מִנחות שִירה בנגַליות: הַתשוקה הַיחידה הַאפשרית
Rabindranath Tagore, Gitanjali, translated from Bengali into English by the author, 1913.
אלוהים האב, האדון, המלך, הוא דמות נוכחת תדיר בחיי כולנו משחר ילדות. בבואו להציע מנחות שירה לאלוהיו לא שוכח רַאבִּינְדְרַאנַאט טַאגוֹר ציורים אלו; אבל משורר בנגל יודע ומוכן לפנות אל האל גם בשפה אחרת של דימויים אחרים: ופתאום טאגור אינו רק צמית באחוזת אדונו, או בן הסמוך אל שולחן אביו, או משרת לפני מלכו, אלא גם אוהב ומאהב לאלוהיו. הוא מפזר לפניו פרחים, וריחות של קטורת, וקורא לו לבוא ולגעת בו, לקחתו אליו או לפחות להעניק לו את נוחם חברתו. אבל טאגור אינו מחזר לבדו: גם אלוהים הוא אוהב ומאהב לטאגור; ועל-כן יכול המשורר לפנות אל אלוהיו בשאלה כמעט רטורית: "הו אלוהי, אלוהי השמים כולם, היכן היתה אהבתךָ שוכנת אלמלא הייתי קיים?" (שיר 56) [1]. טאגור, היודע שמלך המלכים עוטה עדי עדיים כדי לשבות את לבו, מבין שאותה אהבת עולם של אלוהים מאבדת את עצמה, שוקעת, אפילו מתמוססת, בתוך אהבת האדם האוהב לאלוהים "באיחוד המושלם של שניים" (שם), אל ואדם.
טאגור מחכה לאלוהיו בצד דרך מאובקת; אנשים חולפים על פניו, לוקחים מן הפרחים בהם ביקש לקנות את לב מאהבו. השעות עצמן כבר לאות, ובוקר מתחלף בצהריים שיקדימו להביא את הערב. העיניים מתערפלות מלראות, כי כל המראות אינם שמים קץ לציפייה, אינם מביאים את האהוב שהעלים פניו תחת צללי האנשים. גברים חוזרים הביתה, אולי מעבודה במקום מרוחק, ומעיפים בו מבט; חיוכם ממלא את ביטנו בושה. נולד דימוי חדש, וטאגור מדבר על עצמו: "אני יושב כעלמה מקבצת נדבות [2], מושכת שלמתי מעל פני, וכשהם שואלים אותי מה רצוני, אני לא מעניקה תשובה ומשפילה מטה עיניי" (שיר 41).
השמלה הנמשכת מעלה, המעניקה מסתור לַפנים, האם היא מגלה גם טפח מן הגוף? האם ברגע הבושה הגדולה לא מתעוררת גם תשוקה גדולה? והאם תוכל תשוקה זאת למשוך אל המשורר לא רק את הגברים ההולכים בדרך, אלא גם את המאהב הנחבא? סלסלת המשורר-הקבצנית כבר ריקה כמעט מפרחים, והגברים החולפים הם אויבים לאהבה, בעיוורונם היו יכולים לחלוף דרך אלוהים-המאהב כאילו היה אוויר; והנערה-טאגור נושאת עיניים, נאנחת ושואלת: "הו, איך, באמת, יכולתי לומר להם שלךָ אני מחכָה, ושאתה הבטחתָ לבוא" (שם)?
פניית המשורר לאל היא אישית, אינטימית עד-בלי-די, עד שאסור לבטא אותה לפני קהל, אלא רק בספרים ובשירים; הפניה לאל היא כאל מושא לתשוקה אינטימית, אשר מחכים לבואו כמו לאהוב מתאחר: אין רמז לקול גלגלי מרכבותיו, ובינתיים טאגור-הנערה בוהה בשמיים, בזמן שהיא ישובה על הדשא, ושוקעת בחלומות על ההוד הפתאומי של בוא אהובה, אלילה, שירימה מעפר ויגביה ויושיבה לצִדו. היא "שומרת כנדוניה" (שם) את עוניה, "מחבקת גאווה זו" (שם) בסוד לבה, ומאזינה לקול קרקוש התהלוכות האחרות, שאינן של רכבי מאהבה. האהובה יודעת את ייחודיות הרגע, הן לה והן לאהובה: הוא היחידי שיעמוד בַצל דומם מאחורי קהל האנשים, והיא היחידה שתחכה לו ותבכה ותייחל לו בערגונות שווא; היא יודעת זאת למרות שטאגור מוסר לנו ידע זה עם סימני שאלה.
אבל טאגור אינו זקוק לזהות שאוּלה של אישה צעירה כדי להיות אהוב לַאל הזכר, לדבר אהבה על אוזניו, ולראות בו את מאהבו; בשיר אחר לובש טאגור דמות קבצן, ולא קבצנית, אשר לומד יום אחד שיעור באהבת אלוהים. כשטאגור-הקבצן מהלך בדרך כפרית מבית לבית ומבקש נדבות מתגלה לעיניו חזיון מדהים: מרכבת זהב מלכותית מופיעה באופק ועוצרת לפניו. טאגור תוהה מי הוא מלך מלכים זה, ותקווֹת הקבצן שבו גואות, הוא משער שימיו הרעים תמו, ושמעתה תהיה הצדקה ניתנת בלי צורך לבקש, ועושר יפוזר בַאבק שבצדי הדרכים. האל היוצא מן המרכבה מפנה את מבטו אל הקבצן, ויורד מרכבו עם חיוך; והקבצן, אשר שמח במזל חייו שסוף-סוף בא, מופתע לראות את אלוהיו פושט את ימינו, פוקח את כף ידו ושואל: "מה יש בידך לתת לי?"(שיר 50). ברגע הראשון מתבלבל הקבצן ורואה בהתנהגות זו מעין מהתלה של מלכים, ואולי אפילו לעג בוטה: שאלוהים יבוא אל קבצן כקבצן ויבקש נדבה? ואז מצִקלונו הוא מוציא לאט את גרגר התירס הגדול בין הקטנים, ומעניקו. בסוף היום כשהקבצן נותר לבדו ומוצא גרגר של זהב בגודל של אותו גרגר תירס הוא מבין את טעותו, בוכה בכי מר, מתייסר ומצטער על כך שלא היה לו "את הלב לתת לךָ את כולי" (שם).
טאגור, בראשית מנחות השירה שלו, מצייר תמונה של מפגש גופני בין האל והאדם; בדבריו רגע המגע הגשמי הופך לרגע הלידה של השירה: "בַמגע בן-האלמוות של ידיךָ לבי הקט מאבד גבולותיו בְהנאה ונותן חיים לניב שאין לבטאו" (שיר 1). השירה היא דרכו של האדם להשיב במגע על מגעו של האל: "בעזרת קצה הכנף של שירִי, הנפרשת למרחק, אני נוגע ברגלךָ אשר לא יכולתי לקוות מעולם שאגיע אליה" (שיר 2). האל מצווה על טאגור לשיר, וגורם ללבו להתפוצץ כמעט מגאווה, לעיניו לדמוע, ולפיו להבין: "אני יודע שאתה שואב עונג משירתי. אני יודע שרק כזמר אני נוכח לפניךָ" (שם). האל חש עונג לשמע צלילי ההרמוניה המתוקה הנובעת מכל החלקים הקשים והצורמים בחיי המשורר הנתכים אלֵי שיר; הוא מבטל את גבולותיו של האדם, לוקח את כלי הקיבול האנושי, שהוא שברירי, מרוקנו שוב ושוב מתוכנו, וממלאו בחיים חדשים.
והשירה, שהיא סיבה לשכרות, תורמת לאובדן הגבולות שבין האדם לַאלוהי: "מבושם משמחת השירה אני שוכח עצמי וקורא לךָ חבר, אתה שהנךָ אדוני" (שם). המשורר מבקש להצטרף לאלוהיו בשירה מתוך עוצמה של התמכרות: "לבי משתוקק להצטרף אליךָ בשירתךָ, אבל לַשווא נאבק לְקול. אדבר, אבל הדיבור אינו מתפרק אל תוך שירה, ואני זועק במבוכה. אה, אתה הפכתָ את לבי לשבוי ברשתות המוזיקה האינסופיות שלך, אדוני!" (שיר 3).
לְחיים, כמו לחיי טאגור, יש מטרה ברורה: "אני רק מחכה לְאהבה כדי להסגיר עצמי סוף-סוף אל תוך ידיו" (שיר 17); והרי מה הטעם להישאר לבד, ומה יועיל לו לדמות הקבצן של טאגור "לבוא להתחנן לפני דלתך שלך!" (שיר 9)? היש טיפשות גדולה מזו? תשוקת האדם לשאת את עצמו על כתפי עצמו מעלה עליה את חמת טאגור, וטאגור פונה אל השוטה, אשר תשוקתו מכבה באחת את להבת העששית בה היא נוגעת בנשימתה, ומזהיר אותו מתשוקתו: "אין היא קדושה – אל תקח את מתנותיו בעזרת ידיה שאינן נקיות. קבל רק מה שמוצע לך על-ידי אהבה קדושה" (שם). התשוקות הלא-קדושות מרובות ומאיימות, אומר טאגור, ומודה לאלוהים על שהציל אותו מהן בעזרת "סירובים קשים" (שיר 14); המשורר אשר ניצל מסכנות התשוקה החלשה, ההפכפכה, הופך לדעתו ראוי יותר לדורונים הפשוטים והאדירים שאלוהים העניק לו בלי שביקש: "השמיים הללו והאור, הגוף הזה והחיים והנפש" (שם).
התשוקות הרבות והקטנות למה שאינו אלוהי בזויות בעיניי טאגור, אבל לא כך התשוקה הפשוטה לאלוהים, התשוקה להיות בקרבתו, קירבה שעל סף המגע, או מעבר לו: "אני מבקש לשבת לצידךָ לרגע אחד של התפנקות. את העבודות שעלי לעשות אסיים לאחר מכן" (שיר 5). כאשר המרווח בין האוהב לאהוב, בין האדם ומראה פני אלוהיו, גדול, הלב לא יודע לא מנוחה ולא רווחה, ועבודת היומיום נעשית "יגיעה אינסופית בים חסר חופים של יגיעה" (שם). בסופו של דבר רק תשוקה אחת היא אפשרית: זו שהיא אישית, כלומר שהיא מכוונת לישות מסוימת ולא לרעיון עירום מפרטים; זו שהיא גופנית וממשית, שיש בה רצון לגעת ולהינגע ושהיא מלאת ידיים וצימאון ואכילה וטעם רוק ופירורים והתמלאות והתרוקנות; זו שהיא הדדית, שיש בה שיתוף של עונג ומשחקים תמידיים של החלפות תפקידים; וזו אשר פונה אל הנשגב, אל זה שבאמת ראוי לתשוקה זו שהיא אינסופית כמוהו, ולכן אין בה את הרגע של הריקון המוחלט שכבר לא יוכל להתמלא, הרגע שאחרי מות התשוקה, הרגע המשתוקק רק לסיגריה ולבריחה חפוזה, אותו רגע עליו מספר ביאליק בשיר "אַיֵךְ": "צאי וגאלי / ומלכי על-גורלי… והמיתיני עם-אביבי. / ותחת שפתותיך יכבה-נא ניצוצי / ובין שדיך יומי אוציא".
אין לומר שטאגור עושה האנשה לאל, אף-על-פי שאין הוא מפחד מכך: האל הוא מגע שאינו דימוי או מטאפורה, אלא אמת פשוטה אשר מורגשת בכל האיברים החיים; על כן חושף טאגור את סודו הכמוס ביותר של האל, שאף אינו נלחש בחדרי חדרים, כשהוא שר: "אתה קבעתָ את מושבךָ במקדש הפנימי ביותר של לבבִי" (שיר 4). הצורך בקִרבה תובע הדדיות, וטאגור לא מוכן לוותר עליה; אין הוא מוכן להניח לאלוהים להיעלם בשמי מרום בין עננים וכוכבים, כי איך תימשך עד אין קץ תשוקה למי שלא עונה? מי שאף פעם לא ימלא אותך בטובו, בעונג המתוק שלו, בחום זרועותיו, לא יצליח להפוך לנוכח בחייך בעזרת קסמי פלספנות עקרה. טאגור יודע זאת ומכריז: "אם אתה לא תראה לי פניךָ… איני יודע איך אעבור את השעות הארוכות, הגשומות הללו" (שיר 18). זה הוא הפחד הנורא של האוהב-המאמין, אבל זו גם הצהרת האהבה הגדולה ביותר שלו.
טאגור, בסופו של דבר, מספר לנו גם על אהבה שהתממשה, שלא הצטננה ולא נכנעה לַפחדים ולַאפרוריות; כי התקווה פירושה יקיצה מן השעות הארוכות הגשומות: "לבסוף, כאשר נעורתי מתנומתי ופקחתי עיניי, ראיתי אותךָ עומד לצדי, מציף את שנתי עם חיוכךָ. כמה פחדתי שהנתיב יהיה ארוך ומייגע, שהמאבק להגיע עד אליךָ יהיה קשה!" (שיר 48).
[1] מתוך שיר 56 בספרו של ראבינדראנט טאגור "גִיטַאנְגַ'אלִי" (פירוש השם בעברית: מנחות שירה); הספר יצא לאור באנגלית (תחת הכותרת: Gitanjali) בשנת 1913, ומהווה מבחר מתוך ארבעה ספרי שירה בנגאליים שפרסם המשורר בין השנים 1912-1901. את המבחר ערך טאגור, והוא גם תרגם בעצמו (בפרוזה) את השירים מבנגאלית לאנגלית. התרגומים לאורך טקסט זה נעשו מן המקור האנגלי על-ידִי.
[2] מכאן יכול המתרגם העברי לבחור אם להמשיך לתרגם את הדברים בלשון זכר, או לעבור ללשון נקבה.
התפרסם במקור בעיתון 77, שנה ל"א, גיליון 320-321, מאי-יוני 2007, עמ' 28-29.
אלמוג בהר 