"לא המצאת את הגלגל, הדברים מוכרים וידועים"
"חלומות בטטראן, בגדאד", בדרי פטל, הוצאת כרמל, 144 עמ', ירושלים, 2005.
ז'אנר האוטוביוגרפיה הוא לכאורה בן לעידן אינדיבידואליסטי מאוד. כך למשל "החיים כמשל" של פנחס שדה, ספר שעם כל מעלותיו וכן מגרעותיו הרבות הוא ללא ספק האוטוביוגרפיה העברית הטובה ביותר, מהווה נציג נאמן בעברית לַרומנטיזציה של בדידות היוצר (כשאני ניגש אליו עתה לפתוח אותו בעמוד מקרי מבטי נופל על המילים "נמצאתי יחידי בחדר הדומם" (71)).
אבל בז'אנר זה קיימת גם אפשרות של בריחה מן הזיכרון הממוסד, הכולא קבוצות שלמות, ועמים, בתוך מבני-על היסטוריים שאין להם אפשרות פשוטה להיחלץ מהם, דרך סיפורים אישיים אשר אינם נשמעים תדיר במרחב הציבורי, ואשר אינם נכנעים לנראטיב הממושטר. וכך אנו עדים בישראל בשנים האחרונות לפריחתה של יצירה אוטוביוגרפית נרחבת אשר תכליתה היא דווקא הצבעה על עבר קהילתי, השונה עד מאוד מן ההווה בארץ, בו כל פרט ערֵב לחיי עצמו לבד.
בַּדְרִי פַטַל, אשר עיקר ספר זיכרונותיו היוצא לאור בימים אלו "חלומות בטטראן, בגדאד", מוקדש לשמונה-עשרה שנות חייו הראשונות בזמן ילדותו בעיראק, מעיד על התפרקות הקהילה אשר הקיפה אותו בבגדאד עם ההגעה לישראל, והתפזרות בניה בכל רחבי הארץ. פטל מסביר כי בארץ נעלמה "התמיכה של החמולה, השבט, הקהילה. כל משפחה גרעינית היתה צריכה להסתדר בכוחות עצמה. היה עלינו ללמוד שפה חדשה, להתרגל למאכלים שונים, לתרבות אחרת. עם העלייה לארץ רובנו חדלנו לקיים מצוות. המשכנו לחגוג את החגים ולצום ביום כיפור, אבל זה הכול" (112).
לאורך ספרו מנהל בדרי משא-ומתן על הזיכרון עם ארבעת אחיו (אחיו סלים פתאל פרסם לפני כשנתיים רומן-אוטוביוגרפי על קורות המשפחה בשם "בסמטאות בגדאד"): האִם לאביהם היה שפם אם לאו, מה הוא תאריך הולדתו של בדרי, ושאלות נוספות. בדרי מספר כי מסר את טיוטת הספר לאחיו, ומתאר את תגובותיהם; אחיו הבכור הגיב, כמי שחווה אף הוא רבים מן האירועים המתוארים, בחוסר התרגשות והבהיר: "לא המצאת את הגלגל, הדברים מוכרים וידועים" (62).
אך למעשה הדברים המסופרים אינם מוכרים ואינם ידועים למרבית הקוראים. פטל מספר את סיפורו בפשטות של מי שאינו אוחז ביומרות ספרותיות, וכנותו ויושרו כובשים אט אט מקום של ממש בלבו של הקורא. כך לדוגמא מספר בדרי כי אמו לא היתה מרוצה ממראהו בלידתו, וכפיצוי על כך נתנה לו את שמו, אשר פירושו בערבית ירח שלי (וגם "יפהפה שלי"); ומיד הוא מסביר בתנועת זמן קדימה: "אני אוהב את שמי ולא החלפתי אותו כשעליתי ארצה, למרות שבאותן שנים היה לחץ חברתי "לעברת" את השם" (16).
פטל מתאר בספרו את החיים בשכונת העוני הצפופה טַטְרַאן בבגדאד, את בני משפחתו המורחבת (החמולה) אשר גרו בבית אחד, את הווי היומיום ואת האירועים המיוחדים, את לימודיו בְחדר ובבית-הספר, את החברים, משחקי הילדות, ההליכה לקולנוע והשחייה בנהר דִיגְ'לָה (החדקל); בחלקו האחרון של הספר מספר פטל על הגעת משפחתו לארץ (ב"שער העלייה", הוא מציין, חילקו "אורז בן-גוריון", כלומר פתיתים, במקום אורז אמיתי), על המלצת הותיקים לבני-המשפחה לוותר על הרצון ללמוד באוניברסיטה, כיוון ש"בארץ אין צורך באנשים משכילים, המדינה זקוקה לפועלים, ובעיקר לחקלאים" (107), על החלמתו משחפת, ועל עבודותיו, לימודיו ונישואיו.
מתוך כתיבתו של פטל עולה דמותה של אמו, אַלִיזָה, כדמות אישה חזקה ונחושה אשר היוותה את הכוח המניע בעלילת משפחתה, ועל כן גם בעלילת הספר (אביה כונה על שמה אַבּוּ-אליזה, ולא על שם בנו הבכור). אביו של בדרי נפטר כשהוא היה בן חמש, ואמו ניהלה את משפחתה בכוחות נפש גדולים, והחליטה, בעודה שרויה בתנאים קשים של עוני, כי ילדיה יזכו לחינוך גבוה: "אני רוצה בן אחד שיהיה רופא – שיקבע את מותי, בן אחר שיהיה עורך-דין – שיכתוב את צוואתי, בן שיהיה מהנדס – ש'יהנדס' את קברי, בן שיהיה כלכלן – שילמד אותי איך אפשר לחיות מההכנסות הקטנות שלנו… ובן משורר – שישמיע קינה על קברי!" (129). רבים מחלומות ההשכלה שטוותה האם עבור בדרי ועבור בניה האחרים עוד בבגדאד התגשמו כאן, אחרי מותה בשנת 1956; ובדרי היה לעורך-דין, פרופסור לבריאות הסביבה באוניברסיטה העברית ושופט לענייני מקרקעין בבית-משפט אזרחי בשטחים.
כמרבית ספרי הזיכרונות, גם ספרו של בדרי פטל נכתב מתוך הפחד מאובדנו של הזיכרון, ומתוך הרצון להנחיל אותו לצאצאים (בדומה לציווי היהודי הקדום "והגדתָ לבנךָ"). פַטַל מקדיש את ספרו לבנותיו, לנכדותיו, לנכדיו ולאשתו, ודומה כי הספר נועד מלכתחילה להיות מסמך פנים-משפחתי. יעל, רעייתו של בדרי, היא עורכת הספר, ולדברי בדרי "היא שהציעה לי להקליט את זיכרונות ילדותי, כדי שהיא תעתיקם. קשה היה לי לסרב להצעה נדיבה כל-כך… בלעדיה ספר זה לא היה" (11); נראה שהיא גם ששכנעה אותו לפרסם את הספר לקהל הרחב.
דומה כי בישראל, שעיקר בניה היהודיים הם מהגרים בני מהגרים, ההווה הופך פעמים רבות את העבר לעולם דמיוני, ואדם נדרש להסביר שוב ושוב לילדיו ובעיקר לנכדיו איך יתכן כי התקיים בַעבר האחר, הגולֶה, בארצות האחרות, בקהילות היהודיות הרבות שנעלמו לאחר הקמת מדינת ישראל. אבל ספרי הזיכרונות על העבר האחר יכולים להיות נקראים על-ידי הקוראים גם באופן הפוך, ועל רקע ההתפרקות של הישראליות בשנים האחרונות (אשר דרשה בעבר את מקומה כרכיב הבלעדי של הזהות היהודית בארץ), הקורא יכול להפוך את ציר הזמן הטבעי, ולהתבונן על העבר כאלטרנטיבה עתידית אל מול ההווה הלכוד בתוך עצמו בחוסר וודאות.
את כתיבת האוטוביוגרפיות בעברית של יוצאי עיראק בישראל ניתן לחלק למעין "שלושה גלים": האוטוביוגרפיה הראשונה, ככל הנראה, שנכתבה בעברית על ידי יוצא עיראק בישראל, היא "מבבל לציון – זכרונות והשקפות", אשר הופיע בשנת 1955 ונכתבה על-ידי סלמן שינה, שהיה חבר בפרלמנט העיראקי ועורך כתב-העת הספרותי "אל-מצבאח" בבגדאד; בגל השני של האוטוביוגרפיות בלטו הפעילים הציונים מבין יוצאי עיראק, ובראשם שלמה הלל ומרדכי בן-פורת אשר השתלבו בפוליטיקה הישראלית (וכתבו בעיקר על תפקידם במבצע עזרא ונחמיה: "רוח קדים" של הלל התפרסם ב-1985, ו"לבגדאד וחזרה" של בן-פורת התפרסם ב-1996); הגל השלישי מורכב מן ההתעוררות בשנים האחרונות בכתיבת אוטוביוגרפיות בין יוצאי עיראק אשר אינן אוטוביוגרפיות "מטעם" (וראוי לציין ביניהן את ספרו של ששון סומך "בגדאד, אתמול" (2004)).
בדרי פטל מצטרף בספרו למגמה השלישית, ואף משלים אותה. פטל מפנה את הזרקור אל מאבק הקיום הכלכלי היומיומי בשכונת העוני טטראן בה גדל, ואל אורח-החיים הדתי-מסורתי של יושביה. לספר "סוף טוב", אך עוד לפני התגשמות הסוף הטוב בולטת בספר היכולת לחלום, האופיינית לאם והניטעת בבניה; מעניין לחשוב כמה ספרים יכלו להיכתב ולא נכתבו על משפחות דומות בתנאים קשים אשר הצליחו לחלום ולמרות זאת לא זכו לסוף טוב, או על משפחות אשר לא הצליחו אפילו לחלום.
פורסם במקור ב"תרבות וספרות" של הארץ, 10 בפברואר 2006:
אלמוג בהר 