שירת האדם האחרון / אריאל לוינסון
אלמוג בהר
עורך: דוד ויינפלד
הוצאת עם עובד, 2008, 160 עמ'
אינה דדה – משירי האם הגדולה
יעקב ביטון
עורכת: יערה שחורי
הוצאת כתר, 2007, 75 עמ' הבחירה לכתוב על יעקב ביטון ואלמוג בהר ברשימה אחת אינה מקרית. פרטים ביוגרפיים רבים מהדהדים זה את זה בשירתם ושניהם מכריזים על עצמם כדור שלישי למזרחיות הישראלית. קו עקרוני בולט בזהותם של המשוררים הצעירים הללו הוא החזרה אל הזהות המזרחית שהוכחשה על ידי דור ההורים, שביקשו להשתלב בחברה הישראלית גם במחיר הוויתור על תרבות המקור שלהם.
CM8ShowAd("Middle_Spot");
החזרה אל שפת המקור לא יכולה לעבור דרך ההורים, שזנחו את שפת האם לטובת השפה העברית ובלחץ כור ההיתוך ביקשו להפוך לישראלים ושווים. על כן, הדור השלישי מבקש את קרבתו של הדור הראשון שהביא עימו את השפה הזרה, השירה, המנהגים והמאכלים – את הזהות המזרחית המלאה. פועל יוצא של אהבת הסב הוא ביקורת על האב, הממשי והציוני, שכן הדור הצעיר מבין שההורים, כמו הציונות עצמה, פעלו להשכיח ולשכוח את הבית, את המקור.
ספרו של ביטון 'אינה דדה – משירי האם הגדולה' מוקדש כולו לפרידה מן הסבתא, ללה סוליק, ומתאר בפירוט מחריד את הניוון הגופני ואת הטיפול הצמוד והמסור של נכדים לסבתם:
"בישיבת רצפה/ סבתא/ אני מנקה לך בלימון/ את כפות הרגלים". אבל הלשון הבהירה הזו מסוגלת גם ללפות באכזריות את הזקנה תוך שהצעירים מבקשים להטמיע את גופם הצעיר לתוכה ולטשטש את הגבולות הגופניים בינם לבינה: "אבל עם סבתא הגבולות ברורים – / דוגן הציע לעקור שיניים משלנו, צעירות,/ ולשבץ בחניכיים הריקות שלה, כדי שתיגמל מהדיסה האפורה".
תיאור המוות, צווחת הפרידה וישיבת השבעה ממהרים לבוא, ויחד איתם החיפוש אחר שאריות של זיכרון וחפצים שעוד מאפשרים להנכיח את החיסרון.
גם ספרו של אלמוג בהר, 'צמאון בארות', מוקדש לסבו ומלא במחוות של אהבה ופרידה מן הסבים. אף הוא מבקש ללבוש מחדש את זהותו של הדור שאבד מן העולם:
"יש בי פחד בהתרוקן הגוף./ אני מחפש את פני סבא בפני/ לראות אם נותר בי זיכרונו". בשיר 'חלומות באספניה' נוסע הנכד הצעיר אל מחוזות הסב: "חזרתי לעירו של סבי, בחאר, הסמוכה לכפר קאנדאלאריו,/ ומן הככר המרכזית התקשרתי אליו. קו טלפון ארוך/ קיצר את מרחק געגועיו של יהודה הלוי, וסבא יכול היה לשמוע/ את קול עירנו שבסוף המערב, אני יכולתי לשמוע את/ הלמות לבי שבקצה המזרח".
אך אם שירתו של ביטון דבקה בגוף עד להחריד, בהר אינו מבקש תחיה גופנית אלא דווקא תרבותית – את מורשת סבו שביקשו הציונים לאבד: "הערבית שלי אילמת/ חנוקה מן הגרון/ מקללת את עצמה/ בלי להוציא מילה/ ישנה באוויר המחניק של מקלטי נפשי/ מסתתרת/ מבני המשפחה/ מאחורי תריסי העברית". מחאתו של בהר אינה קיומית והיא אינה התמרדות של השפה נגד המוות. היא גם אינה כאב הפרידה אלא דווקא בקשת הירושה.
הוא מתמרד נגד הישראליות שביקשה אותו לשתוק – "אני כותב שירה דו-לשונית/ בעברית ובשתיקה" – ושלקחה ממנו את תרבותו הערבית והפכה אותו למוקצה, לגולה:
שפתי משביעה את שפתי לומר יום אחד פעם בשנה
לא נכון מה שכותבים בעיתונים
ובספרי ההיסטוריה השמנים
לא באנו על כנפי נשרים
לא עפנו על מרבדי קסמים
אין עליה המונית ולא היתה
אין קולטים ולא היתה קליטה
עד שלא יקבעו בתי הכנסיות ובתי המדרשות של בבל
בגופה של ארץ-ישראל אנחנו נשמה חסרה
אנחנו גולה.
אבל מה לעשות, זהותו של אלמוג בהר חצויה. לא רק בין העברית לערבית או בין ארץ-ישראל לבבל, אלא גם בין סבו הספרדי לסבו הגרמני. בשיר 'ארץ אחרת' הוא מפרט בפרוזה שירית את הגניאולוגיה הגרמנית שלו – לאבי סבתו קראו אדולף (ואחר כך החליפו לאדי); סבו וסבתו ניצלו מן התופת באוטובוס שהובילם לדנמרק, שם ילדו את אביו, שנקרא אליהו; לאחר שעגנו בחיפה והתיישבו בנתניה, פגש אליהו את אשתו לעתיד ואמו של אלמוג, שנולדה בבגדד בשם סמירה ואילו בארץ הפכו אותה לזמירה.
כך, לצד שירי המחאה המזרחיים בספר, נוכל לפגוש בשירים מהממים בעוצמתם על גרמניה והשואה. בהר מצליח לאחוז את החבל הישראלי בשני קצותיו, ולהשתתף בשיחה על השואה, שיוצאי המזרח ברובם לא יכלו לקחת בה חלק.
אם אלמוג בהר מתעד את ההתקוממות והקוממיות, את הבנייה מחדש של זהות שנכחדה (היהודית-ערבית והיהודית-גרמנית), יעקב ביטון מתעד התפוררות. מותה של סבתו מוחק גם אותו והקשר הסימביוטי ביניהם בעת הטיפול בה סמוך למותה מושך אותו אל מחוזות הריק.
הגוף המתאיין של האמא הגדולה יוצר אצלו תודעה של האדם האחרון, של התכלות: "תמציאו לי, בני כלבים, חמר, קמח אדם/ למלא את גופה הנסוג, לעבות את החניכיים הריקות/ שמשירות עכשו רק חוטי כיח, להצמיד בציפרניים החסרות./ לעצמי בלילות אני שוזר/ משערות רקך חבל תלייה,/ איפה הוד ההתחלה?". קיומו של ביטון מוטל בספק והוא אורג את מותו מגופה המתכלה של הסבתא.
הוא ואחיו (דוגן) שוקעים בערפל קיומי ותלויים על בלימה, מבקשים לשקוע בהזיה: "בבית/ דוגן מאפר סיגריה בעציץ של אמא,/ הוא מחייך,/ שערות עשן לולייניות מתעוותות/ בין העלים – / אנחנו מכינים, ערמים, פילטרים/ לסיגריות סמים, מהכריכה האחורית של חוברת/ המבוא בהוצאת/ הוועד למניעת עינויים".
על רקע החידלון הקיומי הפסימי של ביטון והמחאה הפוליטית המשקמת של בהר ניתן להצביע על מספר הבדלים נוספים ביניהם. ביטון, שהתפרסם לראשונה על גבי גיליון 9 של כתב העת 'מטעם' (שירי הקובץ רובם ככולם לקוחים מגיליונות 9-11), שומר על פואטיקה מובהקת ואחידה שמקורה במודרניזם הדחוס והמקוטע ושכולה בעיטה מזעזעת בקרביו של הקורא.
הוא אינו מצטט משוררים אחרים ושירתו נדמית כשירתו של האדם האחרון שכלל אינו בטוח בזכות קיומו, כך בשיר 'זרע':
האם אתה באמת מתיר לי את ההמשך
אבא?
לא כאפשרות כי גם החי הדק עומד.
התכוננתי למות בלי צוואה
לא כמו שתיקותיך בגו זקוף הוראה,
אחרי הכנים הדם והעקדה
האם נמנעת לצאת אתי לזר?
קשר להקהיל אותו עלי בבגרותי?
להאריך בי את מבוכת החוץ
עד מחלה עד נפילה?
מה עשיתי לך
אבא?
השורות המטרידות הללו, שאוצרות בתוכן חידות לשוניות ותחביריות, הן סכיניו החדות של ביטון שהקריאה בספרו משולה לאותה חריקה של אצבעות השורטות את הקיר. שפתו של אלמוג בהר, לעומת זאת, בהירה ונגישה הרבה יותר ונדמה יותר מכל שהיא מחזירה לחיים קול צלול שנעלם מנוף שירתנו לאחר הסתלקותו של יהודה עמיחי. למרות זאת, נדמה שגם בהר נושא עימו את תודעת האדם האחרון, אך לא מבחינה קיומית כי אם מבחינת ירושתו הספרותית.
השירים הרבים בספר עב הכרס 'צמאון בארות' נאספו ממגוון עשיר מאוד של כתבי עת שונים, מה שמצביע על תכונתו של בהר כזיקית של עברית. ספרו נדמה יותר כאנתולוגיה של שירה עברית מכל התקופות מאשר כקובץ ביכורים של משורר צעיר. הוא כותב סיום חדש לספר קהלת, ביאורים למסכת ראש השנה ולפיוט נתנה תוקף, שירי חשק ותלונה, ביאור לפרק ל"ו בספר התניא, שברי קינות, שירים לחג השבועות, ותפילות רבות.
אך שלא כמשוררים רבים הוא אינו מסתפק בשיבוצים לשוניים כדי 'להעלות' את השיר או כדי להחיות את העבר, אלא דווקא כדי ליצור פרשנויות חדשות, מרחיקות לכת, או כפי שהוא עצמו כותב: "משה לימד תורה מן השברים של הלוחות". הוא אינו מקנטר או לועג, וגם לא מנאץ ומקלל – להיפך, העדינות שבה הוא יוצר תשתית הגותית מעמיקה ומרתקת, הקורמת עור וגידים עד ליצירתה של אמת שירית ודתית כאחת, מהממת בצניעותה.
הוא כאילו מכנס אל תוכו את נכסי העבר כולם, ישנים גם חדשים, ולצד המקורות 'היהודיים' לשירתו לא נעלמים גם אלה 'העבריים': יהודה עמיחי, אמיר גלבוע, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, רבקה מרים, ארז ביטון וגם אלו ה'זרים': פרנץ קפקא, פרננדו פסואה, איסא (משורר הייקו יפני), לי באי (משורר סיני בן המאה ה-8), פאול צלאן, מחמוד דרוויש, וג'אלאל א-דין רומי. נופיו של הספר יוצאים מירושלים ומביאים לתוכה את מחוזות ה'ארץ הנשכחת': בגדד, איסטנבול, פושקר ובחאר.
כך, למרות שאלמוג בהר רואה בכור ההיתוך הציוני את האויב האידיאולוגי שלו, אין ספק שהוא יוצר כור מצרף מרתק משלל ההשפעות והנכסים התרבותיים שלו, וספר השירה שלו, שעם שפתו ניתן להתיידד במהירות, הוא בית חרושת ליהלומים.
ספר ביכורים בן 160 עמודים אומר דרשני. 'צמאון בארות' של בהר הוא מספרי השירה העמוסים והגדושים שראו אור בשנים האחרונות. העמדה השירית הצנועה שלו פסחה על שיקולי העריכה של הספר, שכן היה ניתן לדללו במקצת רק בכדי ליצור מסה קריטית יותר, הדוקה, של שירה מעולה. גם ספרו של ביטון הוא תמונת ראי עגומה של שיקולי עריכה נמהרים. הרצון הטוב 'להוציא' את המשורר הצעיר לאור מהר ככל שניתן, לאחר שזכה לביקורות נלהבות, הוא בעוכריו של הספרון הדק מדי.
כדאי היה להמתין עוד זמן ולהכניס את השירים הנפלאים שלו שהתפרסמו בגליונות האחרונים של 'מטעם'. המהירות שבה עברו שיריו מכתב העת אל ספר חדש, כמעט באופן וברצף המדויק שבו התפרסמו במקור, מעוררת את החשד שכלל לא היתה כאן יד עורך.
התחלתי את הרשימה המשותפת הזו על יעקב ביטון ואלמוג בהר בביוגרפיה המשותפת שלהם כיוצאי דור שלישי מזרחי, אך ברי לי ששירתם עצמה מפקיעה אותם מן ההגדרה המשטיחה הזו. לראשונה, לאחר שנות דור של מחאה וזרות, הפכו השניים האלה את גיבנת העבר והביקורת על הציונות למטמון יצירתי שאסור לזהות אותו כ'שונה' או כ'אחר', אלא כשני אוצרות של שירה שניתן לומר עליה סוף סוף שהיא שלנו, ושהיא גדולה.
פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", ב-4.4.2008:
לשירים מן הספר:
אלמוג בהר 