"כדי שאדם יהיה ערבי-יהודי…" – ראיון עם ששון סומך

לרגל הגיעו של פרופ' ששון סומך לגיל שבעים וחמש, זכייתו בפרס א.מ.ת, ויציאתו לאור של הכרך השני בזיכרונותיו, "ימים הזויים – קורות חיים 1951-2000" (הקיבוץ המאוחד, 2008)

 

בספרו "ספרות שנכתבת מכאן" כתב פרופ' חנן חבר כי פרופ' ששון סומך "הפך עם השנים לדמות המרכזית המתווכת בין הספרות הערבית לספרות הישראלית". ואכן, קשה לדמיין את הביטוי שקיבלה הספרות הערבית בעברית מאז שנות החמישים ללא ששון סומך, בתרגומיו מן השירה הערבית, הפלסטינית, העיראקית, הסורית והלבנונית, ובכתיבתו אודות סופרים, מצריים, כנַגִיבּ מַחְפוּז, יוּסוּף אִידְרִיס ותַוּפִיק אֶלְ-חַכִּים, פלסטיניים, כאֶמִיל חַבִּיבִּי, וכן יהודים-ערבים (בעיקר עיראקים), כסַמִיר נַקַאש ויצחק בר-משה. סומך תיווך את הספרות הערבית, וקרבה אל קוראיו, הן מעל במות אקדמיות מובהקות (בעברית, אנגלית וערבית), והן מעל במות פופולאריות עבריות, כעיתונים יומיים (מאז ימי "קול העם" הקומוניסטי) וכתבי-עת (מאז "קשת" של אהרן אמיר), והוא פעל הן כחוקר, הן כמתרגם והן כמי שעודד אחרים לתרגם יצירות רבות (כשהדוגמא המובהקת היא תרגומו של סמי מיכאל לטרילוגיה הקהירית של מחפוז).

דברים אלו מעידים על היקפו הנרחב של מפעל חייו של ששון סומך, שהעמיד תלמידים רבים ותלמידי תלמידים, אך גם רומזים לכך שבשל מקומה הדחוי של התרבות הערבית בחברה הישראלית נותר סומך פעמים רבות בודד בהתמדתו ההרואית, לאורך יותר מיובל שנים, לחבר עברית וערבית. משימת התיווך בין שתי התרבויות הגדולות, שתי השפות האחיות, הפכה למפעל חייו של סומך, כפי שהתבהר לקראת סוף החלק הראשון של זיכרונותיו, "בגדאד, אתמול", וכפי שממשיך להתבהר בחלק השני, "ימים הזויים", וכך היקף פעילותו יכול היה למלא את חייהם של עשרה אנשים לפחות; אך כדאי היה שמאה או אלף ילכו בדרכו, כדי ליצור את החיבור התרבותי הראוי. 

מפעל חייו הארוך של ששון סומך אפשר לראות לו הן נימוקים היסטוריים והן נימוקים אישיים, ועל התפר שבין שניהם נכתבו שני כרכי זיכרונותיו: ששון סומך נולד כילד למעמד הביניים היהודי המתפתח בבגדאד, התחנך כיהודי-ערבי חילוני בעידן של שלטון זר בריטי, מלוכה עיראקית ועליית הלאומיות הערבית, ועל רקע ביתו שהעדיף השכלה וספרות אנגלית וצרפתית ביקש להתפתח כמשורר ערבי; אך חייו, בשל אירועים היסטוריים כהקמת מדינת ישראל, המלחמה ב-1948 ועזיבת הקהילה היהודית-עיראקית את מולדתה בין השנים 50 ל-51, לא המשיכו על-פי תכנונו ה"מקורי", והוא עבר כבן 17 מעיראק לישראל, מערבית לעברית, אך שמר אמונים לשתיהן ולא ביקש להמיר את זהותו הקודמת בזהות חדשה לגמרי.

בארץ נקלט סומך הן במפלגה הקומוניסטית, מבחינה אידיאולוגית וספרותית, והן בתל-אביב ובאקדמיה; הוא יצר קשר עם סופרים ומשוררים פלסטינים בני הארץ, כאמיל חביבי ("האדם הישראלי הראשון שהכרתי בארץ היה לא אחר מאשר הסופר אמיל חביבי" (22), מספר סומך), מִישֶל חַדַאד ואחרים, אך גם המשיך את הקשר עם יוצרים עיראקיים ערבים-יהודים כמותו, אשר המשיכו ליצור בערבית ורק אחר-כך עברו לעברית, כסמי מיכאל ושמעון בלס (ועמם הוא ניסה להקים חוג, שלא האריך חיים, שנקרא "החוג לשוחרי הספרות הערבית בתל-אביב"), וכן יצר קשר עם כותבי עברית כאלכסנדר פן ושלונסקי; הוא העמיק את לימודיו בלשון העברית עד הפיכתו למזכיר המדעי של האקדמיה ללשון עברית, ועד "סטייתו" משדה היצירה בערבית לשדה המחקר האקדמי על העברית; בלימודיו באנגליה, ואחר-כך לאורך שנים של נסיעה לאירופה ואמריקה כדי ללמד, הוא יצר קשרים משמעותיים עם אינטלקטואלים ערביים גולים; עם חתימת הסכם השלום עם מצרים נוצר הקשר הישיר והייחודי שלו עם גדול הסופרים המצריים במאה ה-20, נגיב מחפוז, ועם מלומדים מצריים רבים נוספים.

תפקידו ההיסטורי של סומך נוצר מצד אחד כתוצאה מקרע היסטורי בין יהודים לערבים, אך היווה למעשה גם המשכיות להיסטוריה היהודית-ערבית, ולמקומם של יהודים בתוך שתי התרבויות, העברית והערבית, על תחומי ההשקה הרבים ביניהן (ולהיסטוריה הארוכה שלהם כמתרגמים בין השפות, מהתַפְסיר של סעדיה גאון, משפחת התיבונים ו"מחברות איתיאל" של אלחריזי ועד "משלי ערב" של יצחק יחזקאל יהודה, הרב יוסף קאפח וסמי מיכאל). באופן אישי פנה סומך בהדרגה מרצונו להיות משורר ערבי (וזאת על רקע מעברו לארץ חדשה ולשפה חדשה, והגורל היהודי-ערבי באמצע המאה ה-20, שלא היטיב עם סיכוייהם של סופרים יהודים כותבי ערבית, כסמיר נקאש), לניסיונו להיות הן משורר עברי והן מתרגם של שירה ערבית לעברית, ולבסוף נטש גם את כתיבת השירה העברית והמשיך בתפקיד המתרגם, וצירף לכך את תפקידו החדש כחוקר הספרות הערבית, אשר מחקריו נפוצו בעברית, באנגלית וכן בשפת אמו הערבית.

תהיה זאת טעות לראות את תפקיד התיווך שנטל על עצמו ששון סומך כחד-כיווני, כמייצג התרבות הערבית בעברית בתוך התרבות הישראלית החדשה (וכמייצג עיקש של ערביותם של יהודי עיראק, מול ניסיונות המחיקה הקשים של זהות זאת). גם הכיוון השני של המשא-ומתן התרבותי היווה חלק מרכזי מחייו של סומך, גם במידה שבה הוא תרגם מעט מעברית לערבית, ועשה למען תרגום יצירות עבריות שונות, אך בעיקר במובן שהוא מעולם לא נטש את מקומו בתוך השיח הערבי, והיה בעל עמדה הן בהקשרים ערביים לאו דווקא יהודיים, והן בהקשרים ספציפיים ערביים-יהודיים. במובן זה מסביר סומך את עצמו בתוך הכרך השני של זיכרונותיו כשהוא כותב: "עיקר כוונתו של ספר הזיכרונות הזה הוא לשחזר את הניסיונות המתמשכים לקיים שיח, ואפילו דו-שיח, עם אינטלקטואלים וסופרים ערביים: מצרים, עיראקים, פלסטינים ועוד". אותן דמויות שפגשנו בכרך הראשון של זיכרונותיו, בבתי-הקפה הספרותיים של בגדאד, כמעט ואינן חוזרות כאן, כיוון שהקשר עמן נותק, אך בדרכים אחרות, אלטרנטיביות, המשיך סומך לאורך כל חייו את הדיאלוג הספרותי ההוא, כערבי בין ערבים, עם פלסטינים, ומאוחר יותר עם מצרים וגולים עיראקיים. השבר אותו חווה היהודי-הערבי במאה העשרים אינו רק מול הציונות, אשר ביקשה למחוק את ערביותו, אלא גם מול התנועה הלאומית הערבית אשר העדיפה פעמים רבות לשכוח את העבר וההווה היהודיים של הערביוּת, וזיהתה את היהודי-הערבי אשר היגר לישראל כציוני אשר אין לו עוד מקום בדיאלוג של התרבות, ההיסטוריה והזהות הערבית.

הכרך הראשון של זיכרונותיו של סומך זכה לתגובות רבות ונלהבות, בעיתונות היומית ובכתבי-עת, בעברית, אנגלית וערבית, ולעשרות ביקורות משבחות. הוא אף תורגם בינתיים לאנגלית ולתורכית, ובקרוב יראה אור בערבית. וכך, בשני הכרכים, דרך סיפור קורותיו האישיים, דרך סיפור הנתיב העלום בקורותיו של היהודי-ערבי במאה ה-20, וניסיונותיו בהמשך מגעיו עם התרבות הערבית, מחדש סומך את הקשר ההיסטורי בין קורותיו של יהודי-ערבי שעבר לישראל לבין העולם הערבי וההיסטוריה הערבית, ופותח למעשה עוד פרק בדיאלוג מתמשך, שכנראה עדיין לא תם. הכרך השני עשיר באירועים, במפגשים מרתקים ומיוחדים, בתובנות אישיות, היסטוריות ותרבותיות, אך נקרא בשטף ונכתב באותה צלילות ועדינות שבהן תיאר אדם ברוך ז"ל את הכרך הראשון. בראיון זה כמובן שלא הצלחתי לשאול את סומך באשר לכל הנושאים אשר העסיקו אותו ואשר תופסים מקום נרחב בזיכרונות, כמו למשל תרגום שירה ערבית לעברית, שבו הוא עוסק ברצף זה חמישים שנה. הראיון נערך גם לרגל הגיעו של פרופ' ששון סומך לגיל שבעים וחמש, והידיעה על זכייתו בפרס א.מ.ת.

 

בימים אלו רואה אור הכרך השני של האוטוביוגרפיה שלך, "ימים הזויים – קורות חיים 1951-2000" (הקיבוץ המאוחד, 2008). במה הוא ממשיך את הכרך הראשון, "בגדאד, אתמול" (הקיבוץ המאוחד, 2004), ובמה הוא נבדל ממנו?

בכרך הראשון, "בגדאד, אתמול", סיפרתי על 17 שנות חיי הראשונות בעיראק, כיהודי חילוני המעורה בחיי הספרות והתרבות הערביים העיראקיים. הגעתי בסוף הכרך ההוא עד ליום הגיעי לישראל, ב-1951. בכרך החדש, "ימים הזויים", אני מתחיל מיד באותו מקום שבו הפסקתי בכרך הקודם. הפרק הראשון נקרא "שער העלייה", על שם מחנה המעבר לעולים שהיה ליד עתלית, ושאליו היו מעבירים את העולים באותם הימים עם הגיעם לארץ.

בשונה מן הספר הראשון בעל המוקד האחד, בגדאד, בספר הזה יש ארבעה מוקדים מקומיים: המוקד הראשון הוא כמובן ישראל, ובמידה רבה תל-אביב. בתל-אביב נקלטתי בארץ, למדתי לשון עברית, הייתי פעיל פוליטית ותרבותית והתחלתי ללמוד באוניברסיטה, עד מעברי לירושלים כשהתמניתי כמזכיר מדעי של האקדמיה ללשון עברית בשנת 1961. שם נשארתי עד לנישואי בשנת 65.

המוקד השני הוא אנגליה, שאליה הגעתי כדי להשלים את לימודי הדוקטורט שלי, ובה נשארתי עד שנת 68, אז קיבלתי תואר דוקטור בספרות ערבית מאוניברסיטת אוקספורד. המוקד השלישי הוא ארצות-הברית, אשר אליה הגעתי כפרופסור אורח באוניברסיטת פרינסטון ב-75, שם עבדתי בין השאר עם גדול חוקרי הגניזה בדור האחרון, פרופ' גוייטיין ז"ל. בסך הכל שהיתי בארצות-הברית ארבע שנים. המוקד הרביעי והאחרון הוא קהיר – מיום שהתאפשרה נסיעת ישראלים למצרים התחלתי להגיע לקהיר לעיתים קרובות, בעיקר כדי לפגוש את הסופר המצרי הדגול נגיב מחפוז, לימים חתן פרס נובל. בסופו של דבר התמניתי לראש המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, וחייתי ברצף שלוש שנים במצרים.

לאורך יותר מחמישים השנים מאז הגיעי מעיראק כמובן שביתי העיקרי היה בישראל, ועבודתי העיקרית היתה באוניברסיטת תל-אביב. כל אחד מן המוקדים זכה להתייחסות בפרקים אחדים בספר.

 

למה בחרת לקרוא לספר "ימים הזויים"?

הצירוף ימים הזויים הוא דו-משמעי כמובן, הוא יכול להתפרש מצד אחד כזמנים בלתי ריאליים, בלתי סבירים, ומצד שני הוא רומז לזמנים נפלאים ומיוחדים. שתי המשמעויות הללו גם יחד היו במוחי כשהחלטתי על הכותרת, משום שמחד באמת אהבתי את מה שעשיתי בחיי, אך מאידך כשאני מסתכל על התקופה הזאת קשה לי להאמין שבחמישים שנים הייתי בכל כך הרבה מקומות, עברתי בין כל כך הרבה עיסוקים, והכרתי כל כך הרבה אנשים שראויים להכרה, אישים גדולים שזכיתי לעבוד במחיצתם. והזמן הזה, יובל השנים, אף-על-פי שאינו קצר ושהיה מלא בתוכן, אני גם מרגיש שעוד לא הגעתי בו לשום מקום, שעוד יש לי הרבה מה לעשות. המתח שבין הימים ההזויים במובנם החיובי לבין מובנם השלילי יותר היה כל הזמן באופק מחשבתי כשכתבתי את הזיכרונות.

 

במה שונים חייך במקומות השונים שתיארת בספר החדש מחייך בבגדאד?

ההבדל הוא שבגדאד היתה מקום גידולי הראשון, שבו קלטתי את לשון האם, את התרבות הבסיסית, והייתי ערבי-יהודי מובהק. מיום שהגעתי לישראל אני כבר שייך לעולם הרבה יותר מתוסבך מזה, והדבר הזה התחזק כל הזמן עם הנסיעות שלי ברחבי העולם, באנגליה, ארצות-הברית ומצרים. נעשיתי במידה מסוימת איש העולם הגדול, או קוסמופוליטי. אבל מעולם לא חדלתי להיות יהודי-ערבי, וזה הבסיס של כל פעילותי.

 

למה הזהות או ההגדרה יהודי-ערבי חשובה לך לאחר שעברו כמעט שישים שנה מיום שעזבת את בגדאד, כאשר להגדרתך כבר הפכת להיות קוסמופוליטי?

הבסיס העיקרי שלי בכל מה שעשיתי, בעיראק, בישראל, באנגליה, בארצות-הברית ובמצרים, היה קשור איכשהו לתרבות הערבית. אומנם למדתי באוניברסיטה בארץ לשון עברית עד כדי שהגעתי לסף הדוקטורט בחקר הלשון העברית, ועבדתי כמזכיר באקדמיה ללשון, אבל גם פה פעלה ידיעת הערבית, ולולי הידיעה המבוססת שלי בערבית לא הייתי עושה כברת דרך כה ארוכה בחקר הלשון העברית, כך שגם בשלב ההוא ידיעתי את הערבית כשפת אם היתה לי לעזר רב.

בהמשך, רציתי בשלב מסוים להתמחות בבלשנות כללית, ולמדתי בלונדון נושא זה, אבל שוב הערבית שבהשכלתי גרמה בעקיפין שאבחר בדרך שבחרתי, כלומר להתמחות בחקר הספרות הערבית, ולעבוד באוניברסיטה בארץ בהוראתה ובמחקרה רוב שנות חיי. כך שבכל שלב עובדת היותי יהודי-ערבי היתה לעזר, היה לה מקום מיוחד.

חקר הספרות הערבית אצלי לא מנותק מהיותי יהודי-ישראלי. היה לי חשוב מאוד לראות ולהראות איך הספרות בסביבה הקרובה שלנו מתפתחת, ובמידה רבה תוך השוואה עם מה שהתרחש בספרות העברית. כידוע לך זה חמישים שנה שאני מתרגם שירה ערבית מודרנית לעברית, וזוהי בעצם הזווית המיוחדת שלי כיהודי-ערבי שהוא ישראלי העוסק בספרות הערבית בעברית.

 

למה אתה מתכוון כשאתה משתמש במושג יהודי-ערבי?

המושג יהודי-ערבי היה מושג מוקצה מחמת מואס לאורך העשורים הראשונים של היותי כאן. הממסד הכללי ראה בזה תיאור מיותר כי מבחינת המדינה הערבים היו אויבים. גם יהודי ארצות ערב עצמם לא אהבו שיכנו אותם בשם זה, בדיוק מאותה סיבה, כלומר כי זה גרם לזיהויים עם האויב בהווה, אויב שיש לו שם רע בארץ, לא רק מבחינת היותו אויב, אלא אפילו מבחינת אי-זיהויו עם קדמה והישגים, ואף זיהויו עם היפוכם. כך בישראל התיאור "ערבי" לא נחשב כתיאור חיובי.

בעשרים השנים האחרונות המושג יהודי-ערבי זכה לעדנה, אבל דווקא לא מנקודת הראות שלי, של מי שצמח בתוך התרבות הערבית בארץ ערבית, וממשיך לעסוק בה. נטייתם של אינטלקטואלים מזרחים בכירים, בני הדור הצעיר ממני, לדבר על עצמם כיהודים-ערבים, נגרמת על ידי עמדה פוליטית בראש ובראשונה, כלומר מרצונם למחות בצורה חריפה כנגד תחושת האפליה שהם חשים שהופנתה כלפי המזרחים. הם למעשה מבקשים להבליט את חוסר רצונם להיות חלק מן ההווי הציוני של המדינה. לי אין בעיה עם עמדות אלו, אלא שלגבי לא כך מוגדרת זהות ערבית-יהודית. לדעתי כדי להיות ערבי-יהודי על אדם לענות על ארבעה תנאים: שפת אמו צריכה להיות ערבית, באחד הדיאלקטים שלה, הוא צריך להיוולד ולגדול בקהילה יהודית ששפתה ערבית, בארץ דוברת ערבית, ושעיקר חינוכו הבסיסי יהיה דרך התרבות הערבית. במובן זה, אם להקצין, הייתי אומר שכדי שאדם יהיה ערבי-יהודי הוא צריך שהמשורר הראשון שהוא יקרא בחייו יהיה אַלְ-מוּתַנַבִּי, גדול משוררי ערב בימי-הביניים, ובמובן זה אין אדם בוגר, שכבר קרא שירה, יכול להחליט בדיעבד להפוך להיות יהודי-ערבי.

 

האם המושג יהודי-ערבי היה קיים בילדותך בבגדאד?

המושג הזה עם המקף באמצע לא היה קיים, שכן יהודי כמוני שגדל בבגדאד היה קורא לעצמו בהקשר של החברה הכללית יהודי. לפעמים בחברה המוסלמית היה נקרא יהודי כמוני עיראקי בן דת משה, וזה קרוב אבל אין להגדרה זאת את אותה הקונוטציה שאני מבקש, שהבסיס התרבותי שלי נמצא בעולם התרבות הערבית.

הסיבה לכך שלא קראנו לעצמנו שם יהודים-ערבים היא פשוטה, כשאתה מדבר בתוך המפגש היהודי-ערבי עצמו עליך לבדל את עצמך, ואז אתה קורא לעצמך יהודי. בהקשר לאומי היית אומר על עצמך שם שאתה עיראקי, כשביקשת להראות שאינך שונה מבני הדתות האחרות.

בספרי הקודם "בגדאד, אתמול" פתחתי בסיפור מדהים על נושא זה, איך אדם מגדיר את עצמו: כשהגענו ארצה לא ידענו איך להגדיר את עצמנו, וכך למשל כאשר אדם אחד היה מתחתן היינו שואלים, "הוא התחתן עם יהודיה?", וכמובן שהתכוונו ליהודיה עיראקית, וכשגילינו את הסיבוך הזה היינו צוחקים מעצמנו, ואומרים "מה זה, כולם כאן יהודים – מה השאלה האם היא יהודיה?". לקח לנו שנים עד שהשתחררנו מהסיבוך הפסיכולוגי הזה, כי בשבילנו כמו שלא היה צורך במילה ערבי בתיאור העצמי בבגדאד, כך גם כששני יהודים בבגדאד היו מדברים ביניהם ואומרים יהודי הם התכוונו ליהודי-עיראקי.

הביטוי יהודי-ערבי נולד אצלי אולי רק בעשורים האחרונים, כתגובה לשימוש הפוליטי בו, ורציתי להדגיש את תפיסתי שלי. בחודש יוני ערכנו באוניברסיטת תל-אביב כנס על יהודי עיראק, תחת הכותרת "העיראקים", ובו הרצתי על משמעות המושג יהודי-ערבי בעיניי, ושם ביררתי לעצמי את מה מקובל עלי בביטוי זה ומה שלא מקובל עלי. אני כאמור לא מתנגד לעמדותיהם של חברים ועמיתים אנטי-ציוניים, ביניהם חברים יקרים לי, אבל לא מקובל עלי שהם יקראו לעצמם יהודים-ערבים אלא אם כן יתמלאו אצלם התנאים שהזכרתי. ולצערי רובם ככולם אפילו אינם טורחים ללמוד ערבית.

 

מה היחס למושג יהודי-ערבי בעולם הערבי כיום?

יש אמביוולנטיות רבה בעולם הערבי ביחס למושג הזה: מצד אחד יש כאלו שאוהבים את המושג, משום שהוא כאילו מדגיש את ערביותם של חלק מיהודי ישראל, שבאו מארצות ערב. ומאותה סיבה עצמה יש כאלו שבוחלים במושג זה, משום שהוא לכאורה מעניק ליהודי עטרת מסוימת להיות ערבי, ובחוגים בהם אין מגמה של פשרה עם ישראל לא רוצים להכיר ביהודים כערבים.

אם כן כל העניין הזה מוצאו בשיקול פוליטי גם בצד הערבי, בסכסוך הישראלי-ערבי. אינטלקטואלים ערבים, ובעיקר עיראקים, שבכל זאת עיניהם לפתרון הסכסוך, משתמשים במושג הזה כמו שאני משתמש בו, בהקשרו התרבותי, ואומרים שהיהודים האלו הם ערבים כמונו. כך למשל כשהופיע ספרו של סמי מיכאל "ויקטוריה" בתרגום לערבית, אחד החוקרים המצרים אמר: "זה ספר ערבי שנכתב בלשון העברית", וזאת דוגמא טובה של יחסם של חוגים ליברליים לעניין היהודי-הערבי.

 

איך היית מתאר את המעבר לארץ של סופרים ויוצרים יהודים-ערבים, ובתוכם אתה?

כשהגיעו יהודי עיראק ומצרים לישראל היו ביניהם כמה וכמה סופרים, צעירים וותיקים, שכתבו בערבית ספרותית ופרסמו עוד בהיותם שם. הללו היו כמובן חסרי לשון עברית כשהגיעו ארצה, ולא יכלו לכתוב בעברית גם אם רצו מיד עם הגיעם. כמה מהם, ולדוגמא סַמִיר נַקַאש המנוח, שהגיע כילד, סירב באופן עקרוני אפילו לנסות לעבור לעברית, וכתב את כל יצירתו רבת הענפים והשופעת בלשון הערבית, עד סוף חייו. הוא היה סופר כשרוני ביותר, ובעיראק היום נותנים לו כבוד מלכים, למרות שהוא חי ומת בישראל, למרות שלאורך רוב חייו הוא לא זכה להכרה לא בישראל ולא בעולם הערבי.

הסופרים היהודים-הערבים שבאו ארצה התחלקו לשני סוגים, הקשורים לעמדתם הפוליטית: היתה קבוצה של קומוניסטים, ובראשם סמי מיכאל, וכן סופרים כשמעון בלס, דוד צמח המנוח, וכן אני, אשר חסתה בירחון הספרותי הפלסטיני שיצא על-ידי מק"י, "אַלְ-גַ'דִיד" (החדש). בצד השני, בקצה השני, היו סופרים ומשכילים שחיפשו תעסוקה, והגיעו לעיתונות הערבית של הממסד (הממשלה וההסתדרות באותם ימים). הם שימשו עורכים, מתרגמים ובתוכם היו גם סופרים ומשוררים, אשר לא הגיעו לבולטות שהגיעו אליה מיכאל ובלס.

למעשה אפשר לדבר על סוג שלישי של סופרים עיראקים בישראל, שהבולט ביניהם הוא אלי עמיר, שהגיע לארץ בגיל צעיר מכדי לשלוט בכתיבה ערבית, וכבר בראשית דרכו הספרותית כתב בעברית, בראשית שנות השמונים. ובנוסף ישנם משוררים שהגיעו בילדותם, כאמירה הס, יואב חייק, יוסי אלפי וכמובן גם רוני סומק שהגיע לארץ ממש בינקותו, בגיל שנה. בשנים האחרונות מופיע דור חדש של יוצרים, שלא נולדו בעיראק אלא כאן, ולכן אין להם זיכרונות מעיראק כלל, וגם כאשר הם כותבים על נושאים יהודיים-ערביים אין זה נעשה תמיד מתוך קשר רציף לתרבותם של היהודים-הערבים.

ב"אל-ג'דיד" צמח ואני כתבנו שירה, מיכאל ובלס כתבו פרוזה. לימים הקמנו, עוד בשנות החמישים, חוג ספרותי בתל-אביב, שקראנו לו "החוג לשוחרי הספרות הערבית בתל-אביב". בחוג הדגשנו את עניין אחוות העמים היהודית-ערבית, ואת הצורך להשתמש בספרות כדי ליצור מציאות חדשה מבחינה זאת בארץ. לימים, שנים אחדות אחרי יסודו של החוג, הרגישו כמה מחבריו, ובעיקר אלו שלמדו עברית בינתיים, שראוי להם לעבור לכתיבה בעברית כדי שיוכלו לתקשר עם כל עם ישראל, תושבי ישראל, ולא רק עם התושבים הערבים.

בתחילת שנות השישים כבר נעשו כמה ניסיונות ראשונים לכתוב בעברית, כשראשון המפרסמים היה שמעון בלס, בספרו "המעברה", שהופיע בסדרת ספריה לעם בהוצאת עם-עובד, ובו סיפר את סיפורה של העלייה שנזרקה למעברות בשנות החמישים. כעשר שנים לאחר מכן פרסם סמי מיכאל את הרומן הראשון שלו, "שווים ושווים יותר".

בספרי הקדשתי פרק, "יצירה ערבית בעיר העברית הראשונה", לסיפור תולדות אותו חוג ספרותי. שם סיפרתי דבר פרדוקסלי: שמעון בלס היה אחד מאלו שהתנגדו למעבר לעברית באופן עקרוני, אבל היה הראשון לפרסם רומן עברי, ואילו סמי מיכאל היה מלכתחילה בראש התומכים בכתיבה בעברית, אבל לקחו לו שני עשורים עד שזה אכן התרחש. אני אישית עברתי לכתיבה בעברית בהדרגה, אבל כל מה שכתבתי היה שירים ב"קול העם" ואחר-כך ב"קשת", ולא הגעתי להיות סופר עברי בעל מהלכים. אחר-כך עברתי לאקדמיה, כפי שעבר אליה דוד צמח, שהיה לפרופסור לספרות ערבית באוניברסיטת חיפה.

 

כיצד צמחה ההיכרות שלך עם השפה העברית ותרבותה?

בהגיעי ארצה לא ידעתי עברית כלל. אבל הייתי צעיר מאוד ולקחתי על עצמי להתגבר על מכשול זה. ימים ולילות לא עשיתי כלום חוץ מללמוד עברית ולקרוא, במשך חמש-שש השנים הראשונות ישבתי וקראתי את רוב הספרות העברית החדשה שנחשבה קלאסית, כתבי ביאליק, טשרניחובסקי, התאהבתי בשלונסקי כמשורר ומתרגם שירה, אלתרמן, ואחרים. כך שהידיעה שלי בספרות העברית היא בעיקרה אוטודידקטית.

הידיעות הללו שימשו לי, במהלך שנות החמישים, גם לכתיבה ספרותית בעברית, כתבתי שירים וביקורות ותרגמתי לעברית מערבית. רוב הדברים האלו פורסמו במוסף הספרותי של "קול העם", עיתונה של מק"י, שבתחילה ערך אותו אלכסנדר פן, ובהמשך מיכאל הר-סגור וליליה פתר. לימים עברתי לכתיבה קבועה בכתב-העת "קשת", ושם פרסמתי את השיר האחרון שכתבתי, בעברית, בסוף שנות החמישים, "הפנס".

היה לי קשר הדוק מאוד באמצע שנות החמישים עם אלכסנדר פן, שהיה משורר מוחרם, גם על ידי ידידיו ורעיו, מאלו שהיו ידידיו בשנות השלושים, כגון אלתרמן, שלונסקי ואחרים. הם ישבו בכסית והוא ישב בקפה המדורה, גם הוא לא הרחק מדיזנגוף. הוא ערך ופרסם ב"קול העם" את התרגומים הראשונים שלי מערבית, וגם את השירים הראשונים שלי בעברית. תחילה היה מפעיל יד עורך חריפה, ולאט לאט נגמלנו מעניין זה. קשרינו נפסקו כשנסעתי לאנגליה ללמוד, ובשובי ארצה כבר היה במצב בריאותי שלא אפשר לו פעילות ספרותית כלל. בספר יש פרק על הימים ההם שהייתי יושב איתו בקפה המדורה מדי ערב.

 

למה בחרת לחקור את הספרות הערבית המודרנית, כאשר הנטייה המרכזית בארץ היתה דווקא לכיוון הספרות הערבית הקלאסית, תוך התעלמות מן הספרות המודרנית?

אולי לכן בחרתי לעשות דוקטורט באוקספורד ולא בארץ. אומנם כאן היה אחד מגאוני הדור שעסק בערבית העכשווית, מורי ורבי חיים בלאנק, שלו הקדשתי את הפרק הכי נרגש בספר החדש, אבל הוא היה בלשן, ואני נסעתי לחוץ לארץ לכתוב דוקטורט בספרות ערבית.

למה ספרות מודרנית? קודם כל, משום שזאת היא הספרות שאהבתי, ואפילו התחלתי לכתוב יצירות בספרות הערבית בעודי תלמיד תיכון, ולפרסמן בעיתונות הבגדדית. שנית, כבר בשנות השישים המוקדמות פעלתי בארץ לקדם את הידע על הספרות הערבית המודרנית, ובשנת 64 הופיעה חוברת של "קשת" של אהרן אמיר ז"ל, שכמעט כולה מוקדשת לספרות הערבית, בעריכתי, וכן הופיעה בשנת 1970 חוברת מלאה של קשת על הספרות הערבית שערכתי אני.

כך שאני כבר הייתי משוקע בתוך העיסוק בספרות הערבית המודרנית גם כישראלי, והמילה ישראלי פה אין פירושה אויב, אדם שמתעמת, אלא אדם הרואה עצמו כאיש שכל קיומו נמצא בין שתי התרבויות הללו, כל ישותו בין העברית והערבית.

 

            מה אתה יכול לספר על הסופר נַגִיבּ מַחְפוּז, לו הקדשת את הדוקטורט שלך ושנים ארוכות של מחקר, ולו הקדשת פרקים נרחבים בסוף הספר?

אם באמת אנחנו מדברים על סופרים, הרי שהסופר שמילא את חיי במשך עשרות שנים היה הסופר המצרי נגיב מחפוז. כשכתבתי עליו את הדוקטורט באוניברסיטת אוקספורד לא יכולתי להתקשר אתו או לבקר אותו, שכן שתי ארצותינו היו במלחמה אכזרית זו עם זו. בשנת 1973 ספרי האנגלי על נגיב מחפוז הופיע בליידנץ בהולנד, ודאגתי לשלוח לו עותק באמצעות ידיד אנגלי שנסע למצרים. כעבור שנתיים או שלוש קראתי התבטאות ראשונה שלו על ספרי, בראיון שנתן לסופר המצרי הידוע גַמַאל גִיטַאנִי, הוא אמר עלי שם דברי שבח שהפליאו אותי, שכן היו אלה עדיין ימי ניתוק ממצרים.

ב-1978, כבר היו ישראלים שנסעו למצרים במהלך המשא-ומתן לשלום, ואחד מהם העיתונאי אהרון ברנע, והוא הביא לי מכתב ארוך בכתב ידו של מחפוז, שבו הביע את הערכתו ותקוותו שניפגש בקרוב. לקח עוד שנתיים עד שיכולתי אני לבקר במצרים ולפגוש אותו, פנים אל פנים. מיד נוצרה בינינו ידידות חמה והדוקה, שנמשכה עד ערב מותו ב-2006. כשהייתי נוסע לשבתונים ולא יכולתי לבקר במצרים נהגנו להתכתב, ולפני תיק מלא במכתבינו שאולי אפרסמם בבוא העת.

מחפוז היה איש שמסור כולו לרעיון השלום וההתפייסות עם ישראל, בניגוד לאינטלקטואלים מצרים רבים אחרים, שעמדתם נעה בין דחייה להיסוס לגבי ישראל. הוא התבטא לעיתים קרובות שהשלום הוא לא רק עניין של פתרון סכסוך מקומי, אלא שבלי השלום מצרים לא תוכל להשיג את ההישגים הציביליזציוניים הגדולים שהיא מבקשת, והוא קרא גם לשיתוף פעולה מדעי ותרבותי עם ישראל, דבר שכידוע לא נראה בינתיים באופק.

אקרא לך ממכתבו הראשון אלי, שהתפרסם בזמנו גם בניו-ירוק טיימס: "הבה נתפלל יחדיו, שהמאמצים הנעשים בימים אלה יכותרו בהצלחה, וכי שני עמינו ישובו לדרך פוריה של חיים יחדיו, כפי שאירע בעברם הארוך. כי על כן, שני עמינו ידעו שיתוף פעולה יוצר משך שנים רבות – בעת העתיקה, בימי הביניים ובעת החדשה, ואילו ימי הריב והמחלוקת היו קצרים ומעטים. אלא שאנו, למרבה הדאבה, הרבינו לתעד את רגעי הריב מאה מונים מכפי שתיעדנו דורות רבים של ידידות ושיתוף".

בסך הכל נגיב מחפוז שמח מאוד שחוקרים ישראלים עוסקים ביצירתו ברמת הדיון הספרותי הטהור, כלומר לא הפוליטי, וגם שמחה אותו העובדה שהתרגום הראשון לשפה זרה של יצירתו הגדולה, הטרילוגיה הקהירית היה לעברית, מעשה ידיו של ידידי סמי מיכאל.

 

היום אתה חבר באקדמיה ללשון ערבית בישראל, בצעירותך היית דווקא מזכיר האקדמיה ללשון עברית, כיצד אתה רואה מעברים אלו?

איני בלשן, וודאי שלא בלשן מקצועי. למדתי מעט בלשנות בהכשרתי האקדמית, אבל כל מעייני כחוקר, כמתרגם וככותב הם בתחום תורת הספרות. העובדה שאני עברתי בצורה חדה משפה לשפה ונשארתי פעיל בשתיהן גם יחד, חידדה את החוויה הבלשנית והלשונית שלי, עד כדי כך שהלשון היא נושא מרכזי עבורי בכל אשר אלך. העובדה שנבחרתי כחבר האקדמיה ללשון הערבית גרמה לי שמחה מיוחדת, משום שחברי האקדמיה שבחרו בי זכרו לי חסד נעורי, כאשר כתבתי בעיקר בערבית. אגב, נשיא האקדמיה ללשון ערבית, פרופ' מחמוד גנאים, הוא תלמידי המובהק, שכתב בזמנו בהדרכתי דוקטורט על כניסתו של זרם התודעה לספרות הערבית, והשפעתו על לשון הסיפורת.

גם בכתיבתי הספרותית אני לא שוכח את אהבתי לתורת הלשון. אני מאמין, וכך אני מלמד את תלמידי, שהספרות היא בראש ובראשונה אמנות לשונית בתכלית, וכל דיון שעוסק בתוכן של היצירות בלי להתייחס ללשון ולמבנה, הוא דיון חובבני. למדתי הרבה מהפורמליזם הרוסי, שאנשיו הדגישו בעליל את תפקידה של הלשון בעיצוב הספרות ובהבנתה.

 

האם יש לך קשרים היום עם יוצרים עיראקיים לא יהודים?

הקשר עם עיראק ניתק אצלי מיום שהגעתי ארצה ולא יכולתי להתקשר עם ידידי שנותרו בבגדאד, כך בהיותי בישראל החל משנות החמישים ועד היום. לעומת זאת הזדמן לי בעשורים האחרונים לפגוש הרבה סופרים ואינטלקטואלים עיראקיים גולים המתגוררים בלונדון דרך קבע, עד כדי כך שלונדון הפכה היום לבירת הספרות העיראקית הערבית. רוב הסופרים העיראקים שהתיידדתי איתם באנגליה הם אנשי שמאל, שאין בעולמם יחס עוין ליהודים בתור יהודים.

עם כמה מהם אני מקיים מגע הדוק, כך למשל עם חַ'אלֶד קִשְטַאנִי, שלו הקדשתי פרק בספר. הוא איש ספרות מובהק, העובד כבעל טור יומי בעיתון הלונדוני הערבי "אַלשַרְק אֶלְאַוְוסַט", הוא כתב שורה של רומנים וסיפורים קצרים בערבית ובאנגלית, שבהם יהודים עיראקיים מופיעים באורח טבעי ובלא השחרת פניהם. לפני חודשיים הופיע רומן שלו באנגלית בשם "על נהרות בבל", ועלילתו מתרחשת בסוף שנות הארבעים, בשנים האחרונות של הקהילה היהודית בעיראק.

המפתיע ברומן שהגיבור העיקרי והחיובי בו הוא יהודי בשם ד"ר ששון, גניקולוג בגדאדי חניך לונדון, שנקלע שלא בטובתו לסיבוך משפחתי של מוסלמים בגדאדיים, וחייו השתבשו לגמרי עד שהוא הגיע לסף איבוד עשתונות. תוך כדי סיפור המעשה של ד"ר ששון לוקח אותנו המחבר לאתרים המקודשים של יהודי עיראק, והוא עושה זאת באהדה רבה ובחום בלתי רגיל, שהפתיע אפילו אותי. בזמנו, כאשר עיראק השתחררה מסדאם, כתב מאמר בעיתונות שנקרא "יהודי עיראק: העדה הנפלאה הזאת", שבו קרא להזמין את יהודי עיראק בישראל ובכל מקום אחר לשוב לעיראק ולהשתתף בבניינה מחדש. כמובן שהדבר לא עלה יפה, לאור ההתפתחויות השליליות שהיו בעיראק עצמה. אבל גם כך קריאתו האמיצה והחיובית ביותר יסודה בטעות, שכן יהודי עיראק היום אינם כפי שעזבו אותה ב-1951, ילדינו ברובם הגדול כבר אינם דוברי ערבית ואין להם קשר ממשי כלשהו עם עיראק.

סופר נוסף הוא נַאגֶ'ם וַואלִי, שנמלט מעיראק עוד בשנות השמונים והתיישב בברלין. וואלי הגיע לישראל לפני כשנה וחצי ליריד הספרים הבינלאומי, והשתתף בכנס על עיראק שנערך באוניברסיטת חיפה. הוא סופר פורה והרומנים שלו רובם ככולם מתארים את ההרס שהיה נחלתו של העם העיראקי בתקופת סדאם. בדבריו בכנס חיפה סיפר על ילדותו בעיר העיראקית הדרומית עַמַארָה שבה הציל אותו ממוות רופא יהודי בשם ד"ר גבאי. כתום ביקורו בישראל כתב ספר גדוש על החוויות הישראליות שלו, ובעיקר על פגישותיו עם יהודים ממוצא עיראקי. הספר יופיע בערבית ובגרמנית בקרוב, ועכשיו הוא מתורגם לעברית ויופיע בהוצאת ספרית הפועלים.

לא מניתי את כל הסופרים העיראקים ההומניסטים והמשוחררים מעוינות לגבי יהודים, אבל דבר אחד אני חייב להזכיר – בלונדון עצמה התקיים עד לאחרונה מועדון תרבותי עיראקי, בשם "גַלֶרִי כּוּפָה", שבו התקיימו ערבי עיון ספרותיים ואמנותיים בסדירות. בראש המועדון עמד אינטלקטואל עיראקי קשיש בשם מוחמד מַכִּיָה, שיעי פרוגרסיבי, שדאג לכך שסופרים יהודים יוצאי עיראק יופיעו במועדון כדי לפתח קשר בינם לבין הקהל, המורכב רובו ככולו מעיראקים גולים. בין השאר הופיעו שם סמיר נקאש, סמי מיכאל, שמעון בלס. הופעתי שם היתה עבורי חוויה בלתי נשכחת בגלל שפע האהבה שהעטירו עלי באי המועדון, בעיקר כשדיברתי אליהם בערבית בלהג המוסלמי העיראקי.

            שיחתי במועדון "גלרי כופה" נסבה סביב ספרי "בגדאד, אתמול", שהופיע בתרגום לאנגלית בשנה שעברה. קיבלתי על הספר כמה תגובות מעיראקים הגרים במערב, ביניהם שניים הראויים לאיזכור: אחת התגובות היתה מאישה עיראקית ממוצא ארמני, שהוריה היגרו ב-43 לארצות הברית בטרם היא נולדה, ועל משפחתה כתבתי ב"בגדאד, אתמול" פרק שלם, כי הם גרו בסמוך לביתנו בבגדאד. האישה הזאת הזדהתה כבתו של החבר שלי מאז, וסיפרה שהיא מבקרת בעיראק, במסגרת הפעילות הבין-לאומית, ושאלה אותי אם דרוש לי משהו שהיא תקנה לי מעיראק. וכך התחדש הקשר הזה לאחר ניתוק של 65 שנה, והיא סיפרה לי שקנתה עותקים מהספר בתרגומו האנגלי לכל קרוביה.

המקרה השני הוא שבתו של המורה שלי לערבית בבית ספר היהודי שַמַש בבגדאד, אינטלקטואל שיעי שמוצאו מדרום לבנון, התקשרה איתי משום שבספר מופיע אביה ביותר מפרק אחד. הוא היה בעצם האיש שהכניס אותי לעולם הספרות בילדותי. היא ומשפחתה הגיעו לאותו ערב עיון ב"גלרי כופה".

 

כיצד אתה רואה את העתיד של יחסים ספרותיים עבריים-ערביים ויהודיים-ערביים?

אי אפשר לחזות התפתחויות לגבי העתיד, אבל בכל זאת, לצערי האדם הכי נלהב לפיתוח קשרים כאלו נפטר, ואני מתכוון לנגיב מחפוז. אחרים שתמכו בדעותיו, כגון המחזאי עלי סַאלֶם, לא הגיעו למעמד רם כמוהו. לעומתם יש אינטלקטואלים רבים שמתנגדים לעצם המגע עם ישראל.

אף-על-פי-כן תורגמו לפחות עשר יצירות ספרותיות מעברית לערבית במצרים בתקופה האחרונה, ביניהן "מיכאל שלי" של עמוס עוז, "ויקטוריה" של סמי מיכאל, "ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן, "מוצרט לא היה יהודי" של גבריאלה אביגור רותם, ובאחרונה תורגם ספרו של אלי עמיר, "יסמין", ועוד.

אציין עוד שבסוף שנות התשעים, הירחון הספרותי הכי חשוב במצרים, "אִבְּדַאע" בעריכתו של הסופר המצרי חִגַאזִי, הקדיש שלוש חוברות עוקבות לתרבותה של ישראל. החוברות הללו כללו תרגומים מהספרות העברית, עיונים ביצירות ומגמות בספרות הישראלית, עיונים באמנות הפלסטית ובתיאטרון, ועוד. לא כל מה שפורסם שם הצטיין באהדה לספרות העברית, אבל בסך הכל זה היה מפעל מדהים בהיקפו, שכן בעבר כל מה שתורגם מהספרות העברית היה עם כוונה עויינת מוצהרת, להציג דבר מה מכוער, או להשמיץ הספרות העברית. הפעם היה זה ניסיון לתת משהו יותר אובייקטיבי.

כך שאי אפשר לדבר על מצב שאין בו שום שינויים, ויש לקוות שתהליך זה ילך ויגבר. באשר למצב בצד העברי בתחום התרבות, המגע והפעילות בצדנו גם היא אינה רבה, ואפילו לא במידה שהיתה בסוף שנות השבעים כאשר פרץ השלום. הסקרנות היום אפילו פחותה, לא נוצר מצב שיש בו חילופין אמנותיים, תיאטרליים, קולנועיים או אפילו בתחום הספורט והכדורגל. אינני רואה בשטח ממש סיבה להאמין שיקרה דבר כזה בן לילה, אבל מי יודע מה ההתפתחויות שנראה בעתיד הקרוב ביחסים שבין שתי תרבויותינו. במצרים לפחות פועל המרכז האקדמי הישראלי בסדירות בכל ימות השבוע.

 

הראיון התפרסם בעיתון 77, גליון 335, כסלו תשס"ט, דצמבר 2008, עמ' 24-29:

http://www.iton77.com/sasson335.html

 

לביקורת על ספרו של פרופ' ששון סומך:

http://www.notes.co.il/almog/47027.asp

 

 

 

 

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת ספרות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על "כדי שאדם יהיה ערבי-יהודי…" – ראיון עם ששון סומך

  1. פינגבאק: נקמת הערבית: ראיון עם שמעון בלס | אלמוג בהר

  2. פינגבאק: נקמת הערבית: ראיון עם שמעון בלס / אלמוג בהר | عودة الروح: روحٌ جديدة 2011 | רוח ג'דידה | רוח חדשה 2011

  3. פינגבאק: המקצב המשתנה של נגיב מחפוז | אלמוג בהר

  4. פינגבאק: חבר הכנסת איימן עודה על רבי דוד בוזגלו והתרבות הערבית-יהודית | אלמוג בהר

  5. פינגבאק: חבר הכנסת איימן עודה על הערבים-היהודים – בעברית ובערבית | عودة الروح: روحٌ جديدة | רוח ג'דידה

  6. פינגבאק: איך נגררה הזהות הערבית-יהודית אל תחומי המדע הבדיוני בעברית | אלמוג בהר

  7. פינגבאק: איך נגררה הזהות הערבית-יהודית אל תחומי המדע הבדיוני בעברית - העוקץ

  8. פינגבאק: איך נגררה הזהות היהודית-ערבית אל תחומי המדע הבדיוני בעברית - העוקץ

  9. פינגבאק: איך נגררה הזהות הערבית-יהודית אל תחומי המדע הבדיוני בעברית / كيف انجرَّت الهويّةُ اليهوديَّة-العربيَّة الى مجال الخيال العلميّ بالعبريّة |

  10. פינגבאק: איך נגררה הזהות הערבית-יהודית אל תחומי המדע הבדיוני בעברית / كيف انجرَّت الهويّةُ اليهوديَّة-العربيَّة الى مجال الخيال العلميّ بالعبريّة |

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s