צמאון בארות: ראיון (ב) – אלעד מרגל

"העברית שלי חירשת" / אלעד מרגל

 

פעם הייתה קפטריית "רחל" משכנם של תאווי הלזניה ושל חובבי השירה בהר הצופים. בעודם בוצעים רצועה של גבינה צהובה רותחת, היו עדיני הנפש משקיפים אל כיפת הזהב, מעלעלים בספר שירה וממלמלים פזמוני אהבה עבריים. הזמנים השתנו, ו"רחל" נהפכה למזללה בשרית, בהנהגתם הנמרצת של אנשי השווארמה שמתחת לפורום. אנשי הרוח שלנו עדיין לוגמים שם קפה מדי פעם, או לחלופין יורדים על כבד או צלי עוף.

בכל זאת, זה היה מקום אידיאלי לפגוש את אלמוג בהר, בן ה–29, משורר צעיר ומבטיח ועוזר הוראה בחוג לספרות באוניברסיטה העברית. בהר מתגורר בנחלאות ומגדיר את עצמו גם כמשורר מחאה. בימים אלה יוצא לאור ספר שיריו הראשון, "צימאון בארות", בהוצאת עם-עובד.

הוא גדל ברעננה, כבן לאם עיראקית ולאב חצי ייקה וחצי טורקי. לכן, הוא ממוקם על קו התפר שבין מערביות למזרחיות. ביצירתו הוא מבקש לבטא את הזהות המזרחית, שלדבריו הודחקה ודוכאה בפרויקט הבניית הזהות ה"ישראלית". בזאת גם עסק סיפורו הקצר, "אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד", וזיכה אותו בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". ביום-יום הוא משלב בין הכתיבה לבין עבודה כעוזר הוראה באוניברסיטה, משרת הוראה לפילוסופיה בתיכון "קדמה", הנחיית קבוצה על פיוט וכתיבת תזה על שירתה של אמירה הס (משוררת ירושלמית-עיראקית שהוציאה לאור שישה ספרי שירה).

 

בהר מציב אלטרנטיבה לגל השירה הצעירה הפוסט-מודרנית. לעומת משוררים עצמאיים שמרחפים בחלל של ריק קיומי ומתקשרים בעיקר עם עצמם ועם שפתם, הוא מעדיף לנהל דו-שיח עם החברה שסביבו והשורשים שמאחוריו. "השירה הפכה להיות שפה לא מובנת, מנותקת ממצבים חברתיים-קהילתיים, קשורה לקבוצה סגורה, מדברת רק על היחיד, האהבה והסבל שלו", הוא מבקר את הלך הרוח בספרות העכשווית, "יש לזה מקום, אבל חשוב גם הצד החברתי, הדיאלוג עם החברה. שירת מחאה היא דוגמה למעורבות של יוצר בתוך הקהילה שלו – מה יש לו להגיד לקהילה מול העוולות. זה מתחיל מהמקרא, בעמידה מול מלכים, אלוהים והעם, זה ממשיך בפיוט, וזו מסורת מרכזית גם היום".

כמשורר מחאה, בהר מרבה להשתמש במושגים כמו "דיכוי" ו"הדרה". כשהוא מדבר על מושגים אלה, קשה לעכל את הפער בין המילים הקשות לבין חזותו השלווה. אולי זו השפעת הבוקר האביבי, אך אפילו לא שמץ מן הלוחמנות הקרבית שמתלווה להתבטאויותיו נשמע בקולו. "הצליחו למחוק פה בצורה קטסטרופלית את ההיסטוריה", מצר בהר על דלות התרבות הישראלית כיום, "תחומים שלמים הודחקו: מה הייתה יהדות לפני מדינת ישראל? מה הייתה ההיסטוריה של יהודים בעולם הערבי? לא ספר אחד וגם לא עשרה יכריעו את זה. אבל השירה, כמו אמנויות אחרות, מאפשרת לפחות שיהיה מישהו אחד שמודע לרצף הזיכרון היהודי-המזרחי".

בשירו, "הערבית שלי אילמת", המצורף לראיון, מתואר המתח הפנימי שחש בהר בין העברית לבין הערבית. "נקודת המוצא של השיר", הוא מסביר, "היא המחסור של השפה. מצד אחד, זאת השפה שסבא וסבתא דיברו עם אימא, אבל היא, מצדה, ענתה להם בעברית". בהר מתקומם על הפרויקט הציוני-הישראלי שבשם העברית ביקש להדחיק את השפה ואת התרבות של ארצות המוצא. "אני חושב שנעשתה טעות לגבי היידיש, הלאדינו, הערבית. השפות האלה נדחקו כאויבות, כי הן סיכנו את העברית. אבל בעצם השפות האלו הן יהודיות לא פחות מהעברית. יש משהו מגוחך בתרבות יהודית שמנסה להיות רק עברית. היא מנסה לדלג לימי דוד המלך, ויוצרת ואקום היסטורי. זה מגוחך, כיוצר, לא להכיר את כל העושר התרבותי שבמהלך הדורות".

 

לדבריו, השפה הערבית הושתקה מאוד כיוון שבארץ היא נחשבה "שפת אויב". "בישראל הושקעו מכבשים בעניין של דחיקת הערבית. בארצות הברית בגדאדים יודעים ערבית. רק בארץ היה ניסיון מחיקה תוך דור אחד, ואז ילדים לא מבינים את ההורים שלהם ואת הסבים והסבתות. זה לא הגיוני שלא תוכל לקרוא מה נקרא בעיר שלך שני דורות מלפניך", מתקומם בהר, "מצחיק שהערבית הייתה השפה של המשפחה שלך, ואתה לא יודע לקרוא אותה".

לדעתו, כדי להחזיר את המזרחיות למקום הראוי לה, צריכים להתבצע שינויים חברתיים מרחיקי לכת. "אני חושב שערבית צריכה להפוך לשפת חובה בארץ: עברית – בכיתה א', אנגלית – בכיתה ב', ערבית – בכיתה ג' ושיבחרו בין יידיש ולאדינו בכיתה ד'. זה מצריך מערכת חינוך חזקה יותר, אבל זה אפשרי".

 

בהר החל את דרכו האמנותית בכיתה א' בעיתון של בית ספר, ובו פורסם שירו, "בובה בובה בובתי". מאז כתב שני שירים בכיתה ו', ובכיתה י"ב הוא חזר לכתיבה.

"מבחינתי, עד שלב מאוחר הפרוזה הייתה העיקר, אבל כשעברתי לירושלים, ארגנה דורית שפיר ערבי הקראה סטודנטיאלים של שירה, בתחילה ב"רבקה" (בית קפה ברחוב הנביאים, נסגר מזמן, א.מ) ואז – ב"תמול שלשום". שם לראשונה הקראתי שירה לפני קהל וקיבלתי פידבק. זה היה תהליך הבשלה משמעותי בדרך לצאת החוצה. היא פרסמה מודעות, ופעמיים שלוש ביקשה להשתמש בשיר שלי בשביל המודעה. בהתחלה הסכמתי לפרסום, בתנאי שישתמשו בראשי התיבות של השם בלבד. לא הרגשתי בנוח להזדהות בגלל החשיפה. יש משהו מאוד אינטימי בשירה ומאוד מוזר לצאת עם זה החוצה. ערבי הקריאה היוו נקודת ביניים כי הם יצרו מרחב אינטימי מוגן בדרך החוצה. מצד אחד, רוב הביקורות היו בהתחלה אוהדות. מצד אחר, אתה מספיק מכיר את עצמך והתגובות של אנשים לזה, כדי לא להישבר מביקורת גרועה. אחרי זמן מה הסכמתי להזדהות כאלמוג ב. וכך גם בשני כתבי עת: "הליקון" ו"כיוון מזרח". בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" חייבו אותי לפרסם את הסיפור בשמי המלא. "אם לא תפרסם בשם מלא, גם השק לא יהיה בשם המלא", אמרו לי, והשתכנעתי".

הזכייה בתחרות של "הארץ" האיצה בבהר תהליכים יצירתיים. ומאז הוא מפרסם שם ביקורות ספרות. ביום חמישי שעבר נערך ב"תמול שלשום" ערב השקה לרגל צאת ספרו החדש. בינתיים הוא ממשיך לכתוב, "פחות או יותר בכל שבוע. אני מאמין בעבודה ספרותית שהיא שכבות שכבות. יש קטעי התפרצות, ויש הרבה עבודת מחיקה ועריכה, שכתוב, לשלב בין דבר. לרוב אני לא אפרסם מיד משהו שכתבתי. יצירה, כמו שפה, מורכבת מהרבה שכבות שנבנות בהדרגה".
כיום הוא עובד על קובץ נוסף של שירים, "קצה המדרכה", ועל נובלה שתעסוק יותר בשפה מבדמויות. "הסיפור יתרחש בירושלים. לגיבור יקראו חזקל, והוא יתנדנד בין העברית של לשון חכמים לעברית העכשווית". לשאלת הפופולאריות הפוטנציאלית של ספר שעוסק בנושא כזה, הוא עונה ש"מה שמעניין אותי זה השפה, יותר מאשר מכירות הספרים. בגלל המנגנון המשומן של הספרות המסחרית, אין לסופר בכלל השפעה על הפופולאריות שלו". "אולי בכל זאת עדיף לבסס ספר על דרמה אנושית ולא על משלבי לשון", אני תוהה. אבל לבהר יש מילים קשות לומר נגד תופעת ה"שפה הרזה": "כשבוחרים ב'שפה רזה' כדי 'לא הפריע לעלילה', אין בעיניי דבר אבסורדי מזה. בין שפה לעלילה יש קשר מהותי. היצירה היא קודם כל בשפה בה היא נכתבת. במובן הזה העברית הרבה יותר מרתקת מהניסיון ל'הרזות' אותה 'כדי לא להפריע לקוראים', ואולי גם כדרך להיות פופולארי".

בעוד כחצי שנה יצא לאור קובץ סיפורים של בהר ושמו "אנא מן אל-יהוד" בהוצאת "בבל". ספר זה אולי לא יעטר את חלון הראווה של "סטימצקי". שם בוודאי עוד ינצוץ הצהובון החדש על הילארי קלינטון או אולי מהדורה חדשה על תולדות "בית"ר י-ם", אבל שווה לפשפש במדפי חנויות הספרים ולמצוא אותו.

 

פורסם במקור בפי האתון, עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת ירושלים.

 

לשירים מ"צמאון בארות":

http://notes.co.il/almog/42836.asp