Rubi Rivlin

הנשיא רובי ריבלין הוא מייצג נאמן, או אחרון, של הימין הציוני הליברלי.
בנעורי, כשתמכתי בדיוק בעמדה הזאת, המייצגים שלה בעיני היו דן מרידור, בני בגין ומאיר שטרית.
הם טענו שאפשר לשלב בין ציונות שאינה חוזרת בה מן הנכבה (אבל מוכנה למחוות לעקורי איקרית ובירעם), תמיכה בכיבוש אשר מוכנה באופן מקסימלי לאפשר אוטונומיה לפלסטינים ללא ריבונות, כאשר לצד אלו אפשר לקיים לדעתם דמוקרטיה איתנה, אשר למרות זכויות היתר ליהודים בהגירה ובקרקעות יוצרת שיוויון אמיתי בשאר התחומים ואינה נגררת לגזענות, ומקיימת מערכת משפט חזקה, וגם בשטחים, למרות הכיבוש הצבאי והעדר האזרחות, המדינה ואזרחיה שומרים על "אנושיות", ועל זכויות אדם בסיסיות לפלסטינים. וכל זה גם במסגרת של קפיטליזם ניאו-ליברלי האמור לשמור על אנושיות באיזון עם מערכת רווחה כלשהי.
החידוש המרענן שרובי ריבלין מביא לעמדה הזאת הוא חיבור רגשי אמיתי לפלסטינים, כבני הארץ, לתרבות הערבית, כתרבות אחות לעברית, ולאיסלאם, כדת אחות ליהדות, בין השאר על רקע היות אביו אחד ממתרגמי הקוראן לעברית. הוא גם ממקם את עמדתו הימנית ציונית ליברלית לא בקוטב החילוני ולא בקוטב הדתי, אלא בעמדת ביניים שאולי מותר לקרוא לה בהקשר שלו מסורתית. הוא גם רמז פעם לתמיכתו במדינה אחת ואזרחות לפלסטינים בשטחים, אך לא פעל למען כך מעולם.
אבל בסופו של דבר העמדה הזאת של ריבלין לא במקרה נדחקה מן הליכוד, מן הימין בכלל, ומן הציונות בכלל. זה לא רק בגלל שלא קוראים מספיק ז'בוטינסקי, כמו שריבלין אוהב להגיד. זה בגלל שאין לעמדה הזאת פתרון אמיתי לסתירותיה: גם משטר פריבילגיות ליהודים וכיבוש צבאי הדוק וגם יחס אנושי, מערכת משפט הגונה וזכויות אדם, גם נכבה ומלחמות אין סוף וגם העדר גזענות, גם קפיטליזם וגם רווחה.
אלו אנשים נחמדים שמדברים כמו מדריכים ערכיים ומסורים בתנועת נוער, בלי להסיק מסקנות קשות, אלא רק עם רצון יפה במוסר באמצע מעגל הנקמות, תוך כדי התעלמות מכך שאם רוצים לבטל את משטר הפריבילגיות ומעגל האלימות, צריך לעשות תיקון ביחס לנכבה ולכיבוש. לא במקרה החברה שלנו עוברת מילטריזציה, חוסר תקווה ומאמצת גזענות איומה, כמו שלא במקרה הניאו ליברליזם מעכל את מערכת הרווחה.
אז האם רובי ריבלין הוא עלה תאנה למשטר הישראלי, בדיוק כמו שמעון פרס, או שהוא דבר מה מרענן שיכול לתרום דבר מה חיובי?
ההבדל בין ריבלין לפרס הוא שהוא אנושי, הוא כנה בכוונותיו, והוא מביא עמו כאמור אהבה אמיתית לתרבות הערבית. גם אלו מהווים משהו.
ואלו הופכים אותו בתודעת הימין שהפסיקה להתנצל או לדבר על דמוקרטיה או נגד גזענות לאיש שמאל רדיקלי.
***

Rubi Rivlin is perhaps the last faithful representative of the liberal Zionist right wing.
In my youth, when I supported precisely this position, its representatives in my view were Dan Meridor, Benny Begin and Meir Sheetrit.

They argued it was possible to combine a brand of Zionism which supported the Nakba (but which was willing to make gestures toward the exiles of Arab villages Iqrit and Bir’im) with support of the occupation (and a willingness to enable Palestinian autonomy, albeit without sovereignty). Alongside these, they believed a stable democracy was possible, in which, notwithstanding the superior rights granted to Jews in all matters pertaining to immigration and land, a genuine non-racist equality will exist in other domains. Such a democracy, according to the liberal Zionist right, also engendered a strong legal system. In this vision, the Israeli state and its citizens maintain a degree of “humanity” in their approach towards Palestinians, whom they grant basic human rights (instead of citizenship) amidst an ongoing military occupation. All this transpires, meanwhile, within a system of neoliberal capitalism that is meant to exist in a certain “humane” balance with a welfare state.

The refreshing addition that Rubi Rivlin brings to this right-wing liberal Zionist formula is a genuine emotional connection to Palestinians as children of this land; to Arab culture as a sister culture to Hebrew culture; and to Islam as a sister religion to Judaism (reflecting, among other things, his father’s prominence as a translator of the Qur’an to Hebrew). Rivlin’s right-wing liberal Zionism is neither secular nor religious. Rather, in his case, it might be considered “traditional.” He has once hinted at his own support for a one-state solution and for citizenship for Palestinians in the occupied territories, although he has never actively fought for such a reality.

It is no accident, however, that Rivlin’s position has gradually become extinct within the Likud, within the mainstream right wing, and within Zionism in general. It’s not simply because people don’t read enough Jabotinski, as Rivlin likes to say. Rather, it’s because Rivlin’s own brand of liberal right-wing Zionism offer no real solutions to its own contradictions: it seeks both a Jewish-centric regime and military occupation, on the one hand, and “humane” treatment of Palestinians, on the other; both capitalism and a welfare state; both a strong legal system and a non-racist society and human rights, on the one hand, and Nakba and endless wars, on the other.

People like Rivlin are nice people, but they speak like youth movement counselors. They do not wish to reckon with the difficult implications of their own words. Instead, they want to find the ethics within an endless cycle of vengeance. In doing so, they ignore the fact that if you truly want to stop the cycles of violence and of Jewish privilege, you have to acknowledge the Nakba and end the occupation. It’s no accident that our society is militarizing and increasingly embracing a vicious racism, just as it is no accident that neoliberal policies are destroying the welfare system.

Is Israeli president Rubi Rivlin a fig lead for the Israeli regime, just like Shimon Peres? Or can Rivlin offer something positive and new? The difference between Rivlin and Peres is that the former is genuine in his intentions, and brings with him a real love for Arab culture. This counts for something. But it also makes him a radical leftist according to the Israeli right, which has long since stopped speaking against racism or in favor of democracy.

English translation: ilil benjamin

פורסם בקטגוריה english | עם התגים , , , , | תגובה אחת

בין רצח לרצח

כיוון שאיני מסוגל לכתוב משהו שלם על מאורעות השבוע האחרון, מאז הרצח במצעד הגאווה בירושלים ביום חמישי של הנערה בת ה-16 שירה בנקי, והרצח בכפר דומא בשריפת בית משפחת דוואבשה שבו נרצח הילד עלי דוואבשה, אני מכנס כאן כמה שברי מחשבות:

***

30.7.2015

ירושלים של הדם

***

הרוב הדומם בארץ תומך בדקירות במצעדי גאווה, בשריפת מסגדים וכנסיות, בגירוש מגבעת עמל ומאל-עראקיב ומסוסיא, במלחמה להחרבת עזה פעם בשנה או שנתיים

הפוסט הזה נכתב לפני שעתיים-שלוש בצער ובזעם שלאחר פעולת הטרור בירושלים של הדם, במילים קצרות שאני מוסיף עליהן הערה עכשיו, כי נדמה לי שמשהו לא הובן.
הרוב הדומם מדמם, כפי שנכתב באחת התגובות. הרוב הדומם לא עושה בעצמו את כל הפעולות האלו, בחלקן הוא תומך בגלוי, לחלקן הוא פשוט לא מתנגד בגלוי, כי יש דברים אחרים, כואבים יותר, כי לא נורא אם משהו קורה למישהו זר במקום רחוק.
הרוב הדומם תומך בשחיטה המונית אכזרית של חיות למאכל אדם. הרוב לא שוחט, הרוב היה מזדעזע אם היה רואה. אבל הרוב בוחר לא לראות, לא לחשוב על זה הרבה, לחשוב שקצת סבל רחוק לא נורא כל כך, ולהמשיך לאכול הרבה בשר. וכך זה נמשך.

***

לפרק את ארגון הטרור להבה עוד הערב

***

31.7.2015

ממשלת השנאה תמשיך להפיץ שנאה, תוך כדי גינויים רפים של חבריה כלפי רצח התינוק הלילה, והדקירות במצעד אתמול.
כל מי שגדל כאן יודע שדם פלסטיני זול מדם יהודי, שהמשטרה רפה ולא ממהרת למצוא את המבצעים, שבתי המשפט ממהרים להקל בעונש והנשיאים לחון.
לממשלה נוח להמשך הכיבוש שלצבא מותר להרוג, ומימינו כנופיות שהורגות בנסיבות אחרות.
המצב רק ידרדר ללא שינוי של המשטר, והגינויים לא ישנו זאת. ומתקיים בנו הפסוק מספר יהושע: "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם".

***

קראו את עאידה תומא סלימאן

***

1.8.2015

אז בסוף שרון גל נואם בעצרת בתל אביב וינון מגל בירושלים? או להפך? ואיפה ינאם בצלאל סמוטריץ'?

נעמה קטיעי – החיים אינם טהורים ולא יכולים להיות כאלו, אך בשם טוהר הלאום וטוהר הסטרייטיות מתחברים הלאומנות וההומופוביה

***

קראו את איימן עודה

***

אמר חזקל: הלכתי לחכם עבדאללה והוא בביתו, והוא בוכה מול תמונות המתפללים שנרצחו בבית-הכנסת האשכנזי בשכונת הר נוף בירושלים אתמול, כשהם עטופים בטליתות ומעוטרין בתפילין. ואמר לי: כל הנוטל נפש מורד במלכותו של הקדוש ברוך הוא בעולמו, וכופר במלכותו, ואינו יהודי אמיתי ואינו מוסלמי אמיתי, שאלהים שלום ודרכו שלום ושמו שלום. ועוד אמר והוא בוכה: מתפללים מכאן רוצחים מתפללים מכאן, ומתפללים מכאן רוצחים מתפללים מכאן, ושמא אינם יודעים שמעשיהם חילול השם וכפירה גמורה, ושמא יש חכמים ומורי הלכה שמלמדים אותם היתר להרוג ולרצוח ולכלות נפש, ותחת אלהי אמת מעמידים אלהי כזב, ותחת "אֵל-נְקָמוֹת" (תהלים צ"ד, א'), שרק לו הנקמה ביום בו יופיע, פוסקים כי הנקמה ניתנה לבני-אדם, ומרבים "עַיִן תַּחַת עַיִן" (שמות כ"א, כ"ד) עד שיתעוור כל העולם, ומרבים "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ" (שמות כ"א, כ"ג) עד שיהיה כל העולם רצוח? שצריכים אנחנו החכמים והרבנים והשיח'ים להתכנס בבית אחד, ולהרבות תפילות ובקשות ותחינות, עד שמחילת השם תופיע, וצריכים אנחנו ללמד זכות על תלמידינו שלא תלמידינו כושלים ללמוד, אלא אנחנו כושלים ללמד, שהחלפנו תורת אמת ברה וזכה בדברי שווא מדממים. החזיק חכם עבדאללה בידי ואמר בקול בוכים: צם אני מיום אתמול לבקש כפרה על עמי ועל עמם, על דתי ועל דתם, ומבקש אני אותך שתלך לאחיך אִסְמַאעִיל ותבקש ממנו שיבוא עם השיח' שלו ונצום יחד ונתפלל יחד ונבקש כפרה. צם אני על כי אחים אנחנו והמוסלמים, והרבה למדנו מהם, והרבה למדו מאיתנו, ואלהים אחד לנו, ולשון ערבית לכולנו, ועכשיו אנחנו שוכחים כי אחים הם, והם שוכחים כי אחים אנו, ולא נותר לי אלא לבכות ולצום ולהתפלל בעולם זה, שאיך אוכל ללמד תורתי בלעדיהם ובלעדי לשוננו, שבלעדיהם תורתי אובדת, ואנחנו מפסידים דת אמת לדת נקם.

***

2.8.2015

התקשורת מראיינת דווקא את המסיתים לשנאה ולגזענות: את בנימין נתניהו מהליכוד שאמר "הערבים נעים בכמויות אל הקלפי", את בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי שארגן את "מצעד הבהמות", ואת בנצי גופשטיין מלהב"ה.
מי שמראיין את המסיתים, כמרואיינים לגיטימיים, הוא שותף להסתה, לגזענות, לשנאה ובסופו של דבר לאלימות.

***

קראו את ת'נאא ג'ווברה

***

שני העמים שלנו, היהודי והפלסטיני, הם תאומים בתוך טרגדיה אחת בת מאה שנה. שני הצדדים מחנכים את ילדיהם לדעת פחות ופחות על הצד השני, ומשננים בעיקר את אלימות הצד השני, בנרטיב הנשען, בהתאמה מופלאה בין שני הצדדים המסוכסכים, על הטענות הבסיסיות: "הארץ רק/כולה שלנו", "הם התחילו", "אנחנו רק מגיבים", "אנחנו הקורבנות". כל ילד זוכר בעיקר את הקטל מן הצד שלו, וזוכר שהצד השני התחיל (הם לא הסכימו להצעת החלוקה ב-47 / הם גירשו אותנו בנכבה). אסור לו להכיר את ההיסטוריה של הצד השני, את השייכות של הצד השני למקום, את מורכבות הסיפור שלו.

השעון בתודעות הלאומית של שני הצדדים הוא חסר התאמה באופן קיצוני.

בין 48 ל-67 הפלסטינים, שהיו עדיין תחת ההלם של גירוש רובם מתחומי מדינת ישראל ב-48, והתבוסה הערבית במלחמה, והתמוטטותם המדינית והכלכלית, זמן כה קצר לאחר שהם היו רוב מובהק בתחומי ארץ ישראל (שני שליש ב-48, כ-90% ב-1917), חשבו שיתכן שישראל היא תופעה חולפת. גם רוב הישראלים, שלא לדבר על המנהיגות הפוליטית שלהם, לא חשבו כלל להכיר בכך שיש דבר כזה שנקרא עם פלסטיני בתקופה ההיא, ותפיסתם עוצבה במסגרת המכבש הבן-גוריוניסטי. לאחר התבוסה הערבית הנוספת ב-67, ועם הכיבוש של כל שטחי ארץ ישראל/פלסטין המנדטורית על-ידי מדינת ישראל, ועמם רוב הפליטים מ-48, עלה משנות ה-70 בהדרגה בתנועה הלאומית הפלסטינית הרעיון של הסדר עם ישראל במסגרת הרעיון של שתי מדינות, ישראל ופלסטינית, על פי הגבולות שקבעה המלחמה ב-48. כשהרעיון הזה, שכלל הכרה בקיומה של מדינת ישראל, הפך לבסיס הפוליטי של תנועת הפתח ושל אש"ף, והתחיל לחלחל גם בתודעה הציבורית הישראלית, נראה היה שיש אפשרות להסדיר את הסכסוך בעזרת פשרה פוליטית.

אבל בסופו של דבר לאורך שנות התשעים נחתמו הסכמי ביניים חלקיים, שקרסו עם הזמן בשל חוסר היכולת והאומץ להגיע אחריהם להסכמי קבע (בין השאר בשאלות הגדולות סימבולית, ירושלים ופליטים, כמו גם בשאלות החשובות על הקרקע, הגבולות המדוייקים, ההתנחלויות, הסדרי המים), וכן בשל כוחן הגדול של הקבוצות שהתנגדו לרעיון שתי המדינות בשני הצדדים, ועלייתו של פירוש הסכסוך מחדש לא כסכסוך לאומי אלא כסכסוך דתי. כמו כן הסכמים נחתמו בין אליטות בשני הצדדים, קבוצות הגמוניות אשר נהנו בעצמן מרווחה כלכלית ולא חשבו שיש לשנות משהו בהקשר זה לגבי השדרות הרחבות של עמיהן; כך במקביל להסדרים המדיניים צמחה ההפרטה בחברה הישראלית, התרחב מספרם של עובדי הקבלן ומוסד מעמדם של מהגרי העבודה, והרשות הפלסטינית עברה גם היא להזדהות חלקית או מלאה עם ההגמוניה האמריקאית; רעיונות של שיתוף פעולה כלכלי-קפיטליסטי ומזרח-תיכון חדש שווקו בוועידות עתירות יוקרה באירופה ובאמריקה, לא בארץ ישראל/פלסטין שבהן גדלה מצוקת היומיום של האזרחים.

וכך הרגע המשותף שבו שני העמים, שתי התודעות הלאומיות ושתי ההנהגות, הישראלית והפלסטינית, יסכימו על הסדר מוסכם – מדינה אחת, שתי מדינות, גבולות, פליטים, ירושלים, מים וכן הלאה – נראה כעת בלתי-מושג, כיוון שהפרספקטיבות בשני הצדדים שונות עד מאוד:

רוב הישראלים המעוניינים להגיע להסדר חשים שהצד שלהם כבר עשה את כל הויתורים ואילו הצד השני לא הסכים להם (ובלשונו של אהוד ברק: "אין פרטנר", ועל כן צריך להיות "וילה בג'ונגל"), אף-על-פי שכל מה שהם הציעו היו גבולות המפצלים הרבה מהשטחים הפלסטיניים, בלי להקטין את שטחי ההתנחלויות, בלי להציע למתנחלים אזרחות פלסטינית, ללא חלוקה דרמטית בירושלים (ללא חומה) ומחוות ממשיות בשאלת הפליטים. הצעות שלא היו סיכויים רבים שמישהו יקבל אותן. במובנים רבים זאת הפנטזיה של מי שמגדירים את עצמם מרכז בפוליטיקה הישראלית: אנחנו ניתן לפלסטינים תנאי תבוסה של כמה מרכזים עירוניים, ואחוז מסויים מהשטח של גבולות 67 עם הגבלות חריפות על ירושלים, מים, פליטים וכו' – והם יהיו מספיק מובסים כדי לחתום. לכן לרוב הישראלים אין מוטיבאציה להגיע לאיזשהו הסדר, במיוחד בתקופות של שקט יחסי, כמו זאת שהסתיימה לפני שבועות אחדים, וכאשר הפלסטינים מפוצלים בין הגדה לעזה.

מנגד בצד הפלסטיני תומכי הפתרון של שתי מדינות לשני עמים (שהוא כרגע הפתרון שיש לו, תיאורטית, פרטנר ישראלי, אומנם באופוזיציה וקטן, אבל גדול מן הפרטנר לרעיון המדינה האחת) נמצאים בנסיגה מאז הכישלון של תהליך אוסלו, והעדר ההצלחה להגיע לדיאלוג עם ישראל על הסדר של שתי מדינות, והם נתפסים גם כמושחתים וכמייצגים אליטה כלכלית הנהנית מן הממסד שיצרה הרשות הפלסטינית.

וכך שוב, בישראל ובפלסטין, רעיון המדינה האחת יחזור אל המרכז הפוליטי. אך לא תמיד כהצעה למדינה משותפת דמוקרטית ודו-לאומית, אלא כהצעה של הימין הישראלי ושל החמאס למדינה אחת שהיא או פלסטינית או ישראלית. אחרי פרישת אבו מאזן, אולי רעיון שתי המדינות יירד מן השולחן סופית.

וכך ממשיכה ותימשך המילטריזציה של שתי החברות ומקצינה, נמשכת האלימות בסבבים של נקמה ונקמה על נקמה ונקמה על נקמה על נקמה, סבבים המפרנסים אלו את אלו, וממשיכה המיתיזציה של היריב ושל הסכסוך.

והתקווה של חלקנו לחיבור ממזרח, בין חברה ישראלית שתלך ותתמזרח לבין החברה הפלסטינית, בחיבור ערבי-יהודי או מוסלמי-יהודי, הולכת ונרמסת, אף על פי שיש להמשיך ולהשמיע את קולה למען עתיד אלטרנטיבי.

כי בסוף האדמה תנצח. בסוף היא תמיד מנצחת. בסוף כולם ידברו כאן בשתי השפות, עברית וערבית. בסוף היהדות והאיסלאם יחיו יחד ויזכרו את קשריהם התיאולוגיים, ההיסטוריים, האמוניים וההלכתיים. אולי עוד מאה שנה.

בינתיים מייחלים כאן זה למותו של זה, או לפחות להיעלמותו, בשתי השפות, עברית וערבית.

***

קראו את רוני מזל

***

אלוהים אדירים. מתה מפצעיה שירה בנקי בת ה-16 שנדקרה במצעד בירושלים ביום חמישי האחרון. אלוהים ישמור על נשמתה במקום מוגן יותר מן העולם הזה.

***

בצלאל סמורטיץ', מראשי המסיתים, שיזם את "מצעד הבהמות" כנגד מצעד הגאווה, מפרסם היום הודעת פייסבוק שבעצם הוא נרדף וחווה סתימת פיות.
הקורבנות בימים האחרונים, לאחר מעשי הרצח במצעד הגאווה בירושלים שבו נרצחה הנערה שירה ובבית בכפר דומא שבו נרצח הפעוט עלי, הם על פי סמורטיץ': "הימין, כל מי שלא מוכן ליישר קו עם השמאל הקיצוני, כל המתיישבים ביהודה ושומרון" – אשר חווים הסתה,
לא הנרצחים, לא משפחות הנרצחים, לא קהילות הנרצחים,
סמורטיץ' בפוסט בעקבות הרצח בשריפה בכפר דומא (שאותו הוא טורח גם לגנות בסוף בכמה מילים), כותב: "הערבים הם אויב".
על פי סמורטיץ' העצרות במוצאי שבת היו "ליבוי אלים ויצרי של אלימות" – לא הוא עצמו ומפלגתו וממשלתו ומעשי ההרג והרצח.
בלעג כותב סמורטיץ' "לחשוב שהערבים הם אויב שכעם צריך להילחם בו, ולשרוף משפחה תמימה שנמה את שנתה בביתה – זה אותו דבר".
ומאיים: "רבים וחכמים ממני כבר אמרו שכשהכל אסור הכל מותר. מי שיאסור על אנשים לחשוב ולהביע את דעתם, מי שינסה להלך עליהם אימים ולעצור אותם כי העזו לדבוק בעמדותיהם האידיאולגיות ידחק אותם לפינה ויגרום להם לעשות מעשה".
ומשלב גינויים בהצדקות: "אני מתנגד נחרצות לאלימות, ומבטיח להמשיך להתנגד לא פחות בנחרצות גם להכרה בזוגות חד מיניים במדינה היהודית. אני מבטיח להילחם באלימות, ולא פחות מכך בניסיון לקעקע את ערכי המשפחה היהודית המסורתית. אני מתנגד נחרצות לרצח הנורא שבוצע (אולי) על ידי יהודים בכפר דומא ואמשיך להתנגד לא פחות בנחרצות להקמת מדינת טרור פלשתינית ביהודה ושומרון ולטשטוש המאבק המתנהל בין היהודים לערבים על הזכות בארץ ישראל".

מפלגה שמוכנה שאדם זה יהיה חברה היא מפלגה גזענית ופאשיסטית. ממשלה שמוכנה שאדם זה יהיה סגן יושב ראש הכנסת מטעם הקואליציה היא ממשלה גזענית ופאשיסטית. את אורן חזן השעו מתפקיד סגן היושב ראש ואילו סמורטיץ' ימשיך לעלות לדוכן כסגן של ממלא מקום הנשיא?

***

ממשלת פושעי שנאה ונקמה

***

אני מבין את הצורך בלגיטימציה, שהוביל להקרנת וידאו של ביבי שקורא למיגור האלימות, בעצרת הבית הגאה הערב בירושלים. אבל קשה לשמוע את מי שמסית לאלימות נגד הערבים מדבר נגד אלימות לקהילה הלהט"בית ולהאמין.

***

קראו את שמואל כהן

***

נפתלי אומנם עדיין לא מתנצל, מאז הבחירות, אבל הוא מתמחה בלהתבכיין. בעצם הוא הקורבן של שני מעשי הרצח בחמישי ובשישי. בעצם הוא קורבן של הקהילה הלהט"בית והשמאל הרדיקלי.
יש לנו זן הולך ונפוץ כזה של פוליטיקאים, המשלבים בין אגרסיביות אלימה להתבכיינות קורבנית.
ואולי הם מייטיבים לייצג בדיוק את זהותנו ומהותנו כחברה הישראלית.

***

3.8.2015

ינון מגל מסביר בטוויטר למה רצח התינוק עלי בכפר דומא הוא נקמה ספציפית ביום השלושים לרצח רוזנפלד. כדאי שיעדכן את הרוצחים שאולי לא שמו לב לחיבור ואולי לא עוקבים אחריו בטוויטר: "הכפר דומא נמצא סמוך למקום הפיגוע שבו נרצח מלאכי רוזנפלד הי"ד. אתמול היה השלושים. אני מניח שהרצח הנתעב בא כנקמה. זו לא דרכנו". זאת הלגיטימציה ה"רכה" שמאפשרת את הלגיטימציה ה"קשה".
50 גוונים של לגיטימציה: זאת היתה נקמה ביום השלושים למלאכי רוזנפלד ז"ל, אנשים היו בתחושות קשות לאחר הריסת הבתים בבית-אל, בהתנחלויות חשים שהתקשורת נגדם ולכן יש מי שיצא וירצח פלסטינים.

***

לכל חברי היהודים המבקשים להתחיל ליישם את עונשי המוות מספר ויקרא וקופצים מיד למשכב זכר:
בואו נתחיל מעונש המוות בחנק לנואפים: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת-אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ–מוֹת-יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת" (ויקרא כ', י'),
[כולנו מכירים סיפורים העוברים מפה לאוזן על כמה וכמה אישי ציבור, ובתוכם גם רבנים, אשר נאפו, וראש הממשלה עצמו התוודה על ניאוף בשידור חי בטלוויזיה בשנות התשעים]
בואו נמשיך בעונש מוות בסקילה לעובדי אלילים, אלילי הכסף ואלילי הקולנועוהטלוויזיה,
בואו נמשיך בעונש מוות בסקילה לבנים המורדים באמותיהם ואבותיהם, ונוציא לכיכר כל בן סורר ומורה: " כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה–אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם : וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל-שַׁעַר מְקֹמוֹ : וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה–אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא : וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל-יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" (דברים כ"א, י"ח-כ"א)
בואו נמשיך בעונש מוות בחנק לזקן ממרא, המורה הלכה למעשה בניגוד לדעת סנהדרין,
בואו נחזיר קודם לכן עונשי המלקות לאוכלי חמץ בפסח, אוכלי בשר וחלב ולובשי שעטנז,
אחר כך נדון בשאר עונשי המוות

"סקילה חמורה מן השריפה, ושריפה חמורה מן הסיף, והסיף חמורה מן החנק" (הרמב"ם, משנה תורה, שופטים, הלכות סנהדרין, פרק י"ד, ד')

"ארבעים שנה קודם חורבן בית שני בטלו דיני נפשות מישראל אף על פי שהיה המקדש קיים מפני שגלו סנהדרין ולא היו שם במקומן במקדש" (הרמב"ם, משנה תורה, שופטים, הלכות סנהדרין, פרק י"ד, י"ד)

"מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין… דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי" (בבלי, כתובות ל', ע"א)

סנהדרין שהוציאה להורג פעם בשבעים שנה נקראה סנהדרין קטלנית.

***

יותר יהודים נרצחו במאה השנים האחרונות מאשר פלסטינים. אבל רוב היהודים הללו נרצחו באירופה, ולא כאן בישראל-פלסטין. כאן בישראל-פלסטין במאה השנים האחרונות נהרגו יותר פלסטינים מידי יהודים מאשר יהודים מידי פלסטינים.
יותר יהודים הפכו לפליטים במאה השנים האחרונות מאשר פלסטינים. אבל רוב היהודים הללו הפכו לפליטים באירופה, ובחלק מארצות ערב, ולא כאן בישראל-פלסטין. כאן בישראל-פלסטין במאה השנים האחרונות הרבה יותר פלסטינים הפכו לפליטים (מעל 700,000 בנכבה, ושוב ב-67 בכפרים שסביב לטרון, ובאמצעות אמצעי חקיקה שונים לאורך השנים שלאחר מכן) מאשר יהודים שגורשו מבתיהם והפכו לפליטים (מהעיר העתיקה בירושלים, מגוש עציון, מימית, מגוש קטיף).
יהודים ופלסטינים סוחבים איתם בצדק במאה השנים האחרונות תחושה קורבנית עזה לגבי היותם מטרה לרצח ולגירוש. אבל פעמים רבות התחושה היהודית הזאת כולה מושלכת כלפי הפלסטינים, כאילו הם מחולליה, אף על פי שאין זה נכון ברובו. גם הפלסטינים ממקדים את הזיכרון הקורבני שלהם ממאה השנים האחרונות ביהודים, ובהחלט שיותר בצדק באופן יחסי (אם כי גם הם לעיתים ממזערים מקומם של הבריטים, הירדנים, המצרים, המלחמה בלבנון והמלחמה כיום בסוריה, בסבל שעבר על הפלסטינים במאה השנים האחרונות).

ולמה חשובה משוואת ההרג והפליטות הזאת? מה שהסיט אותי לכתוב על כך הוא הפוסט הנפשע של רונן שובל, שבו כלל שמות ילדים יהודים רבים שנרצחו, ורק שני ילדים פלסטינים שנרצחו, "מוחמר אבו חדיר, התינוק שנשרף אתמול (שעדיין לא בטוח שנרצח ע״י יהודים)" – ושכח את רוב הנרצחים הפלסטינים, והילדים שבתוכם, שהם חסרי שם מבחינתו, כי הם נרצחו לפני זמן רב, או נרצחו ממטוסים וממסוקים ועל-ידי חיילים, אינם נחשבים כלל כנרצחים – ודבריו היו עוד גוון של לגיטימציה לרצח על-ידי יהודים (אנחנו רוצחים מעט והם רוצחים אותנו יותר, אז עוד לא מילאנו את המכסה המותרת לנו).

אולי לא הייתי צריך כלל להגיב.

***

קראו את גיא אללוף

***

קראו את חכם דוד מנחם

***

מוטי פוגל כתב דמעות

***

בתחרות ההסתה השבועית אראל סג"ל הוא אחד המובילים, ויתכן שתצטערו אם תיכנסו לקישור ותקראו את הרעל שלו.
הוא ממשיך את הרעיון של שרון גל או ינון מגל (בכנות איני מצליח להבדיל ביניהם) ש"לשמאל היהודי-ערבי יש חיידק טורף בראשו", וטוען שלשמאל הזה בעצם לא אכפת מילדיו היהודים, והוא לא יזיל דמעה אם הם ימותו, לא אכפת לו מאחיו היהודים, משכניו היהודים, אפילו לא מעצמו, ובעצם השמאל הפוליטי מבקש פתרון פוליטי שיביא לכמה שיותר הרוגים יהודים, וכמה שפחות הרוגים פלסטינים (יש כאן כמובן גם הרחבה של דבריו של ביבי "השמאל שכח מה זה להיות יהודי" – ל"השמאל שכח להתאבל על יהודים")
כותב המאמר עצמו לא מטריד אותי, הוא איש יחסי ציבור וספינים עם מתק שפתיים ושנאה, הוא לא צריך להאמין במה שהוא כותב, הוא מניפולטור מקצועי, ורגשות אמיתיים לא היו לו מאז התיכון, אבל השיתופים הרבים של אנשים שנענים למניפולציה שלו עצובים, ומעידים על העקרות הרגשית שבתוכה אנחנו חיים, ועל הניסיון המניפולטיבי להפוך מחלוקות פוליטיות למחלוקות רגשיות.

בעצם הוא ממשיך את המניפולציה האינפנטילית של אברי גלעד מלפני כמה שבועות, שעיצב מחירון של מוות, איזה מוות גורם לזעזוע גדול יותר: מותו שלו הכי מרגש, אחר כך אמו, אחר כך שאר משפחתו, אחר כך מפורסמים מהטלוויזיה, אחר כך חיילים יהודים בקרב, אחר כך של יהודים בפעולות טרור (הרבה לפני יהודים שסתם מתים בתאונות דרכים, בתאונות עבודה או שמציתים עצמם עקב מצוקה כלכלית), אחר כך אמריקאים (כי משדרים בטלוויזיה הרבה סיפורים אישיים על כל מקרה מוות שם), אחר כך של הודים, כי סג"ל ביקר שם פעם, אחר כך של אירופאים, ורק אז של ערבים, קצת לפני אפריקאים שבאמת לא מעניינים אותו.

יכולתי לכתוב מאמר תגובה ציני שלתל-אביבים מעולם לא היה אכפת מרצח של ירושלמים, וחובשי כיפה אדישים לרצח גלויי ראש, וזה כנראה היה הולך מצויין ברשת, אבל אף אחד לא היה מבין את הציניות.
יכולתי להביא עובדות ממשיות ממאמרים של סג"ל, ומאותו סוג של עובדות עקרות רגשית שהוא משתמש בהן הייתי מוכיח לגביו שהוא הרבה יותר מתרגש ממוות של חטופים מאשר של מי שלא נחטף קודם רציחתו, הרבה יותר מתרגש ממוות של תינוקות מאשר של ילדים ומבוגרים, וממוות בשריפה מאשר בפיצוץ וביריות (כי יש אכן כלכלה של רגשות, אפשר לנהל בה דיון ולנסות ללמוד מכך משהו, ולא רק לבצע את המניפולציה).

הייתי יכול לחשב לכם באופן מתמטי את ההוכחה לכך שאראל סג"ל התרגש ממותה של הנסיכה דיאנה יותר מאשר ממותם של חמישה נרצחים בפיגוע, כי על הנסיכה הוא כתב טור ארוך יותר. על פי מספר ואורך הטורים יכולתי גם להוכיח את הטענה שמותה של הנסיכה דיאנה ריגש את סג"ל, על פי מספר המילים שהקדיש לו, כ-20% אחוזי התרגשות מהתרגשותו מכל הנספים בשואה, כלומר מבחינה של מתמטיקה רגשית המתאפיינת בכמות הכתיבה שהקדיש לנושא, 5 נסיכות דיאנה שוות בעיני סג"ל 6 מיליון יהודים שנרצחו בשואה.

וכמובן העיוות הקבוע, אליו התייחסתי אתמול: מבחינתו של סג"ל מעט מאוד פלסטינים נרצחים. כי מאות הילדים ההרוגים בעזה במלחמה האחרונה לא הזיזו לו את הפופיק ולא צריכים להזיז לו את הפופיק, הם היו צריכים למות מבחינתו.

יש בדבריו עיוות תודעתי אמיתי, אפילו אנטישמי.
והכל במסגרת שבוע 50 גוונים של לגיטימציה לרצח – הפעם הוא מגלגל את הרעיון של גולדה מאיר, שלערבים לא אכפת כשילדיהם מתים, עוד צעד קדימה: "ימנים עצובים כשמתים יהודים, שמאלנים עצובים כשמתים ערבים, לערבים לא אכפת מי מת", והקורא יכול להמשיך את ההיגיון: אם לשמאלנים לא היה אכפת כשרצחו יהודים, למה צריך להשתתף באבל של השמאלנים הללו עכשיו כשסך הכל רצחו תינוק פלסטיני אחד, מכסת האבל המגיע להם עוד לא הושלמה.

מניפולציות כאלו – רק גברים עם עצירות רגשית מסוגלים להמציא. צריך מחקר מגדרי כדי לבדוק האם באמת רוב משתפי הרשימה שלו הם גם גברים.

***

לכל חברי הימנים השואלים, לאור הזעזוע הגדול מרציחתו של התינוק עלי ורציחתה של הנערה שירה בשבוע האחרון, איפה הייתם כשנרצחה התינוקת שלהבת ונרצחו ילדי משפחת פוגל:
א. מה אתם יודעים על העצב והצער והאבל של אנשים אחרים? כליות ולב אתם כבר יודעים?
ב. אני יודע – אתם בוחנים עמודי פייסבוק, לא כליות ולב. ובכל זאת חלקנו נולדנו לפני שהומצא הפייסבוק. כלכלת הרגשות של פייסבוק לא חייבת להיות זהה (כלומר אני מקווה שאינה זהה) לכלכלת הרגשות האישית של כל אדם ואדם. יש בה מבנה דיאלוגי (כמו כל עולם רגשי), ויש גם בחירה במה דווקא לשתף.
ג. אף אחד לא מתכחש לכך שיש כלכלה של רגשות: כולנו מזועזעים יותר ממוות של קרובי משפחה. ממוות של חברים. ממוות של מי שלמדו איתנו בבית-הספר, שעבדו איתנו. ממוות שיכול היה להיות המוות שלנו. ממוות של מי שגר ברחוב שלנו, או ביישוב שלנו. ממוות של מי שהכרנו (גם אם רק דרך הטלוויזיה, גם אם רק לאחר מותו).
ד. כלכלת הרגשות היא מסובכת: אנחנו מתרגשים יותר ממוות של תינוקות וילדים, ממוות אכזרי (למשל בשריפה ולא ביריה או בפיצוץ). אנחנו יותר מתרגשים ממוות מתועד. יותר מתרגשים ממוות של מי שקודם נחטף, או הוכרז חטוף, ורק אחר כך נרצח, והיה בעינינו סיכוי שהוא בחיים, מאשר ממי שמת מיד, עם הידיעה הראשונה. כלכלת הרגשות הזאת לא צודקת ולא מוצדקת, והיא מצריכה התמודדות אמיתית, לא מניפולציה.
ה. עוד על כלכלת הרגשות: אנחנו מתרגשים ממוות של בני דתנו, עדתנו, ארצנו, בבחינת "עניי עירך קודמים". אנחנו מתרגשים לעיתים יותר ממוות של חיילים מאשר ממוות של אזרחים, ממוות בפיגוע מאשר במוות בתאונת עבודה בנפילה מפיגומי בניין, ממוות בשואה מאשר בשוד מזויין. גם אם בפועל יותר אנשים מתים בתקופה מסויימת בתאונות עבודה מאשר בפיגועים. כלכלת הרגשות הזאת גורמת לתוצאות – לא נשקיע את אותם תקציבים בהגנה מתאונות עבודה או ממוות ממחלות וזיהומים מסויימים, שאנחנו משקיעים בפיתוח כיפות ברזל.
ו. עוד על אבל בהקשר ישראלי: מי שגדל כאן מכיר את טקסי האבל, סביב יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, שידורי הטלוויזיה ב"גל פתוח" לאחר פיגוע או אסון בצבא. כולנו צברנו מאות או אלפי שעות (או יותר) של הטקס המטהר הזה, שאסור לבקר אותו. ואכן חלקנו חשנו ברגע מסויים שיש בו משהו מניפולטיבי: שבעצם טקסי האבל האלו לא נועדו רק לכבד את המתים, שאותם אנחנו אכן רוצים לכבד, אלא כדי ליצור ולקבע בקרב ילדים-נערים-ומבוגרים יהודים-ישראל תודעה קורבנית המניחה שהעולם כולו נגדנו, שכולם (ובעיקר ערבים, ובעיקר פלסטינים) רוצים להרוג אותנו, שאנחנו רק מגיבים כנגד האלימות הפונה כלפינו, אף פעם לא אלימים בעצמנו. וכשחשנו את עוצמת המניפולציה האדירה הזאת שאלנו את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות מולה. להתעלם? לכאוב בפנים אבל לא להצטרף לאבל הפומבי הטקסי, כדי לא לחזק אותו? (פומבי בהקשר זה – גם בפייסבוק)
ז. מי שחווה בשלב כלשהו את האבל הישראלי כמניפולציה, חש בתוכו גם את ההכחשה ההדחקה של כאבים אחרים: כזה הוא הנר השביעי שהודלק בטקס יום השואה בבית-ספר קדמה בתל-אביב, כדי להזכיר את רציחות העם האחרות, שאנחנו לעיתים לא מתמודדים איתן, של הארמנים, ברואנדה ועוד, כדי להשאיר את השואה ייחודית.
ח. מי שחווה בשלב כלשהו את האבל הישראלי כמניפולציה, חש בתוכו גם את ההכחשה של המוות והאבל הפלסטיני, במעשי הטבח סביב 48 ומאז בעימותים ובמלחמות ובאלימות הנמשכים: ואז באופן "דיאלוגי" למציאות חלקנו מבקשים להנכיח את האלימות שחווים הפלסטינים בתוך העברית, בתוך ישראל, כי זה כמעט אף פעם לא נעשה, למעט במקרים נדירים כמו בשבוע האחרון ושריפתו של התינוק עלי.
ט. מי שחווה בשלב כלשהו את האבל הישראלי כמניפולציה, המנכסת את ההיסטוריה היהודית ואת האבל היהודי לעצמה, אבל רק לשם המסקנה הפוליטית מתוכו, שב וחיפש בתוך היהדות שלפני היהדות הישראלית דרכים להתמודדות: כזה הוא למשל הפיוט "בינו נא מורדים" של הפייטן ר' דוד בוזגלו. המחלוקת על האבל קשורה לשאלה אם יש לזכור כל יחיד ויחיד בשמו, או שגם השכחה היא חלק מהמעבר מאבל לשלום. ומה משמעות האלימות – האם היא ביטוי של מרידה במלכות הקב"ה?
י. הרציחות מהצד שלנו מזעזעות אותנו בצורה אחרת כי הן יוצאות מתוכנו, הן נעשות על ידי אנשים שחיים איתנו ושהתחנכו לצדנו, ולמדו שטוב לרצוח, הן נעשות בשמנו, וזה אומר משהו על האחריות שלנו והאשמה שלנו.
יא. אנחנו לא הצד הכבוש, ויש הבדל כאשר צעירי הצד הכובש בוחרים בנוסף לאפשרות להרוג בצבא, לצאת לרצוח גם באופן עצמאי.
יב. יש אכן תגובה שונה כשאתה המקרבן ולא הקורבן. מבחינה מוסרית זה שונה. וגם החוויה הרגשית: ההתכנסות באבל על גורלך שלך, מול ההבנה של התהום המוסרית שאליה אתה עצמך, והחברה שאתה חי בה, הגיעו.
יג. רוב המתים הפלסטינים בארץ עוברים ללא אזכור ונוכחות בתקשורת היהודית-ישראלית. המתים מכדורים מהפגנות בשטחים ובארץ (מה אתם זוכרים מסיפוריהם של הפלסטינים אזרחי ישראל שמתו בהפגנות באוקטובר 2000? אתם זוכרים שם של אחד המתים?), הילדים הפלסטינים שנהרגו במבצע צוק איתן ועופרת יצוקה ועוד, על פי רוב שמותיהם כלל לא הוזכרו בתקשורת היהודית-ישראלית, ורוב העיתונים והעיתונאים התנגדו לאזכורם בעיתונים.

***

קראו את סמאח סלאימה

***

קראו את שחר-מריו מרדכי

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | 2 תגובות

חכם עבדאללה בין י"ז בתמוז לתשעה באב

א.

אמר חכם עבדאללה: כשבא ר' שלום אלרדאעי מתימן ציונה, בשנת ה'תש"ט, וראה אשר נעשה כאן במעברות ובערים אשר במדינה, התיישב על הארץ לכתוב קינות על גורל תורת הקודש בפי עם הקודש אשר בתוך ארץ הקודש, והשאירן אחריו שנקונן אותן בט' באב יחד עם הקינות על שריפת בית-המקדש, וכך לשונו: "אש תוקד בקרבי, בהעלותי על לבבי, בהיותי בתימנה. נפשי תהימה, ותשתומם כמה, בבואי ציונה. יהודים לסגולה ולשם ולתהִלה, בהיותי בתימנה. שולמית מכל סיג, גבולים תשיג, בבואי ציונה. לאל נורא ואיום, תפִלה בכל יום, בהיותי בתימנה. ולמלאכתם שוקדים, ולא לאל עובדים, בבואי ציונה. מדי יום ולילה, עִתים לַתורה, בהיותי בתימנה. רק תורת הגוף, עלֵי הכל תצוף, בבואי ציונה. דת משה ויהודית, לכל אִשה עברית, בהיותי בתימנה. את ראשן פְרוּעוֹת, וּמָתנים וזרועות, בבואי ציונה. עטרת בעלה בפנים, ולא תתראה פָּנִים, בהיותי בתימנה. יחד נשים ואנשים, מתהלכים ולא בושים, בבואי ציונה. בלבוש נהדר וטוטפות, וארבעה ציציות, בהיותי בתימנה. נקיים מכל אלה, וסות זר וראש מגולה, בבואי ציונה. יהודים בשבע פיאות, לְכָבוד נקבעות, בהיותי בתימנה. חוק גדל בלורית, ושבע פיאות להכרית, בבואי ציונה. ימי שבת ומועדים, לתענוג מיוחדים, בהיותי בתימנה. אוי על חילול שבתות, ומועדי האותות, בבואי ציונה. עִלזו נפשות נְכֵאוֹת, בסדרי משתאות, בהיותי בתימנה. צמאה נפשנו, כקדם מי עוד יִרְאֵנוּ, בבואי ציונה. בתי ספר למורה, כדת משה יורה, בהיותי בתימנה. שמחו הילדים באפס לימודים, בבואי ציונה. מאין סוף לספור, כמה יש עלַי מחסור, כמאז בתימנה. חי וקיים ישיבנו, ובצדק ינחנו, כקדם בציונה".

 

ב.
אמר חכם עבדאללה: ניו-יורק היא רומי היא בבל, וארץ-ישראל נמצאת בכל מקום ובאף מקום, אף לא בארץ ישראל עצמה.

 

ג.

אמר חכם עבדאללה: תלאות רבות ידענו לאורך שנות הגלות הארוכה, בחורבן ממלכת ישראל ביד אשור ובחורבן ירושלים ביד בבל, ואחר כך עוד רבות מיד היוונים והרומאים, ומיד הנוצרים ברדיפותיהם ובמסעי הצלב שלהם בארצותיהם ובארץ ישראל, ומיד המוסלמים שגירשונו ממדבריות ערב, ובארץ ספרד בין אספניה לאנדלוס, כפי שאמר המשורר הקדום רבי יהודה הלוי: "בֵּין צִבְאוֹת שֵׂעִיר וְקֵדָר אָבַד צְבָאִי וְנֶעְדָר יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. הֵם כִּי יִלָּחֲמוּ בְמִלְחַמְתָּם אֲנַחְנוּ נוֹפְלִים בְּמַפַּלְתָּם וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל", ובגירוש שגירשו אותנו ואת המוסלמים המלכים הקתולים אחרי שכבשו את גרנדה בתשעה באב בשנת ה'רנ"ב, ובגלות מוזע בארץ התימן בשנת ה'תל"ט, כפי שכתב המשורר הקדום רבי שלם שבזי: "אֵל קַנָּא יְקַנֵּא עַל עֲלוּבִים", ועוד הרבה תלאות. וגם כמה שנים שאננות ידענו, כשישב ראש הגולה בבגדאד בין מלכים, ובתור זהב זה בספרד המעטירה והיה רבי שמואל הנגיד שר באנדלוס, ובמלכות התורכים שקיבלונו לאחר הגירוש עד השנים האחרונות, ובארץ פה-לין שלנו על אדמתה כאזרחים. אבל עם כל זיכרון התלאות, כפראות וכאכזריות של האירופאים שפרעו בנו במאת השנים האחרונות לא ידענו כמוה מעולם ולא ידענו לתרץ, שהיכו בנו מן הטף לזקן, וראו אותנו כחיית השדה המותרת להריגה, גם בארצותיהם וגם בארצות כיבושיהם הרבות בארצות הערבי והתורכי, ואחר בשלטון הגרמני ותנוריהם. ולא היתה כברבריות הזאת קודם ולא ידענו לפרשה ולא היכרנו כך. ועינויים רבים שקראנו עליהם במגילת איכה ובספר איוב ובקִצַת חנה ובקינות תשעה באב החווירו, שהנה אצל הגרמני כל יהודי הפך איוב. ולא ראינו כמעשה הזה קודם, שיעשה בעם שלם כמעשה שנעשה באיוב, ולא יידע סופו, ושיהפוך עם שלם ויהיה כקַיִן וכלֶמֶך.

 

ד.

אמר חכם עבדאללה: בית-המקדש השלישי, האחרון, ירד משמיים באחד הימים כולו מעשה ידי אלהים, והמשיח יציב דלתותיו כשירד אל הארץ. ויהיה בית-מקדש זה שונה מבית-המקדש השני והראשון שהיו מעשה ידי-אדם. כך למשל פשוט וברור שאם היה אור האלקטריסיטי מצוי בזמן המקדש, ודאי שבו היו מדליקין המנורה, משום שאי אפשר להיות שנמלא בתינו החולין באורים גדולים של אור החשמל היקר הזה, שהוא מעין דוגמא של מעלה, ובבית אלוהינו הקדוש נדליק בשמן זית, שאפילו העניים הגרועים מואסים אותו בזמן הזה, ופשוט שממנו נדליק בבית האחרון שיבנה במהרה בימינו אמן, וכל זה פשוט וברור לכל בעל שכל ישר.

 

ה.

מהו "כִּי-לִי הָאָרֶץ כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, כ"ג)? שקדושת ארץ ישראל מפקיעה אותה מחזקתו של היושב עליה, ומגבירה עד אין קץ געגועיו אליה אף כאשר הוא יושב עליה, ואינה מניחה לו להתערות בה עד תומו. לפיכך לעומקו של דבר שייכת ארץ ישראל לעם ישראל רק כארץ געגועים, ואף כאשר ישב על אדמתו עורערה זכות קניינו במולדתו, והיה כגר ותושב בארצו. ולומד הוא כי אינו יכול להחזיק בה, אלא דווקא היא מחזיקה בו, ושייך עם ישראל לארץ ישראל, ולא שייכת ארץ ישראל לעם ישראל. ועוד לומד הוא כי האדם גר ותושב הוא בעולמו של אלהים, ואינו יכול אף פעם להחזיק עולמו או להורישו לבניו ולבנותיו, אלא רק להוריש להם שיהיו אף הם נתינים אצל האלהים.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון | עם התגים , , | כתיבת תגובה

חבר הכנסת איימן עודה על רבי דוד בוזגלו והתרבות הערבית-יהודית – בעברית ובערבית

חבר הכנסת איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת, נשא דברים באירוע השקת שדולת חברי הכנסת למען שימור וטיפוח מורשת התרבות של יהודי ארצות ערב והאיסלם, שהתכנסה היום לראשונה בכנסת:

מדברים הרבה על חשיבותה של תרבות פלורליסטית בימים האלה, ולצערי מדברים יותר מדי על ערבים מצד אחד ויהודים מהצד האחר, מהלכים אימים על תיאטראות ערבים, ומנגד שואלים מדוע אין השקעה תרבותית בפריפריה.

התרבות של יהודי ארצות ערב, היהודים הערבים, היא מפתח לאפשרות אחרת: מדוע שלא נדבר על תרבות יהודית וערבית משולבת, משותפת. הרי, התרבות של יהודי ארצות ערב לא היתה רק תרבות קהילתית ומסורתית של הקהילות המיוחדות הללו, אלא גם חלק מתרבותו של המרחב הערבי כולו.

עוד מתקופת הג'האליה, לפני בוא האיסלאם, אנחנו יודעים על דמויות כמו שמואל בן עדיה, שהיה משורר חשוב ומשפיע עוד לפני לידתו של הנביא מוחמד. קרובות אליי במיוחד מילותיו: "אִם לֹא יִטָּמֵּא בִּנְבָלָה כְּבוֹד אָדָם, כָּל לְבוּשׁ שֶׁיִּלְבַּשׁ אֶת יָפְיוֹ בּוֹ יַכְלִיל; בִּזַּתְנוּ אִשָּׁה: מַה זָעוּם מִסְפָּרְכֶם, וָאַשִּׁיב לָהּ: אַךְ קֹמֶץ נֶחְשָׁב לְאָצִיל".

ובתקופה המודרנית די אם נזכיר את הזמרת לילה מוראד במצרים, את האחים דאוד וסאלח אלכוויתי בבגדאד, את זוהרה אלפסיה במרוקו, כדי לדעת שהיהודים היו נטועים עמוק במורשת התרבות הערבית, והיא היתה נטועה בהם. גם מי שיצר בעברית ובתוך המסורת הדתית היהודית היה חלק מסביבתו, כמו למשל הפיטן הגדול רבי דוד בוזגלו, שכתב בגעגועיו למרוקו: "שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים. וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה".

אך לצערנו, המציאות של מדינת ישראל לא הרשתה את העושר התרבותי הזה, לא רק משום שהתרבות הזאת נחשבה ל"נחותה", אלא כי היא טישטשה את הגבול שניסתה ההגמוניה התרבותית לצייר בין יהודים וערבים. אסור היה להעלות על הדעת שיהודים וערבים יכולים לשאוב מאותה תרבות משותפת. זו הסיבה שאנחנו חייבים, למעננו, למען העתיד שלנו, להעלות על נס את התרבויות הנשכחות הללו, שהיה בהן עושר גדול שרובו אבד.

חשוב להזכיר גם את החלק שהיה לאזרחים הערבים הפלסטינים בישראל בשימור והצלת חלקים מהתרבות המפוארת של יהודי ארצות ערב. השחקן אריה (אלבר) אליאס שהלך לעולמו השנה, ואשר בתחילה לא התקבל לתיאטרון הממסדי בגלל מבטאו הערבי, פעל בישובים הערבים והקים בהם יוזמות תיאטרון כבר בתקופה של הממשל הצבאי הנורא. מוסיקאים כגון אברהם סלמאן וזוזו מוסא שפעלו בתזמורת קול ישראל בערבית, והסרטים הערבים ששודרו בערוץ הראשון ויועדו במקור לצופים הערבים, היו מפלט תרבותי עבור היהודים המזרחים שבו זכו לראות סרט בשפתם.

כמובן, אסור לשכוח גם את אנשי הספרות, את סמי מיכאל, שמעון בלס, ששון סומך ואחרים שהעיתונות הערבית של המפלגה הקומוניסטית, בניצחו של הסופר אמיל חביבי, היתה המקום הראשון שבו הם הוזמנו לכתוב את יצירותיהם עוד לפני שפנו לכתיבה בעברית והתקבלו הרבה אחר כך על ידי הממסד. היהודים מארצות ערב הועשרו על ידי התרבות הערבית הפלסטינית וגם העשירו אותה, גם בימים הקשים ביותר.

לשמחתי, יותר ויותר צעירים יהודים וערבים מגלים בתרבות הזאת עניין מחודש, ויש יוזמות חדשות לחפש את החיבורים שכמעט נעלמו. מרגש לשמוע את התזמורת האנדלוסית הישראלית, שמנגנים בה ביחד יהודים וערבים, ומכעיס שהיא צריכה לדרוש בכל פעם מחדש תקצוב ראוי כפי שזוכות לו התזמורות המערביות הקלאסיות. מרגש לפגוש את הצעירים המזרחים החוזרים למורשת סביהם ולומדים מחדש את השפה הערבית, לא למטרת "דע את האויב", אלא כדי להכיר את עצמם, את מורשתם, ודרכה מחפשים חיבורים של פיוס וחיים משותפים.

אם אנחנו שואפים לעתיד של קיום משותף, הגיע הזמן לתת לתרבות לפורר את החומות במקום להגביה אותן. היו שהציעו לכולנו להיות "וילה בג'ונגל". זו טעות נוראה שתעלה לנו בשנים ארוכות של סבל לכולם. במקום זאת צריך להיפתח, קודם לכל תרבותית, למרחב סביבה, לשיתופי פעולה וחיבורים חדשים.

את האיומים והרדיפה כלפי התרבות הערבית – הממשלה צריכה להפסיק מיד, לאפשר את העושר התרבותי שקיים כאן, ולהשוות את התקציבים המופנים לתרבות הערבית והמזרחית לאלה של התרבות היהודית-המערבית.

אני רואה כחלק עיקרי בשליחותי בכנסת את המאבק למען צדק לאוכלוסייה הערבית, נגד גזענות ואפליה, ולמען שוויון אמיתי בארץ. העמדה הערכית – היא להיות בן-אדם בכל מצב. לא להיות נגד גזענות כלפי ערבים, רק משום שאני ערבי. אלא להיות נגד גזענות כלפי ערבים, או כלפי מזרחים, או כלפי כל קבוצה הסובלת מאפליה – בגלל מחויבות לחברה צודקת יותר ואנושית יותר. זה האתגר של כולנו.

 ايمن عودة:

بالأمس اجتمع لأول مرة اللوبي البرلماني للحفاظ على تاريخ وثقافة اليهود في البلاد العربية والاسلامية. شاركت في هذا الاجتماع، الذي بادرت اليه النائبة كسانيا سباتلونا بسبب أهميته.

يتحدثون كثيرًا عن اهمية التعددية الثقافية في هذه الايام، وللأسف يتحدثون عن العرب من جانب واحد وعن اليهود من الجانب الآخر. يهددون المسارح العربية، ومن جهة أخرى يتحدثون عن عدم الاستثمار في الثقافة العربية. ثقافة اليهود في البلاد العربية، اليهود العرب، وهذه الثقافة تشكل مدخلا لإمكانيات أخرى: لماذا لا نتحدث عن ثقافة يهودية عربية مشتركة الى جانب الخصوصية القومية كل على حدة، فثقافة اليهود ابناء البلاد العربية لم تكن ثقافة تقليدية للجالية المحلية فقط، انما كانت جزءًا من الثقافة العامة في المحيط العربي.

منذ العصر الجاهلي، قبل الاسلام، نحن نردد اسماء السموأل بن عادياء، الشاعر البليغ المؤثر، قبل ولادة النبي العربيّ، وما زالت كلماته تردّد:

إذا المرء لم يُدنس من اللؤم عرضه , فكلّ رداء يرتديه جميل
تعيّرنا أنا قليل عديدنا , فقلت لها إن الكرام قليل

وفي العصر الحديث يكفي ان نذكر ليلى مراد في مصر، والاخوان داوود وصالح الكويتي في بغداد، وزهراء الفاصيا في المغرب، لمعرفة أن اليهود (اليهود العرب) كانوا منغرسين عميقًا في الثقافة والحضارة العربية، وهي كانت جزءًا منهم ايضًا. كذلك فمن أنتج باللغة العبرية وفي خضم التقاليد الدينية كان جزءًا من محيطه، كالرابي دافيد بوزاغلو، الذي كتب في اشتياقه الى المغرب: هناك عرب وعبريون، معًا كلهم ملتفّون، وقلوبهم مانحون، مع كل نغمة وأغنية.

لكن للأسف فإن واقع دولة اسرائيل لم يتح أية إمكانية للثراء الثقافي هذا ان يستمر، ليس فقط لأن هذه الثقافة هي "الوضيعة"، إنما لأنها أزالت الحدود التي حاولت الفئة المسيطرة فرضها على الاجواء الثقافية بين العرب واليهود.

كان ممنوعًا أن يعتقد ان اليهود والعرب بإمكانهم الاستلهام من ذات الثقافة المشتركة. هذا السبب الذي من أجله نحن ملزمون، لأجلنا، من أجل مستقبلنا المشترك، أن نستنهض هذه الثقافة المنسيّة، التي كان بها الكثير من الغنى الذي ذهب مهب الرياح.

من المهم تأكيد الجزء الخاص للمواطنين العرب الفلسطينيين في اسرائيل في المحافظة على أجزاء من هذه الثقافة وانقاذ بعض منها. الممثل ارييه (البير) الياس الذي ودع الحياة هذا العام، والذي لم يُقبل للعمل في المسرح الرسمي بسبب لكنته العربية، فقد عمل في البلدات العربية وأقام مبادرات لمسارح محلية في فترة الحكم العسكري. موسيقيون أمثال أبراهام سلمان وزوزو موسى اللذيْن عملا في فرقة صوت اسرائيل بالعربية، والأفلام العربية التي بُثّت في القناة الأولى، كانت ملاذ اليهود الشرقيين الثقافي لرؤية فيلم بلغتهم.

بالطبع، لا يمكن نسيان الكتاب: سامي ميخائيل، وشمعون بلص، وساسون سوميخ وآخرين، الذين رعتهم الصحافة العربية للحزب الشيوعي، بقيادة الكاتب اميل حبيبي، والتي كانت المكان الأول الذي اُتيح لهم الكتابة فيه ونشر ابداعاتهم قبل تحولهم للكتابة باللغة العبرية، وقد تمّ استيعابهم من قبل المؤسسات السلطوية. اليهود من البلاد العربية نهلوا من الثقافة العربية الفلسطينية وأغنوها ايضًا، حتى في اصعب الاوقات.

من دواعي سروري، ان يتزايد الشباب اليهود الذين يبدون اهتمامًا بهذه الثقافة مجددًا، وهناك اخبار ومبادرات عمن ينفضون الغبار عن هذه الثقافة المنسية. مثير جدًا ان تسمع الفرقة السمفونية الاندلسية، التي يعزف بها معًا عربٌ ويهود، ومن المثير للغضب أن تطلب هذ الفرقة كل مرة مجددًا ميزانيات ملائمة كما تحظى بها فرق الموسيقى الغربية الكلاسيكية. من المثير أن تلتقي الشباب اليهود الشرقيين الذين يعودون الى إرث أجدادهم ويتعلمون من جديد اللغة العربية، ليس لأهداف "اعرف عدوك"، انما من اجل ان يعرفوا انفسهم، وتاريخهم وتراثهم، ومن خلالهم يفتشون عن نقاط الالتقاء للتصالح والحياة المشتركة.

اذا كنا نصبو لمستقبل مشترك، فقد آن الأوان لأن نعطي للثقافة أن تزيل الحواجز بدلاً من رفعها. كان هناك من اقترح أن نعيش بـ"فيلا في الجونجل" داخل الشرق. هذا خطأ كبير سيكلف الجميع سنوات طويلة من العذاب. بدلاً من ذلك يجب الانفتاح ثقافيًا والتلاقى مع الثقافة الشرقية.
على الحكومة ان توقف حالاً التهديدات والملاحقات للثقافة العربية، وان تتيح المجال للإثراء الثقافي، وان تساوي الميزانيات للثقافة العربية وللثقافة اليهودية الشرقية اسوة بالثقافة اليهودية الغربية.

رسالتنا في الكنيست هي من أجل العدالة للجماهير العربية، ضد العنصرية والتمييز ومن أجل المساواة الحقيقية في هذه البلاد. الموقف الاخلاقي هو ان تكون انسانًا في كل موقف، والا تكون ضد العنصرية ضد العرب من منطلق أنك عربي، وإنما أن تتصرّف كإنسان ضد أي تمييز كذلك في مواجهة التمييز ضد الشرقيين، او ضد كل مجموعة يميز ضدها، بسبب الالتزام للعيش في مجتمع عادل أكثر وانساني اكثر، هذا هو التحدي الاكبر لنا جميعًا.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | 7 תגובות

מספיק דיברנו על האהבה בחדרים קודרים

היום במופע ההשקה של האלבום "שירי קטמונים" של ענבל ג'משיד ואנסמבל אקוט, במזקקה, רחוב שושן 3, 20:30, 29.6.2015, ירושלים, אשמע לראשונה את הלחן שהם העניקו לשירי "מספיק דיברנו על אהבה בחדרים קודרים".

בינתיים כבר עלו להשמעת בכורה שירי ה-EP "שירי קטמונים" באתר "קפה גיברלטר", ובתוכם הלחן ל"שני שירי פריחה".

לחן הוא חיים חדשים לשיר.

"מספיק דיברנו על האהבה בחדרים קודרים" סלים נַסִיבּ, "אוּם"

*

מספיק דיברנו על אהבה

בְחדרים קודרים, אמרה,

עתה גם העולם כבָה,

מספיק דיברנו, ואין

מה לומר עכשיו.

עכשיו היא רק אוחזת

בכף-ידי, נושמת

נשימות אחרונות של לילה

כמו מצפה בואם של השינה

ומעשי האהבה, וכל מרחק הציפייה

להתעוררות השחר במזרח השחור.

די אמרנו, אמרה,

עתה נשתוק. נשתוק ונסתגר

גוף וגוף, או נצא החוצה יחד להביט

על ההתנשפויות הכבדות של הנילוס,

על התנועה הקודרת הסוחפת את הרחובות,

על אלמוניות אהבותינו בעיניי האל.

מחר היא שוב תשיר את מלותַיי,

את הכאב הנורא, ודיבורי האהבה שלנו

יבעירו את אולמות הקונצרטים המוארים

ואת הארצות שאותן כבש הרדיו של קהיר.

אבל עכשיו היא עדיין רק אוחזת

בכף-יד שהיא אולי שלי, ונושמת

נשימות אחרונות של לילה. כבר מרגישה

איך בת-קולה תעורר את בתי-הקפה הצפופים,

ותציע להרבה נפשות עצובות

לאחוז באחיזה נואשות את שולי מטפחתה.

כל אחד משומעיה ינשום

בנשימות כמו אחרונות

את שברי הברותיה המתפתלות

כמו יצפה בואם של ההזיה

ומעשי האהבה, וכל מרחק הציפייה

להתעוררות השחר במזרח השחור.

השיר מתוך "חוט מושך מן הלשון":

מספיק דיברנו על אהבה בחדרים קודרים 1

מספיק דיברנו על אהבה בחדרים קודרים 2

שני שירי פריחה, מתוך "חוט מושך מן הלשון":

שני שירי פריחה

פורסם בקטגוריה חוט מושך מן הלשון, מוזיקה, שירה | עם התגים , , | כתיבת תגובה

על ר' דוד בוזגלו, לרגל סרט של רפאל בלולו, בראיון לעמיחי חסון

עמיחי חסון מפרסם באתר בית אבי חי ראיון עם חנה פתיה ועמי, לרגל צאת הסרט "שיר ידידות" שיצר הבמאי רפאל בלולו על ר' דוד בוזגלו,

כאן קיצורי דברי מתוכו:

"אנחנו מבחינים היום בין המילים 'משורר' ו'פייטן', לאו דווקא באותה הצורה שבה כל קהילות ישראל הבחינו לאורך השנים", מסביר המשורר והחוקר אלמוג בהר, שאף הקדיש לבוזגלו פרק בעבודת הדוקטורט שלו, "המילה 'פייטן' משמשת לעתים לתאר את כותב הפיוטים, ולעתים את מבצע הפיוטים, ובמקרה של ר' דוד בוזגלו, הוא היה פייטן בשני מובני המילה. כמו כן, אנחנו מבדילים בין המשורר, הכותב שירי חול או שירים המתפרסמים בספרים, לעומת הפייטן, הכותב שירת קודש או שירה לביצוע מוזיקלי בהקשרים ליטורגיים. אך הבחנות אלו אינן תמיד חד משמעיות, והיו כאלו שכתבו גם שירת חול וגם שירת קודש, וכמובן, גם שירת חול יכולה להיות אמונית, והיא אף יכולה להתחבר לביצוע מוזיקלי. ר' דוד בוזגלו עצמו כתב בעיקר פיוטים, אשר לא נועדו לביצוע בתוך התפילה, כיוון שלאחר המאה ה-16, כבר היה קשה להכניס אליה פיוטים חדשים, אלא רק להקשרים שסביבה, כגון עונג שבת ואירועי החיים – ברית מילה, זבד הבת, בר מצווה, בת מצווה, חתונה וכמובן, החגים. הוא כתב גם שיר חול אחד, על עיוורונו".


חיים לוק: "אין חתונה או בר מצווה בקזבלנקה בלי ר' דוד" (מתוך ארכיון משפחת בוזגלו)

 

בבגרותו עובר ר' דוד בוזגלו לעיר קזבלנקה ומשמש שם הפייטן המרכזי בעיר. "ר' דוד בוזגלו חי בתקופה של שינויים דרמטיים: בקזבלנקה היתה קהילה יהודית חדשה שצמחה באופן מהיר ושילבה בתוכה לראשונה נוסחים שונים של יהדות מרוקו", מסביר בהר, "בהקשר זה, הוא נוטל תפקיד מרכזי ביצירת האתוס החדש של הקהילה, בין השאר באמצעות דיאלוג עם המוזיקה המרוקאית הפופולרית והצעת פיוטים ש'הולבשו' על לחנים פופולריים, כדי להתחרות בתרבות המרוקאית המודרנית, וכך למשוך את הדור הצעיר אל בית הכנסת".

 מלבד הרצון למשוך את הדור הצעיר לבית הכנסת דרך השירים הערביים הפופולריים, הוא גם מנהל דיאלוג רחב עם התרבות והשפה הערבית. כמה מהמרואיינים בסרט מתארים כיצד גם ערבים מקומיים היו באים לשמוע אותו בהופעה.

"לאורך כל יצירתו, הן במרוקו והן בארץ, הוא כתב חלק גדול מפיוטיו בערבית-יהודית, לעתים בצורת המטרוז (השזור), והשורות מתחלפות בין השפות. לעתים שורה אחת מורכבת חציה מעברית וחציה מערבית. כמו כן, הוא ניהל לאורך כל יצירתו דיאלוג עם המוזיקה הערבית הפופולרית, בעיקר המרוקאית, האלג'יראית, התוניסאית והמצרית. אחד משיריו המפורסמים "ארגב יא לעאלי" (השקף אתה העליון), הוא שיר מטרוז עברי-ערבי המבוסס על הלהיט המוזיקלי "עלאש יא גזאלי" (למה צבי), ששר סלים הלאלי, ואת אותה השאלה שמפנה האהוב הננטש לאהובו הנוטש בשיר החול "גולי עלאש?" (אמור לי למה?) מפנה ר' דוד בוזגלו בשירו לאלוהים.

 "דוגמה נוספת היא בשירו למימונה 'אַתֶּם יוֹצְאֵי מַעֲרָב מָארוֹק אַנְשֵׁי אֱמוּנָה'. בשיר הוא ניסה להזכיר לחוגגי המימונה בארץ את מסורת חגיגות המימונה במרוקו כחג יהודי-מוסלמי. הוא כתב: 'וְשָׁמָּה עַל כָּל מִדְרָךְ. אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בֵּרַךְ. / חָבֵר תִּהְיֶה מְבוֹרָךְ. בְּכָל חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. / וּבְמָארוֹק לְדוֹר דּוֹרִים. כָּכָה יֹאמְרוּ הָעִבְרִים. / בִּבְרָכָה לַחֲבֵרִים. אַרְבְּח יָא כָאי וּלְגִ'ינָא. (הצלח אחי ובעושר)… וִילִיד עֲרָב זֶה דַרְכּוֹ. עַד עַתָּה תּוֹךְ מָרוֹקוֹ / וְלַיְהוּדִים כְּעֶרְכּוֹ. יַקְרִיב מִנְחָה שְמֵנָה… שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים. / וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה. / וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה. / וְגֶבֶר עִם אַדְרָעִיָּא. וּקְטֹרֶת מֹר וּלְבוֹנָה. / וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי. / אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי. רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה. / שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים / אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים. אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה'".

שנת 1951 הוא כתב על יצירתו במכתב: "מעולם לא האמנתי בכל ילדי רוחי ורחשי לבי, בתור דברים העומדים בפני הביקורת והראויים להתפרסם בדפוס, על כן חשבתים לדברים שבעל פה שרק התיבה קלטתם, ועל כן נותן אני ליד השכחה לגעת בהם מבלי שאדאג לזה ולא כלום". רק סמוך למותו נתקף פתאום חרטה על היעדר הפרסום, ההקלטה וההדפסה של יצירתו.

 "בהחלטה לא להדפיס ספרים, החזיר ר' בוזגלו חלק מתופעות היצירה שבעל פה לפיוטיו", אומר בהר. את ההתנגדות להקלטת קולו בשירת פיוטים הוא מסביר כהמשך של נימוקי סירוב ההדפסה, אבל גם כדילמה שעומדת בפני עצמה: "זאת דילמה מודרנית שפייטנים מוקדמים יותר לא עמדו בפניה. ייתכן מאוד שהיא גם קשורה לחשש הכלכלי שעוררה הטכנולוגיה החדשה של ההקלטות. החשש ששירים מוקלטים על גבי תקליטים יבטלו את צורכיהם של תלמידים להגיע אל המורה, וכך יפגעו במקור פרנסתו".

 ובכל זאת, יש לנו כמה הקלטות שלו, חלקן אף מופיעות בסרט.

"ר' דוד בוזגלו הוקלט פעמיים – פעם אחת בידי פרופ' חיים זעפרני, בהסכמה חד פעמית, ופעם שנייה בידי תלמידיו, בהסתר; בהקלטות אלו מבצע ר' דוד בוזגלו קטעי תפילה ופיוטים שכתבו אחרים, ולא את פיוטיו שלו. גם לגבי שאלה זאת הביע עמדה מעט שונה בראיון בארץ כשנה לאחר עלייתו, בשנת 1966: 'הוצע לי מקול ישראל להקליט את שיריי, אך לא אוכל, כל עוד גרוני אינו די צח. כל עוד אפשר לי לשיר במשתאות ובנשפים כמו שאני שר, כי הם מכבדים אותי כמו שאני, אשיר, אבל בהקלטה זה עניין אחר. גם המרוקאים הוכו בבולמוס של ביקורת. אשיר, בכל זאת, כשאברי וגרוני יהיה יפה'. קשה לדעת האם בדברים אלו ביטא התחלה של שינוי בעמדתו לגבי הקלטת קולו, התחמקות או שתחושה זאת, שהרגע אינו נכון להקלטה המדויקת והנכונה ביותר, ליוותה אותו לאורך כל הסתייגותו מהקלטות; בדבריו הקצרים הוא רומז באומרו 'גם המרוקאים הוכו בבולמוס של ביקורת', ואין לדעת בהקשר זה האם כוונתו לבוז בתרבות הישראלית כלפי התרבות המרוקאית, שבשבילה ההקלטה צריכה להיות המדויקת ביותר, בשם ההגנה על מעמד הקהילה, או שכוונתו לביקורת בתוך העדה המרוקאית בארץ לגבי נוסח השירה".

"ר' דוד בוזגלו כתב באופן אינטנסיבי בארץ והגיב הן למפגש עם הארץ והן למלחמות", מספר בהר, "המפגש המחודש של מסורת הפיוט עם ארץ ישראל בא לידי ביטוי בשירתו. בכך הוא המשיך מצד אחד את מסורת הפיוט המרוקאית, ומצד שני, בתגובותיו לאירועים ההיסטוריים, בהשפעה של העברית החדשה על שירתו ובדיאלוג שניהל גם עם השירה העברית החדשה, הוא חידש רבות במסורת הפיוט".

 הכתיבה שלו משתנה עם ההגעה לארץ?

"המפגש של מסורת הפיוט עם ארץ ישראל ועם הציונות הוא מפגש מבלבל, ואולי אפשר לתאר כך באופן כללי את המפגש של היהדות עם הישראליות. מחיים רב-לשוניים הנעים בין ערבית לעברית, כפי שהתבטא בפיוט, לאידיאל חד-לשוני, כפי שהתבטא בשירה העברית החדשה, מתרבות קודש הנוגעות בתרבות הפופולרית ובתרבות החול ומשלבת לעתים בין כתיבה ארוטית וכתיבה תיאולוגית, לתביעה לכתיבה חילונית-לאומית, מכמיהה לירושלים של מעלה לחיים בירושלים של מטה, מכמיהה למשיח ולישועת האל לפוליטיקה יומיומית. המעבר מחיים כמיעוט יהודי בגולה, אשר מדוכא בידי רוב לא-יהודי, וכתיבת פיוטי בקשה מהאל שינקום בגויים המדכאים, לחיים בארץ כרוב יהודי השולט במדינה המגדירה את עצמה יהודית, אשר בתוכה מצוי מיעוט לא-יהודי, אולי עדיין לא הובן בפיוט בפרט וביהדות בכלל, ופייטנים שחיו רוב חייהם בגולה והגיעו לארץ בשנותיהם האחרונות המשיכו לכתוב בשם מיעוט יהודי.


אתוס חדש של קהילה (מתוך ארכיון משפחת בוזגלו)

 

"אנחנו יכולים למצוא במסורת הפיוט במאה ה-20 שיר קינה על העלייה לארץ ישראל, במתכונת של קינת תשעה באב, כפי שכתב ר' שלם רדאעי מתימן, ואנחנו יכולים למצוא שירים של התלהבות משיחית ותחושה כי 'בא זמן הגאולה', כפי שכתב אשר מזרחי. אצל ר' דוד בוזגלו אנחנו מוצאים ביצירתו המוקדמת כתיבה שיש בה ריסון היצר המשיחי, בשיר 'מקומך אל תנח', ואילו לאחר העלייה לארץ, אפשר למצוא אצלו שירי חרדה בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים, שירים של חוויה גאולית, לאחר מלחמת ששת הימים, אשר בהם יש זעם רב כלפי מנהיגי המדינות הערביות, ובעיקר כלפי גמאל עבד-אל-נאצר, והשתתקות ואי-כתיבת שירה לאחר מלחמת יום הכיפורים".

עוד על ר' דוד בוזגלו:

על פיוט המימונה של ר' דוד בוזגלו

על שירו של ארז ביטון לר' דוד בוזגלו

שיר לר' דוד בוזגלו

פורסם בקטגוריה בקורת שירה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

אמר רִבִּי שמעון לשבועות

אמר רִבִּי שמעון

 

א.

אמר רִבִּי שמעון: סוד האמונה שהיא מתחילה מן הכפירה, ומבלעדי הכפירה אין להכלום. שעל כן נאמר: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כ"ח, י"ב), והחוכמה היא התורה המתחילה מן האַיִן, ורק שם יכול אדם למצוא אותה. וכן נאמר: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים" (תהלים י"ד, א'), שהאמונה מתחילה בדיוק מן הנקודה הריקה, שאין אלהים, ואז מתחיל אדם לבנות עליה מגדל, עד שהוא מגיע עם ראשו לשמיים. ממש כפי שהאיש השלם במידות מתחיל מן הנבל, ומבלעדיו אין לו כלום, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ'), שאם לא יחטא ויהפוך לבו לא יוכל כלל להיות צדיק. ורק כאשר אתה כופר ואחר כופר בכפירתך אתה נקרא מאמין, ואם לא כפרת כלל אין אתה יכול להיקרא מאמין כלל. ודמעות המאמינים שכלל אינם יכולים להיקרא מאמינים, ודמעות הכופרים שלא כפרו בכפירתם, דמעותיהם ספורות לפני בורא עולם.

 

ב.
אמר רבי שמעון: אין תורה ללא מתן תורה. כתבו מתנגדיו: אמר רבי שמעון אין תורה. ענה להן רבי שמעון: צדקתם ממני, תורה "מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כ"ח, י"ב).

 

ג.

אמר רבי שמעון: מה עשה יעקב אבינו עשרים שנה ברחם רבקה אמו? אין זה אלא שלמד תורה, והיה לומד ודורש התורה כולה, ודבק בכל אותיותיה, שידע שעובר זוכר כל התורה כולה, וכשיוצא בא מלאך, סוטר לו והוא שוכח ובוכה. על כן ביקש יעקב אבינו לא לשכוח אף לא תג אחד מן התגים ודבק ברחם אם. שכל עובר ועוברה לומדים בבטן אמם התורה כולה, ולא זאת המוכרת לנו עלי אדמות, אלא הלוח השמור בשמיים, שאינו מכיל שגיאה אחת, ובו כתובים תורה שבעל-פה ותורה שבכתב יחדיו, כאילו על דף אחד נכתבו. וכשהתארך זמנו בבטן אמו הקים לו יעקב אבינו ישיבה, והיה בה גם הלומד וגם המלמד, גם הקפדן וגם השוחק, גם הפשטן וגם בעל הסוד, גם המעיין המעמיק וגם מי שבחסרון דעתו יכול לזכור מסכת שלמה על פה מראש ועד סוף.

 

 

אמר חכם עבדאללה

 

א.

אמר חכם עבדאללה: ליל חג שבועות יזהרו שלא לדבר שיחת חולין כל הלילה, וצריך להם שמירה גדולה בזה בלילה זו, כי הלימוד המתוקן לזאת הלילה עושה פרי גדול למעלה, וממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה. דכל עת שיש אסיפה מאנשים הרבה, דרכו של יצר הרע להכשילם לדבר דברי חול, ומדבר לדבר יבואו לדברים אסורים של שחוק ושל לשון הרע. ועל כן יזהרו ללמוד כל סדר הלימוד של זאת הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה והתלהבות הלב. וכתוב בזוהר הקדוש כי חסידֵי קַדְמָאֵי לא היו נמים בלילה זה, והיו לומדים באורייתא, וכבר אמר רבי שמעון על חברים הלומדים באוֹרַיְתָא בְּהַאי לֵילְיָא: כֻּלְהוֹן יְהוֹן רְשִימִין וּכְתִיבִין בְּסִפְרָא דִּדְכִירְנַיָּא, וְקֻדְשָא בְּרִיך הוא מברך לוֹן בכמה בִּרְכָן וְעִטְרִין דְעָלְמָא עִלָּאָה, עד כאן. ומי האיש אשר ישמע כזאת ויפַנֶּה לבו לבטלה בלילה הזאת? ויתגבר כארי שלא יטנף פיו בדברים בטלים ודברי חול של משא ומתן, וישב על המשמר בעיניים פקוחות לדחות את השינה ולירחק מליצנות ולשון הרע, ולא יתנמנם כלל, והנזהר תבוא עליו הברכה.

 

ב.

אמר חכם עבדאללה: לימוד התהלים ביום השבועות הוא צורך גדול, שבו נפטר דוד המלך עליו השלום, ויעלה לרצון יותר, ולכן כל אחד ילמד התהלים כולו ביום השבועות. ויזהר לדלג לשון מחילה וסליחה על עוונות ופשעים האמור בבקשות המתוקנים לאָמרם קודם תהלים ואחר תהלים, כי יום טוב הוא. וגם בליל שני של שבועות אם הוא בחוץ לארץ ילמד סדר הלילה הראשון, וכך הוא המנהג בביתנו, ואם יוכל ללמוד גם תרי"ג מצוות ואִדְּרָא רבא ולהיות נעור כל הלילה, אשריו ואשרי חלקו. ואסרו-חג של שבועות גדול מכל אסרו-חג דִשאר המועדים.

 

ג.

אמר חכם עבדאללה: אסור לעשות גבינה בחג שבועות, דאין לגַבֵּן ביום-טוב, אבל מה שקורין בערבי לַבַּן, ובלשון לעז יֶגוֹרְטִי, מותר לעשות ביום-טוב, אך אין לעשותו אלא מחלב שנחלב בערב-יום-טוב. וגם העליתי בסייעתא דשמיָא דמותר לעשות "דוֹז דוֹנְדֻרְמָה", שהיא הגלידה, ביום-טוב. וזה המתַקֵן ועוסק בדבר זה, ה"דוז דונדורמה", אף על פי שהוא משתכר ביום טוב שכר – מותר, משום שמחת יום-טוב, דיש תענוג הרבה בזה ה"דוז דונדורמה" ביום-טוב של שבועות, שהאוויר חם הרבה במדינות אלו, ויש בזה שמחת יום-טוב. אבל לחלוב ביום-טוב אסור, מפני דאין מותר לחלוב ביום-טוב אלא לתוך המאכל. ומי שיש לו בהמה בביתו עומדת לחלבהּ, יחלוב הגוי ויקח הגוי את החלב לעצמו. ופה עירנו בגדאד דרכם שיניח הישראל האורז בתוך הקדרה, ויוליך הקדרה עם האורז שבה לבית הגוי, ויחלוב הגוי על האורז בפני ישראל, כי צריך לחלוב תוך המאכל. ואז יוכל לחלוב בחג השבועות ולהכין האורז בחלב בחג השבועות, ויוכל לאוכלו בחג השבועות.

 

ד.

אמר חכם עבדאללה: כיצד אנחנו יודעים שבכל דיבור ודיבור שמדבר האלהים בעולם הוא מתרגם עצמו לכל השפות כולן בזמן אחד? סיפרו לנו חכמים שכך היה בזמן נתינת התורה, שהיה האלהים דובר בשבעים לשון את התורה ולא בעברית לבדה, והיה דובר אותן לא זאת אחר זאת, ולא זאת קודם לזאת, אלא בזמן אחד. ושבעים לשון אלו כל לשונות העולם, שבכל מקום שביקשו חכמים להגיד הרבה אמרו שבעים. וכיצד אנחנו יודעים שכך בכל דיבור ודיבור ולא רק בשעת מתן התורה? שזו הבטחתו ממגדל בבל, שכפי שלבני האדם היתה שפה אחת ודברים אחדים קודם למגדל, והוא בלל אותה ופיזרה לשבעים לשון שלא ישמעו איש שפת רעהו, כך הוא להפך דיבר עוד קודם למגדל בשבעים לשון שנשמעו באוזני אדם ובניו כלשון אחת, עד שהגיעו דורו של נוח ודורו של מגדל בבל, ושוב לא הצליחו רוב בני האדם לשמוע את קול האלהים מתוך לשונותיו הרבות ולהכירו בלשונם. וכך אנחנו למדים שאין לשון אחת מסוגלת להכיל מחשבות האלהים הרבות, ואין אנחנו יכולים לדבר עמו בלשונו, אלא הוא מדבר עמנו בלשון בני אדם לשונות רבות, והוא חייב בכל זמן וזמן לתרגם עצמו ללשוננו כדי לדבר עמנו, וכל דיבור שלו הוא מעביר דרך כל לשונות בני האדם, ואולי יחד, אם שומעים את דבריו בכל לשונותיהם, יש בהן מעט ממילותיו שלו. ועוד אנחנו למדים שהאלהים מדבר בכל השפות בזמן אחד והאדם שומע רק שפה אחת, ואילו האדם לשון אחת מנסה ואינו מצליח לדבר, ושובר בה ושובר בה עד שמעמיד דבר.

 

ה.

אמר חכם עבדאללה: מצוות תלמוד תורה מחייבת כל יהודי לדעת כל התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה עד ההלכה למעשה, כדי שידע כיצד לנהוג וכיצד להתייחס למאורעות חייו על פי הדרכת התורה. ואומנם ידוע שאין לתורה קץ ותכלית, ומכל אות שבתורה ניתן ללמוד תילי תילים של הלכות ורמזים, ובכל מדרש של חכמים טמונים אין ספור רעיונות והסברים, וכמו שנאמר "גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה-תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה-תֵּדָע : אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי-יָם" (איוב י"א, ח'-ט'), שכן שורש התורה בנצח וממילא ברור שאין סוף לעומק רעיונותיה. מכל מקום ליסודות התורה, היינו לתורה שבכתב, להלכה ולטעמיה יש גבול, ויכול אדם ללומדם ולדעתם. בזמן חז"ל היו לומדים את כל יסודות התורה עד לגיל עשרים, ולאחר מכן היו מקימים משפחות ומתפרנסים וממשיכים לחזור על תלמודם ולהתעמק בו. וכך גם ראוי לנהוג היום, שעד לגיל עשרים בערך ילמדו את כל יסודות התורה, ולאחר מכן יתחילו לעסוק בישובו של עולם על כל המשתמע מכך תוך קביעת עיתים לתורה. וזאת המצווה המוטלת על ההורים, לדאוג שבניהם ילמדו את כל יסודות התורה, ומי שאביו לא דאג לכך, לאחר שיגדל חובה עליו ללמוד בעצמו. נפרט מעט מהם היסודות שכל יהודי מצווה ללמוד ולדעת. ברור שהתורה שבכתב שניתנה למשה היא יסוד הכל. ועל כן צריך ללמוד היטב את כל חמישה חומשי תורה בהבנה פשוטה ועם פירוש רש"י. וכן צריך ללמוד היטב את כל דברי הנביאים והכתובים שכולם בכלל המקרא. ובזמן חז"ל היו מתחילים ללמד את הילדים בגיל חמש מקרא, ועד גיל עשר היו מסיימים את כל התנ"ך בהבנה פשוטה. ולאחר מכן יש ללמוד היטב את כל יסודות ההלכה, והספר הבסיסי בלימוד ההלכה הוא השולחן ערוך. והעיקר להקדים את ההלכות הנוגעות למעשה, לפיכך יש ללמוד רובו הגדול של חלק 'אורח חיים', שבו מבוארות הלכות תפילה, ציצית ותפילין, הלכות סעודה וברכות, הלכות שבת וחגים. ובחלק 'יורה דעת' יש ללמוד קרוב למחציתו, שבו הלכות בשר וחלב ושאר הלכות כשרות, והלכות נידה, והלכות כיבוד הורים, מזוזה, מילה ועוד הלכות נחוצות. וכן יש ללמוד מקצת מן החלקים 'חושן משפט' ו'אבן העזר', שבהם הלכות איסורי נזיקין, הלוואה והשבת אבדה, וכן הלכות חתונה והקמת המשפחה. את כל ההלכות הללו יש ללמוד עם הטעמים היסודיים שהם מבוארים בתלמוד. ואת שאר המצוות שאינן נוגעות כל כך למעשה יש ללמוד בקיצור תוך התמקדות בכללים היסודיים בלבד. שכן אמרו חז"ל: "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה", וכן כתוב בתורה הקדושה: "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (דברים ה', א'). בנוסף לכך צריך ללמוד את יסודות האמונה והמוסר. בלא לימוד רחב ומעמיק של נושאים אלו לא ניתן לדעת כראוי את השקפת התורה על החיים. היסודות מבוארים בתנ"ך ובמדרשי חז"ל המובאים בתלמוד ובמדרש רבה ותנחומא. אבל אי אפשר להסתפק במדרשים בלבד אלא יש להוסיף וללמוד כמה מן הספרים היסודיים שנתחברו על ידי גדולי ישראל הראשונים והאחרונים, וראשון 'ספר הכוזרי' לריה"ל, המבאר את יסודות אמונת ישראל ותורתו, וכן 'מסילת ישרים' לרמח"ל ו'חובות הלבבות' לרבנו בחיי. כי כן כל אחד צריך למצוא את הספרים המתאימים יותר לשורש נשמתו. יש שמתקשרים לספרי הרמח"ל ויש שמוצאים פירוש חשוב על התורה, כגון הרמב"ן או אור החיים, יש שחשוב שילמוד ספרי חסידות ויש שמתקשרים ל'מורה נבוכים' וכיוצא בו. שלאורך הדורות נתרבו הספרים לאין קץ, עד שהספרות התורנית העומדת לפנינו מרובה פי אלף ויותר מהספרות שהיתה בתקופת הראשונים. וכך רבים מן הלומדים מעיינים בספרים רבים ומתעמקים בכל הדעות השונות, ולימוד כל סוגיה אורך זמן רב מאוד, ובאופן זה אין שום אפשרות להקיף את כל יסודות התורה. ולכן כדי לקיים את מצוות תלמוד תורה, שמשמעותה לדעת את התורה, מוכרחים ללמוד בספרים המסכמים את כל היסודות שבוארו בדברי התלמוד, הראשונים והאחרונים, שרק בדרך זו ניתן ללמד את התלמידים את כל יסודות ההלכה. וכך רוב התלמידים, גם אלו שאינם בעלי כשרון מיוחד, יוכלו ללמוד את כל יסודות התורה ולצאת לחיי המעשה, והעיקר שכל תלמיד ידע בסוף לימודיו את כל תרי"ג המצוות ואת כל יסודות ההלכה הנוגעים למעשה.

 

ו.

אמר חכם עבדאללה: סיפר לי מורי שכשהיו שואלים אותו מה היא המצווה המושכת אחריה את כל המצוות, שמשהבנת את טעמה יכול אתה להבין טעמן של כל המצוות, היה עונה נישואין, ואחר כך היה מסביר: שכל הדברים בעולם מצויים מטבע בריאתם בנפרד, ואף על פי שכל הדברים נפרדים הרי שהם דומים זה לזה, שכל הגברים גברים וכל הנשים נשים וכן הלאה. ואילו כאשר מחליטים גבר ואישה להתחתן מה הם עושים, הם מתקדשים זה לזה, וכך הם מוסיפים דבר מה חדש לבריאה על כל מה שכבר נברא בה, שכפי שאלהים קידש את השבת הולכים הם ומקדשים זה את זה. ומה בכך? ששוב אין הם נפרדים, כפי טבע הבריאה, אלא יחד, ושוב אין כל הגברים וכל הנשים דומים זה לזה בעיניהם, אלא אחד הוא המקודש ואחת היא המקודשת. ויכולת זאת לברוא דבר מה חדש בעולם, דרך מצוות הנישואין, על-ידי שאתה מבדיל ומחבר ומקדש, הרי זה שורש שאחריו נמשכות כל המצוות, שאז לומדים הגבר והאישה דרך אלהים בעולם.

 

ז.

אמר חכם עבדאללה: בהיות התורה הקדושה ניתנה לבני אדם גשמיים ועלולים לכל תמורה, בהתחלפות העתים והזמנים, המושלים והגזרות, הטְבָעִים והמְזָגִים, המדינות והאקלימים, על כן כל דברי התורה באו סתומים בחכמה נפלאה, ומקבלים כל פירוש אמיתי בכל עת ובכל זמן. תורה אמת הכתובה באצבע אלהים: "וְהַלֻּחֹת–מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא–חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת" (שמות ל"ב, ט"ז), לא תשתנה ולא תתחדש עולם ועד. שנאמר אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. והאל הקדוש נקדש בצדקה וקדשנו במצוותיו לשמוע אל השופט, כאשר יגזור אומר כל פרנס ושופט לפי הדור והדרור, ובקום אחריו דור חדש ושופטיו, כאשר יראו כי אין רוב הציבור יכולים לעמוד בגזירה ההיא, ניתנה רשות בידו להוסיף ולגרוע, להרוס ולנתוץ, לבטל ולקיים, כאשר יעלה על רוחו ביראת ה' על פניו כל היום. ואין העת והזמן מוכשר להוסיף איסורים חדשים, שלא שערום ראשונים.

 

ח.

אמר חכם עבדאללה: כתב הפייטן הקדוש ר' ישראל נג'ארה פיוט שהוא כתובה לחג שבועות, ליום מתן תורה שבו התארסו הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, ונהגו קהילות ישראל לשיר הפיוט ביום חג עצרת: "יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ / לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ / אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה… וּבֵין שְׁדֵי אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׂם מְסִבּוֹ / בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ". אמר הדוד ליונה: "רַעְיָתִי יוֹנָתִי בֹּאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם… וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם", ענתה היונה: "שִׁמְעַת דּוֹד שְׁמַעְתִּיהוּ / וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיהוּ / יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ". ונכנסו תחת החופה על הר סיני להינשא, "וּצְבִי חֲתָנָא דְנָא וְהוֹסִיף עַל עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ / מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ בְּאוֹרַיְתָא / וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְאַגָּדָה וְתוֹסֶפְתָּא".

 

אמר חזקל

 

א.

אמר חזקל: פעם אמר לי רבי: דיברתי מספיק וכבר הפה יבש, אמור לי אתה דבר אחד חדש מן התורה. אמרתי לו: רבי, בור מים אינו יכול להוציא מים יותר מאלו שנכנסו בו, וכך אני איני יכול לומר דברי תורה יותר ממה שקיבלתי ממך. אמר לי רבי: בור המים אינו מקבל מימיו ממקור אחד אלא מפעפעים הם אליו גם ממעמקי אדמה וגם מן השמים וגם מנחלים שונים, עד שראוי הוא להיקרא כמעט כמעיין הנובע ומוציא מים ממקור עצמו, וכך אתה יכול לומר דברי תורה אפילו יותר ממה שקיבלו מסיני. אמרתי לו: משה לימד תורה מן השברים של הלוחות, אין לי זמן פנוי ממחשבות.

 

ב.

אמר חזקל: הקמתי כּוּתַאבּ קטן עם בתי בסלון. בבקרים של יום שישי היא קמה עמי מוקדם ללמוד, ואני מזכיר לה כי בחדר אין מורה ואין תלמיד, רק תורה לפנינו, ואנחנו משננים יחד פסוקים בעברית וארמית וערבית. אנחנו נזהרים במילים רבות, ביניהן אלהים ואללה והשמות הרבים, וכשאני רואה כיצד יראה קשה מתלבשת בפניה, אני ממתיק לה אותיות בדבש, מתכנן עמה כיצד הכותאב יתרחב עם אחיה ואחיותיה, ונמתיק גם להם את האותיות בדבש, ולא נלעג לנכשלים, ונברך יחד לפני ואחרי הפסוקים. ואני אומר לה בכל בוקר בתום הלימוד, אב חייב ללמד לבתו תורה, ואם אינו יכול ללמדה חייב לשכור מלמד לבתו מבני עירו ללמדה, אבל את בתי, עליך לזכור שגם יבוא היום שתהיי חייבת להרגיש כמי שלא לימדה אביה, ואז תהיי חייבת ללמד עצמך כל הפסוקים והשמות והאותיות והתגים שלא חלפו בינינו, וכל אלו שחלפו בלי שאמרנו מילה אחת על מקומם בחיינו.

 

ג.

אמר חזקל: כל כמה דורות תורה נשכחת ואחר נזכרת, וכך יספרו על אודותיה בעוד מספר דורות: אחר כמה דורות החלה תורה להשתכח, וטפסי תורה שבכתב החלו נאבדין. ואז כנסו שבעים זקנים כדי להעלות על הכתב מזיכרונם התורה, והצליחו לכתוב כל הפסוקים, מעשה נס, מלבד כמה פסוקים בספר ויקרא, ועוד היו מתלבטים לגבי סדר כמה פסוקים בספר במדבר. ואחר עוד כמה דורות שוב נשתכחה, ונאבדו כל הטפסים שבכתב, והפעם הצטרכו לכנוס מאה זקנים כדי להעלותה על הכתב, והצליחו לכתוב הפסוקים כולם, מעשה נס, מלבד כמה פסוקים בויקרא ובמדבר, וסדר פסוקים בשאר הספרים, ובעיקר בפרק אחרון בכל ספר וספר. ואחר עוד כמה דורות שוב נשתכחה, ונאבדו הטפסים, והפעם הצטרכו לכנוס מאה ועשרים זקנים לכתוב, והצליחו לכתוב כמעט כל הפסוקים כולם, מעשה נס, ודווקא בפסוק הראשון נחלקו: שישים אמרו שנכתב בו: "בראש יתברא אלהים" והיו אלו פרשנים שהציעו שאפשר לדרוש המילים שיכתבו: "בראשית ברא אלהים", ושישים אמרו לאו, אלא נכתב: "בראשית ברא אלהים" ורק הפרשנים הציעו לקרוא בהן: "בראש יתברא". כיוון שלא הצליחו להכריע, שישה מניינים מושכים לכאן ושישה לכאן, החליטו לכתוב כל התורה במילים דבוקות, שיוכלו הדורות הבאים לקרוא בדרך שירצו ויכריעו לעצמם.

 

***

 

האסופה "אמר רִבִּי שמעון" מורכבת משלושה חלקים: "אמר רִבִּי שמעון",  "אמר חכם עבדאללה" ו"אמר חֶזְקֵל".

"אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים, בר יוחאי. ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים גם הם כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. לעיתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגרסא אחת חדשה. החלק השלישי, "אמר חזקל", בניגוד לשני החלקים הראשונים, הוא בדוי.

כל העניינים אשר בשני החלקים הראשונים הזכרתי, כולם משל אחרים, אלא אם התגלגל אליהם רעיון אחד או שניים משפטים משלי, חדשים מקרוב באו, ולא שמתי לבי כי ממני יצאו. ובכל החלק השלישי דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל עניני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו. לבד אם נשרו כמה פתקים של חזקל בין עמודי שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, או נשרו פתקים מעבדאללה ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.

 

קיבץ, בחר, תרגם מארמית ומערבית לעברית וסידר:

חכם עבדאללה בן גוּרְגִ'יָה, רבו של חֶזְקֵל

 

הוציא הקובץ ממסתור לאור, וצירף הקטעים בחלק "אמר חכם עבדאללה":

חֶזְקֵל בן אַמַל, תלמידו של עבדאללה

 

הביא לדפוס, וצירף הקטעים בחלק "אמר חזקל":

אלמוג בן סמירה, כותב קורותיו של חֶזְקֵל

פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה