זכויות שהזמן גרמן, ומצוות הזמן להפרן

לפני כשבועיים פורסמה במוסף "תרבות וספרות" של הארץ ביקורת שלי על ספרו של פרופ' יהודה רצהבי, "מוטיבים שאולים בספרות ישראל", ומן הביקורת נשמט שמי ("הרוח בנכר והגוף במולדת", 15.2.2008). ברגע הראשון שהבחנתי בכך, עוד באותו בוקר, התקוממתי על תקלה זאת שאירעה במערכת, והתכוונתי לבקש כי תפורסם התנצלות. ברגע השני הבנתי כי צחוק עשה עמי הגורל, ואולי גם העמיד לפני מבחן קטן (או מראה), כאשר הושמט שמי דווקא מביקורת בה כתבתי בחיבה על ז'אנר האַדַבּ הערבי, והסברתי שהוא "מבוסס בדיוק על הרעיון שלאיש אין בעלות על סיפורים, רעיונות וניסוחיהם". אם הרעיון שאנחנו איננו הבעלים של הסיפורים והרעיונות אותם אנחנו כותבים כה נכון בעיניי, שאל אותי בקריצה שמי שחסר מעל כותרת המאמר, למה אתה מחפש אותי? מה נכון יותר מאשר לפרסם מאמר שכזה ללא שם מחברו מעליו? והאם לא תהיה זאת זכות אם המחבר ישכח ואילו הרעיונות יזכרו, ואף יחזרו אצל מחברים אחרים?

 

תקופות שונות ותרבויות שונות העמידו עמדות שונות של מחברים לגבי הטקסטים שהם יצרו: בתוך התרבות היהודית יש לנו פייטנים אלמוניים, שחלקם העמידו יצירות מופלאות, ולצדם פייטנים ידועי שם; בשירת הקודש גם בולטת פעמים רבות עמדתו של הכותב כשליח ציבור המדבר בשם הקהל, לעיתים אף כנושא משרה מטעם הקהל, כחזן או כרב, עמדה המביאה את הכותב להמעיט במקומו האישי בתוך כתיבתו; ישנן יצירות אשר נוצרו על-ידי קולקטיבים (וודאי שכל הז'אנרים הספרותיים נוצרו בהדרגה על-ידי יוצרים רבים), וישנן שיחידים מתהדרים ביחידותן. ההקפדה המודרניסטית על זכויות היוצרים, אשר באה לעולם בצרפת דווקא כאמצעי בעזרתו ניתן יהיה לתבוע יוצרים בעייתיים שפוגעים במלכות, פוגעת באפשרותה של התרבות בה אנחנו חיים, מנקודת מבט קולקטיבית ולא אישית, להתפתח ולהתעשר מתוך שיח תרבותי מפרה באמת; המסקנה הנוספת של מחשבה זאת, הנוגעת לויתור על מקומו של שם היוצר בראש יצירותיו, והפיכתן גם במובן זה לרכוש הכלל, גם היא מקובלת עלי תיאורטית, אך כמובן רחוקה ממני רגשית ומעשית.

 

קדושתן של זכויות היוצרים בעיני אנשי האותיות והמילים היא דבר מה חדש, הניזון מאידיאליזציה רומנטית של היוצר כאלוהים-זוטא, הבורא עולם יש מאין כולו פרי מחשבתו, אידיאליזציה המשכיחה כי גם התורה ניהלה דיאלוג עם הספרויות שקדמו לה, האכדית, השומרית, הבבלית, המצרית והכנענית, ולא העלימה את המים, התנינים, התהום והתוהו-ובוהו שקדמו לבריאה. תפיסה זאת שמה את האדם הבודד במרכז הספרות, ולא את המילים והסיפורים, שהם מעיקרם נכס קולקטיבי לבני תרבות, וכך הועצם המיתוס המודרני של הגאונות הספרותית, ונולדו גאוני ספרות וכוכבי ספרות אשר עברו מיתוג דומה לזה של כוכבי המוזיקה, הכדורגל והקולנוע, ואשר שמם הפך מכשיר שיווקי רב ערך לקידום מכירות.

 

כך מזה מספר דורות (ומספרם שונה בין מקומות שונים בעולם) השתלבה המערכת הספרותית בתוך תפיסת העולם הקפיטליסטית, המתארגנת על-פי עקרונות נוקשים של קניין ובעלות. הסופר כותב לבדו, נאמן לאידיאל הרומנטי של הסופר האינדיבידואל והמקורי, ואחרי שהוא מסיים לכתוב הוא מוכר את יצירתו כמעין פטנט חד-פעמי, מוגן עד שבעים שנה לאחר מותו. משיטה זאת יוצאים רק חלק קטן מן הכותבים נשכרים, ובעיקר כותבי הרומנים באנגלית; שירים וסיפורים קצרים ב"שפות זרות" קשה יותר להפוך לתסריטים הוליוודיים. המרוויחות העיקריות מעידן זכויות היוצרים הנוכחי הן הוצאות הספרים ורשתות השיווק של הספרים, וכן גם העיתונים. פרנסתם של רוב הסופרים, מלבד אלו אשר הגיעו למעמד של כוכבים טלביזיוניים ועטם מצליחה להפיק בקביעות מרגליות רבי-מכר, דחוקה; דחוקה לא פחות, ועל פי רוב אף יותר, פרנסתם של רוב המשוררים והמתרגמים.

 

מתמיהה אותי העובדה כי רוב הכותבים מקבלים עליהם את שיטת זכויות היוצרים, האוסרת עליהם הרבה מן העשייה הספרותית: והרי למה שלא יוכלו משוררים, במקביל לפרסום שיריהם בספרים (אשר נמכרים על-פי רוב בעותקים מועטים), גם להפיץ אותם חינם אין כסף בדרכים אחרות? למה שלא יוכלו הם להשתמש ללא הבחנה ברעיונות של חבריהם המשוררים, ליטול מהם שירים קיימים ולנסות לשפרם ולהפכם טובים יותר, וזאת כאשר ממילא זכויות היוצרים אינן מגינות על פרנסתם, כיוון שאין הם מתפרנסים למעשה מן הכתיבה? למה שלא יכתבו יחד, קבוצות של משוררים, קבצי שירה אשר וודאי יהיו מופלאים יותר מכל אלו שיכולים לכתוב יחידים?

 

כמובן שאין משמעות לויתור מרצון של יחיד על זכותו הבלעדית על יצירותיו, ואף אין לי האומץ להיות הראשון לוותר (כפי שהראתה גם אכזבתי מכך שלא מצאתי את שמי בראש אותה ביקורת). לשם כך זקוקה החלטה קולקטיבית. אבל ידוע לפני גם כן כי רוב ההחלטות אינן מתקבלות מתוך דיון מעמיק ושכנוע, אלא הזמן מכריח אותן. אם המהפכה שהביאה בסופו של דבר להמצאת זכויות היוצרים היא הדפוס, וכלכלת ההמונים שבאה אחריה, הרי שהאינטרנט הוא המהפכה בת זמננו המביאה אט אט לקצו של עידן זכויות היוצרים הנוכחי, ומבשרת אולי על שיבה לדגם קדם-מודרני של מושגי היצירה.

 

באינטרנט אפשרי שתיאסף יצירה אשר אדם אחד יפתח, אחר ימשיך ויסיים, שלישי ישנה את סופה, רביעי ישמיט דבר מה מאמצעה, חמישי יוסיף לה דברי פתיחה ושירה, שישי יערוך חלקים נרחבים בה, וכן הלאה עד בלי סוף. כך נכתבו רבות מיצירות המופת של התרבות הסינית במאות השנים האחרונות, עד חדירת רעיון זכויות היוצרים גם אליה, יצירות אשר היה בכוחן להיות רבות רבדים בצורה שאפשרה את הפופולריות שלהן בקרב מעמדות רבים (משימה שהיא קשה עד מאוד לאדם יחיד הכותב מתוך בדידות). עם חבר גלגלתי פעם רעיון שכזה, אשר איננו דורשים עליו זכויות יוצרים: הקמת אתר, דוגמת אותם אתרים מרובים של כתיבה ספרותית, אשר מטרתו תהא כתיבת האפוס העברי הגדול, כאשר כל קהילת כותביו מוותרת מראש על זכויות היוצרים של כל פרט (ועל היכולת לאתר בדיעבד מה תרם כל פרט לסיפור הסופי), ובונה ביחד סיפור שלם, כאשר כל אדם יכול להוסיף דבר מה לסיפור, לגרוע דברים אחרים, ולערוך את השאר. דרושים רק מספר מצומצם של יודעי טכנולוגיה, ומספר רחב של משוגעים לדבר, וכמה שנים או דורות של עבודה בלתי פוסקת. אם יצליח הדבר בעולם הוירטואלי החדש, אולי יחזיר מעט מעולמנו הלא וירטואלי אל הישן.

 

איך יוסדר שכרם של הסופרים במצב זה (אשר ממילא אינו בטוב גם כעת), זה כמובן נושא לדיון נוסף.

 

 

רשימה זאת מהווה מעין המשך, או תגובה, לרשימה קודמת שפורסמה באתר זה:

http://www.notes.co.il/almog/41674.asp

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת ספרות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על זכויות שהזמן גרמן, ומצוות הזמן להפרן

  1. טלי הגיב:

    לעניין הויתור על הזכויות אני לא לגמרי מסכימה איתך. כשאני כותבת או יוצרת משהו חשוב לי שהוא שלי ושאני יכולה,משום כך, לעמוד מאחורי כל מילה, רעיון או ניסוח שהועלו בו, כולל שגיאות, טעויות או אי דיוקים, באופן שבו אתקשה לעמוד מאחורי דבריו של אדם אחר.

    שיתופי פעולה, שבהם מוחלט ומוכרז מראש שהזכויות משותפות והאחריות משותפת, הן כמובן עניין אחר, שבהחלט יכול להיות מעניין ביותר אבל יכול להתקיים לצד המצב הקיים, בהקשרים מסוימים, ולא במקומו.

    ולגבי הפצת רעיונות ויצירות בחינם- הרי זה מה שאנחנו עושים פה ב"רשימות"…

    תיהנה ותצליח!

  2. תומר הגיב:

    וברוך הבא אלמוג.
    טוב שאתה כאן : )

    אגב, בעניין זכויות היוצרים: הרי ברור לך שלא רק הפרנסה היא העניין. אדרבא, פעמים רבות, כפי שמוכיחים משוררים, היא העניין הפעוט ביותר כשזה מגיע לכתיבה. העניין הוא (גם) הדימוי העצמי שלנו, שבשביל לבנות אותו כרצוננו אנחנו צריכים לידעו שאנחנו אלה שכתבנו את היצירה הנהדרת הזו או ההיא. לא?

  3. רון הגיב:

    וברוך הבא! תודה על הכתיבה המעניינת.

    מה שאתה כותב בפסקה האחרונה, "באינטרנט אפשרי שתיאסף יצירה אשר אדם אחד יפתח, אחר ימשיך ויסיים, שלישי ישנה את סופה, רביעי ישמיט דבר מה מאמצעה, חמישי יוסיף לה דברי פתיחה ושירה, שישי יערוך חלקים נרחבים בה, וכן הלאה עד בלי סוף" – מזכיר לי כמובן את הקורפוס התלמודי שבו ההתמודדות עם שאלת "המחבר" היא ייחודית ומעניינת.
    פעמים רבות סיפור שמובא מפיו של מקור א' נמסר בכלל על ידי מקור ב', ומקור ג' מוסיף לו פרט או שניים, ומקור ד' מעדכן על קורותיו של גיבור הסיפור לאחר האנקדוטה האמורה וכן הלאה..
    מה שמעניין בזה הוא שמצד אחד המחבר אינו אנונימי (גם אם איננו יודעים באמת אם הוא באמת אמר את מה שמיוחס לו) אבל יחד עם זאת הסיפור לא שייך לו באופן בלעדי. יש לו אחריות מסוימת כלפיו, אבל לא רכושנות.
    אני חושב שבסופו של דבר הידיעה מאיפה בא הדובר (או המחבר) יכולה להיות בעלת ערך לקורא. כתיבה ללא זכויות יוצרים אינה חייבת דוקא להיות כתיבה אנונימית.

  4. אלמוג בהר הגיב:

    ממש תודה רבה על קבלת הפנים.
    ולעניין עצמו, הכתיבה היא אף פעם לא אנונימית לגמרי, כלומר אפשר לדעת מסגרת זמן מסוימת שלה, תקופה, ארץ, שפה, סגנון לשוני, מגדר אולי, וכן הלאה. הכתיבה התלמודית באמת עמדה לנגד עיניי כסוג של דגם, שבו חלק אנונימי וחלק לא, אבל הכל גם נמצא בתיווך של עריכה, או עריכות רבות, שלא מאפשרים לנו לזהות "מקור" ברור (אותה ציטטה תבוא במקומות שונים מעט אחרת), שזה גם מאפיין של ספרות בעל-פה. גם בפיוט יש פייטנים שאנחנו יודעים את שמם הפרטים ותו לא.
    הנסיגה המודרנית מן היצירה הקולקטיבית, מעירוב היצירות, היא שמפריעה לי, ואני חושב שמתקיימת מן העמדה המודרנית הזאת היום נסיגה, אלא מקום פחות אינדיבידואליסטי, פחות מקדש את זכויות היוצרים, את ההפרדה בין מקור להעתק.
    במקום אחר אכתוב על שאלת התרגום, שבימי קדם התקיים כתרגום-עיבוד, ואילו בדורות האחרונים השתלטה גישה של תרגום מדויק, אקדמי, שפעמים רבות דווקא הוא מפספס את היצירתיות, את העניין בתוך היצירות (וכפי שכתב דרור בורשטיין במאמר ב"דווקא" האחרון, היותה של הספרות הישראלית דווקא יותר ויותר "תרגימה" לשפות זרות, אינו מעיד על איכותה אלא להפך, על טשטוש ייחודה והפיכתה לסניף קטן של אמריקה).
    בסוף היום, כמובן, גם אני לא באמת מסוגל לוותר על זכויותי, ועל-פי רוב אני כותב לבד. אבל אני מנסה להתערב ביצירות אחרים, לעסוק בתרגום-עיבוד, והנכונות של דבר, בעיניי, מבחינה אידיאולוגית, עדיין לא לגמרי מאפשרת אותו רגשית.
    אלמוג

  5. אדמית הגיב:

    איזה כיף לראות אותך פה!
    אני חושבת שכבר הגבתי לנושא הזה במייל פרטי, אבל אומר כאן שוב, כעיתונאית חשוב לי מאוד שהשם שלי יופיע עם פרסום הכתבה שלי, בעיקר משום שלפי זה מחשבים לי את השכר, זו למעשה האסמכתא הברורה לכך שאני אכן כתבתי את הכתבה ולפי זה משלמים לי. בנושא זכויות היצירה, כלומר, האם העיתון יכול להשתמש בכתבה שלי מספר פעמים, לפרסמה באינטרנט, להפיץ אותה בהקשרים שונים, כל זה נחתם בחוזה פרילנס שנערך עם העיתון, וכל עוד הכתבה מפורסמת בהקשרה המקורי זה אף מקדם אותי ובוודאי שאינו פוגע בי.
    זכויות קניין זו מחלקה משפטית שלמה, יש המון סדקים ופרצות בנושא.
    אותי מטרידה בעיקר תופעת הניו ג'ורנליזם שמרקיעה שחקים בימינו עד שעבודת העיתונאי נחשבת כלא אקטואלית, במילים אחרות, השם של הכותב או מי הפרסונה שחתומה על הכתבה, חשוב יותר ממושא הכתבה עצמה. השם של הכותב הוא הוא הנושא של הכתבה ובוודאי שלא יעלה על הדעת "לשכוח" לפרסם את שמו. זה הגיע למצב כזה שזה בכלל לא מעניין על מה אתה כותב, אלא מי אתה שכותב את הדברים האלה, לאיזה קליקה את שייך, איפה אתה גר וכמה כסף יש לך בארנק.

  6. עמיחי שלו הגיב:

    היום במהלך עבודתי הייתי זקוק למשהו מרגיע בדחיפות
    אז הלכתי לדיונון ורכשתי את ספרך
    לא יודע אם הוא ירגיע
    אבל הוא בטח יעשה דברים אחרים..

  7. אלמוג בהר הגיב:

    תודה רבה לכם,
    משמח להיות שכנים,
    ועמיחי, תודה רבה לך על הדיווח
    באשר לקניית הספר – אני מנהל רישום
    של הקונים, וכל יחיד קובע כידוע לך
    בספרי השירה…
    אלמוג

  8. נחום הגיב:

    אז דע שגם אני קניתי, ואני מחכה לספר השירה הבא.

    (עד שהתחלתי לקרוא ולשמוע אותך מקריא, אלמוג, לא ידעתי שאפשר שנדיבותו של אדם תיראה במילותיו. רציתי להודות לך על הגילוי האופטימי הזה.)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s