איזה דבר קשה זה להיות אחד

פרטים סודיים מתוך הקלסר השקוף, רחל חלפי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס לשירה, 2007.

 

שירה זקוקה לאינטימיות. ובכל זאת מקבץ משורר ספר עבה ובתוכו שירים רבים, המפריעים זה לייחִידוּתוֹ של זה, המטביעים זה את זה בים של מילים ושירה אשר אינו מאפשר תמיד לזהות בתוכו את כל טיפות המים ואת מקורן. ובכל זאת רוב המשוררים לא מפרסמים לפי זמנם ורצונם (של השירים) שירים בודדים, מודפסים על דפים בודדים, או קונטרסים קצרים של חמישה-עשרה שירים. והרי בעבר שלחו משוררינו שירים בודדים זה לזה, לפאר את ידידיהם או את עצמם, או לאתגרם לענות להם בשירי תגובה, ושלחו דיוואנים קצרים לבקשת אותם ידידים, ורק לאחר מותם, על-פי רוב, עמלו אחרים כדי לקבץ את שיריהם השלוחים למקומות רבים ושונים אל מקום אחד, בדיוואן גדול. ככל הנראה הסיבות למצב בהווה הן שילובן יחדיו של המערכת הספרותית והמערכת הכלכלית, ויצירת מערכת ציפיות ומוסכמות מסויימת מיוצרים, אשר מי שממרה את פיהן אינו יכול להוות חלק מן המשחק של הוצאות הספרים, קידום המכירות והדיון התרבותי.

 

בביקורת זאת אנסה להעניק לשיר אחד את האינטימיות הראויה לו, במחיר חוסר התייחסות לשירים האחרים. אין זאת ביקורת על ספר שירה, ובוודאי שלא ניסיון למבט כולל ומרוחק על מכלול שירתה של רחל חלפי, אלא עיון קרוב בשיר אחד שיצא בספר שיריה החדש, ושראוי לעמוד בפני עצמו. שיר זה, "הילדה זוהרה חושבת מחשבות על הבדידות של אלוהים" (76-82), נפתח בדיבור ישיר, בגוף ראשון, המתקשר עם הכותרת ועם הבטחתה לילדותיות: "לפעמים / אני חושבת על / הבדידות של אלוהים". הילדה זוהרה חושבת על אלוהים, ולאט לאט מגלה כי היא יודעת עליו לא מעט: "והוא / רחוק / מכל רחוק // והוא אֵי שָם / בְשָם / רחוק מכל שָם // בַסוף / של האין סוף".

 

מתי פוגש הילד את מושג האלוהות? האם היה חושב עליו לבדו לוּ לא שמע עליו מאחרים? באיזה גיל? ובאיזה תוכן הוא ממלא את אלוהים זה שנולד אצלו או שהושתל אצלו, באמונה או בכפירה? ביראה או באהבה? בקרבה או במרחק? בממשות אנושית (כפי שהיא מופיעה בחלק מן הפרקים בתנ"ך, ואולי גם בכמה סרטים) או בנבדלות מוחלטת (מבתי-מדרשם של הרמב"מיסטים השונים ותורות התארים השליליים למיניהן)? הילדה זוהרה מקבלת את ריחוקו של האל, שוודאי סיפרו לה עליו, ואת היותו בלתי ניתן לתיאור, כזה שאפשר לדבר עליו רק בסתירות, ועל כן הוא אומנם נמצא אבל במקום שניתן להגדירו רק כ"בשם / רחוק מכל שם", ואפשר לדבר על מקומו רק במשלים ולומר כי "מעבר / לאין סוף / יש גדר של עץ / צבועה ירוק עם שלט / 'אין מעבר. / זה הסוף / של האין / סוף'" (מה שמוכרח להוליד תמיהה נוספת, "כי / הרי מוכרח להיות דבר- / מה מעבר / לאותה גדר"). אבל זוהרה הולכת צעד נוסף, מעבר לרמב"ם, וסותרת מיד גם את מרחקו של האל: "והוא גם כן קרוב / ואיש לא מנחש / כמה קרוב / שלפעמים // אני רוצה / ללחוש לו / משהו".

 

פתאום נוצרת אינטימיות אנושית של הילדה עם האל, המקרבת אותו מכל אותו מרחק, ויוצרת פער בין ההיכרות של זוהרה עמו, היוצרת את הצורך שלה "ללחוש לו / משהו", לעומת היכרותם של רוב האנשים. מה היא אותה לחישה ראשונית של ילדה לאל? שיחה פשוטה, או אותה הפעולה היומרנית ביותר שיצר האדם, תפילה? אולי עונה כאן חלפי, או זוהרה, לתהייתו של מאיר בוזגלו בספרו החדש, "עד נכון היום", "מה צריך להיות העולם כדי שתפילה תהיה מן האפשר?", ומודיעה כי צריך שתהיה ילדה אחת, המוכנה לחשוב על אלוהים, והרוצה לבדוק את כל אפשרויות הקשר שלה אל אלוהים, שהוא קודם עדיין לאכזבות הגדולות, לקשיים האנושיים הגדולים ולשאלות על מקומו של הצדק האלוהי בעולם.

 

הילדה מצליחה לראות את אלוהים בהתגלות פרטית המדברת בשפתה: "אני יודעת / שהוא / נח / בכסא-נוח. // ברור שאלוהים נח בכסא-נוח. / והכסא-נוח בַשמיים / על לא-כלום / פשוט מונח. / ואלוהים שוכב עליו. / נח". עתה לאלוהים יש לא רק מקום, וקרבה ומרחק, אלא גם צורה, כי אלוהים בתיאולוגיה של הילדה זוהרה מסוגל לשבת על כסא-נוח, והוא אוהב לנוח בו, והיא אולי יודעת זאת כי גם היא אוהבת לנוח על כסא-נוח, ואולי כי אין היא רואה בעולמה מתי קם האלוהים מכסאו והתערב במעשים. אלוהים שהיה מושג מרוחק מאוד מתקרב עד שעולה האפשרות: "אולי לפעמים הוא מתחפש / לסתם איש / ויורד לכאן? // אולי בכלל הוא גר כאן / בַשכונה קרוב לים?". אלוהים בראשה של הילדה יכול לגור בצריף של המציל על חוף הים, "כי הים הוא גם כן / סוף עולם", ולמרות שהוא מוחלט, אין לו תפקיד עצמאי משל עצמו, ועל כן ראוי שזוהרה תחפש לו מקצוע, ואלוהים יקבל צורה גשמית עוד יותר, ויהיה אולי "הירקן עם הזקן הלבן" אשר רוכב על עגלה עם סוס וצועק לפנות ערב ביידיש: "לִימוֹנֶעס לִימוֹנֶעס".

 

זוהרה תוהה מה עושה אלוהים בכל שעותיו הפנויות, אולי בדומה לה הוא "מצייר במכחולים דקים / כנפיים של פרפרים / וחיידקים וגלימות דגים / בעומקים עמוקים מכל עמוק" (אבל היא וודאי מציירת את הדגים מן השכבות העמוקות פחות, המוכרות יותר). הילדה ממשיכה לחשוב הרבה על אלוהים, "אפילו שבאמת בכלל / אי אפשר לחשוב אותו", והיא מתבגרת, "ילדה יותר / גדולה, שכבר למדה מילים קשות", ומתארת אותו כ"רב-אומן גדול מכל אומן", וגם כ"רב-מדען", ואפילו כ"ילד כזה חכם… והוא לבד / ואיש לא משחק אִתו". לאלוהים יש יתרונות על בני-האדם, מגלה הילדה, "יש לו המון המון חושים שלנו אין / ואין לנו מושג בכלל שיש", אבל יתרונותיו של אלוהים לא תמיד עוזרים לו, כיוון שלמרות שחוש-ההומור שלו למשל הוא "בגודל החלל כולו", הרי ש"אין לו מי אשר / יצחק אִתו". הרהוריה של הילדה מביאים אותה למחשבה מפתיעה, אך גם צפויה לחלוטין, על-פיה אם כל אדם יודע שכל אדם זקוק לחברים כדי שלא יהיה בודד, וכיוון שסביר להניח שגם האל יודע זאת, וגם הוא לא רוצה להיות בודד ועצוב, הרי שאולי "יש עוד / אלוהימים", והם צוחקים לבדיחותיו.

 

אבל אם אין אלוהים נוספים לאלוהים, הרי שנמצא תפקיד לבני-האדם, ואולי אנחנו בקיומנו נועדנו לשעשע את אלוהים, ובעצם "הוא חושב אותנו / ואנחנו / רק צללים בחלומו / ובכל זאת הוא מרשה לנו / לחשוב אותו // אולי / בגלל שהוא / לבד". בנקודה הזאת האל הגדול, שמרוב גדולתנו אנחנו לא ממש קיימים, אלא רק צללים, הופך גם זקוק לאותם צללים, והופך זקוק באופן מיוחד לילדה הקטנה אשר גילתה את סודו, את סוד הזדקקותו (ודברים אלו אינם רחוקים ממה שכבר כתבו מקובלים לפני הילדה זוהרה על יצירת העולם הזה ובני-האדם בתוכו, ומקומה של תפילתם ולימוד תורתו). הילדה נעשית עצובה כשהיא חושבת "שהוא כל כך / לבד / שאין לו אמא אבא ומי / דואג לו כשהוא צמא / נותן לו משהו לשתות". הילדה שוב לא יכולה להישאר בודדה עם מחשבותיה, והיא משוחחת עם אביה על אלוהים, שואלת אותו אם יש לו אמא, אבא או סבא, ומשתיקת אביה היא מבינה כי אלוהים יתום, ומקווה כי יש לו לפחות בת זוג, אֲדוֹנָיָה (הילדה משתמשת בכלל התחבירי הפשוט שלמדה, כי ניתן ליצור צורת נקבה מכל מילה עברית על-ידי הוספת ה"א בסופה, ומחילה אותו על המילה היוצאת-דופן "אדוני"), והרי "איזה דבר קשה זה / להיות אחד". כאן מוצאת הילדה את הסיבה האמיתית והעמוקה לקביעת התפילות לאלוהים: "הוא בטח אוהב תפילות / פשוט מפני שאז סוף-סוף / מדברים אִתו // גם אני לפעמים בלב / אומרת לו תפילה וגם תודה / וגם מתפללת אליו / שידאג לעצמו / ושיתחתן עם אדוניה / ושיהיה שמח / ובריא".

 

פורסם במקור ב"תרבות וספרות" של הארץ ב-7 בדצמבר 2007:
http://captaininternet.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?more=1&itemNo=931567&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

 

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת שירה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s