צמאון בארות: לילא ומג'נון

לַיְלַא וּמַגְ'נוּן, שיר אהבה צוּפִי

מחווה לגַ'אלַאל אַ-דִין רוּמִי

 

אלוהים הגדיל את אהבת מַגְ'נוּן לְלַיְלַא במידה כל-כך מופרזת

שגרמה לו לאבד עשתונותיו כשראה את כלבה רץ בְּסמטה.

וכשהיה הולך בעקבותיה בין דוכני השוק היה מנשק את הפירות

שנפלו מסל הקניות שלה

את המוכרים שהעניקו לה מחריפות תבליניהם

ואת אביה שנאם באותה שעה בבניין העירייה.     

מג'נון היה מחכה שעות מול דלתה החתומה

רק כדי לחזות בעיניה המתעלמות ממנו בצאתה לַרחוב

בהן דימה תמיד למצוא שתיקות קשובות

ואז היה הולך אחריה לַנחל

מרווה אלפי צימאונות בהשתקפות פניה של לילא בַמים

ומשוחח עם הדגים על כל האדמות החַרֵבוֹת ועל הרצון לשתות.

 

וכשהיתה בטלה לרגע משתיקתה מולו היתה שואלת לילא "למה

אתה צופה בי כמו משוגע, מג'נון?", ומתרחקת כדי שלא לתת לו לחוש

את החום של קצות שפתיה אחרי הדיבור, את העדינות של קצות אצבעותיה

בימות הקור, ואת זרעי המים של פחדיה

הנוטפים מאחורי שלוות עיגולי עיניה

ומצננים את אלימות חיוכיה. לילא לא נענתה למג'נון

לאורך שנים של חיזורים, ולא נתנה לו לנשק את כפות רגליה

היפות, הגסות, בהן אהב כל-כך להביט. והוא נותר מציצן,

רץ בין הגגות רק כדי לחזות באחת ממשרתותיה היוצאות, טועה לראות     

בַּשקיעות כולן מעין זריחות של עולם אחר, צודק אולי יותר מכולם

כי מי עוד יכול לדעת טעמה של אהבה כמג'נון הנאמן

אשר שמר עליה שנים וחודשים בלי אות או סימן.

 

כל הפילים שואגים בַלילה חלומות של שיבה להִינְדוּסְטַאן,

ומג'נון מיילל בחלומותיו אל לילא, שר על חירותו של השטן,

נולד אל תוך הצבע השחור, ואז הופך לַנר בְרגע שכולו אור,

שאין עוד שעווה בַעולם, שאין לו צל. ובמסגד של יום שישי

היה נשאר שעות ומתפלל, שוטח תודותיו לפני אללה

על בריאתו הכבירה, על יפי אבן הכעבה, על שצף הנהרות הגדולים,           

הפרת, החידקל והנילוס, ועל כל איבר מאיברי גופה של לילא.

 

בדרך חזרה מן המסגד היה מג'נון זורק גרזן על חומות הכלא,

חושב אולי אחד מחבריו שרוי שם במצוקה, חושב אולי זקוק הוא לְפה

שיהיה רחב כַרקיע ועמוק כַתהום לספר בו את כל געגועיו האסורים.         

לילא, באותה שעה, היתה יוצאת אל הכרמים והבוסתנים שמאחורי ביתה,

מתלבטת בטירופם של האוהבים, מחפשת חיבה אצל עצים חסרי פיתולים,

נושאת הודעות מוצפנות בין הגפנים לתאנים,

מהססת להריח את המוֹר הנוטף עובר על כפות המנעולים,

מנסה להשתיק את לבה ממחשבות

בעזרת עסיס הרימונים.

 

                       מתוך הספר "צמאון בארות", הוצאת עם-עובד, קסת, 2008.

  

משירי הספר:

http://www.notes.co.il/almog/42836.asp

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה צמאון בארות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s