*
בהתעטף עלַי נפשי את ה'
אני רוצה לכתוב שירים רבים
נוכח הבית ונוכח עמל הרחובות
ונוכח הרָעַב הזה שלא חַדָל
מאז ההשתחוויה בבית-הכנסת ביום-
הכיפורים. הגוף עדיין רוצה להשתוחח
עד סופו ולהיישיר את מבטו
לַקרקע לְעפר הדום רגלי מלך
מלכים. הנפש עדיין רוצה להתרוקן
מהגוף הרעֵב עד סופה ולבכות.
והנפש בוכה בִבכי הרחובות הריקים
העמוסים בַאנשים הַשכוחים באין דורש
הישֵנים באין דורש על מדרכות
קצות עולמו של אלוהים ולועסים
בודדים את לחמם שלִקִטוּ בַפחים
ונוגסים את הפרי שאספו בין
שאריות הדוכנים. בהתעטף עלַי נפשי
את ה' אני רוצה. לכתוב
שירים רבים בִּבְכִיוֹת הגוף האיומים
אשר אינם מפסיקים עומסים כאבים
ורעבים ומורעבים ומרעיבים ומריבים ומעכבים
ואינם שומעים את קול צעדי
אלוהים באים. בהתעטף עלַי נפשי
את ה' אני רוצה לכתוב.
ונוכח הבית קמים שירים רבים
ומבקשים את שתיקת הרחובות את
שתיקת אלוהים שתיקת ימים רבים
עד אין דורש בבכי המילים
על הפתחים ועל התיבות הנעולים.
השיר ראה אור בעיתון "מקור ראשון", במוסף שבת, ה-6.6.2008, ג' סיוון ה'תשס"ח, יום שישי.
לשירים נוספים מתוך "חוט מושך מן הלשון"
אלמוג בהר 
נורא ונפלא.
לרגע המסויים בו פוסקת לפתע ההתעלות של יום הכיפורים קורא עגנון באחד מכתביו "התקמטות הנשמה".
נלקח שאר הרוח ונפילה בבת-אחתית.