צמאון בארות: ראיון (א) – עמרי הרצוג

אני מצרף כאן ראיון שערך עמי עמרי הרצוג לאחר צאת ספר שירי, "צמאון בארות".

הראיון הופיע בגרסא מקוצרת, תחת הכותרת "האויב שבפנים", באתר ynet, ב-29.2.2008:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3512485,00.html

ובגרסא ארוכה באתר "קדמה", ב-7.3.2008:

http://www.kedma.co.il/index.php?id=1764&t=pages

 

כאן קודם הגרסא הארוכה ואחר-כך הקצרה (כמובן שלא מומלצת הקריאה בשתיהן גם יחד, אלא כדאי לבחור באחת מהן):

 

גרסא א' (ארוכה):

 

ספר שיריו הראשון של אלמוג בהר, "צמאון בארות" (עם עובד), עוסק במושגים של זיכרון ושיכחה, גלות והגירה, עבריות וערביות. הוא עוסק במרחב פנימי של תשוקה, זיכרון וחלום, ובה בעת גם בסוגיות שחורגות מהפרטי אל הכללי: בזהותם של בני מהגרים; במסורת היהודית ובמיקומה באקלים הפוליטי, הלשוני והספרותי של ימינו; בחשבון הנפש שמתנהל אל מול העבר האישי, המשפחתי והלאומי. השירה של בהר משתמשת בווידוי האישי על מנת לברוא עולם שחורג ממנו, ועולם זה מסרטט הוויה רדופה, אך גם אוטונומית ונועזת, שנותנת קול לשירה ישראלית מסוג אחר, שקולה לא נשמע כמעט: שירה ישראלית נטולת עמדות מוקדמות, שבוחנת את עצמה, את מקורותיה ואת לשונותיה ויוצרת עמם דיאלוג אינטימי.  

 

"משורר אוסף עצמו שנים במגרות ביתו / בונה לו אילנות יוחסין של מילים / מדבר עם ליבו על כל מה שקיים בגוף / אבל חסר במחשבה, על כל מה שקיים במחשבה / אבל חסר בגוף. והאצבעות משיחות ביניהן / על הגלות הארוכה, זאת שנולדה בשירים", כותב בהר על האופן שבו המחסור מניע את ההשראה ואת השיר. "צמאון בארות" הוא מסע פואטי מעורר השראה ומרגש, משום שהוא נובע ממחסור ולא משפע, ולטעמי הוא מהווה אבן דרך בשירה הישראלית של ימינו.

 

בהר, 29, גדל ברעננה, ובשנים האחרונות מתגורר בירושלים. הוא מורה ומחנך בבית ספר "קדמה" בשכונת הקטמונים, ומשלים את לימודי התואר השני בספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. פרסומו הראשון היה כשזכה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" עם הסיפור "אנא מן אליהוד", שזכה להדים רבים, תורגם לערבית ופורסם בכתב העת הספרותי המוביל במצרים, "אל-הילאל". קובץ סיפורים שנושא את שמו יתפרסם עוד כמה חודשים בהוצאת בבל. בהר מפרסם רשימות על ספרות, סיפורים, נובלות ושירים בעיתונות היומית ובכתבי עת.

 

בספר בולטת מאוד הנוכחות של העבר, גם ההיסטורי וגם המיתולוגי. אתה מתכתב עם דור האבות האישי והלאומי, עם עתיקותה של ירושלים, עם המסורת שלך ושל משפחתך, ואתה כותב: "זיכרון הוא קרע בבשר ההווה". מה מקומה של השירה בתווך שבין עבר להווה?

 

השירה הגדולה של העבר היתה האפוסים, שמערבים בין היסטוריה למיתוס. היסטוריה היא חלק בלתי נפרד מהשירה, משום שהזיכרון שהיא משקפת הוא הכרחי לאדם, מהתנ"ך ועד ימינו. ההיסטוריונים לקחו את האפוסים מהמשוררים, וכיום כבר לא כותבים היסטוריה בשירה. אבל מה שנותר, השיר הלא-אפי, שכבר לא נותן תמונת עולם שלמה ולא יוצר רצף מלא בין האני לעולם, מאפשר להבחין בקרעים שבזיכרון, בחסכים של תמונת העבר. בשירה הגדולה יש עיסוק אינטנסיבי בקרעים הללו – קרעים אישיים, משפחתיים, דוריים ובין-דוריים; הקרעים שבין הסיפור שלי והסיפור הגדול יותר של הלאום או של הדת, בין הביוגרפיה הקטנה שלי ושל משפחתי שלי לבין ההיסטוריות הגדולות. לפעמים ההיסטוריה הקטנה עומדת מול הגדולה ומשמיעה את קולה, כמו בשירה של ארז ביטון, ולפעמים היא נדרסת על ידי ההיסטוריה הגדולה – כמו אצל פאול צלאן. אבל המשא ומתן שבין הפרטי לכללי, בין הסיפור האישי והסיפור הכללי תמיד יצר שירה גדולה.

 

יש לדעתי בקשר שבין ההיסטוריה לשירה משהו יהודי מאוד, שמתבטא בציווי על הזיכרון, בציווי של "והגדת לבנך". שמירת הזיכרון לאורך שרשרת הדורות קיימה את היהדות, והשימוש במיתוסים הראשוניים של היהדות בתוך קולות שנכתבים בהווה הוא חלק מהיצירה היהודית ככלל, וגם מהיצירה שלי. הכוונה היא לא לכתוב את העבר היהודי מחדש, אלא לערבב את הזמנים, לערבל את ההיסטוריות, לשלב את הטקסטים היסודיים – מקרא, מדרש, פיוט – עם הקולות של ההווה.

 

יש מימד של נוסטלגיה בכתיבה שלך, ואתה כותב ש"שירה היא הגירה פנימית של מילים, היא הליכה ארוכה של הלב הרחק מעצמו". נדמה שאתה מבקש להגר אל העבר.

 

באחד השירים שלא נכנסו לספר אני כותב "לא לפחד לומר את המילה נוסטלגיה, לא לפחד ללחוש געגועים". נוסטלגיה היא לא מילה גסה, גם לא בכיינות ביחס לעבר – אלו מילים יפות בעיניי. יש מקום לנוסטלגיה, כל עוד עושים בה שימוש נכון. אחד הדברים שלא מאפשרים לנו לראות את ההווה כשלם הוא הנטייה שלנו לראות את העבר כשלם. אנחנו מדמיינים את העבר כהרמוני, ולכן אנחנו חווים נפילה בהווה: אנחנו מדמיינים את החיים בבגדד לפני מאה שנה כשלמים, ולכן החיים שלנו כיום פגומים. אבל זה לא נכון: גם העבר היה קרוע. אם נספר על הקרע של העבר נוכל לראות בפרספקטיבה אחרת את ההווה שלנו. הרבה פעמים מבקשים מהשירה המזרחית להיות "אותנטית", בודקים האם היא אותנטית מספיק. אני לא מתעניין באותנטיות, משום שאני כותב על  החיים שלי, ואין לי חיים אחרים. יש לי היכרות עם העבר שלי, ורצון להכיר את המורשת הרוחנית של היהדות, של המזרח, של הערביות. אבל זו לא תהיה היכרות שלמה, והיא לא יכולה להיות כזו, היא גם מעולם לא היתה כזו, באף דור.

 

אתה כותב: "הערבית שלי אילמת / חנוקה מן הגרון / מקללת את עצמה / בלי להוציא מילה". אילו יחסים אתה מנהל עם השפה הערבית?

 

היחס שלי לערבית השתנה עם הזמן. אני זוכר שבגן שאלו את כל הילדים מאיפה ההורים שלהם הגיעו, ואני אמרתי שאמא שלי באה מעַרַבְּיָא. השתמשתי במילה מופשטת, במרחב שמסמל את כל הערביות. הערבית היתה נוכחת בבית שלי כילד: ההורים של אמי, הדודות שלי, דיברו ערבית ביניהם. ידעתי מילים בסיסיות כילד: אשלונכּ (מה שלומך בערבית עיראקית), כמה קללות. הערבית הופיעה כמחסור כשהייתי בצבא. התחלתי לבחון מה המורשת שהועברה לי ומה המורשת שאבדה. זה קרה במקביל לכתיבה הבוגרת שלי: הרגשתי שחסרה לי היכרות עם טקסטים יהודיים, הרגשתי שחסרה לי הערבית. כשעברתי לירושלים, התחזק הצורך בערבית. היה לי חשוב לבטא ע', לשלוט בהגייה הזו ולסגל אותה. כתבתי כמה סיפורים שעוסקים בקשר עם התרבות הערבית, והרגשתי שהלכתי את המקסימום ללא השפה הערבית, ולכן כתבתי על המחסור בה, על המחסור במקורות הערביים שלי. התחלתי ללמוד ערבית כדי לשחרר את הכתיבה שלי מהצורך לכתוב שוב ושוב על החוסר, מהצורך לכתוב שוב ושוב את אותו הסיפור, ובהדרגה הרגשתי שנפתחים לפניי עולמות חדשים. בשנים האחרונות עבדתי על תרגום/עיבוד של ניזאר קבאני, ואני מסייע בעבודת פרשנות על הדיוואן של יהודה הלוי, ופתאום דברים מתחברים, דרך הערבית טקסטים נפתחים בפניי. הערבית קיימת מסביבנו – בבתי הכנסת, בתרבות הפלסטינית שמסביבנו, בשפה של הבית. היא חלק מאיתנו. 

 

ובשירים אחרים אתה כותב על החצי השני שלך, על הצד של סבך וסבתך מצד אביך, ניצולי שואה, שדוברים גרמנית.

 

בבית היתה נוכחות של ערבית ושל גרמנית, שתי שפות שהורגש שצריך להתבייש בהן מחוץ לבית. גם עם הגרמנית אני מנהל קשר, אבל מסוג אחר. קראתי את קפקא בסוף התיכון, ממש נשאבתי לתוכו, מפני שגם לו – כיהודי שחי בפראג – יש קשר בעייתי עם הגרמנית. משהו בבירוקרטיות של השפה הזו, במהלכים הבלתי-נגמרים שלה, חדר לתוך השפה שלי. וגם הזוועה נוכחת בשפה הזו, כי היחס לגרמנית משולב ביחס לגרמניה. הגרמנית היא שפה של יהודים ובה בעת שפה של אויב היהודים. אני לא אלמד גרמנית, מפני שאני חושב שאחרי השואה צריך דיאלוג פנים יהודי, ולא דיאלוג יהודי-גרמני. אם הייתי חי בסביבה שבה לא קיים הדיאלוג עם גרמניה, אולי הייתי חש במחסור שלו, אבל הגשר עם גרמניה שוקם במהירות, אפילו במהירות מופרזת. אני מתעניין יותר בערבית מאשר בגרמנית, כי זה דיאלוג שלא נוכח, יש שם עוד מה לפתור. כשמדובר על הערבית, הגשר לא שוקם, משום שהפוליטיקה שוב ושוב מחריבה אותו. למזרחים בארץ יש שאלות ביחס להיסטוריה הציונית והתרבות הערבית. אם אנחנו רואים את הערביות רק דרך הציונות, אז אנחנו נותרים רק עם מחאה ועם התנגדות. הדיאלוג הכפול– עם הציונות ועם הערביות – מאפשר להרחיב את העולם של המזרחיות בארץ.

 

אתה משוחח עם משוררים וסופרים רבים בתוך הכתיבה שלך – ביניהם מחמוד דרוויש, פרננדו פסואה, פרימו לוי, מאיר ויזלטיר, אמירה הס, ג'לאל א-דין רומי, ואפילו הסופר המקראי. איזו שיחה אתה מנהל איתם?

 

בשירת ימי הביניים העברית והערבית, יש ז'אנר של ג'וואב, תשובה, ויש גם שירי חיקוי, ובשלב מאוחר יותר התפתחו שירי שילוב. משוררים קטנים שלחו ליהודה הלוי שירים, בתקווה שהוא יענה להם באותו משקל וחרוז. הם רצו להשפיע על הסגנון שלו, ולהטביע את חותמם בשירתו. וגם אני רוצה לנהל דיאלוג עם המשוררים שאני אוהב, להיכנס לתוך השירה שלהם ולהתבסם בה. זו תנועה מסוכנת, משום שאם משתכרים יותר מדיי, אז השירה שלי תהיה העתק חיוור, הנג-אובר אכזרי. מצד אחד אני מזכיר לעולם ולעצמי את המשורר הגדול, מחזיר אותו למודעות דרך השירה שלי, ומצד שני, אני הקטן מנסה לעלות בסולם של המשורר הגדול, לאותה מעלה שלו. הכוח של השירה נעוץ ביכולת שלה לנהל דיאלוג עם שירים של אחרים, שהרי הם אלו שמעניקים מלכתחילה את ההשראה לכתוב. זו הדרך שלי להודות למשוררים שנתנו לי השראה.

 

אתה כותב שירה ופרוזה; אילו יחסים אתה מנהל בין שני סוגי הכתיבה הללו?

 

את השיר הראשון כתבתי בכיתה א', אז השיר הראשון קדם לסיפור הראשון. אבל אחר כך עזבתי את השירה וכתבתי פרוזה. עד היום, הפרוזה היא מרכז התשוקה שלי לכתוב. היה לי חלום, שהספר הראשון יהיה שילוב בין שירה ופרוזה, משום שההפרדה בין שניהם היא בעייתית. המילים עצמן לא עושות הבחנה כזו. אבל יצא שהספר הראשון שלי הוא ספר שירים, משום שבירושלים נערכו ערבי קריאה סטודנטיאליים, וזה הפך את השירה ליותר דומיננטית בחיים שלי: זו היתה התנסות ראשונה בדיאלוג עם קוראים ועם שומעים חיצוניים, וזה הרגיל אותי לרעיון לפרסם שירה. אבל הרבה שירים וסיפורים שלי מנהלים דיאלוג זה עם זה: "אנא מן אליהוד" התחיל בשיר "הערבית שלי אילמת", "אמירה בת סלימה" התכתב עם השירה של אמירה הס. לתוך הסיפורים שלי נכנסים שברי שירים, ולהיפך. הסיפור הוא השפה, ולכן הפרוזה מנהלת את הקרב הראשון, וגם את האהבה הראשונה, עם השפה, ולכן היא קרובה לשירה. מצד שני, גם בשירה יש את המקום העלילתי, יש בה סיפור. אני מקווה לטשטש את ההבדל בין הז'אנרים, אבל אולי לא לגמרי. השירה לעולם אינה ריאליסטית, היא בונה עולם שקשור בעולם החיצוני, אבל לא מייצג אותו ישירות. לפעמים פרוזה רזה מבקשת לטשטש את הגבולות, כאילו הסיפור הוא ייצוג מדויק של החיים, אבל זה שקר גמור. הנוכחות של השירה בתוך הפרוזה מונעת את האשלייה הזו, היא מרחיקה את הטקסט מהייצוג השקרי של העולם.

 

הילדים בבית הספר שבו אתה מלמד מכירים את היצירה שלך?

 

כשזכיתי בתחרות הסיפור הקצר של הארץ, הזמינו אותי להתראיין בטלוויזיה. באותו זמן חינכתי כיתה ח', ולימדתי גיאוגרפיה והיסטוריה. ילדים כמובן לא קוראים "תרבות וספרות" של הארץ, אבל רואים טלוויזיה, וכשחזרתי מחופשת הפסח לבית הספר, הם התרגשו מההופעה שלי בטלוויזיה, והם ביקשו שנקרא את הסיפור ביחד. זו היתה חוייה מרגשת: הם הכירו את המילים בערבית, את שמות הרחובות. בגלל שגם לי וגם לגיבור יש זקן, הם רצו לדעת אם הסיפור אוטוביוגרפי. מתוך הסיפור דיברנו על יהדות וערביות, על כך שהמשטרה עוצרת אנשים בירושלים בגלל שהם נראים ערבים, ובגלל המבטא שלהם, ועל אילו יהודים נראים ונשמעים ערבים, ולמה. הסיפור גרם להם לחשוב על המציאות הגזענית בצורה אחרת, להבין את המורכבות שלהם בתוכה.

 

להיות מורה זה קשה. אני מעריץ מורים שנשארים בתוך המערכת הזו עשרות שנים, ולא בטוח שיהיו לי את כוחות הנפש להישאר. החברה שלנו לא באמת מעוניינת בחינוך. האליטה לא דואגת לחינוך כי יש לה בתי ספר פרטיים, והחינוך הציבורי מתרוקן ממשאבים. יש לזה גם השפעה ספרותית: מסלולים שאין בהם בגרויות, כמו המקצועיים, תורמים להוצאת אנשים צעירים ממעגל הקריאה והכתיבה. כך לאט לאט מסתגרת לה קהילה ספרותית, שבעה, מצומצמת, תל-אביבית. זה אסון, כי הספרות העברית, מאז מעולם, מהנבואות והפיוטים בבית הכנסת, נועדה לכולם, וכולם ראויים לה.  

 

 

גרסא ב' (קצרה) – "האויב שבפנים":

 

איזה זכרונות נוצרים לכותב ששפות אבותיו – הערבית והגרמנית – הפכו לשפת האויב? אלמוג בהר, בספר שירים ראשון, מתכתב עם העבר, ונותן פתח לעתיד

 

אי אפשר להניח מהיד את ספרו של אלמוג בהר, "צמאון בארות". לא רק בגלל איכות שיריו, הרבדים שבהם והרעיונות המקוריים, אלא בעיקר בגלל המסע אותו הוא מעביר את הקורא. הוא מתכתב על שירת ימי הביניים ושירת האייקו כאילו היו דבר שבשגרה, הוא משוחח עם פרימו לוי ומחמוד דרוויש, וכל זה כשהוא רק בן 29 ומשמש כמחנך בבית ספר בשכונת הקטמונים בירושלים.

 

"להיות מורה זה קשה", הוא אומר, "אני מעריץ מורים שנשארים בתוך המערכת הזו עשרות שנים, ולא בטוח שיהיו לי את כוחות הנפש להישאר. החברה שלנו לא באמת מעוניינת בחינוך. האליטה לא דואגת לחינוך כי יש לה בתי ספר פרטיים, והחינוך הציבורי מתרוקן ממשאבים. יש לזה גם השפעה ספרותית: מסלולים שאין בהם בגרויות, כמו המקצועיים, תורמים להוצאת אנשים צעירים ממעגל הקריאה והכתיבה. כך לאט לאט מסתגרת לה קהילה ספרותית, שבעה, מצומצמת, תל-אביבית. זה אסון, כי הספרות העברית, מאז מעולם, מהנבואות והפיוטים בבית הכנסת, נועדה לכולם, וכולם ראויים לה".

 

הילדים בבית הספר שבו אתה מלמד מכירים את היצירה שלך?

 

"כשזכיתי בתחרות הסיפור הקצר של הארץ, הזמינו אותי להתראיין בטלוויזיה. באותו זמן חינכתי כיתה ח', ולימדתי גיאוגרפיה והיסטוריה. ילדים כמובן לא קוראים "תרבות וספרות" של הארץ, אבל רואים טלוויזיה, וכשחזרתי מחופשת הפסח לבית הספר, הם התרגשו מההופעה שלי בטלוויזיה, והם ביקשו שנקרא את הסיפור ביחד. זו היתה חוויה מרגשת: הם הכירו את המילים בערבית, את שמות הרחובות. בגלל שגם לי וגם לגיבור יש זקן, הם רצו לדעת אם הסיפור אוטוביוגרפי. מתוך הסיפור דיברנו על יהדות וערביות, על כך שהמשטרה עוצרת אנשים בירושלים בגלל שהם נראים ערבים, ובגלל המבטא שלהם, ועל אילו יהודים נראים ונשמעים ערבים, ולמה. הסיפור גרם להם לחשוב על המציאות הגזענית בצורה אחרת, להבין את המורכבות שלהם בתוכה".

 

מנהרת הזמן

זהו ספר שיריו הראשון ובו נשמע בבירור קול לשירה ישראלית מסוג אחר, שקולה לא נשמע כמעט: שירה ישראלית נטולת עמדות מוקדמות, שבוחנת את עצמה, את מקורותיה ולשונותיה ויוצרת עמם דיאלוג אינטימי. "בקשר שבין ההיסטוריה לשירה יש משהו יהודי מאוד", אומר בהר, "שמתבטא בציווי של "והגדת לבנך". שמירת הזיכרון לאורך שרשרת הדורות קיימה את היהדות. הכוונה היא לא לכתוב את העבר היהודי מחדש, אלא לערבב את הזמנים, לערבל את ההיסטוריות, לשלב את הטקסטים היסודיים – מקרא, מדרש, פיוט – עם הקולות של ההווה".

 

החיבור לעבר אינו זר לבהר. לאורך כל השירים עולה געגוע אל העבר. "נוסטלגיה היא לא מילה גסה", הוא מוסיף, "יש לה מקום כל עוד עושים בה שימוש נכון. אנחנו מדמיינים את העבר כהרמוני, ולכן אנחנו חווים נפילה בהווה: אנחנו מדמיינים את החיים בבגדד לפני מאה שנה כשלמים, ולכן החיים שלנו כיום פגומים. אבל זה לא נכון: גם העבר היה קרוע.

 

כשבהר היה בגן הילדים והילדים שאלו אותו מאיפה באו ההורים שלו, הוא ענה מערביא. "הערבית היתה נוכחת בבית שלי כילד", הוא אומר, "ההורים של אמי, הדודות שלי, דיברו ערבית ביניהם. ידעתי מילים בסיסיות כילד: אשלונכּ (מה שלומך בערבית עיראקית), כמה קללות. כשעברתי לירושלים, התחזק הצורך בערבית. היה לי חשוב לבטא ע', לשלוט בהגייה הזו ולסגל אותה. כתבתי כמה סיפורים שעוסקים בקשר עם התרבות הערבית, והרגשתי שהלכתי את המקסימום ללא השפה הערבית, ולכן כתבתי על המחסור בה, על המחסור במקורות הערביים שלי. התחלתי ללמוד ערבית כדי לשחרר את הכתיבה שלי מהצורך לכתוב שוב ושוב על החוסר, מהצורך לכתוב שוב ושוב את אותו הסיפור, ובהדרגה הרגשתי שנפתחים לפניי עולמות חדשים. הערבית קיימת מסביבנו – בבתי הכנסת, בתרבות הפלסטינית שמסביבנו, בשפה של הבית. היא חלק מאיתנו".

 

ובשירים אחרים אתה כותב על החצי השני שלך, על הצד של סבך וסבתך מצד אביך, ניצולי שואה, שדוברים גרמנית.

 

"בבית היתה נוכחות של ערבית ושל גרמנית, שתי שפות שהורגש שצריך להתבייש בהן מחוץ לבית. קראתי את קפקא בסוף התיכון, ממש נשאבתי לתוכו, מפני שגם לו – כיהודי שחי בפראג – יש קשר בעייתי עם הגרמנית. כמו הערבית, גם הגרמנית היא שפה של יהודים ובה בעת שפה של אויב היהודים. הגשר עם גרמניה שוקם במהירות, אפילו במהירות מופרזת. כשמדובר על הערבית, הגשר לא שוקם, משום שהפוליטיקה שוב ושוב מחריבה אותו. למזרחים בארץ יש שאלות ביחס להיסטוריה הציונית והתרבות הערבית. אם אנחנו רואים את הערביות רק דרך הציונות, אז אנחנו נותרים רק עם מחאה ועם התנגדות. הדיאלוג הכפול– עם הציונות ועם הערביות – מאפשר להרחיב את העולם של המזרחיות בארץ.

 

אתה כותב שירה ופרוזה; אילו יחסים אתה מנהל בין שני סוגי הכתיבה הללו?

 

את השיר הראשון כתבתי בכיתה א', אז השיר הראשון קדם לסיפור הראשון. אבל אחר כך עזבתי את השירה וכתבתי פרוזה. עד היום, הפרוזה היא מרכז התשוקה שלי לכתוב. היה לי חלום, שהספר הראשון יהיה שילוב בין שירה ופרוזה, משום שההפרדה בין שניהם היא בעייתית. המילים עצמן לא עושות הבחנה כזו. אבל יצא שהספר הראשון שלי הוא ספר שירים, משום שבירושלים נערכו ערבי קריאה סטודנטיאליים, וזה הפך את השירה ליותר דומיננטית בחיים שלי: זו היתה התנסות ראשונה בדיאלוג עם קוראים ועם שומעים חיצוניים, וזה הרגיל אותי לרעיון לפרסם שירה. אבל הרבה שירים וסיפורים שלי מנהלים דיאלוג זה עם זה: "אנא מן אליהוד" התחיל בשיר "הערבית שלי אילמת", "אמירה בת סלימה" התכתב עם השירה של אמירה הס. לתוך הסיפורים שלי נכנסים שברי שירים, ולהיפך.

 

הסיפור הוא השפה, ולכן הפרוזה מנהלת את הקרב הראשון, וגם את האהבה הראשונה, עם השפה, ולכן היא קרובה לשירה. מצד שני, גם בשירה יש את המקום העלילתי, יש בה סיפור. אני מקווה לטשטש את ההבדל בין הז'אנרים, אבל אולי לא לגמרי. השירה לעולם אינה ריאליסטית, היא בונה עולם שקשור בעולם החיצוני, אבל לא מייצג אותו ישירות. לפעמים פרוזה רזה מבקשת לטשטש את הגבולות, כאילו הסיפור הוא ייצוג מדויק של החיים, אבל זה שקר גמור. הנוכחות של השירה בתוך הפרוזה מונעת את האשליה הזו, היא מרחיקה את הטקסט מהייצוג השקרי של העולם.

 

"צמאון בארות", אלמוג בהר, הוצאת עם עובד, 160 עמודים

 

 

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה צמאון בארות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על צמאון בארות: ראיון (א) – עמרי הרצוג

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s