מחמוד דרוויש, "כפרחי השקד או רחוק יותר", מערבית: עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט, אחרית-דבר וייעוץ: ששון סומך, הוצאת פיתום וספרי עתון 77, תשס"ט, 2008, 111 עמ', מחיר מומלץ: 76 ש"ח.
محمود درويش: كزهر اللوز أو أبعد
(Mahmoud Darwish, Like Almond Flowers or Further)
מפתה לחפש בספרו של מחמוד דרוויש הרואה עתה אור בעברית אחר לכתו, "כפרחי השקד או רחוק יותר", את התעסקותו במותו המתקרב (אף-על-פי שאין זה ספרו האחרון בערבית, הוא ראה אור במקור ב-2005), וזו אכן רבה: "אני מכיר / את סוף הדרך מאז הצעד הראשון – / אומר לעצמו – לא התרחקתי מהעולם / לא התקרבתי לָעולם" (עמ' 22); "אומרים: עזה כמוות האהבה! / אמרתי: אך תשוקתנו היא לַחיים, / גם אם יטשונו הנימוקים, חזקה תשוקתנו לחיים יותר / מן האהבה והמוות" (25); "אין המתים חולמים הרבה ואם חלמו / אין איש המאמין לחלומותיהם… אין המשוררים מרבים לשמוח / ואם שמחו לא יאמין להם איש" (29); "לא היה / בחורף בכי המעיד על קץ החיים. / הוא היה ההתחלה, הוא היה התקווה. ומה / אעשה עתה, שהחיים נושרים כשער, / מה אעשה בחורף הזה?" (36); "טוב / למות בַבית מאשר תחת גלגלי מכונית / בדרכה לכיכר ריקה!" (37); "המוות המרחף מעלינו כבז-הציידים… / [כי החיים הם בני דודים של המתים, והמתים / ישנים בשקט, בשקט, בשקט]… לווית האיש הזר יכלה להיות לוויתי שלי / לולא צו אלוהי שדחה אותה / בגלל סיבות רבות / ביניהן: משגה גדול בַפואמה!" (40); "חַיֵה / את מחרךָ עכשיו! ככל שתחיה לא תגיע / לַמחר… אין אדמה למחר" (61); "אני מהלך והחיים / מתמעטים בי לאט לאט כשיעול קל" (63); "אמר לי ידידי: אינני רוצה מקום / להיקבר בו. אני רוצה מקום לחיות בו / ולקלל אותו אם ארצה. / אמרתי לו: והמקום יעבור / כסימן בינינו: מה המקום?" (73); "אקח שורה מאַלְ-מַעַרִי ואתקן אותה: / גופי סחבת-עפר, הו צייר-ההוויה / ציירני! / אכתוב: הו בורא המוות, הנח / לי מעט… לנפשי!" (78); "בנוכחות המוות אנו דבקים רק / בָאמת של שמותינו" (94); "ושיר, כי היופי הוא החופש / אני אומר: החיים שאין דרך להגדירם / אלא כהיפוך המוות… אינם חיים" (106).
אבל אולי מטבעה של השירה לחשוב את המוות, ואין לקשור זאת רק לנוכחות הסוף המתקרב; ושירתו של דרוויש, הטבועה אומנם בחותם האסונות, היא דווקא שירת ההתנגדות למוות; ויחסית לספרו הקודם של דרוויש שראה אור בעברית ("ציור קיר", אנדלוס, 2006, תרגם: מוחמד חמזה ע'נאים, במקור ראה אור ב-1999), אשר נכתב בעקבות אירוע לב קשה שעבר דרוויש, וחוויית מוות קליני שחווה, וכולו עומד מול הקץ, בו היה נוכח המוות כמעין דמות במחזה, אליה קורא דרוויש: "מוות, חכה עד שאכין לי / את המזוודה… מה מזג-האוויר שם?… אני רוצה, רוצה לחיות / ולשכוח אותך… מוות, חכה לי אצל שער / הים, בקפה של הרומנטיקנים" (45-60), הפעם נוכחות המוות צנועה יותר, ומולו עומדים כל הזמן החיים, והאפשרות שהספרות תאריך את חייו, שהאל יניח לו שנים נוספות כדי לתקן "משגה גדול בַפואמה".
מה מקור שמו המסתורי של הספר? "לתיאור פרחי השקד, לא יושיעני / מגדיר-הפרחים, ואף המילון לא ימלא מבוקשי" (30), מסביר דרוויש, ומבין: "לא מולדת ולא גולה הן המילים / אלא אש לבנה בתיאור פרחי השקד… לוּ הצליח המחבר לכתוב קטע / המתאר את פרחי-השקד, היו הערפילים / נסוגים מהגבעות ואמר עם שלם… אלה הן מילות המנוננו הלאומי!" (30-31). בשורות אלו מצויה מעין פרודיה על אי-יכולתו של המשורר לכתוב המנון לאומי, ועל רצונו של הקהל בהמנון (במקום אחר בספר הוא יכתוב: "למקום – ריחותיו / לשקיעה – געגועיה… ואילו ההמנון, המנון הסוף המאושר / אין לו משורר" (89)); השורות כתובות מתוך הכפילות שבין תודעתו העצמית של דרוויש כמשורר לאומי, וציפיית קהלו ממנו שיכתוב את ההמנון (דרוויש הוא שכתב את הצהרת העצמאות הפלסטינית ב-1988), לבין התבוננותו ממרחק בתודעה זאת, ורצונו לעיתים לחמוק מן המטלה הלאומית התובענית והמכבידה, הממסגרת את שירתו בהקשר אחד (ולדבריו בראיון: "אני עושה מאמצים לשבור את התביעות של הסמל ולצאת מהאייקוניות הזאת. להרגיל אנשים להתייחס אלי כאדם שמבקש לפתח את השירה שלו ואת הטעם של קוראיו"), כפילות שמתוכה כתב (וצמח) דרוויש בעשורים האחרונים.
דרוויש הבין ששירתו זקוקה כל הזמן לסמלים חדשים ומטאפורות חדשות, אם רצונו להמשיך לשאת את תפקיד הייצוג של הגורל הפלסטיני (תפקיד שהוא גם נאבק בו וגם אימץ אותו, ולדבריו בראיון: "אני לא יכול לבחור את המציאות בה אני חי, וזו הבעיה העיקרית של הספרות הפלסטינית: אנחנו לא יכולים לשחרר את עצמנו מההוויה ההיסטורית") בלי ליפול אל "מלכודת המליצה" (30), אך גם הבין שההמון זקוק לסמלים ישנים ומוכרים, למטאפורות ישנות, למליצות, להמנון; הוא גם הבין שהדיכוטומיות השקריות שבין האישי ללאומי, ובין הפרטיקולרי לאוניברסלי, מבקשות לכלוא את שירתו, ועליו לפעול מעבר אליהן, ולהראות כיצד במקום האישי ביותר שלו נמצא זיכרון פלסטיני, וכיצד בשיא האוניברסליות שלו יש מקום לסיפור הפרטי, שבלעדיו האוניברסליות עקרה. באופן מעניין, עם ריבוי המטאפורות המתחלפות בשירתו, גם הגלות עצמה הפכה למטאפורה, וגם פלסטין (כמו אנדלוס לפניה, "אנדלוס של המשוררים" כפי שכינה אותה בספר "ציור קיר", עמ' 59; בספר הנוכחי כתב: "כל מקום המרוחק / מאלוהים או מארצו הוא גלות" (92), ולדבריו בראיון: "גלות אינה רק קונספט גאוגרפי. אתה יכול להיות גולה במולדתך, בביתך, בחדרך. זו לא רק שאלה פלסטינית. אפשר לומר שאני מכור לגלות? אולי. האם הגלות אינה אחת ממקורות היצירה הספרותית לאורך ההיסטוריה? אדם שמתקיים בהרמוניה עם החברה בה הוא חי, עם התרבות שלו, עם עצמו, לא יכול להיות יוצר").
דרוויש, שספר שיריו הראשון התפרסם ב-1960, הפך למיתוס עוד בחייו, ועשרות קובצי השירה שפרסם היו ללחם חוקן של הספרות הפלסטינית החדשה, הספרות הערבית החדשה, התנועה הלאומית הפלסטינית, והלאומיות הערבית כולה. דרך התרגום לעברית (ודרוויש הוא המשורר הערבי המתורגם ביותר לעברית, במקביל לנַגִיבּ מַחְפוּז בפרוזה), שבה שירתו גם אל הספרות הישראלית החדשה, שצמחה במקביל אליו, ספרות שהיתה לאורך כל חייו של דרוויש, מאז לימודיו בבתי-הספר הישראליים, הזר הקרוב, יריב אהוב-שנוא, עמו היה עליו להתמודד על אהבת הארץ ועל זיכרון ההיסטוריה, ועל הזכות לספר את הסיפור. דרוויש הכיר את המקרא במקורו, והדבר בא לידי ביטוי בספריו, וקרא משוררים עבריים שונים, וראוי היה שיזכה יחד עם יהודה עמיחי בפרס נובל לספרות, מתוך הכרה בהיותם שני משורריה הגדולים של הארץ במחצית השניה של המאה העשרים (דרוויש התייחס בראיון לעובדה שהוא ועמיחי מצויים במעין תחרות: "מי בעל השפה באדמה הזו? מי אוהב אותה יותר? מי כותב עליה טוב יותר?").
דרוויש לא ניסה, כפי שנטו לעיתים סופרים לאומיים, לטהר את הארץ ושפתה וההיסטוריה שלה ממערבולת זהויותיה, וכתב על עצמו: "אני תוצר של כל התרבויות שעברו בארץ – היוונית, הרומית, הפרסית, היהודית, העות'מאנית. כל תרבות חזקה עברה והשאירה משהו. אני בן לכל האבות האלה, אבל שייך לאמא אחת. זאת אומרת שאמא שלי זונה? אמא שלי היא האדמה הזאת שקלטה את כולם, והיתה עדה והיתה קרבן". הוא הבהיר שמשמעות דבריו בין השאר שהוא "גם בן התרבות היהודית שהיתה בפלסטין", ולדבריו עם בוא פיוס בין הפלסטינים והיהודים "היהודי לא יתבייש למצוא את המרכיב הערבי שבו, והערבי לא יתבייש להצהיר שהוא מורכב גם מאלמנטים יהודיים".
דרוויש עבר, ועמו שירתו, ברבים מן הרגעים המכוננים של העם הפלסטיני מאז 48, ובאופן ייחודי ביטא בקולו את חלקיו השונים של העם שהפך מפוצל: הוא נולד ב-1941 בכפר אל-בירווה שבגליל המערבי; כפרו נחרב ב-48 ומשפחתו נמלטה ללבנון; שנה אחר-כך הסתננה משפחתו בחזרה אל הגליל, והתיישבה בג'דיידה (אמיל חביבי הזכיר הסתננות חזרה זו בספרו "האופסימיסט", והוסיף למיתולוגיזציה של דמות דרוויש); דרוויש למד בתיכון בכפר יסיף, ואחר-כך עבר לחיפה; הוא פרסם בתחילה את שירתו בעיתונות הקומוניסטית, נעצר כמה פעמים בשל פעילותו וכתיבתו, וכתב שירת מחאה פוליטית חריפה כנגד השלטון הישראלי (ראו שירו "תעודת זהות"); ב-1971 עזב דרוויש את הארץ (אחרי שכתב " מולדתי איננה מזוודה ואני אינני נוסע"), וגלה תחילה לברית-המועצות, אחר-כך למצרים, לבנון, תוניס, קפריסין, פריז, ירדן וראמללה.
דרוויש עזב את הארץ בעקבות הצרת צעדיו על-ידי השלטונות, אך אולי גם בשל צורך פנימי עמוק, פואטי ואישי, להתחבר לחווית היסוד של עמו, שהיא חוויית הגלות. כמו כן הזירה הספרותית הפלסטינית-ישראלית, אשר עד 67 היתה מנותקת ממרכזי הספרות הערביים, ומציאותה הודחקה בעולם הערבי בשל זרות חווייתה בהקשר הכלל-ערבי והכלל-פלסטיני, היתה מצומצמת למדי, יחסית לבירות התרבות הערבית; לאחר 67 התחולל בספרות הכלל-פלסטינית תהליך לגיטימציה של הספרות הפלסטינית שנכתבה בישראל, וכן הספרות הפלסטינית זכתה למקום מרכזי בספרות הכלל-ערבית, אך יציאתו של דרוויש מישראל הקלה את הפיכתו לסמל כלל-פלסטיני, ואחר-כך כלל ערבי. שירתו הצליחה לחבר את מה שההיסטוריה פיצלה, ועברה כאמור באופן ייחודי בתחנות קולקטיביות רבות של הזיכרון של העם הפלסטיני, בצורה שאין דומה לה אצל משורר אחר, מה שהקל על הפיכתו לקול המרכזי, המאחד: הילדות בכפר בגליל, חוויית הנכבה והגלות ללבנון (ראו ספרו "למה עזבת את הסוס לבדו"), השיבה העקורה לגליל, הממשל הצבאי על הפלסטינים-הישראלים, המאבק הקומוניסטי, החיים בחיפה (ואף אהובה יהודיה, רִיתָא), ההצטרפות לגלות עמו בלבנון, ההצטרפות לאש"ף, המצור על ביירות במלחמת לבנון הראשונה (ראו ספרו "זכר לשכחה"), הקמת הרשות הפלסטינית והמעבר לרמאללה והמצור הישראלי עליה (ראו ספרו "מצב מצור"). במצב ההיסטורי הפלסטיני שלאחר התבוסה, בו לא היה משרד חינוך שילמד את ההיסטוריה הפלסטינית לנוער (אלא להפך, המורים עסקו במחיקתה), ולא היתה מדינה, וההיסטוריונים התרשלו בתפקידם של כתיבת ההיסטוריה, השירה היא שכתבה את ההיסטוריה, ודרוויש קיבל על עצמו את נטל סיפור ההיסטוריה (ובכך הוא הדהד את המסורת הערבית שבה השירה היא, כמאמר אחד הפתגמים, ספר ההיסטוריה של הערבים).
בספר "כפרחי השקד או רחוק יותר" מנסה דרוויש לדמות עצמו ב"יום חופשתנו מהזיכרון" (32): "בבית אני יושב, לא עצוב ולא מאושר / לא אני, ולא אחר // עיתונים פזורים לכל עבר, והפרחים באגרטל אינם מזכירים לי / את מי שקטפה אותם למעני". עם האהובה הם "מפרקים את הסמלים. מעניקים שמות / מקבלים שמות" (55), עד שהוא יכול לומר: "איני זוכר באיזו ארץ נולדת את, / ומאיזו אדמה קמתי אני לתחייה". אבל ביתיות נינוחה, או אהבה סוערות המאבדת זמן ומקום, אינן אפשרויות אמיתיות למשורר, והיחלשות הזיכרון אינה רק סימן לרגיעה או תשוקה, אלא גם לאובדן ןלהתפרקות הזיכרון לרסיסים ולמטאפורות: "אני שוכח את הדרך הישנה אל ביתנו / אני זוכר רגש הדומה למנדרינה // אני שוכח את המילים שאמרתי / אני זוכר את מה שטרם אמרתי // אני שוכח את סיפורֵי סבי וסיף על הקיר / אני זוכר את פחדי מן השינה // אני שוכח את שפתי-הנערה שהיו גדושות ענבים / אני זוכר את ריח-החסה בין האצבעות // אני שוכח את הבתים שרשמו את תולדותַי / אני זוכר את מספר הזהות… אני שוכח את זמזום כדורי-העופרת על כפר שנֻטש / אני זוכר את קול הצרצרים בחורשה" (64) (והשוו למילותיו בשיר מוקדם יותר: "אני משם, ויש לי זכרונות. נולדתי כמו כולם: לי אם / ובית שרבים חלונותיו. ולי אחים, רעים וכלא בעל צוהר קר… למדתי את מכלול הדברים, פרקתי את הדברים כדי לברא תבה אחת: / מולדת", בתרגום ששון סומך).
החיים של המשורר המעיד כי הוא "עכשיו, בַגולה… כן בבית, / בשנת השישים לְחיים חפוזים" (12), נעשים חלשים מן השירה: "אני מהלך בטפיפה כאילו התאדיתי / מגופי וכאילו נועדתי לפגישה עם / אחת הפואמות" (61). המשורר לפתע חרד שמרוב התרגלותו לשירה, מרוב התרגלות האחרים לשיריו, אין הוא יכול להיות מובן אלא דרכה: "מי יבינני אם אתבטא בלשון / שאינה פיוטית? מי ישוחח אתי על / געגוע נסתר אל זמן אובד / אם אנקוט לשון שאינה שירה? / ומי יכיר את ארץ-הזר אם אתבטא בלשון / שאינה שירה" (70). חולשתו ועוצמתו של המשורר מצויות במקום אחד, הוא המקום שבו הזמן אובד והגעגוע נסתר, ורק לשון פיוטית תצליח לחדור אל מקומם, אך זאת במחיר שהמשורר לא יובן בניסיונותיו להתבטא על כל דבר אחר, בניסיונותיו להתבטא בכל דרך אחרת. הדברים עצמם מתפרקים לסמלים, כי "בעת השקיעה נכון לַכל / פרוש סמלי" (86), גם לחיים, לאהובה, לגלות, לפלסטין. אבל אם השירה היא מצב בה אדם נותן דרור לנפשו דרך השפה במטאפורות וסמלים ההולכים ומתרחקים מן המקור ומן היומיום במעין משחק, עליו גם להיזהר, או לפחות לזכור את שקיים מחוץ למילים, ובשיר הפותח את הקובץ קורא דרוויש לזהירות: "כשאתה נותן דרור לנפשך בהשאלות, חשוב על זולתך / [חשוב על אלה שאיבדו זכותם לַמילים] / כשאתה מהרהר באחרים הרחוקים, חשוב על עצמך / [אמור: הלוואי שהייתי נר בחשכה]" (11).
השכחה התוקפת את המשורר מולידה ספקות בלב המשורר, "אם תִזכר באות אחת משמך ומשם ארצך" (15) הוא תוהה, היא מולידה החלטות קשות: "אתרחק מהאתמול, עת אחזיר / לו את ירושתו – הזיכרון" (78-79), היא מולידה הבנות עצובות: "אינני פונה לאחור כי לא אוכל / לחזור לשום דבר ולא אוכל לשנות / דבר" (63), וכך הוא מחליט להצטמצם, אומר לעצמו: "אשא את ביתי על כתפַי… ואלך / כהלוך הצב אט-אט" (77), בכך הוא בעצם מאמץ את עצת אדוארד סעיד שאמר לו: "שא אפוא את ארצך באשר תלך" (101), אולי כפיתרון לתהיה: "אין מקום לשני חלומות / בבית קטן אחד?" (105), שעלתה מול בית הוריו של סעיד בשכונת טלביה בירושלים; מה רחוק וקרוב הדבר לדבריו בראיון: "פעם אמרתי שבניתי במלים מולדת לעם שלי ולעצמי"). פעם, בילדות, היה זה אחרת: "חשבתי שאפשר להכיר מקום / על פי האמהות וניחוח המרווה. איש / לא אמר לי שהמקום הזה נקרא ארץ / ושמאחורי הארץ יש גבול ושמאחורי / הגבול מקום המכונה תפוצה וגלות / לנו. אז לא נזקקתי עדיין לזהות… לא זכרתי מילים כדי להגן על המקום / שלא יחליפוהו בשם זר המוקף / באקליפטוס. והכּרזות אומרות לנו: / לא הייתם כאן" (86-87). אבל עתה, "אני ואני איננו מאמינים שההתחלה / מצפָּה לַשבים אליה כאֵם / המצפה על מדרגות הבית. אנחנו הולכים / גם אם נְטשונו השמיים" (93). לכן "לוּ יכולתי להתחיל הכל מבראשית הייתי בוחר / לשמי אותיות מעטות יותר / קלילות יותר לאוזנה של הזרה" (85), והנה מה שהוא רק אפשרות לגבי עצמו, נכון לגבי הדור הבא: "ילדינו נִשאו לנסיכות גולה / ושינו את שמותיהם" (81).
מול עצב המשורר וגורל האדם, המציאות והטבע אדישים, כפי שהם אדישים לכל: "אם תקמול / שושנה לא יחוש האביב בַצורך לבכותה… ואם יפול כוכב / לא יפגעו השמיים לרעה" (25). כך הם אדישים אפילו לניסיונותיהם של בני-האדם לשנות את הטבע: "נהג של / דחפור ששינה את חיוניות המקום הזה, / וקצץ את מחלפות עצי הזיתים שלנו שתהלומנה / את תספורת החיילים… הוא המציאות המאלפת / את האגדה" (91). על כן לא יכול המשורר שלא לתהות לגבי אותו הטבע: "האם אומנם האדמה הזאת / מבורכת או שמא טובלת / בדם" (106), שלא להכריז: "בעולם שאין בו שמיים, הופכת האדמה / לתהום" (106). אבל המילים, שהן מקום החולשה של המשורר מול הטבע העצום והאדיש, הן גם מקור עוצמתו, ומתוכן הוא יכול לשכנע את עצמו בהתכוונות גדולה: "בדה תקווה / לַמילים" (106), והבדיה כלל אינה היפוכה של האמת.
פורסם במקור בגרסא מקוצרת ב"הארץ" ספרים, יום רביעי כ"ז בכסלו תשס"ט, 24.12.2008, עמ' 15:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1049295.html
ספריו שתורגמו לעברית:
זכר לשכחה, הזמן: ביירות. המקום: אוגוסט, מחמוד דרויש, תרגום, הערות ואחרית-דבר: סלמאן מצאלחה, ירושלים, שוקן, תשמ"ט, 1989.
בין שני חצאי התפוז, מחמוד דרויש וסמיח אלקאסם, תרגום והערות: חנה עמית-כוכבי, תל-אביב, הוצאת מפרש, תשנ"א, 1991.
פואמות, ניזאר קבאני ומחמוד דרויש, מערבית: שמואל רגולנט, מבוא: דוד שגיב, תל-אביב, הוצאת ע.י.ן., 1995.
מעבר לזכוכית ההיעדרות, מחמוד דרויש, תרגם מערבית והוסיף מבוא: פרץ-דרור בנאי, בת-ים, הוצאת תג, תשנ"ה.
ערש הנוכריה: שירים, מחמוד דרוויש, מערבית: מוחמד חמזה ע’נאים, תל-אביב, בבל, 2000.
למה עזבת את הסוס לבדו, מחמוד דרוויש, מערבית: מוחמד חמזה ע’נאים, תל אביב, אנדלוס, 2000.
מצב מצור, מחמוד דרוויש, מערבית: מוחמד חמזה ע’נאים, תל-אביב, אנדלוס, 2003.
ציור קיר, מחמוד דרוויש, מערבית: מוחמד חמזה ע’נאים, תל-אביב, אנדלוס, תשס"ו, 2006.
כפרחי השקד או רחוק יותר, מחמוד דרוויש, מערבית: עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט, אחרית-דבר וייעוץ: ששון סומך, הוצאת פיתום וספרי עתון 77, תשס"ט, 2008.
קישורים:
לשלושה שירים מתוך "כפרחי השקד או רחוק יותר":
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1011881
לאחרית-הדבר של פרופ' ששון סומך לספר:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1011884
לאתרים לזכר מחמוד דרוויש:
http://www.mahmouddarwish.com/
http://www.mahmoud-darwish.com/
לאתר "מכונת קריאה" ושירים מתוך "ערש הנוכריה":
http://readingmachine.co.il/home/contribs/mahmoud_darwish
לאתר "אנדלוס":
מחמוד דרוויש קורא מתוך "ציור קיר":
http://www.youtube.com/watch?v=coUnG3UfRwg&feature=related
לשירו של סמי שלום שטרית "ציור ללא קיר – קצידה למחמוד דרוויש":
http://www.kedma.co.il/index.php?id=2021&t=pages
http://www.adabmag.com/node/68
http://www.youtube.com/watch?v=FhXhTtixnno
לשיר "תעודת זהות" בתרגום סמי שלום שטרית:
http://www.notes.co.il/sami/4831.asp
מרסל חַ'לִיפֶה שר מחמוד דרוויש:
http://www.youtube.com/watch?v=CneRR_RQsNU&NR=1
http://www.youtube.com/watch?v=FFPOa_HZZYk&feature=related
http://www.youtube.com/watch?v=DJyKmW9STuk&feature=related
"לפני המצור ואחריו", שיר שלי למחמוד דרוויש, מתוך "צמאון בארות":
http://notes.co.il/almog/46772.asp
אלמוג בהר 
אני מכיר את "אין מקום לשני חלומות / בבית קטן אחד?"
בצורה קצת אינטימית יותר:
"אין מקום לשני חלומות / בחדר שינה אחד?"
מהו התרגום הנכון?