חֲלוֹמוֹת בְּאֵסְפַּנְיָה

חֲלוֹמוֹת בְּאֵסְפַּנְיָה

 

מוקדש באהבה לזכרו של סבי יצחק בֶּהַר עליו השלום (1917-2002)

 

*

הרבה שפות אילמות בי.

מכל שפות הגָלוּיוֹת שדוברו בביתי, הערבית העיראקית, הגרמנית (הברלינאית והסַכְּסוֹנִית) והדנית, לא ירשתי דבר, למעט מילים ספורות של ברכה וקללה. גם המבטאים השונים של העברית שהלכו בבתי הסבים והסבתות, הדודים והדודות, לא הורשו להיכנס אל פי. בישראל החדשה קיבלו עליהם הורַי שאגדל כשהעברית היא לי שפת-אם יחידה, ושידלו אותי לאמץ שפתיי אל האנגלית עד שהיא הפכה לי כמעט שפת-אם שניה.

ואני לא הרהרתי על כך. וגם כשהעליתי לרגע את הרעיון שאלמד אחת השפות ההן, הזרות, שמילאו את הבית, היתה זאת דווקא הדנית שהוצעה לי, שפת גלותנו הקצרה ביותר, בין שנת 1939, אז עזבו סבי וסבתי את גרמניה, ועד 1949, אז היגרו לישראל. הדנית נתפסה כנראה כקלה יותר לעיכול מן הגרמנית והערבית, שתי שפות שעל-אף כל המרחק ההיסטורי ביניהן הוצגו לאוזני יחדיו, בכל המקומות החיצוניים לַבית, כבנות-קול של אויבים נצחיים, שטופי שנאת יהודים בלתי-רציונלית.

אבל האפשרות ללמוד דנית מעולם לא היתה אפשרות אמיתית, ולא ישבו אבי, סבי או סבתי ללמדה לפני. לא היה דבר טבעי יותר מלאבד כל מה שבא משם, מן הגלות הישנה, במצוות הציונות. וכאשר בכיתה ז' התחלקה הכיתה בין הערבית לצרפתית, אני הלכתי לצד הערבית בלי לקשור אותה במחשבתי לזאת היהודית הבגדאדית, ששמעתי את סבי וסבתי פונים בה לאמי. ואחרי שנתיים של לימוד הנחתי לה ושכחתי הכל, גם את צורת האותיות.

והיתה שם עוד שפה אחת שנחבאה בין השפות, טעונה פחות באהבות ובשנאות ההווה. והשפה ההיא, הספניולית, היתה כמעט בלתי נוכחת בבית, כיוון שרק אחד, סבי, יצחק בהר, אבי אבי, ידע לדבר בה. שנים הוא הצפין אותה בפינת לבו. ואני לא ידעתי עליה הרבה עד מותו, ולא שמעתי אותה מספיק בין השפות.

בשנת לימודי הראשונה באוניברסיטה בירושלים הייתי מחויב ללמוד שפה זרה, נוספת לעברית ולאנגלית, והתלבטתי בין הספרדית לערבית. הפעם כבר זכרתי כי שתיהן קשורות במשפחתי, ובחרתי בספרדית מתוך עצלות סטודנטיאלית. הספרדית נלמדה בשני שיעורים בשבוע, ואילו הערבית בשלושה. וסבי החל אט אט לנסות ולדבר עמי מעט בַספניולית שלו. ואני הייתי עומד חסר אונים, אבוד מול שתי השפות החדשות לשפתַיי ולאוזנַיי, ומתקשה להשיב.

ובכל זאת, חשתי שמחה על כך שסבי רואה בי פתאום שותף חדש לשפתו הישנה, מעוטת השותפים, ויחד היינו מחפשים במילונים מילים אובדות ויקרות למיני ירקות. בין מדפי ספריתו מצאתי ספר אחד כתוב ספניולית, "לֶזֶ'נְדַאס" (אגדות), ובתוכו סיפורים שאספה מתילדה כהן-סראנו. שאלתי ממנו את הספר כשנה לפני מותו, מקווה ליום בו נשב ונקרא יחדיו בין דפיו, ואלמד ממנו את השפה. ולא הספקנו.

הספר נותר לעמוד יתום בספרייתי שלי.

 

*

המוות בא תמיד מוקדם מדי, ומפתיע. ואז אתה מבין כי כל השאלות שחיכיתָ ולא שאלתָ אדם חי, לעולם לא תוכל לשאול את האדם המת. ובמסע שלי מהר-הצופים שבירושלים אל בית-העלמין בכפר-סבא התמלאתי חששות כי רב מה שנעלם ולעולם לא יתגלה. נזכרתי בדברי שַהַרָזָאד, מספרת הסיפורים החכמה מכולם, אשר הסבירה, בלי להציע נחמה, כי החרטה מגיעה תמיד במקום שבו אין בה כבר תועלת; ושם, הוסיפה, מתחילה מלאכת סיפור הסיפורים.

הצטערתי מאוד על כל אותם ימים וחודשים שבהם, במקום לשבת לצדו של סבי, שהיה לי סב אחרון, בחדרו שהפך שקט מדי ובודד מדי, ולשמוע את סיפוריו הרבים (סיפורים שעוד כשהייתי בן חמש-עשרה הוא הציע לי לאוספם בספר), העברתי את עיקר זמני בין כותלי האוניברסיטה העברית, בהליכה מהירה וסרת טעם מחדר הרצאות אחד למשנהו.

מותו היה רגע ארוך ומפחיד מאוד בחיי. ראיתי בעיניי רוחי את גופו שוכב באמצע הלילה על רצפת חדר המקלחת, מתקרר, מחכה לאדם שיכנס ויגלה את דבר מותו. תהיתי באיזו שפה עברה בו מחשבתו האחרונה, אולי רעיון מותו: בספניולית, בגרמנית, בדנית, בעברית, או באנגלית אותה למד בגיל מאוחר והחל קורא בה רומנים עבים שהיה מחליף עם אשתו השניה, אסתר, ולעיתים גם עמי?

ודימוי אחד, נורא, עלה בהרהורי לבי ולא הניח לי. דמיינתי כי תרבות שלמה, בת דורות רבים מספור, הצטמצמה והצטמקה עד שבסופה נמצא לה רק צאצא אחד שבראשו שכנה. ואותו בן אחרון לשושלת החרֵבה של התרבות הספניולית היה, כך חששתי, סבי. ועתה, לחשתי לעצמי, איחרתי את המועד, לא הקשבתי לו בחייו והוא לא ידבר אלי במותו. ובמותו מתה התרבות כולה, ושפתה.

 

*

סבי, יצחק בהר, נולד בספניולית בלב ברלין בקהילה אשר נעקרה ממקומה הטבעי. אחרי ד' מאות שנים בהן חיו אבותינו ואמותינו באיסטמבול, מרבים לזכור את עקירתם הכפויה מספרד, באה העקירה לברלין, אשר נעשתה מתוך בחירה יחסית, והפגישה את המשפחה עם הגורל הטראגי של העם היהודי במאה העשרים, ועם הפיכתה של אירופה לבית-הקברות היהודי הגדול ביותר בהיסטוריה. ואבותינו ואמותינו לא ניחשו את בוא השבר הגדול והאסון הכבד כשבאו מאיסטמבול שלהם בראשית המאה.

שני הוריו של סבי, לאה ואליהו, נולדו באיסטמבול בסוף המאה התשע-עשרה, וקיוו למצוא פרנסה בגרמניה. שריפה גדולה פגעה בשכונת גַאלַאטָה שממערב לבוספורוס, בה שכנה החנות המשפחתית לתיקון שטיחים, והמשפחה המורחבת נדדה והקימה מחדש את החנות במרכזה של אירופה. בכר הפכו בהר, ולאה ואליהו התחתנו בגרמניה. הקהילה היהודית-ספרדית של ברלין שלפני החורבן היתה אי בתוך אי בתוך אי: בביתו של סבי דיברו ספניולית, וסבתו לא ידעה שפה אחרת; בבית-הספר בו למד סבי, שהיה "כללי", למדו בגרמנית, וסבי היה בין היהודים הבודדים בכיתה; ובבית-הספר היהודי הוא למד עם בני הקהילה היהודית הברלינאית שרובה היה אשכנזי.

לפני שעלו הנאצים לשלטון הצטרף סבי לתנועת-נוער ציונית, "החלוץ". שם, כמדומני, הוא התחיל ללמוד עברית חדשה וחקלאות, ושם הוא גם פגש את סבתי, שבאה ממשפחה שהיתה נטועה מזה דורות רבים בהוויה היהודית והלא-יהודית של צפון גרמניה. שמה היה אַנַלִיזָה יוֹרְדָן, והיא נקראה כל חייה בשם לִיזֵל. בשנת 1939 עקרו רבים מחברי תנועת "החלוץ" מגרמניה לדנמרק, וביניהם סבתי. סבי, אשר נלקח למחנה-הריכוז בּוּכֶנְוַאלְד בליל-הבדולח, שוחרר בסוף 1939 במסגרת הסכם בין ממשלת דנמרק וגרמניה, והגיע גם כן לדנמרק. סבי היה אז בן עשרים ושתים שנים, ויותר הוא לא ראה את מרבית בני משפחתו, שנרצחו, ומעולם הוא לא זכה לקבור את הוריו או אחיו ואחיותיו, או לשבת עליהם שבעה. למעשה כל קהילת ילדותו של סבי נמחקה, והוא לא שב אליה, וגם לא שב אל חיק קהילה דוברת ספניולית אחרת. ומכל ילדותו ומשפחתו ובית הוריו נותרה לו רק שפת אמו, הספניולית, ואנשים מעטים אתם הוא יכול היה לדבר בשפה זו לאורך השנים: אשתו השניה אסתר, אביה של כלת בנו הבכור, ובן-דוד שווה-שם שנותר לחיות בברלין גם אחרי המלחמה, ואליו הוא התקרב אחרי שמתה עליו אשתו השניה, והם החלו מדברים בטלפון זה עם זה מדי שבוע בשפתם הישנה.

בדנמרק אליה ברחו מצאו סבי וסבתי שפה חדשה וקהילה חדשה, אשר האהבה שהיא הפגינה כלפי אורחיה החדשים בזמנים החשוכים ההם הפכה אותה מועמדת טבעית להיות נאהבת. בדנמרק הם נִשאו, ושם הם הולידו שני ילדים, האחד בעצם ימי המלחמה, והשני, אבי, מיד לאחריה. בשנת 1949, אחרי שנים של מלחמה, ובריחה, ופירוד, ושיבה, באה עוד הגירה, הפעם מרצון, כזו שהיתה גם מושא לחלום, לישראל החדשה ששפותיה בלולות, ולַעברית הקשה ולאותיותיה המרובעות.

 

*

סבי יצחק בהר הגיע לַארץ בן שלושים ושתיים, וחי בה את מרבית שנותיו, עד הגיעו לגיל שמונים וחמש. הוא חי בארץ שנים רבות יותר משנותיהם בארץ של שאר הסבים והסבתות שלי, ונדמה לי שמביניהם הוא שהכי הצליח במלאכה הקשה של ההשתלבות בארץ. אולי בגלל שהוא בא מעולם שנחרב הוא מיהר לקנות לו את האדמה הקשה הזאת שתהא אדמתו, ולא הפריז בתחושה של זרות להווה המלווה בדרך כלל געגועים לעבר. כבן למשפחה עם שורשים ארוכים של נדודים, נדודיו שלו ושל צאצאיו היו המשך ולא שבר: אבות אבותיו נולדו בבֵּחַאר שבספרד, הוריו נולדו באיסטמבול, הוא נולד בברלין, בנו-אבי נולד בקופנהגן, ואילו אני כרבים מנכדיו נולדתי בתל-אביב.

סבי חווה את פירוק קהילתו בילדותו ובבכרותו, ולא היתה לו קהילה שתתפרק עם העליה לארץ, ואולי בגלל שהוא נולד בתרבות עקורה, הוא ידע תמיד ללהטט בין שפת ההורים לשפת המקום. בראשית דרכו כאן, כספרדי יליד גרמניה עם שם משפחה ששוּכּנָז עוד בראשית המאה העשרים, הוא ידע להזדהות כיֵיקֶה, ומשהתבסס בארץ, וביתר שאת ככל שהזדקן ובעטו בו הגעגועים לעולם ילדותו, הוא הרבה להזדהות כספרדי. אבל רוב הזמן הוא היה בן-בלי-קהילה, הציוני האמיתי היחיד בין כל בני המשפחה, שקיבל על עצמו כבן-גוריוניסט גאה להיות חקלאי, וקיווה לטוב בעתידו ובעתיד צאצאיו בישראל החדשה.

יותר מכל אדם אחר שהכרתי בחיי, חזה סבי בסבל הקיום, בעיקר בימי השואה, כשדנמרק נכבשה והוא נלקח למחנות, ולאחר מכן כשהתוודע למותם של מרבית בני משפחתו. ויותר מכל אדם אחר שהכרתי בחיי הוא סימל בעיניי את האמונה בַאנושיות וּבַטוב. עם השנים כשהתבגרתי והכרתי אותו יותר ויותר הרגשתי כי הוא האדם מלא החיים ביותר עלי אדמות, מלא באהבת החיים ובכוח חיים. אולי דווקא אחרי שראה את הגיהינום נבנה עלי-אדמות חדל להשתוקק לגן-עדן במקום אחר, ועצם קיום החיים הפך בעיניו לנס ולמקור שמחה.

גם הפיכתו לסב, כך אני מנחש, השילה מעליו מעטה עבה של שתיקה ושל קשיות שפיתח עם השנים כהגנה מרוע הקיום, וכך שבו אליו שמחת החיים שלו, חיבתו לְיופי, בטבע ובבני-אדם, אהבתו להומור, ותשוקתו לספר; תשוקה עזה לספר את הסיפורים ששתק משך שנים, הסיפורים שהחביאו בתוכם את ילדותו, את התבגרותו ואת בוא שואה על שניהם. וככל שקרב אל מותו התחיל בוכה בכי גדול על הוריו ועל יתמותו המוקדמת.

 

*

כשנפטר סבי מעולמנו הייתי בתחילת שנתי השניה באוניברסיטה העברית. בסמינר סוציולוגי שעסק בזיכרון קהילתי עמדתי להתחיל לכתוב עבודת מחקר, יחד עם שותפה, על האופן בו זוכרת קהילת יהודי אתיופיה, אשר חיה בארץ, את מות בניה בסודאן בשנות השמונים, בדרך הארוכה והקשה לישראל. כאשר חזרתי מן השבעה לירושלים, ישבתי בשיעור וניסיתי לרשום במחברתי ראשי פרקים לעבודתנו המשותפת; בראשי התערבבו הדברים: העצב הפרטי שלי, הדיון הכיתתי שהשתמש במושגים של זיכרון (קולקטיבי לעומת אישי) בדרך של ריחוק ועיסוק תיאורטי, והאפשרויות העומדות לפנינו לבחון את אופני האבל והזיכרון בקהילה האתיופית.

פתאום הבנתי: עם כל הרצון העז שיש בי ללמוד אודות דברים אשר שונים ממני ורחוקים ממני, ברגע ההוא של חיי היה דבר מאוד חשוב ודחוף בחיי, אשר הרגשתי כי אני חייב לעסוק בו ולהכיר אותו. אולי נזכרתי במה שהבנתי זמן קצר אחרי לכתו של סבי, כי אני אדם מאבד ושוכח אשר ימשיך לאבד ולשכוח, ואשר מנסה בכל כוחו לא לשכוח אדם אחד שאבד. מנסה, אולי, לא לשמוט את זיכרונו, כדי שאוכל להמשיך לחיות אותו ואולי אף להעבירו לאחרים. החלטתי לעשות עבודה אשר אוכל להקדיש לזכרו של סבא, ואשר תיגע במשהו מתוך זיכרונו.

יכולתי, כמובן, לגשת אל זיכרונו שלא דרך המחקר האקדמי, המזמן אל תוכו דרך כלל ריחוק רגשי והפרדה בין ידע אישי לידע מדעי. יכולתי לסדר את התמונות הישנות באלבום וללכת אל כל המסעדות אותן אהב; יכולתי ללמוד שמות לפרחים, ולנסות לעשות סידורי פרחים יפים כפי שהוא היה עושה; יכולתי לצייר בצבעים רבים, כפי שהוא צייר בשנותיו האחרונות; יכולתי להאזין לאופרות איטלקיות, כפי שהוא אהב; יכולתי ללמוד גרמנית ולנסוע לבקר בברלין, עיר ילדותו, בה חי עדיין בן-דודו יצחק בהר (אבל הוא עצמו קבע כי אין לנסוע לשם). בחרתי להתקרב אליו דרך הספניולית, בין השאר כיוון שהייתי באמצע לימודי הספרדית שלי, והרגשתי מלכתחילה שאני קרוב אל שפתו; כמו כן, לאחר שהוא נפטר, הבנתי כמה מעט אני יודע על קהילת ילדותו, ועל התרבות הספניולית, וביקשתי לדעת עליה עוד.

וכך התחילה לה שנה של מרדף אחר התרבות הספניולית: הלכנו, אני ויעל, שותפתי למחקר, להופעות מוזיקליות רבות, לבתי-כנסת בתקופת הסליחות, לפעילויות של הרשות הלאומית לשימור מורשת הלאדינו וביניהן סדר ט"ו בשבט, ליום זיכרון לנספים בשואה שערך ארגון יוצאי יוון. במקומות הללו מצאנו לנו מרואיינים לעבודתנו. והעבודה שראשיתה היתה בעצב מותו של אדם, נמשכה בחודשים ארוכים של שוטטות ברחבי הארץ, בין דוברי ספניולית, ילדיהם ונכדיהם. שנה אספנו, אני ושותפתי, ראיונות עם אנשים שונים, וצירפנו אותם זה לזה, והפכנו סיפורים מפוזרים ורחוקים לחלק ממארג אחד. מתוך הראיונות עלו הדרכים בהן המרואיינים מבינים את זהותם, ואת מקומן של התרבות הספרדית והשפה הספניולית בתוכה. האנשים ביטאו עמדות נבדלות, וסיפרו סיפורי חיים מגוונים, ובין כל אלה אפשר היה למצוא גם קווי דמיון וגם מעגלים של שוני, ואנחנו, בדרך בה בנינו את העבודה, השתדלנו לשמור הן על המשותף והן על המפריד ביניהם.

בתהליך הכנת העבודה נקרעתי בין הצורך להביא את סבי כעד בין העדים השונים לסיפור חייה של הספניולית ותרבותה, ובין הניסיון ללמוד מתוך הסיפורים השונים אותם פגשנו על חייו ותרבותו של סבי דברים שלא שמעתי ממנו. לא מצאתי בין המרואיינים אדם שיהיה דומה לסבי בפרטיו הביוגרפיים: יליד גרמניה, בן להורים מתורכיה, פליט בדנמרק, חקלאי וגנן שעבר בארץ בין מולדת, סַרַפַנְד, נתניה, תל-אביב וכפר-סבא. לא מצאתי אדם שיהיה שווה לסבי בתווי פניו. לא מצאתי אדם שיהיה בעל אותו שם, עם אותן העדפות ואותן משוגות. לא מצאתי את אותו אדם שאשב לפניו ואלמד מפיו את שפת אמו של סבי כפי שסבי היה מלמד אותה. זה היה בלתי אפשרי, ואם הייתי מוצא אדם כזה וודאי לי שהייתי מתאכזב מרה, כי ידוע לפני שסבי היה יחיד ומיוחד בעולם, ואין שני לו.

באחרית-הדבר לעבודה תיארנו את המעשה שלנו כניסיון להשיב את הזיכרון, אשר הושתק, הורחק והודחק לאורך שנות דור, לבעליו; ידענו כי עבודתנו מצומצמת בהיקפה, וחסרת השפעה במישור החברתי, אבל הרגשנו שהיא פועלת במישור האישי של המרואיינים במעגלים של תיקון אשר כיוונם הפוך בדיוק למעגלי ההדחקה והחנק. אם בעבר הזיכרון הודחק קודם כל על-ידי החברה, אחר-כך על-ידי הצאצאים הביולוגיים, ולבסוף גם על-ידי הזוכרים עצמם, אשר שוכנעו להמעיט בחשיבותו ואף להתבייש בו, הנה עתה ניגשנו קודם כל אל אותם "זוכרים", והיינו להם אוזן קשבת המעודדת את סיפור הסיפור ואת זכירת הזיכרון והעברתו. רק אחר-כך פנינו אל בני המשפחה, שפעמים רבות גילינו כי בזמן שחלף מאז ראיינו עם אביהם או סבתם פנו אל הזיכרון מחדש בדרכים שונות; ולבסוף פנינו אנחנו עם העבודה אל החברה (במובן מאוד מצומצם, כמובן, בתוך מעגל אקדמי דל השפעה).

במעגל אחר, אישי יותר, שהיווה את הכוח המניע לעבודה, היה זה ניסיוני שלי להשיב לעצמי את זיכרון סבי שנגזל ממני. בסופו של דבר ניסיון כזה "להשיב לחיים" זיכרון מת נידון כמובן לכישלון. אבל בהליכה החוצה שכלולה היתה בתוך הניסיון גיליתי דבר מה חדש, שלא ידעתי אותו כשיצאנו לדרך: למדתי על הזיכרון, מתוך המפגש עם בעליו, שהוא מעולם לא נעלם. גם אם שנים הספניולית היתה שפה אסורה לדיבור ברחוב או בבית, וגם אם הילדים, כשהיו בגיל בית-הספר, סירבו להקשיב ולהכיר את השפה, בסופו של דבר פגשנו זיכרון שהיה חי ומפעפע עדיין, גם אם עצוב. ופעמים רבות נמצא לו המשך, בדרכים שונות, אצל הילדים. גם אם השפה גוססת בהווה, אותו זיכרון שלה כחלק ממשי מחיים מלאים בעבר מסרב למות.

ככל שהתקרבנו אל סופה של העבודה  מצאנו עוד דבר מה אחר, שהפתיע אותנו לא פחות: קהילה. הקהילה שחשבתי כי היא נעלמה, וכי סבי היה לה נצר אחרון, התגלתה כרחבה יותר, גם אם בזמן של התפוררות והתמוטטות. הבטנו לאחור בקנאה גלויה, משתוקקים לא פעם להחליף עם אחד ממרואייננו את יכולתנו ללהטט בין אין-ספור קהילות מדומיינות, וירטואליות, בעבור קהילה אחת של ממש.

 

*

אנחנו גדלנו בעולם אנשים יחידים.

שנינו, ילידי הארץ, את עיקר ילדותנו ונעורינו עשינו ברעננה, במקום פרוץ לכל שורשים: היו בית-הספר היסודי והחטיבה, שם התחלקה הכיתה קבוצות קבוצות, היתה תנועת נוער, בה הייתי חבר שנה אחת, היו כך וכך חוגים, היה בית הכנסת היֵיקִי בו עשיתי את בר-המצווה ושאבי הלך אליו בשנה שאחרי מות הוריו, היה התיכון שהלכתי אליו, שהתרחק מן הבית והרגיל אותי לנסיעות האוטובוסים, ואחריו בא הצבא.

ובילדותי לא הייתי מוטרד מהיעדר הקהילה. אולי אפילו לא ידעתי כי קיימות קהילות בעולם, כי אני גדלתי ללא קהילה. אולי חשבתי כי כך טבעי לחיות. כאדם קורא וכותב גיליתי את הלבד מגיל מוקדם, אבל אני חושב שגם למדנו, אני ובני הדור שלי, כי אנחנו חיים ומצליחים (ונכשלים) אנשים יחידים. למדתי בשלב מסויים, מאי-שם בתיכון ועד מעט אחרי הצבא, לזהות את "הדור שלי" בהופעות הרוק הגדולות. אבל הדור הזה, שלמדתי להרגיש בתוכו בנוח, וגם לחוש מעין שייכות, היה קהילה וירטואלית מאוד, חסרה את המפגש הקרוב, האמיתי, היומיומי, מעבר לגודש הקהל בערד, בהופעות של כוורת ואהוד בנאי, ובמסלול הקבוע של המסע בהודו.

רק בדיעבד יכולתי לקשור בין ההבנה הזאת, שגדלנו ללא קהילות, לבין הבנה אחרת שחלחלה אל תוכי בערך באמצע הצבא: העובדה שגדלתי, וגדלנו, בוואקום תרבותי. כצאצאים למהגרים בני מהגרים, אשר הוריהם למדו לשתוק את עברם, אנחנו התבקשנו להיות דור ראשון לתיקון, להניח את רוחות הרפאים של דור המדבר מאחורינו ולהיות ישראלים אמיתיים, כמו שהורינו רצו להיות והשתדלו שנהיה. אבל הישראליות הזאת, החדשה, היתה מקום של מחיקות והסתרות: היא ביקשה להעלים את המזרח, או לפחות להשאירו בתחום הפולקלור, האמונות התפלות והמטבח, ולהצביע צפונה ומערבה על אירופה, כאשר היא למעשה נשאבת אל הדורסנות האמריקאית; היא ביקשה לבטל את קיומן של הגלויות בעבר היהודי, ועל-כן דילגה על עיקר ההיסטוריה היהודית, היצירה היהודית והשפות היהודיות, ונשארה עם התנ"ך לבדו, עם עברית חדשה (החסרה את העברית של לשון החכמים לרבדיה השונים) ועם אובססיה ארכיאולוגית; היא ביקשה להתרחק מן הדת, ועל כן גם את התנ"ך היא ביקשה לרוקן מאלוהים, וניסתה לצמצמו להיות עדות היסטורית לריבונות יהודית בארץ ישראל ולגבולותיה, שטר קניין משפטי על טרשים ורגבי עפר ולא דלת רחבה להיכנס בה אל אוצרות רוח ותרבות; ואנחנו התבקשנו לבוא לתוכה יחידים, ללא מסורות בתי אבותינו ואמותינו, כולנו צאצאי הישראלי החדש שנולד מן הים (אבל לא הים-התיכון).

ואני, כרבים בבני דורי, נולדתי כבן דור ראשון בארץ, בן לדור הורים אשר נעקרו מארצות הולדתם השונות כשהיו ילדים רכים בני ארבע או חמש, ונשתלו מחדש בארץ הזו בשנות החמישים, מבולבלי שורשים. הורַי, פליטים בני פליטים, היטיבו לדבר עברית מהוריהם, וקיוו להשתלב בישראל החדשה, אותה זיהו כארצם יותר מאשר כל ארץ אחרת. וכמעט הצליחו לשכוח כי לא נולדו בה. ועדיין הלכה בהם הרבה זהירות מהגרים בתרבות ארצם החדשה, ונשמר המרחק בין הבית לרחוב, וביניהם לבין מהגרים אחרים, כאילו עדיף היה שלא תהיה להם קהילה, כך יוכלו ביתר קלות להתקבל איש איש לבדו אל הקהילה הרחבה מכל, המדומיינת, של הישראלים האמיתיים (שאין יודע אם התקיימו אי פעם במציאות).

בזכות הצלחת הורי להשתלב כלכלית בארץ הם עברו מנתניה לרעננה כשעוד הייתי ילד קטן, וקיוו לגדל אותי בעירו הנקיה והנוחה של המעמד הבינוני השבע, הרחק מהמולת המהגרים ובעיותיהם, שהם הכירו בילדותם. ויכולתי להיות דור ראשון במשפחתי לפתרון הפליטות וההגירה, ראשון מזה דורות להיוולד ולמות באותה ארץ, ראשון להשתייך.

 

*

אנחנו, המזרחיים ה"אַסְלִיִים", אבל בעיקר ה"לא-אַסְלִיִים", מזרחיים למחצה או בחלוקות של רבעים, אשר גדלו בישראל הראשונה, בערים המבוססת, ה"בעיה" שלנו עמדה בפני פתרון. נכון מכך: אנחנו נועדנו להיות הפתרון עצמו. נועדנו לשמש כהוכחה הניצחת לכך שאין ומעולם לא היתה בעיה, ההוכחה לכך שאף פעם לא היו דיכוי, אפליה או גזענות שיטתיים בארץ הזאת, ושהשד העדתי הוא יציר דמיונם של אנשים הוזים, ולא דבר מה חי ובועט ועכשווי. אנחנו קיבלנו את כרטיס הכניסה הנחשק לחברה, לישראליות, כי אנחנו למדנו את הקודים הנכונים, ויכולנו לדבר בשם החברה הישראלית בגוף ראשון רבים: אימצנו את תרבות המערב, שהיתה אשכנזית בצבעה יותר מאשר בהיסטוריה שלה, כי זאת היתה תרבות הרחוב, בית-הספר והטלויזיה, וגם הבית עודד לכיוונה; דיברנו את שפת ההיי-טק, שראתה את המציאות דרך התקדמות טכנולוגית ותקשרה עם לוס-אנג'לס, אמסטרדם וטוקיו לפני שפנתה לראות את הפריפריה הישראלית; ודיברנו את שפת היחיד, הדואג לקידומו בחוזים אישיים, בלי להביט אחור כדי לראות אם הקהילה עדיין קיימת מאחוריו, כי מבחינתנו היא מעולם לא עמדה שם, למדנו לחשוב כיחידים.

וכך יכולנו להיות דגם של הצלחה מזרחית, הדוגמא לכך שמי שבאמת מוצלח מצליח (כל עוד הוא לומד למתן, כפי שלמדנו מן החברה, את ההתבכיינות המזרחית ה"טיפוסית" שלו ואת הנטיה ה"מוּלדת" לנוסטלגיה). רק היינו צריכים להמשיך לחשוב על העתיד, בלי עבר, להמשיך לחשוב על עצמנו, בלי קהילה, להמשיך לחשוב בשפת הרוב, בלי לזכור אפילו שגם לנו היתה פעם שפה. התבקשנו רק לאטום את אוזננו לגזענות שהיינו שומעים מדי פעם, על הערבים, על המזרחיים בעיירות הפיתוח, על ארצות מוצאנו ועדותינו, על המזרח באופן כללי. והרי אין חלקנו עמם, אנחנו היינו שונים (תמיד נמצא גם מי ש"יחמיא" לנו באומרו, למשל: אתם העיראקים שונים לגמרי מהמרוקאים האלו, אתם כמעט אשכנזים). הקואליציה שלנו היתה עם המרכז המבוסס, והאשכנזי, של ישראל, וזאת היתה אמורה להיות הקואליציה הרווחית ביותר. וכי איזו שותפות יכלו להציע לנו אותם מזרחיים הסובלים מדיכוי כלכלי? אילו אפשרויות להתקדם ולהתפתח יכלה להציע לנו קהילת האם הכושלת שלנו, אשר התרסקו בה האמצעים ליצור אליטה? איזה מזור יכלה להציע לנו תרבות אבותינו שלמדנו להזדהות עם המבט הזר הרואה בה נלעגות ונחיתות? ומה יכלו להציע לנו הערבים שאמורים היו להיות אוייבנו בהווה כישראלים, ושנדמה היה כי גם הם מחקו את ההיסטוריה המשותפת להם ולנו?

ויותר מכל אלו, היו עלינו מבטי המשפחה, מן החיים ומן המתים, אשר דרשו מאיתנו כי הקורבן אשר הם נטלו עליהם, והחורבן של חייהם, לא יהיו לשווא. אסור היה לנו לבזבז את סיכויי ההצלחה החד-פעמיים שניתנו לנו.

 

*

משם איש איש הלך בדרכו השונה. לא אדבר בשם רבים ולא אשפוט יחידים. רק אבהיר, אף אם אין הדבר זקוק להבהרה, את הקשר בין החלקים השונים במסה זו: סיפור מותו של סבי, והתהליך שעברתי בין השאר בעקבותיו, הוא חלק מן ההתפכחות שלי (למיטב ידיעתי), מן השקר של מקומי בחברה הישראלית. לא היה זה האירוע היחידי בתהליך ההתפכחות, אך דומני שהיה זה האירוע המשמעותי ביותר (וַדַאִי לי כי סיפורים נכתבים מסופם, ואם הייתי כותב דברים אלו לפני שנים אחדות היו הם נכתבים אחרת). ההתפכחות הזאת היא מקום אמביוולנטי, בגלל שהיא נעשית בתוך הישראליות (והרי אין לי שפה אחרת, אין לי מקום אחר, אין לי חיים אחרים, ולולי קמה מדינת ישראל לא היו מהגרים אליה הורי ואני לא הייתי נולד) וכנגדה; היא נעשית מתוך הכרת תודה לדורות שקדמו לי במשפחתי וניסיון להיכרות מחודשת שלי עמם, אך יש בה גם כפיות תודה כלפי חלק מן הדורות הללו אשר ירקו דם כדי שאשב לי עכשיו בניחותא מול המחשב ואכתוב.

הפתרון שלי, בינתיים, לגילוי השקר של מקומי בחברה הישראלית היה מעשה של הקצנה, אשר איני יודע אם יכולים להיות לו שותפים רבים, ואם הוא יוכל להיות בסיס למעשה בניה (מחדש) של קהילה. כאשר נחשף לעיניי אותו ניסיון מתעתע בו הייתי אמור להיות חלק מן ההסתרה של הבעיה, מבחינה חברתית-פוליטית, כאשר הבנתי את ניסיון ההרחקה והפיצול שעשתה החברה ביני ובין ההיסטוריה שלי, וביני ובין התרבות הערבית והמזרחית (זאת הבנה קשה לאדם כותב כי הטקסט העיקרי מאז התנ"ך השייך למורשת אבותיו אותו הוא הכיר ולמד היה "תרנגול כפרות"), לא רק שביקשתי לשוב ולהיות חלק מן הבעיה עצמה, אלא גם ביקשתי להיות חלק ממהלך של פרובלמטיזציה של הבעיה.

ומהלכים של פרובלמטיזציה נוטים להיות אלטיסטיים, שקועים בתוך המילים הלא כל-כך מחייבות של מגדל השן האקדמי, ולא בתוך העולם האמיתי. ומי יסכים להיות שותף לכך? מי שתמיד היה שרוי בתוך הבעיה מבקש להיחלץ ממנה, ולא לתת לי יד בהחרפה שלה, ומי שכבר ניתנה לו ההזדמנות לא להיות חלק מן הבעיה, ישאר מחוץ לה ולא ישוב אליה. ואני, לכאורה, מסכן פחות מכולם את עמדתי החברתית-חומרית במהלך הזה של בניית פנטזיה עמומה על קהילה שכלל איני מכיר, אולי אף אוכל לקטוף מתוכו כמה רווחים בהקשרים אקדמיים רדיקליים. והרי מה יש לי להציע למזרחי מירוחם ולפלסטיני מאום אל-פאחם (הנה אני שולף אותם כאן כתמונות דימוי, חסרות פרטים אך לכאורה מובנות, כמייצגות מגזרים רחבים), אשר עול כבד מונח על צווארם, כדי שיסכימו שניהם לשותפות איתי ולא יחתרו לשותפות, כפי שהיתה לי, עם המרכז הישראלי?

אני זקוק להם כדי להתחיל ללמוד מעט ממה שהושכח ממני, וכדי להצדיק את הרדיקליות של הבעיה. אבל מה שאני יכול להביא עמי לשותפות, היתרון שלי, דומני, הוא אירוני, כי הוא מידת ההיכרות שלי, האינטימית, עם הישראליות האשכנזית ועם הקוד של הישראליות הזאת, המאפשר את פיצוחו. מה שאיני מביא עמי, הוא אותו הקו אשר יצליח לחבר בין המקומות השונים בהם אנחנו נמצאים, של מרבית המזרחיים הנתונים לדיכוי הכלכלי, של הפלסטינים הנתונים לדיכוי לאומי, ושלי ושל דומַי אשר גילינו את המקום של הדיכוי התרבותי בו התקיימנו רוב חיינו במרכז החמים של הישראליות. העניין אינו רק מזרחי או פלסטיני כמובן, אבל בהקשר המזרחי בולט החיבור הקיצוני שנעשה בין הדיכוי התרבותי לדיכוי הכלכלי, ושילובם יחדיו בפוליטיקת הסכסוך הלאומי הישראלי-ערבי. השילוב הזה הוא שהנציח את ה"בעיה", אבל הוא גם זה המאפשר למזרחיים כיום, אם לשגות רגע בחלומות באספמיה, את ההזדמנות להיות פותרי הסבך בפוליטיקה הישראלית ובמשחק הזהויות שלה.

אבל זאת כאמור רק פנטזיה, המהדהדת את חלומו הנכזב של אחד מגיבורי "המעברה" של שמעון בלס, כי היהודים-הערבים שהיגרו זה עתה לישראל מעיראק יהיו אלו שיצליחו לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי בשל היכרותם עם שני הצדדים; עכשיו, לאחר יותר מחמישים שנים של ישיבה בארץ, אנחנו לא רק יהודים-ערבים אלא גם מעין מזרחים-אשכנזים, ומסוגלים בשל כך, לכאורה, להשכין שלום בין אלו לאלו.

 

*

בסוף הראיונות עם דוברי הספניולית ובשעת כתיבת העבודה שהתבססה עליהם, עלתה בי תחושה כמעט מיסטית באשר ליחס בין הקהילה הספרדית והשפה הספניולית, כי לא היתה זאת הקהילה אשר דיברה את השפה, אלא השפה דיברה את הקהילה. אחרי שכתבתי אמירה זאת באחרית-דבר מיהרתי ככותב אקדמי להסתייג מדברַי ולצמצם אותם, והבהרתי כי ראייה מיתולוגית שכזאת מסוכנת למחקר. ועדיין, התעקשתי וכתבתי כי שכשדיברנו עם דוברי ספניולית אשר חדלו במידה רבה לדבר בה, וכשדיברנו עם ילדיהם שמעולם לא התחילו לדבר בה, חשתי שעדיין השפה מדברת אותם, ומוציאה מגרונם עברית "אחרת". האם גם אני צאצא לעברית "אחרת" של סבי ויתר סבי וסבותיי?

בשנים האחרונות מורגשת בארץ התעוררות מסויימת של תרבות הלאדינו, והיא תוארה על-ידי אחת מן העומדות במרכזה כ"לַה בִ'יזִיטָה דוּרָה דֶי לַה סַאלוּ", הביקור הקשה של הבריאות. האדם השוכב כבר על ערש דווי, שרוי בסבל רב ומצפה את מותו, מופתע כאשר לפתע נִטל ממנו כובד הסבל, ולרגע כתפיו קלות והוא וקרוביו מקווים כי הוא אולי ניצל מן הגורל שנקבע לו; אבל זה הוא הביקור האחרון של הבריאות לפני המוות, ביקור קשה אשר אינו רומז לרגע על בואה של החלמה, אלא דווקא על התרופפות התנגדותו של הגוף לַקץ. כך על פי משל זה הספניולית נמצאת ברגעי הפרפור האחרונים שלה, כאשר הכוחות ששבו אל גופה לזמן קצר אסור שיטעו אותנו לשגות באשליות כאילו באה ההחלמה.

ואכן התרבות הספניולית לא תזכה, קרוב לוודאי, לתחייה בצורתה הקודמת, כעולם סמלים וערכים שלם של קהילה אורגנית, והשפה הספניולית לא תשוב לעולם להיות, כנראה, שפה חיה המשמשת בכל רובדי החיים, מן הקניות בשוק ועד לכתיבה דתית, עיתונאית וספרותית. המקום הזה אבד לנו אולי כבר בימי הגירת הורי סבי. ואני, צאצא חלקי לתרבות זאת, ניגשתי אליה דרך משקפיים חדשות, של מחקר אקדמי, וכמוני רבים מן המחפשים בתוכה בזמנים אלו עושים זאת תוך שינויים גדולים בה ומעשים של ערבוב, מבלי לשמור עליה "טהורה" ו"אותנטית"; למזלנו עמדה תרבות זאת בצמתים בין-תרבותיים רבים ומשתנים לאורך כל ההיסטוריה שלה, ולא נודעה בקפדנותם של שומרי גבוליה על ניקיונה ממעשי שעטנז שונים ומשונים. השבר של התרבות היהודית-ספרדית המאה העשרים אינו במגע תרבותי חדש ודורסני, דוגמת פגיעת גלי האמריקניזציה במרבית תרבויות העולם כיום, אלא בשבר ובפירוק של המבנה הקהילתי (בעקבות מהפכת התורכים הצעירים, השואה והקמת מדינת ישראל), אשר התפורר למסגרות חברתיות מצומצמות ורופפות, בתוכן קשה לקיים זיכרון קולקטיבי, וכמעט בלתי אפשרי להעביר זיכרון קולקטיבי לדור הבא.

כאשר אני עומד מול תחושת החוסר הזאת, המתבטאת הן במות האדם היחיד והן בהתפוררות הקהילה, אשר שניהם מבטאים את התרופפות הקשר הבין-דורי במציאות בה אני חי, אני נתקף פחד עצום. אין להילחם בעובדה כי בני-אדם מתים, מפורש לפנינו מימות קדם כי חיינו ומותנו בעולם זה נתונים ביד כוח עצום מאיתנו; אך יש להילחם בעובדה כי בני-אדם רוצחים. באופן דומה, אין להילחם בעובדה כי בני-אדם שוכחים; יש להילחם עד חורמה בעובדה כי בני-אדם משכיחים ומוחקים. כאבו הפילוסופי העמוק של קהלת-הזקן על הבלות המציאות האנושית בה אין זיכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון, מתעצם מול מצב בו אחרונים כאלו ואחרים מוחקים זכר ראשונים כאלו ואחרים. ומול מצב זה מתגבשת מעין שאיפה "להחזיר עטרה ליושנה"; ניסיון כזה אף פעם אינו יכול להתבצע כפשוטו, כשיבה אל דרך אבות קדומה ללא שינויים בתוכה, כישן ללא חדש, אבל עצם הבקשה לחזרה שכזאת יש לה כוח סימבולי רב המסוגל לעצב קהילה ולהצמיח לה זיכרון קולקטיבי מחדש (ודי לנו אם נזכיר את התנועה הציונית אשר יצרה זיכרון קולקטיבי-לאומי חדש לרבים מיהודי העולם).

זיכרון חדש לא יכול להיות אף פעם שיבה אל זיכרון ישן, במיוחד לא כאשר מדובר בַזיכרון הישן של אדם אחר; אבל הוא יכול להוביל לאימוץ של מאפיינים השייכים, מנקודת-הראות שלנו, לזיכרון הישן, או לתרבות ולקהילה כפי שהם היו בזמן קיומם ה"טבעי" ובפריחתם, ושילובם בתוך חייו של היחיד או הקבוצה יכול להיות בעל ערך עצום בתחושת הזהות. תהליך כזה יכול ליצור ברובד הקולקטיבי תחושה עמוקה של הזדהות קהילתית מתוך התעוררות מחודשת של "מודעות השייכות" (מושג אותו פיתחה פרופ' פנינה מורג-טלמון בחוקרה את הקהילה הספרדית בארץ); וכן באפשרותו, ברובד האינדיבידואלי הנפוץ יותר בימינו, להעצים את הזהות האישית מתוך בניית מודעות של "אתניות אישית" (מושג אותו פיתחה ד"ר מיכל הלד במחקרה על השפה הספניולית בדורות האחרונים).

 

*

הרבה שפות אילמות בי ואני חרש הרבה.

שנים רבות השפה הגרמנית הזכירה לי בית ומוות; השפה הערבית השתייכה לחודשי חייה האחרונים של סבתי עליזה, שחזרה בסוף ימיה לדבר רק ערבית, וחדלה מן העברית; העברית, מאז אמצע שירותי הצבאי, סימנה את הוואקום התרבותי בו גדלתי; ואילו הספניולית היתה שפה שלא היו לי בה זיכרונות, שייכות או סימנים.

ועתה, אחרי ששנים רבות שתקו בי השפות ההן, הן מתחילות לנסות להשמיע קול, ראשית מילים בודדות, רק הברות מעטות, הבעות פנים. ואת רובן אין לי ממי ללמוד במקומות הפנימיים, בתוך המשפחה, ואני נִצרך לצאת החוצה ולחפש. התחלתי לאמץ אוזניי ולבי ולהכיר אותם מקומות של העברית שלא היו מוכרים לי, ברווח הזמן העלום שבין התנ"ך לבין אליעזר בן-יהודה; התחלתי ללמוד את הערבית הספרותית (ואחר-כך אלמד את המדוברת הפלסטינית או העיראקית?), וכבר כמה שנים אני מתקרב אל התרבות הערבית דרך מסננת התרגומים; אני מקווה בעתיד ללמוד את השפה הספניולית על בוריה; והגרמנית, המוכרת לי גם כן בחלקה דרך אומנות התרגום, ואשר נשאבתי שנים אל שוליה הבודדים והעצובים, בעיקר דרך כתיבתו וסיפור חייו של פרנץ קפקא, היא עדיין סיפור לא פתור ביחסי אליה, ואיני יכול לראות עצמי ניגש אל אותו דיבור ממית, כדבריו של פאול צֵלַאן, ללומדו.

ההליכה אל השפות הללו, דרך הרשתות החברתיות הרחבות מן המשפחה, אשר חלקן שרד את שינויי הזמן, דרך הדיאלוג עם אנשים מסויימים ודרך עולם הספרים, ההליכה הזאת נובעת מתוך חרדה מהיעלמותן של דרכי חיים ואופני מחשבה, ומתוך חרדה מהיעלמותם של אוצרות רוח אדירים הטמונים בהן. מרבית הקהילות היהודיות הוותיקות בעולם עברו תהליך של שבר לאורך המאה העשרים, אם בחורבן פיזי בשואה, ואם בשינויים הפוליטיים האדירים במקומות שונים, ביניהם הציונות, וגלי ההגירה הגדולים שקדמו לה ושבאו בעקבותיה. מצמרר לחשוב כי בעוד שנים מעטות יהפכו יצירות רוח אדירות שנכתבו במאות השנים האחרונות בשפות יהודיות שונות סתומות לקוראים (מי יעיין לעתיד לבוא בפרשות "מעם לועז" הכתובות ספניולית בכתב רש"י?); כואב גם הניתוק של קהילות יהודיות מן העולמות התרבותיים המפוארים בהם הן היו שלובות, להם הן תרמו ומהם הן נתרמו.

העובדה שחלק מן היצירות הללו ימשיכו להילמד באקדמיה יש בה נחמה חלקית בלבד; העיסוק החיצוני הופך את העבר למוזיאוני, בניגוד לקהילה המעניקה משמעות עכשווית ליצירותיה בעבר. הכרחי העיסוק הפנימי, המשמר קהילה ובונה קהילה, כחלק ממוכנות של העברית, אולי מוכנות מאוחרת מדי, אחרי ניצחונה, להיפתח אל שפות הגלויות, שהן שפות מרבית הקיום היהודי, ועמן להיפתח אל כל המקומות האחרים, ולאמץ את כוחנו בניסיון לדבר לשונות שונות, ודרכן לראות את המציאות אחרת. איני מתכוון כאן לאידיאל רב-תרבותיות של סופרמרקט, המתאים לחברות שבעות, בו כל תלמיד יוכל לטעום, לבחירתו, קצת הווי מאלז'יר, קצת אקזוטיקה מפולניה, קצת פריטי לבוש מקוּצִ'ין וקצת מאכלים מאתיופיה כתבלינים להוסיף בתוך חייו ההיי-טקיים או הניו-איג'יים; תרבות אשר דוכאה והפכה שם נרדף לפרימיטיביוּת, כפי שקרה לתרבות הערבית (ולמרבית התרבויות הלא אירופאיות בישראל), אינה יכולה להסתפק כמקום היחיד שלה בסינתיזה, בה המזרח הוא צבע אקזוטי בתוך מוזיקת פופ מערבית, ומוכרחה מקום עצמאי, אף בדלני (אנחנו ממילא נביא את המערב בתוכנו, אחרי שהפנמנו אותו, לכל מקום אליו נלך). אבל, דרך נקודת החוסר שלנו, אנחנו יכולים להאיר גם על נקודות החוסר האחרות בישראליות, ולהצביע, למשל, על מקומה הדחוק של היידיש ואובדן רב מן התרבות שנוצרה בה.

 

*

הרבה שפות אילמות בי עדיין, אבל העברית שלי דוברת, שוטפת, פותחת לפני עולמות שלא הכרתי מלידתי. והעברית היא שפתי מראשית המילים בחיי, אהובת שפתיי הראשונה שלא אדע אחריה אף שפה אחרת כמוה. והיא המחברת בין עברי לעתידי. ויודע אני כי אף אם אלמד עתה ערבית בגדאדית, או ספניולית איסטמבולית, או גרמנית סַכְּסוֹנִית, לפני מותי אחזור לדבר רק עברית, ללא כל השפות האחרות. החיים שלי התחילו ויגמרו בעברית.

בצעירותי שימשה העברית את הפניה מערבה. כרוב המזרחיים בני דורי אשר החשיבו עצמם משכילים וקוראים, קראתי והכרתי הרבה יותר יוצרים ויצירות אשכנזיים ממזרחיים, ופיתחתי טעם, דרך התרגום לעברית, לספרות רוסית וספרות מרכז-אירופאית. אותה הבנה של "וואקום תרבותי" בגיל עשרים הולידה פניה חלקית והדרגתית לספרות מזרחית בארץ, אך לא הולידה פניה דומה בתוך העולם המתורגם מן הספרות האירופאית והאמריקאית. אולי קראתי מעט הודים ופקיסטנים, וגם יפני אחד, כותבי אנגלית. רק בראשית לימודי באוניברסיטה העברית, מוקסם ממישל פוקו ומאדוארד סעיד, ומזועזע מאופן הלימוד המזרחני-אקדמי של התרבות הערבית דרך דוחות מודיעין על אל-קאעידה, הכרזתי לעצמי באחת ממחברותיי, ולפני חברים, כי אני עומד לפתח בורות מרצון כלפי אירופה. כמובן שלא יכולתי לעמוד בכך נוכח חובות הקריאה בתואר הראשון בפילוסופיה, אבל התחלתי הולך למדפי הספרות הערבית בספריית האוניברסיטה, בוחר לי ספרים מלובשים עברית, מן הישן, אותן עלילות של אלף לילה ולילה, ועד השירה החדשה, שם גיליתי כי נִיזַאר קַבַּאנִי, כמונו, נושא את גלותו עמו במזוודות ונע ונד עמה, מלמד כי "רק המטורפים והמשוררים מיטיבים לבטא את גלויותיהם".

ועדיין, עבר זמן עד שקישרתי בין תרבותם של יהודי עיראק לתרבות הערבית, זמן ארוך הרבה יותר מזה שנדרש לי לקשור בין התרבות הספניולית לספרד. התחלתי להתעניין בכתיבה של יהודים בערבית, כסמיר נקאש, יצחק בר-משה, אנוואר שאול, שלום דרוויש, וכן של סמי מיכאל ושמעון בלס בראשית דרכם, ולקרוא את המעט שתורגם. אבל בתחילה אותו צירוף צורם, המקומם את השכל הישר, "אני יהודי-ערבי", שדומה היה עלי שנולד לראשונה כשורה בשיר של סמי שלום-שטרית, נשמע לי כהתרסה גרידא, שאין עמה אמת. והייתי משתמש בה טיפין טיפין, מתריס אף אני. ומול צעקת "אָנָא מֶן אֶלְמַגְרַבּ אָנָא מֶן אֶלְמַגְרַבּ" של ארז ביטון ניסיתי להעמיד "אנא מן בגדאד אנא מן בגדאד" משלי, נוגע בטעם העַרַאק ובריח הזעפרן דרך שיריו.

דומני כי נקודת ההתחלה של מסה זאת, בסיפור דרכי אל התרבות הספניולית דרך זיכרון חייו של סבי, אף-על-פי שהיה בה כאב רב מרב, היתה בעלת פוטנציאל לויתור לפני הישראליות, מתוך הכרה כי החיים במהותם הם טראגיים (כפי שאמר לי סבי פעם אחת); אולי כזה היה גם ייאושו של קהלת-הזקן, ומשכתי את כאבו הפילוסופי, היודע את חוסר האפשרות לשמר את זיכרון האדם באשר הוא, למקום ספציפי, כאילו משנה איזו תרבות מחקה איזו תרבות, והרי סוף שתיהן להישכח. סבי נתן לבו לארץ הזאת ולא תבע ממנה את עברו המחוק, כי עברו כבר נחרב ביד אחרים.

המשכה של מסה זאת, המקביל לציר הזמן הביוגרפי של חיי, בו חזרתי דרך זיכרונו של סבי אל הסבים והסבתות האחרים שלי, ובין השאר אל הסבא והסבתא העיראקים, הוא בעל פוטנציאל השלמה קטן הרבה יותר עם הישראליות; עברם אכן נחרב, בחלקו הלא קטן, על-ידי הארץ הזאת בגלגולה הציוני-מודרני; הספניולית הושתקה והפכה דחויה ושולית, אבל הערבית נולדה כאן מחדש כשפת אויב ממש. ואני מוצא עצמי פתאום מול סבי, אני הצעיר הבא אחריו שני דורות, שסיפור חיי היה פשוט וקל הרבה יותר מסיפורו, מוכן הרבה פחות להשלים עם הישראליות הזאת ולקבלה, ישראליות שהוא נאבק בדי עמל לרכוש, ואילו אני מחזיק בה כבר בצקלוני ובלבי.

 

*

החיפוש שלי החל בנקודת החוסר האישית, במותו של סבי. והמשיך בגילוי כי רב מה שנגזל, מה שהושתק, מה שהודחק. ובכתיבה שלי בשנים האחרונות, בעיקר בשנתיים האחרונות, המרכז היה אותה זעקת שבר וחַמַס על מעשה הגזל. לא באתי מתוך התרבות ההיא, הנגזלת, וכתבתי את עלבונה בדרכה, אלא באתי מן התרבות הגוזלת, שהפכה תרבותי, וצעקתי את עלבוני שלי, על כי איני בן תרבותי שלי, על כי כל מה שאני יודע עליה הוא שלילתה והיעדרה.

המרכזיות של ההעדר בכתיבה המזרחית, אני יודע זאת היום בדיעבד, אינה מקרית. היא נובעת מכך שגדלנו בתוך הספרות הישראלית-אשכנזית והמערבית מתורגמת; לא צמחנו בהקשר של עיצובים רבים, אלטרנטיביים, של החוויה המזרחית (ובין השאר זעקתה), ואפילו הקהל המדומיין שלנו לרוב יצירותינו, הוא ישראלי "כללי", כלומר אשכנזי. ועל כן הכתיבה שלנו, אם היא מבקשת להיות מזרחית, כלואה מלכתחילה במקום של מחאה או התרסה כלפי אותו אשכנזי שקראנו בעבר (או שאנחנו מדמיינים שקורא בנו עתה). ואף-על-פי שהזעקה יש לה מקום חשוב וכוח גדול, ובעיקר יסוד משחרר וממריד, אין אנו חופשיים להשתחרר ממנה, אף אם אנחנו רוצים בכך; או אומר זאת אחרת: השחרור הלגיטימי היחידי מן הזעקה נמצא, לכאורה, במקום של ההשתכנזות, בו אנחנו מוותרים וכותבים כמו כולם, או בבחירה להישאר "עדתיים" לכתוב פולקלור "עדתי", כלומר מזרחי, למען קוראים אשכנזים או משוכנזים.

כאשר אני חושב כיום איך אני משתחרר ממלכודת הקסמים הזאת, התשובה שלי היא כפולה: מצד אחד עלי להתגבר על המקום של ההעדר ומתוך לימוד אישי, פנימי וחיצוני, להגיע לידיעה חדשה; ומצד שני אני זקוק לקהילה ספרותית אלטרנטיבית, מזרחית, שתאפשר דיון פנימי אשר אינו נמצא כל הזמן ביחס של השוואה עם התרבות האחרת, הישראלית"כללית". אחרת, אם לכתוב זאת באופן בוטה, אני אמשיך לכתוב שוב ושוב את אותו הסיפור ולא אצא מן המעברה לעולם, למרות שנולדתי לאמי יותר מעשרים שנה אחרי שהיא יצאה את שעריה.

קהילה ספרותית תיווצר על-ידי כך שנקרא זה את זה ובמובנים שונים נעלה זה על כתפיי זה; נסכים זה עם זה ונתנגד זה לזה, במגוון קולות וסגנונות, ובהקשר ספרותי עצמאי, כאשר איננו צריכים להתנצל כל הזמן לפני ה"אחר" שלנו, או לתקוף אותו. לשם יצירתה של קהילה ספרותית כזאת יש צורך בעשייה משמעותית במישור העסקי, בבניית הוצאות לאור (כגון בימת קדם לספרות ואנדלוס), בארגון כתבי-עת (כגון הכיוון מזרח), וביזימת תחרויות ופרסים ספרותיים; כן יש צורך בעשייה הלא-עסקית, בכתיבת ההיסטוריה הספרותית המשותפת, במחקר האקדמי ובביקורת הספרותית, בארגון ערבים ספרותיים, אירועי תרבות, הצגות, וביצירת הקשר בין יוצרים שונים ובין יצירות שונות. ליצירתה של רפובליקה ספרותית בעלת-חיים משל עצמה תהיה משמעות כבירה מבחינת צמיחתם של יוצרים חדשים, צעירים, אשר יוכלו להתחנך בתוך ההקשר של היש הקהילתי-ספרותי, בהקשר אלטיסטי-אומנותי.

קהילה ספרותית אלטרנטיבית זאת, מזרחית, לא תיבחן רק ביכולתה לעמוד עצמאית מול הספרות (והביקורת) האשכנזית בארץ; עיקר מבחנה יהיה ביכולתה ליצור דיאלוג עם עברה שלה, הטומן בחובו גם אפשרויות רבות לעתידה. בספרות זאת יש מקום להתקרבות אל האוקיינוס של התרבות הדתית היהודית-מזרחית, וכן יש בה מקום להתקרבות אל האוקיינוס של התרבות הערבית (ואין אני רומז, כמובן, כי הֶקשר העבר החוץ יהודי היחיד של המזרחיים הוא ערבי; יש צורך להכיר את הקהילות המזרחיות השונות דרך העולמות המזרחיים השונים: הספרדי, הבֶּרְבֶּרִי, התורכי, הכורדי, הפרסי, ההודי וכן הלאה).

כך לדוגמא שינוי מספר היוצרים המזרחיים ביחס לאשכנזים בתוכניות הלימודים של בתי-הספר אינו מספיק בפני עצמו, גם אם הוא יקבע שיוויון מספרי מדוייק, כאשר ההקשר הרחב הוא דומיננטיות של התרבות המערבית; זאת היא המכשלה העמוקה העומדת בפני התרבות המזרחית בארץ בדורות האחרונים. במקום בו נותקה התרבות מהקשרה התרבותי ההיסטורי, ולרבים מצאצאיה הביולוגיים לא הוענקו הכלים התרבותיים להבין את משמעותה, נמצא הצורך העמוק בתיקון.

 

*

במסה זו התלקטו הרהורים שונים למקום אחד, ובמידה רבה מוטל על הקורא לחבר ביניהם לכדי רצף אחד, אם בכך יחפוץ. אני משלי מודיע כי אין כאן תיזה מוגמרת. מסה זו היא התבוננת, מתוך פרספקטיבה מזרחית אחת בישראל, על סיפור עצמה, לא למעלה מזה. דומני שבעצם קיבוצן לספר של מצבור פרספקטיבות שונות, שוודאי אינן כל הפרספקטיבות, יש כדי לתת להן עוצמה העולה על סך כל החלקים המרכיבים אותן. במקום האחדה של פרספקטיבות שונות לפרספקטיבה אחת דרוש לנו דיבור ביניהן: עד כמה מה שאני כותב רלבנטי לכותב אחר בקובץ זה? עד כמה מה שכותבת אחרת כתבה רלבנטי לגבי?

אומר זאת אולי במילים ברורות יותר, השואבות מתוך דברי כאן: עד כמה אנחנו קהילה? או אולי, מה נדרש לנו כדי לשוב ולהיות קהילה, או כדי לבנות קהילה חדשה? ומי השותפים שלנו לבניית קהילה? ולמי זה מסוכן?

 

תודות:

לד"ר מיכל הלד, שלימדה אותי ספרות לאדינו באוניברסיטה, וחלקה עמי מעט ממחשבותיה (ושיריה) לגבי התרבות הספרדית, וליעל רות בֵּרְנֵר, שעשתה עמי את עבודת המחקר על דוברי הספניולית ברגישות עמוקה ושותפות עמוקה לא פחות.

 

סיוון-אלול ה'תשס"ה, יולי-ספטמבר 2005, ירושלים.

 

 

קישור למסה באתר "קדמה":

http://www.kedma.co.il/index.php?id=1459&t=pages

 

להפניות מהבלוג של מתי שמואלוף לכל מה שקשור לספר "תהודות זהות", בהוצאת עם-עובד, בו התפרסמה המסה (2007):

http://www.notes.co.il/mati/33412.asp

 

למאמר של מואיז בן-הראש על המסה "חלומות באספניה":

http://www.notes.co.il/almog/50507.asp

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על חֲלוֹמוֹת בְּאֵסְפַּנְיָה

  1. שמואל בכר הגיב:

    אלמוג שלום לך
    רק בתוספת לידעתך אני המשכתי וחקרתי את מוצא שם המשפחה שלנו שעבר מספר גיגולים דומים לשלך וכל המשפחות בהר בכר יצאו מאותה עיר בספרד שניקראת bejar
    שמואל בכר

  2. הילה הגיב:

    אלמוג, התנגשת בי הבוקר עת קראתי את חלומות באספניה. אני כותבת מחקר על השינויים בזהות היהודית ספרדית של ספניולים בעקבות שהותם במעברות. דבריך נגעו במחשבתי, מסקרן אותי המחקר שערכתם על דוברי הספניולית, מסקרנים אותי מאד דבריך הנוגעים בזהות המדומיינת והרקועה שלי. אם תרצה לשמוע ולהשמיע על המחקר, אני אשמח .

  3. נדב ברמן שיפמן הגיב:

    אלמוג היקר. דבריך מעוררים כמובן שאלות קשות על כור ההיתוך. מה היה קורה לו היה מאומץ חזונו של הרצל, ולא של בן גוריון? אם היה כאן בליל של שפות אירופיות (ושמיות), כפי שהוא הציע? אפשר רק לשער האם מידת הסולידריות היתה גדולה יותר או קטנה יותר, אם הקרטלים היו משתלטים על חיינו בנקל או בקושי רב יותר. לצערי, אין בי ודאות שהחיים כאן היו נהפכים לטובים יותר. אבל אין ספק שהכחשת הגלות נשאה מחיר כבד. כאב המחסור הלשוני שלך נגע ללבי.

  4. פינגבאק: short interviews | אלמוג בהר

  5. פינגבאק: cairo al-qahira | אלמוג בהר

  6. אשר מכלוף עידן הגיב:

    עמוק מאוד ומרהיב מאוד. מצריך עיכול. בשנה האחרונה אני מתחיל להבין איך השפה הציונית נולדה אחרי שפינוזה, בידי הגרמני יהודי מנדלסון ועברה למשה הס ואחר כך לבן יהודה וביאליק. היא נולדה במשך כ300 שנה, ואז היא התנוונה בידי נתן זך וולך , והפכה למסמן ללא מסומן, שנקרא עוורית. הרב עובדיה וערס פואטיקה ואתה אלמוג, עוקפים את ההיסטוריה ומחזירים עטרה ליושנה אל העברית, ומתחברים חזרה לשפינוזה הספרדי , לאברבנאל, לרמבם, ולגבירול

  7. עומר הגיב:

    מתחבר מאוד לתחושת הקסם שבשפה שלנו, כספניולי. עם זאת, כשמזכירים מרוקאים, האם אלו שחדלו לדבר בחכיתייה ועברו לצרפתית וערבית לא נטשו זהות? בדיוק כמו המשפחה שלי שהיום טורקית, למרות שסביי שאהבו את העם הטורקי לא היו חלק ממנו. אין לי במשותף עם תימני יותר ממה שיש לי עם יקה. המשפחה שלי תמיד היתה אירופית, כי היהודים הספניולים תמיד חיו עם נוצרים ומוסלמים, טורקים, יוונים בולגרים, בחבל אירופה ועם השפעה מערבית, בעיקר בשנים האחרונות.

    אגב, מה שהרג את השפה בטורקיה לא היתה המהפכה בפני עצמה, אלא הטורקיזציה האלימה של משטר, וההפרדה מאחינו מעבר לגבול שהחליטו להעביר פתאום. גם זה שהיהודים בבולגריה הפסיקו ראשונים לדבר ספרדית לא תרם. וזה שהקהילה מעבר לגבול הימני הושמדה לחלוטין, ושאיבדנו את העיר היהודית, סלוניקי, מה שהתחיל כבר בעקבות הכיבוש היווני.

    אין לי דבר נגד מזרחים ותרבותם, אבל היום שבו איבדנו את הקהילה היה היום שבו הפסקנו להתעקש שיהודים מבולגריה הם לא אשכנזים ויהודים מטורקיה האירופית לא אשכנזים.

    זאת היתה תרבות יהודית ייחודית. מרגע שמתעלמים מהייחוד שלה – מאבדים את הקסם. המשפחה שלי מערבית ביחס למזרח, ומזרחית ביחס למערב. ככה זה הבלקן…

  8. עומר הגיב:

    תיקון – הגבול היווני, ויהודים מטורקיה האירופית לא אשכנזים.

    אגב, יש לציין שלא שהאשכנזים שכן היו במקומות הללו לעתים נטמעו בקהילה ודיברו את השפה… ככה שהם ספניולים לכל דבר מבחינתי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s