מיומנו של "אקטיביסט שירה"

 

מיומנו של "אקטיביסט שירה":

"אני עובד במס ההכנסה של דפי ההיסטוריה החסרים לי"

על ספר שיריו השני של מתי שְמוּאֶלוֹף / אלמוג בהר

מתי שמואלוף, בין שמואלוף לבין חזז, הוצאת ירון גולן, תל-אביב, 2006, תשס"ו.

לעיתים שירה באה בִמקום מעשים אחרים, בַמקום בו הַמעשים הַאחרים חסרים, והיא מנסה למלא את החלל שנפער במציאות. ואז היא עומדת מול או כנגד, בהתנגדות אשר אינה מוכנה להיוותר אילמת, ומצביעה על מקום הפצע: על חדירתה של המדינה אל תוך הזיכרון האישי והמשפחתי, אשר הותירה רקמת געגועים קרועה; על "מִשְׂרַד הַחִנּוּךְ הֶעָקָר", אשר נתן לאמו ולאביו של המשורר "חִנּוּךְ שֶׁל עֲבָדִים" (38, "יש מילים מכעיסות"); על ההחלטה ש"אַרְסִים ופְרֵחוֹת לֹא עוֹבְרִים / לְכִתָּה י'" אשר נשמעת באוטובוסים (43, "אלוהים לא מרחם על הארסים והפרחות"); על כך, שגם פנתר שחור יודע כי רק ב"עוֹד אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה תִּפֹּל / הַחוֹמָה"; ועל כך שהרצון "לְשַׁחְרֵר / אֶת הָאַחִים הַמִּזְרָחִיִּים מִן הַמַּסֵּכָה" לא מצליח (19, "הבעיה האשכנזית").

השירה היא מקום ההתנגשות, גם מול השירה האחרת, של ביאליק והומרוס, של דוד אבידן ונתן זך, אשר לא שאלו את הורי המשורר לשמם ולא שאלה אותו ואת דורו למצבם ורצונם, אבל גם מול ההיסטוריה, ההיסטוריה שהיא מקום ההפסד הגדול, ההיסטוריה אשר ניצחה את הוריו של המשורר ואת קהילת הוריו, ומאיימת לנצח אותו. ההיסטוריה בה"א הידיעה אשר מסרבת להעניק למי שאינו שותף בשלטון את הזכות לכתוב היסטוריה לעצמו, ומסרבת עד היום אפילו להעניק לו את הזכות לספר סיפור (בכנסת, בבית-הספר, בטלויזיה, בספרים, אבל גם ברחוב ובחלל הבית ובחלל הנפש).

ולמתי שמואלוף יש תשוקה לְהיסטוריה, לַהיסטוריה הַאחרת שתיכתב כנגד ספרי ההיסטוריה של משרד החינוך ותכיל גם את משפחות שמואלוף וחזז, את יהודֵי עיראק, סוריה ופרס, את המזרחיים בארץ בני הדור השלישי, ואת סיפור המרד שלהם ושלו. היסטוריה שאם לא יכתבו אותה ההיסטוריונים אזי יכתבו אותה המשוררים, בשירי התנגדות להיסטוריונים ואחיזה בזיכרון כמחאה. שמואלוף מודיע לקוראיו על תיקון שהוא עורך דרך השירים, תיקון שהוא פנימי למשפחה אך קשור בשל כך בקשרים עמוקים למצב הישראלי, עד שהוא כמעט נוגע למצב המדיני: "הַיּוֹם אֲנִי מְלַקֵּט אֶת חֲרוּזֵי הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל אֲבוֹתַי / רָחוֹק מֵחֲנֻיּוֹת הַתַּכְשִׁיטִים הַמְּקוֹמִיּוֹת / וְאוֹסֵף אֶת אַבְנֵי הַחֵן שֶׁל הַזִּכָּרוֹן, שֶׁצָּלְלוּ לְאִבּוּד / בְּאוֹקְיָנוֹס הַבּוּשָׁה" ("באמת", עמ' 11).

הזיכרונות שהיו פעם אבני חן, והיום כבר אינם נמכרים בחנויות התכשיטים של המקום הזה, אבדו ויש ללקט אותם חרוז חרוז. מתוך הליקוט מתגלות תמונות ראשונות של העבר:

"בְּמַבָּט יָשִׁיר אֶל הַצַּלָּקוֹת שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה

 אֲנִי מְגַלֶּה שֶׁהַפְּצָעִים לֹא הִגְלִידוּ

 רַק הַצְּעָקוֹת הֻשְׁתְּקוּ

וְהָאֲסִירִים עֲדַיִן יוֹשְׁבִים וּמְחַכִּים

שֶׁהַהִיסְטוֹרְיוֹן הַנָּכוֹן יָבוֹא וְיָאִיר

אֶת אֲגַמֵּי הַדְּמָעוֹת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא"

("ההיסטוריון הנכון", עמ' 45)

            כפי שהצעקות מודיעות כי יש מי שצועק או לפחות צעק, ההשתקה מגלה כי יש מי שהשתיק, הצלקות מגלות כי יש מי שפצע, האסירים מגלים כי יש מי שאסר, וההיסטוריון הנכון חושף את אלפי ההיסטוריונים ה"לא-נכונים". ההיסטוריה שנגנבה, שנעלמה, שבלעדיה אי-אפשר לכתוב שירה גדולה, מאלצת לכתוב שירה כמחאה, מול הגנבים, ולא מול עצמנו, ולא מול עברנו ולא מול עתידנו. אבל השירה מאפשרת גם את החזרה פנימה אל המשפחה כאלטרנטיבה להיסטוריונים החיצוניים:

"וְגַם אִם דַּרְכִּי לְבַגְדָד נֶהֶרְסָה,

וְלַמְרוֹת שֶׁאֵינֶנִּי דּוֹבֵר אֶת הַשָּׂפָה,

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁחַיַּי הֵם חֲתִיכַת חֲשֵׁכָה שֶׁל הִיסְטוֹרְיָה

הַתְּלוּיָה
עַל וָו, סִפּוּר אוֹר יָרֵחַ שֶׁל סָבָתִי"

("סיפור אור ירח", 30)

            שמואלוף בספרו מהסס אל מי לפנות: אל בני-המשפחה, אל בני הקהילה המזרחית המתגבשת (להם הוא מבקש לומר: "אַתֶּם אַחַי מֵהָרֶגַע שֶׁלֹּא הָיָה לָכֶם", עמ' 19, "הבעיה האשכנזית"), או אל המדכאים, ובתוכם מי ששמואלוף מגדיר כ"גַּנֶּבֶת הַגְּדוֹלָה מִכָּל", הציונות, שלאחר מסע אל תוך בטנה הוא יכול להצהיר:

"אֲנִי עוֹבֵד בְּמַס הַהַכְנָסָה שֶׁל דַּפֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה הַחֲסֵרִים לִי,

וְאֶת יָפְיָהּ שֶׁל אִשְׁתִּי לֹא קָנִיתִי בְּאֶרֶץ מֻכֶּרֶת, בַּמַּטְבְּעוֹת

גְּדוֹלִים, חַסְרֵי עֶרֶךְ,

אֶלָּא מָצָאתִי אוֹתוֹ בְּאַלְבּוֹם תְּמוּנוֹת יָשָׁן שֶׁל סָבָתִי

הָעִירָאקִית,
בִּדְמוּת אִמִּי, כְּשֶׁהָיְתָה צְעִירָה, לְבוּשָׁה בְּבִגְדֵּי הַכּוֹבֵשׁ

הָאֵירוֹפֶּאִי"

("מסע אל תוך בטנה של הגנבת הגדולה מכל – 'הציונות' ",  עמ' 28)

הספר "בין שמואלוף לבין חזז" הוא ספרו השני של מתי שמואלוף. ספרו הראשון, "מגמד הצלקות", ראה אור בשנת 2001, כשהיה שמואלוף בן 28, וביטא במקצביו צליל ביטניקי, כמו-אמריקאי, של תל-אביב, השואפת להיות כרך גדול אשר יכיל בתוכו אינסוף מסעות. בשפת הספר ניכרה השפעה של דוד אבידן, ובלטו אזכורים תכופים של אייקונים מן התרבות הפופולרית המערבית והמקומית, ז'אק ברל, בוב דילן, בוטיצ'לי, רדיוהד, שלום חנוך, שלמה ארצי, נתן יונתן ופרידריך ניטשה. לקראת סופו של הספר הופיע שיר בשם "גלות מזרחית מקומית", אשר פנטז תמונות של יחסים מיניים בין תל-אביב וירושלים כמשל לתרבות הישראלית:

"…הָאֲפֵלָה תַּתְחִיל

לָשִׁיר בָּעֲרָבִית סִפְרוּתִית, שִׁירִים שֶׁל בִּיָאלִיק וְשֶׁל דָּרְווּישׁ בְּגִ'יבְּרִישׁ

מִתְמַזֵּג, וְאָז הַפְּלִיטִים יִוָּלְדוּ מִתּוֹךְ עֶרְוָתָם הַפְּתוּחָה שֶׁל הוֹרֵיהֶם,

בְּשִׁירַת מוֹלֶדֶת מוֹלֶדֶת מְחֻדֶּשֶׁת…

…גַּן עֵדֶן שׁוּב יִהְיֶה מִלָּה

גַּסָּה עִם הָמוֹן ח' וְעַיִן וִירוּשָׁלַיִם תִּגְמֹר רִאשׁוֹנָה בְּנַרְגִילָה מְשֻׁבַּחַת

בְּחָשִׁישׁ מָרוֹקָאִי בְּטַעַם וְרָדִים וְתֵל אָבִיב תִּגְמֹר מַהֵר אַחֲרֶיהָ בְּתֵה

מָתוֹק, מָלֵא שִׁיבָּה"

(עמ' 68)

בספר הנוכחי מתרחק שמואלוף מן הפואטיקה הביטניקית (אולי מתוך תובנה אשר גילה באחת ממסותיו, לגבי "שקר הרוק הלבן" אשר גדלנו עליו בארץ ובמסעות לארצות-הברית, כאילו הרוק הלבן יהיה מסוגל להכיל את המחאה המזרחית, השחורה), ובוחר בהצטמצמות פנימית וחיצונית, המתבטאת גם באורכם של השירים ובמספרם, ובעיקר בקצב האיטי יותר של הנשימה בין שיר לשיר, ובין מילה למילה, הצטמצמות העושה טוב עם יכולתו ליצור קשר הדוק יותר בין תוכן וצורה. בין הספרים מתגלה גם פער תודעתי בין השאלות שהעסיקו את שמואלוף לפני חמש שנים, לבין אלו המעסיקות אותו כיום (ובהקשר הזה השיר "גלות מזרחית מקומית" הוא יוצא דופן). בזמן שעבר בין יציאת שני הספרים כבשה הפוליטיקה את האישי, אחרי שכבר הוכרז כי האישי הוא פוליטי, והיא בתורה אפשרה ליצור מרחב חדש של אינטימיות, שבו הלב יהיה מסוגל לדבר על כל הנושאים אותם שתק בספר הקודם, אותם שותקת עיקר השירה הישראלית הצעירה.

שמואלוף מסמן בספרו החדש דרך של חיפוש אחר פואטיקה מזרחית, פואטיקה שאינה מזרחית רק במובן הפוליטי, במחאתה על מצב חברתי-כלכלי-תרבותי, פואטיקה שאינה רק ציפוי דק של מאגר סמלים מצומצם של המזרח המצויים בתחום אוצר המילים המערבי, כגון המאכלים, הקללות, אלף לילה ולילה, העַרַאק, העוּד ואוּם-כּוּלְתוּם, פואטיקה מזרחית שאינה מתקשרת עם עצמה רק דרך ההוגים הפוסט-קולוניאליים מן העולם השלישי הפועלים במערב. שמואלוף שואל:

"מַדּוּעַ בְּרָכָה סֶרִי וַחֲבִיבָה פְּדָיָה לֹא נִפְגָּשׁוֹת

בְּעֶדְנָה אֶל מוּל תֵּבָה סְתוּמָה

מַדּוּעַ שֶׁנְהָב – שִׁטְרִית – שׁוֹחַט לֹא נִכְנָסִים לְחֻפַּת

שִׁירַת הַמִּזְרָחִיּוּת הַפְּזוּרָה עַל

רִצְפַּת הַדִּכּוּי כְּמוֹ כּוֹס שְׁבוּרָה

שֶׁכָּל חֲלָקֶיהָ נוֹצְצִים…"

(עמ' 18, "ליצור אסתטיקה מזרחית")

שמואלוף שואף לאחד בין החלקים השונים של המזרחיות ולהכניסם תחת "חופת שירת המזרחִיוּת", אבל המזרחיות אולי אינה אחדות, והבקשה ליצור "אסתטיקה מזרחית" עדיין חזקה יותר מקיומה הממשי של אותה אסתטיקה, והרמזים הפזורים הדוקרים המכוונים אל אותה אסתטיקה הם זכוכיות שבורות, ואיך יפגשו שוב זכוכיות שבורות ליצור כוס שלמה.

שמואלוף יוצא כנגד השירה המבקשת לשמור על ניקיונה ולהסתגר במרחב סטרילי א-פוליטי, מרחב תרבותי העוצם עיניים מול המציאות הלא תרבותית:

"בְּעֶרֶב הַשִּׁירָה בִּקְּשׁוּ מִמֶּנִּי לִהְיוֹת תַּרְבּוּתִי

לְסַפֵּר מַדּוּעַ הִגַּעְתִּי לַשִּׁירָה

מִבְּלִי לְסַפֵּר עַל מִלְחֶמֶת הַמִּלִּים

מִבְּלִי לִשְׁזֹר אֶת חֲרוּזֵי הַגִּזְעָנוּת

כְּמוֹ לְאַרְגֵּן עֶרֶב אִגְרוּף וְלָשֶׁבֶת בַּזִּירָה

קָשׁוּרעִוֵּר"

 (עמ' 25, "מה תרבותי בתרבות?")

זה לא ההקשר היחידי בו הוא מרגיש כמי שמתבקש לשתוק ולא לספר על "מלחמות המילים"; בשיר פרוזאי המנוסח במקצב הסטיקרים הוא יוצא כנגד השימוש שנעשה בשואה ובזכרה כדי להסתיר, להחביא, להחניק ולהשתיק:

"אַל תְּסַפְּרוּ לִי עַל הַשּׁוֹאָה

בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם מְעַנִּים אֶת הָעָם הַפָלַסְטִינִי הַכָּבוּשׁ…

אַל תְּסַפְּרוּ לִי עַל הַשּׁוֹאָה

וְתִנְהֲמוּ בְּמִגְרְשֵׁי הַכַּדּוּרֶגֶל, כְּמוֹ קוֹפִים, בְּרֶגַע

שֶׁשַּׂחְקָנִים אֶתְיוֹפִּים נוֹגְעִים בַּכַּדּוּר

אַל תְּסַפְּרוּ לִי עַל הַשּׁוֹאָה

וְתִקְרְאוּ לָרוּסִים מַסְרִיחִים וְלִנְשׁוֹתֵיהֶם זוֹנוֹת…

אַל תְּסַפְּרוּ לִי עַל הַשּׁוֹאָה

וְתִמְכְּרוּ נֶשֶׁק דּוֹרְסָנִי לְכָל דּוֹרֵשׁ

אַל תְּסַפְּרוּ לִי עַל הַשּׁוֹאָה

כִּי לֹא בִּשְׁבִיל הַמְּדִינָה הַזֹּאת הֵם מֵתוּ"

(עמ' 40, "חרושת הישראלִיוּת")

בשיר הראשון בקובץ מכריז שמואלוף על ההסתערות, ומכין אליה את קוראיו:

"הִגִּיעַ הַזְּמַן לוֹמַר הַדִּכּוּי לֹא הִסְתַּיֵּם

הָאֲדָמָה לֹא מִזְרָח-תִּיכוֹנִית

הַזַּעַם מְבַקֵּשׁ לִכְתֹּב שִׁיר אַנְאַלְפָבֵּיְתִי

שָׁחֹר מִתּוֹךְ מְחִילוֹת לְבָנוֹת

מִלִּים נִקְרָעוֹת בַּכֶּלֶא

קוּמוּ הִתְחַבְּרוּ לַמֶּרֶד בַּשָּׂפָה

אֲנַחְנוּ קַמְנוּ

בֵּין חָרְבוֹת הָאוֹתִיּוֹת הַגִּזְעָנִיּוֹת שֶׁהִקִּיפוּ אוֹתָנוּ

בְּמַעְבָּרוֹת לֹא מְנֻקָּדוֹת

אֲנַחְנוּ הָעֶבֶד וְהַשִּׁפְחָה שֶׁל הוֹמֵרוּס וּבְיָאלִיק

קוֹרְאִים מִזְרָחִית, כְּנֶגֶד וּמֵעֶבֶר, סוּג שֶׁל

אֶ פְ שָׁ ר וּ ת  שְׁ לִ י שִׁ י ת  לַ שִּׁ י רָ ה"

 (עמ' 7, "וזה לא ציטוט, זה אות צורב על צווארי")

אבל קשה לכתוב שירים אנאלפביתיים, ולמרות הרצון הבוער להכריז על אנאלפביתיות כנגד האותיות הגזעניות, בשיריו של שמואלוף בולטת הקריאה האקדמית בכתבי הוגים מזרחיים כיהודה שנהב, אלה שוחט וסמי שלום-שטרית, וההיכרות עם פוקו ודרידה.

דילמה זאת, של ייצוג המזרחיות, קיימת לא רק בשירה, אלא גם בפרוזה, ואפילו בפוליטיקה (וראו מקרה "הקשת הדמוקרטית המזרחית" וחוסר הצלחתה לייצג המונים); התרבות המזרחית אשר קדמה למדינת ישראל היא תרבות עשירה, אשר כללה בתוכה רכיבים אלטיסטיים רבים, ויעידו על כך אוצרות שירתה המורכבים אשר הוסיפו להתפרש ולהיכתב עד המאה העשרים; בארץ נתפסת העילגות כמייצגת את המזרחיות על-ידי הלא-מזרחיים, תפיסה אשר הופנמה על-ידי חלק מן המזרחיים (ולמשל מרבית הסטנד-אפיסטים המזרחיים), ומשמשת את חלקם למחאה אנטי-ממסדית ואנטי-אלטיסטית בעלת עוצמה גדולה (וראו ספריהם של דודו בוסי וקובי אוז, והמקרה הייחודי של ספרה החדש של שרה שילה, "שום גמדים לא יבואו").

אחד מניסיונותיו של שמואלוף להתרחק מן המזרחיות האקדמית נעשה דרך הכנסת העברית המזרחית הפופולרית, "כַּפָּרָה… מֹתֶק… נְשָׁמָה" (עמ' 12, "לא"), ודרך הכנסת השפה המזרחית האחות, הערבית המדברת על "שהידים" בטלויזיה, ואילו בבית "אִמָּא שֶׁלִּי מְדַבֶּרֶת עִם סָבָתִי בַּשָּׂפָה / הָעִירָקִית" (עמ' 35, "בין אום-כולתום לבין אמי"), הערבית שחדרה אל העברית במסווה של סלנג ואומרת: "אַשְכָּרָה… בְּדָלָק… עָיוּנִי… פָאדִיחָה" (עמ' 12, "לא"). אבל אין בכך כדי לפתור את הפיצול שבין האקדמיה לבית, ובין הרגע בו "שירה מזרחית דיברה על זהות", והרגע בו "זהות מזרחית כתבה שירה" (עמ' 23, "ערב שירה אשדודית, במרחב של סמי שלום שטרית"). כ"אקטיביסט שירה" (עמ' 17, "ברכת יום ההולדת של אקטיביסט שירה ידוע") ופעיל תרבותי (שמואלוף הוא דוקטורנט לספרות עברית, עבד ב"קשת הדמוקרטית המזרחית", וכעורך כתב-העת "הכיוון מזרח", ומפרסם מאמרים רבים), שמואלוף נמצא בין המקום המדבר על "זהות מזרחית" קיימת, אשר כותבת שירה ואשר יש לתבוע את כניסתה לתוכניות הלימוד הממלכתיות, לבין המקום המודע של ניסיון לכתוב זהות מזרחית חדשה דרך השירה.

המתח הזה הוא בעל היסטוריה, מכיוון שהזהות הנקראת מזרחית היא ילידת מדינת ישראל שלאחר ההגירה, בה נצרפו יחדיו קבוצות רבות לא-אשכנזיות, אשר חלק גדול מהן היו דוברות ערבית, וכמעט כולן ילידות העולם המוסלמי (אבל לא כולן, למשל יוון, בולגריה, הודו, ומאוחר יותר אתיופיה); מלכתחילה הזיהוי של הקבוצות הללו כמסגרת אחת, למשל בכינוי עדות המזרח, היה חיצוני, ונעשה על-ידי אשכנזים, ורק לאחר מכן הפך להגדרה עצמית עם הכינוי מזרחים (ובהקשרים שונים כיום יהודים-ערבים). מבחינה זהותית-תרבותית היו דברים משותפים לחלק מן הקבוצות הללו, אבל גם פערים עצומים; אנשים כמו הסופר סמי מיכאל מעולם לא הסכימו לקבל על עצמם את ההגדרה מזרחיים, והעדיפו על פניה את ההגדרה המצומצמת יותר (במקרה שלו עיראקי), וראו רק את הדיכוי הכלכלי והתרבותי אליו נקלעו קבוצות אלו בארץ כגורם משותף, שהוא יותר פוליטי מתרבותי. אבל החוויה של בני הדור השני והשלישי בארץ, בשוליים הגיאוגרפיים, הכלכליים והחברתיים של ישראל, ומתוך חוויית זרות עם המרכז הישראלי, יצרה מכנה משותף רחב יותר לחלק גדול מן המזרחיים, אשר בתוכו התפתחה תרבות מזרחית ישראלית ייחודית, שקלטה אלמנטים שונים מן הקבוצות המזרחיות השונות, במעין כור היתוך פנימי בתוך כור ההיתוך הישראלי הרחב (ושמואלוף מבטא שילוב זה גם במתח שבין שני שמות המשפחה בכותרת הספר, בין הקהילות השונות המרכיבות את משפחתו).

אחד הפתרונות של שמואלוף למתח שבין הישן והחדש בזהות המזרחית (והשילוב ביניהם בפרוייקט "השבת עטרה ליושנה"), הוא בבניית שושלת משוררים מזרחיים, אשר מצד אחד שותפים בזיכרון העבר התרבותי המזרחי, ומצד שני מכוננים יחד את הזהות המזרחית החדשה בעמידתם כנגד המרכז הישראלי האנטי-מזרחי, בייצוג השתיקה וההשתקה בתוך המשפחה המזרחית הנשברת, בעיצוב מקומם בין הערביות ליהדות, בין המזרחיות לאשכנזיות, בין הדתיות למסורתיות ולחילוניות. השושלת הפואטית של מתי שמואלוף מתחילה במובן הזה בארז ביטון של "מנחה מרוקאית", וממשיכה דרך ברכה סרי, סמי שלום-שטרית (ודרכו השירה האמריקאית השחורה) ומואיז בן-הראש ("קינת המהגר").

            האם כל משורר מזרחי כותב שירה מזרחית? האם כל משוררת אישה כותבת שירה נשית? כן ולא. כן, כי בסופו של דבר אין דגם אחד של שירה מזרחית (או שירה אשכנזית), של שירה נשית (או שירה גברית), וכל יוצר חדש הבא מתוך הקהילות הללו מגוון את הדגמים הקיימים. אבל גם לא, כפי שמדגים שמואלוף בבחירתו להתייחס בעיקר לשושלת המזרחית המודעת למזרחיותה של שירתה, ולא למשוררים מזרחיים אשר "הִשְתַכְּנְזוּ" ואין בתוך שיריהם מקום רב ל"מזרח" (הבחנה שהיא בעייתית כאשר קשה מאוד להגדיר מה הוא אותו "מזרח" ומה הוא בדיוק ה"מערב" העומד מולו).

שירתו של שמואלוף אינה עומדת לבדה, ואין היא מבקשת לעמוד לבדה, כיצירה בודדה, בשדה השירה. שמואלוף מבקש לשוחח עם השושלת הספרותית המזרחית הקודמת לו, ולהרגיל את הקהילה הספרותית הקיימת לקריאה באותה שושלת, ולקריאה בו כהמשכה של השושלת; שירתו מבקשת להיקרא על-ידי משוררים, ותיקים וצעירים, כדי להעניק להם כלים למחשבה מחודשת על השירה, וכדי לקדם את הניסיון של יצירת פואטיקה מזרחית חדשה-ישנה; ושירתו מבקשת להיות שותפה ביצירתה של קהילה מזרחית, פיוטית ופוליטית.

הויכוח הישן-נושן על השירה, האם היא אסתטיקה לשם אסתטיקה, או שיש בתוכה גם מקום לשאלות של אתיקה, מעולם לא הוכרע. וכדאי, לדעתי, להאזין לקריאתו של שמואלוף ליצור קהילה ספרותית אשר אינה אדישה למה שקורה מחוץ לבתי-הקפה; כן יש טעם בקריאתו ליצור קהילה ספרותית מזרחית של סופרים, משוררים, מבקרים וקוראים הקוראים אלו את אלו, ומנסחים אגב קריאתם וכתיבתם פואטיקה מזרחית חדשה-ישנה, אולי פואטיקות מזרחיות רבות.

 

ביקורת זאת התפרסמה לראשונה בגרסא קצרה יותר באתר האינטרנט של קבוצת "כתובת" בירושלים.

לאחר מכן היא התפרסמה בעתון 77, גליון 315, חשון תשס"ז, אוקטובר 2006.

הבלוג של מתי שמואלוף באתר רשימות:

 http://www.notes.co.il/mati