צמאון בארות: ביקורת (א) – אלי הירש

על "צמאון בארות"                / אלי הירש

 

אלמוג בהר, "צמאון בארות", עם עובד, קסת, 2008, 160 עמ'.

 

"צמאון בארות" הוא ספר מרשים מאוד, וכספר ביכורים הוא מרשים במיוחד, למרות שרמת השירים הכלולים בו אינה אחידה. אלמוג בהר נבדל מרוב המשוררים העבריים בני דורו (הוא יליד 1978) ברהיטותו האינטלקטואלית, כלומר ביכולתו לעצב שיר כטיעון מורכב הנרקם בעת ובעונה אחת הן בפני השטח הגלויים של השפה והן במעמקיה. חשוב לא פחות לומר שבהר הוא אחד הקולות המרתקים ביותר במה שאפשר לכנות "הגל המזרחי החדש" בשירתנו, כלומר זה שנולד בעקבות התסיסה שהביאה עימה "הקשת הדמוקרטית המזרחית". הרהיטות שלו סוחפת עד כדי כך, שבמהלך הקריאה בספרו לא יכולתי שלא לשקול שוב את ההשערה המקננת בשולי ראשי כבר זמן מה – ששם, בגל המזרחי החדש, מסתתר היום האוונגרד הפורה ביותר של השירה הישראלית.

 

לעת עתה זו רק השערה, שיש לסייגה ולפרשה ובעיקר להעמידה במבחן הזמן, אבל נדמה לי שכדאי להתייחס אליה ברצינות כבר עכשיו, שכן יש זיקה ברורה בין כוחו של בהר כמשורר לבין העיסוק האינטנסיבי שלו בזהותו המפוצלת ובלשונותיו האבודות (כלומר בלשונות סביו וסבתותיו שאותן אין הוא דובר או שומע) – ערבית-עירקית וספניולית. בהר צמא לבארות, כלומר למסורות שיאפשרו לו לאחות את השסע בין ישראליותו המאושכנזת ומזרחיותו (ערביותו, ספרדיותו) שמסרבת להתאשכנז. יתרונו של השסע הזה הוא בצמאון הבארות הכרוך בו, וצמאון בארות הוא מצבה הבסיסי של השירה העברית היום, תהיה אשר תהיה הגלות או המולדת, הממשית או המדומה, שאליה היא כמהה. וכאן מתחוור ההישג הגדול של "הקשת הדמוקרטית המזרחית": הביקורת החריפה שלה על הציונות מתגלה כטקטיקה של בידול ומיתוג שמבעד לה מציצה האסטרטגיה העמוקה והמודעת-למחצה שלה, שהיא ציונית יותר ממה שנדמה. שהרי מה למדנו מ"הקשת"? מה למד אלמוג בהר מ"הקשת"? הוא למד שהפרספקטיבה המזרחית אינה רק נספח מאוחר או הערת שוליים נחבאת אל הכלים לגורל הציוני ("גורל" להבדיל מ"אידיאולוגיה"), אלא ליבו החי והפועם, רווי הסתירות והחורבנות, של הגורל הזה.

 

החרפת גלוּת               / אלמוג בהר

"אני משורר מרוקאי גולֶה… גולה מגלותי", מואיז בן-הראש

 

החלטתִי להחריף את גלוּתִי: מהיום לא אקרא עוד

בַספרים שֶאני אוהב, לא אוכל ממאכלי אמי,

לא אתגעגע שוב אל הרחוב שגדלתי בו, לא אזכר

בַילדָה שחלקה עמי ריקוד ראשון. מעתה אני עומד לִגלות

מחוץ לשפתי ושפת אמי ואבי, מחוץ לביתי, מחוץ

לְפעימות הַלב הַמוכרות לי. אחריף את גלותי

עד שכצעד אחרון אצעד במחאה החוצה מחוץ לעצמי,

ואֶגְלֶה אף מחוץ לגלותי. זה לא שיר מחאה פוליטי,

בקושי שיר מחאה משפחתי. זה לא שיר

זה מכתב אחרון של נידון לְגלות, מכתב אחרון

שאכתוב בשפה שאינה שפת הגולים. בשבועות הקרובים

אלמד את שפת הגולים עד שאוכל סוף סוף לכתוב

את כל שירַי בִשפת הַגולים, היא שפת השתיקה.

עד שגלותי תתחנן לשמוע קול שאינו שתיקה,

שיר שאינו מכתב אחרון, מחאה שאינה משפחתית.

עד שגופי יתחנן לגלות חזרה אל תוך גלותי,

אל תוך גופי, אל תוך שפתי ושפת הורַי, אל תוך זיכרונות הילדוּת

והנערוֹת, אל תוך גופה של האישה החולקת עמי את יצוענו.

 

ואחרי שכל זה נאמר מגיעה ההפתעה האמיתית, והיא הקרבה האמיצה בין שירתו של בהר לשירתם של זך ואבידן, מגיבורי "דור המדינה". הקרבה הזאת, שהיא מוזיקלית ותחבירית-רטורית בעיקרה, ניכרת בשירים רבים ב"צמאון בארות", ואפשר להבחין בה די בקלות גם בשיר המצורף לרשימה. שימו לב למשל למשחק של בהר במילה "גלות" ובנגזרותיה, ובצורך שלו למתוח את השימוש בה עד למקום שבו הגלות כמו חורגת מתוך עצמה ומאבדת (אך גם בוראת מחדש) את משמעותה. מה יותר זכי או אבידני מזה? נכון שאצלם המשחק מהלך תמיד על חבל דק של נונסנס ואילו בהר מקפיד לשמור על רצינות סולידית, אבל הדמיון עמוק מכדי להתכחש לו. לפעמים הדמיון הזה אפילו אירוני במיוחד, כמו בכמה משירי ההתרפקות האוריינטליסטיים של בהר, שבהם קשה שלא לשמוע את זך לוחש: "האיש חאג'י באבא אהב כל ימיו. מסופר עליו / שאהב ואהב…".

 

מה בין בהר המקדש את הביוגרפיה הפרטית ושסעיה התרבותיים לזך ולאבידן שקידשו כמדומה את ההפך מזה, כלומר איזה חזון "אוניברסלי" ואפילי "ילידי" של החוויה השראלית? ומה בין הנער המזרחי-רדיקלי לזקניו של המיינסטרים האשכנזי? יש רשימות שכדאי לסיים אותן בשאלה, ולהניח לתשובות להתבשל במקום אחר.

 

פורסם במקור בידיעות אחרונות, במוסף "7 לילות", במדור "אלי הירש קורא שירה", יום שישי, ט"ז באדר א', תשס"ח, 22.2.2008, תחת הכותרת "חאג'י באבא במיל'".

 

משירי הספר:

http://www.notes.co.il/almog/42836.asp

 

 

 

 

 

                אני מנצל את העובדה שאני מפרסם מן הביקורות על ספר שירי בבלוג שלי כדי להתמודד ולו במקצת עם כמה מטענותיהן. כאשר כותב הירש על הישגה הגדול של "הקשת הדמוקרטית המזרחית" שהיה בכך "שהיא ציונית יותר ממה שנדמה", בצורה מודעות או חצי מודעת, במובן שהיא "ליבו החי והפועם, רווי הסתירות והחורבנות", של הגורל הציוני, אני יכול להסכים עמו בשני מובנים, אבל אלו דורשים הסבר:

"הגורל הציוני", זאת דרך להציג את ההיסטוריה הציונית במאה ה-20 ככוח מיתי ואולי בלתי-נמנע, ויש משהו בניסוח זה, כיוון שרוב היהודים שעלו לארץ (ו"עליה" זה מושג יהודי לפני שהוא מושג ציוני-מודרני, ואילו היום קשה לומר אותו במובן יהודי ללא מובן ציוני, אחרי שהציונות הפקיעה את היהדות) במאה העשרים עשו זאת ללא "בחירה" (אם יש מובן בכלל למילה זאת), אם בעקבות השואה באירופה, ואם בעקבות המלחמות הישראליות-ערביות וקריסת מקומם של היהודים בעולם הערבי.

חלקם של יהודי העולם הערבי, המוסלמי והעות'מאני במדינת ישראל, שהגיע עד כדי כמעט מחצית מן האוכלוסיה היהודית בארץ, גם אם לא היה שאיפה ציונית מלכתחילה, במסגרת הציונות המזרח והמרכז אירופית של חיבת ציון, של הקונגרס הציוני, של הרצל, של ויצמן, ואחר-כך של בן-גוריון, הוא שמבטיח שהציונות לא יכולה להיות מוגדרת רק כקולוניאליזם אירופי במזרח-התיכון במובן פשטני, ושהיא לא רק מין גרסא מחודשת של הצלבנים הנוצרים, כפי הדימוי שלה כיום. דבר זה בולט בשנים האחרונות כאשר מתרבה בחברה היהודית-הישראלית הנפקת דרכונים זרים של מדינות האם, כמעין שטר ביטוח, ומתגלה למי יש לאן לברוח מכאן, ולמי אין לאן לברוח.

דבר שני בהקשר הציוני: הציונות ביחסיה האפשריים למזרחים מצויה במקום פרדוקסלי, מכיוון שדווקא היא, אשר היתה מצויה בהגמוניה אירופית, ביקשה ליצור יהודי חדש, למחוק את הגלות, לקדם חילון, ופרויקט של התמערבות, הן של היהודי המזרח-אירופי והן של היהודי המזרחי (ועוד יותר של היהודי-הערבי) – ואשר יהודי המזרח מצילים אותה ואת קיומה לאורך זמן (כפי שטענתי בפסקה הקודמת), צריכה מצד שני לטעון כל הזמן שהעם היהודי הוא עם אחד, וצריכה לתמוך למשל במערכת החינוך בלימוד משותף, אינטגרטיבי, של כל היהודים. אבל במצב זה היא לא תהיה מסוגלת לאורך זמן ללמד רק את הסיפור ההיסטורי של פלג אחד של העם היהודי, רק את התרבות של פלג אחד – יש כל הזמן ניסיונות לסמן כבדלנים את מי שלא מוכנים להפקיר את חינוך ילדיהם בתוך מערכת חינוך המעוותת את ההיסטוריה היהודית והמזרחית, אבל לאורך זמן אם המערכת לא תקבל את התרבות הערבית והמזרחית לא יהיה בה טעם, היא תהיה מערכת בדלנית ומצומצמת (וכמובן המערכת מסוגלת תמיד להפנים לתוכה חלקים מתרבויות אלו, ולהתאימם לצרכיה, למשל לקבל חלק מהתרבות ולא לשנות דבר בכלכלה הקפיטליסטית, לקבל צליל מזרחי רק בעברית ללא הערבית, לקבל את הצליל המזרחי בהקשר לעגני).

 

עניין אחרון, לגבי ה"התרפקות האוריינטליסטית" שמתייחס אליה הירש, אני מקווה לכתוב בקרוב, אולי ביחס לספר החדש שיצא של מבחר מתוך "אלף לילה ולילה", דבר-מה המתמודד עם כך; בינתיים אכתוב שאם סיפורי "אלף לילה ולילה" היו נכתבים היום ומתפרסמים היום הם היו נתפסים כ"אוריינטליסטיים" על פי ההקשר התיאורטי הביקורתי שהעניק אדוארד סעיד. אבל יש צורך להבחין, ובאופן מהותני, בין "אלף לילה ולילה" שנכתב במזרח, שיש לו הקשרים שונים ומורכבים, ולא רק רומנטיזציה ואקזוטיזציה, לבין "אלף לילה ולילה" שנכתב במערב (כלומר "לילות ערב"). בעקבות סעיד לכאורה ליוצר המזרחי אסור יותר לגעת בשדים וברוחות, אסור לספר אגדות, כי הוסבר לו שזאת מניפולציה מערבית על תרבותו. אבל האמת היא מורכבת יותר, והיא שהתרבות מורכבת, והבעיה היא השטחתה של תרבות לפן אחד שלה, ולא עצם קיומו של פן זה. אסור לנו לעקר בעצמנו את תרבותנו, ולמחוק בה חלקים שונים מכיוון שהם חשופים לביקורת של העין החיצונית. יש דרכי התמודדות רבות: דן בניה-סרי בכתיבתו, למשל, מקצין את הפולקלוריזציה של התרבות המזרחית בארץ, עד כדי כך שברור שזה לא ניסיון לתיאור אמין, וכך הוא מגחיך את הנטיה לפולקלוריזציה. אבל הפולקלוריזציה לא צריכה למחוק את הפולקלור עצמו, במובנו הפשוט, של ידע עם, של שירים שהועברו בעל-פה למשל, וניסיון להוכיח שיש לנו רק תרבות גבוהה ולא נמוכה – גם זאת מחיקה. חלק מהסכנה כאן היא בעצם בחיפוש כל הזמן, המופנה בעיקר לספרות המזרחית, אחר ייצוג, כאילו כל יצירה צריכה לייצג את כל הספרות המזרחית, וכאילו בדור הנוכחי יש צורך רק בפוליטיזציה ובמחאה. לכן הכותרת המצחיקה שניתנה לביקורת, מתוך השורות המצחיקות של נתן זך, "האיש חאג'י באבא אהב כל ימיו. מסופר עליו / שאהב ואהב", היא ניסיון המיקום האוריינטליסטי של הדברים, לא הדברים עצמם.