צמאון בארות: יקרך ישירו על הר ציון (מדרש)

איום (שני שירים לחג השבועות)                

                        "שַחַק בְּלִי סֻלָּם", אלעזר בן יעקב הבבלי

א.

אָיֹם תֶּן-נָא לִי פִּדְיוֹם הַיּוֹם

הַנַּח לְךָ מִלּוֹתַי וְהַמְצֵא בָּהֶן הִגָּיוֹן

 

עֲשֵׂה לִבִּי שֶׁיְּהֵא חַד אֶת הַמָּקוֹם

וְרַפֵּא נְדוּדֵי שְׁתִיקוֹתַי עַד יִשָּׁמַע קוֹל

הַגֵּשׁ שְׂפַת פִּיךָ אֶל שְׂפַת תְּהוֹם

וּתְהוֹם תִּשַּׁק עַל פִּי שִׁמְךָ אָיֹם

 

אָיֹם תֵּן-נָא לִי פִּדְיוֹם הַיּוֹם

וּתְהוֹם תִּשַּׁק עַל פִּי שִׁמְךָ אָיֹם

 

ב.

בּוֹרֵא עוֹלָם בְּנֵה סֻלָּם

וְאֶעֱלֶה בּוֹ

יוֹצֵר תְּפִלָּה הַעֲמֵק מְחִילָה

וְאֶעֱבֹר בָּהּ

נוֹתֵן תּוֹרָה כַּסֵּה אוֹרָהּ

וְאֶחֱזֶה סִתְרָהּ

אֵל אָיֹם תֵּן פִּדְיוֹם

וְאֶחְיֶה הַיּוֹם

 

מתוך "צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", שראה אור בהוצאת עם-עובד בפברואר 2008.

עוד שירים מן הספר:

 

            פעמים רבות בעת כתיבת שיר עולה בך משפט או שבר משפט שאתה יודע כי מקורו שאול ממקום אחר, אבל אינך מצליח לפענח מהו אותו המקור. והמילים הללו, שבאו מאצל אחר, משתכנות אצלך בצורתן הישנה או בצורה חדשה, ובהקשר חדש. ואין בכך פסול, בשאילת רעיונות וצורות ומילים מזרים, והם שלמים או שבורים, והלא העברית אינה שפה "רומנטית" של יוצרים העומדים לבדם ושופכים שיח לבם ללא שהיו להם אם או אב בעולם, אלא להפך היא משתבחת במעילי התשבץ שאורגים החדשים מתוך דברי הישנים, וכבר עמדו על כך חכמים רבים. לפני משוררינו ופייטנינו מאז ימי קדם היתה חכמת השיבוץ אחת החכמות הראשיות, ומלבד אותם צירופים ששואלים אנו מן המקרא ומן המדרש ומפיוטים קודמים, הרי שמבלי דעת אנו שואלים שוב ושוב מהורים, מחברים, ממילונים, מיושבי ספסלי האוטובוסים. ואפשר לומר כי כלל אין בעלים לרעיונות הלשון, ומי שהמציא את רעיון "זכויות היוצרים" עשה זאת מלכתחילה כדי שאפשר יהיה לתבוע את בעלי הספרים על הוצאת דיבה שהוציאו בספריהם כנגד שליטים, ולא מתוך מחשבה על העברית ועל חייה של תרבות.

והעברית אינה ככל השפות, אלא מכיוון שהיא עיקרה שפת הכתובים ולא שפת הדברים שבעל-פה, אדם מזכיר כל הזמן בכתיבתו (ואף בעל-פה) דברי כותבים לפניו, וככל שהוא מרבה להביאם מתרבה זכרם בעולם, ואפשר שאף יזכרו אותו לבסוף. ופעמים רבות גם לא יביא כותב הציטוטים בשם אומרם, שלא כולם נתונים לפנינו בשמות אומריהם (וגם המאמר כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם לא נודע אומרו), ואם אתה מוצא היום מקור, יתכן כי מחר תמצא אף מקור למקור זה, שלא היה הוא ראשון, ומכיוון שאין לדבר סוף נוטה אתה פעמים רבות להניח ידך מכך, ובכך מתיר אתה כי ביום מן הימים יצטטו גם אותך ללא שמך, אלא יפתחו ויאמרו "אמר המשורר" או "אמר הכותב", או ישלבו דבריך בדבריהם ללא גדר או הפרש.

            וזמן קצר אחרי שכתבתי שורת הפתיחה לשיר הנתון כאן, "אָיֹם תֶּן-נָא לִי פִּדְיוֹם הַיּוֹם", ואף משכתי מדברים אלו שורות נוספות, זכרתי שדברים אלו שאולים במידת מה ממקור כלשהו, ולא הצלחתי להיזכר מהו, והייתי עובר ומחפש מן הספרים ועומד במקומי בלי להתקדם בחיפושי. וימים רבים סובבתי ושאלתי מהו שהוליד בי והעיר בי לומר "אָיֹם תֶּן-נָא לִי פִּדְיוֹם הַיּוֹם", ומכיוון שלא מצאתי מקור לדברים, מצאתי בשיר נהדר ונעים ונאה לאלעזר בן יעקב הבבלי, הפותח ב"אַחֲלֵי אַנְשֵי לְבָבוֹת", את המילים היפות "שַחַק בְּלִי סֻלָּם", והנחתי אותן מעל השיר, לפצות על מה שלא העמדתי את המקור לשורה הראשונה בשיר. ולא התנצלתי לפני אלעזר בן יעקב כי שברתי את שורתו בדרכי, ולא בדרך ההיגיון, כי הוא כתב: "אַחֲלֵי אַנְשֵי לְבָבוֹת / עַם לְדַעַת אֵל כמהים // ובסֻלם מחשבות / יעלו אל האלוהים // יבחרו להם נתיבות / בין צבא כוכבי נגוהים… וַיַעֲלֵם שִכְלָם / שַחַק בְּלִי סֻלָּם // וכבוד אדון עולם / נראָה בְהֵכָלָם" ("פרקים בתורת השיר לאלעזר בן יעקב הבבלי", עמ' 17-18, הוציא לאור עולם פרופ' יוסף יהלום). ובמקום בו אצל ר' אלעזר השכל מצליח להעלות את אנשי הלבבות אל השחק בלי להיעזר בסולם, הותרתי אני את השחק עצמו חסר סולם.

            בהתחדש עלינו עונת הבקשות, אחרי שהספר כבר היה מוכן לפרסום ובו השיר "איום" (שנכתב קודם חג מתן תורה), פתחתי בספר הבקשות החלבי "שירה חדשה", ושם מצאתי כתוב: "צדקתך תאיר בתוך ארמון, איום תנה לנו פדיון, אל נא אל נא הצל עמך היום". את פתיחת השיר, שלמדתי בחוג בקשות של ר' משה חבושה בהר-הצופים לפני כשנתיים וחצי, זכרתי בחיבה רבה, והייתי מזמזם אותה שוב ושוב, "יקרך ישירו על הר ציון", עם המוזיקליות שהקסימה אותי בצורה יוצאת דופן, אבל הבית השני נעלם ממני לגמרי. כלומר, דווקא לא נעלם ממני הבית השני, אלא להפך, זכרתי אותו כך שהוא התגלגל לי אל תוך הכתובים, אך שכחתי מוצאו והענקתי לו צורה מעט חדשה. עיקר השינוי שעשיתי, ואולי הוא ביטוי לירידת הדורות בה אנו חיים, שצמצמתי את לשון המדברים הרבים המבקשים הצלת האל לקול יחידי, לקולי היחיד.

            השיר הנוסף המצורף כאן, "חלומות באספניה", התחיל להיכתב בזמן מסע של חודש לספרד, ובין השאר בביקור בעיר בֵּחַאר, שלדברי סבי היא העיר ממנה הגיעה המשפחה, ושממנה הגיע שם המשפחה לאיסטמבול. זמן הנסיעה לספרד היה גם זמן של חזרה אל משוררי ספרד העבריים, שאת ההיכרות הראשונה עמם, והלא מזמינה, עשיתי דרך שיעורי הספרות בתיכון. הייתי צריך לעשות עוד דרך ארוכה, ובין השאר דרך השפה הערבית והשירה שלה, ודרך המוזיקה הערבית וסולמות המַקַאם, כדי להגיע לקרבה אינטימית עם שירה זאת, וכדי לחצות את הגבול של אותם שירים "בסיסיים" של משוררים אלו, כמו השיר "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" אליו אני מתייחס בשיר זה, ולהגיע אל האוצרות העלומים יותר של משוררים אלו, האוצרים בתוכם שירה מופלאה ועולם מלא.

לשיר "יקרך ישירו" בביצוע משה חבושה באתר הפיוט

 

חלומות בְּאֵסְפַּנְיָה

            מוקדש באהבה רבה לסבי יצחק בֶּהַר זכרונו לברכה

 

חזרתי לעירו של סבי, בֵּחַאר, הסמוכה לכפר קַאנְדֵלַארְיוֹ,  

ומן הכיכר המרכזית התקשרתי אליו. קו טלפון ארוך

קיצר את מרחק געגועיו של יהודה הלוי, וסבא יכול היה לשמוע

את קול עירנו שבסוף המערב, אני יכולתי לשמוע את

הלמוּת לבי שבקצה המזרח. דמיונו זכר את בחאר כעיר נמל

קטנה, חוף אוניות תרשיש שירדו מגדולתן, ואני מצאתי את העיר

מוקפת הרים משבעת צדדיה, ולא סיפרתי לו שהוא יכול היה להיוולד שם,

וגם למצוא את מותו, בין פני הזקנים שלא השתנות בַמאות

שמאז הגירוש, ובדמם התערבב דמנו ודם מגרשנו. כשחזרתי לַארץ,

אל שארית ימיו, יכולתי לספר לו שנערה ספרדיה כמעט אהבה אותי

בעיר שלנו, ושגם אני יכולתי להעביר שם חיים שלמים. "ושם משפחתה

היה בֵּחַארַאנוֹ".

 

אחר-כך, אוטובוס שוב האריך בי געגועים בנסיעה בתוך נופים

גליליים גשומים שהפרידו את בחאר ממדריד. עוד פרידה קשה

עם התרככות בקצוות, כשמגע ידיה סומך את ההנאה אל הכאב.

לפני-כן, באולם הכניסה של מלוני, ביתי הזמני ומקבל האורחים בבחאר,

בין טוֹרֵרוֹס בלבושם הנשי ונשותיהם המודאגות, כתבתי לה מילים

אחרונות. בדרך מן המלון לתחנת האוטובוסים המרכזית, אתר תיירות

קבוע בקצה כל עיר, ראיתי איך היו כל הציפורים מעלינו

תלויות בַאוויר, ואותה מתרחקת. ניסיתי לאחוז

במושכות שערה האילם, ובלוחות הפלדה הכבדים של שפתיה,

שהיו עוגנים המושכים לַמצולות, ויכולתי ללחוש: כולנו מדברים שפות זרות.

 

בחיבוק אחרון היא תמיד מתרככת, יודעת שיש סיפורי חיים

שלאיש אין אומץ לכתוב. ובמושב האחרון של האוטובוס

גיליתי את כיוון הגרביטציה של הדמעות בין מילותיה הכתובות.

יכולתי לומר לה: בשעה ענייה זו מילותיי הן כפות ידיים

פקוחות לנדבות, ועיניים קוראות הן קהל רחוב אדיש

של נפשות קמוצות. יכולתי לומר: סבי נולד בְּסְפַּנְיוֹלִית,

בלב ברלין, ומת בכפר-סבא, בשפה שאיש לא ישמע,

ושתיהן תמיד יהיו רחוקות מבחאר כמרחק כל הגעגועים,

בחאר שבה כף רגלו מעולם לא דרכה.

 

למדרש השיר באתר הפיוט:

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה צמאון בארות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s