר 2017 באוניברסיטת בן-גוריון ובאוניברסיטת תל-אביב, בקונגרס העולמי למדעי היהדות ביום ראשון ה-6.8 בין 14:30 ל-16:30 בהר הצופים בירושלים (חדר 2605)
משתתפים:
יושבת ראש: פרופ' ליאת קוזמא
פאנל: פרופ' גלילי שחר, ד"ר הדס שבת נדיר, ד"ר אלמוג בהר
~~~~~
البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية / התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית:
האם הערבית היא שפה יהודית?
האם העברית היא שפה פלסטינית?
מה בין התרבות היהודית בעולם הערבי לאורך יותר מאלף שנה לתרבות המזרחית העכשווית בישראל?
מה שכחנו מן החיבורים שבין היהדות לאסלאם שנוצרו בתרבות הערבית-היהודית?
מה מיוחד בדו-לשוניות העברית-ערבית של היצירה התרבותית הערבית-יהודית, והאם ניתן למצוא דמיון בינה לבין הדו-לשוניות ביומיום וביצירה של פלסטינים בישראל?
ולמה עד שנת 2017 מעולם לא נפתחה תכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית באוניברסיטאות בישראל, ולמה אנחנו פותחים את התכנית דווקא עכשיו?
כיצד התרבות הערבית-יהודית מאתגרת את התרבות הישראלית, ואת ההפרדות הנוכחות לעיתים גם באקדמיה בין עברית לערבית, בין יהודים לערבים, בין מסורת למודרנה ובין קודש לחול?
***
התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית היא תכנית לימודים חדשה לתואר ראשון, המוקמת כתכנית בין-אוניברסיטאית, בשיתוף של אוניברסיטת תל-אביב, החוג לספרות, ואוניברסיטת בן גוריון בנגב, המחלקה ללימודים רב-תחומיים. התכנית תחל לפעול בתחילת שנת הלימודים תשע"ח, 2018-2017.
לאתר הרישום לתכנית דרך אוניברסיטת תל-אביב: https://humanities.tau.ac.il/literature/ar_he_culture
לאתר הרישום לתכנית דרך אוניברסיטת בן-גוריון: http://in.bgu.ac.il/welcome/Pages/degree_1/ArabJewishCulture.aspx
אני חש בר מזל להיות חלק מהצוות המייסד וחלק מצוות ההקמה של התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية, תכנית בין-אוניברסיטאית, המשותפת לאוניברסיטת תל-אביב ובן גוריון, לתואר ראשון שתתחיל לפעול לראשונה באוקטובר 2017, אשר תושק ב-22.6 בעלמא, בית לתרבות עברית בתל-אביב. לא כל אחד זוכה להיות חלק מרגעי עיצוב הדיסציפלינה האקדמית שהוא חלם עליה, לא כל אחד זוכה לכך שזה יתאפשר בזמנו, שרוח התקופה ורוחו שלו יסתנכרנו, ולו לרגע.
אני מקווה שהתכנית תהווה חלק מניסיון להתמודד עם שאלות הרות גורל לחיי כולנו:
איך מחברים בין ההיסטוריה הקצרה של מזרחים בישראל להיסטוריה הארוכה של יהודים בארצות האסלאם?
מה בין התרבות היהודית בעולם הערבי לאורך יותר מאלף שנה לתרבות המזרחית העכשווית בישראל?
מה שכחנו מן החיבורים שבין היהדות לאסלאם שנוצרו בתרבות הערבית-היהודית?
איך שבים לרגעי הקרבה שבין עברית לערבית ובין יהדות לאסלאם לא כמהלך רומנטי או נוסטלגי, אף על פי שאני למעשה חובב נוסטלגיה, אלא כהתבוננות פנימית מעמיקה?
איך הולכים מעבר לדיכוטומיות שמציעה לנו התרבות השלטת, בין דתיים לחילונים, בין אשכנזים למזרחים, בין יהודים לערבים, בין מזרח למערב?
כיצד התרבות הערבית-יהודית מאתגרת את התרבות הישראלית, ואת ההפרדות הנוכחות לעיתים גם באקדמיה בין עברית לערבית, בין יהודים לערבים, בין מסורת למודרנה ובין קודש לחול?
איך מעבירים את ערביותה של יהדותנו ואת יהדותה של ערביותנו לא כמוצגים מוזיאוניים, לא כעבר שמעבר להרי החושך, אלא כאופק עכשווי?
מה הדרך שבה השתמרה בבית-הכנסת ובמסורת ובפיוט חלק מן הערבית, והמבטא העברי על דרך הערבית, מלמדת אותנו על עצמנו?
איך לומדים מחדש את המצב הדו-לשוני העברי-ערבי של אבותינו כדי לדבר עם עצמנו, לדבר עמם בחלום, לדבר עם אלוהים בצורה מעט שלווה יותר?
איך לומדים ערבית אחרי שכבר אין ממי ללמוד את השפה בבית? ואיזו ערבית לומדים אז – ערבית ספרותית? ערבית-יהודית-בגדאדית? ערבית פלסטינית?
איך אנחנו יכולים ללמוד מן הדו-לשוניות הפלסטינית העכשווית בין עברית לערבית משהו על עצמנו?
מה מיוחד בדו-לשוניות העברית-ערבית של היצירה התרבותית הערבית-יהודית, והאם ניתן למצוא דמיון בינה לבין הדו-לשוניות ביומיום וביצירה של פלסטינים בישראל?
מה היחסים בין הדיכוי התרבותי, הכלכלי והפוליטי של מזרחים בישראל?
האם מזרחים, פלסטינים, אשכנזים, אתיופים ורוסים יכולים ללמוד יחד את התרבות הערבית-היהודית, ללמוד וללמד זה את זה, ללמוד ולחבר זאת לעולם שלהם?
למה הזיכרון הערבי-היהודי הושכח גם בישראל וגם בעולם הערבי (אולי למעט מרוקו) – והאם אנחנו ברגע של שינוי אפשרי, כאן ובשאר המזרח-התיכון וצפון-אפריקה?
מה יכולות ההיסטוריה והתרבות הערבית-יהודית ללמד את העולם הערבי העכשווי על עצמו?
האם השבר המזרחי בארץ ביחס לתרבותנו הוא תהום שאין לחצות אותה, או שדווקא ההפרזה בעוצמת השבר היא זאת שלא מאפשרת לנו לראות שאנחנו עדיין במזרח-התיכון, עם העברית הסמוכה אל הערבית, והלימוד מחדש אפשרי?
האם אפשר "להשיב עטרה ליושנה" או שאין אף פעם שיבה, אלא תמיד יצירה מחדש – אחרת העבר הופך למוזיאוני או לפוחלץ?
איך אנחנו מצליחים בכל זאת לשוב דרך המוזיקה בקלות רבה הרבה יותר מאשר דרך הספרות או המחקר האקדמי – האם זה המקום של המוזיקה שמעבר לשפה, ואפילו מעבר לאובדן השפה? האם המוזיקה היא תפילה, שיר ערש, לחש המשיב אותנו לרגע לבית סבתא? לבית הכנסת?
מה יקרה כאשר ילך לעולמו הדובר האחרון של הערבית-היהודית ללהגיה השונים?
האם יהיה דור רביעי מזרחי? ודור חמישי ושישי?
למה נפלנו באוניברסיטאות עד היום בין הכסאות של החוגים לספרות עברית ולערבית? בחוג לספרות עברית נעלמנו במאה ה-12, לאחר שירת תור הזהב הספרדי, ונולדנו מחדש על פי רוב בראשית המאה ה-20 אצל יהודה בורלא – בלי ר' ישראל נג'ארה ור' שלם שבזי ור' דוד חסין והבן איש חי ור' דוד בוזגלו, ובלי היצירה בערבית, ובחוגים לספרות ערבית פעם ביקשו ללמד רק את הספרות הקלאסית, ורק את הערבית הספרותית, בלי להגיע למאה ה-20, ועם מקום מצומצם לדיאלקטים.
למה נפלנו באוניברסיטאות בין הכסאות של החוגים להיסטוריה של עם ישראל ולימודי מזרח תיכון וסוציולוגיה? בחוגים להיסטוריה של עם ישראל היינו נישה שולית בתולדות העם היהודי בחמש מאות השנים האחרונות, בחוגים ללימודי מזרח תיכון לא שמעו שחיינו במזרח התיכון, בחוגים לסוציולוגיה נולדנו לרוב ב-48, בלי עברנו בעולם המוסלמי.
ולמה עד שנת 2017 מעולם לא נפתחה תכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית באוניברסיטאות בישראל, ולמה אנחנו פותחים את התכנית דווקא עכשיו?
האם הערבית היא שפה יהודית?
האם העברית היא שפה פלסטינית?
האם אפשר להחיות שפה אילמת בגרון?
האם אפשר שלא להחיות אותה?
מה נלמד את ילדינו?
מה נלמד את עצמנו?
ב.
המסע לאישור ולבניית התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية בשלוש השנים האחרונות היה ארוך, והיו בו רגעי תקווה ואמונה ושמחה רבים (ובסוף גם הצלחנו להגיע לאישור כל הגורמים), אבל היו בו גם לא מעט רגעי ייאוש, שאני התפתיתי להאמין בהם שלא נצליח בסופו של דבר לייסד את התכנית.
לקראת ההשקה המרגשת מחר בערב החלטתי לשתף אתכם בכמה מהתגובות השליליות הקבועות שקיבלנו לאורך כל הדרך. לדעתי הן מייצגות תשתית עומק של המחשבה על האפשרות שתכנית כמו שלנו תקום – תשתית עומק שעדיין נוכחת בתרבות ובמוסדות. עכשיו, עם הכוח מתוך אינסוף התגובות הנפלאות שקיבלנו מאז האישור, יש לי את הכוח למנות כמה מהתגובות השוללות שטרחו להטיח בפנינו פעם אחר פעם:
"ערבית-יהודית היא לא שפה" – אנחנו, אגב, מעולם לא טענו שהיא שפה ולא וריאנט, דיאלקט, ז'רגון או משפחת וריאנטים ודיאלקטים, כי אנחנו זוכרים היטב את מה שנאמר בתחילת המאה ה-20, דווקא ביידיש וביחס ליידיש, ש"שפה היא דיאלקט עם צי וצבא", ביחס לשרירותיות לעיתים בקביעה מהי שפה ומהו ז'רגון, אבל גם כי חשבנו שמשהו השתנה במאה השנים שחלפו, והיום מותר ללמד באוניברסיטאות גם לשונות ותרבויות המתבססות על דיאלקטים וז'רגונים, ואין בנו עוד את התשוקה המודרניסטית והלאומית הבלתי-אפשרית לשפות "טהורות" (שהקבילה גם לתשוקה לגזעים טהורים – ואנחנו בכלל לבנטינים).
אתם צריכים ללמד רק את התרבות הערבית-היהודית של ימי-הביניים – כל השאר זה פולקלור" – יש לי חיבה עמוקה וחיבור עמוק לתרבות הערבית-היהודית של ימי-הביניים, אבל אני גם יודע שההפרדה ההירארכית בינה לבין התרבות הערבית-היהודית המודרנית היא הסוד הכמוס של האוריינטליזם. ואני גם אוהב באופן עמוק את התרבות הערבית-היהודית המודרנית, ולא מוכן לוותר עליה, ולא חושב שאפשר ללמד ציביליזציה תוך כריתת חמש מאות השנים האחרונות מתוכה. זה עיוות המורגש היטב, ועיוות שלא מאפשר לתלמידים להתחבר באמת אל הלימוד. מלבד זאת אני גם אוהב פולקלור – ואפילו אם כל התרבות הערבית-היהודית המודרנית היתה פולקלור, הייתי בעד ללמדה (רגע, איך אתם מגדירים פולקלור? זאת מילה מעליבה כשאתם אומרים אותה? איזה חלק מהתרבות הבריטית המודרנית הוא בעיניכם פולקלור? למה?).
"אתם צריכים ללמד רק את התרבות המזרחית בישראל שנוצרה בעברית- הערבית רק תרתיע את הסטודנטים" – התכנית בהחלט תכלול את התרבות המזרחית בישראל, ובלי חיבור אליה, שממנו גם נובעות הרבה מן המוטיבאציות שלנו להקמת התכנית וליצור תיקון, אי אפשר לדמיין את קיומה. מצד שני, זה בדיוק אחד השינויים המהותיים שאנחנו מבקשים לשנות – שהתרבות המזרחית לא תעמוד לבדה, ושסטודנטים יכירו את ההיסטוריה הארוכה והרצף התרבותי הארוך, וילמדו ערבית ספרותית וערבית-יהודית. הכלים הללו הם חלק בסיסי משינוי הפרספקטיבה. ובעצם אלו לא כלים, שפה חדשה, כמו שאומר הפתגם הספרדי, היא נשמה חדשה – והיא מאפשרת את פריצת הגבולות הצרים שהנשמה הישנה לעיתים הכתיבה לנו.
"אתם מחזירים את המזרחים לגטו בהקמת התכנית הזאת" / "אסור לערבב עדתיות ומחקר אקדמי" – רגע, האם גם התכנית ללימודי דרום מזרח אסיה שמה את דרום מזרח אסיה בגטו? התכנית ללימודים ספרדיים ולטינו אמריקאיים שמה את דרום אמריקה בגטו ביחס לארה"ב? האם אתם מבטיחים שאם לא נקים את התכנית באמת תשלבו תכנים ערביים-יהודיים ומזרחיים באופן משמעותי בכל רצף החוגים, בספרות עברית וכללית וערבית, בפילוסופיה כללית ויהודית, בהיסטוריה של עם ישראל ומזרח תיכון וסוציולוגיה, בחוגים למוזיקה והאמנויות השונות – תיאטרון, ציור, פיסול וכו'? ומה זאת עדתיות? רק למזרחים יש עדתיות, או גם לאשכנזים ולסינים? ומלבד זאת – בכלל לא הודיעו לנו שהמזרחים יצאו מהגטו, אז לא כל כך חששנו.
"לא הוגן שבתקופה שבה מצמצמים תקנים ביידיש אתם מקימים תכנית לערבית-יהודית" – שוב המסגור שבו ערבית-יהודית ויידיש צריכה להתגושש זאת מול זאת בזירת איגרוף, ובינתיים העברית צוחקת מן הקהל. וברצינות – אנחנו לא תומכים בצמצום תקנים ליידיש, ולא בחנו היכן חודשו תקנים ליידיש לאחרונה והיכן צומצמו. אנחנו תומכים בלימוד משמעותי של כל לשונות היהודים באוניברסיטאות בארץ. אף תקן לא צומצם בגלל התכנית שלנו. ואגב – אמנם הצלחנו להקים את התכנית, אבל עדיין לא הצלחנו ליצור תקן לתרבות הערבית-היהודית. הדרך עוד ארוכה.
"מה שקרה לערבית-היהודית לא מיוחד. כל השפות היהודיות מתו, ובמילא – כבר לא שנות החמישים, וחשוב שתבינו – הכוונות היו טובות" – מתי טענו לייחודיות מוחלטת של הערבית-היהודית? וודאי שיש דברים שקרו איתה שמקבילים למה שקרה ללשונות יהודים אחרות, ויש דברים ייחודיים, ויש דברים דומים שקרו במצבים קולוניאליים ומצבים לאומיים ומצבי הגירה אחרים, ויש דברים ייחודיים. אנחנו חיים כאן בתוך מרחב דובר ערבית, ולכן זה בהחלט דבר מה ייחודי בעיסוק בערבית ביחס לעיסוק בלשונות יהודיות אחרות, וגם השפעת הסכסוך הישראלי-ערבי על מיקומה של השפה הוא ייחודי. ואיך לדעתכם מותה של השפה (למעשה – תהליך גסיסתה הנמשך עדיין) אמור לרפות את ידי הבאים ללמוד וללמד אותה, לחקור ולהנגיש, באוניברסיטה? ואכן כבר לא שנות החמישים, אבל גם בשנות החמישים לא הסכימו להקים תכנית כמו שלנו, אז היה מוקדם מדי ועכשיו כבר מאוחר מדי? אף פעם לא יגיע הזמן הנכון? ומה יעזרו לנו עכשיו הכוונות, טובות או רעות? אנחנו מתמודדים עם התוצאות. עם המחיקה. עם השבר התרבותי.
"למה אתם מצטמצמים לתחום כה צר כמו התרבות הערבית-יהודית והתרבות המזרחית?" – מי שרואה בציביליזציה ערבית-יהודית בת יותר מאלף שנים, עם יצירה נרחבת בספרות, פילוסופיה, כתיבה רבנית ופופולרית בערבית-יהודית, ערבית ספרותית, עברית רבנית, עברית ישראלית ולשונות קולוניאליות כתחום צר – צריך להירשם לתכנית וללמוד שלוש שנים את התחום כדי שנתחיל לענות לו על השאלה.
היו עוד עשרות תגובות שוללות בואריאציות שונות, אבל שבע אלו חזרו שוב ושוב. אז אם לא השתכנעתם עכשיו מן התגובות הללו שבעצם זה רע מאוד שאנחנו מקימים תכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית לתואר ראשון בשיתוף פעולה של אוניברסיטאות תל-אביב ובאר-שבע – אתם מוזמנים לבוא לערב ההשקה מחר:
אתם מוזמנים לערב ההשקה של התכנית ביום חמישי הקרוב, ה-22.6, ב-19:30, בעלמא, בית לתרבות עברית, יחד עם ארז ביטון, שבא סלהוב, שמעון אדף, ד"ר הדס שבת-נדיר, פרופ' גלילי שחר, ד"ר חנה סוקר-שווגר, פרופ' אורן יפתחאל ובתקווה גם אתכם.
البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية هو برنامج دراسي جديد للبكالوريوس (BA) وهو مشترك بين جامعتي تل-أبيب (قسم الأدب) وبن-غوريون بالنقب (قسم الدراسات متعدّدة المجالات). ينطلق البرنامج بدءًا من السنة الدراسية 2017-2018.
يركّز البرنامج على مواضيع اللغة، والأدب، والتاريخ والفكر اليهودي المنبثق من الدول العربية-الإسلامية في الألفية الأخيرة. يشمل البرنامج تعليم اللغة العربية الفصحى والتعرّف عن كثب على اللغة العربية-اليهودية الكلاسيكية.
إنّ هذا البرنامج هو الأوّل من نوعه في البلاد، والذي يتيح لكم التعرّف على ثقافة شيّقة التي لم تتلقى الاهتمام والدراسة التي تستحقهما. بالإضافة للدروس الأساسية في التاريخ، الأدب والفكر، سوف تتاح لكم الفرصة بدراسة الانشاد الديني (פיוט)، شعر الشهوة (שירת חשק)، الشريعة اليهودية (הלכה) والتصوّف اليهودي (קבלה)، والاساطير والفلسفة اليهودية التي انتجها يهود العالم الإسلامي. يقدّم البرنامج أيضًا حصص وندوات تناقش مسألة الكتابة اليهودية-العربية المعاصرة، وبالأخصّ الأدب والشعر الشرقيّ في الأجيال الأخيرة. يركّز البرنامج على علاقة الثقافة العربية-اليهودية والتقليد اليهودي والأدب العربي.
بالإضافة الى التجديد الاتّساقي (التجديد في الحقل المعرفي) الذي يقدّمه هذا البرنامج، فهو يعرض سلّة نظرية ومنهجية نوعية تقدّم أدوات متنوّعة لتناول أسئلة مركزية في دراسات الآداب في إسرائيل: مثل مسألة العلمانية وجدليتها مع التقليد، العلاقات بين اليهودية والإسلام، نقد الاستشراق، العلاقة بين العبرية والعربية، وأسئلة أخرى.
אתם מוזמנים לערב ההשקה של התכנית ביום חמישי הקרוב, ה-22.6, ב-19:30, בעלמא, בית לתרבות עברית, יחד עם ארז ביטון, שבא סלהוב, שמעון אדף, ד"ר הדס שבת-נדיר, פרופ' גלילי שחר, ד"ר חנה סוקר-שווגר, פרופ' אורן יפתחאל ובתקווה גם אתכם. הכניסה חופשית!
אני בר מזל להיות חלק מהצוות המייסד וחלק מצוות ההקמה של התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية.
לא כל אחד זוכה להיות חלק מרגעי עיצוב הדיסציפלינה האקדמית שהוא חלם עליה, לא כל אחד זוכה לכך שזה יתאפשר בזמנו, שרוח התקופה ורוחו שלו יסתנכרנו לרגע.
לטעמי התכנית באה להתמודד עם שאלות הרות גורל לחיי כולנו:
איך מחברים בין ההיסטוריה הקצרה של מזרחים בישראל להיסטוריה הארוכה של יהודים בארצות האסלאם?
איך הולכים מעבר לדיכוטומיות שמציעה לנו התרבות השלטת, בין דתיים לחילונים, בין אשכנזים למזרחים, בין יהודים לערבים, בין מזרח למערב?
איך שבים לרגעי הקרבה שבין עברית לערבית ובין יהדות לאסלאם לא כמהלך רומנטי או נוסטלגי, אף על פי שאני למעשה חובב נוסטלגיה, אלא כהתבוננות פנימית מעמיקה?
איך מעבירים את ערביותה של יהדותנו ואת יהדותה של ערביותנו לא כמוצגים מוזיאוניים, לא כעבר שמעבר להרי החושך, אלא כאופק עכשווי?
איך לומדים מחדש את המצב הדו-לשוני העברי-ערבי של אבותינו כדי לדבר עם עצמנו, לדבר עמם בחלום, לדבר עם אלוהים בצורה מעט שלווה יותר?
איך לומדים ערבית אחרי שכבר אין ממי ללמוד את השפה בבית? ואיזו ערבית לומדים אז – ערבית ספרותית? ערבית-יהודית-בגדאדית? ערבית פלסטינית?
איך אנחנו יכולים ללמוד מן הדו-לשוניות הפלסטינית העכשווית בין עברית לערבית משהו על עצמנו?
מה הדרך שבה השתמרה בבית-הכנסת ובמסורת ובפיוט חלק מן הערבית, והמבטא העברי על דרך הערבית, מלמדת אותנו על עצמנו?
מה היחסים בין הדיכוי התרבותי, הכלכלי והפוליטי של מזרחים בישראל?
האם מזרחים, פלסטינים, אשכנזים, אתיופים ורוסים יכולים ללמוד יחד את התרבות הערבית-היהודית, ללמוד וללמד זה את זה, ללמוד ולחבר זאת לעולם שלהם?
למה הזיכרון הערבי-היהודי הושכח גם בישראל וגם בעולם הערבי (אולי למעט מרוקו) – והאם אנחנו ברגע של שינוי אפשרי, כאן ובשאר המזרח-התיכון וצפון-אפריקה?
מה יכולות ההיסטוריה והתרבות הערבית-יהודית ללמד את העולם הערבי העכשווי על עצמו?
האם השבר המזרחי בארץ ביחס לתרבותנו הוא תהום שאין לחצות אותה, או שדווקא ההפרזה בעוצמת השבר היא זאת שלא מאפשרת לנו לראות שאנחנו עדיין במזרח-התיכון, עם העברית הסמוכה אל הערבית, והלימוד מחדש אפשרי?
האם אפשר "להשיב עטרה ליושנה" או שאין אף פעם שיבה, אלא תמיד יצירה מחדש – אחרת העבר הופך למוזיאוני או לפוחלץ?
איך אנחנו מצליחים בכל זאת לשוב דרך המוזיקה בקלות רבה הרבה יותר מאשר דרך הספרות או המחקר האקדמי – האם זה המקום של המוזיקה שמעבר לשפה, ואפילו מעבר לאובדן השפה? האם המוזיקה היא תפילה, שיר ערש, לחש המשיב אותנו לרגע לבית סבתא? לבית הכנסת?
מה יקרה כאשר ילך לעולמו הדובר האחרון של הערבית-היהודית ללהגיה השונים?
האם יהיה דור רביעי מזרחי? ודור חמישי ושישי?
למה נפלנו באוניברסיטאות עד היום בין הכסאות של החוגים לספרות עברית ולערבית? בחוג לספרות עברית נעלמנו במאה ה-12, לאחר שירת תור הזהב הספרדי, ונולדנו מחדש על פי רוב בראשית המאה ה-20 אצל יהודה בורלא – בלי ר' ישראל נג'ארה ור' שלם שבזי ור' דוד חסין והבן איש חי ור' דוד בוזגלו, ובלי היצירה בערבית, ובחוגים לספרות ערבית פעם ביקשו ללמד רק את הספרות הקלאסית, ורק את הערבית הספרותית, בלי להגיע למאה ה-20, ועם מקום מצומצם לדיאלקטים.
למה נפלנו באוניברסיטאות בין הכסאות של החוגים להיסטוריה של עם ישראל ולימודי מזרח תיכון וסוציולוגיה? בחוגים להיסטוריה של עם ישראל היינו נישה שולית בתולדות העם היהודי בחמש מאות השנים האחרונות, בחוגים ללימודי מזרח תיכון לא שמעו שחיינו במזרח התיכון, בחוגים לסוציולוגיה נולדנו לרוב ב-48, בלי עברנו בעולם המוסלמי.
האם אפשר להחיות שפה אילמת בגרון?
האם אפשר שלא להחיות אותה?
מה נלמד את ילדינו?
מה נלמד את עצמנו?
לקראת הרצאה שאני מעביר מחר, יום רביעי ה-14.6, בקורס סופרים קוראים בתנ"ך באוניברסיטת באר-שבע (בין 4 ל-6), ערכתי קובץ שירים שלי בעקבות המקרא, המדרש, התפילה והפיוט, והקובץ זמין להורדה חינם כקובץ פידיאף
