ביקורת על "ימים הזויים" של ששון סומך

כביש דו-סטרי בין בגדאד לתל-אביב

 

ששון סומך, "ימים הזויים – קורות חיים 1951-2000", הקיבוץ המאוחד, סדרת הכבשה השחורה, 2008, 88 ש"ח.

 

"האדם הישראלי הראשון שהכרתי בארץ היה לא אחר מאשר הסופר אֶמִיל חַבִּיבִּי" (22), מספר הפרופסור ששון סומך בכרך השני של זיכרונותיו, "ימים הזויים", ואין כמו עובדה זאת לסמל את חייו: יהודי-ערבי-חילוני-עיראקי שעזב את בגדאד פוגש נוצרי-ערבי-מרקסיסט-פלסטיני שנשאר בחיפה, והמפגש הזה אינו הופך להיות אנקדוטה בשולי חייו, אלא עוד יסוד מיסודותיהם. זיכרונותיו של סומך, והדבר מודגש עוד יותר בכרך השני לעומת הכרך הראשון, הם זיכרונות של מפגשים, ומפגשים אלו מסמלים את הצמתים הרבים בהם עבר ובהם עברה זהותו, ואת כל האפשרויות שהיו והאפשרויות שנמחקו שזהותו מעידה עליהן.

 

אם לקראת סוף החלק הראשון של זיכרונותיו, "בגדאד, אתמול", התבהר הרקע שעתיד להפוך את התיווך בין שתי התרבויות הגדולות, שתי השפות האחיות, הערבית והעברית, למפעל חייו של סומך, הרי שבחלק השני, "ימים הזויים", מִתרגם מפעל חיים זה לפרטים רבים. ולפרטים, כמו למפעל כולו, אפשר למצוא הן נימוקים היסטוריים והן נימוקים אישיים, ועל התפר שביניהם נכתבו שני כרכי הזיכרונות: ששון סומך גדל כילד למעמד הביניים היהודי המתפתח בבגדאד, התחנך כערבי-יהודי חילוני בעידן של שלטון זר בריטי, מלוכה עיראקית ועליית הלאומיות הערבית, ועל רקע ביתו שהעדיף השכלה וספרות אנגלית וצרפתית ביקש להתפתח כמשורר ערבי מודרני; כבר בדור הקודם לו צמחו משוררים וסופרים יהודים-עיראקים שכתבו בערבית ספרותית (פֻצְחַא), כאַנְוַואר שאול ומִיר בַּצְרִי, וביקשו לפרוץ את הגבולות העדתיים של אבותיהם (שכתבו בערבית-יהודית) ולפנות אל כל בני ארצם, מחוץ להקשר קהילתי ודתי; אך חייו של סומך, בשל הקמת מדינת ישראל, המלחמה ב-1948 ועזיבת רוב הקהילה היהודית-עיראקית את מולדתה בין השנים 1950 ל-1951, לא המשיכו על-פי תכנונו ה"מקורי", והוא עבר כבן 17 מעיראק לישראל, מערבית לעברית, אך שמר אמונים לשתיהן ולא ביקש להמיר את זהותו הקודמת בזהות חדשה לגמרי.

 

קורותיו של סומך לאחר הגעתו לישראל עומדות במרכז הכרך השני של זיכרונותיו: כאן הוא נקלט הן במפלגה הקומוניסטית, מבחינה אידיאולוגית וספרותית, והן בתל-אביב ובאוניברסיטה; כאן הוא יצר קשר הן עם סופרים ומשוררים פלסטינים בני הארץ, כאמיל חביבי, מִישֶל חַדַאד, טַאהַא מוחמד עלי ואחרים, שהוא תרגם מיצירתם לעברית, והן עם כותבי עברית כאלכסנדר פן, שפעל במפלגה הקומוניסטית וערך את המדור הספרותי בעיתונה העברי "קול העם", שם פרסם סומך תרגומים מערבית ושירים עבריים, וכשלונסקי, שפעל באקדמיה ללשון עברית שסומך היה שלוש שנים מזכירה; סומך גם המשיך בקשריו עם יוצרים עיראקיים ערבים-יהודים כמותו, אשר המשיכו ליצור בערבית בעיתונות הקומוניסטית והתלבטו לגבי המעבר לעברית, כסמי מיכאל, שמעון בלס ודוד צמח, ועמם ניסה להקים חוג, שלא האריך חיים, שנקרא "החוג לשוחרי הספרות הערבית בתל-אביב".

 

בארץ "סטה" סומך בהדרגה מכתיבת שירה בערבית (וזאת על רקע הגורל היהודי-ערבי באמצע המאה ה-20, שלא היטיב עם סיכוייהם של יהודים כותבי ערבית בישראל, כסַמִיר נַקַאש, יצחק בר-משה ואברהם עובדיה) לתרגום שירה ערבית לעברית, לשירה עברית מקורית ולמחקר אקדמי על העברית, אך דווקא כשנסע ללמוד באנגליה שב אל הספרות הערבית, וכתב דוקטורט על נַגִיבּ מַחְפוּז אצל ד"ר מוחמד מוסטפא בַּדַוִוי יליד אלכסנדריה; לאורך השנים, בנסיעותיו לאירופה ואמריקה, יצר סומך קשרים עם אינטלקטואלים ערביים גולים, רבים מהם עיראקיים, אך גולת הכותרת של קשריו האינטלקטואליים בעולם הערבי התאפשרה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, כאשר נוצרה הידידות בינו לבין מושא מחקרו, גדול הסופרים המצריים במאה העשרים, נַגִיבּ מַחְפוּז, ועם סופרים ומלומדים מצריים נוספים כחוסיין פַאוּזִי (אותו פגש עוד לפני הסכם השלום), יוּסוּף אִידְרִיס, תַוּפִיק אֶלְ-חַכִּים ועַלִי סַאלֶם.

 

תפקיד התיווך התרבותי של סומך נוצר מחד מתוך קרע היסטורי בין יהודים לערבים, שהוליד צורך בתיווך זה, אך מאידך היווה למעשה גם המשכיות להיסטוריה היהודית-ערבית, ולמקומם של יהודים בתוך שתי התרבויות, העברית והערבית, על תחומי ההשקה הרבים ביניהן; כך הוא נצר לַהיסטוריה הארוכה של היהודים-הערבים כמתרגמים בין השפות, מהתַפְסיר של סעדיה גאון, דרך משפחת התִיבּוֹנִים ו"מחברות איתיאל" של אַלְחַרִיזִי ועד "משלי ערב" של יצחק יחזקאל יהודה, הרב יוסף קאפח וסמי מיכאל. פרופ' חנן חבר כתב כי ששון סומך "הפך עם השנים לדמות המרכזית המתווכת בין הספרות הערבית לספרות הישראלית", ואכן מאז שנות החמישים סומך מתרגם שירה ערבית מודרנית, פלסטינית, עיראקית, סורית, לבנונית ומצרית, מציג לפני הקהל העברי, הרחב והאקדמי, סופרים מצריים, כנַגִיבּ מַחְפוּז, יוּסוּף אִידְרִיס ותַוּפִיק אֶלְ-חַכִּים, פלסטיניים, כאֶמִיל חַבִּיבִּי, וכן יהודים-ערבים כסַמִיר נַקַאש ויצחק בר-משה, ומעודד אחרים לתרגם מיצירותיהם (כשהדוגמא המובהקת היא תרגומו של סמי מיכאל לטרילוגיה הקהירית של מחפוז).

 

אך החשיבות הגדולה של תפקיד התיווך שנטל על עצמו סומך נובעת מכך שאין מדובר בתיווך חד-כיווני, בו היה סומך למייצג התרבות הערבית בעברית בתוך התרבות הישראלית החדשה (ומייצג עיקש של ערביותם של יהודי עיראק, לנוכח ניסיונות המחיקה הקשים של זהות זאת). גם הכיוון השני של המשא-ומתן התרבותי היווה חלק מהותי מחייו של סומך, הן במידה שבה תרגם מעט לאורך השנים מעברית לערבית, ועשה למען תרגום יצירות עבריות שונות לערבית, אך בעיקר במובן שהוא מעולם לא נטש את מקומו בתוך השיח הערבי, והיה בעל עמדה הן בהקשרים ערביים לאו דווקא יהודיים, והן בהקשרים ספציפיים ערביים-יהודיים. במובן זה מסביר סומך את עצמו בתוך הכרך השני של זיכרונותיו כשהוא כותב: "עיקר כוונתו של ספר הזיכרונות הזה הוא לשחזר את הניסיונות המתמשכים לקיים שיח, ואפילו דו-שיח, עם אינטלקטואלים וסופרים ערביים: מצרים, עיראקים, פלסטינים ועוד". אותן דמויות שפגשנו בכרך הראשון של זיכרונותיו, בבתי-הקפה הספרותיים של בגדאד, כמעט ואינן חוזרות כאן, כיוון שהקשר עמן נותק, אך בדרכים אחרות, אלטרנטיביות, המשיך סומך לאורך כל חייו את הדיאלוג הספרותי שנולד שם, כערבי בין ערבים, עם פלסטינים, ומאוחר יותר עם מצרים וגולים עיראקיים.

 

השבר אותו חווה היהודי-הערבי במאה העשרים אינו רק מול הציונות, אשר ביקשה למחוק את ערביותו, אלא גם מול התנועה הלאומית הערבית אשר בעקבות העימות שלה עם הציונות העדיפה פעמים רבות לשכוח את העבר וההווה היהודיים של הערביוּת, וזיהתה את היהודי-הערבי אשר היגר לישראל כציוני אשר אין לו עוד מקום בדיאלוג של התרבות, ההיסטוריה והזהות הערבית. מול הנרטיב הציוני והנרטיב הלאומי הערבי לא מניף סומך נרטיב יהודי-ערבי מקיף ורציף, אך סיפור קורותיו האישיים חושף נתיב עלום בקורותיו של היהודי-ערבי במאה העשרים, מהווה עדות לדיאלוג שלו עם התרבות הערבית כערבי-יהודי שעבר לישראל, ובעצם כתיבתו פותח למעשה עוד פרק בדיאלוג המתמשך.

 

הכרך הראשון של זיכרונותיו של סומך זכה לתגובות רבות ונלהבות, בעיתונות היומית ובכתבי-עת, גם בערבית, וזכה להיתרגם בינתיים לאנגלית (בהוצאת אִיבִּיס הירושלמית) ולתורכית, ובקרוב יראה אור בערבית. יש לקוות שגם הכרך השני, העשיר והמרתק, ימצא את דרכו במהרה לשפות אלו ולשפות נוספות, וימשיך את הדיאלוג של הערבי-היהודי עם הערבים הלא-יהודים (ואולי גם עם כמה מהיהודים הלא-ערבים).

 

 

פורסם במקור ב-22.8.2008, ב"תרבות וספרות" של הארץ, עמ' 2:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=1014087&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0