שלוש רשימות ראשונות על "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

** לרגל הפסח ועד צאת חג שני, "שירים לאסירי בתי-הסוהר" בהנחה של 10% (המקסימום האפשרי בשל חוק הספרים), ועותק מודפס (כולל משלוח) עולה עתה 45 שקלים ועותק דיגיטלי 22.5 שקלים.

ובינתיים שלוש רשימות ראשונות על הספר ברשת

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה קדמית

הראשונה באתר חנות הספרים "המגדלור":

ספר השירים השלישי במספר של המשורר, הסופר והעורך אלמוג בהר ("צמאון בארות", "חוט מושך מן הלשון", שניהם יצאו בהוצאת עם עובד).

את הספר, שהוציא בהר במימון המונים ובשיתוף פעולה עם הוצאת אינדיבוק, מאפיין עולם שירי צלול, רהוט וחד, המנהל דיאלוג מתמיד עם החיים במדינת ישראל, עם ההיסטוריה היהודית-ערבית, עם משפחתו ודור הוריו, והוא חושף קרביו בנגישות וברגישות אדירה.

את ההשראה לספר ולשמו, שאב בהר משיריהם של האחים מני, ר' אברהם ברוך מני ור' סלימאן מני, שהתכתבו בשירים בזמן מאסרו של סלימאן מני בדמשק בסוף המאה ה-19:

 

הדרור על פתח בית הכלא / ר' אברהם מני

 

עורה אסיר כלא ושמע אמרֵי צִפור דרור

בפיו עלה תקוָה עומד על דלת וציר

עורה משנת יגון יבאיש גם מָר דרור

ובטח באל והוא ישלח לך מלאך וציר

אסירך יפתח וכמוני תהיה דרור

יעל לך מרפא ונסו כאב וציר.

 

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה אחורית

רשימה שניה במדור התרבות של מגזין "מגפון":

שירים לאסירי בתי – הסוהר / אלמוג בהר  ספר שיריו השלישי של אחד המשוררים הבולטים והטובים הכותבים בעת הזאת. כתיבה פוליטית חכמה אבל גם מלאת רגש, נגישה מאוד אך רחוקה מפשטנות.

הספר גדוש בשירים טובים ואחד מהיפים שבהם הוא "עד שהגיע לגיל שלוש לא סיפרתי לבני על אלוהים": עַד שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל שָׁלֹשׁ לֹא סִפַּרְתִּי לִבְנִי עַל אֱלֹהִים, / שֶׁלֹּא יִפְחַד. וּכְשֶׁנַּעֲשָׂה בֶּן שָׁלֹשׁ עָרַכְתִּי בֵּינֵיהֶם הֶכֵּרוּת. / זֶה אֱלֹהַי, אָמַרְתִּי לִבְנִי. זֶה בְּנִי, אָמַרְתִּי לֶאֱלֹהַי. / שָׁאֲלוּ כָּל אֶחָד שְׁאֵלוֹת זֶה עַל זֶה. בְּנִי שָׁאַל: / הַאִם אֱלֹהֶיךָ זֶה הוּא אֶחָד מִקְּרוֹבֵינוּ, כְּמוֹ סָב, / כְּמוֹ דּוֹד? לֹא בְּדִיּוּק, עָנִיתִי לוֹ. אֱלֹהַי שָׁאַל: / מַה שֵּׁם בִּנְךָ? עָנִיתִי לוֹ שֵׁמוֹת רַבִּים לִבְנִי, / מָתוֹק וּמְתוֹק-אֵל, חָמוּד וַחֲמוּד-אֵל, / חָבִיב וַחֲבִיב-אֵל. בְּנִי שָׁאַל: מַה שֵּׁם אֱלֹהֶיךָ? עָנִיתִי לוֹ / שֵׁמוֹת רַבִּים לֶאֱלֹהַי, הוּא אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, וְהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, / וְהוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהוּא אֵל וֶאֱלֹהִים וֶאֱלֹהַי. / אֱלֹהַי הֵחֵל אוֹמֵר: בִּנְךָ יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, וּמִיָּד הֵשַׂמְתִּי עַצְמִי / כְּמִי שֶׁשּׁוּב אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ. בְּנִי שָׁאַל: אֶת מִי תֹּאהַב יוֹתֵר? / וְשָׂמַחְתִּי שֶׁהוֹפִיעָה הַמִּלָּה אַהֲבָה בְּדִבּוּרוֹ, וּמִיָּד הֵסַחְתִּי דַּעְתּוֹ בְּהַצְבִּיעִי / עַל מָטוֹס שֶׁחָלַף בַּשָּׁמַיִם וְעַל חִפּוּשִׁית שֶׁעָבְרָה בֵּינֵינוּ בַּדֶּשֶׁא. וּבִמְקוֹם לוֹמַר לוֹ / כָּל אֵלּוּ מַעֲשֵׂי אֱלֹהַי, אָמַרְתִּי לוֹ: יָפִים, נָכוֹן?

שירים לאסירי בתי – הסוהר מאת אלמוג בהר, הוצאת אינדיבוק, 182 עמ'

– See more at: http://megafon-news.co.il/asys/archives/252155#sthash.rYie6TBO.dpuf

ספר שירים חדש של בהר, "שירים לאסירי בתי הסוהר". בין הנושאים שבהם הוא עוסק, קשה שלא להבחין בהתייחסויותיו הרבות למרחב שבו אנו חיים: לכיכר תחריר שבקהיר, לרהט שבנגב ושיח' ג'ראח בירושלים, למשורר רוני סומק, למשורר הפלסטיני־ישראלי מרואן מח'ול, למשורר הסורי ניזאר קבאני ולמשורר הסורי־לבנוני אדוניס, לעבר ולהווה, לאיסלאם וליהדות, לעברית ולערבית, אם בשיריו המקוריים ואם בשירים שתירגם מערבית.
כל הספרים שלי
פורסם בקטגוריה שירה, שירים לאסירי בתי-הסוהר | עם התגים | כתיבת תגובה

שירים לאסירי בתי-הסוהר

ספר שירי השלישי, "שירים לאסירי בתי-הסוהר", ראה אור לפני כחודש בהוצאת אינדיבוק, ואתם מוזמנים להזמינו בעותק דיגיטלי או מודפס באתר אינדיבוק – שם הוא נמצא בהנחה מיוחדת כל זמן הפסח עד לאחר המימונה, או בחנויות הספרים העצמאיות (לא תמצאו אותו בסטימצקי ובצומת ספרים):

בירושלים: בבית הקפה הקרוסלה, בחנות הספרים אדרבא, בחנויות הספרים של תמיר ספרים, בחנויות הספרים של מופת בבניין כלל, ובקרוב גם בספרים בקטמון, בספרים ברחביה ובהולצר ספרים,

בתל-אביב: בקפה אלבי, בחנות הספרים המגדלור, בחנות הספרים סיפור פשוט, ברובינזון ספרים, ובקרוב גם בתולעת ספרים בשני הסניפים ובספרים בבאזל,

אפשר גם לקנות במשרדי אינדיבוק, רחוב רמז 28 תל-אביב, בקומת המרתף, בתיאום מראש עם ניר לגבי שעות המשרד:
nir@indiebook.co.il

בקרוב גם ברחובות, בחנות הספרים מילתא

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה קדמית

לדף הפייסבוק של "ספרים לאסירי בתי-הסוהר"

לשיר מן הספר באתר העוקץ:

 

*

 

בַּלֵּילוֹת אֲהוּבָתִי מְגַדֶּלֶת תִּינוֹקוֹת בְּבִטְנָהּ

בְּבֵית־הַחֲרֹשֶׁת שֶׁל הָרֶחֶם.

וּבַיָּמִים הִיא מְתַקֶּנֶת אֵיבָרִים

מַפְרִידָה אֶצְבָּעוֹת מִקְּרוּם הַדָּג שֶׁדָּבַק בָּהֶן

מַשִּׁילָה זְנָבוֹת קַדְמוֹנִיִּים

פּוֹקַחַת עֵינַיִם מֵאֲחוֹרֵי עַפְעַפַּיִם עַקְשָׁנִיִּים

מְלַמֶּדֶת לַלְּבָבוֹת סוֹדוֹת עַל קֶצֶב פְּעִימוֹת

קוֹצֶצֶת צִפָּרְנַיִם רִאשׁוֹנוֹת

סוֹרֶקֶת שְׂעָרוֹת רִאשׁוֹנוֹת

וּמַבְחִינָה זְכָרִים מִנְּקֵבוֹת.

 

וְהַתִּינוֹקוֹת יְשֵׁנִים בַּיָּמִים

וּבַלֵּילוֹת הֵם עֵרִים בְּבִטְנָהּ

צוֹפִים בְּעַצְמָם מִתְאָרְכִים וּמִתְרַחֲבִים

וְזֶה שֶׁהָיָה זֶרַע אֶחָד וּבֵיצִית אַחַת

גָּדְלוֹ כְּבָר כְּגַרְגֵּר הָאֹרֶז

וְזֹאת שֶׁהָיְתָה כַּשְּׁעוּעִית הַלְּבָנָה

גָּדְלָהּ כִּקְלִפַּת הָאֲפוּנָה הַיְרֻקָּה.

 

וְהַתִּינוֹקוֹת מְנַסִּים לְהָעִיר אֲהוּבָתִי בַּלֵּילוֹת

לוֹחֲשִׁים לָהּ מִלִּים בְּשָׂפוֹת שֶׁשָּׁכְחָה

מְלַטְּפִים לָהּ דְּפָנוֹת שֶׁל בֶּטֶן

מוֹשְׁכִים חַבְלֵי טַבּוּר

מַכִּים עַל קִירוֹת שִׁלְיָה

עַל מְחִלּוֹת רֶחֶם.

 

וְהִיא עוֹד אֵינָהּ מִתְעוֹרֶרֶת

גַּרְגֵּר אֹרֶז תּוֹפֵחַ בְּבִטְנָהּ וְהִיא

מַאֲרִיכָה שְׁנָתָהּ

אוֹמֶרֶת לְלִבָּהּ

עוֹד שָׁנִים רַבּוֹת אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת אַחֲרֵיהֶם בַּלֵּילוֹת

עַתָּה לִישֹׁן לִישֹׁן.

 

וַאֲנִי לִפְעָמִים מִתְעוֹרֵר אַחֲרֵיהֶם בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה

לְהַצְמִיד אֹזֶן לְתַחְתִּיּוֹת בִּטְנָהּ

לְזַהוֹת לֵב וְעוֹד לֵב

לְזַהוֹת כֵּיצַד גַּם לִבִּי מִתְרַחֵב

בְּהֵרָיוֹן מִשֶּׁלּוֹ.

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה אחורית

לשירים מן הספר במדור הספרות של וויינט:

בני שקט עכשיו בבטן אמו
בְּנֵי שָׁקֵט עַכְשָׁו בְּבֶטֶן אִמּוֹ. הַאִם מוֹנֶה
הוּא בְּאֶצְבָּעוֹת זְעִירוֹת חֲסָדִים שֶׁהִרְעִיף עָלָיו יוֹמוֹ,
הַאִם מֵכִין הוּא שְׁרִירָיו לְמַאֲמַצֵּי יוֹם מָחָר
כְּשֶׁיָּגִיחַ מִתּוֹךְ עוֹלָמוֹ? יָשֵׁן הוּא בְּתוֹךְ שְׁנָתָהּ שֶׁל

אִשְׁתִּי, שְׂפָתָיו נוֹשְׁקוֹת מַיִם, עֵינָיו מְמַצְמְצוֹת
מִתּוֹךְ חֲלוֹם, טַבּוּרוֹ פָּתוּחַ אֶל קֶצֶב פְּעִימוֹתֶיהָ.
לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהֵם מַחְלִיפִים בֵּינֵיהֶם בְּסוֹד
חֲלוֹמוֹת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִתְגַּלּוּ לִי. אֲבָל בַּבְּקָרִים
שׁוֹכַחַת אִשְׁתִּי חֲלוֹמוֹת בְּנֵנוּ שֶׁחָלְמָה, וְהוּא כָּל
גּוּפוֹ מִתְכּוֹנֵן לִשְׁכֹּחַ בְּאִבְחַת רֶגַע אֶחָד כָּל זִכְרוֹנוֹת
תְּעָלוֹת הָרֶחֶם שֶׁצָּבַר, כְּשֶׁיָּצִיצוּ פָּנָיו וְיַבִּיטוּ
בִּפְנֵי הַמְיַלֶּדֶת וּבְפָנַי. אֲנִי יָשֵׁן לְצַד אִשְׁתִּי,
בּוֹדֵד בְּבִטְנִי הָרֵיקָה, מְנַסֶּה לְהַאֲזִין בַּסֵּתֶר לַחֲלוֹמוֹת
בִּטְנָהּ, מְנַסֶּה גַּם אֲנִי לִמְנוֹת בָּאֶצְבָּעוֹת חֲסָדִים
שֶׁמַּרְעִיף עָלַי יוֹמִי, מְנַסֶּה לְהָכִין עַצְמִי לְיוֹם
מָחָר, כְּשֶׁיָּגִיחַ לְפֶתַע הוּא אֶל תּוֹךְ עוֹלָמִי.

אחד משירי הספר החדש כבר תורגם בשבועות החולפים לערבית, על-ידי אחמד שמס א-דין במצרים:

עד שהגיע לגיל שלוש לא סיפרתי לבני על אלוהים

 

עַד שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל שָׁלֹשׁ לֹא סִפַּרְתִּי לִבְנִי עַל אֱלֹהִים,
שֶׁלֹּא יִפְחַד. וּכְשֶׁנַּעֲשָׂה בֶּן שָׁלֹשׁ עָרַכְתִּי בֵּינֵיהֶם הֶכֵּרוּת.
זֶה אֱלֹהַי, אָמַרְתִּי לִבְנִי. זֶה בְּנִי, אָמַרְתִּי לֵאלֹהַי.
שָׁאֲלוּ כָּל אֶחָד שְׁאֵלוֹת זֶה עַל זֶה. בְּנִי שָׁאַל:
הַאִם אֱלֹהֶיךָ זֶה הוּא אֶחָד מִקְּרוֹבֵינוּ, כְּמוֹ סָב,
כְּמוֹ דּוֹד? לֹא בְּדִיּוּק, עָנִיתִי לוֹ. אֱלֹהַי שָׁאַל:
מַה שֵּׁם בִּנְךָ? עָנִיתִי לוֹ שֵׁמוֹת רַבִּים לִבְנִי,
מָתוֹק וּמְתוֹק-אֵל, חָמוּד וַחֲמוּד-אֵל,
חָבִיב וַחֲבִיב-אֵל. בְּנִי שָׁאַל: מַה שֵּׁם אֱלֹהֶיךָ? עָנִיתִי לוֹ
שֵׁמוֹת רַבִּים לֵאלֹהַי, הוּא אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, וְהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
וְהוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהוּא אֵל וֵאלֹהִים וֵאלֹהַי.
אֱלֹהַי הֵחֵל אוֹמֵר: בִּנְךָ יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, וּמִיָּד הֵשַׂמְתִּי עַצְמִי
כְּמִי שֶׁשּׁוּב אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ. בְּנִי שָׁאַל: אֶת מִי תֹּאהַב יוֹתֵר?
וְשָׂמַחְתִּי שֶׁהוֹפִיעָה הַמִּלָּה אַהֲבָה בְּדִבּוּרוֹ, וּמִיָּד הֵסַחְתִּי דַּעְתּוֹ בְּהַצְבִּיעִי
עַל מָטוֹס שֶׁחָלַף בַּשָּׁמַיִם וְעַל חִפּוּשִׁית שֶׁעָבְרָה בֵּינֵינוּ בַּדֶּשֶׁא. וּבִמְקוֹם לוֹמַר לוֹ
כָּל אֵלּוּ מַעֲשֵׂי אֱלֹהַי, אָמַרְתִּי לוֹ: יָפִים, נָכוֹן?

حتى وصل ابني إلى الثالثة من عمره لم أحكِ له عن الرب / ألموج بيهار

 

حتى وصل ابني إلى الثالثة من عمره لم أحكِ له عن الرب،

كي لا يخاف. وعندما بلغ الثالثة من عمره عقدْتُ بينهما تعارفًا.

قُلت لابني: هذا هو ربي! وقُلت لربي: هذا هو ابني!

سأل كُلٌ منْهُمَا عن الآخر عِدَّة أسْئِلة. سَألَنِي ابنِي:

هل ربُّك هذا هو أحد أقاربنا، مثل جدي وعمِّي؟ فأجبته: لا، ليس بالضبط. وسألني ربي:

ما اسم ابنك؟ فأجبته: ثمة أسماء كثيرة لابني:

ماتوق وماتوقئيل، وحامود، وحمودئيل،

وحافيف، وحفيفئيل. وسألني ابني: مااسم ربك؟ فأجبته:

ثمة أسماء كثيرة لربي، فهو “أبانا وملكنا”، وهو “جلَّ جلالُه”،

وهو “رب العالمين”، وهو “تبارك اسمه”، وهو “إيل” و”إلوهيم” و”ربي”.

بدأ ربي يقول: “خذ ابنك وحيدك الذي تُحبُّه!”.

وعلى الفور تظاهرت بأنني لا أسمع صوته. فسألني ابني: ستُحب مَنْ أكثر؟

ففرحتُ بظهور كلمة “حب” في حديثه، وعلى الفور صرفتُ انتباهه

اتجاه طائرةٍ مرّت في السَّمَاء، واتجاه خُنفسة مرّت بيننا في العُشبِ،

وبدلًا من أن أقول له إن كل هذه الأشياء من صُنع الرب،

قُلتُ له: أشياء جميلة، أليس كذلك؟!

שירים לאסירי בתי הסוהר עיתון הארץ ספרים חדשים

"שירים לאסירי בתי-הסוהר" במדור ספרים חדשים של מוסף ספרים בהארץ, 15.4.2016.

לשיר מן הספר באתר "שיחה מקומית":

בשערי עמידר

                        לעובדיה בן אברהם

רְחוֹב יָפוֹ עָיֵף. אֲפִלּוּ מַשַּׁט רַכָּבוֹת בְּלִבּוֹ

לֹא יָסִיר מֵעָלָיו אֶת יְגִיעַת הַשָּׁנִים. וַאֲנָשִׁים

מַמְתִּינִים לְאָרְכּוֹ בַּתַּחֲנוֹת מִבְּלִי לְהִתְגּוֹדֵד, כָּל אֶחָד

וַחֲפָצָיו בְּיָדָיו. וְאֶחָד שׁוֹכֵב עַל הַמִּדְרָכָה, מוּל

שַׁעֲרֵי עַמִּידָר, רְחוֹב יָפוֹ 17, בּוֹאֲכָה מִגְדַּל

דָּוִד, רָחוֹק מֵהַשִּׁכּוּנִים. מִי שֶׁחוֹלְפִים חוֹלְפִים, מִי

שֶׁעוֹצְרִים עוֹצְרִים, וְעוֹבַדְיָה בֶּן אַבְרָהָם אוֹחֵז בְּיָדוֹ

אֶת צַו הַפִּנּוּי מִבֵּיתוֹ, מֻגְדָּל בְּצִלּוּם דָּהוּי,

וּמוּל עֵינָיו חוֹלְפוֹת הָרַכָּבוֹת.

מִי יַזְכִּיר אֶת עַמִּידָר בַּשִּׁירִים? בְּכָל זֹאת

אֵינָהּ פֶּרַח, אֵינָהּ כּוֹכָב, אֵינָהּ צִפּוֹר, אֵינָהּ

נַחַל. וְהַאִם לֹא יִכְאַב לְמַנְכַּ"ל עַמִּידָר קִפּוּחַ

מְקוֹם חֶבְרָתוֹ בַּשִּׁירִים?

בָּאנוּ לַעֲמֹד בְּשַׁעֲרֵי עַמִּידָר, סְבִיב עוֹבַדְיָה בֶּן

אַבְרָהָם, רְחוֹב יָפוֹ 17, בּוֹאֲכָה מִגְדַּל דָּוִד,

רָחוֹק מֵהַשִּׁכּוּנִים. מִי שֶׁחוֹלְפִים חוֹלְפִים, מִי שֶׁעוֹצְרִים

עוֹצְרִים, וַאֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים בְּלָשׁוֹן שֶׁל הַפְגָּנוֹת, וַאֲנַחְנוּ

צוֹעֲקִים בִּלְשׁוֹנוֹת זוֹעֲמוֹת, וְאַנְשֵׁי עַמִּידָר מַבִּיטִים בָּנוּ

מִן הַחַלּוֹנוֹת. אֵיךְ לֹא תִּזָּכֵר עַמִּידָר בַּשִּׁירִים? גַּם אִם

אֵינָהּ פֶּרַח, אֵינָהּ כּוֹכָב, אֵינָהּ צִפּוֹר, אֵינָהּ

נַחַל, הַאִם לֹא רָאוּי שֶׁתִּזְכֶּה לְפָחוֹת בְּשִׁיר אֶחָד?

עָמַדְנוּ בְּשַׁעֲרֵי עַמִּידָר וְאֵין מַכְנִיס אוֹתָנוּ בִּשְׁעַת

בֹּקֶר מֻקְדֶּמֶת. וְעוֹבַדְיָה בֶּן אַבְרָהָם

שׁוֹכֵב בְּשַׂק שֵׁנָה, רְחוֹב יָפוֹ 17, בּוֹאֲכָה

מִגְדַּל דָּוִד, רָחוֹק מֵהַשִּׁכּוּנִים. מִי שֶׁחוֹלְפִים חוֹלְפִים,

מִי שֶׁעוֹצְרִים עוֹצְרִים, וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ מְדַמְיְנִים אֶת

שִׁמְשׁוֹן אוֹחֵז בְּשַׁעֲרֵי עַמִּידָר הַכְּבֵדִים, וְהָיִינוּ מַזְכִּירִים

לוֹ שַׂעֲרוֹתָיו הַגְּזוּזוֹת, וְהָיִינוּ לוֹחֲשִׁים לוֹ אַל

נָקָם, וְהָיִינוּ אוֹמְרִים לוֹ כִּי כָּל סַרְנֵי

עַמִּידָר עַל הַגַּג רוֹאִים בִּשְׂחוֹק עוֹבַדְיָה.

שיר מן הספר בעיתון מעריב:

שירים לאסירי בתי הסוהר עיתון מעריב

ראיון על הספר "שירים לאסירי בתי-הסוהר" בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10, בדקה 33:00 ושוב מדקה 35:30 

בני אומר בשמחה הכל בעיתון הארץ

השיר "בני אומר בשמחה הכל" בעיתון הארץ

איך ישכחו האוהבים אהבתם

השיר "איך ישכחו" בידיעות אחרונות

ראיון על הספר "שירים לאסירי בתי-הסוהר" בתוכנית "סדר יום" עם קרן נויבך ברשת ב'

כל הספרים שלי

 

פורסם בקטגוריה שירה, שירים לאסירי בתי-הסוהר, العربية | עם התגים | כתיבת תגובה

אמר רבי שמעון לפורים

אמר רִבִּי שמעון

 

א.

אמר רבי שמעון: מהו שאמר המלך אחשוורוש אל המן הרשע: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת" (אסתר ז', ח')? פשט דברים ברור, שרע בעיניו המעשה שהתחצף המן ליפול על המיטה אשר היתה אסתר עליה, ושמחים אנו שלא הניח המלך לאותו רשע ולא נפגמה תומת אסתר המלכה. אך תחת אותו פשט יש כאן גם סוד שהוטמן לדורות, שקשה לו מאוד להיגלות ולהישמע כיוון שבא לפנינו מדמותו של המן הצורר, הוא עמלק. אבל יודע אני שבעצם עלינו מדבר הפסוק, העוסקים בנסתר ומבקשים לדעת מעשה בראשית ומעשה מרכבה. אנו עולים וקרבים עד לחומה סביב לחצרו של המלך, ומבקשים להיכנס גם אל החצר וגם אל הביתן שבחצר, גם אל בית משתה היין להתבשם בו, גם אל הארמון עצמו, גם אל חדרה של המלכה. ובאמת נופלים אנו על המיטה אשר המלכה עליה, ומבקשים להתייחד עמה כדי לדעת הסודות כולם, ולהשיב המלכה אל משכנה הארצי שתהיה מקודשת לנו. והמלך, כשהוא מוצא אותנו בחדרה של המלכה, שואל גם לנו "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת"? וזהו ניסיון שהוא מנסה אותנו. שאותו רשע, כשיצא הדבר מפי המלך, פניו חפו, וכך סימן שאינו ראוי למלכה ולסודות. ואילו אנחנו ששים כשיוצא הדבר מפי המלך, ואנחנו עונים לו כן. וזה הדבר מסוכן מאוד, גם לומר את ההן וגם לומר את הלאו. ואז מתיר לנו המלך הסודות כולם, ומשיא אותנו בעצמו למלכה.

 

ב.

 

אמר רבי שמעון: לית נהורא אלא בחשוכא, שפירושו אין אור אלא בחושך, ולית חשוכא אלא בנהורא, שפירושו אין חושך אלא באור, ואף על גב דאינון חד, שפירושו אף על פי שהם אחד, אתפרשו בגוונין, שפירושו הם מתפרשים בגוונים, ועם כל דא אינון חד, שפירושו ועם כל זה הם אחד. ונאמר גם: אין גבר אלא באישה, ואין כתב אלא בדיבור, ואין חסד אלא בסטרא אחרא, ואין יהודי אלא בגוי, שאף על גב שהתפרשו בגוונים זה מזה, עם כל זה הם חד.

 

אמר חכם עבדאללה

 

א.

אמר חכם עבדאללה: מהי מגילת אסתר בשם אחר? מגילת הסתר, שהסתירה דתה ועמה ומולדתה ולשונה, ואף החביאה עצמה בארמונו של המלך, שאולי אם תחכה שם בהסתר תוכל להציל עמה כפי שלא תוכל בגילוי הפנים והשם. ורק לדודה מרדכי היהודי גילתה פנים אמיתיים. וכמוה בדורות האנוסים שבכל דור ודור, כפי שהיו בין היהודים בספרד שהיו מתנצרים ומסתירים דתם ברחוב, ולעיתים אף מילדיהם ממש עד הגיעם למצוות, ומגלים אותה רק במרתף, בבור בתוך בור שאין קול השירה ואור הנר בוקע ממנו. וכמוהם השכינה, שכשהיא נמצאת בגלות מירושלים היא מסתתרת וכמעט אינה מתגלה, אלא היא הולכת הרחק מכל מרחק ובוכה על גלותה מדודה ועל ירושלים השרופה ועל בניה המפוזרים. וכמוה גם מלך מלכי המלכים בעצמו, שהסתיר עצמו במגילת אסתר ולא גילה עצמו, אלא הניח אחשוורוש וושתי ואסתר ומרדכי והמן לגלגל את העלילה, מתוך שידע שדווקא כאשר אינו מתגלה, ואינו עושה דבר, אין דבר שאינו נעשה והתגלותו גדולה אף מהתגלותו על הר סיני ובבקיעת ים סוף ובמות הבכורים. על כן נאמר בסוף המגילה: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל-זַרְעָם וְעַל כָּל-הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם" (אסתר ט', כ"ז), שחזרו על מעשה נעשה ונשמע, והפעם בלי שכפה עליהם הר כגיגית. ולכן אנחנו מתחפשים בחג הפורים, לגלות זמן הגלות שהוא זמן הכיסוי וההסתר.

 

ב.

אמר חכם עבדאללה: חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שישתה בזמן הפורים לאחר קריאת המגילה עד שיאמר ממש בשפתיו: ארור מרדכי ברוך המן. ויש בכך סוד לדורות, שטיפשות היא לומר סתם כך "ארור מרדכי ברוך המן", וחוכמה היא לומר "ברוך מרדכי ארור המן", ובינה היא לומר אחר כך "ארור מרדכי ברוך המן", שהבין שאף על פי שפעל מרדכי כאשר פעל בצדיקותו, ופעל המן כאשר פעל ברִשעתו, הרי שניהם ביצעו מעשה אלהים לגלות גדולתו, ואולי הבין המן עומק מעשה האלהים בעולם אף יותר ממה שהבין מרדכי, שכפי שהקשה לב פרעה ושלחו לסרב למשה ולאסור העם לעבדותו, כדי לנסותם בניסיון, אף הקשה לב המן בעם, ועל כן נתן סימן בשמו המן, שהוא כשם הַמָּן שירד מן השמיים לכלכל עם ישראל במדבר, כאשר התאוו תאווה ושאלו "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר : זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים" (במדבר י"א, ד'-ה'), ואז "וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה : וַיִּצְעַק הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-ה'" (במדבר י"א, א'-ב'). ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו והרגלו עד שירדם מתוך ששתה, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי.

 

ג.

אמר חכם עבדאללה: קראנו בשולחן ערוך שהקורא מגילה בפורים חייב לקרוא מן הכתב, ואם קרא בעל פה לא יצא, ומצאנו שם עוד שהקורא מגילה בלשון לועז והיא כתובה באות עברי לא יצא, ואילו הקורא בלשון עברי באותיות לעז יצא. שבאמת אות עברי ניתן לנו מן האשורים, והוא אות לועז שנטלנו לעצמנו מן האומות בשעת הגלות, ואין לך הבדל בינו לבין אות ערבי או אות איטלקי, אבל המילות צריכות להיות עבריות כדי שיצא, ויכול אחר כך לקרוא לעצמו התרגום, כדי להבין המילות שקרא, או לקרוא בתרגום קודם הפורים, להכין נפשו ולבו. וגם אם אינו מבין מילות עברי, יכוון לשים לבו מתי אומר הקורא שמו של המן, שירקע בנעליו וירעיש בעת אמירת השם. והקורא חייב לקרוא מן הכתב, שלא יתנאה לפני הציבור שיודע הוא המגילה מראשה ועד סופה, כי אז סופו שיטעה, וראוי שיכוון לבו דווקא מתוך שעוקב באצבעו אחרי מילות המגילה, שאז פנוי לבו להבין תוכן הדברים, ולא כקורא על-פה שאז הוא מאמץ כל לבו להיזכר ואינו פנוי כלל לכוון למשמעות הדברים.

 

ד.

אמר חכם עבדאללה: קראנו אצל הבן איש חי כי אפילו עני המתפרנס מצדקה יתן מתנה לאביונים ויקבל מחבריו ביום הפורים, אבל במקום שאין עניים, ולוואי ירבו מקומות אלו, אף-על-גב שאין אנו מכירים היום מקומות כאלו, יכול לעכב מעות פורים אצלו עד שיגיע למקום אחר עם אביונים ויתן, או עד שיגיעו אביונים לעירו ויתן להם, ובכל מקרה לא ימתין עד פורים הבא, אלא קודם הפורים הבא לפחות ביום יעשה הדרך, גם אם היא ארוכה, למצוא אביונים ולתת להם המעות לכבוד הפורים.

 

ה.

אמר חכם עבדאללה: אוכלין מאכלי חלב בחנוכה, זכר לנס שנעשה בחלב, שהאכילה יהודית את האויב, שהיה ממלכי יוון, והמעשה הובא בספר "חמדת-הימים". ונס זה נעשה קודם נס העיקרי של חנוכה בכמה שנים, אך הואיל ואותו אויב היה ממלכי יוון, וגם הוא היה רוצה להעבירם על דת, לכך עושין לנס זה גם כן זכר בימי חנוכה, על דרך שאמרו לאכול זרעונים בפורים, זכר לנס של דניאל עליו השלום וחבריו עליהם השלום. ומנהג ישראל תורה הוא. ועוד נוהגים לאכול בחנוכה סופגניות מטוגנות בשמן זכר לנס השמן של המנורה, וטעמם כצפיחית בדבש, ונקראים בלשון ערבי אלספינג', ומנהג קדמונים הוא.

 

 

 

אמר חזקל

 

א.

אמר חזקל: למדתי מחכם עבדאללה שמותר לישא אישה בפורים, וכל שכן שמותר לעשות פדיון הבן בפורים. ועוד לימדני שמה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא, וכן בלבישת כלאיים דרבנן, ויש אומרים דאסור אבל המנהג כסברא הראשונה שמותר, וכן בני אדם החוטפים זה מזה דרך שמחה, אין בזה משום לא תגזול, ונהגו כך ובלבד שלא יעשו דבר שלא כהוגן על פי טובי העיר. ועוד, כאשר באים ללבוש פרצופים בפורים, זה בחינת מה שמשנין עצמן ומדמין עצמן לאומה אחרת, לישמעאל או לעשיו או לגוי אחר ולובשים בגדיהם, וזה בחינת משנין מפני דרכי שלום, כי כשצריכין להרבות שלום אזי צריכין לשנות פניו לכמה גוונין, לכל אחד ואחד מגווני העמים כפי רצונו בשביל השלום עמם. כי למעשה צריכין להתדמות לכל אחד כפי רצונו כדי לאחוז בשלום עִמו, כדי שיוכל למָשכו ולקרבו על ידי זה להשם יתברך, וזה בחינת משנין מפני השלום. ועל כן פורים מרמז על הגאולה אחרונה, שנכתב "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם" (אסתר ט', כ"ח), כלומר גם כשיבוא המשיח וישתנו הזמנים, לא יתבטל חג הפורים, וזה שאנחנו מתחפשים לאומות העולם הוא ריבוי השלום עם כל האומות, שאנחנו לובשים פרצופיהן ומתקרבים אליהם בכדי שנוכל לקרב גם אותם להשם יתברך. ואמר חכם עבדאללה כי מותרים גבר ואישה הנישאים בפורים להתחפש ולשנות פניהן וללבוש פרצופי אחרים, ויתלבש זה כבני הגר וזאת כבנות אדום, ושאלתי האם מותרים גבר ואישה שילבש הוא שמלת אישה והיא כלי גבר בחתונתם כאשר הוא בפורים, וענה חכם עבדאללה כי יש לעיין בדבר.

 

ב.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה כי הגלות היא שכחה ואילו הגאולה היא היזכרות. אבל מצאתי אצל רבי שמעון שאמר כי הגלות היא זיכרון ואילו הגאולה שכחה.

 

ג.

אמר חזקל: אחר כל חג קורא אני דברי הלכות כל חג בחגו, ואיני קורא קודם החג שלא אהיה מצער עצמי הרבה בכל אותן הלכות שעדיין איני יכול לקיים. וחכמים אומרים כי יש לקרוא וללמוד הלכות כל חג מסופו של חג קודם, וכך עליך להתחיל בקריאת הלכות הפסח ממוצאי הפורים.

 

ד.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה: מה בינינו ובין הפלסטינים? שאנחנו כאותם אנשים שחגגו את חג הפורים והתאהבו כל כך בתחפושותיהם שהתחילו מאמינים שאין זו תחפושת בלבד, אלא לבושם ממש. שמעיקרו של דבר עם הדורות התחלפו בינינו התלבושות, ועתה אנו נאמנים לתחפושת ושוכחים את הלבוש. שרוב הפלסטינים, נוצרים כמוסלמים, הם יהודים ושומרונים, וגם כמה קראים, שהתנצרו והתאסלמו, ורוב היהודים הם מוסלמים ונוצרים, וגם כמה שומרונים וקראים, שהתגיירו. ומפחד זה שימצא מי שיקרא ללבוש לבוש ולתחפושת תחפושת, אנחנו והם נאחזים וקוראים לתחפושת לבוש וללבוש תחפושת.

 

ה.

אמר חזקל: שמעתי את חכם עבדאללה אומר: הדסה היא אסתר, יִסכָּה היא שָׂרָי היא שרה, איוב הוא משה, קֹהלת הוא שלמה, יעקב הוא ישורון הוא ישראל, אליהו הוא אֵלִיָה הוא ינון, ישו הוא אותו האיש, המן הוא היטלר הרשע הוא עמלק, עֵשָׂו הוא רומי ממלכות נוצרים, וישמעאל אלו שבטי ערב והמדבר.

 

ו.

אמר חזקל: פעם אחת חיברתי תפילת כותבים וסופרים ומשוררים, וזה לשונה: אני בנך עבדך אֶזָהֵר מֵעשׂוֹת ספרים הרבה, אין קץ להג והרבה יגיעת בשר ואצבעות לפניך אין טעם. ואין בי קנאת סופרים לפניך, היו לפנַי אברהם אבינו שכתב ספר יצירה, ומשה שכתב תורה מראש ועד סוף, ודוד שכתב תהילות, ושלמה שכתב שיר השירים, משלי וקהלת, והיה עזרא הסופר לפניך, ואסתר ומרדכי ששלחו לפני העם ספרים ומגילות, ויהודה הנשיא שהשלים משנה, ובר-יוחאי שגילה הזוהר, וסופרים הרבה היו בעברית וארמית וערבית ושפות קדושות אחרות, וכולם מקומם לפנַי ואני אחרון בשורה זו של סופרים, ואין אני סוגר את ספרי ואין אני מוציאו לְאור אנשים אחרים אם תיתן לי סימן של איסור. וידוע לי כי כל דברי חכמים ובעלי אסופות ניתנו מרועה אחד, על כן אבקש יום-יום למצוא דברי חפץ ולכתוב דברי אמת ולאזן ולתקן משלים הרבה לפניך. אני אדם ומילותי הבל ודפים של נייר עולים באש, וידוע לי כי לפניך דור הולך ודור בא והארץ עומדת, לראשונים אין זיכרון וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון, רק לך הזיכרון ורק מילותיך בַּספרים מתחדשות לַבקרים יום-יום בקריאתן ונשמרות מדור ראשון עד דור אחרון ואין שוכח אותן עד נעמוד כולנו לפני כס המשפט, כיסא מלכותך, ביום הדין והמלכות. לךָ החסד, הממשלה והספרים, ואנחנו קבצנים, אנחנו נתינים, אנחנו הקוראים בספרים. אברהם, משה, דוד, שלמה, עזרא, אסתר, מרדכי, יהודה ובר-יוחאי כתבו ונכתבו ברוח הקודש ולפיכך דבריהם נצח, ואילו אני כותב ברוחי שלי ולפיכך דברי אינם מתקיימים ואינם מתקבלים ואינם משתמרים ועם שבאו הם נעלמים, ועוד דור או שניים הרי הם נמחקים ואני מת ואתה לנצח חי ודבריך גלויים.

 

 

 

 

 

האסופה "אמר רִבִּי שמעון" מורכבת משלושה חלקים: "אמר רִבִּי שמעון",  "אמר חכם עבדאללה" ו"אמר חֶזְקֵל".

"אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים, בר יוחאי. ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים גם הם כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. לעיתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגרסא אחת חדשה. החלק השלישי, "אמר חזקל", בניגוד לשני החלקים הראשונים, הוא בדוי.

כל העניינים אשר בשני החלקים הראשונים הזכרתי, כולם משל אחרים, אלא אם התגלגל אליהם רעיון אחד או שניים משפטים משלי, חדשים מקרוב באו, ולא שמתי לבי כי ממני יצאו. ובכל החלק השלישי דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל עניני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו. לבד אם נשרו כמה פתקים של חזקל בין עמודי שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, או נשרו פתקים מעבדאללה ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.

 

פורסם בהעוקץ

 

קיבץ, בחר, תרגם מארמית ומערבית לעברית וסידר:

חכם עבדאללה בן גוּרְגִ'יָה, רבו של חֶזְקֵל

 

הוציא הקובץ ממסתור לאור, וצירף הקטעים בחלק "אמר חכם עבדאללה":

חֶזְקֵל בן אַמַל, תלמידו של עבדאללה

 

הביא לדפוס, וצירף הקטעים בחלק "אמר חזקל":

אלמוג בן סמירה, כותב קורותיו של חֶזְקֵל

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון | עם התגים , , | כתיבת תגובה

סלמאן נאטור, השיח' מחורץ הפנים, חודש ללכתו

הסופר נפטר אך מילותיו נשארתו עמנו, ועם הידיעה העצובה על פטירתו של סלמאן נאטור לפני כחודש (ב-15.2.2016) טוב להיזכר בספרו המרגש והמופלא "הזיכרון שוחח איתי והסתלק – חייו ומותו של השיח' מחורץ-הפנים" (תרגם מערבית: יהודה שנהב-שרהבני, הוצאת רסלינג).

סלמאן נאטור היה במידה מסויימת אותו שיח' מחורץ פנים הזוכר כל פינה מן הארץ ומבקש להוריש את הסיפורים לצאצאיו, והספר הזה שהורכב מפרוזה תיעודית, קיבץ את הסיפורים של העדים השונים ל-48, שנאטור פרסם בתחילת שנות השמונים בכתב-העת אלג'דיד, דרך דמותו הבדויה של השיח' מחורץ הפנים.

בספר מצויה האפיזודה המצחיקה-עצובה האופיינית כל כך לנאטור: הוא מספר על חקירה שעבר בשב"כ, שבה החוקר הצביע על קלסר עבה שניצב לידו והסביר לנאטור שכל מה שהוא כתב בערבית כבר תורגם לעברית. נאטור לא נבהל מן הדברים אלא להפך, הוא ביקש בשמחה מחוקר השב"כ לפרסם את התרגומים, כך שסיפוריו המתורגמים יגיעו אל קהל הקוראים העברי, היהודי-ישראלי. החוקר סירב או פשוט שתק.

איך כותבים על תבוסה? איך כותבים את הטראומה? איך כותבים את הזיכרון? וכיצד מעבירים את אלו מלשונו של המובס אל לשון המביס? והאם יהיה מי שיקרא את המילים המתורגמות?

סלמאן נאטור ניסה לענות בכתיבתו המורכבת על כל השאלות הללו, מתוך התמודדות עיקשת עם הזיכרון והשכחה, עם הגעגועים וההווה, ועם מקומו של הסופר מול מקומם של הכותבים בעיתונים, ושל כותבי ההיסטוריה באקדמיה ובמשרדי החינוך, ומול מקומם של אנשי הפוליטיקה והצבא.

"לשם מה צריכים אנשים לשמור על מפתחות לדלתות אשר נעקרו מציריהן?" (13) שואל נאטור את השאלה הרטורית על משמעותו של הזיכרון. נאטור גם היה מודע לסכנותיה הרגשיות והחוקיות של הכתיבה בעידן המודרני שבו מטרת זכויות היוצרים היא שאפשר יהיה להעמיד את היוצר לדין על דבריו: "כהרגלו פלט השיח' אנחה… כשהסתכל בנו עיניו בערו. עצרנו לרגע את הכתיבה מחשש שניסחף יחד איתו בזעמו. עוד נמצא את עצמנו בכלא אלג'למה באשמת לשון הרע. כאשר הוא נרגע ושכך זעמו, חזרנו לרשום כל מילה ומילה" (165).

המספר בספר, השיח' מחורץ הפנים, מקבל את תפקיד הייצוג של פלסטין כיוון שהוא גם אדם רגיל וגם ביוחד בעת ובעונה אחת: "לא תהיה זו מליצה אם נאמר שפניו של אבו מחמד הפכו למפה של תולדות פלסטין. הרי השיח' אבו מחמוד כמוהו כשאר בני פלסטין" (45); והשיח' בדבריו הוא המאריך את חיי העבר, בטרם יתפוגג: "בלשונו של השיח', כמו בספרי ההיסטוריה ויומני הזיכרונות, נותרו עשרות הכפרים ממתינים לשיבת הבנים" (55).

הזיכרון הוא אלטרנטיבה למציאות: "כאשר איננו מסתדרים עם ההווה ועם הגיאוגרפיה החדשה, אנו שבים אל הזיכרונות. הסתערתי על ממלכת הזיכרון של השיח' מחורץ-הפנים כדי ללמוד מה קרה באותה שנה אומללה" (46), כיוון ש"הכפרים נמחקו ממפת המולדת ואינם שוכנים עוד אלא בזכרונות של השיח'" (86).

הארץ עצמה עצובה ומתאבלת: "מה עצובה ארצנו, בני! היא לא זכתה ליום אחד של אושר וגם אנחנו לא" (94), וחייה וחיי השיח' שלובים: "תולדות חייו של השיח' מחורץ-הפנים שעל אודותיו אנו מדברים קשורים קשר בל יינתק בהיסטוריה של המאה הזאת. אולם בעוד השנים נעו בבטחה קדימה, חייו של השיח' נעו לאחור באיטיות, בעצב, בכאב ובאנחות" (104).

אחרי 48 השתנו שמות רחובות חיפא, והשמות החדשים, י"ל פרץ, מנדלי מוכר ספרים, היו "שמות ומילים שלא היו שגורים בשפתו של השיח'" (104). השינוי הזה יצר נתק בין ההווה לעבר, וכמעט שהוא מונע את עצם סיפור הסיפור: "חיפא לא נמחקה ממפת המולדת. אולם היא השתנתה. יש את חיפה החדשה ואת חיפא העתיקה. אחת שאנו מכירים ואחת שקיימת רק בזיכרון… כל המקומות הללו נעלמו. בדיוק כפי שנעלמו וירדו לטמיון כל אותן שנים ארוכות. איננו זוכרים עוד הרבה מהן. הדברים מתפוררים ונעלמים מן הזיכרון והימים שעוברים מעלים עליהם חלודה… איך אפשר לספר את תולדותיה של העיר חיפא? אנו זוכרים ממנה רק קומץ?" (112).

סיפוריו של השיח' מחורץ הפנים אינם מרפאים, אלא להפך, הם מותירים את הפצע פתוח מתוך הבנה שסגירת הפצע תביא לאובדן גמור של הזיכרון: "באמתחתו של השיח' יש אמרות וסיפורים אשר פותחים את הפצעים ולא מאפשרים להם להגליד" (124). וזאת מול הדור החדש, דור הילדים, אשר כלל לא רוצה לשמוע על הטראומה של הוריו: "כשאנו מספרים היום את מה שעשו לנו, ילדיהם אוטמים אוזניים וממאנים לשמוע" (127).

השיח' מחורץ הפנים תובע את זכות הסיפור בשל גילו, ובשל זיכרונותיו הרבים: "הוא ידע הכל ולא שכח דבר… החריצים אשר נמתחו לאורך ולרוחב פניו הסגירו את תולדות ההרס והחורבן" (144); "יא עמי, תן לי לסיים את הסיפור. אני איש זקן בשנות השמונים לחייו ולא עומד לי הכוח להישאר ער אל תוך הלילה או להאריך בדיבור. יש לי עוד הרבה מה לספר. אני רוצה שהצעירים ירשמו הכול. ימים באים וימים הולכים. אנחנו נמות ואיתנו ימותו הזיכרונות. בכפר היו זקנים מבוגרים מאיתנו. תשמעו מה קרה להם" (153).

הזיכרון שאין ממסד שיתמוך בו, לא מערכת חינוך, לא מדינה, הוא מושא לפחדיו ותוגותיו של היחיד המספר, אבל השיח' יודע שגם אם בקרב הפלסטינים שנותרו במדינת ישראל ולמדו בבתי-הספר שלה אין מי שיזהה את סיפוריו, הרי שאצל הפליטים הם יעוררו זיכרון: "רוב האנשים לא שמעו על השמות הללו. בוודאי לא למדו עליהם בבית הספר. אבל במחנה הפליטים ג'נין יושבים אנשים רבים אשר יוכלו לספר לכם הכול לפרטי פרטים" (157); "תרשום יא עמי. תרשום, האנשים מעבר לגבול מכירים היטב את המקומות הללו. כל צעד ושעל… כל אבן ואבן. הבטחנו להם שלא נשכח את השכונות של המולדת. שנתעד הכול עבור החיים ועבור הדורות הבאים" (189).

לנכדיו הוא מספר על העבר: "הוא הושיב את נכדיו הקטנים מסביב לאח הבוערת כדי לספר להם על אותם ימים רחוקים" (166), וגם לילדיו הוא מבקש להוריש את הסיפור במקום את הבית: "הוא אהב לדבר על ימים עברו. כאשר הרגיש שהסוף קרב, קרא לילדיו והתחיל לספר להם את הסיפור מתחילתו".

לצד זאת הוא גם כותב חלק מסיפוריו: "הוא החזיק בידו יומן קטן… אם היומן הזה ילך, יסתלקו גם חיי… כל קורותיי מתועדים בו. אני אומר לעצמי: אני אמות, אבל ההיסטוריה תישאר כתובה. אולי יש אנשים שרוצים למחוק את ההיסטוריה. אבל הכול רשום ביומן" (172). מלבד תפקידו כעד בעל-פה, השיח' מחורץ הפנים בוחר גם בכתיבה, ומאמין בכתיבה ובכוחה להנצחי, אף לאחר המוות והאסון.

אבל מותו של השיח' מעורר פחד של אובדן אצל מאזיניו: "עם מותו ייעלמו נופי המולדת. ומה אם היומן ייפול למים וייסחף עם הגלים? ההיסטוריה תלך לאיבוד" (173); "צער העקירה, כאב הגלות… כיצד ייראו פניו של שיח' אשר הספיק לדרוך על כל אדמה ערבית? איש שידע בחייו גלויות רבות?… ארור הזמן" (198). השיח' מוריש לתלמידיו את תפקיד הורשת הזיכרון: "למן ההתחלה ידענו שהשיח' שלנו לא יחיה לנצח… הוא הלך בעקבות הזיכרון ואנחנו בעקבותיו. הוא רצה שנמסור ונעביר אותו הלאה, לדורות הבאים. כדי שלא נסבול אנחנו כפי שסבל הוא במשך כל אותן שנים ארוכות" (229), והם חשים מול לכתו: "אתה מסתלק אבל המולדת לא תסתלק מתוכנו… עוד נשוב. לא משנה כמה זמן זה ייקח, אנו עוד נשוב. לא שכחנו" (230).

כאשר השיח' מחורץ הפנים נשאל מה הוא ישאיר, הוא עונה בתחילה "לא כלום", ואחר כך מוסיף מתוך אמונה בכוחה של הספרות להחיות את מה שנחרב, לעורר את הזיכרון: "אולי את סיפורו של כפר. כדי שישאר חי בלבבות. כפר שוקק חיים… כך הוא לא ייעלם מן הזיכרון".

סלמאן נאטור נפטר בכפר דאליית אלכרמל, כפרו שבו הוא נולד בשנת 1949. הוא העניק לנו ספרים רבים בערבית, ספר אחד שכתב בעברית על שיחותיו בבית-שאן עם תושביה היהודים, "הולכים על הרוח", ובשנים האחרונות כמה וכמה ספרים מופלאים שלו תורגמו על-ידי יהודה שנהב-שהרבני: "ששים שנה/ מסע מדברי" (רסלינג 2014), "היא, אני והסתיו" (הקיבוץ המאוחד 2012), "הזיכרון שוחח איתי והסתלק" (רסלינג 2015). לאורך שנים ערך נאטור את "אל-איתיחאד" ו"אל-ג'דיד", ותרגם רבות בין העברית לערבית. כל מי שפגש אותו יזכור את ההומור השופע שלו, את סיפוריו הנהדרים ואת כוח החיות שלו, ואת ראייתו הנוקבת את המציאות העברית-ערבית והיהודית-פלסטינית.

 

פורסם באתר "שיחה מקומית"

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה בקורת ספרות, العربية | עם התגים | 2 תגובות

למה הקמנו את "מזרחית משותפת"? למה דווקא עכשיו? لماذا أقمنا "الشرقية المشتركة" الآن بالذات؟

 

השבוע (ב-14.3.2016) נפגשנו בכנסת קבוצה מן החותמים על יוזמת "מזרחית משותפת" ורוב חברי-הכנסת של הרשימה המשותפת. במפגש ראשוני זה דיברנו על הסיבות ליוזמה זאת, על האפשרות לחיבור מזרחי-פלסטיני והדרכים שבהן אנחנו תופסים מהי מזרחיות, ועל דרכי העבודה בתקופה הקרובה. הפגישה היתה חגיגית ומרגשת, אך התחילה גם להגיע למחשבות משמעותיות ושאלות משמעותיות, שיכריחו את כולנו להמשיך לחשוב ולנסח את החיבור הזה.

 

רבים מאתנו, כפעילים מזרחים, מחפשים כבר שנים ארוכות בית מפלגתי מובהק אשר יתחבר למאבקים שלנו לשינוי החברה הישראלית, ואין אנו מוצאים אותו. נאלצנו שוב ושוב לבחור בין מפלגות אשר הציעו ייצוג מזרחי מסוים, אך לא הביעו קו אידיאולוגי ברור לגבי המאבק המזרחי, המאבק המעמדי והחיבור המזרחי-פלסטיני והיהודי-ערבי, לבין הצבעת סולידריות עם מפלגות פלסטיניות, גם כאשר הן לא עסקו באופן מודע במאבק המזרחי. בעקבות ההקמה של "הרשימה המשותפת" אנחנו מקימים את "מזרחית משותפת" ומבקשים לנוע מסולידריות לשותפות של המאבק המזרחי, המאבק הפלסטיני, המאבק המעמדי, המאבק הפמיניסטי ועוד.

כמו שכתבנו בפתח הקול הקורא של "מזרחית משותפת":

"מול מציאות של פחד, אפליה, הפרדה והסתה התחברנו על מנת לכרות בריתות, ליצור שותפויות, לחצות גבולות קבוצתיים, אתניים, מגדריים ותודעתיים ולהעיר את התקווה. השותפות שאנו מחפשים איננה פתרון פשוט וקל לתחלואי העת הזו. היא דורשת מחויבות ונשיאה ארוכה במשא שהמפגש מחייב. אנו מציעות ומציעים הליכה משותפת לכל הקבוצות המדוכאות בחברה הישראלית: פלסטינים, מזרחים, אתיופים, דוברי רוסית, בני ובנות העשירונים התחתונים, כל מי שנדחקו לפריפריה ולשוליים החברתיים וכל מי ששואף לשנות מעיקרו את המצב הקיים ולהיאבק בדיכוי. קבוצות אלו אשר עסוקות פעמים רבות בסוגיות דומות אם כי לא תמיד באותם אופנים, ואנו מאמינות כי בכוחה של שותפות מכבדת ומתמשכת לגבור על המבקשים לפצל ולהסית".

משותפת

 

כמו שאמר מאיר עמור, אנו מאמינים כי אזרוחה של החברה הישראלית כרוך במזרוחה. אנחנו גם מאמינים שכדי ליצור דמוקרטיזציה של המרחב שבו אנחנו חיים יש צורך בשותפות ערבית-יהודית, ובאופן קונקרטי יש הכרח בשותפות מזרחית-פלסטינית. ההפרדות הטבועות במציאות הישראלית הנוכחית מבטיחות שהזכויות של כל קבוצה מדוכאת לא יזכו להכרה, כיוון שתמיד היא תתמקם כקבוצת מיעוט העוברת דה-לגיטימציה, ולא כשותפות רחבה של הרוב המדוכא המבקש לארגן את המציאות מחדש. לכן עלינו ללמוד את המקומות המשותפים למאבקים של שתי הקבוצות המזרחית והפלסטינית ולפעול בהם יחד, וגם לנהל דיון מעמיק על כל אותם מקומות שבהם האינטרסים של הקבוצות אינם חופפים ולעיתים אף מתחככים, כדי ליצור שותפויות אף בהם, וכן להתרחב לשותפויות עם קבוצות נוספות.

כמו שכתבנו בקול הקורא של "מזרחית משותפת":

"המציאות הפוליטית והחברתית מזמנת לנו המזרחיות והפלסטיניות סדר יום משותף. לדוגמה: הרחבת גבולות השיפוט של עיירות הפיתוח והערים הערביות, מאבק בכליאת היתר של מזרחים ופלסטינים, מאבק במערכת החינוך המסלילה והמפלה, מאבק במחיקת התרבות וההיסטוריה שלנו, מאבק באלימות המשטרה ובגזענות, השותפות בלשון הערבית ובתרבות הערבית, הרחבת האפשרויות לביטוי זהות, והתנגדות לדיכוי של אימהות חד הוריות ולאלימות יומיומית כלפי נשים בכלל ונשים מקבוצות מוחלשות בפרט, ומאבק בהיעדר המשאבים שמופנים למלחמה באלימות זו. מאבק משותף לנוכח מדיניות תכנון ניאו-ליברלית שמצד אחד מאפשרת לשמר ולקדם את תהליכי הדיכוי ועקירה של תושבים פלסטיניים בערים ומצד שני מתעלת את דחיקתם החוצה של התושבים המזרחים (כמו גם קבוצות אחרות) בשכונות המוחלשות תחת הכותרת של ״התחדשות עירונית״. מבלי לחצות את המחסומים בינינו לא נוכל להיאבק יחד על סדר היום המשותף. חציית מחסומים אין משמעה מחיקת הזהות ורבדיה ההיסטוריים של כל אחת מן הקבוצות, אלא רתימתם לחיים ופעולה משותפים המבטאים סולידריות אזרחית".

מזרחית משותפת מפגש כנסת

אנחנו מבקשים ליצור סדר יום עכשווי, ברחוב, בתקשורת ובכנסת, שיוולד מתוך יוזמה משותפת, בנושאים הללו או בנושאים נוספים שאנחנו מזהים בהם חיבור; ואנחנו מבקשים גם לבנות חזון לעתיד אלטרנטיבי, דמוקרטי ושיוויוני, אשר גם אם בתוך המציאות הנוכחית של גזענות ואלימות קשה לראות אותו, הרי שהוא הכרחי בטווח של העשורים הבאים. אנחנו מבקשים שהחזון הזה יהיה מחובר גם לדיכוי של מזרחים ופלסטינים והמאבקים כנגד דיכויים אלו, אשר באופן היסטורי לעיתים גם התחברו, גם לערכים של דמוקרטיה ושיוויון שאנחנו מבקשים להציב לפנינו, וגם לשותפות ההיסטורית העברית-ערבית והיהודית-מוסלמית אשר מספקת לנו את היסוד לשפה הישנה-חדשה של השותפות.

חיבור מזרחי-פלסטיני נובע מן ההווה של הדיכוי במדינת ישראל, אבל הוא מתחבר להיסטוריה יהודית-ערבית ארוכה ולשותפות התיאולוגית היהודית-מוסלמית הארוכה, מתקופת ראשית האסלאם, דרך אל-אנדלוס ועד למאה ה-20, אשר הודחקו מן הזיכרון ההיסטורי, וכן לרצף של דיאלוגים ושותפויות מזרחיות-פלסטיניות במאה השנים האחרונות, אשר לא נרשמו מעולם כסיפור היסטורי אחד.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מזרחית משותפת / الشرقية المشتركة / Mizrahi Palestinian Partnership, רוח חדשה / רוח ג'דידה, العربية | עם התגים , | כתיבת תגובה

מזרחית משותפת / الشرقية المشتركة / Mizrahi Palestinian Partnership – הקול הקורא בעברית

מזרחית משותפת

 

מול מציאות של פחד, אפליה, הפרדה והסתה התחברנו על מנת לכרות בריתות, ליצור שותפויות, לחצות גבולות קבוצתיים, אתניים, מגדריים ותודעתיים ולהעיר את התקווה. השותפות שאנו מחפשים איננה פתרון פשוט וקל לתחלואי העת הזו. היא דורשת מחויבות ונשיאה ארוכה במשא שהמפגש מחייב. אנו מציעות ומציעים הליכה משותפת לכל הקבוצות המדוכאות בחברה הישראלית: פלסטינים, מזרחים, אתיופים, דוברי רוסית, בני ובנות העשירונים התחתונים, כל מי שנדחקו לפריפריה ולשוליים החברתיים וכל מי ששואף לשנות מעיקרו את המצב הקיים ולהיאבק בדיכוי. קבוצות אלו אשר עסוקות פעמים רבות בסוגיות דומות אם כי לא תמיד באותם אופנים, ואנו מאמינות כי בכוחה של שותפות מכבדת ומתמשכת לגבור על המבקשים לפצל ולהסית.

"מזרחיות זו לא עדה, זו תודעה״ אמר אלי חמו ז"ל, פעיל חברתי וממקימי "תנועת האוהלים". מדבריו משתמע כי זהו עניין של בחירה, ואנחנו מניחים בחירה זו כתשתית לברית שאליה אנחנו חותרים. שלוש הדתות המונותיאיסטיות התהוו על חופי הים התיכון, העברית נולדה במרחבי קדם ולמרות הניסיון להשכיח זאת מהציבור, מדינת ישראל ממוקמת במזרח-התיכון. לפיכך, אנו רואות במזרחיות פתח של תקווה לאזרוחה של החברה הישראלית. אנו מאמינים כי זהות מזרחית פלורליסטית, אחריות משותפת ושותפות במאבק לסיום העוולות והדיכוי יכולות להיות משימת חיים קולקטיבית ומקור השראה ותיקון לכל יושבות ויושבי הארץ הזאת. על בסיס האמונה הזו  אנו מצהירות על עצמנו כמזרחיות וכמזרחים: בין אם נולדנו למשפחות שמוצאן במזרח התיכון וצפון אפריקה ובין אם לא; בין אם נצרבנו בכור ההיתוך הישראלי ובין אם בחרנו להיאבק בדיכוי.

כולנו נאבקות ונאבקים זה שנים ארוכות לשינוי החברה הישראלית ואין לנו בהכרח בית מפלגתי מובהק. פעמים רבות היה עלינו לבחור בין הצבעה למפלגות המתיימרות להחזיק באידאולוגיה שמאלית ללא שותפות פלסטינית-יהודית משמעותית, ללא ייצוג מזרחי וללא עיסוק במאבק המזרחי, לבין הצבעה מזרחית שמשמעותה הסתפקות בייצוג סימבולי ותמיכה בדיכוי הפלסטינים. ברירה זו הובילה אותנו פעמים רבות להצבעה סולידרית למפלגות פלסטיניות, גם כאשר הן לא עסקו במאבק המזרחי. אנו מזהים הזדמנות היסטורית בהקמת הרשימה המשותפת לכינון שותפות שאיננה ברירת מחדל אלא בחירה משמעותית שניתן לצקת אליה תכנים חדשים.

 

הקמת הרשימה המשותפת מהווה הזמנה פתוחה לדמיין יחד את חזון הבית המזרח-תיכוני הפתוח והמכליל המבוסס על שאיפה לצדק. מלב המציאות המייאשת, בתוך מצב המצור, המלחמה, הגזענות והדיכוי, אנו קוראים ליצירתה של ברית בין כל המבקשות להיאבק בסדר החברתי הניאו-ליברלי ובכוחות האנטי-דמוקרטיים הקמים עלינו לכלותינו.

ברית זו נשענת על ההנחה כי חוויות הדיכוי ותוצאותיו אינן נחוות או מותירות חותם באופן זהה על בני כל הקבוצות, אך בד בבד כל דירוג ערכי של אי שוויון, סבל ועוולות מייצר סבל ועוול נוסף. יצירת היררכיה של דיכויים משרתת את הנדסת המרחב בכוח הזרוע ואת המיליטנטיות של כל ממשלות ישראל. כילידי המרחב אנו דוחים את רעיון ההסתגרות הקולוניאליסטית בתוך אותה וילה מדומיינת בג'ונגל. עלינו לאזור יחד את האומץ לפעול לפירוק מן היסוד של שרשרת המזון האנושית שהתבססה כאן מ-48', שמדרגת בהירארכיה איומה את בנות ובני הארץ הזאת כעליונים וכתחתונים, ומשסה אותם אלה באלה. התנגדות לכך היא הצו המוסרי והמחויבות הפוליטית שלנו כמזרחים/ות, כיהודים/ות, וכבנות וכבני המרחב.

אבל מעבר לכך, זהו גם האינטרס שלנו, ושל כל קבוצה, כי המאבק נגד אי-השוויון והעוולות שחוות קבוצות בישראל על בסיס מגדרי, לאומי ואתני אמנם ידרוש מחלקנו לוותר על פריבילגיות, אך גם בה בעת יתרום ליצירת חיים בטוחים ועשירים שאינם רוויים במחסומים המסכנים כל אחת ואחד מאיתנו. הפשיזם מחלחל אל היחסים במרחב המשותף, העירוני, הפריפריאלי, השכונתי והאינטימי, ופעמים רבות אל תוך היחסים המשפחתיים ונפגעיו העיקריים הם קודם כל נשים וילדים.

לאורך שנות עיצובה של מדינת הלאום היהודית גיבשה הציונות מבנה היררכי חברתי המבוסס על נישול וגירוש, מחיקת זכויות והענקת פריבילגיות. לצד הדיכוי הפוליטי, התרבותי והכלכלי של המזרחים על-ידי ההגמוניה האשכנזית, היא גם העניקה לנו זכויות יתר כחלק מהקולקטיב היהודי, על חשבון תושבות הארץ הפלסטיניות. אנו מודעים לעובדה כי במהלך 68 השנים האחרונות, למרות העוולות שהשיתה הציונות על המזרחים בישראל, הציבור המזרחי שולב בפרויקט הציוני והפך בחלקו הגדול לשותף פעיל בו. על כן אין אנו יכולות לעמוד היום מול אחיותינו ואחינו הפלסטינים ולטעון "ידנו לא הייתה במעל". אנו מכירות בכך שתיקון עוולות אלה קשור לזכות השיבה של הפליטות והפליטים בנות ובני העם הפלסטיני והכרה באחריות הישראלית לגירוש הפליטים, וזאת מבלי לייצר עקורים חדשים, בהתאם לתפיסה לפיה אין לתקן עוול בעוול נוסף.

סימון ביטון, במאית קולנוע דוקומנטרי, טענה בשנת 1996 בעקבות הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון: ״אנחנו מכירות את הדיכוי מכל הכיוונים, על כל גווניו… לכן, ביום שנתחיל באמת להילחם בדיכוי, גם בזה שאנחנו קרבנותיו וגם בזה שאנו נהנות ממנו לא תהיה במה מתקדמת ומהפכנית יותר בארץ הזאת״. אין אנו יכולים להציל ילדים מהסללה רק כדי להבטיח להם עתיד של כובשים מצטיינים, אין אנו יכולים להצהיר שאותנו יותר לא ידכאו, עד שנבטיח בעצמנו שאנחנו לא נדכא אחרים. ברור לנו יותר מתמיד כי אף חברה לא יכולה להתקיים לאורך זמן על בסיס של דיכוי, שלילת זכויות, ניצול ואפליה.

ההצעות לשותפות מזרחית-פלסטינית נדחו פעמים רבות על ידי גורמים רבים משני צדדיה והוגדרו כלא-ריאליות או כבלתי אותנטיות. חיי השכנות של יהודים ומוסלמים במזרח התיכון ומחוצה לו ידעו רגעים קשים של הפרדה והשפלה הדדיים, אך גם הולידו מסורת עמוקה ורחבה של שותפות ודיאלוג שנשענה על הקריאה לשלום ולצדק בין כל בני האדם המצויה בכל ספרי הקודש. איננו עיוורים לעובדה שבשעה זו תורה כבר נעשתה פלסתר והשפה הדתית הפכה לגורם הנדמה דווקא כמכשול בפני יצירתו של חיבור מזרחי-פלסטיני, ועם זאת אין אנו מבקשים לבנות שותפות זו על שלילת העולם הדתי, העומד בתשתיתן של החברות השונות של אזורנו. בכוחם של המכירים בזיקה הדתית המסורתית ההדוקה בין יהדות ואסלאם, להעניק בסיס נוסף לדרך המשותפת ולסייע בגיבוש עמדה ביקורתית כלפי המצב הקיים. איננו מתנערים מן הזיקה היהודית לאדמה הזו ומן העובדה כי "אהבת ציון" הייתה תמיד חלק מהותי מן הזהות היהודית. אולם אנו מסרבים לעגן את זיקתנו לארץ במשטר המבוסס בהגדרה על מערכת פריבילגיות הניתנות לקבוצה אתנית-לאומית-דתית אחת על חשבון תושביה הילידים של הארץ.

אנו מבקשות לפיכך להתיר מעל השפה הדתית את המטענים שהעמיסה עליה המחשבה הציונית ולהדגיש את חתירתה תחת תפיסת הריבונות הלאומית הבלעדית על האדמה. מתוך מסורת זו אנו נקראים לחיות בארץ הזאת לא כבעלי הבית, אלא כבנות ובני הבית.

 

המציאות הפוליטית והחברתית מזמנת לנו המזרחיות והפלסטיניות סדר יום משותף. לדוגמה: הרחבת גבולות השיפוט של עיירות הפיתוח והערים הערביות, מאבק בכליאת היתר של מזרחים ופלסטינים, מאבק במערכת החינוך המסלילה והמפלה, מאבק במחיקת התרבות וההיסטוריה שלנו, מאבק באלימות המשטרה ובגזענות, השותפות בלשון הערבית ובתרבות הערבית, הרחבת האפשרויות לביטוי זהות, והתנגדות לדיכוי של אימהות חד הוריות ולאלימות יומיומית כלפי נשים בכלל ונשים מקבוצות מוחלשות בפרט, ומאבק בהיעדר המשאבים שמופנים למלחמה באלימות זו. מאבק משותף לנוכח מדיניות תכנון ניאו-ליברלית שמצד אחד מאפשרת לשמר ולקדם את תהליכי הדיכוי ועקירה של תושבים פלסטיניים בערים ומצד שני מתעלת את דחיקתם החוצה של התושבים המזרחים (כמו גם קבוצות אחרות) בשכונות המוחלשות תחת הכותרת של ״התחדשות עירונית״. מבלי לחצות את המחסומים בינינו לא נוכל להיאבק יחד על סדר היום המשותף. חציית מחסומים אין משמעה מחיקת הזהות ורבדיה ההיסטוריים של כל אחת מן הקבוצות, אלא רתימתם לחיים ופעולה משותפים המבטאים סולידריות אזרחית.

אנו רואים עצמנו ממשיכי דרכם של קבוצות ויחידים שבקשו ברגעים שונים ליצור ולמסד שותפות מזרחית-פלסטינית. שותפות ששורשיה עמוקים וניזונים מההיסטוריה הארוכה של מגעים ושאילה, העשרה ולמידה הדדית בין יהודים ומוסלמים ובין יהודים וערבים, כפי שכתב הפייטן יליד מרוקו ר׳ דוד בוזגלו בפיוטו "אתם יוצאי מערב" לכבוד המימונה: "שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים / וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה / וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה… וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי / אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי. רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה / שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים / אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים. אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה". אנו מאמינות ומאמינים כי השעה כשרה והרגע הזה נכון לחזור אלא המקום המשותף שבו "רוח כולם נכונה" עד לכינונה של שותפות שיהיה בכוחה לחבוש את פצעיהם המדממים של יושבי הארץ הזו.

 

אנו קוראות וקוראים ליצירת שותפות חברתית-אזרחית רחבה שתיאבק ביסודות האנטי-דמוקרטיים של המשטר והכלכלה הפוליטית בישראל. מחנה אזרחי זה יביא לחלוקה מחודשת של המשאבים אחרי עשרות שנים של נישול והתעשרות לצד סיום הדיכוי והכיבוש. רק כך יתאפשר שחרור התרבויות המזרחית והפלסטינית מתוך הגבולות הצרים והמגבילים המונעים מהם דיאלוג חופשי עם האזור. אנו מאמינים כי לקהילה המזרחית יש הפוטנציאל לקדם ברית יהודית-פלסטינית שאיננה נשענת על עמדת הקרבן אלא יונקת מכוחה האדיר של אחוות בנות ובני המקום, על בסיס של שוויון ושל צדק.

מול ממשלת נתניהו הרביעית, ממשלת התהום המדיני, הכלכלי, החברתי והאנושי נשאף להתחיל את תהליך האמת והפיוס בין הקולקטיבים הלאומיים וההטרוגניים, הפלסטיני והיהודי, במטרה לבנות כאן בית משותף. יחד נכיר בפצעים העמוקים של כל קרבנות שפיכות הדמים, האלימות הכלכלית והמגדרית. ברוח הקריאה של המשורר מחמוד דרוויש שכתב בפתח ספרו "מצב מצור" ("حالة حصار"): "نُرَبِّي الأملْ", ("נְגַדֵל את התקווה", תרגם: מוחמד חמזה ע'נאים), עלינו לגדל את התקווה כדי שנוכל להציע אותה לחברה כולה, לילדינו ולדורות הבאים.

 

 

על החתום:

יונית נעמן, אבי-רם צורף, רוויטל מדר, ראובן אברג'יל, חגית קיסר, הנרייט דהאן כלב, תום מהגר, שושנה גבאי, ורד מדר, יובל עברי, לילך בן דוד, רעי חגי, יהודה שנהב-שהרבני, מעין מדר, אנדרה לוי, חדוה אייל, אהרון שם-טוב, יורם בלומנקרנץ, אורלי נוי, נוית בראל, איריס חפץ, אמנון רז-קרקוצקין, לירון מור, סרחיו יאני, נעמה קלורמן-עראקי, גדי אלגזי, פנינה מוצפי-האלר, משה בהר, שרה אלימי, מתי שמואלוף, בני נוריאלי, טל עמית, אסנת טרבלסי, רן בכור, זהר אלמקייס, הלל כהן, הילה דיין, עמוס נוי, לין חלוזין-דברת, ערן חכים, יפעל ביסטרי, יונתן מזרחי, שרי אהרוני, מיכאל סולסברי-כורך, מעין גולדמן, אבי יהודאי, מאיר עמור, יעל ברדה, חן משגב, רונית חכם, גדעון סולימני, סמדר בן-נתן, רמי אדוט, רלה מזלי, צבי בן-דור, נטע עמר-שיף, ליאור קיי אבישי, יאלי השש, דבי פרבר, חיים יעקובי, נעמה גרשי, דויד מוצפי-האלר, מורן בנית, אלמוג בהר

 

התפרסם בהעוקץ

מוזמנים לאתר "מזרחית משותפת"

ולדף הפייסבוק של "מזרחית משותפת"

וכמובן – מוזמנים להצטרף

פורסם בקטגוריה מזרחית משותפת / الشرقية المشتركة / Mizrahi Palestinian Partnership, רוח חדשה / רוח ג'דידה | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

Interview with Translator/Novelist Nael ElToukhy

An Interview with Translator/Novelist Nael ElToukhy

published on asymptote journal

interviewed by:  Omar El Adl

A novelist and translator of Hebrew literature into Arabic, Nael ElToukhy’s passion for Hebrew literature is “rare,” by his own admission, among students of the language in Arab universities. He moves with dexterity between different registers of colloquial and standard Arabic and his speech is often loaded with profanities, at other times with creative coinages. Venturing beyond from the Statist logic that led to the creation of Hebrew departments, ElToukhy interrogates the semitic roots of Arabic and Hebrew, presenting his thoughts on the two languages as a novelist and translator; the challenges that two semitic languages present, the similarities in trilateral roots and the prejudices facing their readers on either side. He has published a collection of stories and 4 novels, the latest of which, The Women of Karantina (2014), is available in translation.

OA: In a series of articles you wrote, you say you first studied Hebrew in university because your marks weren’t good enough to study English. What dictated your direction when you first became a translator?

NT: At first you are in line with what they [the publishers] want, more than what you want. Because you need to justify your existence, to justify the language you use, and in addition to this, being a young man, you don’t usually know what you want, but this comes with time and you become interested in some things more than others.

OA: How did your interests develop?

NT: There are many stages in this; first I was interested in the Israeli left, the radical left who’s against the occupation and is anti-Zionist, and now there has emerged a more interesting topic for me which is Arab Jews or Jews who came from Arab countries, I work on both but now my passion has shifted to the second topic and to themes such as how Arab Jews learned Hebrew and how Hebrew mixes with the Arabic of their grandparents, and then comparing their dialects and accents to Ashkenazi Jews who came from Europe. This gradually became more interesting than the radical Israeli left.

OA: How does this affect your translation process and your choice of texts?

NT: I was translating a chapter from a book which references a poem by an author called Hayim Nahman Bialik, titled “a poem to a bird,” and the text was written by a Moroccan Jew. He recounts that in school they had learned that there is a certain verse which contain the letters ح and ع, two very central letters. This is because Arab Jews, at least the first generations, used to pronounce the ح and ع, whereas the Ashkenazi pronounce the ح as a خ (kh) and the ع they almost don’t pronounce.

This became very important in Israeli society because if one pronounces the ع they are immediately recognizable as a Jew who came from an Arab country. Now these nuances have become blurred. In the text by this Moroccan Jew, he references a word which means ‘small chick’ and which contains both letters. The author says because the teacher was Ashkenazi, they did not learn the other pronunciation and learnt to say both letters the Ashkenazi way. When translating into Arabic, the obvious translation does not contain either letter so I had to be creative to find an equivalent which did. Eventually I was able to get both letters. So sometimes in translation you play around with language to be able to bring out this difference in translation.

As far as my choice of text, right now I am working on a novel by Almog Behar, a Jewish author of Iraqi origin. The protagonists are also of Iraqi or Moroccan origin. The author and the characters are both devout and there is a chapter which concerns Jewish temples, and specifically Eastern Jewish temples (meaning those which came from Arab countries). In these temples, they emphasize pronunciation, meaning what is the correct pronunciation and what is not, similar to pronunciation with regards to Quranic recitation.

So it is very important because, as opposed to Christianity, Judaism and Islam still speak their liturgical languages. In one chapter, the rabbi explains what letters today in Israel are mispronounced and which are not. This applies to many letters in modern Hebrew today which are pronounced differently because the Ashkenazi accent changes the Hebrew equivalents of a hard ط to a ’t’ and the ص becomes as a German Z. So this chapter brings up examples of words which if mispronounced become confused with other words. This is hell for a translator because you are trying to find Arabic equivalents which have the same letters the Rabbi mentions and there is a possibility that they will be confused with other Arabic terms which contain the same letters. It takes a lot of effort but what helps is the similarity between Arabic and Hebrew. The word “rabbi” also presented a challenge: the rabbi is a central figure in the novel. The word for that in Arabic حاخام (hakham) does not sound pleasant and when you make it plural it becomes حاخامات (hakhamat) and that doesn’t sound good either, not to mention the word has a certain political association. The Israeli equivalent to Al-Azhar, I made into حاخامية (hakhameya) and it still didn’t sound good, so I brought it back to its origin which is “hakeem” meaning wise man, from the word حكمة (hekma) or wisdom, as a Hakham is a wise man, and phonetically it makes sense, so Hakhameya became Beit El Hekma (house of wisdom), and Hakham became Hakeem.

I explained this in the introduction but with repeated use, the reader should understand that ‘wise man’, in a completely Jewish religious context, is a rabbi. I also kept using the word معبد (ma’bad) for temple and then decided on the word كنيس (Kanees), which shares the same root with the knesset. This word was used in the early 20th century by Arab intellectuals. The other one معبد (Ma’bad) might mean a Buddhist temple or anything else but كنيس (Kanees) is specific. Finally the word Jerusalem is Yerushalayim, at first I put it as اورشليم (Orshaleem), as it is a word which exists in Arabic as well.

The writer when he saw the draft said, why not القدس (Al-Quds)? But I wanted to get rid of these associations in the Arab reader’s mind and portray a Jewish, not Arab, Jerusalem. So the compromise was that in religious contexts, when it is mentioned it is now Yerushalayim, whereas in secular or everyday usage it became al-Quds.

There is a section where the protagonist goes to East Jerusalem and takes a stroll; over there it is all Quds, but when it’s a prayer, it’s Yerushalayim. Yahweh was a problem at first because in the middle centuries Jews used to translate Yahweh into “Allah” and it was no issue. But I chose to make it Yahweh. I wanted to remind the reader of the Jewish context, even though the author at one point translated the word into Allah, which was the one instance where I kept it. 

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה english, צ'חלה וחזקל, العربية | כתיבת תגובה