מדף ספרים (nrg)

רואה אור, בגרסא מעט קצרה יותר, באתר nrg:

http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/838/498.html

 

א.    קֹהֶלֶת

            "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה" (קהלת א', י"א). קהלת הזקן, החכם, שמלך היה בירושלים, יודע את האמת המרה אודות החיים והשתכחותם. אך הוא יודע גם לנוע בין חצאי-אמיתות, ובין המחשבות המתפתלות, הסותרות. הוא לא נביא, גם לא פילוסוף המנסה לאגד כל המציאות למשמעות אחת מסודרת. הוא ממשיל משלים החד חידות ומחפש, זוכר כי החיפוש רב ערך מן המציאה, וכי הסתירות הן האמת היחידה.

            שנים ארוכות אחרי שקראתי בקהלת העברי הגעתי עדֵי ג'וֹאַנְג דְזֶה (או צ'וּאַנְג טְסֶה), החכם הסיני המופלא שחי כמה מאות שנים אחרי קהלת וזכה לתרגום מופלא של יואל הופמן בקובץ עברי בשם "קולות האדמה" (עברו עוד שנים ארוכות עד שהגעתי גם עדֵי דִיוַואן השירים "בן קהלת" של רבי שמואל הנגיד). גיליתי שג'ואנג דזה אמר בדיוק את אותם הדברים שאמר קהלת, רק במילים אחרות, או אולי אמר דברים אחרים לחלוטין אך בדיוק באותן המילים.

הוא לימד אותי בין השאר כיצד יש להתייחס לספרים, גם לספרו, בסיפור על עושה גלגלים שהעיז פנים לפני הדוכס הוּאַן והסביר לו: "כשאני חורת גלגל, אם אני מכה באיטיות, האיזמל מחליק ואינו עומד במקומו. אם אני מכה במהירות, האיזמל נתקע ואינו חודר פנימה. אותו 'לא-איטי ולא-מהיר' – היד יודעת אותו והלב חש אותו. הוא ישנו; אך אי אפשר להביע אותו במילים. אין אני יכול להעביר אותו לבני ואין הוא יכול לקבל אותו ממני. הנה אני זקן בן שבעים ועדיין אני חורת גלגלים. כך גם אותם חכמים. הם לקחו איתם מה שאי-אפשר להעבירו לאחרים והלכו לעולמם. על כן מה שאתה קורא אינו אלא הפסולת והשיירים שהשאירו אחריהם החכמים". על כן אולי המליץ קהלת בסופו של דבר: "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" (פרק י"ב, פס' י"ב).

 

ב.     קַפְקַא, "משל קטן"

בקובץ "תיאור של מאבק", סיפורים ורשימות מעיזבונו של פרנץ קפקא, קראתי בראשית שירותי הצבאי, ובאחד הקטעים הקצרים, "משל קטן", מצאתי את המילים הבאות, שחשתי שמתמצתות את הקפקאיות כולה במשפטים מועטים, עם כל האימה וההומור, עם התנועה בין כוח לחולשה, עם הבחירות (הבלתי-אפשריות) שלנו את גורלנו:

"'אהה', אמר העכבר, 'מיום ליום הולך העולם וצר. תחילה היה רחב עד להפיל אימה, רצתי הלאה ומה שמחתי כשראיתי לבסוף מרחוק חומות מימין ומשמאל, אך חומות ארוכות אלו אצות כל-כך להתחבר זו עם זו, עד שהנה כבר הגעתי לחדר האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת, ולתוכה אני רץ.' – 'אינך צריך אלא לשנות את הכיוון', אמר החתול ובלעו" (מגרמנית: שמעון זנדבנק).

            שנים מספר אחרי שקראתי בקפקא הגעתי עדֵי בורחס, ואצלו גיליתי עוד מחוכמת הצמצום, וגיליתי כיצד היה זה קפקא אשר יצר את שושלת מבשריו, ולא היו אלו מבשריו שיצרו אותו, וכך נודע לי על מגוון אפשרויות תנועתם של הזמן וההיסטוריה.

 

ג.      דון-קיחוטה

הספר "דוֹן קִיחוֹטֶה" על שני כרכיו, שיצא מעטו המאושר של מיגל דה סֶרוואנטס סַאַוֵידְרָה, ראוי היה לו לצאת לאור העולם אף אם היו בו רק עשרה אחוזים מן המידות הנאות הכלולות בו, אף אם היתה נכללת בו רק אחת מדמויותיו, ויהי זה דון קיחוטה האביר בעל דמות היגון, סאנצ'ו פאנסה נושא הכלים הפטפטן, דולסיניאה הכפריה שהפכה לאצילה יפהפיה, או אפילו הסוס הקשיש, רוסיננטה. ראוי היה הוא להיכתב אפילו רק לשם ההקדמה המפוארת שבפתח הכרך הראשון, ובתוכה השירים קצוצי החרוזים שהקורא נדרש להשלימם בראשו, אפילו רק לשם ההקדמה הלעגנית שהקדים סרוואנטס לכרך השני, בה הוא נוקם במי שניסה לשטות בעולם ולכתוב במקומו כרך שני לדון קיחוטה (אדם הראוי לתהילת עולם אם הוא שהניע את סרוואנטס לתת ידו לכתיבת כרך זה).

אבל בעיקר מופלא ספר זה בשל הדרך שבה קיומו של הכרך הראשון משתלב בגורלם של גיבוריו בכרך השני, כמעט למן ההתחלה, אז אומר דון דיחוטה: "אני טוען עכשיו, שמחבר הסיפור שלי לא היה מלומד אלא בוּר פטפטן, שהתחיל לכתוב אותו ויהי מה, מתוך ניחוש וללא כל מחשבה" (מספרדית: ביאטריס סרקויסקי-לנדאו ולואיס לנדאו). 

            "דון קיחוטה" הוא מבשרם של ספרים רבים, וחלקם מופלאים, כ"מסעות בנימין השלישי" היידישאי והעברי, למנדלי מוכר-ספרים, כ"החייל האמיץ שווייק" הצ'כי, לירוסלב הַאשֶק, וכ"אופסימיסט" הפלסטיני, לאמיל חַבִּיבִּי, שזכה לתרגום מזהיר של אנטון שַמַאס, והביא את הדון קיחוטיות והסנצ'ו פנסאיות אל המפגש בין ישראל ופלסטין, הערבית והעברית (וכפי שדון קיחוטה דיבר בספרו על מחברו סרוואנטס, ועירב בדיה במציאות, כך פונה המספר בספר נוסף של חביבי, "סראיא, בת השד הרע", למתרגמו שמאס ואמר: "והייתי רוצה לראות את אנטון שמאס מנסה לצמֵד צימודים ולהפיל לשון על לשון ועולה בידו לתרגם את שני המשפטים הקודמים לכל לשון שיחפץ, קרובה או רחוקה").

 

ד.     מסכת ברכות

מסכתות התלמוד אינן ספרים במובן הרגיל, ואין הן נקראות מראש ועד סוף בנשימה אחת. מסכת מן הגמרא הופכת תלמוד כאשר היא נלמדת מפי מורים חיים, או בויכוח קשה ובמשא-ומתן רך בין תלמיד אחד לבין שותפו לקריאה, החברותא שלו. אני זכיתי במורות ומורים מופלאים, ובחברותות נהדרות, ולאחת ממורותי שנפטרה בטרם עת עלי להודות במיוחד על נדיבות רעיונותיה ורגשותיה, ליאורה אליאס בר-לבב זיכרונה לברכה, שידעה להחיות אותיות מתות, להסעיר רוחות בפרשנותן, ולהקים מול בית-המדרש החי של חז"ל, בית-מדרש לה ולתלמידיה.

המסכת הראשונה שזכיתי להתחיל ולסיים ולומר עליה הדרן עלך היתה מסכת ברכות, משאלתה הראשונה, כבדת המשקל, "מאימתַי קורין את שמע בערבין?", ועד סופה המרגש, הנקרא גם בבתי-הכנסיות בערבי-שבתות: "אמר רבי אלעָזָר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר "וכל בניך לִמודֵי ה' ורב שלום בניך" (ישעיהו נד, יג), אל תקרי בניך אלא בוניך". ובין לבין דברי הלכה מתוקים, ארמית מופלאה ועברית מופלאה לא פחות, שיחות מפתיעות בין חכמים, וסיפורים כבירים הסגורים במילים ספורות, ותמיד תנועת העיניים בין רש"י לתוספות, בין משנה לגמרא ולתוספתא.

חז"ל השכילו לפתור את תהייתו של ג'ואנג דזה, ולמנוע את הפיכת ספריהם לפסולת שהותירו החכמים אחריהם, על-ידי הצבת מודל הלימוד הבית-מדרשי, הדיאלוגי, וההבנה כי ספר הוא אדם ואדם הוא סיפור, סיפורים רבים, הוא הדיאלוג החי הנישא על-פה ולא המילים המודפסות על הדף.

 

ה.    יהודה עמיחי, "שישה שירים לתמר"

עד סוף התיכון לא קראתי ספרי שירה, אם לא מחשיבים את השירה שבמקרא, בסידור ובמקראות לספרות של בית-הספר, ואת ספריהם של רחל וביאליק שהיה עלינו לקנות. נטיית לבי הלכה אחרי ספרי הפרוזה הפזורה. ומשסיימתי את התיכון נאמר לי, באחד הטורים הספרותיים בעיתונים, שאדם צריך לקרוא את "כוכבים בחוץ" של נתן אלתרמן בטרם יגיע לגיל עשרים. אחר-כך התחלתי לקרוא ביהודה עמיחי, ושתי שורות אהבה מופלאות משלו קנו את עולמי: "בכל יום של חיינו יחדיו / קהלת מוחק שורה מספרו" (בתוך ספר שיריו הראשון, "עכשיו ובימים האחרים"; אני קראתי בתוך הספר המקבץ כמה מספריו "שירים 1948-1962"). מצאתי בעמיחי מי שיפרש לי סיפורי מקרא אל תוך מילים ורגשות בני המאה שלי, מי שידרוש דרשות על אנשים ותיירים ואבנים בירושלים.

ומן המשורר אוהב ירושלים הגעתי אל המשורר אוהב הגליל, מחמוד דרוויש. שניים התחרו על אהבת הארץ בשירות נהדרות, ללא מנצח, וחבל עלינו שלא זכינו שיזכו שניהם יחדיו בחייהם בפרס נובל לספרות. אצל דרוויש קראתי: "המצור הזה עוד יתמשך עד שנלמד את אויבינו / מבחר משירת הגַ'אהֶלִיָה" (מערבית: מוחמד חמזה ע'נאים, בתוך הספר "מצב מצור"), ולקח לי עוד זמן עד שנזכרתי כי שירת הגַ'אהֶלִיָה היא גם שלי, כבר מאז ימיו של המשורר הערבי-יהודי הגדול אַ-סַּמַוְאַל אִבְּן-עַאדִיַא מאנשי תימאא' בחצי-האי ערב, בימים שלפני בוא מוחמד.

 

ו.       נִיזַאר קַבַּאנִי, "הדיון על מרחב הכתיבה"

ניזאר קבאני לימד אותי שירת מחאה מה היא. את שירו המופלא "הדיון על מרחב הכתיבה" (בתוך הספר "פואמות", בחר ותרגם מערבית: שמואל רגולנט), שנכתב בקיץ 1976 כשביירות בוערת, הוא פתח כך: "אני נושא את הזמן העולה בלהבות בתוך עינַי ואני נוסע / אליכם. אני נושא לְביירות שיר מדוקר בכף-ידי… והנני / מציג את גופתה בפני העולם". קבאני לימד אותי את הליכתו העיקשת של המשורר אל קהלו, את נסיעתו ומעברו בין בתי-הקפה של כל העולם הערבי, ואת נשיאתו עמו לקהלו זמן עולה בלהבות או שיר מדוקר לכבוד עיר בוערת. קבאני, שגילה לי כמסגיר סוד: "אני נושא את גלותי במזוודותַי", שהסביר לי: "שעה שאינך יכול לכתוב, אתה גולה", קבאני זה ידע להאשים ולקונן בעוד אוזני מצטרפות לתוגתו: "כל יום מתאבדת עיר ערבית בדרכה המיוחדת… החל מגרנדה ועד ימינו אלה אין עיר ערבית / אחת שמתה מיתה בידי שמיים".

מתוך הקריאה בקבאני קראתי מחדש בנביא ישעיהו, משורר המחאה העברי הקדמון, שאמר: "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה', הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם… שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל-הָאָרֶץ מִתַּחַת, כִּי-שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ-כֵן יְמוּתוּן, וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת" (ישעיהו נ"א, א'-ו'). ההווה, הארץ, השמיים, בני-האדם, כולם בני כליה, ואילו הישועה, הצדק, האל, עתידים להופיע בכל רגע כהרף עין, ולבטל את העוולות הרבות ואת המציאות האכזרית; אם המשורר לא יצליח לכל הפחות לדמיין זאת מתרחש בראשו, הוא גם לא יהיה מסוגל למחות בשיריו כנגד אלימות ההווה ושלטונו.

 

ז.       ארז ביטון, "לדבר בעצם הנהרה"

את ארז ביטון הכרתי בתחילה דרך שני ספריו הראשונים, "מנחה מרוקאית" ו"ספר הנענע", ומשירים מופלאים כמו "תיקון הריחות", "דברי רקע ראשוניים", "תקציר שיחה", "שיר זוהרה אלפסיה", "חתונה מרוקאית", "אַלְקֶסְקַס אוּלְפֶרָאן" ואחרים. שירים אלו הקסימו אותי כל אחד מהם בנפרד ביופיים וחיותם, אך בעיקר הרגשתי כיצד ארז ביטון הצליח ליצור דרכם יחדיו שפה חדשה, המעניקה אפשרות חדשה לשירה המזרחית בישראל (ולא רק לה).

אבל שיאו של הפלא השירי של ארז ביטון, גדול המשוררים העבריים החיים כיום לדעתי, מצוי בעיניי בספרו השלישי, "ציפור בין יבשות", בשיר "לדבר בעצם הנהרה", שהוא אולי שירו האופטימי ביותר. בשיר זה, המצהיר על עצמו שהוא "שחרית לרבי דוד בוזגלו, מגדולי פייטני יהדות מרוקו", נפגשים שני המשוררים היהודים-מרוקאים הגדולים במאה העשרים, שני עיוורים הנפגשים באור גדול. ארז ביטון פונה לבוזגלו ומזמינו: "בוא מן הַפִנָה / אל במת הבמות / ר' דוד בוזגלו / משהו בי נתר אל הד צלילֶיךָ / כי בלכתי אחרי הגעתי אחרֶיך / ר' דוד בוזגלו".

על איזו במה מדבר ביטון? במת בית-הכנסת המרוקאי? במת המוסף הספרותי בעיתון? במת קפה רוול בדיזנגוב? ומה היא הפינה? ביטון המבקש להשיב את בוזגלו למרכז התודעה הספרותית העברית החדשה יודע כי זימונו את בוזגלו הוא לכל הפחות כפול, וכי לא רק את בוזגלו הוא רוצה להביא מפינת בית-הכנסת הדחוי אל במת המוסף הספרותי, אלא גם את עצמו הוא משתוקק לזמן מן הפינה של מוספי הספרות אל הבמה השוקקת של בית-הכנסת. השיר הזה הוא רגע של מפנה היסטורי בתולדות השירה העברית, בו השירה העברית החדשה, שבתחילה ביקשה להיבנות מתוך קרע במסורת השירה העברית, באמת פוגשת מחדש את מסורת הפיוט הוותיקה, משתוקקת אליה ומגלה בתוכה את מה שחסר בה: "בזכרי אותך / לבי עץ שתול על פלגי מים / בלכתי אחרַי הגעתי אחריךָ / אז מצאתי מפנַי בפניך / שֵם כל חלומותַי עליךָ / אתה ואני מִמַצֶקֶת הַדבש / אתך נפגשתי בעצם הנהרה".

 

ח.    אמירה הס, "אני אמירה בת סלימה", "סלימה"

כשלמדתי במסכת מגילה מן התלמוד הבבלי, מצאתי בפרק הרביעי את רבי שמעון בן יוֹחַי אומר: "בוא וּראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא – שבכל מקום שגלו שכינה עמהן: גלו למצרים – שכינה עמהן… גלו לבבל – שכינה עמהן… ואף כשהן עתידין לִיגָאֵל שכינה עמהן… הקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגלויות"; מוסיף ואומר רבי אֶלְעָזָר הַקַפָּר: "עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל". כבבלי התרגשתי לקרוא משפט זה, המתנבא שכשתסתיים הגלות, ותבוא גאולת ישראל בארצו, יבואו היהודים מארצותיהם עם בתי כנסיותיהם ובתי מדרשותיהם, ויביאו עמם שפות ומנהגים מארצות הגלות לארץ ישראל, ושם, כלומר כאן, הם יהיו לקבע.

המשוררת אמירה הס נולדה "בתוך רחם כותבי ספרי סת"ם מבָרָזָן", בבגדאד, נצר למשפחת מקובלים, ולאוסנת, המשוררת העבריה בת המאה ה-17 אשר עמדה בראש ישיבה בכורדיסטן. את השיר הראשון בספר שיריה הראשון, "וירח נוטף שיגעון", היא פותחת בשינון אילנות יוחסין: "אני אמירה / בת סלימה / בת חיים יצחק יהודה / בן יֶחֶזָק-אֵל עליו השלום… אבי אבדה לשונו / רק עינו רק עינו היתה חגה במסלול כואבים… עוד היה שאמרתי / עם המזרח הנקלה הזה / לא יבוא מגעי, / לא אזכור בית הורַי, / פני אמי תִנְשֶמֶת / בוכה על חורבות / ופני אבי כרוּב – אלוהים / לא הושיע לו… אני בת בגדאד / מוכנה להישבע / ילידת לונדון אני".

דור הסבים שלנו, ובתוכו הוריה של אמירה הס, הגיעו לארץ אנשים בוגרים ובוטחים בתרבותם, וגילו שהפכו אנשים בלי שם ובלי עבר, אנשים המתבקשים להיות דור מדבר שישתוק ולא יפריע לחינוכם מחדש של ילדיהם ביד זרים. לא הותר להם להביא את בתי-כנסיותיהם ובתי-מדרשותיהם עד אל ארץ-ישראל. ואמירה הס, בשיר ראשון זה הנכתב מתוך הפצע הפעור, המדמם, פותחת באילן היוחסין אך ממהרת ממנו אל ההכרזה על ניתוק מן המזרח ומבית ההורים שהפכו מוקד לבושה. בספר שיריה החמישי, "אין אישה ממש בישראל", המוקדש לאמה (הספר הראשון הוקדש לאביה), כתבה אמירה הס שיר בשם "סלימה": "עכשיו לא אלחש שמה סלימה בהסתייגות בשקט, / כאילו היתה מזרח רחוק. / עכשיו בינינו קרבת לבבות / זהות פנימית מרחישה / לבי ששמר ישראל / ישמור עכשיו על אמא / פנינו לא ימחקו מהויתנו / שאיננו אבק שַֹרְעַפִּים / מתאבכים בכל האורכים / וגם אז כשצנחו הדרכים / על שרטון הימים / גם אז קיסרית לי היתה".

במרחב הנפתח בין שני השירים הללו, בין הפאתוס של אילן היוחסין לקינה בה שמות נאמרים בלחש, בין דחיית המזרח לחיבוק האם, בין ההבטחה לשכוח לתחינה שהפנים לא ימחקו, מצויה הדראמה ההיסטורית והנפשית והפואטית של השירה העברית בדורות האחרונים, ומצויה גם האפשרות לרפואה, זאת שאינה משכיחה את הדחייה והמחיקה והאלם והשנאה, אבל זוכרת גם את השמות והפנים והדיבור והאהבה.

 

ט.    הסידור

בילדותי ובנעורי הייתי בטוח שהתנ"ך הוא ספר הספרים היהודי, ואומנם לא הגיתי בו כל הימים והלילות, אבל כמה מהם. אחרי הצבא, כשחיפשתי את העולם היהודי הנעלם שבין התנ"ך לבין הציונות, שנכתב בשפות רבות, ואת הפער שנפער בחיי בין הטקסים לטקסטים, הלכתי ללמוד גמרא, ובהדרגה האמנתי שהתלמוד הוא ספר הספרים היהודי. אחר-כך חזרתי אט אט אל קביעוּת בית-הכנסת, וגיליתי כי הסידור הוא בסופו של דבר ספר הספרים היהודי, ממנו שותה האדם היהודי יום יום את תפילותיו ותחינותיו ובקשותיו והודאותיו ותודותיו. הסידור הוא הספר המלווה אדם יהודי מלידה ועד מוות, והוא המלווה יהודים פשוטים ותלמידי חכמים גם יחד מאז האלף הראשון לספירת הנוצרים, בשילוב שבין קביעות והשתנות, בין התרחבות והצטמצמות, בין הנוסח הקדום להצעות הדור, בין המשותף לעדות השונות והמייחד אותן.

הסידור הוא גם מעיין השירות, בעיקר בשבתות ובמחזורים לחגים, ובספרי הפזמונים והפיוטים והבקשות והסליחות והשבחות והקינות ובהגדות של פסח ובדיוואנים. מסידור רבי סעדיה גאון המרגש, ובקשותיו הצחות והטהורות: "ברוך אתה בכל הברכות אשר נאמרו, וברוך אתה בכל הברכות העתידות להאמר", דרך מגילת יונה הכתובה עברית וספניולית במחזור יום-כיפורים איסטמבולי, דרך תרגומי ההגדה של פסח ופיוטיה לערבית (וההבטחה בפתח הגדה של פסח מבגדאד 1936 שתהיה: "בלשון ערבי צח שיובן לכל אדם"), ועד סידור "עוד יוסף חי" שהתקין הרב יוסף חיים מזרחי בימינו, עם הקונטרס המופלא שצירף בסופו, "קול יעקב", על "עניין הדקדוק במילות התפילה ונקודותיהן", למנוע חילול השם שאנשים בולעים אות עי"ן באומרם "בעל גבורות", או בולעים אות אל"ף באומרם "מאת ה'", או הופכים אל"ף לה"א ואומרים "בהימה" במקום "באימה", או הופכים ה"א ליו"ד ואומרים "מלך אויב" במקום "מלך אוהב".

סידורים רבים בעולם, ואדם צריך סידור אחד להתקין תפילת יומו מתוכו, ועוד מחזורים למועדים וזמנים מיוחדים וספרי פזמונות, ואלו מלאים כל כרסם תפילות רכות (וגם כמה מילות תוכחה קשות, שאנחנו מצווים לאומרן בלחש, כגון "הִשמרו לכם פן יפתה לבבכם" (אני תוהה מתי יעברו לקרוא בלחש גם הדברים ממסכת שבת הנאמרים בערב שבת: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן"), ובקשות נוסח "שפוך חמתך אל הגויים"), מילים כבירות מן הפיוט הקדמון, כגון בסליחות: "אנשי אמונה אבדו, באים בכוח מעשיהם", ומילים עבריות הנכתבות בימינו, למשל בספר הבקשות והפיוטים החַלַבִּי "שירה חדשה", בו מנגינת השיר "אִינְתַא עוֹמְרִי" שהלחין עַבְּד אֶלְ-וַוהַאב לאוּם כּוּלְת'וּם מקבלת מילים עבריות: "אל בעוני הבט".

הסידורים וספרי הפזמונות מדריכים אותי לשיר, אינם ספר הנקרא רק בלב, הם מדריכים אותי להיות לעיתים בתוך קהל, ולדעת מתי זמני ומתי זמן שליח הציבור, הם אינם מותרים לי לקריאה בכל זמן ומקום ("אסור להתפלל נגד מראה, אפילו עיניו סגורות דמחזי כמשתחוה לבבואה שלו", בן איש חי). במחזורים ובספרי הפיוטים הקהילתיים אני מוצא את רבי יהודה הלוי, הוא אַבּוּ אלְחַסַן, גדול המשוררים העבריים מאחרי דוד המלך, פונה בשם ישראל יונת הרחוקים הנודדת והמגורשת, זאת שהבטיחה לעצמה "לא אזכרה עוד שמו / ויהיה בתוך לבה כאש בוערה", ושואל את האלוהים: "למה כאויב תהיה לה והיא / פיה למלקוש ישעך פערה". אני מוצא בהם את רבי ישראל נַגַ'ארָה, גדול המשוררים העבריים מאז הלוי ועד ימינו, שר: "ירעד לבי עת שיר אהגה ידפוק שן בשן / יבער בקרבו גחלת ידמה אוד עשן… מלאכים וגם אופנים אין הלל גומר / ואיך אני פרעוש קטן אשיר ואזמר".

הסידור כוחו בחזרה המשננת (אבל אמירה זאת יפה בעיניי גם לשאר הספרים שבחרתי). והשינון גורם למילות זרים להפוך אט-אט שלך, עד שאתה מופתע מדיוקן. ואומנם יפה למילות הסידור התכוונות הלב, וגם נאה להן התחדשותן ערב, בוקר וצהריים על השפתיים, אך הסידור ומסדריו ידעו שאין כוחנו לכך יום יום. מכיוון שידעו כי פעמים רבות יעשוּ המילים הרגל, הדפיסו בראש חלק מן הסידורים גילוי דעת, שמומלץ לאדם לאמרו בכל יום קודם תפילת שחרית: "הריני מגלה דעתי ורצוני, בכל פעם שאזכיר… שם אלוהים ברוך הוא, כוונתי שהוא תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם". ועדיין נשאר לו לאדם להתכוון התכוונות מלאה בשעה שמעלה על שפתיו גילוי דעת זה.

 

י.       רבנו יוסף חיים, "בן איש חי", "בן איש חיל"

הגאון יוסף חיים, רבה הגדול של בגדאד במחצית השניה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, שהתחנך בבית-מדרשו של גדול הדור רבי עבדאללה סומך, לא כיהן במשרה רשמית כלשהי בקהילתו, לא חכם באשי ולא ראש ישיבה, ונהג לחתום על ספריו "הצעיר יוסף חיים". כמובן שאין הוא יחיד בהצמדת תואר זה, "הצעיר", לשמו, ולא כסגולה לאריכות ימים עשה זאת, אלא כהצטנעות של גדול בתורה מול קודמיו ומוריו ותורתו ואלוהיו. אך הוא נודע בכינוי "הבן איש חי", על שם ספרו הנפוץ ביותר, העוסק בדברי הלכה על דרך פרשות השבוע. בשער ספרו "בן איש חיל" כתב: "זאת המחברת דרושים לשבת תשובה ושבת זכור ושבת הגדול ושבת כלה, אשר דרשתי בעזר השם יתברך בקיבוץ קהל רב, כמנהגן של ישראל בכל מקום, ממה שחנני השם יתברך ברוב רחמיו וברוב חסדיו, אנוכי איש קטן".

רבנו יוסף חיים זכה, כדבריו בהקדמתו ל"בן איש חיל", "לדרוש בדברי תורה ומוסר ויראה והלכה פסוקה, בארבע שבתות המיוחדים לכל שנה ושנה לדרוש בהם, בקיבוץ קהל רב ברוב עם הדרת מלך… ויודע אני בעצמי שאין אני ראוי לזאת, אומנם זכות אבותי ז"ל הביאני לזכות זה", והיה עומד לפני כל קהל עדתו בצהרי השבת, כשכל בתי-הכנסת נסגרים לכבודו וציבור גדול בן אלפים בא להאזין רק לו בבית-הכנסת הגדול, "צַאלַת אֶלְ-כְּבִּירִי", והוא היה מחבר הלכה באגדה, דרש במוסר, מקרא בחכמה. העברית של הבן איש חי מופלאה, ומביאה לשיאה את העברית הרבנית על גמישותה ויופיה, וחוסר התחשבותה בכללים (כגון זכר ונקבה), ועירובה בין לשונות: בשפתו דרות יחד שפת קודש ולשון ארמית, וכמובן גם מילים ערביות, ועמן מילים שמקורן בהודו, פרס, תורכיה ואירופה, ואף מילים ביידיש, והוא מסביר למשל: "ודע, כי משמעות "יארצייט" הוא "יום-הפטירה" בלשון אשכנז, וגם הספרדים הורגלו לקרוא אותו בשם זה בספריהם, ואין בזה ראשֵי תיבות או רמז אחר, כמו שחושבין העולם".

יוסף חיים חיבר ספרי הלכה, דרשות, פירושים, תפילות, פיוטים, סיפורים ומשלים, ובכולם עשה פירות שאין אתה יכול שלא להתברך בהם, ומרגע ששתית ממעיינו על כורחך אתה שב אליו לשאוב ממנו מים חיים להשיב רוחך. על דרך דרשותיו המשלבות אגדה והלכה הסביר בהקדמתו ל"בן איש חי", וכשאתה קורא אתה חש כי הנה עומד לפניך גדול המבין את קהלו הגדול: "אומנם הדבר ידוע, כי לדרוש בהלכות בלבד אין לב המון העם נמשך אחריהם, אלא צריך שיהיה עיקר הדרש ורובו בדברי אגדה ומוסר, ויזכור גם-כן הדרשן באמצע פסקי הלכות על-ידי הקשר, שיקשרם בדרשה שדורש על המקרא, כדי למשוך לב העם אל הדברים האלה בחכמה ודעת"; ובדבריו ב"בן איש חיל" הבהיר: "לא נהגתי לדרוש פלפול שקלא וטריא, כדרך שעושים בכמה מקומות… ואף על פי שנמצא בהבאים חכמים ולמדנים, ראיתי בני עליה והם מועטים, והדרוש נתקן עיקרו בשביל המון העם, לכן צריך שתהיה האגדה שווה לכל נפש, ולהיות הדרוש מאכל כל אדם, אשר קטן וגדול ישמעו ויבינו, וכן ציווה ה' אלוקינו בתורתו הקדושה, 'הַקְהֵל אֶת-הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף' (דברים ל"א, י"ב)… מי יתן והיה שכך יתנהגו כל הדרשנים העומדים על המשמר בכל אתר ואתר, לעזוב הפלפול בשיטות וסוגיות, ורק יטיפון ויגידון אגדה בדרך פשט וישר, אשר ממנה יכנסו גם כן בתוכחת מוסר, ומשם יכנסו בדבר הלכה פסוקה, להודיע לעמא קדישא את הדרך אשר ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון".

כאשר אני קורא בספר ההלכות שלו, "בן איש חי", אני מתרגש כאשר הוא עוצר ומתעכב לומר, אחרי שפסק הלכה: "והנה פה עירנו בגדד יע"א (יגן עליה אלוהים) היה המנהג מזמן קדמון דאין החזן מקרֶא", "ופה עירנו בגדד, שקורין המגילה גם בט"ו בלא ברכה, משום ספק מוקפת חומה", "וכן פה עירנו דרך בני-אדם להניף לעצמם במניפה קטנה בקיץ מפני החום", "פה עירנו דרך הנשים להיות פועות לתינוק הבוכה בקול ניגון באוזניו כדי להשתיקו ולהביא לו השינה"; וכן מתרגש אני כשהוא מסביר דבריו דרך שימוש בלשון ערבי (את ספרו לנשים, "קַאנוּן אֶלנִסַא", חוקי הנשים, כתב בערבית-יהודית): "לא יעמוד להתפלל… בלא מכסה העליון של הראש, שקורין 'פֵיס'", "בהיותו מתפלל תפילת העמידה… לא יפהק לרצונו, והוא מה שקורין בערבי 'תתאווב'", "ולכן פה עירנו מנהגם לטגן מוּלְיְתָא בקטניות ובשר ביחד, שקורין זה בערבי 'סַמְבּוּסַכְּ'", "אם הגוי בא לבית ישראל ביום-טוב בשביל 'וַאזִיתַא' – מותר לבשל משקה שקורין 'קַהְוָה', אם ישתה ממנו בעל-הבית ובני-הבית".

 

יא.  

עתה משסיימתי לבחור עשרת הספרים ולכתוב עליהם, עלי להודות כי אף-על-גב שבצעירותי אהבתי לארגן רשימות של ספרים (ככל הילדים המודרניסטים), היום איני אוהב רשימות שכאלו. עדיין אני זוכר כל מה שלא נמצא בכל רשימות האחרים שקראתי בהתמדה בצעירותי. כמו כן, הספרים שעל מדפי ספרייתי לובשים עתה פרצופים נעלבים ומתקוממים על בחירותי, אשר השאירו כמעט את כולם בחוץ. ואני מרגיש אשמה מול הספרים שכמעט נכנסו, שחשבתי להכניסם ובסוף, בשל המקרה, לא מצאתי להם מקום.

יכולתי לכתוב רשימה אחרת לגמרי, בה היו נמצאים עשרה ספרים אחרים (למעשה תשעה אחרים, כי לקהלת איני מוצא מחליף): התַפְסִיר (תרגום התורה לערבית) של רבי סעדיה גאון, ספר המקאמות "תחכמוני" לר' יהודה אלחריזי, הוא יַחְיַא אִבְּן סֻלַיְמַאן, "תורת המידות" לשפינוזה בתרגום יעקב קלצקין, "בגדאד, אתמול" לששון סומך, "נמלים" ליצחק אוורבוך אורפז, "מעבר לאשמה ולכפרה" לז'אן אמרי, "יום שתבל הרתה והפילה בו" לסַמִיר נַקַאש, "בַּאבּ אֶלשַמְס" לאליאס ח'ורי, "זיכרונות אסורים" לאלה שוחט.

            ואחרי שהעליתי על הדף רשימה אלטרנטיבית זאת, והעלבתי עוד ספרים בספרייתי, שלא נכנסו גם אליה, אני נזכר בשורה משיר של אמיר גלבֹע: "אדם באמת אינו צריך אלא לספר אחד בחייו". מול יצר ההרחבה, התובע את מקומם של עוד ועוד ספרים, עומד גם יצר הצמצום, המבקש להסתפק בספר האחד המוכן להתקדש כל כולו עבורי. אם כן מספיק ספר קהלת לבדו, או אם יותר לי התנ"ך כולו. אם אפשר עם מפרשים.

 

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת ספרות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על מדף ספרים (nrg)

  1. אהרון תמוז הגיב:

    לפני 10 עד 20 שנה התפרסם בעיתון הארץ סיפורו כליאתו של משורר עיראקי ערבי בבגדאד עקב שירתו.

    המשורר כתב שיר על המס המוגזם שהטילה הקהילה היהודית על השחיטה מס שגרם לכך שהעניים לא יכלו לקנות חלקים טובים של הבשר.

    אחת השורות בשיר שכתב היתה "אם כשר אם טרף" והמילים טרף וכשר הופיעו במקור

    כשהזכרתי לאבא את שמו של המשורר הוא סיפר לי שהמשורר נכלא וכל זאת לפני שקרא את הכתבה

    אודה לך אם תברר לי מיהיה המשורר

  2. אהרון הגיב:

    כל הפרטים על המקרה מופיעים בספרו של פרופ' ראובן שניר, "ערביות, יהדות, ציונות"

  3. שועי הגיב:

    תודה על רשימה יפה במיוחד
    באשר לבן איש חי הייתי מוסיף את המאסף הקבלי הלוריאני,דעת ותבונה, שלו וגם כמה מפיוטיו הנפלאים
    גם כל הדברים האחרים, זכורים לטוב
    רק הייתי מוסיף שכל סידורי התפילה שבידינו נוסח אב להם בעראק, אם בסידור רב סעדיה גאון, אשר הפך לנוסח מכונן בספרד ובמזרח, ואם בסידור רב עמרם שנשלח לאיטליה ומשם התפשטה השפעתו באשכנז
    אין זאת אלא שבמובן מסוים כולנו יהודים-בבליים

  4. אלמוג הגיב:

    תודה רבה שועי, אכן היסוד לסידורים השונים הוא בבלי (אם כי מקומו של הפיוט בסידור הוא ארץ-ישראלי, ובתחילה גאוני בבל התנגדו – וגם שם פיצול בין המשך המסורת הארץ-הישראלית באיטליה ומשם לאשכנז – ומסורת פיוט בבלית, שקיבלה בסוף את מקום הפיוט (גם כאן לרס"ג מקום דומיננטי), והמשיכה לשאר הקהילות בעולם המוסלמי.

  5. שועי הגיב:

    ליסוד הארץ ישראלי ניתן אולי להוסיף גם את התמות היסודיות בברכת יוצר דשחרית ושל נשמת של שבת (גם של ברכת יוצר בשבת), אשר שתו והושתתו על ספרות ההיכלות והמרכבה
    על פי התלמוד הירושלמי מסכת ראש השנה, שמות של מלאכים הובאו מבבל (בימי שיבת ציון) ועל כן כנראה חלק מן האנגלולוגיה של חז""ל אפשר שהושתתה אף היא על מקורות בבליים
    ושוב תודה מקרב לב על הפוסט ועל התגובה

  6. פינגבאק: "הָיוּ זְמַנִים / שֶלֹא יָדַעְתִי קוֹנְצֶרְט מַהוּ / וְרַק נִגְנוּ צַ’לְרִי בַּגְדַאד" | אלמוג בהר

  7. פינגבאק: כִּי בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי הִגַּעְתִּי אַחֲרֶיךָ – מוזיקה ערבית בשירה המזרחית «

  8. פינגבאק: Identity and Gender in the Poetry of Amira Hess | אלמוג בהר

  9. אמירה הס הגיב:

    אלמוג המשורר החכם הידען המלומד, תודה

    והשכלתי מכל הכתוב על הספרים האחרים החביבים עליך. תודה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s