ביקורת על ספרו של אבי שלַיים "קיר הברזל – ישראל והעולם הערבי"
אבי שלַיים, קיר הברזל – ישראל והעולם הערבי, "ספרי עליית הגג" וידיעות אחרונות, מאנגלית: יעקב שרת, 2005, תל-אביב, 639 עמודים.
כמרבית ספרי ה"היסטוריונים החדשים" יוצא ספרו של אבי שלַיים באיחור בעברית, חמש שנים אחרי שראה אור באנגלית, בה נכתב, ואחרי שכבר תורגם לשפות נוספות, כערבית, איטלקית, פורטוגזית וספרדית.
את שם הספר שאל שליים מאחד ממאמריו המרכזיים של זאב ז'בוטינסקי, בו הוא פרס את התיזה העיקרית שלו לגבי הסכסוך הציוני-פלסטיני וטען כי על היהודים להקים קיר הברזל, שעיקרו כוח צבאי רציני, מול הערבים יושבי הארץ, ולבסס באופן חד-צדדי את הציונות ויעדיה הטריטוריאליים, הדמוגרפיים והפוליטיים בלי לחתור להסדר עם הערבים.
בן-גוריון, על-פי שליים, מאז התמנותו כראש הסוכנות בשנות השלושים, היה המיישם העיקרי של תורת קיר הברזל, ושקד על פיתוח המיליטריזם היהודי, מתוך תפיסה שהוא קודם להפיכת ארץ ישראל למרכז רוחני או קהילתי של העם היהודי. תוספתו המקורית של בן-גוריון לאידיאולוגיה של ז'בוטינסקי היתה הגירוש של כשבע מאות אלף פלסטינאים מן הארץ במלחמת 48, גירוש אשר ז'בוטינסקי עצמו תפס בשנת 1923 כ"בלתי-אפשרי בהחלט". אז גם הודיע ז'בוטינסקי כי "בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים" ונשבע בשמו ובשם צאצאיו כי לעולם לא ייפר את שיוויון הזכויות בין העמים "ולא נעשה ניסיון לגירוש או לדיכוי".
שליים מנסה להראות בספרו כי למעשה כל ממשלות ישראל, גם אחרי בן-גוריון, ובעניין זה אין הוא רואה הבדל בין השמאל לימין, אימצו את אידיאולוגית קיר ברזל (הנבנה בעצם ימים אלו כחומת בטון גבוהה), ובניגוד לכתוב במגילת העצמאות על הושטת "יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן", הן לא פעלו להשגת הסכמי שלום עם מדינות ערב ועם הפלסטינאים כיעד מרכזי שלהן. יוצאי הדופן בהקשר זה היו משה שרת שכיהן כראש-ממשלה בשנות ה-50, ממשלתו הראשונה של מנחם בגין בהקשר המצרי, וממשלת יצחק רבין השניה בשנות ה-90.
מדברי שליים ברור כי מבחינה היסטורית-פרגמטית ניצחה תורת קיר הברזל את הגישות המיליטנטיות פחות בתוך הציונות, הצליחה להביא להקמת מדינה יהודית על פני רוב ארץ ישראל, ושכנעה את רוב הערבים בצורך להגיע לפשרה עם ישראל על בסיס הכרה בזכותה להתקיים. בדברים אלו לא נכנס שליים לשאלות היפותטיות בדבר האפשרויות האחרות אשר עמדו בפני הציונות, ומה היה קורה לו נקטה הציונות בדרכים מתונות יותר להגשמת יעדיה; כן אין הוא שוקל על מאזניי צדק את עצם המוסריות של תביעות הציונות ויעדיה.
אבל לטעמו הציונות על כל אגפיה, ימין ושמאל, הקפידה לשכוח את המשך מאמרו של ז'בוטינסקי, בו הוא קבע כי קיר הברזל תפקידו אינו נצחי, אלא הוא נועד רק לאלץ את הערבים להכיר באי-יכולתם להביס את ישראל ולהביאם לשאת ולתת עם ישראל על "ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית", ערבויות אותן הוא טען שיהיה על ישראל לתת להם. בניגוד לכך העדיפו רוב ממשלות ישראל להתבשם בכוחן הצבאי ולשאוף להתפשטות טריטוריאלית, ולא ביקשו ללכת בדרך של משאים ומתנים.
בחירתן של ממשלות ישראל לא לסגת ממדיניות קיר הברזל גם כאשר זאת כבר ניצחה, והפיכתה לחזות הכל בעיניי מנהיגי המדינה, שהתעוורו מלראות דרכים אחרות, היא לפיכך כישלונה המרכזי של הציונות במבחנו של ההיסטוריון, אבל גם כישלונה המרכזי של הציונות במבחנה שלה, ועל-כן אין זה משנה אם שליים הוא פוסט-ציוני, טרום-ציוני או ציוני. ישראל לא שבעה ניצחונות, גם אחרי 48, 56 ו-67, ושאפה לאימפריה זוטא הגדולה על מימדיה, ולאי-התפשרות עם מדינות ערב והפלסטינאים, ובכך סיכנה את עצם הישגיה.
שליים מצביע על שאיפתה של הציונות מראשיתה להתחבר כבת-ברית עם אחת המעצמות הקולוניאליות, ותהיה זאת תורכיה העות'מאנית, גרמניה הקיסרית, בריטניה הגדולה או ארצות-הברית, ולהסתייע בכוחה מול יושבי הארץ הערבים. בכך הגדירה את עצמה הציונות מלכתחילה ככוח זר וחיצוני למזרח-התיכון, ו"שיווקה" את עצמה למעצמות המערב כמוצב קדמי של ה'ציביליזציה' המערבית מול ה'ברבריות' המזרחית.
למעשה אימצו ממשלות ישראל וכן החברה הישראלית את ההתנשאות האנושית, התרבותית והפוליטית הטמונה במהות תורת קיר הברזל, אשר מנסחה קבע כי "אנחנו היהודים אין לנו דבר משותף עם מה שמוגדר כ'מזרח', ואנו מודים לאל על כך", ונותרו על-כן כלואים בתוכה, מתבוססים בתוך הערצת כוחם שלהם וקידוש צבאם. וזה הוא חטא היוהרה הקדמון.
ובאיזו שנה השיג קיר הברזל למעשה את יעדיו הפרגמטיים? שליים אינו נוקב בשנה המדוייקת, וניתן להבין כי הדבר התרחש בהדרגה, ואפשר היה להגיע להסדרים של פשרה עם מנהיגים ערביים שונים בשלבים שונים של ההיסטוריה.
אבל, כמו במרבית ספריהם של ההיסטוריונים החדשים (ובכך הם דומים להיסטוריונים הישנים בישראל), בולטים במיעוטם המקורות הערביים במחקר זה. מקורות כאלו והבהרתם יכלו לסייע לקורא להבין, למשל, באיזו מידה היתה רצינית הצעתו של חוּסני זעים שליט סוריה משנת 49 להיפגש עם בן-גוריון ולדון בשלום, הצעה שנענתה בלאו מוחלט, ומה היה הרקע לגישושיו של נאצר. אבל בניגוד להתעמקות בפוליטיקה ובצבא הישראליים, הפוליטיקות הערביות זוכות להצגה פשטנית הרבה יותר.
הקורא אשר אינו מכיר את ההיסטוריה של השלטון הקולוניאלי בעולם הערבי ואת ההסדרים שהוא הותיר אחריו, את צמיחתן של התנועות הלאומיות הערביות והמהפכים הרבים שהתחוללו בארצות ערב בזמן המאבק בשליטים הזרים ולאחריהם, את מגמות שיתוף הפעולה בין המדינות הערביות לעומת מגמות הבידול, מתקשה להבחין בין מידות הרצינות השונות של המקרים של גישושים דיפלומטיים ערביים כלפי ישראל.
שליים מספר את הסיפור הישראלי, בצירוף נקודת הראייה של המעצמות המערביות, בריטניה וארצות-הברית. מרכז הספר הוא המנהיגים של הישראלי, ובמובן הזה, מבחינת המתודות ההיסטוריות שלו, ומבחינת נושאי המחקר שלו, אין הוא היסטוריון חדש. הוא כותב היסטוריה במובן הקלאסי, היסטוריה של מלכים ומצביאים, ולא היסטוריה פוסט-מודרנית פרגמנטרית או היסטוריה חברתית הדנה ב'אנשים הקטנים'. מעניין אותו הסיפור ההיסטורי הקלאסי, מה אמר משה דיין, מה עשתה גולדה, מה כתב הדיפלומט האמריקאי לנשיאו. ויש לכך גם משמעות נארטיבית, בקבלה של ההשקפה שעיקר יחסי ישראל והערבים נמצאים בשדה הקרב והדיפלומטיה, ולא בקשרים בין קבוצות חברתיות ובהשתקפויותיהם בתרבות.
על כן אין בספר מקום גם לאופוזיציות הישראליות, אשר לא פעלו במוקדי השלטון, לא לציונות שדגלה בהקמת מדינה דו-לאומית, לא לברית-שלום, לא לשותפות היהודית-פלסטינית במפלגה הקומוניסטית, לא לקישור שעשו הפנתרים השחורים בין מצבם החברתי של המזרחים לבין עמדתה המדינית העקשנית של ישראל ביחס לערבים. על-כן, כבמרבית ספרי ההיסטוריה על ישראל, בולטים בהעדרם גם המזרחים (הפעם כאשר ההיסטוריון עצמו הוא מזרחי) וגם הפלסטינים אזרחי ישראל, מכיוון ורובם לא היו בעלי עמדות השפעה כמקבלי החלטות בהיסטוריה של הסכסוך המדיני בחמישים השנים הראשונות למדינה, אותן סוקר הספר.
בכך מפספס שליים אפשרות להציג את היחסים בין ישראל למדינות ערב דווקא דרך ה'ילדים החורגים' לשני הצדדים: הן דרך סיפור דחיקתם של היהודים מארצות ערב בהסכמה שבשתיקה בין מנהיגים ערביים ובין ישראל; והן דרך קיומם של פלסטינים כאזרחים ישראלים, דחויים על-ידי העולם הערבי, ונשלטים באמצעים שונים על-ידי ישראל. שתי קהילות אלו לא הקימו מדינות ולא ניהלו צבאות, ולכן מקומן נותר עלום בתוך הסיפור למרות שהיה בו כדי לשפוך אור אחר על תולדות היחסים היהודיים ערביים.
למעשה בשל התרכזותו של הספר במישור המדיני והצבאי, כמעט והוא מאשר את התיזה של גולדה כי "אין עם פלסטיני", ומקומם של הפלסטינים כמעט ונפקד מן הסיפור. בתחילה הם מופיעים כשחקנים שוליים ב-48, אחר כך מתגבש מקומם אט אט עם הקמת אש"ף, מלחמת 67, המלחמה בלבנון והאינתיפאדה הראשונה. רק עם הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית הם הופכים לשחקנים של ממש בספרו של שליים.
לספרו של שליים מגבלות נוספות. בולט כי הוא נכתב במקורו באנגלית, לקהל שאינו ישראלי. אם שליים עצמו היה כותבו מחדש בעברית, אין ספק כי היה בוחר לצמצם את הדיון בנקודות מסויימות, המוכרות מאוד לקורא העברי ורחוקות מן הלועז, ומצד שני היה מרחיב בנקודות אחרות בהן אפשרית בעברית ההתעמקות הדרושה, שלפעמים חסרה בתוך גישתו הסיכומית. כמו כן, מאחר שהתאחר הספר להופיע בעברית הוא איבד הרבה מן הראשוניות שלו, אין הוא מחדש בנוגע למלחמת 48 ביחס להיסטוריונים חדשים אחרים, ומי שקרא כבר את בני מוריס ואילן פפה, ומי שמכיר את כתיבתם ההיסטורית של כותבים ביקורתיים כאלה שוחט, יהודה שנהב וסמי שלום-שטרית, אינו מתרגש מן הסנסציות עליהן מדווח שליים.
אבל עיקר חשיבותו של הספר בניפוצם של שני מיתוסים: האחד הוא מיתוס השלום הישראלי, והשני הוא המיתוס שנבנה סביב דמותו של דוד בן-גוריון כאבי האומה, מעין אתתורכ ישראלי. הדיון הביקורתי במיתוס השלום הישראלי, מיתוס אשר הפך נפוץ מאוד בפוליטיקה ובדיפלומטיה הישראלית, בכתיבת ההיסטוריה באקדמיה ובמערכת החינוך, בבתי-הספר ואף בצבא, בזמר הפופולרי העברי, ובעיקר בדימוי העצמי של רבים מן היהודים במדינת ישראל, פוגע בעיקר בשמאל הישראלי הישן, שהוא השמאל הרואה ב-67 את חזות הכל.
אומנם גם הימין לדורותיו ניסה להתהדר לעיתים ברצונו הכן לשלום, וטען כי הוא היחידי המסוגל להביא שלום. פעמים רבות גייס הימין את מיתוס השלום הישראלי, בו שותפים לכאורה הימין והשמאל, כדי לטעון כנגד הפלסטינים "איפה ה'שלום עכשיו' בצד שלכם?". אבל השמאל הציוני הרואה עצמו כממשיך דרכה של מפא"י, הדבק בנארטיב כי עד 67 היתה ישראל מדינה קטנה ושוחרת שלום, וכי ב-77 השתלטו המתנחלים והימין הקיצוני על המדינה והסיטו את מדיניותה השפויה והמתונה, הוא הנקרא לבחון מחדש את ההיסטוריה שלו. שליים מקדים את הדיון מ-67 ל-48, וטוען כי עקשנות ישראל לאחר אותה מלחמה בה היא ניצחה הנציחה את הקיפאון המדיני, שנתפס כאינטרס ישראלי, וכי לשמאל הציוני הישראלי בשנות החמישים והשישים היו פעמים רבות שאיפות למלחמה והתפשטות טריטוריאלית, בין השאר בקואליציה עם המעצמות הקולוניאליות, ולא לשלום.
בעניין זה חשוב כמובן הדיון במקומו של בן-גוריון, שהפך למיתוס בפני עצמו, ושההשתחררות ממנו וממורשתו היא משימה קשה. בן-גוריון מתגלה בספר כפוליטיקאי משופשף, אשר לא הקפיד על הקווים האידיאולוגיים המוצהרים של מפלגתו, למשל באשר לשיוויון חברתי וכלכלי והשאיפה לשלום, ונהג בפרגמטיזם נחוש בתוך מסגרת של מדיניות עקבית, שלא בחלה באמצעים, לביסוס מיליטריזם בחברה היהודית, חיזוק הצבא מבחינה חומרית, וביצור הדמוגרפיה היהודית במדינה. אלו נתפסו כרכיביו העיקריים של קיר ברזל מול הערבים. התמודדות זאת עם מיתוס בן-גוריון אומנם צובעת את דמותו בצבעים אחרים מאלו הישנים, אבל מצד שני היא מכירה במרכזיותו של האיש במפעל הציוני ובתולדות מדינת ישראל והסכסוך.
כך למשל מצטייר בן-גוריון כאבי "תורת השלבים" ביחסה של מנהיגות השמאל הציוני לארץ-ישראל, וכותב לבנו בשנת 37, לאחר שהתנועה הציונית אימצה תוכנית פיל בעצתו: "מדינה יהודית חלקית אינה סוף, אלא התחלה… היא תשמש מנוף רב-כוח במאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה… נארגן כוח הגנה משוכלל, צבא מובחר… ואז אני בטוח שלא ייבצר מאיתנו להתיישב בכל שאר חלקי הארץ, אם מתוך הסכמה והבנה הדדית עם שכנינו הערבים ואם בדרך אחרת… אם יתנו לנו ברצונם הטוב להתיישב בכל חלקי הארץ… אבל ייתכן שלא… ואז נצטרך לדבר איתם בשפה אחרת…" (43). עוד קודם לכן, ב-36 הבהיר בן-גוריון את אי-החשיבות העקרונית של השלום: "הסכם עם ערבים דרוש לנו לא למען הקים שלום בארץ. שלום הוא אומנם בשבילנו דבר חיוני. אי-אפשר לבנות ארץ במצב של מלחמה פרמננטית, אבל השלום בשבילנו הוא אמצעי. המטרה היא הגשמה מלאה וגמורה של הציונות. רק לשם כך נחוץ לנו הסכם" (40).
גם לאחר מלחמת 48 קבע בן-גוריון כי "בדרך כלל אין להצטער הרבה על שהערבים מסרבים לעשות שלום איתנו" (70). תזה זו, של "הזמן העובד לטובתנו", היא אחד החוטים המקשרים בין בן-גוריון, גולדה מאיר, שמיר וביבי, בהעדפתם איש איש בזמנו לא להגיע לדיון בפתרון בעיות מרכזיות בסכסוך הציוני-ערבי, אלא להמשיך לקבוע עובדות באופן חד-צדדי. כאשר נרצח המלך עבדאללה, אשר ניהל משא-ומתן לשלום עם ישראל ושאף להסדר עמה (אשר לא יאפשר עצמאות פלסטינית, מה שהיווה אינטרס של שני הצדדים), ביקש בן-גוריון לנצל את חוסר היציבות בממלכה הסמוכה, ופנה ליועציו הצבאיים בבקשה שיכינו לו תוכנית לכיבוש הגדה המערבית על-ידי ישראל; וזאת 16 שנים לפני מלחמת ששת הימים, רק שנתיים וחצי אחרי סיום מלחמת 48. האמונה כי עוד מלחמה תאפשר פתרון של המצב, ולא שלום, המשיכה להיות הקו המנחה בהרפתקאות ישראליות שונות, הידועה ביניהן מלחמת לבנון.
כוחו של הספר, וגם חולשתו, טמונים בסיכומיות שלו, בכך שהוא "צובר" אל תוכו רצף ארוך של עדויות הבונות סיפור אחר מן המוכר ליחסי ישראל והעולם הערבי. הצטברות רבה כל כך מעוררת בקורא הישראלי הממוצע תחושת אי-נחת עזה עד כי סביר שיניח את הספר בצד באמצע קריאתו. תחושת אי-הנחת מתעצמת עוד יותר כאשר מבין אותו קורא, אשר בימים אלו של התנתקות וגוש קטיף תופס את עצמו כמי שנמצא בצד ה"נכון" וה"שפוי" של הציונות, כי חלק ניכר מ"חצַיו" של הספר מכוונים כלפי המחנה שלו, והימים בהם עוד לא נולד גוש קטיף.
כפי שטענו פעמים רבות דוברי הימין, ההפרדה בין גוש קטיף לרמת אביב יש בה מן השקר העצמי, וכמוה גם הניסיון לראות את ההקצנה הדתית-משיחית והלאומנית-גזענית כשייכים באופן גורף רק לתנועת ההתנחלות בת שלושים ושבע השנים, כאשר מולה מצוייר השמאל כליברלי, פתוח ושואף הידברות. בשנים האחרונות הגדר וההפרדה ניצחו את ההידברות גם במחנה הליברלי, וזאת כל תורת קיר הברזל. אבל גם קודם לכן, כפי שמתאר שליים, הלך עיקר מחנה השמאל הציוני אחר תורה זאת.
השבר הגדול ביותר בהיסטוריה הציונית-פלסטינית התרחש במלחמת 48, אותה נכבה פלסטינית שהתאזרחה בשנים האחרונות באוצר המילים העברי. הגרסא המיליטריסטית של הציונות, זו הגורסת כי לא חשוב מה הגויים חושבים, חשוב מה היהודים עושים, ומוטב יעשו מעשיהם בכוח רב למען יִרְאוּ מהם הגויים המקיפים אותם, אינה המצאה של גוש אמונים אלא גרסא דינקותא של השמאל הסוציאליסטי התיישבותי. רק לפני דור או שניים החל המעבר של גישות אלו מן השמאל אל הימין (שקודם לכן היה יותר אזרחי מצבאי), ומן החילוניים אל הדתיים (אשר הצטרפו באיחור לאופנת ה'יחידות המיוחדות').
נצרים ז"ל ותפוח החיה ובועטת עדיין אינן עשבים שוטים בשולי שדה הציונות הפורח, אלא הן בנות חוקיות לציונות הותיקה. אך בעוד המיליטריזם של תנועת העבודה הופנם כמעט כולו אל תוך כלי המשטר, דוגמת הצבא, השב"כ, הממשל הצבאי והממשל האזרחי, אותם בנתה למעשה מפא"י ההיסטורית, הזוכים ללגיטימציה של "החוק", הרי שהמיליטריזם של הימין הדתי, אשר גם הוא שירת לאורך עשרות השנים האחרונות את המדינה בהרחבת קיר הברזל שלה, מאיים בשנים האחרונות לשוב אל ההיגיון של השמאל שלפני 48, להיפרד מן המדינה ולנהוג בה כבממשלת אוייב, ולחזור להיות עצמאי וספּוֹרדי נוסח מחתרות וארגוני טרור.
והשלטון, ועיקר החברה היהודית במדינה, מביטים בעצמם בחצי-עיוורון דרך המיתוסים שהם עצמם בנו, מופתעים איך העידוד שהפעילה המדינה לאלימות חוזר אליה. והפעם, בשונה מהפעלת כוח כנגד האוכלוסיה ה'אחרת', הלא-יהודית, כנגד הפלסטינים, האלימות מאיימת באמת, פוגעת בראש-ממשלה יהודי ובחיילים יהודיים. וכבר נכתבים מיתוסים חדשים, להרגעת הציבור, המספרים איך הדתיים היו המכשול האמיתי לשלום בכל תולדות ישראל, או המזרחים, או הליכוד, ואיך עד 67 הכל היה טוב ויפה, עד שבהתנחלויות איבדה הציונות את טוהר הנשק.
המאמר פורסם בגרסא מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של הארץ, 21 באוקטובר 2005:
אלמוג בהר 
האחריות המונרכית מופרזת בעיני. האם ההפרדה בין דור מפא"י, שבמודע אימץ את רעיון קיר הברזל, לבין דור השמאל של שנות התשעים ואילך, שגדל על מיתוסי הציונות שוחרת השלום (לפי הספר/ מאמר), אינה מתבקשת?
*
מעניין מאד.
אבל שתי הערות:
ככל שאני יכול לשפוט, עדיין לא הצלחנו להקים את קיר הברזל, זה אשר
יוכל לאלץ את הערבים להכיר באי-יכולתם להביס את ישראל, ולהביאם לשאת ולתת עם ישראל על שלום אמיתי.
יתר על כן, אם קיר הברזל יהיה קיים וגבוה וברזלי במידה מספקת,
עדיין צריך יהיה לשמר אותו עד השלום כבסיס לשלום, ולאחריו כערובה לשלום,
כדברי האימרה הרומית: אם רצונך בשלום, היכון למלחמה.
אז אם התמונה העולה מהסקירה, כי לדעת שליים צריך להרוס את קיר הברזל כדי לעשות שלום,
אז ספרו בנוי על רעיון מוטעה.
השאלה אם קיים עם פלסטיני איננה שאלה עובדתית,
כדוגמת השאלה האם קיימת חנות מכולת ברחוב דיזנגוף.
זו שאלה של עמדה,
אם טוב לי להכיר בקבוצה מסויימת, כאן ערביי א"י, כעם הנקרא פלסטיני, אז הוא קיים מבחינתי,
ואם לא, אז איננו קיים.
ויש לי חשש שכאשר הציבור הישראלי הסכים להכיר בפלסטינים כעם,
בלי לקבל את התמורה בהכרה מצד הערבים (כל הערבים) ביהודי א"י כעם הישראלי,
הוא טעה טעות גורלית.
במילים אחרות – יתכן שגולדה באמת צדקה.
ולזה שמעלי:
אם יש עם פלסטיני או לא, זה לא תלוי רק בהחלטה של ישראל. ואם דרום אפריקה היתה מחליטה שאין שחורים שם?
לא משנה איך תקרא להם: כשהם מפוצצים אוטובוס על יושביו, אז אתה מבין שזה פלסטינים?