בַּגְדַאד, שיר לימות שלום
בְּלֵילוֹת הַקַּיִץ בַּגְדַאד עוֹלָה לִישֹן עַל הַגַּגּוֹת,
מִתְפָּרֶקֶת מִתַּכְשִיטִים כְּבֵדִים, וּנְסוֹגָה מִצְּנִיעוּת הַחֲדָרִים
אֶל צִנַּת הָאֲוִיר. אֶת הַהַמְתָּנָה הָאֲרֻכָּה לַשֵּנָה מְקִלָּה
הַתִּקְוָה לָרוּחַ, וְאִיש אֶחָד חוֹלֵם לִהְיוֹת כְּאַחַד הַכְּבָסִים
הָרוֹקְדִים עַל הַחֶבֶל, לְכוּדִים רַק בְּאֶטֶב עָשוּי עֵץ, וּמְלֵאִים
אַלְפֵי מַשָּבִים. רַחַש נְשִימוֹת כְּבֵדוֹת מִשְתַּלֵּב בִּלְחִישוֹת קְטוּעוֹת,
וּבִצְלִיל מַגַּע הָעוֹר הַנֶּחְשָף בְּתוֹךְ שְמִיכַת הָאֲפֵלָה. עִם הַדִּמְדּוּמִים
הַשָּמַיִם הוֹפְכִים לְנְשָמָה כְּבֵדָה, שֶבִּטְנָהּ הֶהָרָה נוֹגַעַת בְּגַגּוֹת
הַבָּתִּים הַנְמוּכִים, וּמַחֲלִיפָה בְּעִיטוֹת חַיּוֹת בִּתְנוּמוֹת מְתוּקוֹת.
רְחוֹבוֹת נָחָש מַפְרִידִים בֵּין בִּנְיָנִים הָעֲשוּיִים קִירוֹת עָבִים, קְפִיצוֹת
מַפְרִידוֹת בֵּין הַגַּגּוֹת הַשְּטוּחִים, וְהַחֲלוֹמוֹת בֵּין הָאוֹהֲבִים.
כְּבָסִים עַל חֲבָלִים דּוֹמִים לִפְעָמִים לִבְנֵי-אָדָם מְאֹהָבִים,
רֶגַע נוֹגְעִים, לִכְאוֹרָה בְּהֶסַּח דַּעַת, דֶּרֶךְ הַבָּד, וְאַחַר נִפְרָמִים,
נִפְרָדִים, כְּאִלּוּ בְּהֶסַּח דַּעַת, דֶּרֶךְ הָאֲוִיר, שוֹמְרִים עַל צְנִיעוּת
יְהוּדִית-מֻסְלְמִית: מַסְתִּירִים אֶת הַבָּשָר, אַךְ רוֹמְזִים לוֹ תָּמִיד.
מתוך הספר: צמאון בארות.
אלמוג בהר 
שיר מצוין מאוד, אלמוג. יפה האנשת העיר כאופן תיאור, יפה החיבור בין שירה לפרוזה, יפה החיבור בין דקויות של צליל ומראה, והלשון. והסוף – חכם לעילא;כמעט לא צפויה ומפתיעה העמידה הזאת על המכנה התרבותי המשותף.
יופי!
מזמינה אותך לסייר מעט בהזדמנות גם באתרי הנ"ל ב"בננות בלוגס".
תודה,
תמר
פינגבאק: לחן הוא חיים חדשים לשיר | אלמוג בהר