ביקורת על "הבולימיה של הנשמה" של אמירה הס

"הדמעות כתב הברייל של הנשמה"

 

אמירה הס, הבולימיה של הנשמה, הליקון, הסדרה לשירה חדשה, 2007.

 

בפתח ספרה החדש מודיעה המשוררת אמירה הס, לאחר ביקור אצל מגדת עתידות: "ניסיתי להרזות את המילים שלי / להרפות מהן שירפו ממני" (5). ניסיון זה כמובן לא צלח לה, למזלם של הקוראים, והם מזומנים אחריו לעוד מסע, שישי במספר, בעולמה המורכב והמהפנט, אשר למרות הכל עדיין לא הוסתר על-ידי "מסך הברזל של השכחה" (5).

יש משוררים שהמוקד השירי שלהם הוא השיר הבודד הבנוי כיחידה סגורה היטב, או הספר המתוכנן כיצירה אדריכלית; אצל אמירה הס שני המוקדים הם קוטביים הרבה יותר: הם נעים בין השורה הבודדת, שאתה נכלא בתוכה ואינך יכול לצאת (והיא כותבת: "מכל איש שיתקל / בתולדות חיי אני מבקשת: / ראה כל שורה / לבדה" (10)), ובין מכלול יצירתה, הבונה מאגר עצום של אפשרויות כמו-מיתולוגיות, המבקשות להוות פתרון לעולמות הזיכרון היהודיים-ישראליים השבורים, המזרחיים והלא-מזרחיים.

ספר שיריה השישי של אמירה הס מצטרף לחמשת ספריה הקודמים, ויוצר עמם קורפוס מופלא של שירה, שיש בו כדי להציע מהלך שלם שונה לשירה העברית. אמירה הס נותנת מילים למה שלא ניתנו לו מילים, וכדאי שיקומו הרבה משוררים גנבי מילים אחריה, וילמדו מסדנאות השירים של ספריה. יש לקוות כי בשנים הקרובות ימצא המוציא לאור מרחיק הראות ובעל האומץ שיקבץ יחדיו את כל ספרי שירתה, או מבחר מקיף מתוכם, כדי להדגים עד כמה המהלך של אמירה הס מרכזי לשירה העברית בת ימינו, ובעל כוחות של התחדשות והתחיות.

בספר הנוכחי רגעים רבים קסומים של שירה טהורה, ולצדם מעשה של הרחבה, ושל פירוק והרכבה, בתוך עולמה השירי המפותח שכבר נבנה, והתמודדות עמו. שירתה נעה בין רצינות נבואית תהומית של קינה לבין קלות דעת של הומור, בין יופי צרוף לספונטניות פרוזאית, בין עצבות ותחושת חוסר לבין התעלות והתכווננות מיסטית, בין קול אישי מתלבט ומינורי לקול קולקטיבי ונבואי, בין התפזרות גדולה לתשוקה אחת גדולה ומדויקת לַשפה, ובין עושר לשוני הנובע מהיכרות עמוקה עם רובדי העברית השונים, מן המקרא דרך לשון החכמים ועד השירה החדשה, לבין בחירה מודעת בפשטות לשונית של יום יום, ואף בקללות של יום יום.

שני נושאים מרכזיים המפותחים בספר, ואשר כבר זכו כמובן לנוכחות בספריה הקודמים, מהווים תנועה בין שתי נחיתות לא רכות, זאת בארץ ישראל, במטוס מבגדד, וזאת בגרמניה, במטוס מישראל. נושאים אחרים, אשר בלטו בעבר, כגון ההתמודדות עם זכר ההורים, או המיניות הגברית והנשית, אמנם לא נעלמו, אך הם זוכים הפעם למקום מצומצם יותר.

בספרה הקודם, "אין אישה ממש בישראל", הכריזה אמירה הס: "לעד אטוס במטוס הזה שלא גומר לטוס לארץ ישראל" (16). ואכן הטיסה ההיא עדיין לא הסתיימה בשירתה, כפי שזמן המעברות לא הסתיים, כיוון שהם מהווים את התשתית המיתולוגית לזהות הישראלית, הבנויה על התארכות זמן הטיסה לארץ ישראל, שאף פעם לא מגיעים אליה ממש, על התארכות זמן המעבר בין העולמות, אשר עלולה למחוק את הזמן שקדם לו, הזמן הבגדדי בו "בִּזמן תפילות הושע-נא בבגדד / עת היינו בַּחצר בית סבתי מתפללים, / התמלאה הֶחצר קולות תפילה בעברית" (13, וכן "היתה לי מוסיקה / של תפילה מהבית שלא יכולתי לשמוע… החמצנו את עצמנו, את הוויתנו הבגדדית, / והיינו זמן מיוסר" (63)), ואת האפשרות ליצור זמן חדש ישראלי שאינו רק כאב השבר בארץ ישראל.

אמירה הס נולדה בשנת 1943 בבגדד, ולמעברת יוקנעם הגיעה כשהיתה בת שמונה. בספרה הראשון, "וירח נוטף שגעון", העידה על רגע העלייה כמעבר ממצב של רכות למצב סכנה: "גונבתי אז תינוקת רכת עביה / אל תוך מלתעות איזה זמן" (14). אבל זמן המעברה, בשביל הילדה הבגדדית, לא היה רק מלתעות, אלא גם זמן בו הפכה הילדה היחפה להיות "חֵלֶק השדה" (15), הדוברת אל הפרחים, ונגרפת אל הביצות בהן צומחים הפרחים. היופי והסכנה שלובים זה בזה, כמו "הֵפֵז האור / הנגלה מן החושך עצמו, / והסתר החושך בָּאור" (36), ועל כן היא מתוודה: "אם טבעתי בביצות זה היה / מרצון. מרוב אהבה" (8).

ההגעה לארץ מתוארת דרך עיני הילדה ועיני המשוררת המשקיפה עליה: "נגסנו מן הלחם שהגישו לנו אנשי הסוכנות. / יש פתאום אדם אוכל לחם / ולא יודע כי אכל את לחם פָנָיו… יש שאתה מתפזר בתוך נפשךָ כמו צאן תועה" (12). על אותו רגע היא יודעת לספר: "הבטתי מעינַי השוקקות פליאה, / אחזתי בשובל שלמת אמי. / כל דקה שעברה / הובילה אותי לֶעתיד / הנשקף מתוך עיניים מנוקרות… זה קורה שאנשים פתאום הופכים לנשמה תועה. / טובעים באיזה פחד לא מוסבר: / לאן יפנו בַּצמא הזה בתוך תוהו המעברות?" (12). השילוב בין שקיקת הפליאה לבין העיניים המנוקרות, בין עיניי הילדה לעיניים האחרוֹת הניבטות בה, כאחרוּת נוראה אבל גם כמראה, בונה את המתח של הנחיתה בארץ, מתח שבלי הכרתו דומה כי אי-אפשר "לפתור" את העבר האישי והקולקטיבי.

           מחזור שיריה של אמירה הס העוסק בגרמניה ובשואה נפתח בשטף סטריאוטיפים ישראליים: "בעיני כמה אשכנזים אולי הייתי הגנב מבגדד – / רומני גנב / תימני שחור… יֶקֶה פוץ / מרוקאי סכין… מאפיה רוסית, כולן זונות / חתיכת כלומניק טריפוליטאי, צ'חצ'ח" (20). חוסר המקום בתוך הישראליות, יחד עם הגילוי כי בקונסוליה האמריקאית לוקחים ממנה טביעות אצבעות, "כי תוכי בגדד" (20), משאיר את המשוררת עם התחושה כי "שמיים שילדוני בגדו / ואין לי לאן ללכת" (20). ועתה מגיעה אמירה הס לגרמניה: "גרמניה שרפה את היהודים, / ודווקא שם / מנועה אני מלנסוע במהירות מופרזת" (20). אחרי "עברת תנועה / בלתי נשכחת. / 10 קמ"ש מעל למותר / בין הצמתים" (21), ואחרי ששילמה את הדו"ח, ממשיכים הגרמנים לרדוף אותה עד לירושלים במכתבים ובדרישות.

הידיעה כי "בעוד שעה ננחת במקום גרמני" (22), אינה יכולה שלא להחריד את המשוררת, המסבירה: "אנחנו יפים מאוד, / קורעים פנינו בחיוך. / נא להכיר / את הסדק שבקיר – קהל קולות, / גרמנים נכנסים בי" (22). אביה היה מנהל תחנת רכבת בעיראק, מספרת אמירה הס, אבל לקול הרכבות בגרמניה "יש צליל אחר. / הוא חותך את הראשים צולח / את הזהות… אני הופכת לאפר, / הולכת יחפה מישות… במינכן אני מריחה מתים / עקורה כמזוזה ממשקופי החיים. / את תוכי חוצה אפר הנשמות… אין מילה שתוכל להסביר / את פלצות הריק / כשצולחים את מינכן" (23). לרגע מתערבבים הרעפים האדומים של מינכן והשוקת של המעברה, המים של החדקל ומי הגן בו היא הולכת במינכן, אבל, היא יודעת, "זר לי כאן. / כמו צל אני נוסעת / כובשת את יצרי לְהֵעָלֵם" (29). בעיר רוטנבורג היא מתפלצת כאשר היא מגלה: "יש כאן אקליפטוסים. / עץ מארץ אחת משתקף / בעץ מארץ אחרת. / פרצוף של אדם אחד / נכנס באדם אחר. / אני מפשיטה את כל האנשים מעורם / זמן רנטגן עכשיו: / הנה זקן. / בוודאי שדד מתינוקות יהודים קלציום / להווריד לחייו… האדמה לא בלעה את דם יושביה, / כאן עדיין רוטנבורג. // אני נחה / בחושך האקליפטוס / לאור היום" (24).

הכניסה אל תוך הזיכרון היהודי הקולקטיבי של חוויית השואה, המאפיינת גם את כתיבתם של יוצרים מזרחיים אחרים, כמשורר רצון הלוי ביצירתו השירית "אני הייתי שם", וכדודו בוסי בשני ספריו האחרונים, והמוסברת ביוגרפית אולי בהיות בעלה של אמירה הס יליד גרמניה, מוסברת על-ידה בדרך אחרת: "כשנולדתי נכנסה לגופי / נשמה יהודיה מלאת אפר / מאירופה לבגדד" (23). הסבל האישי של המשוררת, על "ילדותי שנשרפה לאֵפֶר" (22), על אביה אשר "נגדם מביתו" (31), יוצר בה תחושת הזדהות עמוקה עם סבל השואה. ואף-על-פי שהיא מודעת למרחק הגדול שבין מידות הסבל, היא מבקשת בתוך כנסיה בגרמניה, אחרי שהדליקה "נר לזכר המיליונים… באינקויזיציה של ההיות / שבויה בתוך הגוף שלי, אני חולמת על אפשרות לבעור / כנר משואה לזכר עצמי" (30). אבל הס יודעת כי זכותה לדבר על השואה, ולחדור אל תחומי הקולקטיב תיפסל מכיוון ש"אני היהודי לא אחשב אצלכם יהודי, לא הייתי באושוויץ" (45).

            אמירה הס יודעת כי "יש נולדו עטופי תפילות / יש תפילה כבר אין בפיהם" (35), והיא בין לבין: "אדוני אלוהינו אדוני מחד, ומאידך גיסא אנחנו אבודים" (45), מבקשת לשוב "אל זרועות אמי שהשמדתי ביודעין, והיא היתה נמצאת / לקחת אותי חזרה, להנחותני / באיון גמור / אל חיק אלוהים הנהיר כמו אוויר שקוף" (44). על כן היא בטוחה כי "צריך שאלוהים ירחם על הפרי / בעודו תלוי באבכת העצים. / צריך שירחם על הפרי היודע ששורשו מנוקב / כי כבד מנשוא נטל הפרי על ענף הדעת / ויכבד עלי לתהות על מיתותי השונות" (30). בסופו של דבר אצבע אלוהים נמצאת "על מיתרֵי מנדולינה" (61), במוסיקה של "הקנון וגם העוד, / החלילים, / הלב העיוור / שמדחיק את הגירתו / ממזרח מערבה, / והדמעות / כתב הברייל של הנשמה. // האם שמעתי את המוסיקה / שממנה ניתקתי? / אצבע אלוהים לבדה / מנגנת" (61).

המטרה של השירה היא אולי "לספר את השתיקה" (39) של אותו "חושך המותיר את הָאדם / לא ידוע לעצמו / ולא מוכר לאחר" (69). על כן השירה נכתבת מול הפחד, וכנגד הפחד, ומתוך פחד רב, גם בשעה בה "אני נסתרת בתוך עצמי / ורק הנילוס מבצבץ בתוך עינַי, / אבל איני בוכה" (60), והיא מנסה לקשור את הקשרים שהפכו בלתי אפשריים. על כן היא צריכה לספר על חנות האלקטרוניקה של המצרי באמריקה: "ראיתי בובות ודיברתי עם המוכר בַשפה הערבית. / ניסיתי לקשר בינינו על פני כל היבשות והזמנים" (48), ועל הבחור החרדי ברחובות ניו-יורק שנתן לה לולב לנענע ולברך עליו, כי "יש געגועים ארוכים / מאופק עד אופק / בתוך הוריקן העין" (56).

שירה במיטבה היא הליכה ארוכה של הנפש, פנימה והחוצה, לפעמים קרוב אצל עצמה, לעיתים הרחק מעצמה. ונפשה של אמירה הס גדולה ורחבה, מצליחה להכיל את כל המרחבים החיצוניים שיהיו פנימיים לה, מרחבים של זמן, מקום וקיום: את בגדאד ומעברת יוקנעם, את ירושלים וגרמניה, את ההיסטוריה הרחוקה ואת ההתרחשות הנפשית הרגעית. שירתה כיום עומדת באחת הפסגות של השירה העברית החדשה, וודאי שבין המשוררים החיים, ומזמינה דרך אחרת לשירה העברית, הנשית, המזרחית, ולעירוב בין קודש וחול. והיא עתידה, יש לקוות, להתרחב ולהגיע לעוד פסגות רבות נוספות, בלי לשכוח את כל המרחבים ביניהן, העמקים, הירידות והטיפוסים.

 

ביקורת זו פורסמה במקור, בגרסא מעט יותר קצרה, במוסף "תרבות וספרות" של הארץ, 30 במרץ 2007

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת שירה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על ביקורת על "הבולימיה של הנשמה" של אמירה הס

  1. פינגבאק: "הָיוּ זְמַנִים / שֶלֹא יָדַעְתִי קוֹנְצֶרְט מַהוּ / וְרַק נִגְנוּ צַ’לְרִי בַּגְדַאד" | אלמוג בהר

  2. פינגבאק: כִּי בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי הִגַּעְתִּי אַחֲרֶיךָ – מוזיקה ערבית בשירה המזרחית «

  3. פינגבאק: Identity and Gender in the Poetry of Amira Hess | אלמוג בהר

  4. פינגבאק: "כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות" – ספר שירה חדש לאמירה הס | אלמוג בהר

  5. פינגבאק: מגדר וזהות בשירתה של אמירה הס | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s