על שירתה של ברכה סרי

לפוצץ בצחוק כל מי שמנסה ברצינות להופכן לקורבן

 

ברכה סרי, בת יין, הוצאת האור הגנוז, ירושלים, ה'תשס"ז, 2007, 237 עמ'.

 

אולי כל ביקורת ספרותית, על אחת כמה וכמה ביקורת שירה, צריכה להיפתח במילותיו של המשורר עצמו. אז הנה רק כאן מתחילה הביקורת: "יינותי מתחילים / בדריכות הקטנות / של ענבים בגת של צנעא, / בענבים מרוססים, / עם חלות-דבורים / בגננו בשכונת התימנים. / בבירור ענבים יפים / ועישורם עם אבא / ומיונם לשימושיהם השונים" (33). ספר שיריה השמיני של ברכה סרי, "בת יין", יוצא גם הוא, כרוב ספריה הקודמים, בהוצאה שהיא הקימה, "האור הגנוז", כלומר למעשה בהוצאה עצמית; כך יכולה ברכה סרי שלא להיכנע לדרישות העורכים, לא לנקד את שיריה, לכלול ביניהם ציטוטי פסוקים בכתב יד, לעצב לבדה את ספריה המודפסים בפורמט מצומצם, בגודל פנקס, כשירה שאפשר להכניס לכיס ולקחת עמך לכל מקום (אך מנגד מבקשת היא בפתיחה: "נא לשמור על קדושת הספר!"). אבל ספרי שירה בהוצאה עצמית מתקשים להגיע לקהל רחב, וכך נותרת שירתה מוכרת בקרב מעגל מצומצם, אשר על פי רוב זכה לשמוע את קריאתה המופלאה בערבי שירה ירושלמיים (ורכש את ספריה ישירות ממנה, או דרך אתר האינטרנט שלה).

 

עיקר חוסר הכניעה של ברכה סרי לדרישות העורכים והקאנון הספרותי נובע מן העובדה כי שירתה מתחזה לשירה קלילה, בחרוזיה הקופצניים, בשפתה הפשוטה על-פי רוב, בהומור הממלא את שיריה ובמידה של התיילדות המסוכה בהם. כך למשל בשיר לחג הפסח: "הגדה מנין? / שנאמר: והיגדתָ לבנךָ / יכול שתאמר לו בטלפון? / לא יכול, כי צריך גם לאכול" (26). למה קשה כל כך לחלק מאיתנו, חניכי השירה ה"רצינית", לקבל את ההומור בשירה? אולי בשל חוסר השליטה שההומור יוצר, משאיר את המשורר עירום במשחקיו, ללא מלבושי הרצינות התהומית, הדימויים מן המיתולוגיה היוונית והיומרות הפילוסופיות. כל הניסיונות החדישים, שעלו כפורחים בשנים האחרונות, ליצור שירה לא מנוקדת שיש בה מקום מרכזי למשחק ולהומור, אשר מככבים בתוכם משוררים צעירים, מתגמדים מול פעילותה הפוריה והענפה של ברכה סרי, אשר החלה בספרה "שבעים שירי שוטטות" מ-1983. "רצינות" ההומור שלה משכנעת, יודעת לשלב בין זמניות נושאיה לבין נצחיות המילים העבריות.

 

בשיריה, שהם פעמים רבות מדרשירים, משלבת סרי בין ציטוטי פסוקים ובין לשון המדרש והמשא ומתן התלמודי, המנוהל אצלה על-ידי רִבִּית טרפון, שמָאִית, בַּת-בֵּי-רב, רִבִּית זעירא, רִבִּית עַקָשיא, הרבנית סתַלבָטָא, בת דוֹסָא, רִבִּית עקביא בת מהללאֵל, ויש בו הרבה גזרה שווה, וללמדך, שנאמר, מנין, מאי קא משמע לן, גרסינן ושנו חכמות רבותינו. סרי מסבירה: "אחרי מות אבי / הפך אני ל"מורי בֲרוֹכוֹ" / כלשון אחי הבזים לי – / "רבי ברכה" / וכיאה לי קידשתי על היין / ולא חיכיתי בתור / עד שישתו כל הגברים / מכוס הקידוש של אבי / ואחריהם כל הנשים לפי גילן / ומעמדן" (36). לצד אלוהים קיימת בשירת סרי אלוהימה, והבריאה מתוארת מתוך שיחה בין הזוג אלוהים ואלוהימה, כאשר היא רוצה עצים ופרחים, והוא בורא את האור כדי לחזות בזיוה. לשיריה היא מצרפת הסכמה: "כשר למחזרין / בהשגחת בד"ס (בית דין סרי) / הרב-מכר" (62), ומודיעה כי הקריאה בהם היא סגולה "ללידת בנות משוחררות / ולשחרור מן הצרות" (149).

 

סרי מתארת את שירתה כגלגול של מגילות גנוזות, שהוצפנו "מתחת לשולי שמלתה" (63) של אשת לוט שקפאה, ו"נכדותיה העמוניות והמואביות / של לוטה במלח / העבירו את המגילות הגנוזות מדור לדור / כסגולה נגד כאבי מחזור / ופצעי הדיכוי המדממים. / הן חקקו את דברות המגילות / על לוח ליבן / כדי לפוצץ בצחוק / כל מי שמנסה ברצינות / להופכן לקורבן. // מסבתא לאם / לבת ולנכדה / הועברו בחשאי מגילות / מתחת לשכבות / של שולי השמלות. / בצחקוקים / וגיהוקים / ושיהוקים / ופיהוקים / נחרתו אותיות בכתב מכתשים / ויתדות / וציפורים מתנודדות" (63-64). סרי עומדת בקצה גלגול המגילות: "מזקנות חכמות / לנכדות תמימות – / לשמירה כנגד כל עין / וזין / ולשון הרע. // מגילות גנוזות אלה הוחבאו בתת-הכרה / ותת-תרבות / תת-תזונה / ועברו מגלגול לגלגול / עד שלבשו / מילה / וצורה / בידי המשוררת / האנאלפאביתית הידועה / מתימן וברקלי הצנועה" (65-66).

 

כך בונה לה סרי שושלת נשית, בה יש ברית בין נשים מעמים שונים, מקומות שונים, ותקופות שונות, בה מעבר היצירה הוא משפחתי בין-דורי, כאשר הזקנות הן החכמות, והנכדות תמימות, וזאת מסתייעת בזאת להיאבק ב"פצעי הדיכוי המדממים"; מאבקן של נשים אלו אינו מרד גלוי, אלא חתרנות, שאחד מכליה הוא ההומור, אשר נועד בין השאר לתקוף את "כל מי שמנסה ברצינות להופכן לקורבן". סרי מתארת תהליך בו התרבות הנשית, המוגדרת על-ידי סביבתה כתת-תרבות, יונקת משורשים של מסירה בעל-פה, ומקבלת ממנה המשוררת צורה כתובה; אבל דווקא את עצמה, בעלת משימת הכתיבה, אשר בלימודיה האקדמיים עסקה בבלשנות, היא מכנה אנאלפאביתית. בכינוי זה היא גם מאזכרת את שירה "אנאלפאביתית" מספרה הראשון, הבונה דמות לכאורה סטריאוטיפית של מנקה קשת יום, אשר התחתנה כשהיתה בת עשר וילדה עשרה ילדים, המקוננת: "אני עוד אלפאביתית / וזה חבל מאוד. / מומחית בספונג'ולוגיה. / עושָה הרבה מאוד… אני רק אלפאביתית / ואין לי שום מזל. / ללמוד עוד לא הספקתי / וזה מאוד חבל… כולם סודות קוראים הם / ורק אני בורה. / חוכמת עולם יודעים הם / ורק דרכי סגורה". בשיר מחאה זה חותרת סרי כנגד המקום המדכא שקיבלה עוזרת הבית התימניה בשירה העברית, בעיקר אצל אלתרמן.

 

           כך מאחורי החזות ההומוריסטית, הלכאורה לא מאיימת, מופיעה בשירת סרי מחאה חברתית חריפה: "והעמלקי / יושב בארץ / זולל וסובא / וסורר ומורה / ושורר / ומעביד בפרך / גרים ומהגרים / ושחורים / בכל עבודתם בשדה / אשר יעבוֹדוּ" (137), "אם אין עני לי / מי לי? צריך להדק חגורה / ובטח לא את שלי" (126); כנביאה אשר נישאת על-ידי רוח השם היא רואה מראות ומודיעה את דברו: "אקעקע כל בורסותיהם… ואנחיל כל בתיהם לעניי עירם / ואוריש כל עושרם / לבני הנאמנים והעשוקים / הנבוכים והנמוכים והמיוסרים. / ונהפוך הוא / אשר ישלטו הנשים בבעליהן / ויבנו את ביתי / ונשפתי רוח בבנותיהן / ואימנתי ידיהן למלחמה" (144-145); בהקשר של ט' באב היא מוחה נגד חוסר המחשבה והאכפתיות השלטוני שהתבטא בהתנתקות.

 

באחד משירי הספר החדש מתייעצות רבותינו החכמות איזה שם תיקחנה מן הספרים הקדושים לבנותיהן בתור "שם ומופת" (70), שילכו בדרך אמהותיהן, ומבטיחות "נעיין נא בספר / ונסקור הנשים לפי סדר" (82): חווה אי אפשר לקרוא להן, כי היתה "כזאת חלושה וצולעת / שכל פיתוי נחשי היא בולעת / מרב צימאון אל הדעת. / ובכלל כזאת פתיה ובוגדת / שבעצם נענשה ללדת" (70); ולאורך זמן רב במקרא: "עברו עוד דור ועוד דור / של המון גברים נולדים-מולידים / ואין זכר לאם, בנות או נשים" (71-72); אחר כך "אימנו שרה / מין גבירה עקרה… בשפחה הקרובה / היא ניסתה להתעלל. / סתם אישה קנאית / חסרת רגש / נאבקת בזכויות הפילגש" (72); אבל גם הגר "חד הורית ומוזנחת / שבנה היחיד נמצא במדבר / כמעט מת מצמא ומפחד" (73); מרים אחות משה ואם ישו הן תאומות (כמו בקוראן), והשניה: "במקום על עמוד התלייה / על אובדן תומתה/ להיצלב / היא נותנת לעולם את הבן / ויוצא לה הלב. / בגללה עוד תבוא / אינקויזיציה / ותשמיד את הכופרים / ותצוד מכשפות / ותעלה למוקד / מיליוני מיליונים" (80); ומרים אחות משה שלנו, שמה נועד "להזכיר את המרי / לפני שנולדה מרדנית / זאת היא מה שמה / אולי סרי" (81). מסתבר לחכמות כי "פרשת השמות נפתלת / כמו מפי האבות / היא נמסרת. / מסורת כתובה / עצובה / של נשים שלא ידעו אהבה… מורשת קורבן / של אשה שנסחרת / מארץ לארץ / בידי אבות ואחים / לוחמים נסיכים ומלכים… מורשת בנות / קורבנות / לאבות גיבורים" (84-86). החכמות כמעט נואשות, עד שעולה ההברקה, יקראו לה ברכה: "שתהיה לי שלמה / וטובה ויפה / ולא אכפת לי / באיזו שפה" (89).

 

התפרסם במקור ב"תרבות וספרות" של הארץ, ב-28 בספטמבר 2007:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/907819.html