על "תפילת נשים" לעליזה לביא

"רק אשה יכולה לראות ללב רעותה"

                               

מוקדש לזכרה של ליאורה אליאס בר-לבב ז"ל, מורה מופלאה בתלמוד

בפמיניזם האורתודוכסי של השנים האחרונות הורגשה פניה של נשים אל עבר לימוד הטקסט התלמודי ופירושו, תחום שנחשב לפני כן גברי וחתום בפניהן. פניה זאת אינה מפתיעה, מכיוון שהתלמוד נחשב בעולם הלמדני הדתי, שהוא גברי ברובו, כעיקר הלימוד, ואי-הלימוד שלו הניח את הנשים במקום משני, בו הן חסרות את הכלים הדרושים כדי להתמודד עם תחומי חיים מרכזיים, וביניהם ההלכה ובתי-הדין הרבניים. בפניה אל התלמוד היה טמון גם האינסטינקט הליברלי של הפמיניזם, השואף להשתלבות נשים בכל תחומי החיים והידע הקיימים, ובעיקר באלו הנתפסים כחשובים.

אבל בפניה אל התלמוד, אשר איימה על גברים רבים, טמונה היתה גם קבלה של ההירארכיה הגברית, אשר הציבה את התלמוד בראש סדר הלימוד הדתי. והרי התלמוד מעיקרו אינו טקסט "נשי" אלא טקסט "גברי" מובהק; סביבת החכמים היתה סביבה גברית מעיקרה, מועטות הנשים המוזכרות בתלמוד, מועטות עוד יותר הנשים המדברות בו ממש (אחת הבודדות היא ברוריה אשת רבי מאיר שהיתה מלומדת בתורה ושנתה הלכות כאחד התנאים), ומועטות היו הנשים היהודיות לאורך הדורות אשר קראו, למדו ופירשו את הגמרא.

זו היא דילמה פמיניסטית קלאסית: האם להיאבק כדי להשתוות לגברים במקומם, להוכיח שנשים הן "כמו גברים", ולהשיג הישגים בשדה הכוח הקיים, כאשר משמעות הדבר היא קבלה של התרבות הגברית הקיימת, ולא ערעור עליה על-ידי הצבת אלטרנטיבה נשית. קריאה פמיניסטית ביקורתית של התלמוד מאפשרת לחשוף בתוכו הירארכיות מגדריות, מאפשרת לבנות מתוכו דגם אחר של הבחנות מגדריות, לעומת אלו המוכרות בימינו, ומאפשרת אולי גם לחלץ מתוכו קולות נשיים מודחקים. אבל אם בניין ההלכה התלמודי מיוסד על חוקיות גברית, על הפלפול, ההתחכמות, הסייגים, ובעיקר התשוקה להשליט את החוק על כל תחום מתחומי החיים, ולקבוע גדרים ודיוקים, הרי שבסופו של דבר הנשים הלומדות תלמוד מפנימות גישה גברית זאת, ויכולות לאתגר אותה רק בשוליה.

בניגוד לאשליית הקִדמה של העידן המודרני, אשר גם הפמיניזם שוגה בה, דומה כי תחומי ידע נשיים רבים אובדים בדורות האחרונים, בין השאר כיוון שנשים רבות המבקשות להיות חלק מן האליטה התרבותית, מצטרפות לתחומי הידע הגבריים הנחשבים בחברה כ"גבוהים", ועל-כן מעניקים ללומדיהם הון תרבותי רב, ואילו תחומי הידע הנשיים, הנהנים מדימוי נמוך ואין בהם כדי להעניק יוקרה מרובה, נזנחים. בספר "תפילת נשים" אנו לומדים כיצד תחום התפילה והמנהג הנשי הקדום הוא תחום שהופקר ליד השכחה, בין השאר מכיוון שלא קיבל חותם גברי של "אליטיזם".

בפתח הדבר לספרה, אותו מקדישה עליזה לביא לסבתה, חנה משיח, שעלתה מבוכרה לירושלים בראשית המאה העשרים, היא מספרת על "ידיעה עמומה שנשאתי בתוך-תוכי מאז ומתמיד, על קיומן של תפילות נשים, גם אם לא סיפרו לי על כך" (18). לביא מספרת על "מעגל נשים שנפרץ ונקטע. העלייה לארץ, קבלת נוסח התפילה האחיד והאצת תהליכי החילון, החריפו את הדחקת עולמן הרוחני של נשים: את התפילות, את השירים, את הטקסים, את המנהגים ואת נוסחי הברכות הייחודיים. לרוב, הדברים לא נרשמו. רק מעט ממנהגי הקהילות ומהדפוסים המסורתיים זכו לתיעוד" (שם). רבות מאוד מתפילות הנשים בעבר נכתבו ונאמרו בשפות היהודיות השונות, מכיוון שהעברית והארמית של מרבית התפילות בסידור היו זרות לנשים, שלא זכו להשכלה תורנית; חלקן באות לידי ביטוי בספר: הערבית-היהודית, היידיש, הלאדינו, האיטלקית-היהודית, הגרמנית והאנגלית (רק התפילות בלאדינו וחלק מאלו בערבית-יהודית מובאות גם בשפת המקור). עם המעבר לישראל דחקה העברית את השפות היהודיות הרבות, התפילה העברית דחקה רבות מתפילות הנשים הישנות, והסידורים האחידים החליפו את הסידורים הייחודיים שנפוצו בעבר בין נשים.

מצב זה הוליד מסע של שלוש שנים בעקבות תפילות, שעשתה לביא, ואשר הוליד בתורו את הספר, אולי מוטב לקרוא לו הסידור, תפילת נשים, המבקש למשוך גשר מחודש על-פני מאה שנים של שכחה. בספר זה חוזרת לביא אל התחום הדתי הנשי של העבר, אל סידורי הנשים הישנים, בלי לקבל את ההירארכיה הגברית המבטלת את משמעותם, וכך היא מעמידה דתיוּת נשית המסוגלת להוות אלטרנטיבה דתית ממשית בהווה, לנשים ואולי גם לגברים. בהמשך אנסה לרמוז אילו תפילות נמצאות בספר שאין להן מקבילה באף סידור גברי, וכדאי יהיה גם לחשוב אילו תפילות גברים צריכות להיכתב כדי שאפשר יהיה לערוך ספר דומה של "תפילת גברים"; בינתיים אנסה להעלות שאלות על הדתיוּת הנשית, שלא אוכל לענות עליהן כאן, כהצעה לדיון: האם יתכן שהדתיות הנשית היא מקום אשר מדגיש פחות את הקו הישר של החוק והחובה, ומותיר מעגל נרחב לדיאלוג, לפשרה ולאמונה במובנה הבסיסי (דברים אשר ניתן אולי לשאול גם על המסורתיות היהודית לעומת הבינאריות שהתפתחה בארץ בין דתיות וחילוניות)? האם יתכן שהיא דתיות של חיים ושל קשר מתמיד ליומיום, כפי שהיהדות ביקשה להיות ואולי לא הצליחה בשל הדתיות הגברית שהתרכזה בטקסטים? האם לעומת הקפיצה הגברית מן היחיד ומשפחתו הגרעינית אל העם, היא שמה דגש רב יותר על המארג הרחב של קשרים משפחתיים וחברתיים של האדם?

הספר בנוי במבנה הקרוב לזה של סידור מסורתי, ומחולק על-פי תפילות היום, אירועים בחיי האישה (בת-המצווה, רווקוּת, זוגיוּת, עקרוּת, פוריוּת ואמהוּת), מצוות מן התורה הייחודיות לנשים (הדלקת נר, הפרשת חלה וטבילה), שבת, חגים ומועדים, וכן הוא מכיל תפילות ייחודיות לשעות משבר (עגינות, מחלה, יתמות ושכול, ואף תפילה על בנות ישראל שנרצחו בידי בני זוגן), ותפילות לגאולה. הספר נפתח בתפילה איטלקית (ובולט בתוכו מקומן של התפילות של נשות איטליה; בין נשות איטליה היו נשים למדניות, בקיאות בהלכה, משוררות, רוקחות ושוחטות, ולרבות מן הנשים באיטליה היו סידורים מיוחדים בכתב יד), ולאחר מכן הוא מכיל תפילות ממגוון עדות ישראל, שפות העמים וארצות העולם, כאשר ביניהם לא נשמע קולן, בין השאר, של נשים יהודיות מאתיופיה ומהודו (בשנה שעברה יצא לאור בהוצאת מכון בן-צבי ספר בשם "יפהפיה" המכיל שירים של נשות קוצ'ין שתרגמה לעברית אופירה גמליאל); הספר מכיל תפילות מדורות רבים, מתקופות קדומות ועד כותבות בנות-זמננו (ביניהן חוה פנחס-כהן, לאה שקדיאל ויעל לוין), ואף מספר לא מבוטל של גברים אשר ייעדו תפילות מיוחדות לנשים, כגון הבן איש חי, המקובל סלמן מוצפי, רבי נחמן מברסלב והרב יואל בן-נון (תפילות שנכתבו על-ידי נשים הוכנסו לספר בלי קשר לנושאן; תפילות שכתבו גברים נכנסו רק אם הן נכתבו עבור נשים, באופן ייחודי, ולשימושן).

בספר מתגלות כותבות אשר רוב האנשים, וגם הנשים יש להניח, לא שמעו את שמן: כך למשל המשוררת אוסנת לבית ברזאני, אשר כונתה ה"תנאית" ועמדה בראש ישיבה בכורדיסטן במאה ה-17; גליקל האמל אשר נולדה בהמבורג בשנת 1645, וכתבה לאחר מות בעלה ספר זיכרונות מרתק ומרגש (הספר המופלא הזה יצא בהוצאת מרכז זלמן שזר, במקורו היידישאי ובתרגום לעברית); פריחא בת רבי אברהם, גדולה בתורה שחייתה במרוקו של המאה ה-18, כונתה רבנית והותירה כתבים ושירים; פאני נוידא אשר חייתה במאה ה-19 בצ'כיה, וכתבה ספר תפילות מרגש בגרמנית. בספר גם פיוטים אשר נכתבו, על פי המסורת, על-ידי בתו של רבי יהודה הלוי, ועל-ידי בתו של רבי שלום שבזי.

הנשים כותבות התפילות בספר לא מפירות את המוסכמה של הפניה אל האל בלשון זכר (אין כאן ניסיון לחפש צד נשי באלוהות, כגון השכינה, כפי שעשתה חבורת הזוהר, שהיתה מורכבת מגברים), אך את בקשותיהן מן האל הן מעבירות דרך נשים מן ההיסטוריה היהודית: "וכמו שענה לאמותינו הקדושות שרה רבקה רחל ולאה וחנה ולכל הצדיקות והחסידות וההגונות הוא יענני" (83); "מי שברך אמותינו שרה רבקה רחל ולאה ומרים הנביאה ואביגיל ואסתר המלכה בת אביחיל, הוא יברך את…" (109). הנשים מבקשות: "אֶקראךָ וְתַענני אַעְתִיר לך וְתֵעָתֵר לִי" (25, איטליה); "אלי שבשמיים, האזינה לתפילת לב אם" (123, פאני נוידא, מגרמנית). הן מודיעות לאל: "בַענווה, אלי, אני קרבה אליך, פורשת צפונות לבי ומודה לך" (45, פאני נוידא, מגרמנית), ולעיתים יודעות כי "רק אשה יכולה לראות ללב רעותה" (252).

חלק מן התפילות בספר מלמדות את האישה מה הוא תפקידה המגדרי כבת (צנועה ובתולה), כרעיה (נאמנה), כעקרת-בית וכאם (מסורה). אך ברובן בולטות תעצומות נפש נשיות מול פיתולי החיים, ובולטות תפילות ייחודיות אשר אין להן מקבילה גברית (אולי בשל ההקשר השונה של התפילה הנשית, אשר אין לה צורך בקהל ובמניין, ועל כן היא יכולה להיות אישית יותר), הנוגעות באירועי חיים ייחודיים לנשים או בפרספקטיבה נשית לאירועים משותפים, כגון תפילת רעיה אומללה שאהבה לא שוכנת בינה ובין בעלה, תחינה לאם בעת הבאת בנה אל המלמד, תפילת אם ביום נישואי בתה ("היום עוזבת בתי את בית אמה  ואביה, שבו הגנו עליה נאמנות אב ועדנת אם, שבו שמעה רק מילים רכות, אוהבות ומלטפות… אלוהי ישעי, האם יִמָצאוּ לה כל אלה גם בביתו ובלבו של אישהּ? אלוהי השמיים, תן לָאהבה, אֵם כל הניסים והנפלאות, המיישרת את כל ההדורים, ההופכת ערבות חרֵבות לכרי דשא פורחים, השולפת את העוקץ מכאב החיים ושוטפת את שמחת החיים בזיו שמימי; תן לאהבה השמימית, הגוברת על הכל, לשכון לנצח בלב בעלה. תן שעבותות החיבה העדנה והנאמנות יאחדו אותם לָעד" (131)), תפילת חמות על כלתה, תפילה לבת עם קבלת המחזור, תפילה לאישה בגיל המעבר עם הפסקת המחזור. בספר מובאות שלוש אלטרנטיבות מסורתיות לברכה הקשה המופיעה בסידורים המקובלים, על-פיה על כל אישה לומר בבוקר, בזמן שהגבר מברך "ברוך שלא עשני אישה", "ברוך שעשני כרצונו" (וכך בזמן שהגבר מכונן עצמו על-ידי הנגדתו לאישה כעליון עליה, מכוננת עצמה האישה כמכניעה קומתה לפני רצון האל), וביניהן "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשיתני אישה ולא איש" (עמ' 32, מתוך סידור איטלקי בן המאה ה-15); עוד מובא כי הרב שלמה ריסקין הציע לפני מספר שנים כי גבר יאמר בבוקר: "ברוך שלא עשני אישה ועשני כרצונו", ואישה תאמר: "ברוך שעשני כרצונו ולא עשני איש", וכך ישמר הטקסט החז"לי אך יווצר שיוויון בין הטקסט הגברי לנשי.

האם על אישה הכותבת לכלל לכתוב בלשון זכר? בסידור זה לא נבחנת שאלה זאת, אך לעומת זאת בולט המקרה של תפילה לטבילה מקהילת וינה, המיועדת ספציפית לנשים, אשר כתובה בלשון זכר. מן הסידור עולות חלק מן הסיבות לשוני בין תפילות הנשים לתפילות הגברים, וביניהן העובדה כי הסידור ה"רגיל", הגברי, אשר נכתב על-ידי גברים לא רק שלא הובן לרוב על-ידי נשים, בשל היותו כתוב בעברית, אלא גם לא הצליח לבטא, ואולי לא ניסה, את כל גווני העולם הנשי. כמו כן בשל ההקשר השונה של התפילה הנשית, בהיותה נאמרת לעיתים שלא בלשון הקודש, ובלא צורך בקהל ובמניין, אִפשר לתפילה הנשית להיות אישית יותר.

עיקר הספר אינו בקריאה הראשונית בו, או בקריאה הרצופה. תפילה בשעה שהיא נאמרת בפעם הראשונה עוד אינה תפילה ממש, הקורא עדיין לא הפנים את משמעותה ואינו יכול למלא אותה בכוונה. היא תפילה ארעית שרבות כמוה, ורק יסוד החזרה הופך אותה תפילה ממש. כוחו של סידור בהתקבלותו הקהילתית אל תוך מחזור חיים, כוחו בטקס הנוצר סביבו, בקריאה בו בקול בקהל בהתאם ללוח השנה והחיים.

כוחו של הסידור היהודי לאורך הדורות נבע מן המתח שבין המסורת לחידוש, בין הקבוע לארעי, ובין האלוהי לאנושי. והספר "תפילת נשים" הוא אולי אחד המעשים החשובים ביותר בדת היהודית בשנים האחרונות, והוא ראוי להמשכים רבים. בתנועתו בין צורתו המסורתית, ובין הצלחתו לרכז בספר אחד תפילות נשים שונות מדורות רבים, מצליח הספר גם להשמיע קול זעקה על החסרתן מן הסידורים המקובלים, וגם ובעיקר להשמיע את קולן במרחב התרבות הקיים, שאולי יטה אוזן.

על אף שרב העניין בתפילות החדשות בספר, בכל זאת תפילה ישנה יש לה יתרון על חדשה, ועיקר כוח הספר בתפילות הישנות, בחשיפת השורשים העמוקים של תפילות הנשים, בלגיטימציה המוענקת על-ידי הידיעה שזאת תפילה שכתבה אישה לפניך לפני מאות שנים, וחזרו עליה נשים רבות, והושכחה רק בדורות האחרונים, ועתה היא נזכרת. בכוחו של הספר להוות סידור של ממש לנשים רבות, אומנם לא סידור העומד בפני עצמו אלא תוספת לסידור הקיים, ועדיין יש בכך מהפכה דתית של ממש.

כוחה של תפילה הוא בכך שהיא מאפשרת לנו לומר דברים שלא חשבנו מלכתחילה לאומרם, שלא היינו באים לאומרם בלעדיה, אך עתה משאמרנו אותם אנחנו מרגישים כאילו ביקשנו לאומרם מאז ומתמיד, כאילו המילים הללו שאמרנו הן מילותינו ממש, ואין להעלות על הדעת עולם בו לא היתה נאמרת תפילה זו. התפילה אינה מסתפקת בתיאור העולם, האדם או המחשבה, אלא היא מרחיבה את עולם מחשבותינו ומילותינו, וכך מרחיבה את העולם עצמו. תפילות נשים אלו מרחיבות עולמם של גברים ונשים כאחד, ורומזות אולי על צורך לכתוב "תפילת גברים"; אומנם רוב הסידורים מושתתים על תפילות שכתבו גברים מתוך פרספקטיבה גברית, אך בשל ניסיונם של הגברים לבצע אוניברסליזציה וניטראליזציה של עצמם, אין החוויה הגברית באה בהם לידי ביטוי בצורה בה באה החוויה הנשית לידי ביטוי בתפילת הנשים; ואולי עתה בזכות קולה של תפילת הנשים נולדת האפשרות לשמוע את קולה של תפילת הגברים.

 

הביקורת על ספרה של עליזה לביא התפרסמה בגרסא מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של הארץ, 30 ביוני 2006:

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=732411&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

 

לאתרה של עליזה לביא:

http://www.alizalavie.com/hebrew/jwpreviewalmogbahar.html

 

 

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת ספרות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s