ערב על שירה ונכבה – יום חמישי, 28 באוגוסט 2008, שעה 20:00, זוכרות

"הכפרים הריקים הללו": ערב על שירה ונכבה
יקראו: ענת זכריה, רג'אא נאטור, ינאי ישראלי, מתי שמואלוף ואלמוג בהר.

ינחה: אלמוג בהר.

 

יום חמישי, 28 באוגוסט 2008, בשעה 20:00

במרכז המידע של עמותת זוכרות –

אבן גבירול 61 תל אביב-יפו (כניסה ממאנה 13)

טלפון: 03-6953155

www.nakbainhebrew.org

 

"These empty villages": An evening on poetry and Nakba

Reading by: Anat Zecharia, Mati Shemoelof , Yanay Israeli, Rajaa Natour, Almog Behar.

Moderator: Almog Behar.

 

Thursday, August 28, 2008, at 8:00 p.m.

Zochrot's Learning Center
61 Ibn Gvirol St. (entrance from 13 Maneh St.)

Tel. 03-695-3155 www.nakbainhebrew.org

 

הַגָּדָה הַמַּעֲרָבִית         / ענת זכריה

 

לְיַד תַּחֲנַת הַדֶּלֶק – לְמֵיטִיבֵי טַפֵּס הַיּוֹדְעִים לִמְשֹׁךְ

אֶת גּוּפָם בְּכֹחַ.

לְיַד "קֶרַח 6" – לְנָשִׁים שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לְפַשֵּׂק רַגְלַיִם,

רַק לְהַפְשִׁיל שִׂמְלָה, לַחְשׂף רֶגֶל.

לְיַד צִיּוּרֵי הָאוֹפַנַּיִם הַצִּבְעוֹנִיִּים – לְרָזִים שֶׁעוֹבְרִים

בֶּחָרָךְ בְּקַלּוּת.

לְיַד "הֵידָד לַכִּבּוּשׁ" – לִזְרִיזִים סְטוּדֶנְטִים מְטֻרְזָנִים

גֶּ'ל בִּשְׂעָרָם, הַמְמַהֲרִים לְהִצָּמֵד לַבֶּטוֹן הַחֲלַקְלָק

וְלָרוּץ.

לְיַד הַמָּגֵן נוֹטֵף הַדָּם וְהַמַּפָּה הַשְּׁלֵמָה – עַל חַלּוֹן הַגִּ'יפּ

"אֲנִי אוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל".

וְאֵין סוֹף, יֵשׁ רֵאשִׁית שֶׁנִּמְתַּחַת אָחוֹרָה

וּמַסְפִּיק יֶלֶד אֶחָד קָטָן עִם רוּגַטְקָה

לְהַדְלִיק אֶת כֻּלָּם.

 

ירושלים         / רג'אא נאטור

 

מלבד ירושלים

אין בי סטיות

רק חטאים המתאימים לאישה

שנענית תמיד  ליד מושטת

בעיקול לילה חבוי

נפרדת מהד הסליחה

ופרטי התירוץ

 

בענף שבור מנסה

למשות ספינה טרופה מליבי 

ולא יודעת לאיזה חשיכה 

להוביל את ליבי

כמו שבכל יום  צועדת

בדרך גלות חדשה

שלא דרכתם בה עוד על נפילתי

 דברו אלינו

כשאנו משקיפים עליכם

ביום צח  אולי העיניים יפגשו

ולכאב יהיה קצה רענן 

כמה דמינו לעצמנו כשיצאנו!!

כמה דמינו לכם כשלא חזרנו!!!

 

את ירושלים..

דברי

הפוך מהאל

אני חושקת בך.. נערת תענוגות

לא מתעייפת..

ניזונה  בכם..

במעבר בין לילה ועיגולי זמן כחול בשוקייך 

אתם סופרים צבע.. אבק.. ועננים מפהקים

ואנו מעבירים  אצבעות  על גבעת הקול

במולדת שנפלו פטמותיה 

מי שיטפס את גדר המוות

יגיד רעבתי

וזכרוני עסוק בבלימת הצבע

שחור לבן

לבן שחור

בנקודת המפגש  

יבערו  הלבטים

ולא  אראה עוד אותן מראות!

 

מי שנופל  ירפד את הלב 

במכתבים שלא נשלחו

יגיד מילה שתזכור האדמה

הנוף יהיה נצחי

ותמיד תחסר יד

שתפרוק א שיר המרמה

מחור שפער כדור

 

 

 

 

ירושלים

אוהבת אותך

 בעיפרון כלוף וצהוב

עיפרון תוצרת "דפתר"!!

דומעת

ודומעת

גם דמעות מביאות אותך לפישוק  הא!

בתולה מופקרת?

כדי שתחזרי ממסע התליה

עליך להרות  שניים

האחד יכין את מותך

השני יבקש סליחה לבגידת הדברות 

במרחק זבוב מדם

 

מי שמכין את מותי

מעילי הארוך

שמיעתי הכבדה

גופתי התינוקת

 

لم نكن        / رجاا ناطور

 

خرجنا كما يخرج الماء من لبن الصغار\ أغنية مغشوشة \ من الأطراف متخثرين بحقائبنا \ خرجنا \ كما تخرج المزامير والأحلام من نهود الصغيرات  \اعتقدنا أن العودة \هي الحيرة قبل أن  تشعل سيجاره \  تنصت لمسافة النار من الدخان  تقصر وتقصر\وأنها وقت العاشق الضائع \بين الحلمة والحلمة \ يهمس للجسد في جذعه اقذف بك من الحقيبة وقتا يتسع لكلمة  وحيدة \  احبك \ كما لا اعرف إلى أي عتمة اسلك قلبي \  وكما اسلك كل مرة طريقا آخر للغربة \ وقت الفرح قصير والوطن جديلة سوداء \الخروج شعرة بيضاء ننزعها كل يوم من حداد الوقت و فروه الأرض\ ليكون الألم حافة فتية والسقوط هَرِما  \ والوطن حالكا كعين جائعة تعري كل امرأة  \  تدب فيهما شرفة وأزرار مقطوعة   \ أو يكون  ابيض ذات المرأة  يلعقها كلب ضال  \ يبول عليها الرصيف كل ليلة  \ وتكون ذاكرتي الوقت  الضائع بضبط اللون \ أبيضه وأبيضه  \ أسوده وأسوده \  أبيضان وأسودان يلتقيان حين يبزغ الواحد للآخر كلعنة\  تحيل الحنين ثعلبا مطاردا  \ بين الذي أضعناه  لنخرج\ والذي قلنا له خذ بأصابعنا لنضع  الحلمة على تلة  الصوت  ونقول جعنا   \ لكنا  نلتفت لوداع  تفاصيل أعذارنا  \ الحلمة رغيف الوهم و الذاكرة مكان \ و الوطن حنين بدون حكاية  \ الحلم  مغزول جيدا \  من فراغه المرصوص تشهق الذاكرة\  تمد أصابع ولا نفقأ  إلا رسائلنا إلينا \ رسائل نبطن بها قلوبنا كما يبطن\  القاتل  جسد جريمته بمنفى ونار  وموعد شهي لأخطاء الكتف اليسرى \ ما تفعله اليد اليمنى تباركه الكتف اليسرى  \ جنازة يسير بها الطيبون &#16
08;جملة \ على مد البصر لن ترى هذه ألاماكن بعد اليوم \ نلت ما يكفي من فراق \ على مد البصر استرح نقلبك ذات الوجع وذات الوجع\  وقلبك باسط ذراعيه لو اطلعت عليه لملئت فرارا!

 

גיאולוגיה        / ינאי ישראלי

 

הָאָרֶץ מְדַבֶּרֶת אֵלֵינוּ בְּגוּפָהּ, בִּשְׂפַת מֵי הַתְּהוֹם הַמְחַלְחֲלִים,

בִּנְאוּמוֹ שֶׁל שִׂיחַ נֶאֱחָז בַּגַּיְא עִם בּוֹא הַשִּׁטָּפוֹן.

הָאָרֶץ מְקוֹנֶנֶת בָּנוּ אֶת בָּנֶיהָ, הַיְּעָרוֹת הַמְבֹרָאִים,

רוּחוֹת הַתְּאוֹאִים הָרוֹדְפוֹת אַדְמַת כָּבוּל כְּבוּשָׁה.

נְבַכֶּה אוֹתָם, כְּשֶׁנַּעְפִּיל בַּשַּׁבָּתוֹת אֶל הַטְּרָשִׁים,

מַגִּידִים לְבָנֵינוּ עַל הַדְּבַשׁ וְהֶחָלָב

וּמְגִנִּים מִקּוֹצָיו שֶׁל סַבְּרֶס לֹא מְקֻלָּף.

רַק לָאֳרָנִים נָבוּז, זָרִים הֵם בְּקִרְבֵּנוּ,

אֵירוֹפִּים הִשְׁתַּלְּטוּ עַל כָּל מַה שֶּׁהָיָה

חָשׂוּף בַּנּוֹף.

אָנוּ אוֹהֲבִים אֶת הַצְּמָחִים הַיְלִידִים

הַמִּצְטוֹפְפִים בַּחֹרֶשׁ הַנִּכְחָד, נֶאֱבָקִים אֶל אוֹר,

וְאֶת הַבֻּסְתָּנִים הַנְּטוּשִׁים הָעֲמוּסִים לַעֲיֵפָה –

כְּשֶׁנַּעֲבֹר בָּהֶם נִקַּח רַק חֹפֶן, לְהַשְׁאִיר.

מֻמְחִים לְמַעְיָנוֹת לִנְטִיפִים וְלִמְדוּרוֹת,

בַּשְּׁמוּרוֹת וּבַחִרְבּוֹת נַהֲדֹף מֵעָלֵינוּ

אֶת זִמְזוּמָהּ שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה

הַרְחֵק עַד שַׁחַר הַזְּמַנִּים: פַּעַם הָיָה כָּאן יָם

וְעַכְשָׁו מִדְבָּר בְּצֵל הַגֶּשֶׁם.

בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה נְכַפֵּר עַל הָאֹנֶס שֶׁהֻשְׁתַּק:

מִתּוֹךְ עֶרְוָתֵנוּ יִצְמְחוּ אַלּוֹנֵי תָּבוֹר אֵיתָנִים,

בֵּין שְׂרִידֵי הַכְּפָרִים נִמְצָא מְאֻבָּנִים, וְלֹא נִבְזֹז.

 

מתי שמואלוף / שירים

 

זמן עד שישתחרר הבכי הציוני

 

והווקמן פעל עת

מחנה הפליטים הציוני

התאבד מתוך מלון

אל שמחת היום-יום.

 

הַצַּיִד התחיל

 

המריא האדון,

המורד הביט דֶּרֶךְ מראת זכוכית שבורה

על המטוס שירד על המעברה

שנשארה מֵעֵבֶר לְחוֹמָה

 

ופצצות חסרות שירה

נפלו ממבטי על השכונות החסרות

של צפון תל אביב, עוטף ירושלים, בואכה דניה.

 

אהבת אישראיל

 

הזכרונות, כמו פריחת קוצים סגולים,

עוררו כפרים שלמים בתוכתוכי

להסתנן אֶל זוג עיניי, השוטרות הותיקות,

הרגשת ביתיות מרטיבה את עורקי היבשים

מִלָּשׁוֹן גּוֹלֶה לְגוֹלָה מְקוֹמִית

 

 

הַכפרים הַריקים הללו  / אלמוג בהר                      

 

הַכפרים הַשקטים הללוּ, שֶעשרות שנים היו עִיוורים לְמבטנו הַעיוור, נותרוּ סמוּיים מִן הַעין הַעברית, אשר למדָה לְשחק בְחילופי שמוֹת ושקדה עַל ריכוךְ כובד הַעי"ן וְהַחי"ת הַמזרחיות. וְהם בשתיקתם שמרוּ עַל קירוֹת בּתים שֶנותרו לַעמוד בודדִים כְמצבוֹת אחרי שֶגווע הד הַפיצוצִים, הגנוּ עַל אבנִים שֶהתפזרו בֵין הַעשב שֶגדל פרא, וְשיננוּ בּלבם הַנטוש מזה דוֹר את שמוֹתיהם המחוּקִים.

כמוֹ בַדרך הַעולה ממערב לִירושלים: בתי לִיפְתָא עוֹד נשפכִים בַמורד הַהררי, וְאין רועה שֶיכנסם, וְהם חצִי הרוסִים, חצִי עזובִים, קוראִים תגר עַל רוּחוֹת הַשינויים הַעשויות פלדָה ועַל הַשמות הַחדשים. לִיפְתָא מאוּכלסת רק בְרוחות רפאִים, בְבעלי תשובָה ושירָה מבני בְּרָסְלֵב הַבאים לִטבול בַמעיין ועוצמִים עיניים לְשאלות הַנערות הַחולפות, בְזוגות שאהבתם זקוקָה נואשוֹת לְגג וְלקירות, וּבְמזרקי סמִים מושלכִים.

וּבְחצוֹת היוֹם, בין הבתים הללוּ המלאִים פסוֹלת חדשָה מדי של אורחִים מתחלפִים, לא קרואִים, חלום עֵרוּת פוֹלש לְראשי וְאנִי נִזכר בִנבואתו שֶל ס. יזהר, שֶנכתבה עוֹד בימי הַמלחמה הַהיא, הַארוכָה, הַקשָה, הרת-הגורל: לא לנצח יוכלוּ הַבתים הַריקים הללוּ לְהתמיד בשתִיקתם, יוֹם יבוֹא והם ירימוּ את קוֹלם בְהד צעקוֹת ישנוֹת, והקירוֹת יזכירוּ את עברם ליוֹשביהם החדשִים, וידברוּ בִשפת יוֹשביהם הַנושנים שֶהותירו אחריהם מיטָה חמת שמיכָה, קפה לִפני רתיחָה, וְספר תפִילָה הַמחכה עדיין להיוֹת נקרא מאותָה הברכָה.

בֵית-הַמקדש הַשלישי, הַאחרון, ירד מִשמיים בְאחד הַימים כוּלוֹ מעשה ידי אלוֹהִים. וגם הַכפר, הַכפרים הַרבים, ירדוּ משמיי הַאלוהים, עִם יושביהם שֶכבר זקנוּ מאוד, וְכךְ יקִיץ הקץ לנדודיהם הַארוכים עלֵי-אדמוֹת, בֵּין מחנוֹת-פלִיטִים פלסטיניים זוֹעמֵי זיכרוֹנוֹת. וּברגע ישוּבוֹ הקוֹלוֹת הישנים: קריאוֹת ההשכמָה לתפילָה וקריאוֹת האימהוֹת, קוֹלוֹת הַשירָה באהבָה וּבחתוֹנוֹת, וקוֹלם של מספרי הַסיפורים הזקנִים אדירֵי השפמִים, וּבת-צחוקם הַגדולָה כשיתארוּ בְמשךְ אלף לילוֹת וימִים את התרוקנוּת הכפרִים והתמלאוּתם מחדש.

ובינתיים הוֹרים רבִים, כְאללה האחד בזמנוֹ, לוֹקחים את ילדיהם, כאת מוּסָא נביא ישראל לפני מוֹתוֹ, ומראים להם את הַארץ הַמובטחת הזרוּעָה כפרִים ריקִים, מהרי נבוֹ הַגבוהים, הַרבים, הַעוֹמדִים סבִיב.