ביקורת על "יונים בטרפלגר" של סמי מיכאל

"אני לא בן של ניצולי שואה, לא באתי מאירופה. אני ערבּוּש, סתם ערבוש"

 

סמי מיכאל / יונים בטרפלגר / עם עובד / 262 עמודים / 2005

ר'סאן כּנפאני / השיבה לחיפה (עאיד אילא חיפא) / 1969 / תרגם מערבית: גדעון שילה / 38 עמודים / מתוך "החדרים האחרים – שלוש נובלות פלסטינאיות" בעריכת עמי אלעד-בוסקילה / סדרת גשרים / הוצאת הד ארצי / 251 עמודים / 2001

 

1.

"שלא יסתחרר לך הראש, אדוני. אני אוהבת אותך, אבל כדאי שתדע, אפילו למענך לא אהיה ערביה" (80) אומרת ענת לזאב אפשטיין, גיבור ספרו של סמי מיכאל, "יונים בטרפלגר". זאב עונה לה ביובש ומסביר כי יש בעולם קרוב למאתיים מליון ערבים, ואין הם זקוקים לעוד ערביה, ומוסיף: "הרי אף אחד לא יכריח אותך להיות מה שלא תרצי להיות. אנחנו לא עוסקים בהנדסת זהויות" (80). ענת מבהירה כי אין המדובר רק בזהותה, אלא גם בהכרעתו של זאב מה היא זהותו, ומצהירה: "לא אהיה אשתו של ערבי" (80). שוב לא אומר זאב דבר על זהותו וזהותה ורק מסביר ש"הערבים מתמודדים עם בעיה של התפוצצות אוכלוסין, שטורפת את המשאבים הטבעיים" (80). בהמשך הספר יהיה על ענת, שתינשא לזאב, להתמודד עם קשריו המתהדקים עם אמו הפלסטינית, נַבִּילָה.

מספר שנים קודם לכן, כשהיה בתיכון, גילתה לזאב רִיבָה, אמו היחידה עד אותו הזמן, כי הוא למעשה תינוק פלסטיני שננטש בביתו ב-48 בזמן המתקפה של ה"הגנה" על השכונות הערביות של חיפה. זמן מועט אחרי הקרבות נכנסו ריבה ובעלה לבית הפלסטיני, וקיבלו את התינוק יחד עם הקירות. תגלית זאת קורעת את עולמו של זאב, ופתאום אין הוא דור שני לשואה, ואין הוא יתום מלחמה מאפרים אביו היהודי, אלא הוא דור שני לנַכְּבָּה הפלסטינית. המֵספר מסביר כי כבר בגן היה שר זאב עם שאר הילדים "טו-טו-טו, כל הערבים ימותו" (42), ומדמיין את הערבים כיצורים נחותים, בוגדניים, מלוכלכים ופרימיטביים, כפי שתיארו אותם ספרי הילדים שקרא בצעירותו ומחקרי ההיסטוריונים שהכיר בבגרותו. ועכשיו כשהוא גילה שהוא ערבי הציפה אותו תחושת סלידה מעצמו, והמחשבה הראשונה שעלתה בראשו היתה: "אז אני בכלל לא אפשטיין… ואני לא בן של ניצולי שואה, לא באתי מאירופה. אני ערבּוּש, סתם ערבוש" (42).

זאב שִכנע את עצמו לאורך שנים כי אין דבר בגֵנִים ובמוצא, והסביבה והלמידה הם העיקר, ועל-כן הוא עדיין יהודי וישראלי. הוא חש שאמו היהודיה, ריבה, באמת אוהבת אותו, והשלים עם החיים בשקר ועם הפסד הוריו הביולוגיים, אשר אפשרו לו את היתרונות של להיות יהודי במדינת היהודים. אבל השלמה זאת התנפצה כשבאו ההורים הפלסטיניים לבקר את בנם, וזאב הסביר לענת כי אם הם יתחתנו יהיו לה חמות, גיס וגיסה ערביים, וסיפר לה עליהם: "גבר ואישה, ערבים בני ערבים. ערבים עם פרצוף של ערבים, והגבר דיבר באנגלית של ערבים. ענת, ההורים האלה הם ההורים האמיתיים שלי… " (72). אבל ענת לא קיבלה זאת והסבירה לו שאמו היחידה היא רִיבָה, ניצולת השואה שאימצה אותו יחד עם בעלה אפרים שנפל במלחמת סיני, ולא אף אחד אחר שלא גידל אותו, ובכלל: "עכשיו אתה יהודי ישראלי, ולא שום שטות אחרת" (73).

 

2.

ספרו של סמי מיכאל, "יונים בטרפלגר", בוחן גבולות של זהויות, הן של הזהות היהודית והישראלית והן של הזהות הערבית והפלסטינית. ובמובנים רבים הוא גם בוחן את גבולותיה של הספרות העברית הצעירה (ואולי גם של הספרות הפלסטינית הצעירה). מרבית קוראיו של מיכאל, כמו גיבורו זאב, קראו מגיל צעיר "בלהיטות ספרות ישראלית שקשריה עם האקלים האנושי במזרח התיכון הם רופפים למדי, כמעט מקריים…" (85). והנה קם לו סמי מיכאל, אשר אומנם קשריה של כתיבתו עם המזרח התיכון לא היו רופפים גם בעבר, וכותב המשך לנובלה פלסטינית, ובכך חוצה מחסום כמעט בלתי-עביר עד-כה בספרות הישראלית, ומבלבל את מנגנוני הלגיטימציה הפנימיים שלה.

"יונים בטרפלגר" הוא ספר המשך ל"השיבה לחיפה" של רַ'סַאן כַּנַפַאנִי, מחשובי הסופרים הפלסטיניים הגולים, אשר נכתב לאחר מלחמת ששת-הימים, בשנת 1969, ויצא לאור גם בלבוש עברי. המבנה הרב-שכבתי של הספרות, בו כל טקסט מבוסס למעשה על טקסטים אחרים הקודמים לו בזמן, מצריך לעיתים עבודת ארכיאולוגיה מפרכת, אשר אינה באפשרותו של כל קורא, ואשר לעיתים גם אינה מתחייבת כדי לחוות את היצירה כשלמה. אבל במקרה הנוכחי הדיאלוג בין הטקסטים, בשעה שהוא גלוי לפני הקורא ובשעה ששני הספרים מונחים לפניו, מעשיר מאוד את הקריאה ומאפשר לכל אחד מהטקסטים להאיר על השני באופן החושף משמעויות רבות ואפשרויות לדיבור בין הזהויות הלאומיות והאישיות השונות. אני אשמח מאוד אם תישקל האפשרות להדפיס את שתי היצירות בכריכה אחת, מעשה אשר יהיו לו משמעויות רבות הן בדו-שיח הספרותי שבין היוצרים והיצירות, והן כאמירה תרבותית חוץ-ספרותית, מעשה אשר בכל מקרה יהפוך את שתי היצירות למרתקות הרבה יותר.

כנפאני, סופר ההתנגדות הפלסטינית, מספר בספרו על זוג הורים פלסטיניים, סַעִיד וסַפְיָה (רָשִיד ונַבִּילָה אצל מיכאל), אשר גלו מחיפה לראמללה ב-48 והותירו בביתם בשכונת חַלִיסָה תינוק בן חמישה חודשים אשר אומץ זמן קצר לאחר מכן על-ידי זוג פליטי שואה. כעבור תשע-עשרה שנים, אחד-עשר יום לאחר כיבוש השטחים בידי ישראל, יוצאים ההורים הפלסטיניים לעירם חיפה, לראות את ביתם, את האם המאמצת של התינוק, ואת התינוק, שהוא עתה גבר צעיר המגיע אל הבית במדי צבא.

פגישה זאת, המתקיימת באנגלית, מסתיימת בפיצוץ בין זאב (אצל כנפאני הוא נקרא דוב וחַ'לְדוּן, ואצל מיכאל זאב ובַּדִיר) לבין אביו. זאב מכריז בהפגנתיות: "אני משתייך לכאן, והגברת הזאת היא אמי, ואתם – אינני מכיר אתכם, ואינני חש כלפיכם שום רגש מיוחד" (123, אצל כנפאני), ונענה בתשובה מפי אביו: "אין עוד צורך שתתאר לי את רגשותיך. הקרב הראשון שלך יהיה עם פידאי ושמו ח'אלד, וח'אלד הוא בני" (123). אחר כך, כשהוא יוצא מן הבית, מכריז האב הפלסטיני באוזני האם המאמצת והבן שהוא וויתר עליו: "אתם יכולים להישאר בינתיים בביתנו. זה דבר אשר יש ליישבו במלחמה" (129).

סמי מיכאל לקח את הפגישה של ההורים ובנם אצל כנפאני, והוליך את העלילה מספר עשרות שנים קדימה. הוא החליט לצאת נגד הפשטות של ההכרזות החד-משמעיות של האב רשיד ושל הילד זאב-בדיר, והוביל את הספר הרחק מן המסקנה האנטי-פייסנית של כנפאני, כאילו אין מוצא מלבד מאבק אלים. על כן הוא בחר להפר את הבטחתו של האב הפלסטיני כי בנו השני יצטרף לפאדיון ויהרוג את בנו הבכור שהיה ליהודי, והפך את האב עצמו לבן דמותו של כנפאני, אשר נהרג על-ידי מתנקשים ישראליים. בעקבות ארוע זה מחליט הבן כָּרִים בספר להניח את נשקו ולעבוד כמהנדס כבישים ראשי בעיריית ג'נין, שאין לה תקציב לכבישים.

אבל השינוי העלילתי המרכזי אותו עשה מיכאל בעלילתו של כנפאני היה בהחלטתו לשים את הנשים במרכז. אין זאת תפנית מפתיעה אצל מיכאל, שספרו "ויקטוריה" הוא אחד הרומנים החשובים והמשמעותיים ביותר שכתב גבר על גיבורה אישה בספרות העברית החדשה. מיכאל לקח את שאלתה של ספיה-נבילה אצל כנפאני, "אינךָ מרגיש שאנחנו הוריך?" (122), שאלה אשר לא תורגמה כלל לאוזניו של זאב אצל כנפאני, ועורר אותה לחיים. וכך אנו מקבלים ברומן שתי אמהות עקשניות הקרועות באהבתן לילד אחד, שההיסטוריה חילקה ביניהן, אבל בשונה מן האמהות אשר ניגשו למשפט שלמה אין הן מבקשות לשלול את ילדן מן האחרת, אלא כל אחת מהן משקיעה בילד את מיטב עוצמת אהבתה, אהבה אשר לפי תיאורו של מיכאל בראיון "שתיהן לא שמו לה גבול אלא שברו גבולות כדי להביע אותה".

בשובה לרמאללה אחרי המפגש הראשון עם בנה מרגישה נבילה כי "הוא נגרף בשטפון ונחת אל חופה של היהודייה, והיהודייה היתה המולדת האמיתית שלו, לא פלסטין ולא ישראל" (57). היכולת המרגשת של האמהוּת לראות מעבר לשאלת המולדת, ולהזדהות עם האמהוֹת בצד השני, היא מבחינתו של מיכאל האפשרות היחידה לשבור את החלוקה הגברית הדיכוטומית של העולם לרשעים וקורבנות, המקובלת על רשיד וכנפאני, ולמצוא דבר מה אחר. על כן הוא הקדיש את הספר "לכל האמהות שהן הארץ המובטחת לגזע האנושי", ועל כן הוא מעמת בו בין הנשיוּת המביאה חיים לבין הגבריוּת קוטלת החיים. לכאורה באישיותו של זאב אפשר היה שימצא המוצא, כיוון שמצד אחד הוא התברך בתכונות הגבריות הסטריאוטיפיות, ובעיקר – הוא חזק, הן פיזית והן בעושרו הכלכלי הגדל והולך, ומצד שני, כפי שמתפעלת נבילה, הוא גדל אצל אישה ולכן למד להקשיב לנשים, ויהיה מסוגל להקשיב לשפת החלומות שלה, "חלומות של אם ולא חלומות של עבר שנבנה בדם ונהרס בדם" (56).

אבל חייו של זאב-בדיר הפלסטיני-יהודי, המצוי בין העולם הגבר והנשי, הם בסופו של דבר טרגדיה, ואין הוא מסוגל להוביל לפתרון אמיתי, מלבד איזה חלום אוטופי על הקמת מרכז ישראלי-פלסטיני בקפריסין (טרנספר מרצון של מי שמאס בקשיי החיים בארץ הקודש?). הוא נרתע מאביו לאחר המפגש הלילי הדרמטי-טראומטי, ואילו אל אמו, שאצילותה נגעה ללבו, הוא נקשר בעבותות של מחוייבות, ונותר נאמן לה מרגע שהיא יוצרת עמו קשר אחרי ההתנקשות באביו, כפי שהוא נותר נאמן גם לאמו היהודייה. מחוייבות ונאמנות הן אולי שתי התכונות הבולטות באישיותו של זאב, ולכן דמותו על-פי רוב אינה מפתיעה או מרגשת.

בשונה מזאב, ארבע דמויות הנשים, שהן למעשה מרכז הספר, מפתיעות ומרגשות מאוד: ריבה שהקדישה באהבה שלמה לזאב את כל השנים שנותרו מחייה לאחר השואה, ואימצה אותו אל חיקה, מרגשת במיוחד בתהליך בו היא כבה אט-אט ומתקרבת אל מותה, וסופר עיראקי מחזיר אותה אל המילים ביידיש, ומרחיק ממנה את העברית; ענת החזקה והמשכילה, בת הארץ האשכנזיה הוותיקה, שאינה צאצאית לניצולי שואה, מרגשת בהתחברותה אל ריבה ובטיפולה המסור בה, וכן מרגש התהליך שהיא עוברת, כמי ש"חינכה" את זאב בצעירותו, בהתמודדות שלה עם ערבִיוּתוֹ המתעוררת, המאיימת עליה ומפחידה אותה מאוד; נבילה מרשימה באציליות שלה, המתחילה עוד בשתיקתה בפגישה הראשונה עם בנה, במאבק שלה לחדש את הקשר עם בנה לאחר שההיסטוריה בגדה בה ובעלה ובנה ירקו זה על זה אש, ובניסיון שלה לשתף את שני ילדיה האחרים, כּרִים וסָנָא, בקשר עם בנה הבכור; סנא מרגשת בהיקרעות שלה, עוד מהפרק הראשון, בין משיכתה ליהודי לבין הדחייה ממנו, וכן בכנות זעמה כפלסטינית מול ישראל, בניגוד לרכות היחסית של נבילה וכרים.

רק זאב נותר לא מוסבר, נע בעולם הסיפור בלי שנצליח להתחבר למנגנונים הנפשיים הפנימיים הגורמים לו לבחור פעם כך ופעם אחרת, אולי מכיוון שלמעשה הוא אף פעם לא בוחר, אלא רק נשאר עם כל נאמנויותיו הכפולות, ונפשו לכאורה נותרת שלמה. המספר מנסה לשכנע אותנו כי "ככל שהדבר אפשרי, היה זאב משוחרר מכבליה של ההיסטוריה האישית הכפולה שלו" (28), ומצד שני כאשר אמו מספרת לו, שנה לפני גיוסו, את סוד לידתו, מסופר לנו שקיומו הוכפל לשתי ישויות נפרדות ו"מכאן ואילך נעשו חייו קרקוש בלתי-פוסק, וסכנת ההתנפצות ריחפה מעליו בלי הרף" (40). המרחב של הסתירה שבין שתי האמירות הללו, שלכאורה יכול היה לאפשר בנייה של דמות מורכבת וגדולה מהחיים, אינו ממלא תפקיד אמיתי וחי ברומן, מכיוון שיש לאורכו תחושה שזאב לא "מבין" באמת את מהלך חייו, אלא הוא מתרכז בניסיון להיות "בסדר עם כולם", ומתנהל בעולם בסוג של ניטראליות מפתיעה יחסית לעוצמת סיפורו.

דומה שהקושי לבנות את זאב-בדיר היהודי-ערבי הפלסטיני-ציוני כדמות שלמה בספר עברי, כמו גם בכל שפה אחרת, מייצג בדיוק את חוסר היכולת שלנו לדמיין את העולם הפנימי של בן-כלאיים שכזה, ואת חוסר האפשרות של השפה והתרבות לייצג את מה שאי-אפשרותו מהווה הנחת יסוד בסיסית ומוטמעת היטב של השפה והתרבות עצמם. רק בסצנת השיחה הדרמטית-טראומטית בחיפה בשנת 67 בין ההורים לבנם, אותה ירש מיכאל מכנפאני, יש לקורא תחושה שלרגע נפתח לפניו צוהר אמיתי לעולם הרגש של זאב, אולי מכיוון שבשיחה זו הוא מסרב להיות נאמן להוריו הביולוגיים ומניח לכעסיו ופחדיו להתבטא, ואולי מכיוון שהדיכוטומיה שבין הזהות היהודית-ציונית לבין הזהות הפלסטינית נשמרת בה כחיצונית ולא כפנימית לנפשו של זאב.

 

3.

למרות שספרו של מיכאל פורץ גבולות מסויימים של זהות, גבולות אחרים נותרים בו, ויאפשרו לו להיקלט בספרות העברית, ולזכות בלגיטימציה ספרותית בקרב השמאל הליברלי בישראל. הספר מספר מפגש בין שבֵעים, בין יהודים אשכנזים משכונת דניה לבין גיבורים פלסטיניים השייכים לאליטה הכלכלית החברתית והתרבותית, ואינם מייצגים את הדלות והעוני של החיים בשטחים. ולמרות שגם בהם נוגעות טרדות הכיבוש, ושניים מבני המשפחה אף נהרגו בעימות הישראלי-פלסטיני, הם בסופו של דבר משפחה בורגנית, הבן מהנדס והבת רופאה, והאמא מסתובבת בעולם בכנסים כדוברת למען פיוס והידברות בין העמים, ובסוף הספר היא אף מבקשת ללמוד עברית.

בנוסף לכך, ישראלים ליברלים רבים ישמחו לראות כיצד הפמיניזם של נבילה קשור למפגש שלה עם ישראל, וכיצד היא מתעצמת מול בעלה ומחליטה לצאת ללמוד, וממש נולדת מחדש, בעקבות השיחה הגורלית עם בנה בבית בחיפה, בה איים בעלה על בנה שאחיו יהרוג אותו, ו"באותו הרגע נשבעתי באלוהים ובשטן שאני מפסיקה להיות האישה הצייתנית, האישה שמחליטים במקומה" (117).  ונבילה חדשה זו מבקשת גן של פיוס ולא את שדה הקרב שחלם בעלה רשיד, אשר "תרבות גברית עיצבה את תודעתו. הוא צמח בארמון החלומות של הערבים, אימפריה מפוארת שלוחמיה גיבורים עזי נפש" (56). נבילה מודיעה לילדיה: "אתם מדברים על אימפריאליזם ועל כיבושים ברבריים… אבל אין לכם מושג באיזו יד ברזל שולט הגבר באישה בכפרים שלנו. אני חושבת שההישגים של היהודים לאורך הדורות מקורם בכך שהעולם לא הרשה להם להתיישב בכפרים ולהתנוון שם. הם תמיד נשארו עירונים, גם כשישבו בין כפריים" (120). ה"נאורות" היהודית, שהיא עירונית ולא כפרית, פמיניסטית ולא שוביניסטית, מוצגת על-ידי גיבורה פלסטינית, שאותה כותב יהודי-ישראלי-עיראקי, ככמעט מצדיקה את הכיבוש, אשר ברוב טובו שחרר אותה, כאישה, משלטונו של הגבר (ובמקרה הזה בזכות ההתנקשות הישראלית בבעלה היא זכתה להיות אדם עצמאי).

 

4.

למה בחר סמי מיכאל לכתוב המשך לנובלה של כנפאני? בראיון למוסף הארץ הוא הסביר: "הרעיון קסם לי. אם אסתכל על עצמי, הרי אני דומה לילד הנטוש הזה. גדלתי בארץ ערבית, שפת אמי ערבית ולאחר טיסה שארכה כמה שעות מצאתי עצמי בישראל עם זהות אחרת. אני שייך לכאן, והערבים מסתכלים עלי כעל ציוני ישראלי, ואילו הישראלים מסתכלים עליי כמי שבא משם – עם מורשת, שפה ומנהגים של האויב".

סמי מיכאל לא מעוניין שיתייגו אותו כ"סופר מזרחי", והצלחתו לחדור אל לב הקאנון של הספרות העברית המודרנית ה"כללית" קראה תיגר על גבולותיה של אותה "ספרות ישראלית שקשריה עם האקלים האנושי במזרח התיכון הם רופפים למדי, כמעט מקריים…" (85). קשריו עם התרבות הערבית הפכו אותו לאחד הסופרים העבריים היחידים בארץ אשר תִרגמו ספרות מן השפה הערבית (שותפים לכך הסופר שמעון בלס והמשורר פרץ-דרור בנאי), והוא מהיחידים שיכלו לצאת למסע תודעתי כזה, כמו בספר הזה, עם הספרות של העם השני לחלקת הארץ הזו, הפלסטינאים, ועם הזיכרון ההיסטורי של שנת 48 כשנה של נַכְּבָּה וגירוש, ולא רק של עצמאות.

סמי מיכאל ברח מעיראק לפרס ב-1948 בשל חברותו במפלגה הקומוניסטית, ולאחר כשנה הוא הגיע לישראל כפליט בלי כוונה להשתקע בה, והתיישב בחיפה בוואדי ניסנאס בין הפלסטינים שנותרו בעיר, כשנה לאחר הגירוש. את הקריירה הספרותית שלו הוא התחיל בבגדאד בכתיבת סיפורים קצרים בערבית, בשם העט סמיר מארד, והמשיך בה בארץ בחיפה, בעיתונות הפלסטינית וכחבר במפלגה הקומוניסטית. לדבריו, בראיון להארץ: "בעשרים השנים הראשונות שלי בארץ חשתי כיהודי ערבי שהיגר מעיראק לישראל. אבל היום אני חולם בעברית, מתרגז בעברית ואני מגדיר את עצמי כישראלי ממוצא עיראקי, ואני פטריוט ישראלי, לא ציוני". הוא תיאר כיצד אחרי 1955, כשהתאכזב מן המפלגה הקומוניסטית ועזב אותה, הפסיק לכתוב ושקע בדיכאון קודר. הוא התחיל ללמוד הידרולוגיה, ואחר כך ספרות ערבית ופסיכולוגיה, ולדבריו נשרה ממנו הערביוּת, ואילו "העברית פשוט חילחלה לתוך האוזניים שלי דרך הילדים שלי. נאלצתי ללמוד שירים בעברית ובעצם אימצתי את התרבות של הילדים שלי".

את הרומן הראשון שלו בעברית, "שווים ושווים יותר", הוא פרסם בשנת 1974, כתשע-עשרה שנים לאחר המשבר שלו עם הכתיבה בערבית, וכשהוא בן ארבעים ושמונה. וכאן, ברומן השביעי שלו, הוא בוחר להמשיך נובלה של סופר פלסטיני שנולד אחריו, בעכו, ומת לפניו, בביירות, וב-48 גלה עם משפחתו מהארץ. דרך ההמשך הזה הוא חופר בשכבות הקדומות של חיפה, העיר האהובה עליו ביותר אחרי בגדאד, שכבות הקודמות לתהליך של מחיקת הערביות של חיפה במלחמת 48, ואשר היו אמורות להימחק בטרם הוא הגיע לארץ, אמורות היו להישאר סמויות מן העין מתחת למוּצקוּת ההווה, המסתבר עתה כשברירי. ומיכאל, אשר באופן פרדוקסלי היה שותף ל"ייהוד חיפה" ב-49, מכשיל כאן את המהלך הזה, וחושף את הרבדים הערביים של עירו.

כמובן שאין זה מקרה ראשון בכתיבתו של מיכאל בו נבחנים גבולות הישראליות והערביות. אפשר לחלק באופן גס את כתיבתו בעברית, לאחר שעזב את הכתיבה בערבית, לרומנים הבגדאדיים, שהם אולי פאר יצירתו: "חופן של ערפל" ו"ויקטוריה"; הרומנים על המפגש המזרחי-עיראקי עם הארץ, ובעיקר עם הממסד והאשכנזים: "שווים ושווים יותר" ו"מים נושקים למים"; והרומנים המספרים את המפגש הפלסטיני-ישראלי בארץ: "חסות", "חצוצרה בוואדי" ועתה גם "יונים בטרפלגר" (ובימים אלו רואה אור הרומן השמיני של סמי מיכאל, "עאידה", העוסק בבגדאד של סוף המאה העשרים).

"יונים בטרפלגר" הוא רומן שכתב מזרחי על מפגש יהודי-ערבי ואין בו כמעט דמויות של מזרחיים, למעט איזה חייל שהולם בקת הרובה שלו על דלת ביתה של אמו הפלסטינית של זאב וצועק "גֵ'יש! איפתחו! תפתיש!" (89), והמספר טורח להסביר אחריו כי "הערבית שבפי החייל הצועק היתה מחוספסת, ערבית מכורסמת של דור שנולד בישראל ליהודים מארצות ערב" (90). מיכאל קיבל את המסגרת שקבע רַ'סַאן כַּנַפַאנִי, אשר יצר מפגש ציוני-פלסטיני סטריאוטיפי וקלאסי בין אשכנזים לפלסטינים, בין פליטי שואה לפליטי נכבה, בין צה"ל לפאדיון.

אבל, כפי שמבהירה הזדהותו של מיכאל עם התינוק חַ'לְדוּן-דוב-בָּדִיר-זאב, בחרכים שבין הדיכוטומיות הברורות והסטריאוטיפיות הללו נכנסים הלבטים והכאבים השמים את הספר בפרספקטיבה מזרחית של זהויות שסועות הכושלות בין עבר ערבי מחוּק לגילויו הטראומטי בהווה, כשביניהם מתווכת השנאה העצמית. והרי איך אפשר לתמצת באופן סימבולי את הסיפור המזרחי בארץ טוב יותר מכפי שהדבר נגלה בדמותו של זאב: הוא ערבי שלמד יידיש (בסוף ספרו של ששון סומך, "בגדאד, אתמול", מסופר כי אחד הסופרים העיראקיים המרכזיים כיום בארץ, אולי סמי מיכאל, טען באוזניי חבר שסיפר שהוא בדרכו לאולפן ללמוד עברית, אי שם בראשית שנות החמישים: "עברית? מה פתאום! לך ללמוד יידיש ישר" (עמ' 159 אצל סומך)); הוא תינוק אבוד להוריו הביולוגיים, שפתם זרה לאוזניו, ולו הורים חדשים, מאמצים, שבאו מאירופה, במקרה הזה פליטי שואה; הוא מבקש בכל מאודו להיות יהודי וישראלי רגיל, כמו כולם, ורק בגיל מאוחר הוא מגלה, אחרי שכבר קרא את כל ספרי הילדים וספרי ההיסטוריה של האקדמיה, ופיתח שנאה לערביוּת ודחק את המאפיינים הערביים שבו: "לא באתי מאירופה. אני ערבוש" (44).

 

5.

צאו וראו אם כן איך יכולה להתגלגל לה המציאות הישראלית: ערביה נוצריה מחיפה תתאהב בנגן חצוצרה יהודי רוסי ותלד לו תינוק מחוץ לנישואין אחרי שהוא ימות במלחמה בלבנון; אישה יהודיה עם שם של מלכה בריטית תעזוב את בגדאד עיר הולדתה ותעבור לרמת-גן ברגע היסטורי קצר של סערה בלתי מוסברת; תינוק פלסטיני מוסלמי יינטש בביתו בחיפה בגירוש של 48 ויאומץ על-ידי זוג פליטי שואה יהודיים מפולין ויִגדל להיות בן של שתי אמהותיו; סופר יהודי יליד בגדאד, שהתחיל את הקריירה שלו בערבית, יעבור לכתוב בעברית אחרי שנים של עבודה בהידרולוגיה בארץ, וימשיך נובלה של סופר פלסטיני יליד עכו שגלה לביירות, על תינוק פלסטיני נטוש בבית בחליסה…

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת ספרות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על ביקורת על "יונים בטרפלגר" של סמי מיכאל

  1. פינגבאק: חבר הכנסת איימן עודה על רבי דוד בוזגלו והתרבות הערבית-יהודית | אלמוג בהר

  2. פינגבאק: חבר הכנסת איימן עודה על הערבים-היהודים – בעברית ובערבית | عودة الروح: روحٌ جديدة | רוח ג'דידה

  3. פינגבאק: מכתב פתוח לוועדת ארז ביטון להרחבת והעמקת לימודי המזרח בשיעורי הספרות במערכת החינוך העברית בארץ | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s