הצעקה הגדולה

בלילה האחרון של ישראל-במצרים לא יצא איש מפתח-ביתו עד-בוקר: דם סימן את משקופי בתי-העברים וסיפק הגנה: וישראל-שאכלו את צלי-האש התנמנמו ליד השולחן מקלותיהם בידיהם ומותניהם חגורים[1]: מצרים-שהתרגלו לחיות בחושך עצמו עיניים ונרדמו ביאושם ואז ניעורו: ככתוב "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל-בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על-כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה: ויקם פרעה לילה הוא וכל-עבדיו וכל-מצרים ותהי צעקה גדולה במצרים כי-אין בית אשר אין-שם מת" (שמות י"ב כ"ט-ל')[2]: פרעה-שהתעורר העיר גם את משה ואהרון: ולא מסופר אם ניעורו שאר ישראל מנמנום השובע בשל הצעקה הגדולה: ככתוב "ויקרא למשה ולאהרון לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם-אתם גם-בני ישראל ולכו עבדו את-ה' כדברכם: גם-צאנכם גם-בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם-אותי" (שמות י"ב ל"א-ל"ב): פרעה מבקש ברכה ואילו עמו מבקש רק הסרת הקללה: ככתוב "ותחזק מצרים על-העם למהר לשלחם מן-הארץ כי אמרו כולנו מתים" (שמות י"ב ל"ג):

 

דומה שישראל לא יכלו שלא-להתעורר מן-הצעקה: כפי שניתן להבין מאופיה-הנורא על פי דברי משה לפרעה: ככתוב "והיתה צעקה גדולה בכל-ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף" (שמות י"א ו'): ישראל הקיצו משנת-העבדות אל תוך ליל-חירותם ויציאתם-למדבר מתוך צעקת-מצרים הגדולה: הצעקה כמודגש הושמעה ונשמעה בכל ארץ מצרים ולא רק בחלק ממנה: והיא הייתה צעקת-המוות אשר ניגלה בתוך-כל-בית ואשר כמותה לא היתה מעולם וכמותה לא תהיה לעולם: ראשית הייתה דממת-החיים והישנים: ואז האירה צעקת-הכל: וצעקה זו קרעה קרע בשמיים: דרכו יכלו ישראל להימלט:

 

אך ישראל-שהתעורר אינו מוטרד עדיין מטיב הזעקה: ישראל נושאים את בצקם שטרם החמיץ: אורזים את חפציהם: ושואלים משכניהם כלי-כסף וכלי-זהב ושמלות כדי לנצל את-מצרים ולצאת ממנה ברכוש גדול וכבד: ישראל עסוקים בחומר ולא-ברוח: הזעקה העירה את בני-ישראל אבל ישראל החותר להשיג את חירותו אוזניו כרויות להקשיב-לכאבו ולא לכאבם של-אחרים:

 

עם-ישראל יוצא-אל-המדבר ופרעה וחילותיו רודפים אחריו: כאשר אין מדובר כבר במות-המצרים אלא במוות-אישי ישראל-מתחילים-לתהות על מהות החירות שקנו לעצמם: ככתוב "ופרעה הקריב וישאו בני-ישראל את-עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו בני-ישראל אל-ה': ויאמרו אל-משה המבלי אין-קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה-זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים: הלא-זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את-מצרים כי טוב לנו עבוד את-מצרים ממותנו במדבר" (שמות י"ד י'-י"ב): הנה באה לה צעקת-ישראל כאיזון לצעקת-מצרים:

 

אך גם לצעקת-המצרים קדמה זעקה-עברית: וכך זעקה גוררת צעקה גוררת צעקה: ככתוב "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני-ישראל מן-העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל-האלוהים מן-העבודה" (שמות ב' כ"ג): זעקת-ישראל הראשונה אינה אל-האלוהים אבל אלוהים שומע אותם: אלוהים מפרש את הזעקה ההיא כבקשת-חירות ומחליט להושיע את ישראל: תשועת-ישראל עולה בזעקת-מצרים שגם היא כצעקת-ישראל הראשונה אינה פונה אל האל: האם ידע האלוהים לשמוע אותם:

 

האל היודע-כל והרואה-כל והשומע-קול שמע את מצרים: הוא שמע את מצרים ולא חש רחמים על גורל נפשות-הבכורים שהוא נטל במסגרת תוכניתו: ככתוב "ויאמר ה' אל משה בא אל-פרעה כי-אני הכבדתי את-לבו ואת-לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו: ולמען תספר באוזני בנך ובן-בנך את אשר התעללתי במצרים ואת-אותותי אשר-שמתי בם וידעתם כי-אני ה' (שמות י' א'-ב'):

 

עם-ישראל ניצל וחיילות-פרעה ופרעה עצמו טובעים בים: וככתוב "ובאבוד רשעים רינה" (משלי י"א י'): מרים ומשה וכלל-ישראל נשים-וגברים שרים את שירת-הים: גם מלאכי-השרת מפמליית האלוהים ביקשו להצטרף אל השירה: כמפורש בתלמוד הבבלי מסכת סנהדרין ל"ט "ומי חדי קודשא בריך הוא [האם שמח הקב"ה] במפלתן של רשעים?… דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מאי דכתיב [מהו שנכתב] "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" [שמות י"ד כ']. באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אמר להן הקדוש ברוך הוא: מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!"[3]: ברגעי מות-פרעה וחילותיו[4] חש האלוהים כי הוא מביט במראה: מגופותיהם-הטובעות וממרכבותיהם-הטובעות ומכלי-זיינם-הטובעים ניבט אליו צלמו: האלוהים נזכר לפתע בניצוץ-האלוהי הטמון בכל יצירי-כפיו:

 

טביעת-המצרים בים הייתה לחג-החירות של ישראל: אך חירות-מבולבלת זאת במדבר לא הייתה ארוכה והסתיימה למרגלות הר-סיני: לשם למקום-הקדוש בא ישראל כדי לעבוד את אלוהיו שחילצו מעבודת פרעה מלך-מצרים: והאלוהים כפה על ישראל את עול התורה עוד לפני הענקתה: כמפורש בתלמוד הבבלי מסכת שבת פ"ח בפירושו לפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות י"ט י"ז): "אמר ר' אבדימי בר חמא: מלמד שכפה הקדוש-ברוך-הוא על ישראל את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את-התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם": ישראל שלא-קרא-עדיין-בתורה נכפה לקבלה בשל איום נורא מכל איומי-פרעה בעבר:

 

דווקא אחרי שאיבד-ישראל שוב את חירותו תחת הר-סיני הוא מתבקש שלא לשנוא את-מצרים: אלוהים הרדוף-רגשי-אשמה מבקש מעמו לנהוג במצרים טוב יותר מכפי-שהוא-נהג-בהם: ככתוב "לא-תתעב מצרי כי-גר היית בארצו" (דברים כ"ג ח'): הציווי-המוסרי המרכזי של עם-ישראל בחוקי-התורה הופך להיות תלוי בזכר-הגרות במצרים: ככתוב "וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את-נפש הגר כי-גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ג ט')[5]: 

 

צעקת-עולם שבקעה מלב-מצרים וכאבה ותמהה "כולנו מתים" היא חלק מזיכרון-עולם: חלק מזיכרון-יציאת-מצרים שצריך להיות בכל בית-בישראל: וחלק מהציווי "בכל דור ודור חייב אדם לראות (להראות) עצמו כאילו הוא יצא ממצרים": קל למי שנתון בשִעבוד לחשוב רק-על-עצמו: לכאורה אפילו קשה להאשים את מי-שנתון במצור-ובעבדות על כך שאין הוא מקדיש מחשבה לאחרים: אבל אין אתה חופשי-באמת אם אתה לא מסוגל להקשיב-לזולת-בכאבו: וזו היא הנקודה שבה יציאת-מצרים הופכת-אישית: לפקוח עיניים: להביט סביבך: להיות ער: החירות היא פעמים רבות סוג-של-עיוורון: ורק אם גם מתוך החירות אתה מסוגל עדיין לראות-את-הזולת: רק אם אתה מסוגל להזדהות לפעמים עם-כאבו הרי שניתן להגיד עליך שאתה בן-חורין באמת: רק אם אתה מבין שחירותך אינה יקרה יותר מחירות הזולת:

 

אין בחִירות קלות וראוי היה שעם-ישראל יבקש את חירותו משעבוד-מצרים: אבל בתהליך בו אתה מבקש את-חירותך ואת-מקומך אתה הופך פעמים רבות לנוגש של האחר: אין חירות-תמימה: חירות-לאחד באה במקום חירות-לאחר[6]: חירות-בלתי-מוגבלת לאחד היא הגבלת-חירותו של האחר: מעשה-צדק-לאחד הוא מעשה של חוסר-צדק לאחר: לא כל בכורי-מצרים חטאו: ואף-על-פי-כן הם מתו כשביקשו ישראל לצאת-ממצרים[7]: מתו לא-בלי-להשאיר זיכרון[8]:

 


[1] הייתי רוצה לדעת שישראל לא עצמו עין באותו לילה וחשבו מחשבות קשות וקראו פרקי תהילים ולמדו תורה ומשניות וזוהר ועשו תיקון וביקשו את רחמיי המקום עליהם ועל מצרים.

 [2]את מותו העתידי של בכורו של פרעה ידע קורא ספר שמות כבר בפרק ד', שם נאמר (פס' כ"א-כ"ג): "ויאמר ה' אל-משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל-המופתים אשר-שמתי בידך ועשיתם לפי פרעה ואני אחזק את-לבו ולא ישלח את-העם: ואמרת אל-פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל: ואומר אלך שלח את-בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנוכי הורג את-בנך בכורך". בן תחת בן, בנו הבכור של פרעה תחת בנו הבכור של אלוהים, רצונו של פרעה מלך מצרים תחת רצונו של אלוהי ישראל.

 [3]האלוהים התבטא באופן דומה גם בדבריו לנביא יונה: יונה נשלח לעיר נינווה לאיים עליה בחורבן. תושבי העיר חזרו בתשובה ואלוהים שב מזעפו. כולם שמחו על כך מלבד יונה עצמו שחש שהאל בגד בו בכך שלא קיים את איומו. יונה יוצא מן העיר, והאלוהים מצמיח שם את הקיקיון אשר מצל על ראשו של יונה ומציל אותו מחום השמש. יונה שמח בקיקיון והאל מוביש אותו. "ויהי כזרוח השמש וימן אלוהים רוח קדים חרישית ותך השמש על-ראש יונה ויתעלף וישאל את-נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי: ויאמר אלוהים אל-יונה ההיטב חרה-לך על-הקיקיון ויאמר היטב חרה-לי עד-מוות: ויאמר ה' אתה חסת על-קיקיון אשר לא-עמלת בו ולא גדלתו שבן-לילה היה ובן-לילה אבד: ואני לא אחוס על-נינוה העיר הגדולה אשר יש-בה הרבה משתים-עשרה רבו אדם אשר לא-ידע בין-ימינו לשמאלו ובהמה רבה" (יונה ד' ח'-י"א).

[4] האם היו הם רבים יותר מן הבכורים? האם הייתה תמונת מותם מזוויעה יותר? האם האל ראה את סופם מקרוב, כאשר הוא עצמו ניצב על שפת ים-סוף? האם האל חש קירבה גדולה יותר אל  מלך צבאות מצרים חיילים בדרכם לקרב מאשר אל בכורים במיתתם? האם בשל כך הוא מתרגש ממותם יותר מאשר ממות הבכורים?

[5] יכול להיות שאין אנו צריכים להיות מופתעים מכך שהמסר המוסרי העולה מתקופות של חוסר חירות, גדול ממה שמלמדות אותנו תקופות של חירות. בדומה לכך היום אולי יש להוסיף בסוף רבים מן החוקים שנחקקו בישראל, וכאלו שעוד צריכים להיחקק, ובעיקר כאלו העוסקים בצדק ובשיוויון, את הנימוק "כי גר היית בארץ-גרמניה ובארצות-אירופה ויקומו עליך עמים-רבים ויבקשו להשמידך". זהו יסוד הציווי המוסרי שלאחר השואה.

[6] אולי בכל זאת, במובן מסויים, ניתן לראות ביציאת מצרים של ישראל גם חג חירות של המצרים: כי הרי גם הסוהר כלוא באותו כלא שבו נתון גם האסיר. ישראל יצאו, ומצרים זכו בחופש מלהיות משעבדים. במידה רבה אני רואה ברעיון זה תירוץ לאכזריות הקדוש-ברוך-הוא, אלוהי הרחמים, ביחסו למצרים, אך עלי להודות שיש בו מן האמת.

[7] האם ישראל ביקשו באמת לצאת ממצרים, האם הם עדיין זכרו את ארץ-ישראל, או שהיה זה השם שביקש להוציאם ולהוכיח את חוסן זרועו בין האומות?

[8] מסורת-עתיקת-יומין שעוברת במשפחתי מדורי-דורות וסופרה לי על ידי אבי-אמי מספרת שאנחנו צאצאים לאותו ערב-רב שחמק אל תוך מחנה ישראל בליל היציאה ממצרים. על כן אנחנו יודעים שבכורינו כן מתו במצרים, ואף מכה מן המכות שבחר הקדוש ברוך הוא להכות בה מצרים לא פסחה על דלת ביתנו. ועדיין, מתוך בקשה לחירות וחופש, גם מן המכות עצמן, יצאנו למדבר, וחצינו את הים, וקיבלנו תורה תחת הר סיני, וענינו "נעשה ונשמע", והלכנו עם ישראל ארבעים שנה בשממה, ומתנו יחד עם כל הדור ההוא. ולכן זיכרון יציאת מצרים שלנו הוא אחר: אנחנו טורחים לספר מדי שנה בשנה, כדי שלא להעז ולשכוח, שעשר מכות ביקשו להמיתנו, ואנחנו חיים. אנחנו יודעים את הכאב ואת הסבל וגם את חוסר הצדק המשווע, ויבוא יום ויוכרז ברבים שאנחנו זכאים לתורה יותר מישראל: כי אנחנו בחרנו ללכת עם האל שהפליא בנו את מכותיו. אנחנו לא בחרנו בו בגלל טובו, ואנחנו לא בכינו עם ישראל במדבר על מיעוט המזון ומרות המים. לא ביקשנו דבר ולא קיבלנו דבר.

ולסיום הערת אגב: המסורת המשפחתית מספרת שגם נתן אלתרמן יצא כמונו עם הערב רב, וידע לבטא את כאבנו ב"שירי מכות מצרים" אותם אנחנו מקריאים כל שנה ליד שולחן הסדר. אין וודאות בכך – ככל האנוסים בכל הדורות, בני הערב רב שומרים בקפידה על חשאיותם, ומשמרים את מסורתם בסתר-מרתפים. אם היה אלתרמן מבנינו, על כך גאוותנו, ואם לא היה, הרי שיתכן שאחד מישראל גופא, שהשם פסח על בתיהם במצרים, הצליח להבין לנפשנו והיה מסוגל להזדהות עם כאבנו.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מדרשים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s