אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד / אלמוג בֶּהַר / קובץ סיפורים / הוצאת בבל / דצמבר 2008
שלוש ביקורות:
"לבי במזרח" / דנה רוטשילד
מאיפה שלא מסתכלים על זה, נדיר למצוא ספר שארוג כל כך לתוך התרבות, השפה והמקום של כותבו כמו 'אנא מן אל-יהוד' של אלמוג בהר. על פניו, מדובר באירוניה גסה, במין הפוך על הפוך מאולץ. שכן מדובר באסופת סיפורים בעברית (ואחד בערבית), עם כותרת בערבית, וכותב שמהדהד דווקא את הספרות המערבית של המאה הקודמת. תדחפו לכל זה מנה גדושה של פוסט-קולוניאליזם מודע לעצמו, עם זהות מזרחית, תודעת גלות וכל מה שנגזר ממנה – כמו התייחסות לגלות הפלסטינית מאז 1948 – ותקבלו את קווי המתאר של האסופה היפהפייה הזו.
היא יפהפייה בגלל ולמרות כל מה שמתבקש מרשימת הקניות שלמעלה, זו שעוסקת בזהות ובשפה, וגם באובדן זהות ובהיעדר שפה. באלם. בהר, משורר בדרך כלל, עוסק בספר הפרוזה הראשון שלו בתלישות, בהוויה של גלות, בניסיון לזקק מפה ומשם את תחושת הלא-מפה-ולא-משם. ברוב הסיפורים, למשל בזה שנתן לספר את שמו, מצליח בהר לצלול לתוך החומרים הטעונים האלה, מצויד במטען תרבותי עשיר משלו, לשלוח אזכורים לכל עבר, לקחת את הניכור האורבני מהאורבניה של נהגי אוטובוס לאים, לדחוס אותו לזהות לאומית אבודה של יהודי מזרחי בירושלים, לדבר מגרונו במבטא הזר של סבו, ולשלוף, דרך כל תחנות הדרך ותחנות התרבות האלה, משהו שגדול בהרבה מסך חלקיו; הוא מציע זהות מורכבת משלו, זהות של היעדר זהות, של חיפוש תמידי:
"אין חידקל חוצה את ירושלים, והמייתו לא משתיקה את הגבולות הקמים עלינו, הגְּבוּלים המפרידים ביני לבין עצמי, אני לא שם לא כאן, לא מזרח לא מערב, לא מזרח במערב לא מערב במזרח, לא קולי עכשיו ולא קולות עברי, ומה יהיה בסוף".
לא בכל הסיפורים השטיק הזה עובד; לעיתים בהר מעלה את הדברים בצורה יותר מדי מפורשת, וגולש לקלישאות. כמו בסיפור 'בארות', על זהותו של יהודי גרמני, ניצול מחנות, שחוזר לבית הוריו בברלין ומתחתן עם בתו של האיש שהשתלט על חנותו של אביו. כאמור, כשהחומרים טעונים מדי, כשזורקים לקלחת את כל כלי הנשק שבארסנל (גרמניה, שואה, מחנות, הורים, בית, נשים ארִיות, מוות, פולניה ומה לא), מקבלים משהו נחרץ מדי, כמעט וולגרי, בשביל השפה העדינה והשאלות המדויקות של בהר.
אבל ככל שנמשכת האסופה, הולך ומתבהר הנושא העיקרי של הספר והעיסוק המרכזי של בהר. אם ב'אנא מן אל-יהוד' מסופר על צעיר מזרחי שהולך ואובד ברחובות המשתנים של ירושלים, תוך שהוא מאבד את שפתו העברית ואת עבריותו, הרי שבחלק השני והנפלא של הספר התלישות מתקלפת מסממניה החיצוניים – ירושלים, מזרח, מערב, הורים, סבים וישראל – וחושפת סיפורים על שפה אבודה ואנשים אבודים. בלי ארץ מוצא, בלי שפת אם. רק ניגון של מבטא, גם זה במקרה הטוב, ושרירותיות אינסופית של התרחשויות קפקאיות.
ההתייחסות המפורשת לקפקא רק מחזקת את התחושה שבהר יודע היטב מה הוא עושה. השליטה שלו בארון הספרים היהודי, כלומר, בארונות הספרים היהודיים – מקפקא ועד אמירה הס, מהמקורות היהודיים ועד לספרות ההשכלה החילונית – היא כל מה שחסר כל כך אצל רוב הסופרים הצעירים בציון. קצת ענווה בפני המקורות, התבטלות בפני הדורות הקודמים, והרבה, המון, ביקורת כלפי החברה שבה אנחנו חיים.
כך או כך, את הסיפור הכי חשוב בקובץ לא קראתי. לא כי לא רציתי, פשוט כי אני לא יודעת לקרוא בערבית. הבחירה להדפיס באסופה גם את התרגום לערבית של 'אנא מן אל-יהוד', שפורסם בכתב-עת קהירי ב-2006, היא חתרנית ומסקרנת בכל מובן: היא חושפת את העיוורון של הקורא העברי לשפה הכי קרובה לו, את ההרגל שלו לקרוא אותיות ערביות כאיום, כאותיות אויב. והיא גם בחירה מעודדת: הנה, גם במזרח התיכון של היום מצא לנכון כתב-עת מצרי לתרגם טקסט עברי על ניכור מזרחי. אולי בכל זאת יש איזושהי תקווה.
פורסם ב"ידיעות אחרונות", 7 לילות, מוסף ספרות, 9.1.2009, יום שישי, י"ג בטבת תשס"ט, עמ' 21.
***************************************************************************
יחד נקים את הכפר מחדש / מאת אורי הולנדר
אנא מן אל-יהוד, מאת אלמוג בהר, הוצאת בבל, 2008, 293 עמודים
לאלמוג בהר יש אידיאה של לשון. היא נוכחת ברקע כל סיפורי הקובץ "אנא מן אל-יהוד" ומסתתרת מאחורי מסיכות שונות. העברית שניצבת במרכז סיפוריו של בהר היא לשון רבת הוד שסוד העבר צפון בה – ובה בעת שפה עכשווית, שפת הכובשים-הנכבשים, העשויה קרעי קרעים, שמעל למקורותיה השונים, מזרחיים ומערביים גם יחד – ערבית מזה וגרמנית מזה – מרחפת סכנת השמדה יומיומית. כל גיבוריו של בהר מבקשים לגעת בעברית הזאת, גם להיאחז בה לבל תאבד וגם לחיות באמצעותה, כלומר לממש משהו הן מן העבר והן מן ההווה שלה. תוצאת הכמיהה הזאת במישור היצירה מעניינת ובעייתית גם יחד, משום שהעברית אצל בהר היא גם "אידיאה" וגם "סגנון".
הפער בין ה"איך" וה"מה", שפירנס שורה ארוכה של תיאורטיקנים אשר ביקשו להגדיר מהו "סגנון", לובש בסיפורים האלה צורות רבות, אך מוליך תמיד אל שאלה מהותית אחת: מה היא אותה שפה זרה, שהמרחק הנכון ממנה ייהפך לסיפור? אם העברית היא גם אידיאת הסיפור וגם הכלי שבאמצעותו ימומש הסיפור, אילו רכיבים של השפה יהפכו את הגעגועים, השברים והרסיסים למעשה אמנותי הרמטי?
הסיפורים המכונסים בקובץ הזה הם למעשה שורה של תחבולות ספרותיות שאינן אלא ניסיונות להשיב על השאלה הזאת. מלים שנתלשו משיריה של אמירה הס נהפכות לפסיפס סיפורי ב"אמירה בת סלימה". הסיפור "אנא מן אל-יהוד" – שהוא, בלי ספק, הטוב שבסיפורי הקובץ הזה – מופיע כאן הן בעברית והן בערבית (בתרגומו של מוחמד עבוד), ויש לכך משמעות לא מבוטלת; זה ניסיון להציב "אחרות" מול "אחרות", לתהות על מקור הזעקה המשותפת. ספקות והיסוסים הקשורים לתהליך הכתיבה עצמו צפים ועולים שוב ושוב מעל לפני השטח: "ומאז הוא מנסה להוסיף ולכתוב ואינו מצליח, פותח פתיחות ואינו יודע כיצד להמשיכן. כל מחשבה חדשה הנולדת אינה מושכת עמה יותר משלוש מאות מלים, רעיונותיו ממהרים להיוולד וממהרים לגווע, ובמחברותיו נאספות ההתחלות, אולי מאתיים התחלות ואין מסיים. כבר חשב אולי יפרסם ספר של פתיחות שאין להן המשך…" (עמ' 44).
ריבוי ה"הצעות לפתיחה" שבספר הזה מעיד גם הוא על הקושי לממש את אידיאת הלשון, להציע ליצירה שתקום משברי השפה "התחלות" סגנוניות חדשות. מערכת היחסים הזאת בין אידיאה לסגנון היא מקור כוחם של אחדים מסיפורי הקובץ הזה, אך גם המקום שאחרים נופלים בו. כתיבה בנוסח "אל כל המולדות", "אל כל הגלויות", "אל כל חלומות השפה" כתיבה כזאת מסתכנת לא רק במעידות נוסטלגיות, כי אם בקושי אמיתי ליצור סגנון מגובש. דומה שבהר עצמו ער לעובדה זו, ועריכה מוקפדת יותר היתה עושה עמו חסד. סיפור כמו "אנא מן אל-יהוד" מעיד כי מדובר בלי ספק במספר מוכשר, שספרו זה הוא מעין "הצעת פתיחה" לספר הבא שעוד יבוא, ספר שיעניק צורה למסעות הלשוניים-אידיאיים. מי שהלשון ניצבת בלב עולמו לא יוכל לוותר על שלב ההתפתחות הזה.
הפסיפס הלשוני שמציג בהר בספר הזה יוצר דמות מורכבת של "מספר", שאינו חייב לדבר בגוף ראשון כדי להמחיש שמשהו עקרוני, רכיב מהותי של זהותו, עובר כאן תהליכי גיבוש חשובים. סופו של תהליך זה, כמדומה, אמור להיות הפיכתו של תיאור כגון זה שיובא מיד ל"עיר" ספרותית, למקום שבו המתח הדיאלקטי איננו מבקש להתפרק, כי אם יוצר צורה המאפשרת ליסודותיו השונים להתקיים אלה לצד אלה: "מחר, מעט לפני שיעלה השחר, אלך אל פתח עירי ירושלים, אל בתי ליפתא הנשפכים במורד ההררי בלי רועה שיכנסם, והם חצי הרוסים, חצי עזובים, קוראים תיגר על השמות החדשים. אקרא משם לכמה מחברי הפלסטינים, אשר עדיין לא ריסנו בלבם את קולות הגעגועים, ולכמה מחברי הבגדאדים, אשר יסכימו להחליף את ערביותם העיראקית בפלסטינית, ויחד אולי נקים את הכפר מחדש. שם בליפתא החדשה נגור יחד אהובתי ואני, אם היא רק תסכים, ונקים צ'אחיאנה בגדאדי שבמרכזו רמקולים נוסטלגיים שישמיעו את צליל זרימת המים בחידקל" (עמ' 205-206).
פורסם במוסף "תרבות וספרות", עיתון הארץ, יום שישי, י"ט בחשוון תש"ע, 6 בנובמבר 2009, עמ' 2:
***************************************
"אני מהיהודים החסומים" / דורון קורן
אלמוג בהר, מהבולטים במשוררי הדור הצעיר ("צימאון בארות" הוא ספרו הראשון והיפה), זכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" עם "אנא מן אל-יהוד", אשר העניק לקובץ שלפנינו את שמו. מדובר בכ-40 סיפורים בעלי נימה פיוטית שיש ביניהם איזה קו מקשר. מרביתם מסופרים בגוף ראשון וניכר כי מדובר בכותב מעודן, מורכב ומשכיל. בכל זאת – זהו ספר חסום לקריאה במידה רבה.
החסימה קשורה קודם כל באיזו מופנמות עמוסת מילים ההופכת לעתים לפטפטנות, כמו גם בהתנסחות הסתומה לעתים של הכותב – למשל, המשפט הפותח את הסיפור השני: "מלך בירושלים לפני היות דוד אוהב ספרים רבים ועל כן אוהב אנשים רבים". קצת מוקשה, לא?
לכך נוספת הארכאיות של השפה המשנאית-משהו שנוקט בהר, שיש בה קצת הזז וקצת עגנון וקצת מליציות. כאן, למשל, תדבר החברה הספונטנית של הגיבור הצעיר (בסיפור "שני בתים") במילים המיושנות הבאות: "נעלה לאוטובוס בלי לדעת איה תחנותיו", ובהמשך היא תשתוקק שהאוטובוס ייסע "יֶרַח שלם". גיבור הסיפור יופתע ממישהי אחרת שאצלה הכתיבה דומה לדיבור, שהרי הוא למד "שאת הכתיבה צריך לייפות כל הזמן".
מדובר כאן בהיתקעות סגנונית, אבל לא רק: זוהי גם מאניירה לשונית מודעת של המחבר, החלטה מתריסה שלו שהינה חלק ממהותו של הספר המתלבט לכל אורכו בשאלה באיזו עברית לכתוב ובאיזה מבטא לדבר. הדיון הזה מגיע למיצויו החד בסיפור-המפתח "אנא מן אל-יהוד" (בעברית: אני מהיהודים), שהוא דווקא סיפור מגובש ונגיש למדי, ובו גם נחשף הטיעון הלשוני של בהר בזכות המבטא הערבי, במלוא חולשתו.
הסיפור "אנא מן אל-יהוד" נפתח בגיבור שלשונו התהפכה פתאום והוא מתחיל לדבר עברית עם עין וחית גרוניות. מכאן נפתחת שורה של בעיות זהות אירוניות, עצובות-מצחיקות, עם הסביבה ועם השוטרים החושדים בו שהוא ערבי ועורכים עליו בדיקה ביטחונית.
יש בהתהפכות הלשונית הזו איזה צד סימפטי של געגוע לסבא העיראקי (לבהר סבא אחד עיראקי ואחד ייקה) ששפתו נותרה מחוץ לעברית הארצישראלית, אבל כאמור, לפנינו גם טענה לשונית-פוליטית הקוראת תיגר על עצם העברית הישראלית, ומצטרפת בכך לגל ספרותי-חברתי רחב יותר המציע לחזור אל הערביות שנמחקה מן הזהות המזרחיות המדוכאת.
הסיבה שגיבור הסיפור הזה מואס בעברית הישראלית היא משום שהוא מזהה אותה עם האשכנזיות. כשעוצרים אותו השוטרים, הוא מנסה להוכיח את יהדותו באמצעות "החברים האשכנזים" שלו, שמדברים "עברית כמו שצריך לדבר עברית, בלי שום מבטא".
אלא שהזיהוי הזה של עברית מדוברת עם אשכנזיות הוא הבל גמור, שכן העברית הישראלית, שחודשה כידוע על סמך התנ"ך ושאספה אליה מלשון המשנה ומעגות התפוצה, נפטרה ממיבטאיה המזרחיים הגלותיים כשם שהיא נפטרה ממיבטאיה האשכנזיים הגלותיים, כי היא לא רצתה מבטא גלותי בולט בתוכה.
המבטא הישראלי החדש שיצרו כאן בני הארץ לעדותיהם השונות, אשר מיזג לתוכו בין השאר נימות מן האידיש ומן הערבית, העדיף כזכור את ההטעמה המזרחית המלרעית על פני ההטעמה האשכנזית המלעילית. בעברית החדשה הזאת נכתבו אצלנו שירה נפלאה ופרוזה גדולה, ממיטב הספרות העולמית – עדות לחיוניותה העצומה של השפה. אז על מה בדיוק בהר מדבר?
במקרה או לא, הקשר שחש גיבור אותו סיפור אל השפה הערבית הופך די מהר להזדהות עם הצד הערבי בסכסוך, וכך כותב בהר על הבדיקה הביטחונית שעורכים השוטרים: "באותו זמן שהנחתי את גופי להם החלו נולדות חגורות-נפץ על ליבי". כמעט היה אפשר להזדהות עם ייסורי הבדיקה הזאת, אם שוכחים לרגע שהיו גם חגורות-נפץ אמיתיות בסכסוך הזה, אשר הרגו מאות מתוכנו בפיגועי התאבדות.
מכאן קצרה הדרך לחזור ולהאשים את האשכנזים גם במלחמות ולטעון (בסיפור המוקדש למחמוד דרוויש) כי "האשכנזים הוותיקים הם שבחרו לנו את חיי החרב". המזרחיים, כך שמענו, דווקא מסתדרים עם הערבים (אז מה אם פה ושם היו קצת פרעות?). הו, סיר הבשר של גלות מצרים ועיראק.
אבל כאמור, בתוך הטקסטים המגויסים-עדתית מכאן והנעולים באגואיזם סגנוני מכאן, נחבאים גם קטעי שיר וקטעי סיפור יפים, בין השאר על יחסי זוגיות בין נשים אירוטיות לגברים הפוחדים להתחייב. למשל האישה המשוררית בסיפור "כל שעותיה החסרות": "רוצה היתה להיאחז היטב באטבי העץ ולהניח את מיטב שמלותיה לרוח, לפרסם את גודל חזיותיה ברבים ואת צמצום תחתוניה. ולתלות זה לצד זה הרבה שירים נוטפים לייבוש".
האג'נדה הלשונית של "אנא מן אל יהוד" העסיקה את בהר גם בשירו המוכר "הערבית שלי אילמת" (שהובא בספרו הראשון), אבל בשיר ההוא יש משהו מקורי ובעל קסם בהתלבטות בין השפות: "והעברית שלי גועשת / מתרוצצת בין החדרים ומרפסות השכנים / משמיעה קולה ברבים / מנבאת בואם של אלוהים / ודחפורים /…/ גְלוּיות גְלוּיות על שפת עורה / כְּסוּיות כְּסוּיות בין דפי בשרה / רגע עירומה ורגע לבושה / היא מצטמצמת בכורסא / מבקשת את סליחת ליבה".
כאן לפחות הוא מאוהב גם בעברית (וגם המוזיקה של השירה עושה את ההבדל). בפרוזה שלו, לעומת זאת, בהר שכח במקצת את מה שהבין בשירתו על העברית. גם הטענה שהוא משמיע כאן בסיפור המורחב "אמירה בת סלימה" (שיש בו מחוות יפות למשוררת הייחודית אמירה הס, שמוצאה עיראקי), ולפיה לפני העברית "דיברנו כנענית ושומרית ואכדית", ואחריה דיברנו "ארמית וערבית" – כלומר, העברית היא כביכול שפה אחת מני רבות – מעידה שבהר לא ממש קולט את ראשוניותה ופלאיותה של לשון הקודש שלנו.
פורסם ב-ynet, מדור ספרים, ה-8.1.2009:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3650673,00.html
לסיפורים מתוך הספר וקישורים:
http://notes.co.il/almog/51070.asp
אלמוג בהר 