נופל בין כל העולמות / מאת מואיז בן הראש
על הספר צמאון בארות של אלמוג בהר (2008, הוצאת עם עובד, 160 עמודים)
התפרסם באתר "כתובת – מקום לשירה בלב העיר":
http://www.poetryplace.org/article-almog-bahar08.html
בדצמבר 2008
רצה הגורל ונפלה טעות בעמוד השני של ספרו הראשון של אלמוג בהר, ובמקום לכתוב שהשיר תורגם מעברית נכתב שהוא תורגם מערבית (מדובר בשיר "הערבית שלי אילמת" בעמ' 17), ונראה שהטעות הזו, הטעות הנפלאה הזו, מסכמת את כל היצירה של בהר בלי מילים, בצורה אילמת.
בהר זכה בפרס הסיפור הקצר של הארץ לפני כמה שנים עם סיפורו "אנא מן אל יהוד", סיפור בוסרי במידה רבה שסבל מדידקטיות, אבל אם אתם תלחצו אותי לקיר זה הסיפור היחיד שזכה בתחרות זו משך השנים שאת עלילתו אני עדיין זוכר. מדובר בישראלי ממוצא עיראקי שמתחיל פתאום לדבר בשפה הערבית, ומגלה שזו תופעה שעוברת על כל יוצאי עיראק. האשכנזים משום מה לא עוברים לדבר יידיש אלא אנגלית. הכול מלא סמלים אבל הסיפור תופס אותך ולא עוזב.
אם כך, מחיאות הכפיים הראשונות לספרו הראשון של בהר נובעות מכך שמדובר בספר… שירה. הרי לא מקובל לעשות דבר כזה, מי שזוכה בפרס לפרוזה ועוד של עיתון הארץ מן הראוי שירוץ ויכתוב רומאן ראשון וייצא איתו לאוויר העולם בעולם התחרותי והקפיטליסטי שלנו. ואם לא, אז לכל הפחות, ספר סיפורים. וגם אם זה לא, אז ספר מאמרים, אבל כדי לצאת לאוויר המו"לות הישראלית דווקא עם ספר שירים דורש אומץ לא קטן ושיקול דעת נכון שהספרות היא קודם כל שירה.
מאז זכייתו בהר כותב בהתמדה מאמרים במוסף לספרות של הארץ ובמקומות רבים אחרים. הוא גם השתתף באנתולוגיה "תהודות זהות" ולדעתי נתן פה למה שמקובל לכנות בני תערובת. לא ברור למה התערובת של אשכנזי עם לא אשכנזי נחשבת לבני תערבות והתערובת שבין כורדי למרוקאית לא נחשב לבן תערובת, אבל כך מתקדמת השפה שלנו בשנים האחרונות. שם הוא אומר : "אנחנו, המזרחיים ה"אַסְלִיִים", אבל בעיקר ה"לא-אַסְלִיִים", מזרחיים למחצה או בחלוקות של רבעים, אשר גדלו בישראל הראשונה, בערים המבוססת, ה"בעיה" שלנו עמדה בפני פתרון. נכון מכך: אנחנו נועדנו להיות הפתרון עצמו. נועדנו לשמש כהוכחה הניצחת לכך שאין ומעולם לא היתה בעיה, ההוכחה לכך שאף פעם לא היו דיכוי, אפליה או גזענות שיטתיים בארץ הזאת, ושהשד העדתי הוא יציר דמיונם של אנשים הוזים, ולא דבר מה חי ובועט ועכשווי".
בכמה מילים הוא עושה את מה שלא עשו רבים וטובים ומסכם את המצב של הדור השני המצליח והציפיות ממנו. במיוחד את מצבם של בני המזרחים למחצה, שהם אשכנזים למחצה. רצה שוב הגורל ואלמוג נולד בצמתים רבים, הוא ספרדי לרביע, אבל ספרדי לסב יליד גרמניה דובר לאדינו ששוכח אותה לכמה עשרות שנים, חלק ממנו הוא אשכנזי ניצול שואה, וחלק אחר ממשפחה ממוצא עיראקי. כל זה היה חסר חשיבות אלמלא ההתוויות שהעניקה החברה הישראלית-האשכנזית ללא אשכנזים אבל במיוחד אלמלא המוצא הופך למסע שירי בשיריו של אלמוג, למסע שירי של חיפוש שפה וזהות.
אך שפה אי אפשר להמציא ושפת אם אינה שונה ממקום לידה או מתאריך לידה ואינה ניתנת לשינוי, השפות של ההורים, של הסבים לא יעזרו במקרה הזה. אלמוג מחפש עברית שתכלול את הערבית ואת הלאדינו ואת כל השפות היהודיות שהעברית יכולה להכיל. אבל הוא לא מוצא, הוא מגיע למסקנה שהוא משורר דו-לשוני שכותב בעברית ובשתיקה. שפת השתיקה של אלמוג, כוללת אינספור שפות, היא כוללת למעשה את כל השפות שהיהודים דיברו אי פעם או מדברים היום, שזה כמעט כמו לומר שזה כולל את כל שפות העולם.
העברית של אלמוג היא מודרנית, היא יהודית, היא עברית, היא נוסעת הלוך ושוב בזמן, בין העברית של ארז ביטון לבין אי-העברית של צלאן, היא הולכת למשנה לחפש מזור, היא הולכת לתנ"ך, מגיעה לעגנון, לאגדה, היא עולה ויורדת בכול המדרגות והיא מודרנית לחלוטין, עכשווית ומידית, ויחד עם זאת היא עתיקה מאוד, היא שפה חדשה אך ישנה, היא שפה שמכלילה, בעיקר מכלילה את כל החווייה הישראלית המודרנית ומוצאת גם מקום לגולה ולגלות.
יש פיתוי גדול לצטט שורות יפות מן הספר אך אמנע מכך, כי הן יעשו עוול לספר ראשון של מחבר שעובר את הקו הדק שבין כתיבת שיר טוב לבין היווצרות של משורר. זה לא ספר שירים, זה ספר שירים של משורר שמגיע עם עולם מושגים חדש, עם שפה חדשה, ואני לא חושב שאגזים אם אומר בפסקנות שזה הספר החשוב ביותר שהופיע בשנת 2008. בהר כותב גם שירה וגם פרוזה וגם מאמרי עיון, והוא גם חוקר באוניברסיטה העברית, אני חושב שמדובר באחד האינטלקטואלים המעמיקים שידעה החברה הישראלית ודרכים רבות פתוחות בפניו. צימאון בארות נקרא כמו סיפור שנע בין ארצות ולשונות ומשפחות והוא מעין רומאן משפחתי עם משורר שנוצר מריבוי משפחות ואומר את דברו, יכול להיות שכאן כבר נמצא הגרעין לרומאן הראשון של אלמוג, שיכול להיות הרומאן הישראלי הגדול שאיש עדיין לא כתב.
"שִׁירָה נִכְתֶּבֶת כְּשֶׁרְעֵבִים" / נוית בראל
על ספר הביכורים של המשורר אלמוג בהר "צמאון בארות", עם עובד, תשס"ח, 160 עמ'.
התפרסם במקור ב"עיתון 77":
בזמן האחרון רואים אור מעט מאוד ספרי שירה עבים, רוויי שירים, ארוכי שורות. בעיון ראשון מתבלט ספרו הראשון של המשורר אלמוג בהר בשפע שהוא מציג בפני הקורא. וכיוון שכל שיר, באשר הוא, מזמין קריאות חוזרות ונשנות, יצא שקראתי בספרו של בהר במשך חודשים. ועדיין, כשאני חושבת על הספר, אני שואלת את אותה השאלה ששאלתי כשפתחתי אותו בראשונה: מהו התוואי שמייצרות כל הנקודות המסומנות בספר הזה? נדמה שלנקודות האלו לכידות משל עצמן, מתאר משל עצמן, גם אם לא נחבר אותן לכדי מסלול אחד. אולי זהו המאפיין שמייצר את הרושם שמדובר לא בספר ביכורים, כי אם במשורר מנוסה, מוקפד ומשוכנע בכוונותיו ובכתיבתו, המסוגל להכיל את תחומי העניין שלו במארג מסועף של שירים, שרובם אינם קצרים ואינם נסיוניים. עולה כי אלו הם שירים שנכתבו מתוך שליטה, על המחשבה ועל הדמיון, על סיבובי הגלגלים של הזיכרון, על תמונות שונות מתוכו. בהר כותב לא מתוך השערות והנחות, אלא מתוך קביעות ובטחונות. המפתחות למנעולי המחשבה נמצאים בהשג יד. אם היו מסרים מוצפנים, הם מסרו את סודותיהם. והמשורר רק בן שלושים.
בהר הוא תלמיד מחקר בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, שמתעניין ביצירה וזהות יהודית-מזרחית. בחודש האחרון פרסם מניפסט, שבו קרא להקמת קהילה ספרותית מזרחית: "קהילה ספרותית אלטרנטיבית זאת לא תיבחן רק ביכולתה לעמוד עצמאית מול הספרות והביקורת האשכנזיים בארץ, אלא עיקר מבחנה יהיה ביכולתה ליצור דיאלוג משמעותי עם עברה שלה, הטומן בחובו גם אפשרויות רבות לעתידה; כך למשל היא תוכל להתחיל בשבירת דיכוטומיות שהשתרשו בספרות העברית, למשל בין שירה ישנה לחדשה, בין ספרות יפה לספרות רבנית, בין פולקלור לאמנות" (אתר NRG). בספר זה נכללים שירים רבים בהם מבטא המשורר את זהותו כצאצא למהגרים. הוא מרבה להצביע על גילוייה של ההגירה בחייו באופנים יוצאי דופן ומתוך מודעות גדולה. השיר "ארץ אחרת", למשל, מגולל את תולדות משפחתו של אבי המשורר בנוסח שמזכיר רשימות מקראיות של תולדות משפחתיות. בהר כותב במקצב עיקש ומתוך התכוונות למלא בתוכן ולהפוך קונקרטיים יותר ויותר את המושגים 'שושלת' ו'עץ משפחה': "אבי סבתי נולד בצפון גרמניה, בעיר אינבק למשפחת יורדן,/ והוריו קראו לו אדולף. ואדולף היה שם נורא במלחמה, אז סבי/ וסבתי נקטו בו לשון קיצור וחיבה והעניקו לבנם את השם אדי/ בתוך המלחמה".
מרגשים במיוחד בספר זה שירים שבהר מקדיש לזכר הסבים שלו, ובהם "שברי קינות לסבא". מלבד הספד עדין ואוהב לדמותו של המת וניתוח מהודק של תחושות האובדן, שיר זה מציג מחשבות על קירבה ומרחק הנפערות בעקבות המוות, ואת השאלות שהמוות מותיר אצל האבלים: "ובאיזו שפה חלף במוחו של סבי/ כאב גופו המתרוקן:/ בספניולית? בגרמנית?/ בדנית? בעברית?/ באנגלית?// אנחנו פוחדים לחשוב על גופו, על מבט המטפל בגופו בבוקר,/ על החזרתו למיטה, שטיפתו, הבאתו לבין-העלמין". בשיר "סבי" חושב בהר על אופני הנצחה וזיכרון: "סבי לא האמין בתפילות:/[…] הוא לא ביקש שילדיו ישבו עליו שבעה/ מתוקף הלכה עתיקה שכבר לא האמין בה,/ ולא רצה שנתפלל בעבורו, ועל כן אנחנו/ מתפללים בעבורנוּ". בשיר "חלומות בְּאֶסְפַּנְיָה" חוזר בהר לעירו של סבו, חווה בעקיפין את מאורעות חייו של סבו וחש את געגועיו של סבו בהזדהות שמתיכה עבר והווה. כשהתקשר לסבו מן הכיכר המרכזית "קו טלפון ארוך/ קיצר את מרחק געגועיו של יהודה הלוי, וסבא יכול היה לשמוע/ את קול עירנו שבסוף המערב, אני יכולתי לשמוע את/ הלמות לבי שבקצה המזרח". בהר מרבה להתייחס בשיריו גם אל אבותיו הרוחניים, והספר רווי שירים שמוקדשים למשוררים, כגון "שיר בהשפעתה של יונה וולך", או שירים שמוקדשים לפרננדו פסואה, מחמוד דרוויש, מואיז בן הרוש, פאול צלאן וארז ביטון. השיר "תפילת אב" מוגדר על-ידי בהר כ"שיר ויכוח עם יהודה עמיחי ("לא כברוש") וסמי שלום שטרית ("לא העולם יָלד אותך")". חטיבות אחרות של שירים מתייחסות, בין היתר, לעיר ירושלים ולדמויות מקראיות כגון קהלת ורחל. דמות המשורר שמצטיירת מתוך כל אלה היא של מי שחש עצמו בעת ובעונה אחת חוליה בשרשרת דורית-משפחתית; וחוליה בשרשרת ספרותית-תרבותית. זהו בהחלט אינו משורר שיודע לספר רק על עצמו.
התחקות אחר השירים שמתייחסים בגלוי אל תהליך הכתיבה מאפשרת להבין לפחות חלק מהנחות היסוד של הספר. הנה למשל שיר אחד כזה, שמזקק יחד כתיבה וזהות: "אני כותב שירה דו-לשונית/ בעברית ובשתיקה/ וקורא במפת העולם טרם הַשֵּׁנָה/ מתכנן לי מסלולֵי בריחה". קשה לקבוע אם מדובר כאן על כשל השפה, על גבולות הלשון, על המקומות שאי אפשר לסמן במלים, או על שתיקה אחרת. המשך השיר מאפשר לאפיין את השתיקה הזו: "אני כותב שירה חוץ לשפה/ בסימנים דמויי אותיות מאירות/ ומשנן במבוכה מתחת לשמיכה/ הוא צל הוא צלם הוא מצלמה/ הוא דם הוא אדם הוא אדמה/ הוא אל הוא צל הוא הצלה". נדמה שהשפה שהיא חידה, שהיא הכלי המבחין בין דוברים שונים ממקומות שונים, נזנחת בכוח כדי לדבר בסימנים אחרים, במכנים משותפים. המושגים הגדולים – אלוהים, אדם ואדמה – מגירים משמעויות וצלילים ונמזגים אלו באלו בחסד השפה. השתיקה נקראת, לפיכך, כקצה גבול היכולת של הביטוי העצמי בלשון, כהיטל הצל של מעשה הכתיבה. לקראת סוף השיר מסתעף המהלך עוד יותר: "אני כותב שירה/ חוץ לעצמי/ ולוחש לאהובתי בעת מעשה האהבה:/ אהיה לך איש ותהיי לי אישה/ כך לא נולדת דת חדשה./ אני מוחק שירה/ בעברית ובשתיקה/ שורה שורה/ יום יום/ לילה לילה/ וקורא במפת העולם/ טרם הַשֵּׁנָה/ מחפש לי מולדות חדשות ישנות/ ודרכים לאמונה/ אומר ללבי בשתיקה ארוכה:/ משה לימד תורה מן השברים של הלוחות/ אין לי זמן פנוי ממחשבות". בהר מדבר על זהות כשהוא מדבר על הליך הכתיבה והמחיקה, הדיבור והשתיקה. והזהות הזו נכתבת בעברית ומורכבת מכל השפות האחרות, נכתבת בשתיקה ומורכבת ממחיקה.
***********************************************************************************************
רוני סומק, "עוצמת עיניים ופוקחת לב", פורסם ב"הארץ", מוסף "ספרים", ה-24.12.2008:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1049296
אני מתחיל מהגג, מגגות בגדאד, מהשיר "בגדאד, שיר לימות שלום". וייאמר מיד: כשמבקשים מילידי בגדאד לשלוף כמה רגעים ממחסן הזיכרונות שלהם, קרוב לוודאי שאחד מהם יהיה על גגות העיר.
הימים הם הימים שלפני המזגן ורוח הלילה שברה בנוק אאוט את החום ששרר ביום. ברור ש"הלינה המשותפת" הפרה מעט את האינטימיות של השינה ותחושת הקומזיץ עבדה שעות נוספות. זיכרון זה של אלמוג בהר בשיר הוא זיכרון יד שנייה. בהר לא היה או ישן שם, אבל הוא מצליח לצייר יפה את מה שסיפרו לו. הוא מאניש את בגדאד וכשהוא מעלה אותה "לישון על הגגות" הוא "מסקסס" אותה מאוד. היא "מתפרקת מתכשיטים כבדים", היא בסביבה שבה "מגע העור הנחשף" מתערבב בנשימה ארוטית, היא מלכת הלילה.
קרוב לאשה הווירטואלית מתואר הגבר "ואיש אחד חולם להיות כאחד הכבסים/ הרוקדים על החבל". התיאור מזכיר ערבסקה. כל מלה מתעלסת עם המלה שבאה אחריה. כל מלה רוצה לגעת באחרת "כאילו בהסח דעת". ובכל זאת: אין כמעט נגיעה. הארוטיקה לא מגיעה לבשר. היא מתנופפת בשורה נהדרת: "כבסים על חבלים דומים לפעמים לבני-אדם מאוהבים". בהר מקפיא על הרגע הזה את עין המצלמה. נמה בגדאד, נמה. היא עוצמת עיניים ופוקחת לב. מחוגי הקיץ מתקתקים את הרגע שבו תגיע האהבה עד הגג.
מושכות האהבה הזאת רותמות גם סוסים אחרים. "הערבית שלי אילמת", הוא יגיד באחד השירים, ובאילמות הזאת הוא מקדיש "שיר לחתונתה של אסתר ונטורה לבית רומנו". בהר אולי לא מגלגל את הערבית על לשונו, אבל הוא מכיר את המוסיקה שלה גם באוזן המקשיבה לתזמורת החתונה וגם בעין המזילה דמעה מסולו כינור. כדי לחדד את ההבדל הוא כותב בשיר אחר ("שפת המוות שלי"): "השפה הגרמנית מזכירה לי בית/ ומות". זוהי אולי הפואטיקה של ספר השירים הזה. יד ערבית מגששת לעבר יד גרמנית. ולהפך. בפסיכולוגיה קוראים לזה שסעת, ובשירה זהו חוק הכלים השלובים. בשיריו של בהר אלה החותמות בתעודת הלידה.
קבוצת שירים אחרת מתכתבת עם חדר הלידה השירי. "שיר בהשפעתה של יונה וולך", שיר "לפרננדו פסואה" ואפילו "שיר על המטבח של סדנאות השירה". האחרון מתחיל באירוניה, במראה התלויה מול פניו של החניך ומסתיים בניפוץ מטאפורי של אותה מראה. בקבוצת השירים הזאת בולטת מאוד הווריאציה ל"אדם באמת אינו צריך", שירו של אמיר גלבע. בהר מטפס על אחד האוורסטים של השירה העברית, ויפה שהוא מצליח להשאיר בטיפוס הזה את טביעת רגליו. אין לו ויכוח עם גלבע. יש לו עין חדה המסיטה את המבט של הקורא בספר למבט של הספר בקורא: "חיים", הוא כותב, "הם עכשיו דפים חבוקים במעטפת אחת". ובאותה מעטפה מקופלת גם האהבה, ובקשר לכך אולי היפה שבשירי הספר הוא "העיניים מפתות אותי לצאת", המוקדש למאיה. כאן מנוקד בהתרגשות רבה הצימאון על השפתיים וריסי האהובה צפים על מי באר. באר קרובה על העין.
לשיר "בגדאד, שיר לימות שלום":
http://www.notes.co.il/almog/47488.asp
***************************************************************************************************
ארז שוייצר על הספר, פורסם ב"הארץ", מוסף "ספרים", שבוע הספר ה'תשס"ט:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1091506
ריבוד ושפע מעוררי התפעלות מצאתי השנה גם בספר הביכורים של המשורר אלמוג בהר, "צימאון בארות" (עם עובד). ברעש המתחולל בשדה השירה העברית הצעירה קולו נשמע אמנם, אבל אולי לא בנפח הראוי לו. ברבים משיריו של בהר, העוסקים לא אחת בניסיון לנסח מחדש את הזהות הישראלית שלו ושל צאצאי מהגרים מארצות האיסלאם, מתקיים שילוב משכנע ורב קסם בין טענה אתית, רגישות פסיכולוגית, יושר אינטלקטואלי וכמיהה רליגיוזית. בכל אלה לא היה די, אלמלא עוצבה מחשבתו ברהיטות ובמוסיקליות, המזכירות כי שירה טובה היא בראש וראשונה אמנות הלשון. בהר המשורר הוא לא רק הבטחה. שירי "צימאון בארות" כבר מציעים, ברובם, חוויה רגשית ואינטלקטואלית בשלה ומרעננת, שכדאי להיחשף אליה.
*************************************************************************************
דברים בערב ההשקה ל"צמאון בארות" /יובל עברי
אני שמח לפתוח את הערב לכבוד ספר הביכורים של אלמוג בהר "צמאון בארות" שיצא לאחרונה בהוצאת עם עובד. נדיר למצוא ספר ביכורים כל כך בשל ופורץ דרך. בספרו, פותח בהר בפני הספרות העברית שבילים חדשים, שבילים המפגישים בין קודש לחול, בין הפיוט לשירה העברית המודרנית, בין עולם המקרא והמדרש לשאלות של צדק חברתי ואי שוויון, בין התרבות הערבית והמזרחית לארץ ישראל, בין היחיד לקולקטיב. שבילים אלה אינם מטשטשים את העקבות של השבילים הקודמים שנסללו בשפה העברית המודרנית, אלו שהכריעו לטובת החדש על פני הישן שתמכו בקטיעה על חשבון הרצף, שיצרו את המחיקה התרבותית של המזרח, את שלילת ריבוי השפות, את שלילת הגולה והצדיקו את האי -השוויון החומרי והרוחני.
העברית של בהר היא בעלת רבדים רבים וכתיבתו רוויה בעומק אינטלקטואלי והיסטורי. הוא נטוע עמוק בתוך העבר ועוסק בשאלות של זיכרון ושכחה מבלי לוותר על תיאור ההווה ומורכבותו.
הוא עסוק בשאלות של מסורת ומסירה, של נאמנות ואמונה, ובתהליך המעבר הבין דורי והבין תרבותי. שנים שבהר מתאמן להיות שובר גלים לנכדיו כפי שהוא מעיד בשיר הפותח את הספר. שאלת הנאמנות וסוגיית המסירה הבין דורית מתחדדת לאחר מות הסבים שהיו עבורו מוקד של מסירה. הנאמנות לדורות הקודמים והאחריות על הדורות הבאים מצויה בלב הספר.
השירה שלו אינה מוותרת על העברית אלא מרחיבה אותה ופותחת בה חללים חדשים/ישנים. היא מאמצת את לשון התפילה ולשון הפיוט- מוציאה אותם מבית התפילה ושולחנות השבת לתוך החצר של הספרות העברית. היא מקרבת את הערבית, הגרמנית והלדינו חזרה לחיק העבריות והיהודיות. השירה של בהר מוציאה את העברית מהזמן והמרחב הקונקרטי למחוזות חדשים: ספרד של ימי הביניים, איסטמבול של המאה העשרים, חודשי הקיץ על גגות בגדאד וגרמניה בתקופת השואה. כתיבתו מאפשרת געגוע לזמנים ומרחבים שהפכו במרחב הישראלי לטאבו לאזורי גבול, לשדות אויב. שירתו מפקיעה את הזיכרון מידיה הלופתות של ההיסטוריוגרפיה הלאומית ומאפשרת מרחבי דמיון אחרים ופרשנויות חדשות.
בשירתו עולה המתח בין הייחוד וקדושת הייחוד ובין ההבדל וההבדלה המקדשת אותו.
בהר מכיר בייחודיות של השפה העברית ואף מודה שהיא עבורו מוקד היצירה אך לא מקבל את האלימות שלה כלפי השפות האחרות ומתעקש להנכיח אותן בה. הוא גם מקבל את הקדושה של ארץ ישראל ואת הייחודיות שלה אך מתנגד לעוולות שנעשות בשמה.
צמאון בארות פותח בפנינו רק צוהר קטן אל עולם היצירה העשיר של אלמוג בהר ומשאיר אותנו צמאים לבאות.
לשירים, וקישורים נוספים, מתוך "צמאון בארות":
אלמוג בהר 