על שירתו של יואב חייק

תפקידו של מבקר              

 

כרטיס ביקור – מבחר שירים, יואב חייק, הוצאת עקד, 175 עמ', 2007.

 

צאו וחישבו כמה משוררים נשכחים ישנם בארץ הזאת. אם בשל השתנות הטעמים הספרותיים עם השנים, אם בשל ההעדפה של מעצבי הטעם להיסטוריה פשוטה של השירה, אשר תיכנס בקלות אל תוך ספרי הלימוד בתיכונים, ואם מכיוון שנוח יותר להרבה מן הקוראים והמבקרים לאהוב משוררים מועטים על כל ספריהם, טובים וחלשים, ולא לאבד עצמם בים של כתיבה ספרותית חסרת גבולות ברורים של מגוון כותבים, על כל חולשותיהם ופגמיהם.

 

אבל הספרות אינה נבנית רק מתוך פסגות, אלא גם מתוך העמקים שסביב לפסגות, והעליות והמורדות שבין לבין. שירים ובהם פגמים לעיתים מתסיסים את אוקיינוס השפה הרבה יותר מאשר אותם כותבים ששמותיהם מתפרסמים בכל המקומות הנכונים. על כן מי שמחפש את השירה הגדולה של הדור, לא יוכל לסכמה בעבודתם של חמישה משוררים, וגם לא בעשרה. יש לנבור באלפי אלפי השורות של אלפי המשוררים האחרים, כדי למצוא ביניהן קסם שלעיתים אינו נופל מקסם השורות של אותם משוררים מפורסמים. אני מבטיח לנסות לעשות זאת כאן, בין שורותיו של יואב חייק, בספר המבחר של שירתו הרואה אור כעת.

 

תפקידו של מבקר ספרות אינו רק להצביע על הספרים הגדולים ביותר של זמנו ולהללם, או להפנות מבט אל הכישלונות הגדולים ביותר הרואים אור ולפרט בציבור את פגמיהם. כדאי לו למבקר לקחת ספרים שיש בהם פנים לכאן ולכאן, כמרבית הספרים, ספרים אשר רוב סיכוייהם להיעלם מעיני מרבית הקוראים, ולשלות מפניניהם למען הקוראים. ולפעמים מבקר הוא פשוט לקטן שורות יפות של אחרים, או דברי חכמה של אחרים, אשר בכותבו אותם על הדף הוא חש לרגע כי הם שלו.

 

יואב חייק הוא משורר נשכח כמעט בכל קנה מידה. אף-על-פי שמאז 1962 ועד לאוסף שיריו החדש התמיד ופרסם שמונה קובצי שירה ועוד רומן אחד מעניין מאוד, מעולם לא זכה בהכרה משמעותית (אולי למעט במספר אנתולוגיות מזרחיות). ולמרות זאת לא אמר נואש והמשיך לפרסם, אולי בזכות העובדה שלאורך השנים הקפיד שלא להיות עסקן שירה, אלא לעבוד במנותק מעולם הספרות כעורך-דין.

 

המבחר החדש עושה עם שירתו חסד, והוא המוצלח בקבציו, אולי למעט ספרו השני, "שירים על כפות המנעול" משנת 1967, אשר סבב סביב לשיר השירים. זאת בין השאר בשל הבחירה לא לבנות את הספר באופן כרונולוגי, אלא לקבץ זה לצד זה שירי מקרא מתקופות שונות, שירים ארס-פואטיים, שירי משפחה, שירי אהבה וכן הלאה, כאשר אין ביניהם חלוקה סכמטית למדורים, אלא זרימה מתונה בין הנושאים השונים.

 

באחד משיריו היפים והרגישים ביותר, "מכתב לאבא", מכתב שיכול בן לשלוח רק לאחר מות אביו, כותב חייק: "כָּל חַיַּי עַד הֵנָּה חִבַּרְתִּי שִׁיר אֶחָד / שֶׁלֹּא הֶעֱלֵיתִיו עַל הַכְּתָב" (38), וממשיך במסע של וידוי מאוחר כלפי האב: "אָב אָמוּר לִכְאוֹרָה לְהַכִּיר אֶת בְּנוֹ כְּמוֹ / שֶׁבֵּן אָמוּר לִכְאוֹרָה לְהַכִּיר אֶת אָבִיו / אֲבָל, לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר, לָמָּה שֶׁאַכִּיר אוֹתְךָ. / הַאִם רָקַדְנוּ יַחַד בְּאוֹתוֹ מִשְׁתֶּה, / הַאִם אָהַבְנוּ אוֹתָן נָשִׁים, / וּבְעֶצֶם הַאִם בִּכְלָל הֵבַנּוּ אוֹתָהּ שָׂפָה" (שם). בעוד חייק "מְדַבֵּר בְּשָפָה שֶל שִירִים עֲזוּבִים" (42), ומספר כי "כְּשֶׁאֲנִי בְּחוּץ לָאָרֶץ בָּא לִי / לִשְׁתֹּק בְּעִבְרִית" (79), הרי שעל אביו אשר הגיע לארץ מעיראק בגיל מבוגר הוא כותב: "עִבְרִית אֵלֶם אָבִי" (7). אבל חייק גם יודע כי אביו לפחות היה מדבר "בִּשְׂפָתֵנוּ" (37), ואילו המשורר אינו מדבר "אֲפִלּוּ לֹא בִּשְׂפָתִי" (שם).

 

בתמונה מופלאה של שלושה דורות של גברים במשפחתו הוא מספר: "סָבִי הֵגִיחַ מֵעֵץ הַתְּמָרִים, / אֲבִי, מִן הַתּוּת, / אֲנִי – אֲפִלּוּ לֹא מֵעֵץ חָרוּבִים… רַגְלַי הָרָזוֹת נוֹשְׂאוֹת אֶת / חָזֵהוּ הָרוֹחֵשׁ שֶׁל אָבִי / וְרֹאשׁוֹ הֶחָצוּב שֶׁל סָבִי… בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (שם); לצד התחושה כי כל דור מחסיר מן הדור שקדם לו, מתקיימת בשיר תחושת המשכיות ברורה, שיש בה גם מידה של שליחות. חייק יודע כי כדי להבין את עצמו עליו להבין את הוריו, ועל כן הוא מתבונן בצילום שלהם לפני לידתו: "זוֹ אִמִּי בַּתְּמוּנָה / וּלְיָדָהּ זֶה אָבִי / וְהֶחָלָל הָרֵיק שֶׁבֵּינֵיהֶם – / זֶה אֲנִי לִפְנֵי הֱיוֹתִי. / הוֹ מֶה עָצוּב עָמַדְתִּי שָׁם נִכְלָם / מְחַכֶּה לְבוֹאִי לָעוֹלָם" (26).

 

ראייתו של חייק היא פעמים רבות ראייתו של האדם אשר אינו מוצא פתרון ליחידותו, אשר מרגיש כיצד "הַמַּעֲשִׂים / נָדְדוּ מִתּוֹכִי שְׁבָטִים שְׁבָטִים" (21), ואשר מבין תוך כדי התבוננותו: "עֵץ בּוֹדֵד מוּל בֵּיתִי / הוּא יַעַר… אֵינִי יוֹדֵעַ אִם בְּעֵינָיו / אֲנִי קָהָל / אוֹ אָדָם בּוֹדֵד" (12). אבל הוא יודע כי "לִפְעָמִים אֲנִי צוֹמֵחַ / רַק מֵהַזִּכָּרוֹן / וּבְקוֹלִי צוֹעֲקִים קוֹלוֹת רַבִּים / וּבְעֵינַי נִבָּטוֹת עֵינַיִם רַבּוֹת… מִישֶׁהוּ נִכְנָס לַחֶדֶר / וּמִישֶׁהוּ יָצָא מֵהַחֶדֶר / וְלַחֶדֶר מָה אִכְפַּת / וַאֲנִי מֵגִיף אֶת תְּרִיס הָעוֹלָם / לְהִתְכַּנֵּס כְּעֵין / נְקֻדַּת-כֶּתֶם עַל מַפַּת הַשֶּׁקֶט / וַאֲנִי מְמַיֵּן אֶת הַמְּצַאי / כִּמְבָרֵר אֲפוּנִים לָאֲרוּחָה הַבָּאָה" (35).

 

בדידותו של חייק עומדת מול תחושתו כי בדורות הקודמים לא היתה אותה בדידות: "סָבָתִי כָּל אַחַר צָהֳרֵי הַשַּׁבָּת / אָפְתָה עוּגוֹת לְאֵלִיָּהוּ. / לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ נָשִׁים אוֹכְלוֹת מִפִּיָה / וְהַבַּיִת הוֹמֶה נֶפֶשׁ… רַק פְּרוּסָה אַחַת לְקִנּוּחַ, סַבְתָּא / רַק פְּרוּסָה מִמַּאֲפֵה פִּיךְ לְאֵלִיָּהוּ / צִמּוּקִים וּמָן" (28-29). חייק מנסה לאתר את נקודת השבר המבחינה אותו מן הדורות הקודמים: האם היה זה רגע הלידה, אז "אִמִּי פָּתְחָה אֶת רַחְמָהּ / וְאָמְרָה לִי צֵא" (43); האם היתה זאת הגירת הוריו יחד עמו, אשר ריחה דבק בבגדיו, ואשר הפכה לחלק מזהותו: "אֲנִי מְהַגֵּר. לִפְעָמִים אֲנִי יוֹדֵעַ לְאָן… נָהָר חוֹצֶה אֶת גּוּפִי וּשְׁמוֹ / פּוֹרֵחַ בְּזִּכְרוֹנִי… אֲנִי יָרֵא וּמְמָאֵן / לְהִתְנַחֵם" (111); האם היתה זאת חד-הכיווניות של ההגירה, אשר אינה מאפשרת חזרה: "בָּרְחוֹב שֶׁהָיָה שֶׁלִּי / וְאֵינִי יָכֹל לְהַגִּיעַ אֵלָיו / וּבַבַּיִת שֶׁהָיָה שֶׁלִּי / וְאֵינִי יָכֹל בּוֹ לָגוּר – / אֲנִי מוֹסִיף לָשֵׂאת / אֶת הַדֶּקֶל וְהַתּוּת / וְהַתָּו שֶׁחוֹזֵר וְחוֹזֵר / בְּמַקְהֵלַת הַדְּמָמָה" (35). 

 

בכל זאת, משהו מבחין בינו ובין הוריו, וכשנפטר אביו הוא מסביר: "כֹּה דַּק הַקַּו / שֶׁנִּמְתָּח בֵּין שִׂמְחָתוֹ לִכְאֵבִי… אֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּשָׁרָשָׁיו / וְנֶעֱקַר (36). הפתרון יכול להימצא בהיצמדות לעולמם של ההורים, וחייק מכריז: "אֲנִי נוֹשֵׂא בְּתוֹכִי אֶת מַפַּת / מַה שֶּׁאָמְרָה לִי אִמִּי… וַאֲנִי גָּר בְּתוֹךְ הַמִּלָּה שֶׁלָּהּ / כִּבְתוֹךְ בַּיִת בִּלְתִּי גָּמוּר" (46). אבל מצד שני הוא מרגיש היפוך גדול ביניהם, שאין לו פתרון: "דּוֹמֶה שֶׁאֲנִי בָּגַרְתִּי / לִפְנֵי אָבִי וְאִמִּי / וְעוֹדָם יְלָדִים / שֶׁאֲנִי מְצַפֶּה לְשׁוּבָם מִבֵּית הַסֵּפֶר / מִמֶּנּוּ אֵין חֲזָרָה" (41).

 

למרות הבדידות, חייק יודע כי בסופו של דבר כל אחד זקוק לאחר: "גַּם נַרְקִיס צָרִיךְ מַיִם / כְּדֵי לְהִתְפַּעֵל מֵהִשְׁתַּקְּפוּת דְּמוּתוֹ… אֲפִלּוּ אֱלֹהִים צָרִיךְ אָדָם / כְּדֵי לִשְׁכֹּן קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ בְּבֵיתוֹ" (136). בצער הוא מודה כי אינו מאמין בניסים, ובדו"ח שהוא מחבר לרגל קץ המילניום הוא מודיע: "וּבְכֵן, הַמֵּתִים לֹא קָמוּ לִתְחִיָּה… עֲדַיִן אֲנַחְנוּ מְשַׁלְּמִים מִסִּים לַשַּׁלִּיט… שְׂדוֹתֵינוּ עוֹד נֶחְרָשִׁים בַּחֶרֶב /וּמַזְמֵרוֹתֵינוּ מְזַמְּרוֹת רַק אֶת אַחֲרִית הַיָּמִים" (10-11). על כן הוא מאמין בכל זאת בשירה, ומבקש: "עֶרֶב טוֹב לְךָ שִׁיר / הַלַּיְלָה אַתָּה תֹּאמַר אוֹתִי / כְּמוֹ נַרְקִיס שֶׁאוֹמֵר אֶת הַנַּחַל" (53).

 

אבל חייק מודע היטב לקשב המוגבל של העולם: "אַתָּה כּוֹתֵב שירִים / אוֹסֵף מִלִּים עֲזוּבוּת / וּמְפַזֵּר אוֹתָן לָעוֹלָם / וּכְלוּם הָעוֹלָם מְשָנֶּה אֶת שִירֶיךָ… הַאִם שִירֶיךָ יְשַנּוּ בְּמַשֶּהוּ אֶת הָעוֹלָם… הָעוֹלָם יוֹרֵד יוֹרֵד לְמַעְלָה / אֶל מֵעֶבֵר לַחוֹמָה, מְסָרֵב / לִשְמֹעַ אֶת שִירֶיךָ" (54). על כן התשוקה לשורר מתפרצת לעיתים באלימות: "לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצֶה לְיָדּוֹת מִלָּה / בְּחַלּוֹן-רַאֲוָה בַּלַּיְלָה / אֶבֶן אֶבֶן / צוֹעֵק הַחֹשֶךְ וּמְנַפֵּץ / אֶת הָאוֹר" (58). בסופו של דבר אולי עדיף להודיע בחמלת משורר על עצמו אבל גם על האחרים הבלתי נשמעים אף יותר ממנו כי "רְשוּת הַדִּבּוּר עַכְשָיו / לָאִלְּמִים" (84-85).

 

התפרסם ביולי 2008 באתר כתובת, מקום לשירה:

http://www.poetryplace.org/article-yoav08.html

לכמה משיריו של יואב חייק:

http://www.poetryplace.org/monthpoet1-july08.html

http://www.poetryplace.org/businesscard.html