ראיון על אירוע שירים ופנתרים / יונית נעמן

שירים ופנתרים – אירוע תמיכה באיילה סבאג / יונית נעמן

בשיר ובפיוט תובע תמיכתם של אמנים בהקמתה מחדש של תנועת הפנתרים השחורים, שתרוץ למועצת העיר ירושלים. "זו לא עוד הפגנה", אומר המשורר אלמוג בהר, "אנחנו רואים את עצמנו כאלטרנטיבה שלטונית"

ב-23 ביולי יתקיים ב"דילה" הירושלמי אירוע שירה מוזיקלי לאות הזדהות עם הקמת תנועת הפנתרים השחורים החדשים וריצתה למועצת העיר ירושלים. המשוררים ארז ביטון, אמירה הס, ורוני סומק יקראו בין רבים אחרים משיריהם, והפייטנים לירן לוי, יעקב רחמני, רותי רחמני ואילן וינגורט ינעימו זמירות.

המשורר אלמוג בהר, מיוזמי האירוע, מסביר את רמת המעורבות והעניין הגבוהה של משוררים ומשוררות באירוע בכך שהצמצום השירי לספירת האני הוא מוגבל מטבעו, וטוען כי המשורר צריך להתעניין בדברים שמעבר לחיי האהבה שלו. "על המשורר מוטלת אחריות לא להתנכר לחברה שבתוכה הוא חי ושממנה הוא שואב את המורשת התרבותית שלו", אומר בהר.

תנועת הפנתרים השחורים החדשים, בראשותה של איילה סבאג, רצה לעיריית ירושלים במגמה לחולל שינוי חברתי. תחת הכותרת "הַמיליונים לַמיליונים! די לשחיתות ולשלטון ההון" מבקשים הפנתרים החדשים להפנות משאבים לחינוך, דיור ותרבות, בדגש על פלורליזם ועל שוויון.

פעילי הפנתרים השחורים החדשים מכירים מקטנות את סיפור הפנתרים המקוריים, מספר בהר, ומתייחסים אליו כדוגמא להצלחה של מחאה, אבל גם כדוגמא למאבק שלא השכיל לייצר המשך פוליטי משמעותי. ההתארגנות החדשה נחושה לצאת מהמישור של הדרישה ללחם ולעבודה ולייצר שינוי אמיתי של סדרי השלטון.

"יש חפיפה גדולה בין הזנחה ועוני לזהות האתנית, אבל אפשר להתגייס לפעילות גם בלי להיות בעל תודעה מזרחית", אומר בהר. התנועה ופעיליה רואים נחיצות דווקא בהעלאה לסדר היום של הנתונים המושתקים על פערים מאמירים בנגישות למשאבים בין מזרחים לאשכנזים.  "יש מי שזה מעורר בו אנטגוניזם", ממשיך בהר, "אבל מצד שני יש גם הרבה מאוד מודעות. מספיק לשים לב לאופן בו נראים בתי הספר בשכונות מצוקה לכאלה בשכונות מבוססות בעיר".

 

מתי הצטרפת לפעילות בתנועת הפנתרים השחורים החדשים?
"את איילה סבאג הכרתי בשנה שעברה, בזמן שהיא הובילה את המאבק של מחוסרות הדיור בירושלים. בזמן זה יצא הספר "תהודות זהות" בהוצאת עם עובד, וארגנתי אירוע לכבוד יציאת הספר במאהל מחוסרות הדיור. היה לי חשוב שהערב יהיה במקום עם משמעות ולא בבית קפה. המפגש בעקבות הספר הוליד דיון מתמשך בסוגיות חברתיות-תרבותיות".

אלמוג בהר, שהיה שותף לכתיבת המצע של הפנתרים השחורים, מסביר שהתנועה, שהיא התארגנות של יהודים מזרחים תושבי ירושלים, פונה לכל תושבי העיר: מזרחים, ערבים, רוסים, חרדים ואתיופים. הפנתרים קוראים לחסרי היכולת לתמוך בתנועה, אבל מבקשים גם ממי שמצבם הכלכלי שפר עליהם להירתם לפעילות.

התארגנויות דומות בעבר, פוליטיות וא-פוליטיות, לא נחלו הצלחה מסחררת. למה אתה מאמין שדווקא הפנתרים החדשים יצליחו לחולל שינוי?
"האופציה היחידה להצליח היא באמצעות חיבור בין אלמנטים שונים של המאבק או במילים אחרות הכלאה של הפוליטי, הכלכלי והתרבותי. הרבה מאבקים חשובים עד עכשיו פעלו רק במסגרת מעמדית או רק מתוקף זהות. ניסיונות החיבור בין הרבדים השונים של העניין – בין המזרחי למעמדי, בין הכלכלי לתרבותי, לא נעשו בצורה מספקת. אני מקווה שבהתארגנות הזאת יהיה מקום לפעילי שטח אבל גם לאקדמאים, לתרבות ולאנשים ממעמד בינוני".

<!–<<>>

האם אתה מייחס לשירה תפקיד בשינוי חברתי?
"זה התפקיד העתיק ביותר שמיועד בעברית למשורר. מהנבואה שמתקוממת מול עוולות, דרך התפילה והפיוט.  מעמדה של השירה ירד בדורות האחרונים, כך שהמשורר לא נמצא במרכז החברה, בשונה ממה שהיה לאורך ההיסטוריה בחברה היהודית.

"לשירה יש בכל זאת תפקיד בין-דורי. גם אם אנחנו חיים בדור שנכבש לחלוטין על-ידי גלובליזציה וקפיטליזם ומאופיין בהתנתקות של המדינה מכל ערך, השירה עוד מתהווה לכדי רצף משל עצמה. היא מנהלת דיאלוג של דורות, שבו תופסים נתח נכבד התקוממות, חשיבה על צדק וערכים של שוויון".

 

פורסם באתר מעריב-nrg, יונית נעמן | 21/7/2008 17:01 :

http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/762/447.html

 

נ.ב.

ומה שאולי שכחתי לומר בראיון הוא שבמידה רבה, בהקשר של המאבק המזרחי, דווקא משוררים העניקו את השפה בה בכלל אפשר לדבר את הדבר הזה: ארז ביטון, ואחריו סמי שלום-שטרית, ברכה סרי, מואיז בן-הראש, ויקי שירן ואחרים.