הוריד עפעפיים שקופים על עיניים כבויות וביקש ממזכירו הנאמן לקרוא לפניו בשנית באותו ערב את הסיפור שקרא לפניו אלף פעם ועוד פעם על ארבעים החדרים, ארבעים השערים, ארבעים המנעולים וארבעים העלמות מלילות הערבים. והמזכיר, מרוב שהיו מילות הסיפור שסיפר לפני רבו רגילות בפיו, הרגיש פתאום כאחת העלמות באחד החדרים, ואף הרגיש כאילו כל סיפור החדרים מספר עליו, והוא העלמות כולן והוא הנע בין החדרים. נזכר כי גם מורו אמר לו כמה שנים קודם לכן כי כל סיפור חייו נראה לו כסיפור הזה, הוא פותח שוב ושוב שערים ואינו מגיע למקום אמת, ותְהֵא זאת אמת של מלכות או אמת של אהבה. וכשנזכר בכך נזכר גם בגורלו של אותו שליח שסיפר לו עליו רבו ברִגשה רבה, הזדהה אותו שליח כל-כך עם דבר שליחותו שכשסיים להקריא לפני מלך האוייב בקול נסער את הודעת המלחמה שנשלחה עמו, שלף את חרבו וביקש לפתוח בַּקרב, ולא שם לבו כי המלך כבר יצא על סוסו בראש צבאו אל הארץ השכנה, והותירו לעמוד לבדו באולם שהתרוקן ושכל שעריו ננעלו, נושא נאומי גבורה שאין איש שישמע.
עמדו שניהם זה לצד זה בחדר, המילונאי ומזכירו, וכל אחד מהם זוכר היטב מקום עמידתו של רעהו ואינו פולש לתחומו בגופו, רק מחליק לכיוונו מילים. הרגיש המזכיר כי קירות חדרו של המלומד העיוור מוארים במלבושֵי מילים, והצטער כי אין מורו רואה אותם כמותו ושמח בהם, וידע כי כבר הרגיש כך פעמים רבות בעברו. קרא המזכיר לפני המילונאי את הסיפור הארוך עד סופו, וזה זכר מקומה של כל מילה במילון הגדול שהיה מתקין שנים ארוכות, שכבר לא האמין כי יסיימו לפני מותו, והיה עוצר את מזכירו לומר, מילה זאת אינה מופיעה בנוסח הסיפור בפי יהודי בגדאד שנדפס בסוף המאה הי"ט, מילה זאת התחלפה באחרת בנוסח הדפוס של ביירות מראשית המאה הי"ט, שורות אלו כולן נוסחן משובש, ואני מצאתי להן גואל בכתב-יד שהתגלגל תחת ידי, ושאתה קראת לפנַי לפנֵי שנים אחדות, והתעכבנו הרבה עד שפתרנו חידותיו, זוכר אתה?
לסיפורים נוספים מתוך "אנא מן אל-יהוד":
אלמוג בהר 