ידיד נפש, או אורח לרגע? – על כניסתו של הפיוט למוזיקה הישראלית הפופולרית

 

בעת אני כותב דברים אלו, שיראו אור בעיתון בערב יום-הכיפורים, עדיין עומד חודש אלול באוויר, ובשכונת מגורי, נחלאות שליד שוק מחנה-יהודה בירושלים, רבים המבקרים החולפים ברחובות ובסמטאות. המבקרים, ביחידים אך בעיקר בקבוצות, עוברים בשכונה בימים, אך גודשים אותה בלילות, אז מתעוררים בתי-הכנסת הוותיקים לקולות ה"סליחות" ("בן אדם מה-לך נרדם? קום קרא בתחנונים"). הקבוצות מגוונות יחסית, ומורכבות מנשים וגברים, מתלמידי בתי-ספר יסודיים ומגימלאים, מחילונים, מסורתיים ודתיים, ממזרחים, אשכנזים, אתיופים ורוסים, מיהודים מחו"ל ומהארץ. מטבע הדברים אין כמעט בקבוצות המסיירות לא-יהודים, חרדים או תושבים של שכונת נחלאות.

 

אפשר היה להתעכב על הדרך שבה סיורים אלו, וחלק מן המדריכים היותר קולניים, מפריעים לתושבי השכונה המבקשים בכל זאת לישון בלילות הסליחות, ואפשר היה לדון איך תוספת הקהל הנכנס ויוצא באמצע הסליחות, בלי שרובו משתתף באופן פעיל בשירה, משפיעה על הדרך בה מתקיימות הסליחות בבתי-הכנסת. אבל אפשר גם לשאול, מה מביא אנשים כה רבים לצאת מביתם לפנות בוקר בשעה-לא-שעה (אומנם רק לילה אחד, ולא חודש שלם), בעקבות מסורת מוזיקלית-דתית-מזרחית זאת, ולעבור בין בתי-כנסת ספרדיים, חלביים, עיראקיים, כורדיים ואחרים? ואפשר לשאול, האם הם באים מתוך קרבה או מתוך מרחק?

 

תצפית על אנשי הקבוצות, ואופן התנהגותם בבתי-הכנסת, תגלה כי הם באים מתוך שילובים שונים בין קרבה למרחק: חלק כלל אינם יודעים כיצד עליהם להתנהג בבית-כנסת, ואילו אצל חלק ניכר שהביקור מעורר בהם זיכרונות מימי ילדות רחוקים, ולפחות בחלק מן השירים הם מצטרפים לקהל בשירה. באופן פרדוקסלי, ואולי עצוב, צריך היה שמנהג הקימה לסליחות באשמורת בוקר יתרופף, כמו מנהגים אחרים (למשל שירת הבקשות, המרוקאית והחלבית), ושבתי-הכנסת והמוזיקה המזרחית יהיו דחויים ו"שוליים" לאורך מספר עשורים, כדי ששנים אחר-כך, כשה"מרכז" יגלה את העניין שבהם, או לפחות ישתעמם מעצמו, הם יהפכו למצרך אופנתי נדיר ומבוקש, המוביל "תעשיית" סיורים אל המקומות בהם הם ממשיכים להתקיים.

 

מקובל לומר כי המסורת המוזיקלית של פיוטי הסליחות היא מהקדומות ביותר שבין מסורות הפיוט שנשמרו (אף-על-פי שאין טעם להסתכן בהערכות על מידת עתיקותה). אותם גורמים אשר מניעים קבוצות לבוא ולסייר החודש בסליחות, ולשמוע צלילים עתיקים אלו ומילים עתיקות אלו ("אנשי אמונה אבדו, באים בכוח מעשיהם, גיבורים לעמוד בפרץ, דוחים את הגזרות"), הם אולי אלו המניעים בשנים האחרונות מוזיקאים שונים "לסייר" בעולם הפיוט – חלקם מסתפקים בביקור לילי אחד, שכולו ריחוק אנתרופולוגי, וחלקם נשאבים אל מסע שלם של היכרות אינטימית, שיש בו גם רכיב של "חזרה", אבל דומה שמעטים מאוד המוזיקאים הישראלים שלא הציצו אל מעבר לגדר בתקופה האחרונה. בין המוזיקאים שעולם הפיוט הפך להיות חלק מהותי מעולמם אפשר למנות את ברי סחרוף, אהוד בנאי, מיכה שטרית, אתי אנקרי, מאיר בנאי, שולי נתן, דוד דאור, ערן צור, עובדיה חממה (שכוכבו דרך עם הלחנתו את "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה"), להקת "כנסיית השכל", וזאת כמובן רק רשימה חלקית.

 

הסיבות לתופעה זאת כמובן מגוונות, וקשורות לשיבה אל המקורות היהודיים, ללגיטימציה של נוכחות היהדות בספירה הציבורית הלא-דתית, ולהליכה מעבר לדיכוטומיה חילוניות-דתיות שנכפתה בכור ההיתוך (כאשר רוב היהודים בישראל אולי אינם חילונים או דתיים אלא מסורתיים – שלט באחת ממרפסות שכונת מגורי קובע: "אין דתיים. אין חילונים. כולנו יהודים קדושים!"); הן קשורות לתהליך הלגיטימציה (החלקית) של המוזיקה הערבית והמזרחית (לעיתים בתיווך הקטגוריות המיובאות של "מוזיקה אתנית" ו"מוזיקת עולם", כפי שפעם תיווכו המוזיקה היוונית והרוק), ולנוכחות המקבילה של הצליל המזרח-אירופאי הכלייזמרי. מול תהום האובדן, ונס הגילוי המאוחר, כמעט מאוחר מדי, חלק מהישראלים מוכנים לראות בתרבויות המוצא שלהם הון תרבותי ולא פגם או בושה, ומתרחש תהליך לפחות חלקי של שלילת שלילת הגלות, במיוחד כאשר ההגמוניה כבר אינה תובעת באותה מידה אחידות תרבותית, אלא "רק" את אחידות חוקי כלכלת השוק (שאין דבר בינם ובין אחידות).

 

בשנים האחרונות החלו לפעול גורמים שונים שעודדו את נוכחות הפיוט בספירה הציבורית, והקלו על הפצתו: אתר "הזמנה לפיוט", בתי-הלל באוניברסיטאות ופרוייקט "ידידי השכחת" שהפגיש פייטנים ורוקיסטים, קהילות שרות, בית אביחי, פסטיבלי העוּד בירושלים ובתל-אביב, פסטיבל הפיוט בירושלים ובירוחם, המרכז לפיוט ושירה באשדוד, המרכז למוזיקה מן המזרח במוסררה, ירושלים, ולצדם מכון "רננות" הוותיק; כן תרמה לכך הקמת התזמורת האנדלוסית, והרכבים מוזיקליים נוספים כאנסמבל היונה, טריו קול עוד תוף, הלוויים, שחרית, ועוד; אישים בולטים שונים קידמו את הפיוט בהקשרים שונים, בתהודה החברתית שיצרו סביבו או בהיותם מתעדי ומשמרי מסורות, כמשה חבושה, אהרן עמרם, חיים לוק, מאיר אלעזר עטיה, חיים ביטון, דוד אדרי, מאיר בוזגלו, חביבה פדיה ועוד; מופעים חד-פעמיים מרובי קהל, שהעניקו לנושא תהודה תקשורתית ופתחו צוהר לקהלים חדשים לפיוט, כמו "יהודה הלוי פינת אבן גבירול" שיזם ניצן זעירא בתל-אביב, ומופע "ידידי השכחת" בסיום פסטיבל ישראל בירושלים.

 

הפיוט כמובן מעולם לא נשכח, ומי שיכתוב היום על "גילוי" הפיוט יחטא בחטא היוהרה של מי שחושב במושגים של "גילוי" אמריקה: הפיוט לא נטש את בתי-הכנסת, בתי-הכנסת מעולם לא התרוקנו לגמרי, ואולמות שבהם הופיעו פייטנים כמשה חבושה, יחיאל נהרי, חיים לוק או סמי אלמוגרבי ז"ל התמלאו גם לפני שנים עד אפס מקום. אבל רבים מהצעירים שגדלו על השירים הללו חשו שאהבתם אותם היא "סטיה" שלהם מן הישראליות, שאין לה מקום בתחנות הרדיו להן מקשיבים ילדיהם, או בבתי-הספר אליהם הם הולכים. גם בין הזמרים שהוציאו לאחרונה (או יוציאו בקרוב) אלבומי פיוטים, חלקם הכירו אותם מילדות, כמיכה שטרית, מאיר בנאי, אהוד בנאי (ששזר את הפיוט "אסדר לִסְעוּדתָא" של האר"י הקדוש בשירו "רחוב האגס אחד" כבר באלבומו השני), או ערן צור (שאביו היה מורה לספרות והביא הביתה את שירת ספרד העברית). עתה הם מרגישים, אחרי שאולי קנו את עולמם בקרב הקהל, כי יש ציבור רחב אשר מוכן לשמוע את הפיוטים הללו בהופעות רוק ובגלגל"צ, ולא רק בקסטות או בבית-הכנסת, ואולי גם כי יש להם מה לומר על עולם הפיוט, וכי לעולם הפיוט יש מה לומר להם כמוזיקאים, ואולי גם יש לו תפקיד להטיל עליהם בהפצתו.

 

מטבע הדברים אומני הרוק מבצעים על-פי רוב דווקא פיוטים מוכרים יחסית (וקלאסיים, מתור הזהב הספרדי או מהסידור והסליחות), ואת עיקר החידוש הם מציעים בעיבודים ובלחנים (לרוב במנגינות קצרות המתאימות למבנים של פופ-רוק), כאשר חלקם פונים אל שירי חול שלא הולחנו קודם (כמו במופע של ברי סחרוף ורע מוכיח בפסטיבל העוד בירושלים, שלקראתו הם הלחינו שירי חול שונים של אבן-גבירול). לעומתם לפייטנים יש "אומץ" רב יותר לחדש בצד התוכן של הפיוטים, עם כותבי תמלילים חדשים, ולהמשיך במסורת ארוכת השנים של אימוץ לחנים ערביים פופולריים וגיורם במילים עבריות קרובות, כ"אינתא עומרי" של אום כולת'ום (שהפך ל"אתה עזרי"), או "קליאופטרה" של עבד-אל-ווהאב (שהפך ל"אלי חסרה"), שני שירים שהתפרסמו בביצועיו של משה חבושה, פייטן הבית של הרב עובדיה יוסף.

 

הפיוט היה זקוק לאמני המיינסטרים כדי לפרוץ החוצה ממקומו, ואלו, שחלקם כאמור לא היו זרים לפיוט בילדותם, אבל הלכו לרעות בשדה המוזיקה ה"כללית" וה"פופולרית", הרוק והפופ, יכולים להחזיר לו את הלגיטימציה הציבורית אחרי שנדחה; אבל חיבור זה גם מעלה חששות: האם הביצועים של כוכבי הרוק יהפכו את הפייטנים למיותרים, וישמשו תחליף לפיוט המסורתי, עם התיווך שהם מציעים לאוזן של מאזיני גלגל"צ ורשת ג', הכולל ויתור על רבעי הטונים, ללא מַוַואלים או מבנים מורכבים כמו התַסְדִיר האנדלוסי, שירה במבטא "ישראלי", ליווי של כלים מערביים ורוקיזציה של העיבוד? או שאולי המוזיקאים הפופולריים יצרו תיאבון לשמוע גם את הפייטנים, בהרכבים מזרחיים יותר, ובסופו של דבר חלק ממעריצי ברי סחרוף ימצאו את עצמם בהופעות של פייטנים "אמיתיים" (כפי שאולי יותר מיושבי בתי-הכנסת כבר באים להופעות של ברי סחרוף)?

 

יהיה זה עצוב, כפי שהבחינה בדיוק רב חביבה פדיה, אם המקום היחיד שישאר לפיוט הוא מקום של סינתזה, של חיבור מזרח-מערב. אחרי שנים כה ארוכות של דחייה יש לפיוט צורך להישמע במקום עצמאי, בו הוא נטוע בעולם ההקשרים שלו, של המוזיקה הערבית לגווניה השונים, או של עולמות מוזיקליים אחרים בהם צמח הפיוט (כגון המוזיקה המזרח-אירופאית, התורכית, הפרסית וכו'), ואכן גם בתחום זה מתקיימת פריחה בשנים האחרונות, בהרכבים נהדרים כמו התזמורת האנדלוסית, אנסמבל היונה, טריו קול עוּד תוף, שחרית ועוד, ואצל מבצעים כיאיר דלאל ואחרים. בהרכבים אלו גם באה לידי ביטוי השותפות ארוכת השנים, שהתקיימה לאורך כל הדרך שעבר הפיוט בארצות העולם, בין העברית לבין שפות היהודים השונות, הערבית-היהודית, הלאדינו, היידיש, בניגוד לאלבומי כוכבי הרוק (אם כי ברי סחרוף ביצע יחד עם דודו טסה שיר בערבית-עיראקית של צאלח ודאוד אל-כווייתי, "תַרִ'יבּ עַנִי וּתרוּח", ואהוד בנאי ביצע בהופעות יחד עם סחרוף שירים בלאדינו, והקליט את "ג'מלי פורוש" הפרסי). יהיה זה מוזר ומאכזב אם המגמה המבורכת של כניסת הפיוט למוזיקה הישראלית הפופולרית תתנהל רק בעברית, ותדלג על השפות האחיות, במיוחד אם רוצים לחשוב על מקומן של המסורות הנשיות במוזיקה היהודית, אשר עיקרן בשפות אלו, ופחות בפיוט העברי שהיה תמיד גברי יותר (ובתחום זה מבצעות נהדרות ככוכבה לוי, אסתי עופרי-קינן, ויקטוריה חנה, מורין נהדר, הדס פל-ירדן ואחרות).

 

המסורת המוזיקלית והטקסטואלית של הפיוט בעולם הערבי והמוסלמי היתה מסורת רציפה לאורך מאות ארוכות של שנים, ואחרי שבמשך אלף שנה היא התרחבה ותפסה מקום מרכזי גם בחגיגות המשפחתיות, בחתונות, בבריתות, בבר-המצוות, ובמעמדים הציבוריים, והיתה לעמוד תווך קהילתי, עם ההגירה לארץ היא הצטמצמה במידה רבה שוב אל בתי-הכנסת, מהם היא נולדה. ועכשיו מעצבת לה מסורת הפיוט (למעשה מסורות הפיוט) מקום חדש לשכון בו, בין בתי-הכנסת, שולחנות השבת, אולמות ההופעות, הרדיו ובתי-הספר; יצירת המקום החדש אינה פשוטה, בשל הדחייה הארוכה ממנה סבל הפיוט, בשל ההסטה מן המרחב הציבורי, בשל פירוק הקהילות לאחר ההגירה לארץ, ועירוב העדות; האם תיווצר בשנים הקרובות, או בדורות הקרובים, מסורת פיוט ישראלית, מעין מחזור או סידור לכל העדות (ולא כניסיון הסינתטי המזויף של הנוסח האחיד בצבא), אשר לאו דווקא תחליף את מסורות העדות השונות, אבל תהווה עוד אפשרות? האם חלק מן הלחנים החדשים של המוזיקאים לפיוטים יחדרו לבתי-כנסת מעדות שונות? ואולי כבר חדרו כמה מהם?

 

פורסם ביום רביעי, ט' בתשרי שתס"ח, 8.10.2008, מוסף "יום כיפור", עיתון הארץ:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1027349.html#resp

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת שירה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על ידיד נפש, או אורח לרגע? – על כניסתו של הפיוט למוזיקה הישראלית הפופולרית

  1. דני בלוך הגיב:

    ואני אוהב את הפיוטים והסליחות מאז ילדותי בירושלים גם בנוסחי עדות המזרח וגם בנוסחי עדות אשכנז

  2. תימורה הגיב:

    והנה הסברים של כמה מ"הנוגעים בדבר".

    http://www.notes.co.il/timora/32689.asp

  3. אלמוג הגיב:

    תודה רבה דני ותימורה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s