עַל תאוּנָה, בֵּית-כּלא וְהִשתקפוּת בַּרקִיעַ (בוב דילן, הקלטות המרתף)

 

1.            התאונה

 

"הם אומרים: "לכל דבר יש תחליף"                אני רואה את חיי עולים, זורחים,          

אבל כל מרחק אינו קרוב.                                               מסוף המערב ועד לב המזרח  

על כן למדתי לשנן את הַפּנים                                          כל יום עכשיו, ממש כל יום,

של כל האנשים שנעלו אותי בְפנים.                                 אני אצא לחופשי."

 

                        הבית הראשון משירו של בוב דילן "I Shall Be Released" שהוקלט לראשונה ב-1967.

 

לִפעמים תאונת אופנוע יכולה להיות הסיבה לְחרותך. כך זה היה ביולי אלף תשע מאות ששים ושש, כאשר חייו של בוב דילן כמעט הסתיימו בהתרסקות אחת על כביש אספלט. לרגע ארוך ומפחיד נדמה היה שמסעו של כוכב השביט של הרוק האמריקאי הגיע לקִצו. אבל אחרי שהתפוגגה סכנת החיים שארבה לו, התברר שהתאונה הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לדילן באותה שנה.

 תאונת האופנוע של דילן שחררה אותו מן המיתוס שהוא הפך להיות (ושהוא נכלא בתוכו), ומאור הזרקורים הוא עבר לקיום שליו יותר, הרחק מהגריניץ' ויליג', בוודסטוק שלפני הפסטיבל. שם, כשהוא חונה בשולי הכביש המהיר של החיים, עליו הוא הרבה לשיר קודם לכן, הוא השתחרר מתדמיתו הציבורית, והקדיש את זמנו למשפחתו ולהרהורים. וכעבור שנה, במרתף בית וורוד שנמצא בסמוך לוודסטוק וכונה Big Pink, הוא התחיל לבלות את זמנו עם להקה נפלאה בשם "הלהקה" (חברי להקת The Band הם: ג'יימי רובי רוברטסון, ריקו דאנקו, ריצ'ארד מנואל, גארת' האדסון ולוון הלם; האחרון שבהם לא היה שותף להקלטות עם דילן). המוזיקה שנוצרה במפגש ההוא הפכה לאגדה, וזכתה לכינוי "הקלטות המרתף".

דילן עזב את ביתו שבמיניסוטה (השוכנת בקצה הלא-נכון של נהר המיסיסיפי) בראשית שנות השישים, כשהוא בן עשרים, בעקבות גיבורו, זמר הפולק וודי גאת'רי, ששכב בבית-חולים בניו-ג'רזי. משם המרחק לניו-יורק היה קצר, ודילן, שהביא עמו יצר מהפכני ורעב לדרכים חדשות, התחיל, כעבור זמן קצר, להקליט אלבומים בקצב מסחרר. דילן הפך לנציג השני במעלה של המאבק לחופש באמריקה של שנות השישים (הנציג הראשון והבכיר היה כמובן מרטין לותר קינג ג'וניור, אשר קיבל, תשע שנים לאחר הירצחו, את מדלית החופש הנשיאותית. דילן בראשית הקריירה שלו הרבה לשיר שירים מודעים פוליטית, שהפכו להימנונים של התנועה לזכויות האזרח; הוא שר על התשובה הנישאת ברוח, הזמנים המשתנים, אדוני המלחמות שהוא מבקש לעמוד על קברם,  והעוול הנעשה לשחורים (אותו הוא הנציח בשירתו את מותם של אמט טיל, מדגר אוורס והטי קרול)): החופש היה בקול שלו, שהיה רחוק מלהיות מלומד או מעודן, ולא נכנע לכללי דיקציה של מורים לפיתוח הקול; החופש היה במילים שלו שקפצו מחרוז לחרוז בלי מורא, מכניעות את השפה האנגלית; החופש היה במשמעויות של שיריו, שהתרחקו בהדרגה מהפשט והפכו לדרש, לרמז, ולסוד. בזמן שהביטלס עדיין שרו להמונים שירים על אהבה שהתגוונו בין גוף ראשון, שני ושלישי כסוג של שעשוע, דילן שר גם על שנאה. בשנת ששים וחמש הוא כתב בעטיפת תקליטו ה"מחושמל" הראשון:  

 

"שירי נכתבים בקצב של הפרעה אנטי-פואטית / מחולקים על-ידי אוזניים מנוקבות עם נהימת שורה מלודית של ריקות-תיאורית – הנראית לפעמים מבעד למשקפי-שמש כבדים שיר הוא כל דבר שיכול ללכת בכוחות עצמו שיר הוא אדם ערום" (מתוך עטיפת האלבום "Briniging it all back home", Bob Dylan).

 

תחכומו של דילן הגיע לשיאו המופלא בשנת ששים ושש, באלבומו השביעי, והכפול, "Blonde on Blonde". אלבום זה, המהווה בעיניי רבים את יצירת המופת האולטימטיבית של דילן, גדוש עד להתפקע: פתיחתו באווירה קרנבלית, המשכו בחזיונות סוריאליסטיים-מיסטיים המתחלפים בנונסנס של כובעים מעור נמר, ואחריתו ביצירה מלאת אהבה בת אחת-עשר דקות המוקדשת לאישה עצובת-המבט מן השפלה. מי שאהב את דילן חייב היה להיות מודאג: תחכום מופרז זה, כך יכול היה להגיד כל נביא צעיר, סופו להביס את דילן עצמו, ולהביאו שיתבוסס בביצת הצלחתו שלו; עוד אלבום אחד או שניים, זאת יאמר גם מי שאינו נביא, ודילן היה הופך בלתי-נסבל בהתחכמויותיו, בחוסר מובנותו, בקור המשתלט על הארכיטקטורה של שיריו, ובלעג חסר החמלה הנשפך מקולו.

 

2. בית-הכלא

 

"לידי בתוך קהל האנשים הבודדים                                 אני רואה את אור חיי עולה, זורח,

עומד אדם הנשבע שאין בו אשמה.                                  מקצה המזרח ועד לעומק המערב.

לכל אורך היום נוקב את אוזניי קולו הרם                         כל יום, ממש כל יום עכשיו,

הצועק שוב ושוב שהוא הופלל.                                        אני עוד אזכה בחירותי."

 

הבית השלישי מהשיר "I Shall Be Released"

 

הכלא שבו נמצא דילן בשירו אינו מטאפורה. המטאפורה היא רק הממדים: דילן מדבר בשפתו של הכלא האמריקאי הממוצע, הכלא שבין חומות אבן גבוהות, מגדלי שמירה מתכתיים, חצר פנימית של אדמה קשה ותאים צרים. כלא החיים הוא לפעמים מרווח יותר, ולעיתים הוא צר מצר. יש בשיר אמונה: "אני עוד אזכה בחירותי" (אם לא היה זה לוקה באנכרוניזם חמור, לא הייתי מתאפק מלשאול אם לא יכול היה מרטין לותר קינג לצטט את מילות השיר הזה בסוף נאומו המפורסם "I Have a Dream", במקום מילות המזמור הישן: "Free at last, free at last; thank God Almighty, we are free at last"; ועדיין, במרחק שבין המזמור הישן לחדש טמון כל ההבדל שבין גאולה אישית וגאולה כללית), אבל עכשיו החומות מקיפות אותך, ומה תעשי? תזעקי אל השמיים שאינם מביטים בך? (זהו שומר מן המגדל שנותן בך כל הזמן את עינו הפקוחה) תדפקי כל היום את ראשך בקירות הסובבים אותך? דילן שבשיר מקשיב בלב צרוב לזעקת שכנו, מלמד את זיכרונו שלא לשכוח את כל האנשים שהביאו לקללתו, ומפנה את מבטו אל השמיים בלי לצעוק. אולי הוא לא יכול להישבע שאין בו אשמה.

 

3. ההשתקפות ברקיע

 

"הם אומרים: "כל אדם זקוק להגנה",                    אני רואה את פניי מטפסים, מאירים,

הם אומרים: "כל אדם חייב ליפול".                                מן האופק האחד עד לאחר.

ועם כל זאת אני נשבע,                                                   בכל יום, ממש בכל היום,

שאני רואה את השתקפותי גבוה מעל החומה.                   אני עומד להשתחרר."

 

(הבית השני של השיר "I Shall Be Released". השיר הוקלט על-ידי עשרות אומנים. הגרסא המקורית שלו, בשל החלטה תמוהה, לא נכללה בתוך "The Basement Tapes" שיצאו כאלבום רשמי בשנת 1975 (לפני כן נפוצו השירים בהקלטות בלתי חוקיות). את הביצוע ההוא, שהוא המשובח בכולם, ניתן למצוא ב"The Bootleg Series 1961-1991" של בוב דילן. ה"בנד" כללו גרסא נפלאה של השיר באלבום הבכורה שלהם "Music From Big Pink" שיצא ב1968-. מלבד זאת אפשר למצוא עוד הקלטת אולפן של השיר על-ידי דילן (שאינו מרקיע שם לשחקים), וכן גירסאות הופעה רבות; המרגשת שבהן בוצעה בשיתוף פעולה בין אומנים רבים, וסוגרת את הופעת הפרידה של ה"בנד", שיצאה באלבום "The Last Waltz" בשנת 1978).

 

כל אדם רוכש לו גיבורים בגיל הילדות והנעורים: דילן היה הגיבור שלי. קשה לי להפריז בהשפעתו: ממנו למדתי שהלב אינו מוכשר רק לאהבה, שלפעמים הוא כמו ארנק, ולעיתים הוא כמו משקולת; ממנו למדתי במה אפשר להאמין, ובמה קשה להאמין גם בשעת הצורך העמוקה ביותר, וכיצד ניתן להקשיב לַקולות. הוא ההשתקפות ברקיע שאני רואה כשאני מביט בקרע כחול המבצבץ מבעד לחלונות הסגורים של מחילות אולמות הלימודים בהם ימי עוברים.

בשנת ששים ושש עמד דילן לצאת לעוד סיבוב הופעות ארוך, שהיה שואב ממנו את מיטב כוחותיו; אבל אז באה התאונה, ודילן ניצל: הוא קיבל זמן של חסד, זמן שבין הזמנים, אולי בדומה לגימלים באמצע טירונות. בביתו בוודסטוק, עם שרה, שהיתה אולי עצובת העין מן השפלה, ואחר-כך במרתף, יחד עם ה"בֶּנְד", מצא דילן את הקהילה שלו. אולי הוא הבין באותן השנים שאנשים הנעים במהירות בתוך קהל גדול הם הבודדים ביותר, וקשר נפשו בכמה בני-אדם שידעו את אותם הכאבים, והיו מוכנים גם הם לפרוש מהמירוץ, מהמרדף. אולי היתה זו התקופה המאושרת ביותר בחייו. כך, לרגעים, נשמעות לי "הקלטות המרתף", באחוות החברים שלהן, וברוח השטות המוזיקלית הנפלאה הממלאת אותן. דילן, רובי רוברטסון, ריקו דאנקו, ריצ'ארד מנואל וגארת' האדסון חזרו לפשטות ראשונית, כזאת שקדמה לאולפנים המשתכללים של חברות התקליטים שצמחו למימדי ענק; ספונים בתוך עצמם הם שבו לישירות של חבורה שיכורה היושבת בפאב שכונתי קבוע, ומעלה מתהומות נשיה שירי עם עתיקים, ואִתם גם יוצרת שירון של שירי עם חדשים לדורות הבאים; במרתף, אם לנסח זאת באופן חצי מיסטי, אפשר היה לנסות הכל: לכל מילה, לכל ניגון, לכל צירוף של קולות היתה משמעות.  

            כמה מאתנו יכולים לספר על קהילה שמצאנו, שתחבר את כל השעות בהן אנו חיים לאחדות אחת בעלת משמעות? דילן, במידה רבה בזכות הקהילה שהוא מצא, אולי הצליח בששים ושש וששים ושבע להשתחרר לא רק מכבלי החברה, אלא אפילו מעצמו, לפחות לזמן מה; וכמה מאתנו יכולים לספר לעצמנו על החופש בו זכינו בתוכנו, מכל מה שהפך בשנים ארוכות להיות "עצמנו"?

אולי כדי לזכות בחירות יש לנהל מאבקים קשים, יש להקריב קורבנות גדולים, יש להקים תנועות ענק שיישאו זעקה כנגד שמים ואנשים. אך בעולם הזה, בין מִקרים וּמִקריות, לפעמים החופש בא בְתאונה.

 

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת ספרות, מוזיקה, תרגום. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על עַל תאוּנָה, בֵּית-כּלא וְהִשתקפוּת בַּרקִיעַ (בוב דילן, הקלטות המרתף)

  1. הערה הגיב:

    השיר הזה "פאסה" מאוד שייך ומשוייך לתקופה אחרת של שנות השישים עם כל החלומות והתמימות.
    הוא יפה כשיר מייצג את התקופה ההיא, לא את השנים הנוכחיות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s