"גורל מוזר הוא לכתוב למען עם שאינו עמך"

דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש, אלבר ממי, תרגם מצרפתית אבנר להב, הוצאת כרמל בשיתוף מכון וון-ליר, 2005.

 

סיפור חייו של אַלְבֵּר מֵמִי נולד מתוך צבת הקולוניאליזם הצרפתי בתוניס, והוא אשר הוליד את הספר "דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש". ממי מעיד על עצמו בספר כי גם דיוקן הנכבש וגם דיוקן הכובש, אומנם במידות שונות, הם בחלקם דיוקנו שלו, ומבהיר: "אני הייתי מין בן תערובת של הכיבוש, שהבין את כולם מפני שלא היה באופן מלא איש מהם".

 

הספר מהווה מחקר סוציולוגי חשוב ומהפכני על מהותו האוניברסלית של הקולוניאליזם, ועל יחסי הכובש-נכבש שהוא יוצר (כאשר הוא מכוון פוליטית לזמן ההווה כדי להבהיר את הצורך בתהליך דה-קולוניזציה שלם בצפון-אפריקה, ובכל רחבי אפריקה ואסיה, אשר היה באותה העת בעיצומו); כאן אני אנסה ללמוד, דרך הנקודה שמתוכה נכתב הספר, על הביוגרפיה האינטלקטואלית והרגשית של אלבר ממי עצמו, ועל גורלן הטראגי של הקהילות היהודיות במַגְרֵבּ בתקופת הקולוניאליזם הצרפתי ובמהלך תהליך ההשתחררות ממנו.

 

ממי מסביר את המוטיבציה האישית שלו לחקור את מצבו של הנכבש, מחקר אשר נועד לאפשר לו "להבין את עצמי ולזהות את מקומי בקרב שאר בני האדם". והמקום הזה הוא מקום חצוי כפי שגם הספר חצוי, חלקו נכתב בפריז וחלקו בתוניס (ב-1955 ו-1956), חלקו מתאר את הכובש וחלקו את הנכבש; וממי עצמו הוא אדם חצוי, כיהודי וכאינטלקטואל אשר גדל בחברה כבושה.

 

ממי נולד בשנת 1920 בעיר הבירה תוניס, והיה כהגדרתו "ללא ספק יליד, כפי שאמרו באותה עת, קרוב ככל האפשר לנכבש המוסלמי… בשל שפת האם… בשל הרגישות והמנהגים, הנטייה לאותה מוזיקה ולאותם הבשמים, בשל מטבח כמעט זהה". ולמרות מקומו כיליד דובר ערבית, ממי ניסה בכל כוחו להתקרב אל הצרפתי והמערבי, והוא מספר: "הפניתי תחילה בשמחה גלויה את גבי למזרח, בחרתי ללא שוב בשפה הצרפתית, התלבשתי בסגנון איטלקי ואימצתי בעונג רב גם את העוויותיהם של האירופים".

 

בחירתו של ממי להתרחק ממקומו ה"ילידי" כתוניסאי וכנכבש, ובקשתו להתקרב אל המקום ה"מערבי" וה"תרבותי" של הצרפתי והכובש לא היתה רק בחירה אישית שלו, אלא גם תוצאה של מקומו כנכבש, הסובל כרוב הנכבשים מתסביך נחיתות, ובאופן מיוחד תוצאת מקומו כיהודי בתוך האוכלוסיה הכבושה. ממי מגדיר את היהודים, יחד עם מיעוטים לא-מוסלמיים אחרים בארצות צפון-אפריקה, כ"מרומי-הכיבוש", אשר עם הגעת הכובש ניסו, בעיקר אלו מביניהם אשר ישבו בערים הגדולות שבהן שכנו השלטונות הצרפתיים, להבדיל את עצמם מאוכלוסיית הרוב כדי להתקרב אל הכובש ולזכות בתנאים טובים יותר. הסיבה לכך היתה בעיקרה כלכלית, אבל ממי מדגיש כי זכויות היתר שזכו בהן היהודים יחסית למוסלמים היו מגוחכות (שונה המקרה של יהודי אלג'יריה אשר הפכו לאזרחי צרפת הכובשת), ועדיין היה בהן די כדי להעניק להם גאווה שאין הם חלק מהמון הנכבשים המוסלמים.

 

חלק מן היהודים הפכו, כמו במקרים רבים אחרים בהיסטוריה היהודית במזרח ובמערב, למיעוט מתווך החפץ בהמשכו של המשטר הקיים, לשביעות רצונם של השלטונות הקולוניאליים. ממי מתאר פירמידה של "עריצונים", בעזרתה הוא מסביר פסיכולוגית את רצונם של חלק גדול מן היהודים להתבדל מן הרוב הנכבש: "כל אחד, שאחר בעל עוצמה גדולה יותר מדכא אותו מבחינה חברתית, מוצא תמיד שלישי שעוצמתו נחותה משלו כדי להישען עליו, ולהפוך בתורו לעריץ". לכך הוא מוסיף סיבות יהודיות "ייחודיות", ומזכיר כי היהודים הם "המועמדים הנצחיים להתבוללות", אשר מבקשים להשתחרר ממצבם כנכבשים ו"לשם כך הם משתדלים להידמות לכובש, מתוך תקווה גלויה שהוא יפסיק לראות בהם אנשים שונים ממנו. מכאן מאמציהם לשכוח את העבר, לשנות את מנהגיהם הקיבוציים ולאמץ בהתלהבות את השפה, התרבות והמנהגים המערביים".

 

נקודת השבר הקולוניאלית ביחסים שבין יהודים ומוסלמים (נוסף להתפרצות הסכסוך הישראלי-פלסטיני) הביאה לכך שכאשר השיגו ארצות המגרב את עצמאותן, עזבו אותן, במידה זו או אחרת של הדרגתיות, רוב אזרחיהן היהודים והיגרו לצרפת (כמו אלבר ממי) ולישראל; הקשר שקשרו חלקים גדולים מהם עם האומה והתרבות הכובשת לא אפשר להם להישאר במולדתם. אבל הסיפור, כמובן, אינו פשוט כל כך, וההיסטוריה היהודית הארוכה שהיתה שלובה בהיסטוריה של צפון-אפריקה לא נעלמה ברגע, וסיפור חייו של ממי מבהיר זאת; לצד הבנתו כי אין לו עתיד בארצו, הזדהה ממי האינטלקטואל עם תנועת השחרור התוניסאית, ועם התנועה האנטי-קולוניאליות בכל רחבי העולם, והפך לאחד מדובריה המוכשרים ביותר.

 

אבל ממי דיבר את האנטי-קולוניאליות בצרפתית, ומעולם לא שקל לכתוב אותה בשפת ארצו ואמו, אמו שעל-פי עדותו מעולם לא למדה צרפתית. מדוע? בכותבו על אפשרויותיו של הסופר הנכבש אשר למד בבתי-הספר הקולוניאליים את שפת הכובש (את רוב בני הקולוניה, מעיד ממי, הותיר השלטון להסתובב ברחובות ללא זכות ללמוד קרוא וכתוב), הוא מסביר: "נניח שלמד לתפעל את שפתו, עד שיוכל ליצור אותה מחדש בתוך יצירות כתובות; נניח שניצח את סירובו העמוק להשתמש בה. למי יכתוב? בעבור איזה קהל? אם יתעקש לכתוב בשפתו, הוא נדון לדבר לפני קהל של מאזינים חירשים. העם בור ואינו קורא שום שפה, הבורגנים והמלומדים אינם מבינים אלא את שפת הכובש. נותר לפניו מוצא יחיד, שנוהגים להציגו כטבעי: שיכתוב בשפת הכובש… גורל מוזר הוא לכתוב למען עם שאינו עמך!".

 

שפתו של הנכבש הופכת עם הכיבוש לזרה במקומה, והופכת את הנכבש אשר אינו יודע את שפת הכובש לזר בארצו. כדי להתמודד עם מנגנון הכיבוש, כדי לרכוש השכלה או לשפר את אפשרויות הפרנסה, על הנכבש ללמוד את שפת הכובש, ואילו שפת הנכבש מאבדת בהדרגה מגע עם היומיום, והופכת שפה שאינה נכתבת ואינה נקראת, שפה שכל תוכנה תרבות דלה בעל-פה. כך מאבד הנכבש אט אט את זיכרונו ההיסטורי והתרבותי, ומתרכז בהווה (בבית-הספר הורכב לו זיכרון אחר, הוא למד על שארל הגדול וקרא ספרים על ילדים ההולכים בשלג וקונים ערמונים חמים, ספרים שלא הזכירו לו במאום את עצמו ואת עולמו). בעיני הכובש שפתו של הנכבש נלעגת, והנכבש לומד לאמץ בסופו של דבר מבט חיצוני זה על שפתו ותרבותו; קבוצות קטנות של מלומדים אשר ינסו לשמר את השפה הישנה כשפת התרבות לא יצליחו לגשר בינה לבין רוב העם אשר שוב לא ימצא בה טעם (לפחות לא מחוץ לטקסים הדתיים ולמפגשים המשפחתיים). ועל-כן למה יפנה האינטלקטואל הצעיר אל שפת הוריו בעודו מזלזל בה?

 

כאשר הסופר הנכבש כותב בשפות האירופאיות, שהן שפות הכובשים כפי שמזכיר ממי, הוא עושה זאת באופן פרדוקסלי כדי לתבוע את טובת שפתו. לכאורה עליו לשוב לשפת הקבוצה, שהיא השפה היחידה "שתאפשר לנכבש לשזור שוב את זמנו המקוטע, למצוא מחדש את רציפותו האבודה ואת רציפות תולדותיו" (והחייאתה של שפה זו היא אחד הפרוייקטים החשובים ביותר לאחר השחרור לטעמו של ממי), אבל יהיה זה כמעט בלתי אפשרי להתחנך פעם שניה כסופר בשפה אחרת; מן העבר האחר ניצב הפיתוי "להשתייך באופן מלא לספרות מדינת האם" (כמה קל לשמוע כאן את הדרמה הלשונית המסתתרת מאחורי התעקשותם של מספר סופרים יהודים לכתוב בערבית בארץ, כגון יצחק בר-משה וסמיר נקאש, את דרמת המעבר מן הערבית אל העברית של יוצרים אחרים, כגון שמעון בלס וסמי מיכאל, ואת פנייתם של מספר סופרים פלסטינים אל העברית, כגון אנטון שמאס, נעים עריידי וסלמאן מצאלחה).

 

"דיוקן הנכבש" של ממי הוא ספר תמציתי ובהיר שכמעט ואין בו מילה מיותרת, ובכל זאת הוא מצליח להקיף את התופעה ההיסטורית ששמה קולוניאליזם בצורה רחבה, מרתקת ומהפכנית. תרגומו לעברית הוא צעד הכרחי להכרת ההגות הפוסט-קולוניאלית; אין בו את העוצמה הרגשית המתפרצת של פרנץ פאנון ב"עור שחור, מסכות לבנות", אין בו את האינטלקטואליזם הצרוף והמהפנט של אדוארד סעיד ב"אוריינטליזם"; אבל יש בו צירוף נדיר של כנות, יכולת ביקורתית מפוקחת, ושילוב עמוק בין קירבה ומרחק למושא המחקר.

 

הביקורת על ספרו של אלבר ממי, "דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש", התפרסמה במוסף "תרבות וספרות" של הארץ, 27 בינואר 2006:

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=674760&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0