חיוכו של פרנץ קַ.

א.

טקסט יכול להיות כפצצה המונחת מתחת כסא בשורה האחורית של אולם הומה אדם מוסתרת בתוך מעיל אפור ובלוי ואין איש מרגיש בה עד שכבר מאוחר מדי. כאלו הם בעיקר טקסטים קצרים שאתה קורא כמעט בהיסח דעת ומבין רק בקריאה שניה או שלישית או רביעית או אף פעם.

טקסט קצר כזה המקפל עולם שלם ברבע דף, כנערת גומי מן הקרקס היודעת להיבלע במזוודה, וכיוגי באשראם מרוחק בהודו שלמד להסתתר גם מעצמו, מסתכן בסכנה גדולה: קל לפסוח עליו, כעל אותה פצצה שטרם התפוצצה, וקל לפרש אותו לא נכון. יש לו גם יתרונות: הוא הפורץ בחלוק הבית, הוא המטיף היודע לחייך, הוא השכן שנתת לו מפתח לדירתך לפני שנים רבות, למקרה הצורך, וכבר שכחת מכך.

טקסט כזה, שנשא את הכותרת התמימה "משל קטן", קראתי בראשית שירותי הצבאי. חשבתי שקריאה בקפקא תתרום לניסיוני להבין את המערכת הצבאית, ובקובץ הסיפורים הקצרים "תיאור של מאבק" מצאתי את המילים הבאות:

 

"אהה", אמר העכבר, "מיום ליום הולך העולם וצר. תחילה היה רחב עד להפיל אימה, רצתי הלאה ומה שמחתי כשראיתי לבסוף מרחוק חומות מימין ומשמאל, אך חומות ארוכות אלו אצות כל-כך להתחבר זו עם זו, עד שהנה כבר הגעתי לחדר האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת, ולתוכה אני רץ." – "אינך צריך אלא לשנות את הכיוון", אמר החתול ובלעו. (פרנץ קפקא, "תיאור של מאבק", תרגום: שמעון זנדבנק, שוקן, ירושלים ותל-אביב, תשל"ד, 1974, עמ' 97)

 

ב.

בימים רחוקים מאוד בעבר, הייתה התרבות עוברת בדיבור מאדם אחד לאדם שני. אז, בימים שלפני המצאת הדפוס וזכויות היוצרים, יכול היה אדם לקחת מילים שאינן שלו, שהוא שמע במקום אחר, ולספרן מחדש, במילים שחלקן חדשות וחלקן ישנות, ולמוסרן לאנשים חדשים שוודאי גם הם ישנו אותן. כך כל סיפור בשעה שהיה מסופר היה יוצא למסע שאין לדעת היכן הוא יסתיים, כתינוק שאין לדעת איך הוא יראה בבגרותו.

אחרי שהתרחקתי, בזמן ובמקום, מן הקריאה הראשונה ב"משל קטן", כשכבר לא הייתי תחת הרושם הראשוני של הסיפור, ניסיתי גם אני לספר אותו מחדש, במילים משלי (גניבה ספרותית?). לא שמתי לכך את ליבי, אבל הכפלתי את מספר המילים, החלפתי מונולוג נואש בדיאלוג מהיר, ושיניתי את הסוף של הסיפור:

 

"אין לי זמן עכשיו" אמר העכבר לחתול, "למה?" תמה החתול, "אני ממהר" השיב העכבר, "לאן?" התעקש החתול, "למקום ממנו באתי" ענה העכבר, "ולמה עזבת אותו?" חקר החתול, "כי מיהרתי" חזר ואמר העכבר, "לאן?" חזר ושאל החתול, "לכאן" הייתה תשובתו של העכבר, "אבל אתה כבר כאן" סירב החתול להבין, "כן, אבל אני רוצה להגיע לשם, במהירות" הסביר העכבר, "למה?" התעניין החתול, "כי אתה כאן" אמר סוף סוף העכבר, "אההה…" ילל החתול "וגם שם?…", "היה חתול" ענה העכבר, "אז למה אתה חוזר לשם?" שאל החתול, "כי אולי הוא כבר לא שם" אמר העכבר "וחוץ מזה, לאן אני כבר יכול ללכת?", "ואם הוא עדיין שם?" שאל החתול, "אז אני אמהר ללכת" "לאן?" "לכאן". "אני אחכה לך" אמר החתול לעכבר, וחזר לנמנם, חולם חלומות על סעודת הצהרים.

 

המשכתי לקרוא את הסיפור שוב ושוב, הוגה בו וחוקר בו ודורש בו ומחפש בו ומדקדק בו, כמו שקוראים בטקסט קדוש: כזה שיש משמעות לכל תו ותג שלו, כזה שפרשנותו הנצחית מתחלפת בראי כל דור. מצאתי בו ייאוש, וגם קבלה של איזו מציאות אכזרית, ואפילו הומור. הומור מיוחד, קפקאי: הומור כאוב ומכאיב.

 

ג.

פרנץ קפקא כתב את "משל קטן" בשנת אלף תשע מאות ועשרים, ארבע שנים לפני מותו בגיל ארבעים ואחת ממחלת השחפת (כמה שעות לפני מותו הוא עתיד היה לומר את המילים הנוראות והקפקאיות כל כך לרופאו, מילים אחרונות במבוך שאנחנו קוראים לו החיים: "המת אותי ולא – הנך רוצח", (פרנץ קפקא, "מכתבים אל מילנה", תרגום: עדנה קורנפלד, שוקן, ירושלים ותל-אביב, תשל"ה, 1975 עמ' 305)). אני ראיתי ב"משל קטן" מדריך לקריאה בקפקא: כאילו העביר לנו קפקא במילים מעטות אלו מפתח שאיתו נוכל להגיע אל אותו חדר פנימי ונסתר בו נכתבים הדברים ובו משמעותם נסתרת: דמויותיו הצטיירו פתאום בעיניי כעכברים וחתולים הלובשים צורה ופושטים צורה: יוזף קַ. הנאשם ב"המשפט" היה עכבר הבורח אל תוך זרועות בית המשפט, ואילו האב בסיפור "גזר הדין" היה חתול (הבולע את טרפו בשלווה מנומנמת).

אבל, אולי הרבה יותר ממדריך לקריאה ביצירות קפקא, היווה הסיפור "משל קטן" מדריך לקריאה בחייו של קפקא עצמו. הסיפור הזה מוסר בצורה המתומצתת ביותר והבהירה ביותר את השקפת עולמו של קפקא.

השקפת עולמו של קפקא?! קפקא לא סיפק לנו תשובות. למרות דורות של פרשנים, שהוכיחו את דרכם דרכו, אין בכתיבתו שיטה פילוסופית (ובמילותיו: "יש מטרה, אך אין דרך; מה שאנחנו קוראים דרך הוא היסוס", פרנץ קפקא, "מחברות האוקטבו", תרגום: שמעון זנדבנק, עם עובד, תל-אביב, תשנ"ט, 1999, עמ' 40). הסיפורים היותר ארוכים שהוא כתב אינם משלים. הם מצלצלים בבהירותם, מבקשים לספר סיפור, סיפורו של אדם מסוים, העושה את דרכו בעולם (לרוב תוך כדי מאבק – של העולם בו), ומרכזו בפרטים, בעלילה. דווקא כתיבתו האישית של קפקא, ביומניו, במכתביו, היא כתיבת משלים. חייו הופכים דימויים ושברי תמונות.

יסורי חייו של קפקא נבעו מן העובדה שהוא היה מודע. הוא היה מודע לאפשרויות המונחות לפנינו בחיים, כמו גם לאי-אפשרותן של רוב האפשרויות הללו. הוא ביקש לבחון את תוצאות מעשה אחד, ותוצאות המעשה השני, ובחינה מוסרית זאת הראתה שאין דרך לענות לחיים בכן, אבל אין גם דרך לענות בלאו. החיים אינם אפשריים. רובנו בוחרים להדחיק, לא להביט, לשקר. אבל קפקא, כאמירתו במקום אחר, ביקש "לחיות אמת", וגילה שאין אפשרות אמיתית לחיות.

קפקא לא חי אמת. הוא למד מקצוע שלא אהב – משפטים, ועבד במקום ששנא – חברת ביטוח, ונשאר לגור עד גיל מאוחר מאוד בבית הוריו – כבול אליהם, ובעיר שהוא תיעב ואהב ודיבר על חוסר האפשרות לברוח ממנה (האפשרות היחידה, הוא כתב במכתב לחבר, היא לשרוף את פראג, ואז להימלט ממנה). קפקא ביקש לחיות אמת, והבין את חוסר האפשרות לחיות אמת – זאת הטרגדיה. הוא תכנן תוכניות איך לעזוב את פראג (ורק בשנת חייו האחרונה עבר לברלין), והתארס לנשים שהוא לא היה מסוגל להינשא להן (לאישה היחידה שאולי הבינה אותו, מילנה יסנסקה, אישה שהיתה נשואה לאחר, הוא כתב: "אהבה היא, שאת היית לי הסכין בה אני נובר בקרבי", פרנץ קפקא, "מכתבים אל מילנה", תרגום: עדנה קורנפלד, שוקן, ירושלים ותל-אביב, תשל"ה, 1975, עמ' 307), וניהל מאבק נגד החיים, בדעה צלולה, מתוך ידיעה שאין לו סיכוי לנצח.

רק מובלעת אחת קטנה וצרה הצליח קפקא לקדש ולהבדיל, ובה הוא לא שיקר (ואליה הוא לא נתן לשקרים של החברה לחדור). שם הוא שרף את בית ההורים, ואת פראג כולה, ופרץ את גבולה, והצליח להינצל ולהציל את נפשו. המובלעת הזאת היא הכתיבה.

 

ד.

הטקסטים שכתב קפקא אינם קדושים. מקורם הוא אנושי בהחלט, הם ניתנים לשינוי, ואף דת לא מקריאה אותם בטקסיה. ולמרות שקפקא היה נוהג להקריא מסיפוריו לפני חבריו באחד מבתי הקפה של פראג, ועל פי עדותם הם היו מתפרצים בצחוק לעיתים מזומנות לנוכח נפלאות העלילה, הרי שהיום, כך נדמה לי, מילותיו נקראות בעיקר ביחידות, ואפילו – בדידות. 

"כתיבה כצורה של תפילה" (פרנץ קפקא, "תיאור של מאבק", תרגום: אברהם כרמל, שוקן, ירושלים ותל-אביב, תשנ"ד, 1994, עמ' 262) כתב קפקא באחד האפוריזמים המרגשים ביותר שלו. והמשפט הקצר הזה, המדמה את פעולת הכתיבה הספרותית למעשה התפילה הדתי, מבהיר את ראיית עולמו של קפקא. בעולם שאיבד את רגישותו האנושית, בין בני אדם ששכחו את מוצאם המשותף, בחיפוש אחר דבר מה בעל משמעות, מצא קפקא את התפילה, את הכתיבה שהיא תפילה, את התפילה שהיא כתיבה. בה טמון החסד האלוהי ומעשה הקסם המבדיל בין קודש לחול ובין חיי היום-יום לאומנות.

אבל האמירה הזאת היא הרבה יותר חזקה. היא מאלצת אותנו לחזור לקרוא את הטקסטים של קפקא אחרת – לנסות ולקרוא את ספריו וסיפוריו ויומניו ומכתביו כתפילות. תפילות קצרות וארוכות אשר בייאושן פונות אל מישהו: אולי אל, אולי אדם (או האדם), אולי קפקא עצמו, הכותב, ומבקשות מקום. קפקא, בסופו של דבר, חי אמת דרך התפילה.