אֵין בּוּאֵן סִימָן!, מחוזות פיוט ומוסיקה של יהודי ספרד, כתבה ואספה: שושנה וייך-שחק, תרגום השירים מלאדינו: אבנר פרץ, פרדס הוצאה לאור, 2006, תשס"ו.
לזכרו של דוד חיים
שירת הלאדינו היא אחד הפירות המובהקים של ההיסטוריה הרב-תרבותית של יהודי ספרד: שורשיה נעוצים עמוק בחצי-האי האיברי, הן בתקופה האנדלוסית-מוסלמית בה השתלבו היהודים בתרבות הכובשת הערבית, והן בתקופה הקסטיליאנית-נוצרית אשר חגגה את שיאה, עם השלמת הכיבוש הנוצרי ותבוסתן של כל הממלכות המוסלמיות של חצי-האי, בגירוש כל היהודים והמוסלמים. שפת המקום היתה הרכוש היחידי אשר הורשו היהודים לקחת עמם לארצות גלותם, ואף-על-פי שאין עדויות מרובות לשימוש בה בספרד עצמה (מפורסמים בתי-השיר הקצרים המופיעים בסוף שירי האזור העבריים, המקבילים למוואשח הערבי, העושים שימוש בשפה עממית זאת, למשל בדיוואן יהודה הלוי), בניגוד לשימוש הנרחב של יהודי ספרד בעברית ובערבית, הרי שהם שמרו לספרדית אמונים לאחר גירושם מספרד במרבית מקומותיהם החדשים עד המאה העשרים, ויצרו בה תרבות ענפה של חול וקודש.
השפה הספרדית-יהודית (הידועה גם כספניולית, ג'ודיזמו וחקיתיה) היא אחות לשפות הרומאניות האיבריות האחרות, הקסטיליאנית (הספרדית), הפורטוגזית, הגליסיאנית והקטאלנית. אבל כבר מראשיתה היא היתה קרובה גם אצל השפות השמיות, העברית, הארמית והערבית (האחרונה שבהן ידועה גם בהשפעתה על יתר השפות האיבריות), ועירבה בתוכה מילים וביטויים רבים מתוכן. עם התפזרותם של יהודי ספרד ברחבי האימפריה העות'מאנית, והקמת קהילותיהם בתורכיה, בבלקן, בארץ ישראל, בצפון מרוקו ובארצות נוספות, קלטה השפה השפעות נוספות מן היוונית, התורכית, הבולגרית, הערבית-המרוקאית ואפילו מן היידיש (בקהילות הספרדיות בארץ).
שורשיה המוזיקליים של שירת הלאדינו בספרד שבין התרבות המוסלמית לנוצרית (בדומה, אך גם בשונה, לשירת הפלמנקו הנפוצה בין הצוענים באנדלוסיה של ימינו, ולמוזיקה האנדלוסית במרוקו). הרומנסה (הרוֹמַנְסֶרוֹ), אחת הסוגות של שירת הלאדינו (ואולי הפופולרית שבהן בהקלטות המודרניות, ועל-כן המפורסמת ביותר בין מי שאינם באים מקהילות ספרדיות, הנוטים לייחס שם זה לכלל שירת הלאדינו), קשורה הן מבחינה תוכנית והן מבחינה מוזיקלית בעולם הטרובאדורים הנודדים של ימי-הביניים הנוצריים, ונפוצים בה סיפורי עלילה (חלקם היסטוריים) על מלחמות אבירים ואהבות (נכזבות) של בני מלכים; פעמים רבות יש לרומנסות היהודיות מקבילות בספרד ובמקומות אחרים של העולם ההיספאני, אך בשל טבען המבודד של הקהילות היהודיות, שלא היו נתונות על-פי רוב להשפעת קהילות דוברות ספרדית אחרות, לעיתים שרדו דווקא בהן רומנסות שנעלמו בשאר העולם הספרדי.
שתי הסוגות המרכזיות המאוחרות יותר של שירת הלאדינו הן הקַנְסִיוֹנִירוֹ והקוֹפְּלַאס; שירי הקנסיונירו, שהם אישיים יותר ועלילתיים פחות, מקובלים בטקסי המעבר, בלידה, בחתונה ובמוות, ועוסקים לרוב ברגשות בסיסיים כגעגועים ואהבה (הורית וזוגית); הקופלאס הם סוגה יהודית ייחודית, והם מהווים מעין "תרגום" של סיפורים יהודיים וערכים יהודיים מעברית לקהל אשר אינו מצוי בשפת הקודש. בשירת הלאדינו המאוחרת, אשר נוצרה לאחר הגירוש, דומיננטית השפעת המקאם התורכי-ערבי, וכן נפוץ בה השימוש בלחנים עממיים קיימים, בני מקומות מושבם של יהודי ספרד, למשל יווניים, בולגריים ומרוקאיים. כן התקיים קשר של שיתוף (וריחוק) בין השירה בלאדינו לפיוט העברי, כאשר פעמים רבות נשענים הפיוטים על לחני שירת הלאדינו, ולעיתים אף קרובים להם ברמה המיצלולית (כך למשל עשה רבי ישראל נג'ארה מספר פעמים במאה ה-16).
לאורך מרבית המאות נכתבה הלאדינו, כשפות יהודיות אחרות (דוגמת היידיש והערבית-היהודית), באותיות עבריות (בכתב המכונה כיום כתב רש"י, בשל הדפסת פירושיו של רש"י לתלמוד בצורתו, אף-על-פי שרש"י לא כתב בו, והוא כתב-היד המזרחי); רק בדורות האחרונים, עם צמיחת העיתונות בלאדינו וחדירתה של הצרפתית למזרח, בהשפעת רפורמת הכתב של אתתורכ משנת 1928, אשר אסרה באבחת צו אחד על כתיבת התורכית באותיות ערביות וכפתה את אימוץ האותיות הלטיניות, ומתוך הרצון לחדש את הקשר עם דוברי הספרדית הלא-יהודית (בעיקר לאור התמעטות דובריה היהודיים של השפה), נכתבת הלאדינו יותר ויותר באותיות לטיניות. יש להניח שמתוך הסיבה האחרונה בחרה גם שושנה וייך-שחק בספרה "אין בואן סימן!" (בסימן טוב), המסכם עבודת איסוף בת כחצי יובל שנים (מ-1974 ועד שנת 2000) במסורות המוזיקלית היהודיות-ספרדיות, לכתוב את הלאדינו בתעתיק לטיני.
במסגרת עבודתה וייך-שחק הקליטה שירים בספניולית מפי עשרות מיידענים (חמישים ושבעה מהם באים לידי ביטוי בספר זה, וחלקם אף נכללים בדיסק המצורף), ונדדה בין המקומות הרבים אליהם הגיעו גולי ספרד בסוף המאה ה-15, ואליהם נדדו שוב במאה העשרים, ברחבי הארץ, ובעולם, בבולגריה, ביוון, בתורכיה, במקדוניה, בצפון מרוקו, וכן בגלויות חדשות, בבלגיה, בפרו ואף בספרד. חלק קטן מן המרואיינים היו "מיידענים מקצועיים", כזמרת מַזַלְטוֹ מבולגריה וכזמרים וחזנים נוספים מן הקהילות השונות, ואילו רובם הכירו את המסורות המוזיקליות הללו מתוך מעגל החיים המשפחתי. גם "גיל" השירים המובאים באוסף זה הוא מגוון, ראשיתו ברומנסות הימי-ביניימיות, וסופו במיידענים אשר הם בעצמם כתבו את השירים ששרו, כשירי השואה של דוד חיים ומשה העליון ילידי סלוניקי.
השירים מובאים בספר במקורם הספניולי, בצירוף פרטי המיידען שמסר אותם וקהילתו, רישומם בתווים, ובליווי תרגומם לעברית בידי אבנר פרץ, אשר עומד בראש מכון מעלה אדומים לתיעוד השפה הספניולית ותרבותה, ונודע כמתרגם הפעיל ביותר כיום בארץ מספניולית לעברית (הוא תרגם בין השאר את שירתו של משה העליון, של משה דוד גאון, של יוסף אברהם פאפו ולאחרונה את הקופלאס של יוסף הצדיק, שכתב אברהם טולידו). התרגום מקפיד על החריזה ועל התנסחות שירית אשר תאפשר לכאורה לשיר את השירים מחדש, בלחניהם הספניוליים, במילים עבריות, מעשה אשר זכה להצלחה ב"שחרחורת" של "הברירה הטבעית", שתרגם את "מורניקה", אך דומה שהיתה זו הצלחה חד-פעמית, אשר אינה עתידה לחזור בעברית עם אחד משירי הספר הזה; בשל בחירה תרגומית זאת מוותר הספר על ההתעכבות האפשרית המרתקת על רבדיה הלשוניים השונים של הספניולית, הקשורים קשר הדוק לקשריה המגוונים עם שפות שונות, ובעיקר על הצגת שימושה במילים עבריות וארמיות, המוכרות לקורא העברי, במשמעויות אחרות ולעיתים מפתיעות.
וייך-שחק הולכת בעקבות המתעדים הגדולים שקמו לשירה הספניולית בדורות האחרונים, ובתוכם שני המרכזיים משה אטיאש הסלוניקאי ויצחק לוי הירושלמי. שניהם התחילו בשנות החמישים והשישים בהקלטה ורישום של מסורת השירה, הן של הרומנסות ושירי עם, והן של שירי הקודש והחזנות הספרדית, מתוך תחושת דחיפות עזה ואמונה שהם חיים ברגע האחרון בו מפעל כזה הוא אפשרי, רגע לפני היעלמותן של מסורות עשירות רבות שנים. אטיאש פרסם את ספרו הראשון, "רומנסירו ספרדי", בשנת 1961, ושם הוא קיבץ רומנסות ושירי עם ביהודית-ספרדית, עם תרגומם לעברית (שלונסקאית), אך ללא תווים. ב-1972 הוא המשיך את הפרוייקט בספרו "קנסיונירו יהודי-ספרדי", שכלל שירי עם ביהודית-ספרדית, מתורגמים לעברית, בצירוף תווים לחלק מן השירים. יצחק לוי התמקד בתיעוד מוזיקלי (חלק מאוסף ההקלטות הגדול שלו נפגע בשל שריפה בביתו), ועל תיעוד זה הסתמך יהורם גאון בהקלטותיו שזכו לפופולריות רבה. הקלטת השירה המסורתית, הנמשכת עד ימינו אנו, יצרה אוספים גדולים למדי בבית-התפוצות שבתל-אביב, בספריה הלאומית בירושלים במסגרת ה"פונטיקה", ובאוסף פרוייקט הפולקלור שהחל משה שאול ב"קול ישראל".
יש חשיבות גדולה לתיעוד עשיר זה, ולהצגתו לקהל הרחב, כפי שנעשה כעת בספרה של וייך-שחק. לצד ההיכרות עם שפת המקור שהוא מביא, ועם תרגומה, ועם חלוקת השירים לקהילות שונות, התיעוד המוזיקלי יוכל להעשיר הקלטות רבות בעתיד, ולהרחיב את רפרטואר שירי הלאדינו המבוצעים. דיסק הקלטות המיידענים המלווה את הספר מאפשר לתהות על חלק מהסגנונות המוזיקליים שהתקבעו בהקלטות של שירת הלאדינו בארץ, ועל יכולתם של זמרים חדשים לשיר את השירים בגיוון רבעי הטונים הנכון להם. הספר מעורר שאלות על מקומה של שירה במסגרת של המשפחה, על יכולתה לעבור בעל-פה מדור לדור, על מרכזיות הנשים בהעברת מסורות מוזיקליות אלו, על ההבחנות שבין יצירה עממית ליוצרים בעלי שם, בין טקסט למוזיקה, בין מסורת בעל-פה למסורת כתובה ובין שפת הקודש ושפת החול. הספר מחזיר את השירים באופן חלקי אל הקשרם המקורי, בו הם מצויים זה לצד זה, בו למילים יש מקום מרכזי, והקול הוא הדומיננטי בהקלטות, אשר ברובן אין ליווי מוזיקלי, כפי שהשירים נשמעו רוב הזמן בתוך החלל המשפחתי; מצד שני הספר, כאוספים אחרים, מבצע מהלך של איחודן של קהילות ספרדיות שונות, בעלות מסורות מוזיקליות מעט שונות זו מזו, לקהילה אחת, הן בעברן המדומיין והן בהווה המדומיין שלהן בארץ. וייך-שחק מציינת את ההשתנות הגדולה במקומה של שירת הלאדינו עם התפרקותן של רוב הקהילות דוברות הלאדינו במאה העשרים, ועם התמעטות מספר דוברי השפה: השירים מבוצעים כיום מחוץ להקשרם בתוך מעגל החיים, לפני מאזינים אשר אינם מבינים את השפה (לעיתים גם המבצעים אינם דוברים אותה), ועל כן השתתפותם באירוע היא פאסיבית ומתרחבת ההפרדה בין מבצע לקהל, הפרדה שלא היתה קיימת בעבר כאשר השירים בוצעו במרחב המשפחתי או הקהילתי, והקהל (קהל, או קאל בספניולית, פירושו בית-כנסת) היה חלק מן הביצוע.
הספר מהווה חלק ממגמה חשובה של תיעוד ושימור, אבל אין שימור ללא חידוש, וחייה והמשכיותה של תרבות תלויים בנכונותם של דורות לעשות בכל שכבה משכבותיה שימוש, לנהוג בעברם מידה של כבוד, אך לא כבוד רב מדי כמו זה בו נוקטים המוזיאונים. הספר, על כן, הוא הזמנה לחדש בתוך שירי הלאדינו, ולהזמין את השירים הללו, הישנים, לחדש את חיינו. כדאי לשאול, מה מקומה היום של שפת יהודים כלאדינו (וכיידיש, וכערבית-היהודית וכשפות נוספות) בתוך המרקם התרבותי הישראלי, הן בין דוברי השפה וצאצאיה, והן בין מי שאינם? מה יכול להיות המקום של העולם התרבותי המביט אלינו מתוך הרומנסות העתיקות בתרבות הישראלית העכשווית, בתוך השירה הישראלית למשל? ולמה מקום זה נראה כל-כך זר או בלתי אפשרי, בשעה שהמובן מאליו של רוב המשוררים הישראלים, כמעט בלי קשר למוצאם, הוא המיתולוגיה היוונית הרחוקה והזרה עוד יותר, אשר הפכה מעין "תו תקן" לשירה "טובה" ו"גבוהה" (וממוחזרת לעייפה)? למה האנגלית קרובה יותר אל המשורר העברי מרוב שפות אבותיו ואמהותיו (ולעיתים גם מהעברית של התפילה והפיוט), ורחובות ניו-יורק ופריז נדמים מוכרים יותר מרחובות איזמיר, טאנג'יר וסלוניק?
ובכל זאת, בשנים האחרונות לא פסקה לגמרי הכתיבה בלאדינו, והכתיבה בעברית המתקשרת עם הכתיבה בלאדינו; משה העליון כתב בה במסורת הקופלאס על חוויותיו בשואה, משוררים בני הדור השני, כמרגלית מתיתיהו וכאבנר פרץ פרסמו קובצי שירה דו-לשוניים, בלאדינו ובעברית, מספרת ומתעדת כמתילדה כהן-סראנו פרסמה בה קובצי סיפורים ושירים שאספה, ועיבדה בתוכם רומנסות לסיפורים וסיפורים לרומנסות בעברית ובלאדינו, ומשוררת צעירה כמיכל הלד משלבת בשירתה, העברית בעיקרה, מתוך עולם השירה בלאדינו והפיוט המסורתי בעברית, וכך יוצרת מארג חדש של עולמות, בהם הלאדינו מצליחה לתפקד כשפת הווה שירי, שלובה באחותה העברית, לעיתים נאחזת בה כמתווכת היחידה שלה אל האוזן הישראלית, אך לעיתים גוברת עליה בעוצמות הסוד והקדושה שנעטו עליה, דווקא בשל הרחקתה. באחד משיריה של מיכל הלד היא משוחחת עם שיר לאדינו מפורסם, המתפרסם גם בקובץ של וייך-שחק, "איר מי קרו מאדרי א ירושלים" (ללכת רוצה אני אמא לירושלים), ואומרת בעקבותיו בעברית ובספניולית: "לָלֶכֶת מְבַקֶּשֶׂת אֲנִי אִמָּאלְסָאלוֹנִיק / לָשִׁיר עִם הַזְּקֵנוֹת שֶלָּהּ / רוֹמַאנְסוֹת אֲבוּדוֹת… רוֹצָה לָלֶכֶת לְטֵיטוּאָן וּלְטַאנְגִ'יר / וּלְכָל הֶעָרִים הַמֵּתוֹת / שֶל הַסְּפָרַדִּים // בִּירוּשָלַיִם אֲנִי וְלִירוּשָׁלַיִם / מִשְׁתּוֹקֶקֶת לָלֶכֶת // כָּאן הֵיכָן שֶׁנּוֹלַדְתִּי לִפְנֵי שִׁבְעָה דּוֹרוֹת / בַּרְחוֹבוֹת הַחֲדָשִׁים הַזְּקֵנוֹת לֹא / שָׁרוֹת רוֹמַאנְסוֹת // הַתִּינוֹקוֹת לֹא צוֹחֲקִים בְּלָשׁוֹן / מְתוּקָה / הַחַזָּּנִים / אִלְּמִים" (פורסם ב"משיב הרוח"). הזמן שחלף ומאורעות ההיסטוריה הפכו את כיוון ההשתוקקות של היהודי-הספרדי.
לעברית יש הזדמנות לזכות בעושר גדול מכל השפות שהביאו עמם דובריה מכל ארצות גלויותיהם. אחרי שהיא ניצחה אותן, גרמה להן להיראות מגוחכות ועייפות, וכמעט והמיטה עליהן כליה מוחלטת, מגיע הזמן שהיא עצמה יכולה להיזכר בהן בערגה, לאתר את מקומותיהן בתוכה, להניח להן לקחת חלק פעיל בחייה, גם מתוך ביטחון בקיומה, וגם מתוך כך שעתה היא העייפה והישנה, יכולה להיעזר בהן להתעורר ולהתחדש. זה יכול להיות נכס אדיר לתרבות העברית בכלל, ולשירה העברית בפרט, ומפחיד לחשוב כי יש סיכוי שהוא יוותר בלתי-מנוצל בשל היבריס של ניצחון, ובשל מיתוסים חד-מימדיים על אחדות הלשון והלאום (אשר אינם מפריעים את מקומה של האנגלית לצד ובתוך העברית).
ולסיום הערה אישית: רק לעיתים נדירות אתה מקבל מן העורך ספר לביקורת, ומוצא בתוכו שם של אדם שהכרת. בתוך ספרה של שושנה וייך-שחק מצאתי שלושה שירים מפי המסרן דוד חיים. את דוד חיים ראיינתי לפני כשלוש שנים, למחקר אודות דוברי הספניולית וצאצאיהם. דוד חיים נולד בשנת 1920 בעיר סלוניקי, בימים בהם לדבריו "הכל סלוניקי הכל היה ספרדית". נודע לי כי הוא נפטר לפני פחות משנה. ועתה יש בידי הקלטה איכותית בה הוא שר שני שירים, ביניהם שיר אחד שכתב. יהי זכרו ברוך.
אלמוג בהר 
איזה יופי של כתבה! תודה
פינגבאק: בין סלוניקי, אושוויץ ותל-אביב: סיפורו של דוד חיים | אלמוג בהר