בין בית-הכנסת למוסף הספרותי

לפני כשבועיים מלאה שנה לפטירתו של המשורר, המתרגם, החוקר ואיש הרוח והספר רצון הלוי (1922-2007), ואני מביא כאן מחדש דברים שכתבתי עליו לפני יותר מחצי שנה:

 

            המשורר רצון הלוי, אשר נפטר בראשית שנת 2007, הוא אחת החוליות המקשרות באותו תחום בלתי נחקר שבין מסורת הפיוט היהודית הארוכה לבין מה שזכה לכינוי השירה העברית החדשה. בשנת 1967 ראה אור ספר שיריו הראשון, "המי יונת הלב", ואילו לפני כשנה, על גב ספר שיריו החמישי והאחרון "ענפי שיר" (2006), נכתב כי "ספר זה אמור להיות אחרון ספריו… תמו חיבורי שירים". בין לבין עסק הלוי גם במפעלו הכביר של איסוף, עריכה, תרגום ופירוש דיוואן [קובץ] "שירת ישראל בתימן", בשלושה כרכי ענק אשר הכילו הן שירה עברית, חלקה מתוך כתבי-יד נדירים, והן שירה בערבית-יהודית, אשר הלוי העמיד לה תרגום מופתי. בכרכים אלו יצר הלוי רצף היסטורי ותרבותי חשוב של מסורת השירה היהודית-תימנית, אשר נמשך למעשה עד שירתו שלו; בצדק הכניס לדיוואן גם מבחר משירי השילוב שלו, התופסים מקום מרכזי גם בספר שיריו האחרון, ואליהם אתייחס בהמשך.

 

            כבר בספר שיריו הראשון השתמש הלוי בידענות רבה בצורות השיריות של שירת החול העברית מאז ימי דונש בן לברט ועד השירה בתימן, בעלת משקל היתדות והתנועות, באוצר הלשוני הכביר של הפיוט המוקדם והמאוחר, ובז'אנרים שונים כשירי ידידות, יין ודודים, וזאת במקביל להיכרות מעמיקה עם השירה החדשה. כמו הפייטנים הלוי ידע להיות שליח ציבור, "מפותל כמדוקר בנפתולי עמי" (המי יונת הלב, 6), ולשפוך שיחו ושיח יונת לבו לה סיפר: "זעקתיך עד אֵלֶם, / ובכיתיך עדי הֶלֶם" (5), כיודע "אנוכי הראי למראות ולרְאוּת" (10). גם על חיי היומיום שלו ידע לספר, כפועל בניין שחייו "ימי פֵרוּך ויֶגַע, / על בית כי יקום" (7), ועל כן ידע להודיע: "נושא שלומים אני, / לַאחותי העניה, ואחי הֶעני" (69). כן ידע לפנות "לאחי הנחמדים אשכנזים וספרדים", כתימני שאינו אשכנזי ואינו ספרדי, ולהציעם: "תרווה נפשכם ייני ומימי" (44), תוך שהוא מקפיד להבהירם: "אני לא ריק ונָעוּר בא אֲליכם" (שם); בעוד הוא הכיר את ענוּת אחיו, ואת בחיריהם, הרי: "אתם לא דרשתם אל בחירַי, / ואתם לא שאלתם על שלומי, / ואתם לא נסקתם עד מרומי, / ואתם לא עמקתם אל תהומי" (45). גם בדרך השחוק ידעה ללכת שירת הלוי, בדמיינו עולם שכולו שירה: "וכבוד הרב עובדיה יורה על קריאת שירה בַציבור / בדקדוקי החֵית והעַיִן ועיוני עיונים בכל חיבור / למן גבירול וריה"ל ועד כל אבירי הדיבור / ובכל פסק הלכה או פרשנות מקרא יש להקדים שירה / כדרך גדולי קדמונים… והנה זה ישראל ופלשתיני יושבים יחד במסבאה / שקועים עד אוזנם בסוגיות נפתלות של שירה נשאה / הישראלי תמיה ומתמיה שאלה בני אירופה הלועזים / תוחבים חוטמם ולועם בסוגיות שיר שבינינו ומעיזים… הפלשתיני אף הוא תמה על בני אמריקה הפרזים / הזונחים עסוקי דולר ועוסקים בתרבות החרוזים / שוכחים כי פולמוס שיר שבינינו – רק בינינו יפתר" (ענפי שיר, 51).

 

            הלוי נולד בשנת תרפ"ב, 1922, בשרעב שבתימן, בשם רצ'א חיים אללוי, והתייתם מאביו כשהיה בן חמש. ב-1933 עלה לארץ, התגורר בדרום תל-אביב, והחל לעבוד מיד כסבל בשוק. באותו זמן החל לכתוב בשכר מכתבי כיבושין בשם נערים לנערות, וכדבריו בשיר: "הנני עני / אין לי מאומה פרט ללשוני" (הנצח האחד, 86). מלבד חמש שנות לימוד אצל המורי בחדר בתימן, משעלה לארץ לא למד במסגרת מסודרת, והיה מלמד את עצמו בתאוות קריאה. הלוי החל לפרסם שירה ב-1949, והתמיד בעבודת הבניין עד היותו בן 74. לדבריו: "עניין זה של השירה השבזית-תימנית תפס אותי מאז גיל הילדות… פעמים הייתי פורש באמצע המשחק, נכנס הביתה, פורש לפני עיני דיוואנים כתובי יד, וצולל בתוך אותן מלים נפלאות, שנחרתו בתודעתי מראשית ילדותי. מביט החוצה אל חברי הנערים המשתוללים במשחקם, ושואל עצמי: האם אלה מודעים, ויהיו מודעים לערך השירים הללו, שהיו מנסרים בכפרים ספוני ההרים השגיאים של "ארץ התימן"?… כבר בגיל נערות החלו תהיות מעיקות לפרפרני: מה יהיה על הדברים הללו הכתובים בדיואנים? מה צריך לעשות למען מורשת אבות זו… בני הקהילה, שבתוכם חייתי… היו שקועים בחבלי קליטה חמורים" (שירת ישראל בתימן, כרך א, 7). בכל זאת זכר כי אמר לו אחד האנשים בביטחון בנעוריו: "כל מה שנכתב שם בארץ התימן, ימצא תיקונו כאן בארץ. יתרה מזה: כל מה שלא נכתב על-ידי האבות, ייכתב כאן על-ידי הבנים" (8). על כן פתח את דיוואן שירת ישראל בתימן בסופו של דבר בשיר שבח שכתב לרבי שלום שבזי, בו הציג את המתח בין תימן המתרוקנת מיהודיה, לבין מקומה של השירה התימנית בישראל: "שָמֵם הכפר שְבַז, חָרֵב הכפר שבז / אך שיר חייךָ כאן מלֻבלב ומעֻזז" (3).

           

            אחת מיצירותיו המופלאות היתה פואמה ארוכה על השואה בשנים עשר פרקים. הלוי הכיר בצבא בתש"ח פליט שואה אשר "אביו נקטל בידי הצוררים על סף פרוץ המלחמה. אמו ודודו נספו לעיניו בהפצצות הגרמנים בימים הראשונים של המלחמה. הוא עבר בגופו את השואה" (מראש ומקדם, 117). הלוי, שהאמין כי חשוב שסיפורו יסופר וקולו ישמע, ואשר ביקש להפוך את קורותיו לשירה שיהיה בה לקח לדורות, שכנעו לכתוב את ספורו, ואחר כך הכניסו ברסן המשקל והחרוז. מלבד תרגום שירת קודש יהודית-תימנית כתובה מערבית לעברית, תרגם הלוי גם שירי עם מפי נשים תימניות, וכן תרגם מן השירה הג'אהילית הערבית שקודם לאיסלאם, מן הקוראן, ואפילו משירתה של משוררת פלסטינית פמיניסטית צעירה.

 

           פסגת יצירתו של הלוי, המשלבת בין יצירתו האישית ובין השירה הגדולה אותה תיעד ואסף עד שהפכה לחלק ממנו, היתה מחזור שירי השילוב שכתב עם שיריהם של יוצרים רבים, כשמואל הנגיד, גבירול, משה ואברהם אבן עזרא, ריה"ל, שלום שבזי ואלתרמן, וכן עם תרגומים לביירון, שייקספיר והיינה. בשירים אלו נטל הלוי משיריהם של אחרים, ו"נכנס" אל תוכם, תוך קבלת משקלם, חרוזם ואף נושאם, וכתב שורות משלו בין שורות השיר הקיימות; לדבריו: "ז'אנר זה שהיה נהוג בתימן היה שולי מאוד. לא נתגלו עד עתה יותר מעשרה שילובים… הדחף להשתלב עם שיר פלוני הנו פרי התפעמות משיר המקור. השיר המשתלב בא כעניית אמן וכתוספת דגשים להדגשי שיר המקור… כניסתי אני לז'אנר זה הנה פליאה מפליאות חיי חלדי. ריבוי הכתיבה כדי ספר שלם הנו פרי מצוקות חיים שאיימו למוטט כוח עמידתי. מצאתי צל ומחסה בצילם של האנשים המשולבים הללו, שהיו אנשי אמת ותום לב. גם לא נרתעתי מחסותם של טובי אומות העולם שהיו אנשי אמת ותום לבב" (ענפי שיר, 3).

 

בתחום זה של הפיוט ושירת החול העברית-ערבית, דומה כי ירשם הלוי כאחד המפתחים הגדולים של שירי השילוב, ואף נמצא לו ממשיך בדמות המשורר יוסף עוזר שכתב שיר שילוב משלו עם "אדון הסליחות". בשיר השילוב מזדהה המשורר הצעיר עם משורר ותיק, מאתגר כתיבתו שתעלה ותתמודד עם שירת הגדול, משבחה בהציבו אותה כמודל, אך גם משתבח בה שתוסיף עליו מאורה. השירים, בחוסר ניסיונם לטעון ל"מקוריות", מבטאים הבנה על דרך קהלת כי אין חדש תחת השמש, וכי "כל ניבַי כבר אמוֹר אֲמָרוּם" (136). אולי המוצלח בשירי השילוב של הלוי נכתב לאחר ששבע מחלות, בעקבות ניתוחי לב וקטרקט, שושנה ברגל וכאבים שיסרוהו, אז בחר להשתלב בתוך שיר של אבן גבירול אשר מדבר גם הוא על נגעיו ומחלותיו, וצרף יחד כאביהם ("כאיל דולגי בקעי בקעים", 140).

 

שירת רצון הלוי מבהירה עד כמה פורה יכול להיות דיאלוג של השירה העברית הנכתבת כיום עם השירה העברית שנכתבה בעבר, ועם ענקים כרבי יהודה הלוי, רבי ישראל נג'ארה, רבי שלום שבזי. מעבר להכרות עם משקליהם, ההכרות עם עולמם הלשוני והרוחני, עם הז'אנרים השונים שבהם הם כתבו, ואף עם מקומה של השירה בחייהם, ומקום המשוררים בחיי הקהילה, מעמידה בפני הכותב בהווה אפשרויות חדשות, וכן מעמידה אותו כחוליה במסורת. בניגוד לטענתו של ביאליק, מי שנחשב לעיתים כאבי השירה העברית החדשה, בשירו "שירת ישראל": "כי מה-שיר ישראל בַגולה – ציץ יבש", טענה שהוא עצמו לא האמין בה, שירת ישראל בגולותיה היתה פרחים רבים שיש להשכיל כדי לקוראה וללומדה ולהביאה אל ההווה. יותר מכך, למעשה היא קיימת בהווה, פחות במוסף הספרותי, יותר בבית-הכנסת (ועל המתלוננים על התמעטות קהל קוראי השירה לצאת אל בתי-הכנסיות ולראות כיצד את מתמלאים בקוראי שירה ערב ובוקר, שבת וחול ומועד, ומתמלאים בסליחות, בקשות, שבחות ופיוטים); דומה כי אין כבודו של שיר הזוכה להיות מושר בתוך קהל בית-הכנסת קטן מכבודו של השיר הנדפס במוסף הספרותי. מעטים כרצון הלוי הצליחו להפגיש בצורה מלאה כל-כך את בית-הכנסת, את הדיוואנים העתיקים בכתב יד, ואת מוספי הספרות (שלא טרחו להעניק לו מקום רב, מלבד כתב-העת "אפיקים", שהקים יוסף דחוח הלוי, שהעניק לו במה קבועה, ועלון פרשת השבוע "אור השבת" בו כתב בקביעות). בחייו הוא זכה בפרס משרד החינוך לשנת ה'תשנ"ג על פעילותו כמתרגם, ובתואר "יקיר תל-אביב". במפעלו הוא הדגים כיצד בין שירת העבר היהודית, העברית והערבית, ובין שירת ההווה, יכולה להתקיים המשכיות, ולא רק תחושת שבר.

 

לקריאה נוספת בספריו:

"המי יונות הלב", שירה (1967).

"הנצח האחד", שירה (1979).

"שירת ישראל בתימן: ממבחר השירה השבזית-תימנית", שלושה כרכים, עריכה, תרגום ופירוש (1998-2003).

"בסוד הנצחות: שירים ושירות", שירה (2001).

"מעולם לעולם", זיכרונות (2002).

"מראש מקדם: שירי נעורים וזקונים", שירה (2003).

"עלילות מעולם לעולם", זיכרונות (2005).

"דרכים מעולם לעולם", זיכרונות (2006).

"ענפי שיר", שירה (2006).

 

התפרסם במקור במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", 27.7.2007:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/886201.html