מניפסט ספרותי מזרחי: מסלול המלאות ומסלול החוסר

                                "אם נצליח בשנים הקרובות ליצור קאנון מזרחי חדש, נאלץ אחר כך עשרות שנים לעמול על פירוקו"

על פי רוב בביקורות המתפרסמות בעיתונות אודות ספרות עברית מזרחית מודגש צד החוסר והשבר המתבטא בתוכה, הן ביחס להווה הישראלי והן ביחס לעבר בעולם הערבי והמוסלמי. לצד אלו זוכה שאלת הייצוג, של מצבם הכלכלי-פוליטי בהווה של המזרחים, או מצבם בעבר בארצות מוצאם, לבחינה נרחבת. דומה כי שאלת הייצוג הפכה מרכזית כל כך גם בשל ההקשר הפוליטי בו לרוב ממוקמות הביקורות (ולא תמיד היצירות עצמן), וגם בשל העובדה שהעיסוק בספרות מזרחית, ובעיקר בספרות מזרחית אשר אינה בורחת מהגדרתה ככזאת כמו מאש, הוא עדיין מועט יחסית, ועל-כן כל ספר נידון להיות מעין גילוי, מעין התחלה שאין לה היסטוריה, ועל כן כל ספר גם נתבע לייצג את העולם המזרחי כולו, ונִבחנת מידת ה"אותנטיות" שלו כקנה-מידה עיקרי (ראו למשל הדיון ב"שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה לפני כשנתיים).

אחת הסיבות לכך היא שלמרות ההתגברות היחסית של כתיבת ביקורות ספרים על הספרות המזרחית בעיתונות היומית, עדיין לא נעשו ניסיונות מספיקים ומספקים לכתיבת היסטוריה רחבה שלה במחקרים מקיפים (אחד הניסיונות המוצלחים ביותר שנעשו לאחרונה היה "ערביות, יהדות, ציונות" של ראובן שניר, שהתמקד בכתיבתם בערבית וגם בעברית של יהודי עיראק במאה העשרים). ההיסטוריה מאפשרת רצף, ומאפשרת למקם יוצרים מזרחיים האחד ביחס לשני, כחלק ממסלול של מלאות, ולא מותירה כל אחד מהם לעמוד לבדו, במסלול החוסר. העמידה לבד ממקמת את היוצרים באופן "טבעי" מול ההגמוניה של הספרות האשכנזית החדשה בעברית והספרות המערבית המתורגמת, כאשר מול קול הגמוניה זאת מיד מתפרשת כתיבתו של היוצר המזרחי בתוך חלוקה צרה ומרובעת: כמי שמשמיע קול מחאה גלוי, בוטה ומתריס (שעל-פי רוב יוצג כמאיים וכ"לא ספרותי"), כמי שקורא מחדש טקסטים הגמוניים ומבצע בהם מהלכים חתרניים, כמי שנותר בתוך גטו "פולקלוריסטי" ו"עממי", אשר אינו מאתגר את ה"אוניברסליזם" של הספרות ה"כללית", אלא פועל בשוליו, וכמי שמקבל את ההגמוניה ומצדיק אותה (ועל-פי רוב יוצג כמי ש"התקדם" ממסורת למודרניות ומצרות-אופקים לפתיחות). בהקשר זה היוצר המזרחי לא יכול אף פעם להציע אלטרנטיבה רחבה, לא יכול להיות בתוך ביתו שלו, בוחר אם להפנות את מבטו פנימה או חוצה.

הסיבות לכך הן מגוונות, ומעבר לעובדה שהמרכז ה"ניטראלי" של הספרות הישראלית היה בדורות האחרונים אשכנזי ואירופי, הן בפרסום, הן במחקר והן בתוכניות הלימודים, ועודנו כזה למעשה, גם השכלתם של רוב המבקרים אשר הפכו מרכזיים לאורך השנים לא אפשרה להם בחינה מעמיקה של הספרות המזרחית. כאשר כותבים על שמעון בלס או סמי מיכאל בעברית, על-פי רוב אין הם ממוקמים בהקשר הדורי של כתיבתם בעולם הערבי, ורוב המבקרים הנחשבים לאורך השנים כלל לא ידעו ערבית, למשל, או לאדינו (ואולי גם לא ידעו כי בלס ומיכאל החלו את כתיבתם בערבית). גם השירה המזרחית לא נקשרה על-פי רוב למסורת הכתיבה העברית בעולם הערבי, וכאשר היא נכתבה בדפוסים אלו היא נחשבה כמיושנת ולא זכתה לפרסום (למשל שירתו של רבי דוד בוזגלו, גדול פייטני מרוקו במאה העשרים, שהגיע לארץ בגיל מאוחר, ושירת רצון הלוי, שהגיע לארץ מתימן בגיל צעיר). רק מי שכתבו בהקשר היהודי של המקרא, המדרש והספרות הרבנית, המשותף גם לאשכנזים, כדן בניה-סרי וכחיים סבתו, זכו לבחינה על רקע העולם התרבותי בו הם משוקעים, אך גם זאת לעיתים כ"קוריוז", כהצצה אל ה"אחר", או מתוך השוואה לש"י עגנון, שלשונו היא השריד האחרון ללשון החכמים שעדיין מוכר לרוב ממבקרי הספרות.

כמובן שהסיבה הראשית למרכזיות של ההעדר בכתיבה המזרחית אינה הביקורת לבדה. ביצירה המזרחית אשר נכתבה לאחר ההגירה לישראל בולט מסלול החוסר בשל כך שהיצירות נכתבו על רקע משבר ההגירה, פירוק הקהילות, אובדן הרצף הפנימי שלהן, אובדן שפותיהן הקודמות, אובדן מערכות החינוך העצמאיות שלהן וצמצום אפשרותן להמשיך וליצור אליטות פנימיות. קהל קובעי הטעם הספרותי האליטיסטי העברי בישראל, אשר קבע את מידת התקבלות היצירות, הפך פתאום חיצוני לקהילות, ובנוסף לכך, עם ההמעטה בערך התרבות המזרחית בארץ, והפיכת הערביוּת לאויבת, הפך היחס של היוצר המזרחי למקורות היניקה שלו פעמים רבות לכפול ואמביוולנטי. כמו כן, בשל העובדה כי משבר ההגירה המזרחית היה גם שבר כלכלי, צד מרכזי בספרות זאת הפך להיות המחאה, מה שגרם לחוקרי ספרות מסוימים להגדיר את הספרות המזרחית כולה כ"ספרות מעברות", כלומר לראותה כספרות מעמדית אשר צִדה המרכזי הוא אנטי-אליטיזם, ולא ניסיון לבנות אליטה אלטרנטיבית, ספרות אשר המעברה מהווה בה נקודת אפס אשר מוחקת את הזמן שקדם לה ואת הזמן שאחריה.

שבר זה, אשר היה מרכזי לשני הדורות הראשונים להגירה, לא נעלם בדור השלישי המזרחי, שפעילותו בספרות העברית החלה בעשור האחרון, וזאת גם בשל המשך ה"שוליות" הכלכלית והגיאוגרפית של חלק גדול מן המזרחים, וגם בשל העובדה שלא נוצרה ישראליות מכלילה, אשר בתוכה מקום רחב הן למזרח והן למערב, על עולמותיהם היהודיים והלא-יהודיים. כך קרה שבמקביל לתרבות הישראלית ה"מרכזית", שהיתה אשכנזית ברובה עם הכלה הדרגתית וחלקית של מזרחים, נוצרה בארץ תרבות מזרחית-ישראלית, אלטרנטיבית ועצמאית למחצה, דלת תקציבים אך בהדרגה רבת תפוצה, כאשר התחום הבולט בתוכה, אשר זכה לפופולריות עצומה ולהישגים אומנותיים מרשימים, הוא המוזיקה. חלק ממוזיקת ה"קאסטות" ומסרטי ה"בורקס" התקבלו בדיעבד אל תוך המרכז התרבותי, אך במידה רבה בתיווך של ביצוע מוזיקלי מחודש ו"מרוכך", או של הגחכה, של קבלה עם חיוך אירוני.

מצבה של הספרות המזרחית היה שונה, גם בשל העובדה שרק חלק קטן יחסית מן היוצרים הסכימו לוותר על הניסיון להתקבל על ידי המרכז התרבותי, לעומת הרוב שניסו להימנע מתיוגם כיוצרים מזרחים, וגם בשל משבר המעבר בין השפות במרבית הקהילות המזרחיות, ומשבר החינוך בארץ, בו חלק ניכר מן המזרחים בפריפריה נשלחו למערכת בתי-הספר המקצועיים, מה שגרם לכך שהם היוו מיעוט בקהל הקוראים. וכך מרבית הכותבים המזרחים בני הדור השלישי, אשר לא היתה קהילה ספרותית מזרחית מבוססת בתוכה הם יצמחו, צמחו בתוך ההקשר של הספרות הישראלית-אשכנזית והמערבית מתורגמת, ובתוכן המקום החלקי מאוד של הכתיבה המזרחית והכתיבה אודות מזרחים. וכך נכלאה כתיבתם, כאשר היא ביקשה להיות מזרחית אבל גם כאשר היא ניסתה לחמוק מכך, במקום של ההעדר, של הצעקה על המחסור, כמו הכתיבה של חלק גדול מבני הדורות הראשון והשני. הקהל המדומיין שלהם לרוב יצירותיהם כבר הפך ישראלי "כללי", כלומר אשכנזי, והוא הציב אותם במבטו עליהם בעמדת מחאה או התרסה כלפיו. ואף-על-פי שהזעקה יש לה מקום חשוב וכוח גדול, ובעיקר יסוד משחרר וממריד, היא קשה כאשר היא מקום יחיד, אשר אין חופשיים להשתחרר ממנו, אף אם רוצים בכך.

מערכת החינוך הישראלית ניסתה, ואף הצליחה במידה "מרשימה", לגדל דור אשר לא יוכל להכיר את ספרות אבותיו, בלאדינו, ביידיש, בערבית, בפרסית ובשפות נוספות. המערכת הממלכתית החילונית אף הצליחה לנתק את מרבית בוגריה מן הספרים היהודיים שלאחר התנ"ך ולפני ביאליק, מן הצורות הספרותיות העבריות שהיו מקובלות בעולם הערבי, ובמקום כל זאת נתנה בידם את האנגלית. ומול צמצום ההיסטוריה היהודית העשירה לחד-ממדיות וחד-לשוניות, ומול טביעתה בים האמריקאי, דומה כי מתעוררת בשנים האחרונות חרדה מאובדן אוצרות-רוח אדירים, ומורגשת פניה של חלק מבני הדור השלישי בחזרה אל העושר התרבותי היהודי של העבר, ואל שפות העבר, ובכך נראה כי הפניה ללאדינו ולערבית מקבילה לשיבה ליידיש. פנייה כפולה זאת אל התלמוד ואל הלאדינו, אל בית-הכנסת ואל התרבות הערבית, היא הכרחית לדעתי לשם המשך חיוּתה של התרבות המזרחית בארץ, אשר תמיד היתה נטועה בתוך שני העולמות הללו, ומעולם לא הופרדה מהם כליל. ללא הקשר עם שניהם תישאר המזרחיות, ובתוכה הספרות המזרחית, במצב מוגבל מאוד, כבועה של עבר (סטריאוטיפי וחלקי) ללא עתיד, כקריקטורה של עצמה (עקב כך שבידי רבים מצאצאיה לא ניתנו הכלים להכירה ולקוראה), כקהילת מהגרים של בני העולם השלישי באחת מבירות העולם הראשון ללא מאפיינים ייחודיים, כאשר המצב הישראלי, היהודי והעברי הוא שונה לגמרי, בהיותה של ישראל חצויה בין העולם הראשון לשלישי וגובלת בחלק מארצות מוצאם של המזרחים, בהיות היהדות תרבות שהתפתחה הן בעולם הנוצרי והן בעולם המוסלמי, ובהיות העברית שפת תרבותם הן של יהודי המזרח-התיכון והן של יהודי מזרח-אירופה, לצד שפות היהודים בהן דיברו, מזרחית במקורה וגם לאחר תהליך האירופיזציה שעברה מראשית הציונות בהחלט אי-אפשר להגדירה רק כמערבית.

כדי להתגבר על ההצטמצמות של הספרות המזרחית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתודעת מבקריה, אבל גם בתודעת רבים ממחבריה בני הדור השלישי, במסלול החוסר, יש צורך הן בלימוד מחודש, אישי וקהילתי, של המורשת הספרותית המזרחית, היהודית והלא-יהודית, והן בחיבורם של ה"איים" של הספרות המזרחית שהופיעו ב"ים" הספרות העברית (יחד עם ה"איים" שהוטבעו ולא הופיעו), ליבשה אחת, בעלת היסטוריה וקשרים פנימיים. לשם כך נדרשת יצירתה של קהילה ספרותית מזרחית. לשם יצירתה של קהילה ספרותית כזאת יש צורך בעשייה משמעותית במישור העסקי, בבניית הוצאות לאור (כגון בימת קדם לספרות ואנדלוס), ביסוד כתבי-עת (כגון אפיריון והכיוון מזרח), וביוזמות של תחרויות ופרסים ספרותיים. כן יש צורך בעשייה הלא-עסקית, בארגון מפגשים ספרותיים אשר יצרו קשר בין יוצרים שונים בני דורות שונים, ובין היוצרים והקהל (למשל פסטיבל "הקצה").

קהילה ספרותית מזרחית תאפשר דיון אשר אינו נמצא כל הזמן ביחס של השוואה עם התרבות האחרת, הישראלית "כללית", וליצירתה כרפובליקה ספרותית בעלת-חיים משל עצמה תהיה משמעות כבירה מבחינת צמיחתם של יוצרים חדשים, צעירים, אשר יוכלו להתחנך בתוך ההקשר של היש הקהילתי-ספרותי, בהקשר אלטיסטי-אומנותי. קהילה ספרותית אלטרנטיבית זאת לא תיבחן רק ביכולתה לעמוד עצמאית מול הספרות והביקורת האשכנזיים בארץ, אלא עיקר מבחנה יהיה ביכולתה ליצור דיאלוג משמעותי עם עברה שלה, הטומן בחובו גם אפשרויות רבות לעתידה; כך למשל היא תוכל להתחיל בשבירת דיכוטומיות שהשתרשו בספרות העברית, למשל בין שירה ישנה לחדשה, בין ספרות יפה לספרות רבנית, בין פולקלור לאומנות.

אך קהילה ספרותית אינה יכולה לשגשג ללא קהילת ביקורת ספרותית המתקיימת לצדה, קוראת אותה ודנה בה. על יוצרים רבים ככל האפשר בשדה הספרות המזרחית "להרים את כפפת" הביקורת, כדי לאפשר דיון אינטנסיבי בעשייה הספרותית בהווה, והצבתה בהקשר של היסטוריה ספרותית משותפת, במקביל להשבת יצירות רבות מן העבר למחזור הדם הספרותי. אף-על-פי שמסלול החוסר אכן היה, כנראה, מרכזי בשישים השנים האחרונות, על הביקורת להתחיל להתחקות אחר מסלול המלאות, שהוזנח במחקר ובזיכרון, כדי להעמיד גשרים אל הזמן שלפני המעברות, אל העברית שלפני העברית הישראלית, אל הארצות המקיפות אותנו, אל אפשרויות שמעבר לדיכוטומיות דתי-חילוני, מסורתי-מודרני, אשכנזי-מזרחי או יהודי-ערבי. חיוּתו של מסלול המלאות בעבר מהווה פוטנציאל תרבותי-ספרותי להמשכו בעתיד, ותחייתו יש לה משקל רב בתחייה מזרחית בארץ בתחומים רבים, חברתיים, קהילתיים, דתיים ואחרים, וביכולתה להציע אלטרנטיבה לישראליות כפי שהתגבשה עד כה.

פורסם באתר nrg

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת ספרות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על מניפסט ספרותי מזרחי: מסלול המלאות ומסלול החוסר

  1. nachum הגיב:

    the situation was so- the east people and this include those who come from maroco-didnt read.they didnt read in thier mother language. some read english or french.the establishment didnt understand the sitution and did all the mistakes.now the solution is so-to build groups of readers in the orginal mother langauges and just after this to start with translation.

  2. naurr הגיב:

    אם אירופה היא העולם הראשון, אמריקה העולם השני וכל השאר העולם השלישי אז תל אביב יכולה להתמקם בעולם השני יחד עם שאר הקולוניות

    ולבור שהגיב מעלי, סבתא שלי סבא שלי אבא שלי אמא שלי הגיעו לישראל כשהם ידעו לקרוא ערבית צרפתית ואנגלית, והם אפילו לא היו בפאתי המעמד העליון של יהודי מרוקו

  3. מואיז הגיב:

    נראה לי שאתה ואני עוד שלושה ארבעה אנשים בקדמה נמצאים במקום של דיון שבכלל
    לא מתקיים בחוגי הספרות או האומנות בארץ. הוא אפילו לא מתקיים באקדמיה.

    הבעיה של היוצר המזרחי בארץ היא מה שהצרפתים מכנים
    DROIT DE CITÉ

    ניתן לתרגם את זה כזכות להיות אזרח של העיר, הזכות להיות, הזכות להיות קיים

    בינתיים יש למזרחי איזושהי זכות זמנית לשבת בפינה ולומר תודה

    אז המניפסט עוד לפני שהוא מגיע לדיון עקרוני הוא לדרוש את זכות הישיבה במרכז
    השולחן ואת הזכות לקול בדיון

    אין לנו זכות כזאת

    אחר כך אפשר לדון על ההימצאות במרחב או על הרעיונות המשפיעים או על שפות

    אפשר מצד שני לדחות לחלוטין את הנסיון לשבת בשולחן ולא בפינה וללכת למקום אחר.
    אז זה צריך להיות מניפסט אחר.

    אז מצד אחד אתה מתנהג כאילו אתה יושב בשולחן ומתווכח ומצד שני אין איש שיישמע
    אותך או ייכנס איתך לדיון, אז אולי עכשיו אתה יושב בשולחן אבל אתה האיש הזה
    שיושב בשולחן של עשרים ואיש לא מתיחס אליו. יש תמיד אחד כזה בשולחן של פסח או
    בכול משפחה. הוא אומר משהו, כולם שותקים לשנייה, וממשיכים לדבר על ענייניהם

  4. כרמלה כ. שלומי הגיב:

    מרשים. טוב לשמוע טיעונים חזקים וביקורת עניינית שאין בה התמרמרות והפניית אצבע מאשימה שהפכה למין נר-תמיד המאפיין את דרך השיח של רבים מדי בבואם לדבר ב'מזרחיות', כמו למשל קודמי בתגובות.
    'ומצד שני אין מי שישמע אותך או יכנס אתך לדיון', נאמר בתגובת קודמי. אם זה כך הרי שאין דרך לקדם את הדיון כי ממילא אין מי שיקשיב.
    אחד הקורסים המרתקים שלקח הבן שלי באוניברסיטה נקרא 'המזרחיות בסיפורת הישראלית', וחומר הקריאה כלל את טובי סופרינו ובראשם שמעון בלאס הנפלא. זו ספרות שפותחת צוהר לחיים האמיתיים שרחשו מאחורי המפעל הציוני. זה הפה שמשמיע את קולם. כבר מזמן אינו בשוליים והוא לא 'יושב בפינה ואומר תודה' כמאמר קודמי, אלא משמיע קול ברור וחזק מאין כמותו. אין לי בעיה אם השוואה לספרות האחרת שקולה היה הקול המרכזי כי זה הולך ומשתנה. צריך קצת אופטימיות ופתיחות, לא רק תלונות ועלבונות נצחיים.
    וענייניות, כמו במאמר המאיר עיניים הזה. תודה

  5. כרמלה כ. שלומי הגיב:

    אוף. ברח לי 'אם' במקום 'עם'. מגיע לי כנראה.

  6. פינגבאק: מכתב פתוח לוועדת ארז ביטון להרחבת והעמקת לימודי המזרח בשיעורי הספרות במערכת החינוך העברית בארץ | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s