רשימת ביקורת מעיראק על הרומן צ'חלה וחזקל בתרגום לערבית

הכותב עבד אל-אמיר אלריכאבי מעיראק כתב על הרומן "צ'חלה וחזקל", שראה אור בערבית בקהיר בהוצאת אלכותוב ח'אן בתרגום נאאל אלטוח'י, שתי רשימות שבהן הוא מדבר על הזמן האברהמי (כאן הרשימה הראשונה, וכאן השניה):

زمن فلسطين الابراهيمية العراقية (1م2)


عبدالامير الركابي
الحوار المتمدن-العدد: 5428 – 2017 / 2 / 10 – 14:55

لست متهيبا مما قد يثيره الراي المطروح هنا، لاعتقادي بان ردة الفعل المتوقعة عليه، متوقع لها ان تتفق مع مقتضيات اللحظة، خصوصا مناخ التخلخل البنيوي، وفداحة الفراغ المفهومي، وبالأخص انهيار مشاريع الدول القومية الوطنية الذهنية، وتبعا له وبمواكبته، الفوضى التفكرية الحاصلة، وماتقتضية من ضرورات استجابة للمغامرة الفكرية بامل اختراق ماكان مسكوتا عنه، او لنقل جرى الهرب منه مطولا، بتغطيته عجزا، بمفاهيم استعارية، أدت في التاريخ العربي المسمى حداثي ونهضوي، مهمة العيش في الفكرة والنص المستعار من حاضر اخرين، أومن ماض محلي دليل حيويته الوحيد، قدرته على السطوعلى الحاضر والغائه.
وسابادرأولا للإعلان عن عدم قناعتي بما هو متداول من تفكرات تلفيقية، تخص القضية المعروفة في العصور الحديثة العربية ب "القومية"، ومنها ومثلها موضوع "الوطنية " شبه المحلول دلالة وتعبيرا في اللغات الاوربية، لاعتبارات غاية في الوجاهة، تخص ظاهرة " الدولة الامة" هناك، وحسب معتقدي فان المنطقة التي تعرف بالعربية، هي بالأحرى اقرب لكونها من حيث مقومات التوحد التاريخي الأساسية "ابراهيمية"، قبل ان تكون "عربية" بمعنى العروبة الاقوامية، ولا داعي لان نتذكر بان العرب بماهم قبل ابراهيميين، ليسوا هم انفسهم وقد اصبحوا بالدعوة المحمدية "أصحاب كتاب"، كما انهم حين فتحوا المنطقة العربية المعروفة حاليا، لم يفتحوها بصفتهم عرب الجاهلية المحكومين لاقتصاد الغزو، ام قبل ان ينتسبوا هم قبلا للمنطفة حين اصبحواابراهيميين، كشرط لان يسبغوا نسبتهم الاقوامية على المجال الابراهيمي السابق على توطنهم في الشام والعراق ومصر بالفتح.
مثل هذا التقدير الأساسي، لايلاقي في العقود الحديثة الإهتمام، أولا لان الابراهيمة لم تجد بعد أسبابا تجعلها قابلة للتجدد والراهنية، فلم تعرف الابطبعاتها الثلاثية النبوية المتكلسة القديمة، ما سهل لفكرة القومية إمكانية، لابل ومبررات الاستخدام، ليس بفعل الضرورات التاريخية الذاتية التاريخية، بل لانها وجدت ما يغذي حضورها، بناء لصعود الغرب ونموذجه وطبيعة كياناته، الامر الذي لم يسمح بتحفيز العقل العربي، كي يعالج احتمالات ابعد ظلت الى اليوم غير مطروقة ومعقدة، وربما معتبرة غير منطقية، خصوصا وان محتملات عمل الاليات اللازمة والمساعدة على تجديد الابراهيمية في الحاضر، تبدو حتى الان منعدمه، ولم يظهر بعد على نطاق يمكن ان يشار له، مايدل على انها قابلة للتجدد بالتوافق مع المستقبل، فالديانات المعبرة عنها ماتزال تنحو منحى نكوصيا سلفيا، مؤدية مهمة الحضورالمتناسل المنصب على "الحفاظ السلبي على الهوية" فقط لاغير، ومن غياب افق أي "مشروع حضاري" محتمل، هو في الحالة الراهنه وحكما، مشروعا استثنائيا لايقل عن مطمح شاهق مثل "مابعد غرب".
اعتقد ان أجواء مايسمى الحداثة واليقظة، وشتى أنماط الاستعارة التي استغرقت القرون الثلاثة المنصرمة، لم تعد تجد، مايمكن ان يجعلها تواصل الحضوروالفعل، ومع ان تبعات مثل هذا التحول المنتظر مقدر لها ان تتخذ كمادة بحث وتطبيق، مساحة زمنية، وعلى صعيد الموضوعات، متشابكة وواسعة، الا ان نموذجا من بينها استحوذ على انتباهي مؤخرا، ساحته القضية الفلسطينية من دون بقية القضايا المحورية، ربما لان مثل هذا الموضوع الحساس مايزال مدار انشغال مستمر، وربما لانني سبق وتعرضت لهذه القضية بالتحليل ومحاولة الاستشراف، متابعا تطور ظاهرة "منظمة التحرير الفلسطينية": ( من المخيم، الى الدولة من دون ارض، الى الأرض بلا دولة بعد أوسلو)، وهي متوالية كنت اعتمدتها وكتبت عنها بحثا في جريدة "السفير" اللبنانية تحت مسمى "الفلسطينيون الجدد"، اطلع عليه المرحوم الشهيد القائد "ابوعمار"، وحثني على تطويره وقتها في لقاء لي معه في القاهرة، حضر الرئيس الفلسطيني الحالي "محمود عباس" جانبا منه، منتظرا مني/ أبو عمار/ اصدار كتاب بهذا العنوان.

כריכת צחלה וחזקל בערבית בקהיר 2016
حين اتأمل الان وبعد عاصفة المتغيرات الطارئة على القضية ذاتها، وعلى اجمالي الوضع في المنطقة والعالم، وباسرائيل، يداخلني اعتقاد بان الفلسطينين هم على وشك مغادرة الطبعة الحالية من فلسطينيتهم المتعارف عليها( لم تكن بحسب رايي ولن تكون ابدا ظاهرة نهائية كما هو حال اجمالي قضايا المنطقة العربية الاساسية)، على اعتبارها لحظة استعارية تمر منذ سنوات بحالة تآكل، مثلها مثل وطنيات عربية، مع المفهوم القومي الأعم، ولن اكرر هنا المقارنه الشكلية التي اجراها الكاتب السوري الراحل "صادق جلال العظم" في السبعينات بين "منظمة التحرير الفلسطسنية" و "الوكالة اليهودية العالمية"، فتكرار مثل هذه المقاربة التقنية، لن يضيف للوقائع شيئا، بالأخص من ناحية تطور الدلالة، وبالذات لجهة حضور "وطنيتين" قاعدة تبريرهما ليست وطنية ولاقومية بالمعنى الموضوعي المعاصر، فتحويل اليهودية الى "صهيونية" استنادا للتطور الغربي الحديث في مجال القومية والأمة، ودفعة المباشرالذي يلغي "المنفى اليهودي" القدري والمتلازم مع العقيدة الأصل بقرار مفتعل وقيصري، يقابله صدى تؤطره، محفزات لها امتدادات عربية قومية ووطنية تحررية، ليست بالضرورة متطابقة مع مايبررها. بالاخص اذا ماقارنا الدعوى الصهيونية الحديثة من حيث الحيثيات والخطاب، واختلاق الاسس التاريخية، بمقومات الامه الغربية وكملحق لها، هذا مع العلم ان الفلسطينيين يمكنهم من هذه الناحية، ان يبنوا وقد بنوا وطنيتهم على قاعدة الاضطهاد المباشرالواقع عليهم،كما هو ماثل في"الاحتلال"، وفداحة فقدان الأرض واغتصابها، المشفوع بالاستيطان والطرد، فكل هذا كاف لتكوين أساس شعوري لقضية شعب، وحقوق مهدورة بصلافة وعجرفة، باسم ادعاء تاريخي مزور، ليس ثمة ما يجعله باي حال من حصة من يدعونه، اي المستوطنين اليهود الغربيين الغرباء. ولن نجد مكانا تلعب فيه مفاهيم ونموذج الوطنية الغربية فعلا متعاكسا، وبمنتهى التناقض، مثل قضية فلسطين كما تتجلى واقعيا كمحورعبر مفهومين ومشروعين للوطنية، ينفيان بعضهما البعص كليا، مع انهما صادران عن نفس المرجع.
مؤخرا وقعت على رواية "تشحلة وحسقيل" للكاتب العراقي المقيم في إسرائيل /قسرا/ ،"الموج بيهار"(1)، وكنت قبلها قد اطلعت على عمل كاتب عراقي آخر، مقيم في إسرائيل، هو "ساسون سوميخ " عنوانه "بغداد بالأمس"(2)، والعملان اثارا عندي تساؤلات من قبيل: لماذا لم تفلح إسرائيل في جعل العراقيين اليهود يقلعون عن الانتساب لارض آبائهم واجدادهم ويختارون "إسرائيل"؟ ولماذا، وما الدواعي العميقة التي تجعل بغداد وبابل اكثر حضورا في الوعي العراقي اليهودي من "اسرائل" الصهيونية المفبركة، ومن سمير نقاش الى شمعون بلاص، الى .. ألخ الى الفن والغناء واستنساخ وتناسل الحياة اليومية، تاكد لدي ان موضوعة المنفى في الاطار الابراهيمي/ العراقي، ليست قضية او ظاهرة عارضة، او انها من حيث التراتبية، او الوجاهة التاريخية والنفسية الشعورية لشعب، ادنى من مسالة انتماء" قومية"، تتجلى معتقديا بحكم طبيعتها الاصل، ذلك مايجعل ظاهرة "اليهودي العراقي" المنفي الى إسرائيل، لاشبيه لها باعتبارها قضية تضاف لقضيتين اخريين بامتياز وخصوصية، فثمة هنا تفاعلات مسالةقومية كانت مؤجلة ومطموسة بحكم اللحظة، وقوة حضور المشاريع المستعارة والملفقة المدعومة بقوة الغرب الاستعماري الحديث.
ولا ينقص الظاهرة التي نحن بصددها مايجعل منها مسالة وجودية بامتياز، قابلة للتنامي، يقول الموج بيهار:" ليس منفى الالفين وخمسمائة عاما كمنفى السبعين عاما، سنظل في المنفى ان لم تقم بابل في جسد ارض إسرائيل" ـ وفي الهامش اسفل الصفحة يرد :"ان يهودية العراق هي الأكثر نقاء في العالم كله، تليها يهودية فلسطين، تليها كل بلدان العالم" والهامش هو تعليق على جملة سابقة يقولها الكاتب في الصفحتين 117 /118نصها: " كل البلدان كالعجين المخلوط بالنسبة لارض إسرائيل، وإسرائيل كالعجين المخلوط بالنسبة لبابل"(1).

צחלה וחזקל עברית וערבית
هل من أصداء مقابلة يمكن تسقطها على المنحنى الآخر؟ من قبيل الصدفة مثلا، او المسار التحققي الراهن ؟ …قبل بضع سنوات كنت دعوت الى بناء "بيت الله الثالث" في جنوب العراق، عند بيت النبي إبراهيم في اور الكلدانيين، ومن يومها الى اليوم تكررت عدة مبادرات ملفته منها، وصول وفد مسيحي من الفاتيكان زار بيت إبراهيم، وصلاة شيخ مسلم مع مريديه مقتبلا الزقورة، باعتبارها بيت الله ( كتبت عنها في حينه مقالا مطولا)، وقبل أيام بثت احدى الفضائيات العراقية، نبأ اعتمار عراقيين في الزقورة قرب بيت النبي إبراهيم، ومثل هذه الظاهرة تبدو اليوم معاكسة تماما للمناخ الطائفي، او الديني المازوم بشكل عام، او حتى بإزاء نزعات "المهدوية" وحركاتها المتناسلة في العراق منذ أوائل التسعينات، ومع صعوبة الإفصاح على نطاق واسع عن مثل هذا المنحى، الا ان الدعوة التي تعتبر القدس ومكة بيتين بنيا كبدل عن ضائع في المنفى، ابان فترة تعذر تحقق الابراهيمة في ارضها لاعتبارات موضوعية وزمنية، تجد أصداء مكبوته، لكن قابلة للاتساع.
وحيث تقوم دعوى الصهيونية الحديثة على قطع "المنفى" المكتوب على بني إسرائيل ، من دون مبرر ابراهيمي من داخل تطور العقيدة التوحيدية، يبدو العراق اكثر آهلية، للإعلان الطبيعي عن نهاية الزمن الموعود، أي بداية تحقق الوعد في ارضه، وحيثما يكون العراق قد شارف من هنا وصاعدا على مكابدة أسباب تحقق الوعد الابراهيمي المنقطع في الموطن الأصل، فان مايؤول من الدعاوي الصهيونية الحالية يصبح بلا أي سند من أي نوع كان وينهارتماما.

هل من ابراهيمية عراقية ضد صهيونية (2/2)


عبدالامير الركابي
الحوار المتمدن-العدد: 5430 – 2017 / 2 / 12 – 14:01

ولست ازعم ان انبعاثا ابراهيميا،هو من الأمورالمتوقعة الحدوث وشيكا، الا ان مثل هذا الاحتمال يصير اليوم من بين الخيارات التي لايمكن اهمالها، إزاء دعاوى أخرى ليس لها مبرر واقعي موضوعي، فالقومية، والوطنية، تقف خلفهما في اوربا، الثورة الصناعية وعصر الانوار، ومع ذلك هما أليوم في حالة تعثر بعد ان حققا الغرض منهما، بينما اوربا تدخل ازمة مطردة على مستوى النظام، أساسها انتهاء الصلاحية، بمقابل ازمة مقابلة مركبة واعمق على الجانب الشرقي من المتوسط الابراهيمي، حيث الأمة تتشكل بالمفهوم/ الديني ( ماعرف لاحقا وحديثا ب " الايديلوجيا")، وحيث العروبة ذاتها لم تصبح "أمة" كما كان "إبراهيم امة/ حسب القرآن " الا بكتاب، أي بمفهوم سابق على وجودها، بقرون.
تبدو اليهودية العراقوية مع "الموج بيهار" متفقة مع نبض ووجهة تحولية متفوقة على القوميتين الفلسطينية الوطنية الحديثة، والصهيونية المتناقضة والمفبركة، ومع كون الفلسطينية اقرب لمعسكر الحق البديهي بما لايناقش، الا انها تفتقر من حيث المبررات أسباب الصلة بتجددات الأساس المفهومي الابراهيمي الذي يكتنف وجودها، وهو مايبدو ان القضية الفلسطينية بحاجه لان تبدا بمواجهته قبل ان تتوقع الخروج من مازقها الحالي، الإسلامي والوطني المستعار، وهو أيضا مااجد الان انه أخرَ وقتها تلبيتي لرغبة الشهيد أبو عمار، فالرؤية التي كنت اتحسسها، وارى انها مفقوده، مع انها لازمة بإلحاح لاستكمال مراحل تطور القضية الفلسطينية، كانت وقتها ماتزال في طور اولي جدا، ومبهم، وبحاجة لسنين قبل ان تصبح قابلة للمعالجة الأولية كما أحاول ان افعل الان.
هل يعني ما اتعرض له هنا تاشير باتجاه سبل نهوض بعناصر جديدة، تتخذ في فلسطين قاعدة تجلي بابل، او اور في قلبها، بما يعني انبعاث الابراهيمية في الحاضر، وبما يعبر الغرب ونموذجه، وبالأخص الصهيونية التي بدات ركائز سندها النموذجي ومرجعيتها الغربية تهتز، وتوشك على الزوال، ومع ان الفلسطينية الابراهيمية العراقية مازالت ثقافية من حيث تجلياتها حتى الان، ومحدودة، الا انها لم تخل في أي يوم من افق مرشح للازدهارعمليا، بانتظار الظهير المتنامي في الأرض الابراهيمية الأولى، كما تنبيء من هنا فصاعدا تناميات فكرية مطردة، مع علامات وصول "زمن التيه" على الإنقضاء.

צחלה וחזקל על המדף אצל נאאל
واذا ماعرف المناخ الفلسطيني الجديد يقظة متاتية من حضور الدعوة الجديدة، فان اليهودية العربية ستصبح من مقومات، لابل قاعدة الحركة الفلسطينية المناهضة والمضادة للمشروع الصهيوني الصلبة، وستتوقف سواء عند اليهود المغاربة، او اليمنيين، او الشرقيين القريبين، غلبة وسطوة المشروع الغربي الصهيوني الاشكنازي ومبرراته، مثلما ستعرف بنية إسرائيل المواطنية تشققا مهما، في حين تكسب الجبهة الفلسطينية الحالية، بعدا بشريا وروحيا جديدا ضمن مناخات تجدد في الرؤية "العربية"، ويعني مثل هذا التصور تفاعلية ضرورية عراقية ابراهيمية جديدة، حيث العراقي المنفي في إسرائيل، مؤهل واقعيا لاستعادة مواطنية، ماحقة للصهيونية الحديثة، ليصبح عنصر تجديد وحيوية في قلب الهيئة الفلسطينية القائمة بشقيها المتراجعين والمفتقدين اطرادا للتمثيلية والفعالية، سواء بفرعها الإسلامي، او فرع "منظمة التحرير الفلسطينية" مجسدة في الدولة القائمة.
ولايفتقر اليهود العراقيون للارث المحايث لاحتمالات الانبعاث العراقي الابراهيمي المقترب من الصعود وسط غبار كثيف، مايزال يتزايد مالئا الافق هناك وفي المنطقة ككل، كذلك الامر على صعيد البؤرة المحركة، بالأخص اليوم، مع تطور وسائل التواصل والابلاغ العام. حيث الاسبقية والإصرار كما هما، متواصلان في فلسطين، دالتان على نمط من الموازاة التاريخية، بمعنى الانقلاب المفهومي العام، ومعها حتما تبدل عمل الاليات، فنهوض الابراهيمية المتأخر لايشبه اشكال تجلي القوموية بين الاحتلال العثماني والتغلغل الغربي، وحاجةأبناء الاعيان العرب، والمتعلمين الجدد لاطار سلطة، بظل قحط خيالهم، وانعدام قدرتهم على التفاعل مع مجالهم الحضاري. ف"سمير نقاش" الذي هرب من إسرائيل عدة مرات الى لبنان، وايران، وكان يعاد اليها في كل مرة، لم يكن مجرد كاتب، بقدر ماهو مدون بالسلوك لتوراة مستحدثة، كان يعود الى فلسطين ليسجن، ليس على حنينه للأرض الأصل، بل على حفره وابتداعه لرؤية يهودية نافية وماحقة للتوراة الصهيونية المزورة، واشكال مثل هذا النفي المضاد او الماحق متعددة، تنبثق الان بافق خطير للغاية واستثنائي،على يد حفيد لم يعرف العراق.
توفي "سمير نقاش" في المنفى، بينما مايزال "حسقيل قوجمان" حيا يرزق، مايزال شيوعيا من زمن اربعينات القرن الماضي، عديم الخيال، ومقفل على رؤية مزورة وفجة من نوع آخر، ومع هذا ماتزال مشوبة بالعاطفة، ومع نوع فريد من الانتماء حتى بعد التسعين، "الموج بيهار" مفاجاة او طفرة جينية، لانه يقول عمليا بان العراق، وبابل، مرض وراثي، مثلما هو للعراقيين جميعا، من المستحيل الشفاء منه، والشيء نفسه يردده "ساسون سوميخ"، واذا مااضفنا هذا الى الموسيقى والغناء، واللهجة وتفصيلات الحياة اليومية، امكننا القول بان الوعد ليس متوقفا على الماضي، وان معادلة من نوع:
1ـ العهد القديم.
2 ـ العهد الجديد.
3 ـ القرآن,
وحلول زمان:
العهد الحديث .. الأخير.

צחלה וחזקל בקהיר1
ممكن لابل هو حتمية، وان حقبة الحداثة القومية الوطنية، جسر عابر اجباري بحكم متطلبات حركة التاريخ، فالعراق اليوم على وشك ان يكتشف "وطنيته المتحققة في المنفى قبل الفين وخمسمائة عام" وهي توشك على العودة الى ارضها، بعدما ظلت تدور منتظرة بزوغ أسباب ازهارها في ارضها، طالما كان ذلك متعذرا موضوعيا وزمنيا.
انه الزمن الأخير، ومن ارض فلسطين المتطلعة نحو بابل واور، يجب اليوم تغيير الاتجاهات والنظر، ولاينبغي او يجوز للابراهيمية العراقية الناهضة، ان تقبل احكام "الوطنية الفلسطسنية"، او احتكارها التمثيلي بشقيها الإسلامي والوطني، كما لايجوز للعراقية اليهودية داخل فلسطين، ان تقبل مثل هذا الوضع، مايرتب من هنا فصاعدا انغماسا عمليا يجسد الإرث التفكري الثقافي والمسارات العملية، وحتى الوراثية، اذ ينبغي التواصل مع كل ملمح عراقي ابراهيمي مستجد، كما ينبغي تكتيل الصوت الابراهيمي العربي، بالإضافة للمطالبه بحق التمثيل العام على الجبهتين، الاسرائيلسة والفلسطينية، بما انهما كانتا ومازالتا تحتكران تمثيلا متناقضا متصادما، ليسا هما الاحق باحتكاره، ولاحتى صدق التعبير عنه، او توليد دينامياته. فالقضية الفلسطسينية من هنا وصاعدا، لم تعد ماكانت عليه خلال القرن المنصرم.
سيبزغ امامنا في مثل هذه الحالة تحدي البرنامج، او مقوم واساس الرؤية، هل سينزل بناء علية " كتاب سماوي"، ام ستخط جمل من المعاش، يثيرها التواصل واللقاءات بمختلف اشكالها، وبمجموعات التفكير، حسب ما يتطلبه نوع عملها، من تجميع وإعادة قراءة في الذاكرة والتاريخ، وفي المستجد، لقد صار العراق من الان معنيا، بالاشتغال على مقومات "قلب وعي القرون البائدة"، ومهما تكن الشحة في الإمكانات والقدرات آنيا، وغربتها بفعل تكلس موروثات القرون وتراكمها، الا ان الامل قوي جدا، وهو اكبر من أي حلم كان قد راود الانسان من قبل، بحكم انه حلم عبور قدرات الانسان، وصولا لماوراء حدوده البيولوجية، مايعني مهمة كونية أخرى ومسارا بعيدا اخر، يعيد قراءة شريط البدايات الكونية الأبراهيمية.

כל הספרים שלי 2016ב
في التسعينات، مع احتدام المعركة حول خيار قبول العدوان الأجنبي للخلاص من "الوحش" الذي يسكن الغابة بحرقها، او رفضة ومقاومته بالمتاح، كنت اردد مفكرا"هل ياترى ان العراق الذي نفكر به ونعيشه هنا في المنفى، مايزال هو العراق الذي نحمله معنا في الغربة، ام ان عراقنا الذي نعرفه انتهى، واننا اذا عدنا اليه لن نجده؟" بعد عام 2003 الحت علي تلك الفكرة حتى عام 2009 ،حين تسنى لي الذهاب لأول مرة الى هناك، فاذا بي تائه وسط مكان ماكدت اعرفه، هل هذا ماكان سيحدث مع "سمير نقاش" او "ساسون سوميخ"، هنا تتجلى الطفرة الشعورية الوراثية الجينية ل "الموج بيهار" وهو يخرق قاعدة المفترض انها"مادية" مبعثها الوجود الانطولوجي.
غير ان العراق فكرة غير متحققة لاهلها، تسكنهم كتطلع مبهم، بينما هم يبحثون عنها في المكان حيث يعيشون، ولايجدونها فتتشكل علاقتهم بها وبالارض، ولايمكنهم مهما فعلوا تحقيقها عيشا الا كحلم. كان احد الأصدقاء وهو روائي عراقي يعيش في المنفى، يعلم ابته التي ولدت خارج العراق، ان بلدها الأصلي هو "اجمل بلد في الكون"، وحين كبرت اخذها الشوق الجارف المتولد عن "خرافات الاب"، للعراق بصبحبة أمها، وعند عودتها، ومن الباب قبل ان تدخل على ابيها صاحت به :"انت اكبر كاذب في العالم" ليس هذا مايفعله "الموج بيهار"، والجيل الثاني، او الثالث، من اليهود العراقيين.
ستقولون انني مفتقد للبلاد الفكرة بعد عام 2009، نعم هذا ماحدث، وماجعلني اصر على العثور على ماافتقدته، والسبب انني من يومها لم اعد قادرا على العيش، فقررت ان اذهب الى هناك وابقى، فامضيت سنتين متواصلتين من البحث، دلتني أخير على البوابة المقفلة التي دخلت منها نحو "مملكة الله المقفلة"، وهاانني قد غادرت منذ اشهر، وكلما فتحت الباب وانا خارج العراق لكي اخرج للشارع، أكون متيقنا تماما، بان نظري سيقع على مدينتي المهدمة الخربة التي تخفي بين ثيابها سر الوجود، والتي منها يبدأ الطريق الوحيد المقرر من الغاية العليا للكون، نحو ماوراء الحاضر.
ابتداء من اليوم، سينبثق زمن آخر، وفلسطين ستكون في قلبه، للفلسطينيين أصدقائي… أيها القادة منهم ومن يفكرون، الزمن تغيّر، أيها اليهودي العراقي …تهيأ كي تحتل مقعدك في صدارة السفينه، خلف المقود مباشرة.

ـــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــ
(1 ) ـ ( تشلحة وحزقيل: بغداد في القدس، بابل في اورشليم) . ل "الموج بيهار". ترجمه نائل الطوخي،ط1 2016/ الكتب خان للنشروالتوزيع/ القاهرة.
(2) ـ (نفي المنفى "الصهيوني" والحنين الى الجذور العربية: دراسة في "بغداد بالأمس" لساسون سوميخ) د. محمد احمد صالح حسين/ دار الانتشار العربي / بيروت ـ لبنان
ـ يتبع ـ
ملحق : سفير يهودي عراقي في بغداد
خطاب مفتوح للرئيس الفلسطيني محمود عباس

אייל שגיא ביזאוי על הספר 1

לרכישת צ'חלה וחזקל

לרשימות נוספות על הספר ועל תרגומו לערבית

פורסם בקטגוריה צ'חלה וחזקל | עם התגים , , | כתיבת תגובה

שיר ראשון שלי בתרגום לתורכית

screenhunter_679-jan-04-10-37

screenhunter_682-jan-04-10-38

screenhunter_683-jan-04-10-38

screenhunter_684-jan-04-10-38

לפני שלושה שבועות ראתה אור בתורכיה אנתולוגיה של שנים-עשר משוררים עבריים, ובתוכה שיר ראשון שלי המתורגם לתורכית, והשמחה בלבי גדולה על השיבה לאחר מעט יותר ממאה שנה לסטמבול, עירם של כל הבהרים.
אני רוצה להודות לחוה פנסח-כהן על הבחירה בשיר, ולשותף שלה לאיסוף, לעריכה, לתרגום ולפרסום בתורכית, המשורר המתרגם והעורך מסוט סנול.
לאנתולוגיה צורף גם פתח דבר של חוה פנחס-כהן.
לצפיה בכל השירים באנתולוגיה:
https://www.facebook.com/hava.pinhascohen/posts/10155073335777074?pnref=story

לשיר המלא שלי, שחלקו הראשון מתורגם באנתולוגיה:

————-

סב וסב
אלמוג בהר
—————-
א. יִצְחָק בֶּהַר (2002-1917)
בְּיַלְדוּתִי
גּוּף סָבִי
בְּחוֹף-יַמָּהּ שֶׁל תֵּל-אָבִיב
הָיָה שׁוֹבֵר-גַּלִּים.

וְכָל גּוּפוֹ זִכְרוֹנוֹת-קְפִיצָה
מֵעַל גֶּשֶׁר בְּבֶּרְלִין
אֶל מֵי נָהָר קָפוּא
וְשֶׁבֶר-רֶגֶל שֶׁצָּפָה
אֶת שֶׁבֶר הַלֵּב וְהַמִּשְׁפָּחָה.

וְעֵינַי בְּיַלְדוּתִי הָיוּ מַבִּיטוֹת
הוֹלְכוֹת עִם קַו הַחוֹף
מֵאַבְנֵי יָפוֹ וְעַד עֲשַׁן רִידִינְג וְשֶׁפֶךְ הַיַּרְקוֹן
הַרְבֵּה בָּתִּים
לֹא חוֹשְׁבוֹת עֲדַיִן
עַל כָּל הֶעָרִים הָאֲחֵרוֹת
בְּיַלְדוּתִי.
לֹא נִשְׁבָּרוֹת בַּגַּלִּים.

ב. עֶזְרָא גַּחְטָן (1986-1904)
בְּיַלְדוּתִי
כַּפּוֹת-יְדֵי סָבִי
אוֹחֲזוֹת אָחוֹר.

וּבִתְמוּנָה עִם אִמִּי
עַתָּה בַּחֲדַר שְׁנָתָהּ
חֲלִיפַת חַיָּיו
תּוֹפֶרֶת אֶת גּוּפוֹ
גַּעְגּוּעֵי פָּלִיט.
שְׁמוֹנִים וּשְׁתַּיִם שָׁנִים
אָרַךְ מַסַּע חַיָּיו
מִן הַדְּקָלִים שֶׁלְּחוֹף הַחִדֶּקֶל
וְעַד לַמִּזְרָקָה הַיְּשָׁנָה
שֶׁבֵּינָתַיִם נֶהֶרְסָה
בִּקְצֵה הַטַּיֶּלֶת הַמּוֹבִילָה
אֶל חוֹף-יַמָּהּ שֶׁל נְתַנְיָה.

זִכָּרוֹן הוּא קֶרַע בִּבְשַׂר הַהֹוֶה
וּבַתְּמוּנָה בִּתּוֹ מְחַיֶּכֶת וְיָדָהּ עַל כְּתֵפוֹ
וְהוּא מַרְצִין פָּנִים
מֵאֲחוֹרֵיהֶם הַמִּזְרָקָה הַיְּשָׁנָה.
וְהָאֹפֶק הוּא גִּיגִית הַיָּם-הַתִּיכוֹן
אֲשֶׁר אֵינָהּ רוֹחֶשֶׁת כָּבוֹד לַנְּהָרוֹת.

בָּרֶקַע כַּמָּה דְּקָלִים שֶׁל נוֹף
אוֹתָם שָׁתְלָה הָעִירִיָּה
וּבִבְשָׂרוֹ שָׁתַל זַרְעֵי שָׂפָם לָבָן
וַעֲנִיבָה שְׁחֹרָה
מְסַמְּנִים אוֹתוֹ עוֹלָם אַחֵר.
וְעוֹד רֶגַע הוּא פּוֹתֵחַ אֶת פִּיו
אוֹמֵר חוּסָה-לָאָרֶס
וּמִתְכַּוֵּן לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

ג.
וַאֲנִי שָׁנִים מִתְאַמֵּן אַחֲרֵיהֶם
בַּהֲלִיכָה עִם יָדַיִם אֲסוּפוֹת
מֵאֲחוֹרֵי גַּב
זָקוּף תָּמִיד.
שָׁנִים אֲנִי כְּבָר מִתְאַמֵּן
לִהְיוֹת שׁוֹבֵר-גַּלִּים
לִנְכָדַי.
שָׁנִים אֲנִי מִתְאַמֵּן
בְּקִלּוּף תַּפּוּחִים בְּאוֹלָר
בִּישִׁיבָה עַל סַפְסְלֵי גִּנּוֹת-צִבּוּרִיּוֹת
וַאֲכִילָתָם פְּלָחִים פְּלָחִים.
שָׁנִים אֲנִי מִתְאַמֵּן בְּצִיּוּר פְּרָחִים
בְּמִלִּים עִבְרִיּוֹת
מְפַחֵד לְאַבֵּד
אֶת כָּל צִבְעֵי הַשָּׂפוֹת הָאֲחֵרוֹת.

שָׁנִים אֲנִי נִזְכָּר
בְּכָל הֶעָרִים הָאֲחֵרוֹת
אוֹתָן לֹא זָכַרְתִּי בְּיַלְדוּתִי
מְחַבֵּר תְּפִלּוֹת
וְקוֹרֵם עַל גּוּפִי עוֹר וְגִידִים
שֶׁל זִכְרוֹנוֹת
הַנִּשְׁבָּרִים בַּגַּלִּים.


מתוך "צמאון בארות" (עם עובד, 2008)

פורסם בקטגוריה english, צמאון בארות, שירה, תרגום | עם התגים | תגובה אחת

אחרית דבר להוצאה מחודשת ל"בית בקהיר" לנגיב מחפוז

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%a8-%d7%9c%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%91-%d7%9e%d7%97%d7%a4%d7%95%d7%96

לאחרית הדבר כקובץ פידיאף

נגיב מחפוז

נַגִיבּ מַחְפוּז הוא כנראה הסופר הערבי המודרני המוכר ביותר לקוראי העברית. אחת הסיבות לכך היא שלמרות הנתק שנוצר בין התרבות העברית החדשה והתרבות הערבית החדשה בדורות האחרונים, בניגוד גמור להיסטוריה של שתי התרבויות לאורך יותר מאלף השנים האחרונות, הרי שזכה מחפוז ומבחר מקיף למדי מיצירותיו תורגם לעברית. למעשה, מחפוז, יליד 1911, הוא יוצר הפרוזה הערבי המודרני המתורגם ביותר לעברית, בדומה למחמוד דרוויש שהוא המשורר הערבי המודרני המתורגם ביותר לעברית.

הטרילוגיה הקהירית (1957-1956), שנקראה בעברית "בית בקהיר" (בערבית נקראים שלושת כרכיה של הטרילוגיה על שם רחובות בקהיר העתיקה), ומהווה את שיא יצירתו של מחפוז, פורסמה בעברית, השפה הראשונה שאליה הטרילוגיה תורגמה, בראשית שנות השמונים; פרסום זה, שהיה רגע היסטורי חשוב במסורת התרגום המודרנית מערבית לעברית ועורר עניין רב בתרבות הישראלית, היה תוצאה של החיבור בין כתיבתו הענפה והמעמיקה של מחפוז, תרגומו של סמי מיכאל, ויוזמתו של חוקר יצירתו של מחפוז פרופ' ששון סומך; הוצאתה לאור מחדש של הטרילוגיה הקהירית של מחפוז כעת, עם הדפסת הכרך הראשון מחדש, היא חגיגה מרגשת לאוהבי מחפוז, לאוהבי הספרות הערבית ולאוהבי הספרות בכלל.

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%a8-%d7%9c%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%91-%d7%9e%d7%97%d7%a4%d7%95%d7%962

ביצירתו המוקדמת התמקד מחפוז בכתיבת רומנים פרעוניים (שלא תורגמו לעברית); לאחר מכן החל מחפוז לכתוב רומנים ריאליסטיים-חברתיים על קהיר החדשה, שהתרכזו בבני המעמדות הנמוכים; אחד המייצגים שבהם, "סימטה בקהיר" (1947) תורגם לעברית בסוף שנות השישים בידי יצחק שרייבר; הטרילוגיה הקהירית סימנה שיא בניסיון להעניק פנים ספרותיות ריאליסטיות לקהיר החדשה, והיתה גם מעין רומן חניכה; אחריה כתב מחפוז את הרומן "ילדי שכונתנו" (1959), שסימל את מעברו מהניסיון לטווֹת תמונה ריאליסטית של קהיר, לניסיון לכתוב אלגוריה על גלגוליהן של הדתות המונותאיסטיות דרך היסטוריה של שכונה אחת בקהיר; הספר נאסר לפרסום במצרים כספר, לאחר שראה אור בהמשכים בעיתון "אל-אהראם", ותורגם לעברית ב-1990 בידי דוד שגיב. דמות המספר בספר "ילדי שכונתנו" מסבירה: "הייתי הראשון ברחובנו שעשה את מלאכת הכתיבה למקצוע, גם אם הדבר הביא לי בוז ולגלוג. עסקתי בכתיבת עצומות ותלונות בשם המקופחים ובעלי הטרוניות. וגם אם רבים היו הפונים אלי, לא היה בעיסוקי זה כדי להרים אותי מעל לרמה הכללית של הקבצנים ברחוב. זאת ועוד: בעבודתי התחוורו לי סודות הבריות ותוגותיהם, עד כי לבי נמלא עצבות. אך לאט לכם, אינני כותב עתה על עצמי ומצוקותי, והלוא אלה קלים בהשוואה למצוקות הרחוב שלנו" (בתרגומו של ששון סומך, מתוך "מחצית היום – נגיב מחפוז: יצירה, מפגשים, תרגומים", ששון סומך, הוצאת כרמל, 2012, עמ' 99).

מלבד יצירות אלו תורגם לעברית גם מבחר מייצג למדי מהרומנים המאוחרים והקצרים יותר של מחפוז, שנטו לכתיבה ניסיונית, אל זרם התודעה, האקזיסטנציאליזם והאבסורד ומשבריו של מעמד הפקידים: "הגנב והכלבים" (1961) בתרגומו של מנחם קפליוק (1970), "הקבצן" (1965) בתרגומה של חניתה ברנד (1978), "פטפוטים על הנילוס" (1966) בתרגומה של מיכל סלע (1989), "מיראמאר" (1967) בתרגום יצחק שניבוים (1983), "אהבים וגשם" (1973) בתרגום יואב גבעתי (1976) ו"היום שבו נרצח המנהיג" (1985) בתרגום דוד שגיב (1999). גם באנתולוגיות וכתבי-עת ועיתונים שונים ראו אור בתרגום עברי סיפורים רבים של מחפוז, שייצגו פעמים רבות את ניסיונותיו לגבש מעין ריאליזם פיוטי-מיסטי.

 

ששון סומך, אולי החשוב בחוקריו של נגיב מחפוז בעולם, פרסם בשנת 2012 ספר מחקר על יצירתו של מחפוז: "מחצית היום – נגיב מחפוז: יצירה, מפגשים, תרגומים", שכלל פרטים על מפגשיהם והדיאלוגים ביניהם, וכן מבחר סיפורים קצרים של מחפוז. סומך, שנולד בבגדד ב-1933 וביקש בנעוריו להיות משורר ערבי, "סטה" לאחר הגעתו ארצה ב-1950 מכתיבת שירה בערבית לתרגום שירה ערבית לעברית, ולאחר מכן גם למחקר אקדמי על הספרות הערבית החדשה. בשנות השישים נסע סומך לבריטניה לכתוב דוקטורט על הספרות הערבית החדשה אצל ד"ר מוחמד מוסטפא בַּדַוִוי יליד אלכסנדריה, קרא את הטרילוגיה הקהירית ו"גילה" את יצירתו של מחפוז, וכתב עליו את עבודת הדוקטור שלו; ספרו של סומך על יצירת מחפוז, ובעיקר על הטרילוגיה, "המקצב המשתנה", שראה אור באנגלית ב-1973 (The Changing Rhythm: A Study of Najib Mahfuz’s Novels/Sasson Somekh. Leiden: Brill, 1973), עמד לפני ועדת פרס נובל כשהחליטה להעניק את פרס נובל לספרות בשנת 1988 למחפוז.

בכותרת "המקצב המשתנה" אפיין סומך את הטרילוגיה הקהירית של מחפוז, שבה, על פי התיזה שלו, העיקרון המנחה את מבנה היצירה הוא השתנות קצב ההתרחשויות, היוצר את אווירת הרומן הקושרת בין שינוי אופי הטקסט הספרותי ושינוי מקצב החיים: הטרילוגיה נעה מן הכרך הראשון האיטי, המעניק רקע חברתי ופסיכולוגי מפורט לרוב הדמויות והמאורעות (והמתאר שנה וחצי בחיי הדמויות בסוף שנות העשרה של המאה העשרים על פני 579 עמודים), דרך הכרך השני שבו הסצנות הרמטיות פחות, המשפטים מתקצרים ודיאלוגים וזרם התודעה מתערבים זה בזה, ודוחקים את מקום התיאור החיצוני של המספר (בכרך זה מתוארות שלוש שנים באמצע שנות העשרים על פני 464 עמודים), ועד הכרך השלישי שבו מואץ עד מאוד קצב ההתרחשויות, עם הגיעו לבני הדור השלישי במשפחה, והלשון הופכת חסכונית יותר (וכאן מתוארות תשע שנים, מ-1935 ועד 1944, על פני 395 עמודים).

לאחר ביקורו ההיסטורי של סאדאת בירושלים ב-1977 נוצר קשר ידידות ישיר והדוק בין החוקר סומך למושא מחקרו, גדול הסופרים המצרים במאה העשרים, נַגִיבּ מַחְפוּז. נגיב מחפוז כתב לסומך כבר במכתבו הראשון: "הבה נתפלל יחדיו, שהמאמצים הנעשים בימים אלה יוכתרו בהצלחה, וכי שני עמינו ישובו לדרך פורייה של חיים יחדיו, כפי שאירע בעברם הארוך. כי על כן, שני עמינו ידעו שיתוף פעולה יוצר במשך שנים רבות – בעת העתיקה, בימי הביניים ובעת החדשה, ואילו ימי הריב והמחלוקת היו קצרים ומעטים. אלא שאנו, למרבה הדאבה, הרבינו לתעד את רגעי הריב מאה מונים מכפי שתיעדנו דורות רבים של ידידות ושיתוף" (בתרגומו של ששון סומך, מתוך "ימים הזויים: קורות חיים 2000-1951", ששון סומך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 187). בדבריו ביטא מחפוז הן את התחושה כי הקשר ההיסטורי הפורה וארוך השנים, היהודי-ערבי, מודחק בעולם הערבי ובישראל גם יחד, והן את האופטימיות הבסיסית שלו לגבי אפשרות התיקון של קשר זה בעתיד הקרוב.

ששון סומך שילב במפעל חייו יצירה, תרגום ומחקר, ומתוך התנועה שבין עיראק לישראל, ובין הערבית לעברית, קיבל על עצמו את תפקיד התיווך התרבותי, הן מתוך הקרע ההיסטורי בין יהודים לערבים, שהוליד צורך בתיווך הזה, והן מתוך המשכיות להיסטוריה היהודית-ערבית, ולמקומם של יהודים בתוך שתי התרבויות, העברית והערבית, על תחומי ההשקה הרבים ביניהן; הוא נצר לַהיסטוריה הארוכה של היהודים-הערבים כמתרגמים בין השפות, מהתַפְסיר של סעדיה גאון, דרך משפחת התִיבּוֹנִים ו"מחברות איתיאל" של אַלְחַרִיזִי ועד "משלי ערב" של יצחק יחזקאל יהודה, הרב יוסף קאפח וסמי מיכאל.

 

סמי מיכאל, מתרגם הטרילוגיה הקהירית לעברית, נולד בשנת 1926 בבגדאד, והחל לכתוב בערבית ולפרסם את יצירותיו בשנות הארבעים בבגדאד, ולאחר הגעתו לישראל ב-1949 המשיך לפרסם בערבית בעיתונות הקומוניסטית בערבית לאורך שנות החמישים. מיכאל היה חבר מערכת בעיתון "אל-איתיחאד". ב-1974 הוא פרסם את הרומן הראשון שלו בעברית: "שווים ושווים יותר". ששון סומך שכנע אותו "לחזור" אל הספרות הערבית, ולתרגם לעברית את הטרילוגיה הקהירית. הוא עשה זאת באהבה גדולה ובכישרון גדול, והעניק לקוראי העברית חרך הצצה משמעותי אל אחד מרגעיה החשובים של הספרות הערבית המודרנית; התרגום היה גם מעין "מפגש פסגה" בין הספרות הערבית לעברית, ובין שני הסופרים הגדולים מחפוז ומיכאל, ונראה שהעבודה על התרגום השפיעה על ספריו של מיכאל שפורסמו לאחר מכן.

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%a8-%d7%9c%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%91-%d7%9e%d7%97%d7%a4%d7%95%d7%964

נגיב מחפוז, שהוכתר לא פעם כגדול הסופרים המצרים במאה העשרים, ואולי כגדול הסופרים הערבים במאה העשרים, וזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1988, היה מחפש גדול. בספריו הוא שילב בין חיפוש אישי אחר טבע האדם ואופיו, חיפוש קולקטיבי אחר הזהות המצרית (במצרים הפרעונית ובקהיר החדשה), חיפוש ספרותי אחר הצורות הנכונות לספרות הערבית החדשה (בשילוביו בין הרומן הריאליסטי לזרם התודעה, ובין האבסורד לבין המיסטיקה), וחיפוש רוחני אחר משמעות חייו של האדם (שנע ממודרניזם חילוני, דרך הפילוסופיה, המדע וההומניזם ועד האבסורד והמיסטיקה ששימשו לו, כאמור, גם כצורות ספרותית).

נגיב מחפוז מאפשר לקוראיו היכרות עם החיפושים האלו, עם קהיר שאותה הכיר במאה העשרים לאורך חייו הארוכים, ושממנה כמעט אף פעם לא יצא, ועם גיבוריו שהשכיל תמיד להעניק להם עומק ורוחב הלוכדים את הקורא. בזכות כל אלו הטרילוגיה הקהירית היא אחת מיצירות המופת המובהקות של המאה העשרים.

בשנת 1994 ניצל מחפוז מניסיון התנקשות, אך יד ימינו נפגעה. מאז כמעט שלא המשיך לכתוב. ששון סומך סיפר על כך: "ידידים ניסו לשכנעו להכתיב או להקליד ביד שמאל הבריאה, אולם תשובתו היתה: שישים שנים כתבתי בעט באצבעות יד-ימין, ואין היצירה שלי נולדת אלא בדרך זאת (באחת מפגישותינו בקהיר שאלה אותו רעייתי, אם אין מתעוררת בו התאווה לכתוב, והוא השיב לה לאלתר: לא. ההשראה ותאוות הכתיבה פוקדות אותי רק כשאני יושב ליד שולחני ומחזיק את העט בין אצבעותי" (מתוך "ימים הזויים: קורות חיים 2000-1951", ששון סומך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 195).

בשנת 2006, בן 95, הלך נגיב מחפוז לעולמו, והותיר עשרות רומנים ומאות סיפורים קצרים  למיליוני אוהביו ברחבי העולם.

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה מאמרים מדעיים | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

עד שהגיע לגיל שלוש לא סיפרתי לבני על אלֹהים

עד שהגיע לגיל שלוש לא סיפרתי לבני על אלֹהים
אלמוג בהר
————-
עַד שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל שָׁלֹשׁ לֹא סִפַּרְתִּי לִבְנִי עַל אֱלֹהִים,
שֶׁלֹּא יִפְחַד. וּכְשֶׁנַּעֲשָׂה בֶּן שָׁלֹשׁ עָרַכְתִּי בֵּינֵיהֶם הֶכֵּרוּת.
זֶה אֱלֹהַי, אָמַרְתִּי לִבְנִי. זֶה בְּנִי, אָמַרְתִּי לֵאלֹהַי.
שָׁאֲלוּ כָּל אֶחָד שְׁאֵלוֹת זֶה עַל זֶה. בְּנִי שָׁאַל:
הַאִם אֱלֹהֶיךָ זֶה הוּא אֶחָד מִקְּרוֹבֵינוּ, כְּמוֹ סָב,
כְּמוֹ דּוֹד? לֹא בְּדִיּוּק, עָנִיתִי לוֹ. אֱלֹהַי שָׁאַל:
מַה שֵּׁם בִּנְךָ? עָנִיתִי לוֹ שֵׁמוֹת רַבִּים לִבְנִי,
מָתוֹק וּמְתוֹק-אֵל, חָמוּד וַחֲמוּד-אֵל,
חָבִיב וַחֲבִיב-אֵל. בְּנִי שָׁאַל: מַה שֵּׁם אֱלֹהֶיךָ? עָנִיתִי לוֹ
שֵׁמוֹת רַבִּים לֵאלֹהַי, הוּא אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, וְהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
וְהוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהוּא אֵל וֵאלֹהִים וֵאלֹהַי.
אֱלֹהַי הֵחֵל אוֹמֵר: בִּנְךָ יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, וּמִיָּד הֵשַׂמְתִּי עַצְמִי
כְּמִי שֶׁשּׁוּב אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ. בְּנִי שָׁאַל: אֶת מִי תֹּאהַב יוֹתֵר?
וְשָׂמַחְתִּי שֶׁהוֹפִיעָה הַמִּלָּה אַהֲבָה בְּדִבּוּרוֹ, וּמִיָּד הֵסַחְתִּי דַּעְתּוֹ בְּהַצְבִּיעִי
עַל מָטוֹס שֶׁחָלַף בַּשָּׁמַיִם וְעַל חִפּוּשִׁית שֶׁעָבְרָה בֵּינֵינוּ בַּדֶּשֶׁא. וּבִמְקוֹם לוֹמַר לוֹ
כָּל אֵלּוּ מַעֲשֵׂי אֱלֹהַי, אָמַרְתִּי לוֹ: יָפִים, נָכוֹן?


מתוך "שירים לאסירי בתי-הסוהר"



حتى وصل ابني إلى الثالثة من عمره لم أحكِ له عن الرب / ألموج بيهار

 

حتى وصل ابني إلى الثالثة من عمره لم أحكِ له عن الرب،

كي لا يخاف. وعندما بلغ الثالثة من عمره عقدْتُ بينهما تعارفًا.

قُلت لابني: هذا هو ربي! وقُلت لربي: هذا هو ابني!

سأل كُلٌ منْهُمَا عن الآخر عِدَّة أسْئِلة. سَألَنِي ابنِي:

هل ربُّك هذا هو أحد أقاربنا، مثل جدي وعمِّي؟ فأجبته: لا، ليس بالضبط. وسألني ربي:

ما اسم ابنك؟ فأجبته: ثمة أسماء كثيرة لابني:

ماتوق وماتوقئيل، وحامود، وحمودئيل،

وحافيف، وحفيفئيل. وسألني ابني: مااسم ربك؟ فأجبته:

ثمة أسماء كثيرة لربي، فهو “أبانا وملكنا”، وهو “جلَّ جلالُه”،

وهو “رب العالمين”، وهو “تبارك اسمه”، وهو “إيل” و”إلوهيم” و”ربي”.

بدأ ربي يقول: “خذ ابنك وحيدك الذي تُحبُّه!”.

وعلى الفور تظاهرت بأنني لا أسمع صوته. فسألني ابني: ستُحب مَنْ أكثر؟

ففرحتُ بظهور كلمة “حب” في حديثه، وعلى الفور صرفتُ انتباهه

اتجاه طائرةٍ مرّت في السَّمَاء، واتجاه خُنفسة مرّت بيننا في العُشبِ،

وبدلًا من أن أقول له إن كل هذه الأشياء من صُنع الرب،

قُلتُ له: أشياء جميلة، أليس كذلك؟!

תרגם לערבית: אחמד שמס א-דין

פורסם בקטגוריה שירה, שירים לאסירי בתי-הסוהר | 5 תגובות

מחמוד דרוויש ומצב המצור של השירה

 %d7%a4%d7%aa%d7%99%d7%97%d7%aa-%d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%97%d7%9e%d7%95%d7%93-%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%99%d7%a9
%d7%9e%d7%a8%d7%97%d7%91-%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%aa%d7%99-%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99
פורסם בקטגוריה מאמרים מדעיים, العربية | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

ספר בגדאד – מבחר שירים וסיפורים להורדה חינם

ספר בגדאד – מבחר שירים, סיפורים וחלומות 2017-2003 להורדה חינם כקובץ פידיאף

בימות מלחמת אמריקה-עיראק השניה ב-2003 הייתי הולך ברחובות ירושלים ומתכנן בראשי ספר שיקרא "החיפוש אחר הרומן העיראקי הגדול" וטווה עלילותיו. תכננתי שכל אחד מפרקיו ילך בעקבות מה שנכתב על בבל, עיראק, בגדאד,  החדקל והמעברה, מגן העדן ומגדל בבל, דרך הנביא יחזקאל ומסעות בנימין מטודלה ועד חורחה לואיס בורחס, אמירה הס, סמי מיכאל וסמיר נקאש. לספריה במחשב שבה קיבצתי את הטיוטות קראתי "בגדאד שבספרים", ובה אספתי ציטוטים והתחלות סיפורים.

בסופו של דבר לא כתבתי את הספר ההוא, אך רעיונותיו התגלגלו לנובלה "אמירה בת סלימה", לסיפורים "איכה ישבה בגדאד" ו"אנא מן אל-יהוד", למסה "חלומות באספניה", לרומן "צ'חלה וחזקל" ולעוד שירים, סיפורים, מסות וטיוטות.

ועתה אני מנסה לשחזר את אותו ספר נחלם ונעלם, מתוך הטיוטות.

בחרתי להתחיל אותו מהשיר שנכתב בלילה הראשון של המלחמה ההיא, מלחמת המפרץ השניה. קבעתי לי את אותו לילה ירושלמי של תחילת המלחמה כלימוד של נבואות הזעם על בבל בתנ"ך ונבואות הנחמה לגולים השבים מבבל, והייתי הולך ברחובות ירושלים ומסכת גז באריזת הקרטון שלה על כתפי. בסוף אותו הלילה כתבתי את השיר "איכה ישבה בגדאד".

הרצאה על "ספר בגדאד" בשם "לכתוב את בגדאד בירושלים":

%d7%a2%d7%96%d7%a8%d7%90-%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%90%d7%99%d7%96-%d7%91%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%97%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%aa%d7%9d-%d7%91%d7%91%d7%92%d7%93%d7%90%d7%93-%d7%a2%d7%9d-%d7%a9%d7%95%d7%a9%d7%91

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

על שירת אהרון אלמוג

על שירתו של אהרון אלמוג שלפני שישים שנה התפרסם ספרו הראשון "אביב עצבת ביהודה" (1956), פורסם בנוסח מקוצר בתרבות וספרות של הארץ ב-20.1.2017.

אהרון אלמוג נולד בשנת 1931 בתל-אביב, ועבד שנים ארוכות כמורה. הוא החל לפרסם שירה בראשית שנות החמישים בעיתונות היומית, ובשנת 1956 התפרסם ספר שיריו הראשון, "אביב עצבת ביהודה". בשנת 1964 התפרסם ספר הפרוזה הראשון שלו, "הימים הראשונים". אהרון אלמוג זכה בפרס ברנר, בפרס היצירה לסופרים ומשוררים על-שם ראש הממשלה לוי אשכול ובפרס ביאליק. מבחר שיריו "אם תראו סוכה עפה", שהתפרסם בשנת 2004, כלל שירים שנכתבו בין השנים 1950 ו-1992. לאחר מכן מיעט לפרסם.

בספרו הראשון, שבו שמר על התבניות הצורניות שהיו מקובלות בשירה העברית בת התקופה, בלטה מחאה חברתית-מעמדית; כאשר החל לכתוב בחרוז החופשי, התחדדה האירוניה בשיריו, שאפשר היה להבחין בה כבר בספר הראשון, ונמשכה המחאה החברתית-מעמדית; לשונו של אהרון אלמוג נעה בשלב זה בין אזכורי לשון מן המקורות ללשון הדיבור בהווה, ומבנה השירים הפך פעמים רבות קולאז'י, ומשלב בין דברים מנוגדים שהקשר ביניהם אינו מובן מאליו, בין היומיומי לנשגב, בין קודש לחול. עם חלוף הזמן, תל-אביב של שנות השלושים והארבעים הפכה למחוז געגועים בשירתו, ובמקביל לה גם בית אביו והתרבות היהודית-תימנית; ההומור, שתמיד היה מרכזי בשירתו, השתלב בהדרגה ביסודות סנטימנטליים ונוסטלגיים, ששולבו על-פי רוב באירוניה, במזיגה של יסודות קונקרטיים ופנטסטיים, ואלו נטענו על-ידי המתח שבין הווה לעבר.

כך לדוגמא כתב בקטע פרוזה ארס-פואטי קצר, "צעיר נועז על טיל מונחה בדרך אל הכוכבים": "אני מדווח דיווח ענייני יבש למדי על המציאות המטאפיזית של חיי. קם בבוקר, שותה קפה ומתכונן. רציתי לכתוב את קורות משפחתי בארץ הזאת. לפתוח בנוסח הרומנטי הידוע, "לפני הרבה שנים נדדה משפחה אחת מהשפלה צפונה"… אלא שאז נכנסה מישהי לתמונה ושיבשה את תוכניותי הרומנטיות… כדי שלא תהיינה אי-הבנות, אני כותב על הדברים הכי מובנים של החיים. רוצה לומר דברים רציניים לאנשים הקרובים לי ביותר, שלא יתבזו, שלא יתאמצו לעשות דברים שאין בהם צורך… חיפשתי את משמעות החיים. רחקתי מהקרובים לי. דיברתי אתם בדמיון, או במכתבים שכתבתי וכאמור לא שלחתי. החיים חלפו בלי שעשיתי שום דבר מועיל… לא רוצה שום אודיסיאה בחלל. לא רוצה לנחות בקוטב בין האסקימואים. מה לי ולאסקימואים, איך אדבר אתם? איגלו ביגלו. אני יהודי. רוצה להיות כאן. לבקר את אבי בבית-אבות, להצביע בבחירות, לראות את ידידי בריאים. דברים קטנים שגורמים אושר".

כאשר נשאל על-ידי החוקר לב חקק על זיקת שירתו למוצאו ענה אהרון אלמוג: "התימטיקה והלשון יונקים אצלי מן המסורת התימנית וההוויה המודרנית. היכולת לזווג בין שניהם היא סוד קסמם המיוחד של השירים"; בדברים אלו דומה שיש הפרזה ביחס למכלול שירתו של אהרון אלמוג, אולי בשל אופי השאלה; אך באופן ברור מיזוג הלשונות אצל אהרון אלמוג מחבר בין המקורות היהודיים לסוגיהם השונים, שעל ברכיהם התחנך דרך המסורת התימנית, לבין העברית הישראלית והוויית החיים התל-אביבית; גם מבחינת תכני שירתו, המשפחה, שכונת כרם התימנים בשנות השלושים והארבעים, והמסורת התימנית, עולים בחלק גדול מן השירים, דרך הקשרים תרבותיים, דתיים, כלכליים וכן לשוניים, ובתוכם הערבית-התימנית; ביחס למסורת הפיוט אפשר למצוא אצל אהרון אלמוג זיקות שונות, כאשר הפיוט מופיע לעיתים כמייצג המסורת התימנית, כשבר לשון פואטי בתוך השיר החדש או כחלק מהווי החיים של משפחת הוריו של אהרון אלמוג; הפיוט נמצא לעיתים בחזית השיר, כנושאו, ולעיתים כחומר רקע, והזיקה אליו נעה בין אירוניה, געגוע והשראה. גם בכתיבת הפרוזה של אהרון אלמוג נוכח הפיוט.

בדברים שכתב לעיתון הארץ תחת הכותרת "עם החרוז ובלעדיו" בשנת 2001, סיפר אהרון אלמוג על ראשית חיבורו אל החרוז, שאותו קישר לפיוטי הסליחות, וקישר בין עולם הפיוט לבין שירתו של אברהם שלונסקי, שעוררה אותו לכתוב שירה: "אל שירת החרוז התוודעתי בהיותי ילד. אבי שהיה חזן בבית הכנסת של הספרדים בשכונת פלורנטין, היה מעירני בחודש אלול בחמש לפנות בוקר לתפילת סליחות. הייתי יושב בוהה כשעיני נעצמות מעייפות ומקשיב לפיוטים שהשמיע בקולו הערב: "קמתי באשמורת לבקש על עווני / ונפשי שחרחורת מפני רוב זדוני". אני זוכר במיוחד את פיוט העקדה: "אם אפס רובע הקן / אוהל שיכן אם ריקן / אל נא נאבדה כי על כן / יש לנו אב זקן"… נראה שאז נספגו בנפשי לראשונה פיוטי החרוז ואילו הפגישה עם שיריו של שלונסקי בהיותי מבוגר יותר רק שיחררה אותם מן הכוח אל הפועל"; על כתיבתו בחרוז הוסיף: "שבוי בקסם המצלול של שירתו ובכוח המעורבות האנושית שבה, כתבתי גם אני עבדכם שירים על טהרת הקצב והחרוז שנדפסו כולם בספר שירי הראשון, "אביב עצבת ביהודה". אני מדפדף בדפי הספר המתפורר הזה ששלונסקי הוציאו לאור בספריית פועלים, וקורא: "בעולמי זה ומול שמים אלה שכוכבים / בהם רבים מספור / אומר אני שירה על מאורות כבים / ועל ילדי עירי מחוספסי הכפור / לחם אין לי בחדרי ושיר אני שומע". כך כתבתי". על שינוי הצורה בשירתו אל החרוז החופשי כתב: "נפרדתי משירת החרוז בתחילת שנות השישים. אני מניח שהיתה זו החלטה רציונלית ששוב לא ייתכן לכתוב בצורה ממושטרת הכפופה למקצבי מצלול וחרוז כדי לתת ביטוי ליופי, בעולם נעדר יופי של כאוס ותיעוב גמור ומן הראוי לכתוב שירה בחופשיות זהירה בחרוז לבן. היתה זו לידה מחדש והשיר הראשון שכתבתי ברוח זו היה: "עם נתן זך בדרך לשדה התעופה בלוד / נראה המטוס של אל על כגמל / סוריאליסטי מתקפל / ושמי ארץ ישראל ושדותיה והציפורים שנסעו אתו / פעם נוספת לגלות… השמש עמדה בתור. המטאפורות החווירו. נוסעים / חסרי סבלנות טענו לשוויון זכויות / הכל היה לפתע לירי / בצהריים, במסעדה, במכס, בתור"… היה זה שיר פרידה ממשורר חבר נעורים, שטס לאנגליה להרבה שנים". לאחר שתיאר את פרידתו, לפחות החלקית, מן החרוז, תיאר את פרידתו המאוחרת יותר מן השירה: "הפסקתי לכתוב שירים כשהגעתי למסקנה, אישית כמובן, ששירה שאין לה שום יכולת להשפיע על החיים ולברוא עולם רוחני יפה יותר, מוטב לה שלא תיכתב, לא בחרוז ולא בלעדיו".

בראיון פיקטיבי עם עצמו שכלל בספרו "למנצח על מות שחקן הכדורגל" (1981) התייחס לסוגיית השורשים, שאלתו האוטומטית של כל מראיין, באופן אירוני-נוסטלגי: "מוצאך מבית תימני, דור שלישי בארץ, העניק לך לדעתך, מבט אחר על הנעשה? – הבית נתן לי תרבות שרשית מאֹד. מפתח מיתי. את השפה שקִבלתי בבית אבא לא הייתי מקבל בשום אוניברסיטה בעולם. אבי היה חזן, ואני גדלתי על לשון הפיוטים והסליחות… מונטורדי והדומים לו כתבו מוסיקה ליטורגית מיוחדת. זה מזכיר לי את החזנות של אבי, שהיה לוקח אותי לבריתות בנוה שלום ונוה צדק, והיה שר פיוטים נפלאים. נדמה לי שהוא היה ממציא את המנגינה. היו לו פיוטים מלאים עצבות וגעגועים, הוא היה משורר עממי דוגמת הטרובדורים, רק בלי גיטרה"; את געגועיו לעולם הילדות, שבהקשרה מצויות גם רוב ההתייחסויות שלו לתרבות התימנית ולתל-אביב הישנה, והמרחק הנשמר מן הילדות למרות הקרבה אליה, הסביר כך: "אני יכול לחזור בשתי דקות לעולם הילדות. להתדפק על השער הנעול. אבל, יש איזה שומר שלא נותן לי להִכנס".

גם בספרו "רחוב הרצל" (1987) הגיב לשאלת השורשים, שהפכה שאלה מרכזית (אך גם "מדאיגה", כפי שנראה בדבריו) בחברה הישראלית לאחר תחילת ההתפרקות של כור ההיתוך, אך העמיד את מוצאו התימני ככזה הפוטר אותו משאלה זאת: "אינני מחפש שָרשים, אם זה מה שמדאיג אתכם. אולי משום שאני בן לעדה שָרשית מאֹד. אינני מכיר תימנים שמחפשים שָרשים. הם מעֻגנים היטב במסורת אבות"; אך לא הרחק משם התוודה: "בשעות של מבוכה ואובדן זהות עצמית אני עולה אל בית אבא", והעיד כי אינו פטור מן המבוכה ואובדן הזהות, אך ביקש עדיין להציע כפתרון את העלייה "אל בית אבא".

היחס למסורות הפיוט מופיע אצל אהרון אלמוג דרך חוויית היציאה מבית ומקהילה דתיים וההתחלנות, ועל כן אף על פי שגם אצלו היחס אל מסורת הפיוט רציף לאורך שירתו (אם כי אינטנסיבי פחות), הוא נע בין יחס אירוני, לקדושת הטקסט הדתי-מסורתי, ליחס נוסטלגי, כאשר הפיוט הופך סמל לזמן הילדות האבוד ולקהילת הילדות שאבדה והיטשטשה. בספרו הראשון, "אביב עצבת ביהודה" (1956), הקדיש אהרון אלמוג שיר "לבנים שגלו משולחן אביהם", שכותרתו שאולה מדברי הקב"ה על-פי דברי המדרש במסכת ברכות: "בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"; את בית ילדותו תיאר דרך הפיוטים ששוב אינם מושרים בו אך זכורים בלבו והופכים סמל לבית ההורים: "הפזמונים שבתו והשולחן אזכורה / מפאתֵי דמעה דוויה וערירית / שבת אחת צחורה ואחותי ליאורה / נטעו בי מנגינה של סעודה-שלישית"; ולאמו כתב: "ובן אחד שלא ידעת ולשונו אלמת / חורט היום על עצבונך מילים באהבה".

בשיר "פרקים מבית אבא" מסמל בעיני הבן הניגון העצוב של הזוהר את הבית, ובתארו את המתח בין מכאובי ועוני הבית לבין הזיקה למסורת ולאמונה הוא כותב: "מי פה על מכאובים מנוער / אומר ברכת הנהנין". בשיר זה נוגע המשורר בחווייתו היסודית כמי שביקש בנעוריו לעזוב את בית הוריו, ולהתרחק מהם ומן הדת והמסורת: "אני הבן, אני ברחתי, / איני רוצה אבי לראות, / את הכתלים אשר שכחתי / את הקרעים והמראות"; אך בזמן כתיבת השיר, ואולי באמצעות כתיבת השיר, הוא כבר מדמיין את שיבתו: "כבר ערפל מושך בָּעֶלֶט / קרעים של בוקר לאחות, / גבהות אבי זו מתפללת / עם דלפונים תפילת סליחות. // תמיד אשאל: איךָּ אבא? / איה האור? החדר צר, / עם מנגינה כזו ששבה / גם אנֹכי אשוב לא זר"; האב המתפלל בקרב האנשים העניים, ההולם את הלך ורוחו העכשווי הסוציאליסטי של המשורר, מעורר געגוע אל מנגינתו; על כן מבקש המשורר מעצמו לנהוג כאביו: "על זה יומי אבד כבר כֶּלַח, / ברכי נפשי יום ומְחרו, / טִבלי נא את הפת במלח / ואִמרי כאבא: 'שהכל בדברו'…".

בשיר "תפילת יצחק" פנה אהרון אלמוג אל הנושא שהעסיק פייטנים רבים, ולצדם גם רבים ממשוררי השירה העברית החדשה, עקדת יצחק: "מה הִפקרתני, אב אכזר, בשבועתך אֶל אֵל עליון. / הנה האש והעצים, הנה חיי לכִליון… הו, מה לך, אבי, נרדם! / בנשפי אלול בטרם בוקר / אני קם עם אחי לבתי כנסיות / ועמהם אני זועק את שחתמתי במו פי / ביום ההוא בו גזלתני מחיק אמי כבן עולה"; השיר נע בין פנייתו של יצחק לאביו אברהם בתלונה, לבין זמן הסליחות בחודש אלול, אז חוזרים המתפללים אל רגע העקדה, ואף מדמים לרגע כאילו העקדה התרחשה, למשל בהתרת הנדרים בראש חודש אלול: "וזכור לנו עקדתו של יצחק אבינו עליו השלום כאילו אפרו צבור ומונח על גבי המזבח, והבט באפרו להצילנו לנו ולכל ישראל אחינו מכל רע"; מול פיוט הסליחות "בן אדם מה לך נרדם", פונה הדובר בשיר, יצחק אבינו, בשאלה לאביו: "מה לך, אבי, נרדם", המהדהד כמו הפיוט המקורי את הכתוב בספר יונה: "וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל-אֱלֹהֶיךָ–אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד" (יונה א', ו'); תיאור זה הוא גם ביוגרפי מחיי המשורר, שקם עם אביו אל הסליחות בבוקרי אלול וחש בבקרים מוקדמים אלו כנגזל מאמו. השיר מסתיים בתפילתו של יצחק ובפנייתו אל האלוהים: "ואני, יצחק בן אברהם, / עקוד כל הדורות כֻּלם, / זועק דְוַי מן המדורות, זועק חמס בעבורם. / זָכרני לחיים, אבי שבשמים, / זָכרני לחיים!".

בשירו המרגש "שיחו לאמי", כותב אהרון אלמוג: "אמי לא הבינה שירים / חַנֵנִי אלֹהים בגֹלם אמִתי, היתה אומרת וצוחקת / לפעמים / בחוץ גשמים? שאלה, ומי אלה, מלאכים? / לא מלאכים, אמא, אחים, עובדים בחדר הנִתוחים. / מצטער, גברת, אמר הקשיש. סליחה, / התנצל הצעיר, יותר נעים לעבֹד באולמי שמחה. / שמחה? / הביטה אמי בהם ואחר כך בי, הבינה ושתקה והִקשיבה ושמעה / דברים אחרים / כנראה שמעה את שירי יום כלולותיה ואולי את השירים / ששרו ביום שהִכניסו את בנה / בבריתו של אברהם אבינו. / ריח יין חזק עמד במסדרון. ריח עוגות אפויות / ומתים / המוהל אחז תער ואברהם אבינו עליו השלום קִדם בברכה / את פני הבאים / רציתי לשיר לה פיוט לימים נוראים, שיחו לאמי כי ששונה פנה / שירים ששמעה אמי בדמיונה / אבל מה / היו חושבים עלי האחים ומה היו אומרים החולים הדוויים / לו הייתי שר בדרך לחדר הנִתוחים / הגֹלם הזה יצא מדעתו, היו אומרים".

ההווה של השיר מצוי בבית-החולים בו נמצאת אמו של המשורר, כשהיא עומדת להיות מובלת לחדר ניתוחים, אך המקום והזמן משתנים בדמיון לאולמי שמחה שבהם התחתנה האם, ושבהם מלו את בנה, ובשורות: "ריח יין חזק עמד במסדרון. ריח עוגות אפויות / ומתים" מתמזגים בית-החולים ואולם הברית; האם חשה כי מקיפים אותה מלאכים, כמי שכבר הלכה לעולמה, ולא אחים בבית-חולים. השיר גם מנגיד בין האם ש"לא הבינה שירים" לבין בנה המשורר, אך גם בין אמירה זאת לבין שירי החתונה שבהם היא נזכרת, פיוטי ברית המילה, וכן פיוטי הימים הנוראים; כך רומז לנו המשורר שאמו לא הבינה סוג מסויים של שירים, אולי אלו המזוהים עם השירה העברית החדשה, ועם השירים שבנה עצמו כתב, אך לעומת זאת שמעה, הכירה ואהבה סוגים אחרים של שירה, שירים שבהיותו בבית-החולים היא שומעת בדמיונה, שאותם אולי היא הבינה; אך פיוט לימים נוראים נמצא במקום הלא-נכון מבחינת בנה, והוא לא יוכל לשיר לה אותו בבית-החולים בין העובדים והחולים, מפחד שהפעם הוא יזוהה כגולם.

ומה הוא הפיוט שמבקש המשורר לשיר לאמו, ושהוא אולי מדמיין שהיא שומעת בדמיונה? פיוט העקדה המפורסם "עת שערי רצון" ("עוקד והנעקד והמזבח") לר' יהודה אבן עבאס, המושר על פי מנהגי הספרדים בראש-השנה; פיוט זה מספר בכמעין בלדה את סיפור עקדתו של יצחק; בבית התשיעי פונה יצחק העקוד על המזבח ומבקש למסור מילים לאמו: "שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה / הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה / הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה / אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה / צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ".

בשיר "לילדה קטנה מזמור" מתחיל אהרון אלמוג מתיאור חפצים שנותרו בבית בחדר הכביסה: "בחדר הכביסה נשארו קופסאות שסבתי שמרה / אינני יודע לאיזו מטרה / מַחְתָּה ישנה גלגלת עץ / תמונת הנציב העליון ודִיוַאן שירי / שלום שבזי / כשהייתי ילד חשבתי שאבי אומר: שלום, שבזי. לא הבנתי / למי הוא מדבר / סלסלנו קולנו בשיר כשכל השאר סלסלו כספים ועברו / לבתים משותפים ואחר כך לוילות / יש כאלה שקוראים ספרים ויש כאלה שאינם קוראים / זה כל ההבדל / מיון חפצים ישנים בגיל מסויים כרוך בעוגמת נפש"; זה לצד זה מונחים שמורים תמונת הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל, מתקופת המנדט, וספר שירי ר' שלום שבזי, כסמלים לאותה תקופה בילדותו של המשורר, בבית הסבים; השם "שלום שבזי", הלכאורה כל כך מוכר לכל יהודי-תימני עובר פירוק: "כשהייתי ילד חשבתי שאבי אומר: שלום, שבזי. לא הבנתי / למי הוא מדבר", ואי-ההבנה בין הדורות, אל מי מדברים, מודגשת דרך הפרספקטיבה של הילד המפענחת את השם; השירה, הפיוט והספרים מוצגים כסיבה לאי הצלחתה הכלכלית של המשפחה: "סלסלנו קולנו בשיר כשכל השאר סלסלו כספים ועברו / לבתים משותפים ואחר כך לוילות / יש כאלה שקוראים ספרים ויש כאלה שאינם קוראים / זה כל ההבדל".

בשירו "על שתיקתם של התימנים" מעצב אהרון אלמוג את יהודי תימן בארץ כמי שלא נאבקו על מקומם, ושתיקתם שהיתה בעלת משמעות בהקשרה התרבותי המקורי לא נשמע בתוך התרבות הישראלית; על כן אביו של המשורר, בגיל שמונים, כבר אינו מבקש לשתוק כמו הסב, אלא רוצה להשמיע את קולו: "אל בית סבי באו תימנים ממחנה יוסף / ישבו ושתקו / כשאחד שר השני חִכה / כך גדלתי בין נהמה / לשתיקה / עכשיו התקינו לאבי טלפון והוא יושב / ומחכה לצלצול / שמונים שנה שתק שתקו אבותיו / עכשיו הוא רוצה שיקשיבו לדבריו". כך אהרון אלמוג מדמה כינוס של "תימנים" אצל סבו, הכולל שתיקה וישיבה, וגם שירה; את עצמו וגידולו הוא ממקם בין אלו, בתנועה שבין הנהמה, אולי של השירה, לבין השתיקה, העוטפת את השירה; את השינוי הוא ממקם גם בהקשר דורי, אצל אביו לעומת סבו, וגם בהקשר טכנולוגי: רגע התקנת הטלפון בבית מייתרת את הישיבה המשותפת עם אנשים, ומתחלפת בישיבה לצד הטלפון בציפייה לצלצולו; המפגש דרך הטלפון שוב אינו יכול להכיל את השתיקה של האבות, והאב "רוצה שיקשיבו לדבריו"; והשיר, בצמצומו, מצליח להכיל הן את השתיקה, והן את הציפייה לקשב.

 

 

פורסם בקטגוריה בקורת שירה, מאמר | עם התגים , | כתיבת תגובה