פגישה עם סופר עיראקי

נַאגֶ'ם ווַאלִי עזב את עיראק בשנת 1980, כשהיה בן 24, שישה שבועות אחרי שהתחילה מלחמת איראן-עיראק, כאשר הוא נדרש להתגייס לצבא ארצו. הוא חמק דרך כורדיסטן לאיסטנבול, המשיך לגרמניה ושם השתקע. עוד באוניברסיטה של בגדאד הוא למד ספרות גרמנית, ובהמבורג המשיך בלימודיו הספרותיים. מאז הוא חי באירופה, והפך לאחד הסופרים העיראקים הגולים הבולטים. ב-2004 חזר לראשונה לעיראק ההרוסה, פגש את משפחתו וביקר במקומות בהם גדל.

 

עד כה פרסם וואלי שני קובצי סיפורים קצרים וארבעה רומנים בערבית, אשר ראו אור בביירות. ספר אחד של סיפורים קצרים, אשר פורסם ב-1991, כתב בגרמנית, אך מאז בחר וואלי להתרכז רק בכתיבה בערבית, מתוך אמונה שבכתיבה בשפה הערבית הוא יוכל לחדש יותר מן הבחינה האומנותית, ומתוך רצון להמשיך בדיאלוג עם העולם הערבי גם מן הגלות. כן הוא מתמיד בכתיבת מאמרים בעיתונות, הן בעיתונות הערבית של גולים באירופה, בעיקר בלונדון, והן בעיתונות הגרמנית.

 

לדברי פרופ' ששון סומך "עיראק המודרנית התברכה בכשרונות ספרותיים רבים, בעיקר בתחום השירה. בפרוזה מהווה נאג'ם וואלי את אחד הכוחות הבולטים. הרומנים שלו כתובים בסגנון אישי מודרניסטי, והם חגיגה של הומניזם ואהבת אדם. גיבוריו המרכזיים הם אינטלקטואלים עיראקיים צעירים, הניצבים מול חידות תהומיות בכל הנוגע לקיומם בארצם ומחוצה לה. חיבתו הרבה ליהודי עיראק, אשר גלו מארצם לפני למעלה מחמישים שנה, מופיעה גם במוטיבים ביצירתו הסיפורית, ולא רק בהצהרותיו הציבוריות. חשוב מאוד שהקורא העברי יוכל לקרוא משהו מיצירתו בהקדם האפשרי".

 

בשנת 2007 ביקר וואלי בישראל פעמיים, ואף כתב בהרחבה על רשמי ביקוריו ב"אל-חיאת" הרואה אור בלונדון, וסיפר אודותיהם בראיונות לרדיו. בפעם הראשונה ביקר כאורח יריד הספרים הבינלאומי בירושלים, ובפעם השניה בא יחד עם אישתו, הזמרת אִנְעַאם וואלי, המבצעת את שיריה של הזמרת העיראקית הגדולה של שנות הארבעים, סלימה מוּרַאד (המפורסמת כסלימה פַּאשַא) היהודיה, ומלחינה שירים של משוררות עיראקיות מודרניות, להשתתף בכנס באוניברסיטת חיפה, שארגן מרכז מאיר ומרים עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי בראשותו של פרופ' אמציה ברעם, בנושא עיראק בעבר ובהווה, שם נשא בערבית דברים מרגשים על התבגרותו (אשר התפרסמו בתרגום עברי במוסף "תרבות וספרות" של הארץ), ועל היהודים שהכיר והשפיעו על חייו, וביניהם דוקטור דאווד כובאיה ומוכרת הבדים עסלה.

 

נפגשנו לשיחה ב"בית קטן בבקעה", מלון ירושלמי קטן בו השתכן הזוג, בבוקרו של יום שישי, לקראת סוף ביקורו השני בישראל. וואלי סיפר על ביקורו בעיראק לפני שלוש שנים: "אתה יוצא לגלות ואז חוזר, והרבה דברים משתנים. אתה משתנה והחברה משתנה. ובעיראק השינוי היה רדיקלי בגלל המלחמות, שלוש המלחמות, הראשונה עם איראן ושתי האחרות עם אמריקה. עיראק הפכה להריסות, והיה זה הלם לשוב אליה ולראות מה קרה. הרבה מן המקומות שרציתי לראות כבר לא קיימים". וואלי נולד בבצרה בעלת הרוב השיעי, והוא עצמו וכן בת-זוגו שיעים, והתבגר והתחנך בעַמַארַא שבדרום המדינה, שם עדיין מתגוררת משפחתו. מלבד דוד אחד אשר נפגע במלחמה באופן ישיר, היו שאר בני-המשפחה בני-מזל יחסית. בדבריו בכנס בחיפה סיפר כי בעמארא שכנו "כל העדות, הזרמים והדתות שהיה אפשר להעלות על הדעת: היו מנדעים, יהודים, מוסלמים על כל זרמיהם, נוצרים, אכדים, ארמנים, אשורים, תל-כפיים (ערבים-כורדים), טורקמנים ושיעים-כורדים. יתר על כן, היו שם גם אנגלים מתים ששכבו לצד חללים גורקנים, אפגאנים, הודים ואבוריג'ינים-אוסטרליים" (תירגמו מערבית אהרן קלינגר-גבע ואברהם קנטור).

 

לדברי וואלי הדור הספרותי שלו התפצל: "חלק גדול מבני דורי נשארו עם מפלגת הבעת' בעיראק וכתבו פרופוגנדה, בעד המלחמות, הלאומיות וסדאם חוסיין. והחלק האחר הלך לגלות בארצות שונות. בהתחלה הלכו לביירות, לגלות עם הפלסטינים, ואחר-כך לאירופה, לגרמניה, לצרפת, ובעיקר ללונדון". הגלות, לדברי וואלי, מהווה למעשה מצב בסיסי של האדם הכותב באשר הוא, ומעוררת אותו לכתוב יותר. תפיסה זאת הביאה אותו, לדבריו, להזדהות עם המצב היהודי בארצות הגולה, אך הגלות היא לדבריו חוויה אוניברסלית העומדת ביסוד התרבות, והדתות המזרח-תיכוניות נוסדו מתוך גלותם של אברהם, משה, ישו ומוחמד. ובכל זאת, אם היה חוזר השלום לעיראק, נאג'ם וואלי היה שמח לחיות בבגדאד.

 

תחילת הקריירה הספרותית של וואלי בנעוריו היתה בשירה, אבל לדבריו מכיוון שהנערה שכתב לה לא אהבה את שיריו, הוא עבר אל הפרוזה ואומנות הרומן. הרומן האחרון שלו, "תל אל-לחם", כלומר הר הבשר, נכתב לפני מלחמת אמריקה-עיראק האחרונה, אבל הפך רב-מכר לאחריה. "תל אל-לחם", מספר וואלי, "הוא המקום שבו אברהם נולד, ליד אוּר. זה הוא אתר שוּמרי היסטורי, אך כיום הוא מעין תחנת מעבר, אותה פוקדים זרים ומבריחים. במלחמת אמריקה-עיראק הראשונה הכוחות האמריקאיים הגיעו עד תל אל-לחם, וגם המורדים שהתקוממו בתוך עיראק הגיעו לשם, והועברו משם למחנות פליטים בסעודיה. הספר מתחיל בחזרתו של חייל עיראקי מהמלחמה. הוא חוזר ולא מוצא את אשתו, ושכנתו מספרת לו כי אישתו ברחה עם בעלה. השניים נכנסים למרצדס גנובה ונוסעים יחד לחפש אותם, כל הדרך אל תל אל-לחם". הספר רחב היריעה ראה אור בינתיים בתרגום לגרמנית, ובשנה הקרובה יראה אור גם באנגלית, יחד עם תרגום לרומן נוסף שלו, "תמונת יוסף". לדבריו הוא ישמח מאוד אם ספריו יתורגמו גם לעברית.

 

ברומן, אשר פורסם בשנת 1999, מתוארים החיים בעיראק, חיי הנשים, תוצאות הדיקטטורה, אך בעיקר שבר הרומן את הטאבו בכך שתיאר את עיראק דרך פיצולה לעדות שונות: סונים, שיעים, כורדים, אשורים, ארמנים, תורכמנים וכן יהודים. המבקרים בעיראק בזמנו טענו כי יצירתו מפלגת את החברה ופוגעת באחידותה, אך לאחר המלחמה נתפס הספר כמנבא את פיצולה של אותה אחדות. לדעתו של וואלי האמת נמצאת במקום אחר: "סדאם חוסיין העניק זהות כפויה לכל העיראקים, אשר התעלמה מן ההבדלים ביניהם. והרוב הגדול הלך אחרי סדאם, אפילו בסגנון הלבוש ובתסרוקת. היה להם נוח לשכוח את השונות. אבל הזהות של עיראק היא בשונות". לדבריו רבים בעיראק שינו את זהותם עם השנים והדורות כדי לשרוד, ועל-כן הזהויות הללו, של סונים, שיעים, כורדים, נוצרים ויהודים, שלובות ביניהן.

 

לדברי וואלי מרבית העורכים הספרותיים בעיתונות הערבית כיום הם משוררים, ועל-כן הביקורת מעניקה לשירה את מרכז הבימה, ולא לפרוזה. אך לדעתו החברה הערבית כיום דווקא זקוקה ליותר רומנים, ולשיח סביבם, כיוון שהם מסוגלים לקרוא את החברות הערביות השונות, ולהביא לתובנות חדשות לגביהן. וואלי אוהב את כותבי הרומנים הסעודים והלבנונים, ובעיקר הלבנוניות: "הנשים בלבנון משנות את פני הספרות. הודא ברכאת וחנאן אל-שיח' אחראיות להתפתחויות ברומן הערבי הרבה יותר מאשר אליאס ח'ורי, שהוא גם עורך ספרותי". לדבריו מלחמת האזרחים הלבנונית השפיעה על התפתחות הרומן הערבי, בשל כך שהיא גרמה לגלות של חלק מן האינטלקטואלים, אשר יכלו לכתוב מתוך המרחק שנוצר בינם ובין ארצם.

 

לדעת וואלי, רבים מן האינטלקטואלים הערבים, ובתוכם האינטלקטואלים העיראקים הגולים, חיכו שמישהו ישבור את הטאבו ויבוא לבקר בישראל. על כן הוא קיבל את ההזמנה ליריד הספרים הבינלאומי בירושלים ולכנס בחיפה. לדבריו הוא ביקש לעורר פרובוקציה אשר תיצור דיון ער, והוא מקווה לתגובות מצד אינטלקטואלים עיראקים וכן מצד אינטלקטואלים לבנונים, מצרים ומרוקאים. עתה, לאחר ביקורו, הוא מבקש לארגן מפגש של סופרים עיראקים החיים בישראל, באירופה ובעיראק עצמה, ואולי לאחר מפגש ראשון שיערך באירופה, יערך מפגש שני בישראל או בעיראק.

 

בהרצאתו בחיפה סיפר וואלי על דמויות יהודיות אותן הכיר בילדותו, ואשר עיצבו את עולמו. לדבריו סבו היה אומר כי "כשהיהודים עזבו עיראק נהרסה", והוא מוסיף ואומר כי לצד ה"פרהוד", הפוגרום של 1941, היו דורות ארוכים של אמון הדדי, גם לאחר ה"פרהוד", בין מוסלמים ויהודים בעיראק. לדבריו המבוגרים בעיראק עדיין זוכרים את היהודים. היצירות של מוזיקאים יהודים, אשר היוו חלק מרכזי מן המוזיקה העיראקית עד 1951, נאסרו להשמעה בשנות שלטונו של סדאם חוסיין. עתה, הוא אומר, אנשים חוזרים אליהן, למשל לשיריהם של צאלח ודאוד אל-כווייתי. דור הביניים חונך על שנאה לישראל ומחיקה של ההיסטוריה היהודית בעיראק, ועל-כן התקווה נמצאת במבוגרים, וכן בצעירים אשר ילמדו על העבר העיראקי, ועל מקומם של היהודים בתוכו. כל זאת, כמובן, כשישוב השקט לרחובות עיראק, וכשלצעירים עיראקיים יהיו סיבות לטפח תקווה באשר לעתידם.

 

פורסם בעיתון 77, גיליון 330, אייר-סיוון תשס"ח, מאי-יוני 2008, שנה ל"ב.

 

הרצאתו של נאג'ם וואלי בחיפה שפורסמה בתרגום עברי ב"תרבות וספרות" של הארץ:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/852160.html

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת ספרות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s