על "אי-אהבה" של קרן קוך

ספר שירים ראשון של משוררת צעירה, או משורר, אפילו כזה אשר ראה אור בהוצאה מכובדת (בה לא נדרשים הכותבים להשתתף במימון ספרם), אפילו כזה אשר זכה בפרס שרת החינוך לספר ביכורים, כמעט וודאי שינוע במהירות מן הדפוס לימים מעטים על מדפי הספרים במעט חנויות, ואחר ישוב ויחבא במחסנים, אחרי שראה מעט אור וקוראים. ומן המחסנים יצאו הספרים טיפין טיפין, כשתיקח אותם המשוררת עמה לערבי הקראת שירה קטנים הפזורים ברחבי הארץ.

 

משוררת אשר לא מאומצת על-ידי אחד ממבקרות הספרות הנחשבות ומוכתרת על-ידה כקול הבא של הספרות העברית (ומתי זה קרה לאחרונה?), משוררת אשר אף אחת מבין העורכות של מדורי הספרות הנחשבים בעיתונים היומיים לא בוחרת להציב את שיריה חדשות לבקרים בראש גליונותיה, מה הסיכויים שתתגלה לקהל הקוראים הרחב? במוספים הספרותיים לא מספיקות להתפרסם ביקורות, ולוּ קצרות, על כל ספרי השירה  (הרבים) המתפרסמים בארץ מדי שנה, וכאשר מישהי קונה ספר שירה לאהוב לבה, היא תעדיף לרוב לקנות ספר "בטוח", של יהודה עמיחי, לאה גולדברג, רוני סומק, אגי משעול, או של משורר מתורגם.

 

שירה חדשה, זאת שלא נכתבת על ידי אחד מאותם שבעה או עשרה משוררים בעלי-שם בארץ, המצליחים לכסות במכירת ספריהם את עלות הוצאתם, מתגלה כמעט אך ורק במפגשים המקריים עמה, ככל שהם אפשריים, בין מדפי חנויות הספרים והספריות, ובדפדוף בכתבי-העת הרבים לשירה, כמו שבו, כרמל, חדרים, הליקון ומשיב-הרוח. והיא מתגלה במלוא תעצומותיה במפגשים האינטימיים עם המשוררים הקוראים משיריהם בפסטיבלים הגדולים והקטנים, ובעיקר בערבי השירה האינטימיים בבתי-הקפה. במקומות מפגש אלו, בהם הקהל גם הוא מורכב לרוב מכותבי שירה, נשמע קולם של המשוררים הצעירים, וספריהם נקנים, אומנם בכמויות קטנות מאוד.

 

       המפגשים הלא-מקריים היחידים האפשריים, כמעט, עם ספר שירה חדשה, הם כאלו המתחילים מהכרת המשורר עצמו. וכך יוצא, בארץ כל כך קטנה ובה קהילה כל כך מצומצמת ו"צפופה" של שירה, שמבקר השירה מכיר כמעט תמיד באופן אישי את המבוקר, כותב השירה. אני הכרתי את קרן קוך ואת שירתה לפני מספר שנים, כאשר למדנו שנינו יחדיו בכיתת השירה הערבית-עברית של הליקון. פעמים רבות שמעתי אותה מקריאה את שיריה, ועתה יוצא ספר שיריה הראשון, "אי-אהבה", ויודע אני כי לולא הכרתי אותה, לא הייתי זוכה שיפול לידי ספרה.

 

אי-אהבה, אותו מקום שאין בו אהבה, או אותה פיסת יבשה בלב ים אשר דווקא בה שוכנת אהבה, ובתוכו שישים ושמונה שירים, חלקם קצרים וחלקם מעט יותר ארוכים. והשירים הללו הם מסע של אישה צעירה פנימה והחוצה בין מחוזות זיכרון ושכחה, בין אהבה וכמיהה לאהבה, בין המשפחה, העיר ומעשה כתיבת השירה, ובין הנשיות בהשתקפויותיה השונות. קרן קוך מבקשת לעצמה מקום בין לבין, בין המרחק לקרבה, בין הבדידות לשיתוף, בין החורף לקיץ, בין כסה לעשור, בין השמים לארץ, בין היבשה לים, בין השקט לרעש, בין שני שמותיה. היא מבקשת שטח הפקר בין המקום בו היא נמצאת למקום האחר, המדומיין, ובין היום ללילה היא מבקשת זמן ביניים להתקיים בו, כי המרחב הברור מסרב פעמים רבות לשירה. ויש מקום כזה, לפחות בשירה, מקום בו "ערב עדיין לא בא / יום כבר לא כאן" (38). אבל זהו זמן מסוכן, כי בין שאון היום לדומיית החושך, אחרי ששקעה כבר שמש אחת והזמן עוצר, ידוע רק כי קרוב לבוא לילה, ולעומת זאת "אין לדעת אם תבוא השמש האחרת" (שם).

 

הקול הדובר בשירים, אף-על-פי שהוא נודד בין שתיית אספרסו ב"כיכר המדחיקים הלאומית" (72) לבין נמל חיפה, ובין "שדותיו המעורפלים של התנ"ך" (50) לבין גבר המקריא לאישה שיר של חלפי והיא מבינה פתאום "שערךָ לבן ואני לא ראיתי אותו מלבין. / במצח שלך קמטים ולא הכרתי אותו אחרת" (58), הקול הדובר הוא הדמות הראשית בשירים, ומסמן את הדרך שעשתה המשוררת בהכרת עצמה והכרת העולם.

 

הספר נפתח ברצון הבלתי-ממומש, אולי אף הבלתי-אפשרי, לפִענוח עצמי; המשוררת מחפשת את "המכתבים של סבא, אלה שאינם, אלה שדרכם תפוענח אני… אלה שנשלחו אל סבתא, שחיכו לה בקרנות רחוב, / שדיברו אליה בשפתו של הַיינֶה… שחלמו למען שניהם / חלומות בהירים בתוך צפיפות של חיים מתחילים, / שדרכם לא תפוענח אני" (5). דומה מתוך הדברים הללו כי ספרה של קרן קוך הוא במובנים רבים סוג כזה של מכתבים, אל עצמה ואל אחרים, מכתבים שלא נשלחו אך התקבצו בכריכה אחת, ועתה הם ממתינים לפענח אותה, ואולי יוכלו יום אחד לפענח את חיי צאצאיה, אם יפלסו "דרך חשאית על גבי פסי הרכבת של הזמן, / מבעד למערות המזדקנות ואובדן הזיכרון / ואובדן האדם" (שם).

 

אבל ידוע לפניה כי המילים אינן רק גילוי ודרך לפענח, אלא לפעמים ההפך הוא הנכון והמשוררת "נגרעת מתוך המילים הנאמרות / בגופי" (9) בזמן ש"הצל הוגה מונולוגים עבותי ענפים" (שם). בהתלבטות שבין גילוי להסתרה המשוררת לעיתים "בוחרת להישאר עלומה לָעולם ולעצמי, / רוכנת מעבר לחלון לחפש עינים וצונחת / צורחת כמו משוגעת ותיקה שיודעת לצרוח" (37). אבל הצרחה אינה נשמעת, והשירה כואבת את העדר ההקשבה, יודעת כי "מחפשי המילים עוזבים את הבית הזה" (שם). המשוררת אינה יכולה להישאר כ"צופה בעינו של עולם", מתבוננת מחלונות, היא זקוקה לדיאלוג עם אוזניים אנושיות, פונה החוצה ומבקשת: "תשאל אותי אם יש בי חיים… תשאל אותי שוב / כמה עצובים אנחנו כמה שמחים" (שם).

 

בשיר "מהחלון הגבוה ביותר", בו מתכתבת קרן קוך עם המשורר הפורטוגזי פרננדו פֶּסוֹאָה, לו היא קוראת "שחקן הכאב שלי" (40), מצטיירת התלבטותה בין הפנים לחוץ, ובין המשורר כ"צופה בעינו של עולם" לבין הצורך בקהל אוזניים קשובות. היא מספרת על דיאלוג בינה לבין פסואה: "אני שואלת אותו אם נגע אי פעם באישה. / הוא מרים אלי מבט שואל ואומר / שידיו לא מצליחות להתרומם מן הדף. בזמן הזה – השעון נוקש בחדרי – / אני שואלת אותו – "ראיתָ בָרחוב את דמותי?" / 'לא. את כאן איתי. בחדר'. ואינני יודעת מי ענה לי" (שם). בחלקו השני של השיר נודדת קוך מן המפגש עם המשורר הנערץ פנימה, ומסבירה איך שונה כתיבת השירים שלה מכתיבתו של פסואה, היא לא נשארה בחדר רוכנת מן החלון, כי "לא יכולתי להביט מן הפְּנִים אל הדמויות שבחוץ, / נאלצתי לצאת לרחוב ולגעת / בהן" (שם).

 

דומה שבהבדילה עצמה מן המשורר פסואה נוצרת גם הבחנה בין שירה גברית לשירה נשית. בשיר בשם "נגר" מתואר "איש יושב-בית רועה שירה" (עמ' 41), מתבודד מסוג פסואה של השיר הקודם או שפינוזה, אדם הנמצא בין ריח נפטלין ומחשבות סותרות, אדם המדקלם שירה כשבפיו טעם חמוץ-מריר: "רוחו אחוזה מסמרות / נועץ פטישים חדים בִגרונו / משסף לנסורת עץ חי / מייצר צורה חדשה / ורוכן לפניו / לנוח. / כמו בִתפילה / ממלמל מילים מתוקות קיימות, זכורות / ושב אל עצמו לעת ערב" (שם). השירה, או לפחות השירה הגברית, מדומה למלאכת נגרים, לתפילה, והיא בדידות קשה שראשיתה נטישה: "לא טוב שנוטש אדם את עצמו, / רע מזה שנוטשים אותו" (שם).

 

המשוררת מבקשת להתרחק מן המקום הקשה, הנשרף, המעורר את הדמעות לנטוף "דרך שני חלונות העיניים" (12), המביא את המשוררת לחפוץ "להתרחק / עד לַמקום בו צבע השמים הוא צבע האדמה" (שם), ולהתחיל לראות את המקום בו נוגע אור בחושך, המקום האופטימי "בו האוקיינוסים מתחברים לנקודה תת קרקעית עלומה משוגעת" (13), שהוא אולי מקום אהבה. מן המקום ההוא, או לפחות מתוך ידיעת קיומו יכולה המשוררת להודיע: "דע לך שיש בי סוף לַכאב… דע לך אישה של טעם מתוק / זה טעמי / אושרי כבר קרא לי / לי – סוכריה של אושר / פינות משוגעות בי וצריחות של שחפים / חכה לי" (שם). ה"חכה לי" העומד לבדו בסוף, מעציב את האושר שלרגע נגלה בטעם אישה מתוק, מטעים את המילים כולן בטעם ההמתנה, התכוננות לקראת ולא קיום ממשי בהווה.

 

אל הקיום הממשי של העולם הזה מעידה המשוררת בפני עצמה כי היא קשורה בהרבה חוטים נרקבים, וביניהם: "קשריךְ עם המדרכה, הבניינים, הסיגריות המרעילות נשימתֵךְ, / עוד מאפרה מתרוקנת אל גוף העולם הזה… חוטי הזיכרון שערבבו אמת שקרית בשקרים רווי אמת, / חוטי געגוע. // באיטיות לא מחושבת את פורמת קשרים הכרוכים סביב עצמותיךְ… קשרי המילים שלךְ" (35). המילים אם כן, בסופו של דבר, אינן שחרור מן העולם אלא דווקא חיבור אליו, כמו גם הזיכרון האישי, הקשור בשקר, באמת ובגעגוע.

 

והקשרים הללו, אשר אינם מאפשרים את הניתוק מן הזמן הזה והמקום הזה למרות השאיפה אל קיום אחר, אינם מאפשרים למשוררת ללכת ולכתוב בלי לגעת בפוליטיקה, במובנה הפשוט ביותר, זאת הנוגעת בכל. כי דומה שאנו עומדים במקום אחד בַזמן כבר זמן ארוך, בלי לזוז, זמן חורבן בו היהודים, שמוחמד נביא המוסלמים כינה אותם פעם עם הספר, הופכים אט אט להיות עם הארץ. ובשיר המתקרא "בין כסה לעשור" ומתכתב עם הפיוט "ונתנה תוקף", מספרת המשוררת: "בזמן אחד במקום שונים… אדם מתהפך בַלילה מפנימו אל חוּצוֹ… ולמעלה נכתבים גורלות… עם שלם משחזר היסטוריה / של חורבן ושל מלחמה ושל זעם / מי ישקוט ומי יטרוף / לאישה אחת חסרה אהבה / לעם שלם חסרה / לשני עמים חסרה… מי יחיה ומי ימות / אנשים צועקים זה על זה כאילו המוות הוא קיר ביניהם… מי ברעב ומי בצמא / והצמא הורג את כולנו ממילא, / והרעש הורג את כולנו ממילא, / והחרב ממילא" (76-77). קרן קוך מזמנת את שאול המלך באירוניה גלויה לחזור ולמלוך עלינו: "אח, שאול, זקוקים לך כאן, / בארץ המלחמות / זקוקים למלך משוגע. / כאן נולדים ומנצחים רק מלכים שפויים – / אנחנו, משתגעים לאיטנו, / נלחמים מלחמות הגיוניות… זקוקים לך כאן, / נמקים בשפיות הזו / של המלחמות הצודקות" (49).

 

חלקו הראשון של הספר מוקדש לסב, אבל דווקא בחלקו השני נמצאים שניים מן השירים היפים ביותר בקובץ, הנוגעים בסבתה ובסבה של המשוררת. באופן מפתיע מתארת קרן קוך את סבתה כ"ברבי סבתא", תיאור מכמיר לאישה אשר "הולכת וקטנה ומצטמקת / פונה פנימה ופניה פני תינוקת. / מפעם לפעם עיניה שורטות את העולם / ואז תשוב אל עולמו המתוק של המורפיום" (42). האישה שהיתה סבתא והצטמצמה למימדי ברבי לבסוף "נעלמת ואיננה / שוכבת מתחת תלולית עפר גדולה ממנה / שברי פרחים נאספים באור שקיעה רך / מביאים לה יופי שלא ידעה לראותו" (שם). גם הסב מתואר דרך עצם אחר שאינו הוא, הוא ההתבוננות בתצלום, ועל-כן יכולה קרן לומר "סבי נפטר היום וסבי לא נפטר מעולם. / פניו מביטים בפנַי / והם פנַי. / הכלב שבתמונה איננו, / איננה זו שצילמה. / אין הרחוב בו אנו עוברים: / כובע הקסקט על מצחו, / פעימת אהבתו / חַיַי." (43).

 

כך השירים נוגעים במקומות רבים בחיינו ובחייה, הופכים למכתבים אשר יאפשרו לנו לפענח את המשוררת ואת עצמנו. ואני, נדמה לי שרק בעבור משפטים כמו: "יום שלם נמשך הרבה מעבר ליכולתו… אדם נידון להילוך איטי ברחוב מהיר" (68), כדאי לקרוא בספר. לא לי להכתיר כתרים בראש משוררות ומשוררים, גם אני ניצב בראשיתה של דרך ארוכה. בסקירה קצרה זאת ביקשתי רק להצביע על בת-קול שלטעמי יש בה ייחודיות רבה, כנות עמוקה וקסם לבלבל בין החוטים הקושרים את כולנו לעולם הזה. וכל אלו סיבות לרכוש ספר שירה חדש לפני שהוא נעלם במחסנים, להפוך ולהפוך בו, להיות אוהבים לו ונאהבים על ידו.

 

פורסם במקור, בגרסא קצרה, ב"תרבות וספרות" של הארץ, ב-4 בנובמבר 2005, תחת הכותרת "עלומה לעולם ולעצמי":

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=640845&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת שירה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על על "אי-אהבה" של קרן קוך

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s