געגועים לגעגועים למכה

על מחברות האומן (1-4) של יהושע בורקובסקי

 

Joshua Borkovsky: Notebook #1 #2, The Hajj Paintings

Joshua Borkovsky: Notebook #3 #4, Heterotopia: Graves and Sheiks’ Tombs

 

לאורך העשור שבין 1977 ו-1987 ערך האומן יהושע בורקובסקי מסעות של עלייה לרגל באזור ירושלים, הגדה המערבית, רצועת עזה, סיני ומצרים, וצילם אלפי תמונות של קברים מוסלמיים וציורי חאג' על קירות בתים. מסעות אלו השפיעו על דרכו האומנותית, והדברים באו לידי ביטוי בציורי הכעבה שצייר, והופיעו בתערוכה "בין לבין". לדבריו: "מחזור עבודות הכעבה הוא היחיד שאני חוזר אליו פעם אחר פעם מזה עשרים שנה, בהפסקות של כמה שנים. אין לי הסבר לזה. זה אומר שאני כנראה עוד לא מבין את העבודות האלה לגמרי… אני הרי, לאורך שנים, מתעסק ברפלקציות, בהשתקפויות, בדברים שהם צללים-צלליות או הד, בכמעט-נוכחויות".

 

מבחר מרתק מבין הצילומים מן העשור ההוא ראה אור בארבעת מחברות האומן שהוציא בורקובסקי בשלוש השנים האחרונות, שתים מהן הוקדשו לציורי החאג' ושתים לקברים. ספרי האומן מוקדשים כולם לצילומים, בסדר מלא מחשבה, ללא מילות הסבר והסגרת תאריך הצילומים ומיקומם; אלו יצאו בעתיד בקטלוג, ובינתיים מוזמן הקורא לנחש מה צולם בחברון ושכם, ומה בלוקסור ואסוואן. בספרי אומן אלו הופך בורקובסקי את המתבונן בצילומים לשותף למסעו אחר קירות הבתים ובתי-הקברות, וכן הוא הופך את הצילומים המתעדים לכאורה, אשר היוו תשתית לציוריו, לאומנותו שלו. את הספרים מלוות שתי חוברות צנומות, המכילות מאמרים של בורקובסקי על ציורי החאג' ועל קברי השיח'ים, של בני שבילי על הגעגועים הצופיים למכה, של אריאל הירשפלד על בתי-קברות במקומות שונים, וכן סיפור ושיר של טאהא מוחמד עלי (בתרגום ששון סומך ואנטון שמאס).

 

לאומנות האיסלאמית אותה מתעד בורקובסקי תפקיד מאוד ספציפי: ציור החאג' מברך את החוזר ממכה, מסמן את נוכחות החאג' או החאג'ה ואת קיום המטלה הדתית, וכן את ההכנות שערכו בני הבית לרגל שובו של עולה הרגל; הקברים וקברי השייח'ים, חלקם מבודדים וחלקם בתוך בתי-קברות, מסמנים את נוכחות המוות, ובעיקר את נאמנות החיים כלפי המתים, וכן את ציפייתם כי המתים יהיו נאמנים להם ויגמלו להם טובה. ציורי החאג' מהווים חלק ממחזוריות השנה, והרחובות מתמלאים בהם בסמוך לשובם של החוגגים ממכה; גם הקברים אינם עומדים בשלווה קפואה, והם נצבעים מחדש בתקופות שונות, מצורפים להם בדים, וכן מתקיימות בזמנים שונים עליות לרגל שהם מטרתן.

 

ציורי החאג' ניצבים בנקודת החיבור שבין המקום הפרטי לציבורי, לצד פתח הבית הפונה אל הרחוב, את הציורים מציירים או מזמינים בני המשפחה, ויש בהם שילוב בין ציור ובין שלטי בד המתרבים עם השנים, וכן בין מוטיבים קבועים, פסוקי קוראן, עיטורים קליגרפיים, שטיח תפילה, העקידה, מסגד אל-אקצה, הר ערפאת, וכמובן הכעבה, ובין הספציפיות של מסע החאג' או החאג'ה בני הבית, שמם, שנת העלייה לרגל, כלי התחבורה במסע (גמל, אוטובוס, אוניה, מטוס), וכן ואריאציות משתנות על המוטיבים הקבועים. גם הקבר הוא מקום פרטי וציבורי בו זמנית, ובכל מקרה, אף פעם לא מקום מוזיאוני; מצד אחד צורת הקברים יש בה קביעות רבה ופשטות, ולדברי בורקובסקי "למצבת הקבר צורה מלבנית על פי רוב, ופניה העליונים מעוגלים או שטוחים, ולפעמים עם תוספת בצורת מנסרה משולשת או שתיים-שלוש מדרגות במבנה פירמידלי", ומצד שני יש בהן "ניואנסים ווריאציות אינסופיות".

 

בורקובסקי, אשר נולד בארץ בשנת 1952, מסביר את יציאתו למסעו האובססיבי בעקבות הקברים בכך שהם "מהווים חלק בלתי נפרד מנוף הארץ". פשטותה של קביעה זאת (המזכירה קביעה דומה של ס. יזהר) עומדת מול בחירתם של חלק גדול מיהודי הארץ הזאת, הזרועה נוכחות מוסלמית רבה בנופה, להירתע מנוכחות זאת. אבל גם בורקובסקי מרגיש בסופו של דבר, לצד השייכות לנוף, כי מסעותיו הביאו אותו "למקומות רחוקים ונידחים ביותר", ולצד ירושלים עירו הוא ביקר וצילם בחברון, יריחו, שכם, עזה, אל-עריש, קהיר, לוקסור, אסוואן, ובכפרים סביבן. מרחב זה אינו מקומו הפשוט של בורקובסקי, ולדבריו: "אינך בוחר. הרי אתה לא יכול (ואולי גם לא רוצה) להתנקות מכל מה שספגת, וזה – בהכללה גסה – מתקשר למושג "מערב", להתנתק ממנו לחלוטין ולפנות "מזרחה", אינך יכול. החיבור עם המזרח – גם הוא לא יכול להיות טוטלי, כי זה מלאכותי. אז אתה נמצא בין לבין".

 

הגעגועים למכה אינם תופעה יהודית נפוצה, וכמוהם לא נפוצה ביצירה העברית הישראלית החדשה הפניה אל השורשים התרבותיים של האיסלאם, וזאת בניגוד לפניות הנפוצות יותר אל המיתולוגיה היוונית ואל הנצרות. בני שבילי, הכותב באחת החוברות המצורפות לספרי האומן של בורקובסקי: "עולה הרגל יוצא מעצמו כדי לעלות אל עצמו", היה בין היחידים אשר  העזו לשיר "שירי געגועים למכה" בעברית, בהם כתב בין השאר: "שירתנו נמשכת אל יום הגעגועים לך מכה" (שמעון בלס כתב בספרו "והוא אחר" בקולו של יהודי אשר בחר להתאסלם בעיראק, וספרו התקבל בקבלת פנים צוננת במיוחד, בתוכה הצעתו של חיים יבין לסופר לחזור למולדתו עיראק). בורקובסקי מצא דרך ייחודית להתחבר אל הגעגועים למכה, בחיבורו אל אומנות הציור המלווה את החאג', ובהופכו את הציורים הללו למכה שלו. כך הוא מתגעגע לְמעשה לַגעגועים עצמם, ומרחיק אותם מן התביעה הדתית המוחשית אל המישור הסימבולי המופשט.

 

הסימבולי והמופשט שוכנים בלב האומנות האיסלאמית, המתרחקת מהגשמה, ומעדיפה את הגיאומטריה מחד, ואת צורת האותיות הערביות מאידך. חישבו על אותה אבן שחורה בצורת קוביה שהיא הכעבה, מושא נפשו של הצליין המוסלמי: מצד אחד יש בה פשטות גמורה, עד כדי כך שלא ברור איך ניתן לגוון בציורה, אך מצד שני היא פתח לאינסוף פרשנויות. לדברי בורקובסקי בכל ציור מציורי החאג' הכעבה "זוכה לביטוי ציורי, צורני וצבעוני שונה. דימוי זה הוא שריתק אותי ביותר, אולי בגלל צורתו הגיאומטרית… צורה שאיפשרה לי לראות בה דימוי מייצג המבטא את יחסי אדם, מקום וטקס, מסמן של מושג רחב יותר, של עקרון העלייה לרגל ככלל".

 

ספרי האומן של בורקובסקי מבטאים חיפוש בשאלות על מהות האומנות: מהי אומנות ומהו תיעוד, מהו מקור ומהו העתק, מהי אומנות גבוהה (אשר מקומה במוזיאון או בספרי אומן?) ומהי אומנות נמוכה או עממית (ופונקציונלית?), ובאיזו מהן בולט יותר השכפול (ומה בין שכפול מדויק לכאורה, כגון עותקיו השונים של הספר, ובין שכפול בואריאציות). ובסופו של דבר, למי שייכת האומנות המוגשת לנו בספרים: לחאג' או לבני המשפחה שהזמינו את הציור? למי שתכנן ובנה את הקבר או לנקבר? או אולי למי שצילם וצירף בין צילומים שונים ורחוקים בסדר מסוים, עם שטח לבן אשר יפריד ביניהם, וכרך אותם בספר?

 

נוסף על כך מעמידים ספרי האומן בורקובסקי תהיות לגבי השאלה מה היא אומנות ישראלית "אמיתית"? מה הם מקורות ההשראה ה"אמיתיים" של אומנות זאת? ומה יכול להתחולל מתוך המפגש המחודש בין אומן יהודי והאומנות האיסלאמית? בהתנגדותה להגשמה קרובה היהדות אל האיסלאם (בצילומיו של בורקובסקי כמעט ולא מופיעים בני-אדם), אך הציור הישראלי בדורות האחרונים בחר ללכת דווקא אחר הציור הנוצרי, ובתוכו הריאליזם של צלם גוף האדם והשימוש בפרספקטיבה; התרבות המערבית כבשה את התפיסה הויזואלית של רובנו דרך תרבות ההמונים החזותית, הקולנוע, הטלויזיה, והאייקונים הממלאים את המחשב, עד כי קשה לנו לעיתים ליהנות מדימויים ויזואליים שאינם מצייתים לשיטתה, והם נראים לנו "ילדותיים" או "פשוטים".

 

בניגוד לַגעגועים למכה, שהם איסלאמיים למהדרין, השותפות היהודית במרחב קברי הקדושים במזרח התיכון וצפון אפריקה, ובאופי אדריכלותם ובמנהגי העלייה לרגל אליהם, היא ארוכת ימים, ונמשכת גם כעת בארץ, כאשר קברי שייח'ים הופכים לעיתים לקברי קדושים יהודיים; וודאי מתרחש עתה התהליך ההפוך במצרים, מרוקו, עיראק ותימן, וקברים שהיו יהודיים "הופכים" מוסלמיים, אם בזהות ה"קבורים" בהם, ואם בזהות עיקר הבאים אליהם. קשר יהודי-מוסלמי זה מזמין רבים ללכת בעקבות יהושע בורקובסקי, ובעקבות האפשרויות שהוא מציע לאומנות הישראלית.

 

התפרסם במקור ראשון, מוסף "שבת", יום שישי, ה-20.6.2008.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על געגועים לגעגועים למכה

  1. יונתן הגיב:

    הערה: אמן ואמנות כותבים בלי ו' אחרי ה-א'. אומנות היא מלאכה ואומן הוא בעל מלאכה. באמנות אמנם נוצרת (לפעמים) במלאכה, אבל יש בה יותר מזה.

    חוץ מזה תודה על הפוסט. ראיון עם שוקי בורקובסקי אפשר לקרוא כאן:
    http://www.notes.co.il/yonatan/19700.asp

  2. אלמוג הגיב:

    ובמקום אחר נחשוב על ההבדל הכל-כך נחרץ, לכאורה, בין אומנות לאמנות (הדומה לפעמים להבדל שבין "סתם" חייטים ותופרות למעצבי אופנה, ובין "סתם" ספרים למעצבי שער), ויש בו הבחנה מעמדית לא פחות מאשר מהותית (וזה אגב עומד בלב התוכן – האם ציורי החאג' הם אמנות או אומנות, האם ראויה להם בכלל ההבחנה הזאת).

    במקום אחר נדבר גם על העברית, שכללי הכתיב שלה השתנו מאוד לאורך הדורות, עד שאפשר למעשה לומר שלא היו לה מעולם כללי כתיב, עד הנסיונות של הדורות האחרונים לתקן כל הזמן בין זכרים לנקבות (אם כי, אני מודה, טיעון זה חלש לגבי הקמץ הקטן, שייצוגו באות וי"ו הוא דווקא חריגה מודרנית, על-פי רוב, ולא ישנה).

    אבל נוסיף שיר משעשע של מואיז בן-הראש, על תיקוני טעויות:

    תיקון תאות / מואיז בן הראש
    לאייל בן משה

    הם לא מהססים לתקן אותי

    לא אומרים אֶשֶׂר
    אומרים אַשַׂרָה

    לא אומרים שֶׁבָה
    אומרים שִׁיבָה

    ואני כמו כל מהגר נפגע
    אוף פספסתי שוב
    והרי אני יודע

    ובכול זאת הרי העברית שבי
    עתיקת יומין היא
    האותיות הראשונות שראיתי
    עבריות היו

    ולא זוכר שאמרתי אי פעם אֶשֶׂר
    ולא שֶׁבָה, תמיד דיברתי
    עשר ושבעה.

    במקור:
    http://www.kedma.co.il/index.php?id=1546

  3. יונתן הגיב:

    רק עכשיו ראיתי את התגובות. כפי שהסברתי גם במייל, אני חושב שאתה מערבב פה בין שני נושאים שונים. המילה אומנות מתייחסת לפעולה הטכנית של היצירה (תפירה, ציור, כתיבה וכדומה), בעוד אמנות היא הפעולה האינטלקטואלית-תרבותית שעומדת בבסיסה. אמנים רבים הם גם אומנים (ובהקשר זה אין ספק שבורקובסקי הוא צייר אומן לא פחות מאשר אמן), אבל ההבחנה המעמדית שאתה מייחס לעניין נמצאת (לפחות הפעם) בראש שלך בלבד. זה לא קשור להגירה או הדרה, אלא להגדרה (וכן, אפשר להדבר על מי מוגדר ומי מגדיר, אבל זה לא ממש קשור לכלום אז למה לעשות את זה).
    תיאורתית, אגב, אותו הדבר תקף גם להבחנה בין מי שגוזר שערות ובין מעצב שיער, ובין מומחה לכתיבת תקצירים משפטיים (בעל כישורי כתיבה), ובין סופר או משורר.

  4. אלמוג הגיב:

    יונתן היקר, הרשה לי גם להסכים איתך וגם לא, תה וקפה. אפשר לנסות להפריד בין האמן לאומן, בין פועל הבניין לאדריכל, ולהראות על המרחק האדיר ביניהם (האם לכל שורה שכותב פקיד נקרא ספרות?), ואפשר לטשטש (האם לכל שורה של לכאורה סופר נקרא ספרות? האם לא נמצא בפרוטוקולים של בתי-המשפט, וסתם בשיחות יום-יום, שירה נדירה?), ושני הכיוונים אפשריים, ולמעשה לא אפשריים האחד ללא השני.
    יש פה הרבה דברים, הפרדה בין גבוה לנמוך, בין חומר לצורה, שהשתלבו לאורך ההיסטוריה עם נשי וגברי (האישה תופרת בדים מסורתיים, הגבר מעצב, ממציא, מחדש – והיום האישה מבשלת והגבר שף), עם הפרדה מעמדית, ובהקשר הקולוניאלי עם הפרדה בין אירופה לשאר העולם.
    שים לבך לכך שבדיוק בהקשר של הקברים, וציורי החאג', מתבלטת השאלה של אמנות ואומנות, ונחלשת ההבחנה בין הפעולה הטכנית לפעולה התרבותית, בין חידוש למסורת וואריאציה.

  5. יונתן הגיב:

    אני לא מתווכח על העובדה שלהגדרות הללו יש מקורות מעמדיים שונים, ושלעיתים המושגים משולבים זה בזה. אדרבא, נראה לי שעל מנת לדון בהשלכות הללו ברצינות יש להשהות את הדיון בהתהוות ההיסטורית ולרדת קודם כל לפשרם של המושגים המדוברים. במילים אחרות – לדעת מה אנחנו מגדירים.
    הקברים וציורי החאג' הם דוגמא טובה לכך. העובדה שהציורים צוירו ע"י אנשים רגילים, בני משפחתו של העולה לרגל, ולא ע"י מאסטרים בציור, היא שהופכת אותם דווקא לאמנות ולא אומנות, שכן יצירתם, חשיבותם ותפקידם התרבותי נוצרים בזכות מחשבה, תרבות ומסורת ולא בזכות וירטואוזיות ציורית כזו או אחרת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s