אנא מן אל-יהוד: ביקורות: יובל אלבשן, רות קרא, יעקב בן שמש, אריק גלסנר, ועוד

אנא מן אל-יהוד: ביקורות

אַנַא מִן אַלְיַהוּד / أنا من اليهود / אלמוג בֶּהַר / أَلْمُوج بِيهَار / קובץ סיפורים / הוצאת בבל / דצמבר 2008

"אנא מן אליהוד" רואה אור בימים אלו בהוצאת בבל סיפורים וקישורים:

http://www.notes.co.il/almog/51070.asp

מטיסות נסתרוֹת שבנוּ

על הספר: 'אנא מן אל- יהוד' לאלמוג בהר

רות קרא-איוונוב קניאל

"לַעָד אטוס בַמטוס הזה שלא גומר לטוס לארץ ישראל"

(אמירה הֶס, מתוך "אין אישה ממש בישראל")

אשה גדולה, ותינוק שנולד טרם זמנו. או בעצם, אשה גדולה ותינוק שטרם נולד, תינוק שכמעט.

כך מצויר הזוג בסיפורו של אלמוג בהר, 'חדר אחד'. וניתן לומר שכך עולים זוגות-זוגות מסיפורים רבים, כרוכים על ידי חבל הטבור שלא נחתך לעולם, אינספור פנים לדמות וכנפיים לאחת, נושקות אשה לאחותה, ארצות מוצא וזהויות ומלמול שמעלה הדים לכל הקירות והחומות של העולם, שהוא כולו בסופו של דבר, גם כאשר מפולג, ובו חומה נבנית וה"גבולים המפרידים ביני לבין עצמי"(63), ופרגוד, ו'שני בתים' בהם "שני לילות ממוצאי שבת משתכנים אצלו, שני לילות אצלה, שני לילות איש איש במקומו.."(43) – כל העולם כולו, חדר אחד, וההוויה כולה, אחת. רחם גדולה.

ובתוכה, ומכוחה, כותב בהר, עיתים בגוף יהודי נימול ובקול ערבי ובנשמה הודית של 'שליח', ולעיתים אחרת, והפוך, בנשמה ערבית ברגליים יהודיות נסות ובדם רוסי, בידיים כותבות של כִימֵרה יוונית מיתולוגית, שיכולה להיות עולם בתוך עולם בתווך.

ובכתבו, הוא יכול להיות נשמתה של אמירה הס, שהיא אמירה בת סלימה, שבנה אומר: "אל נא הושיעה נא לי, בנם של אמירה בת סלימה בת סמרה ובעלה מפאת בני בבל, תן כיוון ודרך ביד עבדֵיךָ, ללכת חוצה, לשוב פנימה, לסטות שוב ושוב, תן לעבדיך ללמוד לחוש בית במקומות רבים, או תן להם לא להיעזב על-ידי בית אחד, וגלה נא לי מה התכוונה אמי כשכתבה 'לךְ לךָ אל ארצך ארץ אמךָ וארץ אביך לגור בה'" (95). המסע והמנוסה מתחילים בצילום היפה שעל עטיפת הספר, משטיחי תורכיה שבלב ברלין, בבואותיה ואותיותיה, וחולפים על פני בבל שבלב קטמון שהפכה לעיראק, ועל פחדי אושוויץ של אמירה המתחנכת בבית ספר ישראלי ורצה בשדות יוקנעם, על פני הכתב העברי והערבי הכפול בסיפור 'אנא מן אל יהוד' שעל שמו קרוי הספר, ומעל בתי הכנסיות ודרשותיהן, הלכות שניתנו למשה מסיני והתחדשו מפה אל לב ואל היד הכותבת, נטמנים בקירות הנטויים, "לכל יוצאי פרס ומדי, לקהילות איספהן, שיראז, משהד ושושן" שהפך עם הזמן ל"נוסח תפילה לכלל ישראל" (41). והוא מגיע עד לאמריקה הרחוקה, אולי הכי רחוקה לקובץ הזה ולרוח נשימתו, אפילו עד שם, לג'שוע שהוא ג'וש, אבא לילד יהודי ערבי שחי בניו יורק, שאינו מבין מילות תפילתו העתיקות, אותן אשתו הערבייה מבארת בעבורו. עד שם מגיע המטוס, משיב הביתה אֵם האוחזת בתינוקה, לעולם בחדר אחד, לעולם "זרה בין זרים" (175).

מצד אחד, יש כאן אמירה, ובעצם כמה אמירות, זעקה לקבלת השונה, הזמנה לקוסמופוליטיות, ולצידן ביקורת חברתית, עדתית, פוליטית, במנעד רחב של חריפויות, מהרכות שבהן, ברוח האמירה "במזרח לא היתה מעולם פשטות, רק חלומות מערביים" (117), ועד הפניה המאשימה בשיתוק האוחז בשפה ובדוברים בה, במבטאיה הנמוגים, לאור המציאות בישראל, בסיפור 'אנא מן אל יהוד'.

ומצד שני, כמו אמירה, שהיא שֵם, והיא פרטיות, וזעקה אישית, לפנינו מופע מרהיב של קריעוּת הנפש האינסופית, שהיא חיה, יחידה, תמה וברה, וכותבת את עצמה מכל כאביה, והיא נפשו של אלמוג האומר באותו סיפור "אני שותק מול הורי, ומוסר להם את כל סיפורי שהסתרתי מהם"(63), והיא עדות מגוף ראשון – הגוף הממשי, הראשון, הנולד, שעוד נדבר בו – על התהפכות הלשון בפה, על בגידותיה, על האילמות האוחזת בה ובו. והוא אלמוג המדבר מתוך אמירה ובשם כל אמירותיה הוא אומר: "אנחנו מתים מרוב אהבה, מרוב גן ועצי דעת הדעת משתגעת, מרחוק רואים תמיד עיר ומצבה, ולב מסותת על אבן, ומרחב שמֵיה רַבָּא, ואדם בוכה מתוהו אל תוהו, אוחז ברוח החולפת ועדיין לא נוגע בנפשו" (95).

הסתרה בתוך הסתרה, טסרה בתוך טסרה

כמעט בכל סיפור ישנה לידה או פוטנציאל של הולדה, כמיהה עזה: לידת התינוק, השפה, וסביבן הסתרות הגוף והנפש, מעטות הרחם הנפרמות אט אט. "כל העולם תוגה" אומרת אמירה, והספר משיל עוד ועוד קליפות, בגדים, מילים המוּסרוֹת כדי לחשוף רגישויות עמוקות יותר, סבכי נפש. אלמוג יודע לספר סיפור, שהוא גם תמיד סיפור משפחתי, של יחסים, וכל היחסים בספר הזה הם עמוקים, משמעותיים ואינטימיים. בין אחות לאחות, בין ילד להוריו, בין איש לאשה. כך בין המתפלל לכותל בית הכנסת ולתפילתו, שהרי "התפילה היא קיר נטוי" (31), וכך בין הלשונות המתערבבות בתוך הפה, ואף בין המורה לתלמידיו, אשר מתשובות מבחניהם הוא לומד ומשחזר את עולמותיהם.

'אין דבר כזה תינוק' הצהיר ויניקוט, ישנם רק אֵם וילד, וסימביוזת היחסים הנרקמים ביניהם. אלא שאלמוג חוצב בסיפוריו דיאדה אינסופית של אמהוּת ואבהוּת, ילדוּת ולידה, ומוסיף לה מעל הקיר הנטוי עוד נדבך, לב פועם של א-ם, בחינת 'שלושה שותפין לו לאדם אביו, אמו, והקב"ה'. ועיתים נראה שהמחבר הופך להוריו, (לאביו ולאמו ואף לקב"ה), מיילד את עצמו, מצוי על הפרגוד המחבר בין העולמות כמו בשיחה בין הגיבורה לבעלה המנוח: "שבטבור העולם נמצא מפגש בין עולמות, עליונים ותחתונים, ראשונים ואחרונים, ועל-כן החלה חושבת כי ביתם הקטן הוא טבורו של עולם, אולי עליו יש להקים בית-מקדש החדש, כך להשקיט מעט מן המחלוקות, היא צוחקת, בית-מקדש קטן ומלא אור במקום החושך הרב. והוא אולי צוחק, נשבעת כי הוא מחייך ופיו צוחק, וכל פניו שביל של חלב בין כוכבים, מרמז לה על התכוונותו להשקיט את לבה המתהפך, לשאת עמו מעט מתהומות בטנה" (15), הנה כך, לידה, ודיאלוג-דילוג בין עולם החיים למתים, ובין הנחמה והשחוק וההריון, לבין האבל והאבדה המרה.

כל העולם תוגה, ובסיפורים הולך ונרקם מסע של סמלים וסודות, קפלים רכים ורבים, קפלי השפה, מסתוריה, כגוף האם הגדולה, הכולל בתוכו הכל, הסתר בתוך הסתר בתוך הסתר, כדברי ר' נחמן מברסלב המתאימים כפליים כעת, ימי טרום חג הפורים, על הנאמר בדברים ל"א "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא..". דווקא מתוך הסתרה הטמונה בתוך ההסתרה, ניתן להוליד תורה עמוקה יותר, חיבור למידת המלכות ולשכינה שמאפשרת אריכות ימים, זיקה שושלתית בין הדורות ובין העולמות, שהרי האלוקות המסתתרת בתוך ההסתרה ומלובשת במלבושים יתירים היא במעלה גבוהה במיוחד, ובעלת נשמה יתירה: 

"אֲבָל דַּע, שֶׁיֵּשׁ עוֹד בְּחִינַת הַסְתָּרָה בְּתוֹךְ הַסְתָּרָה. דְּהַיְנוּ שֶׁהַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ וְזֶה בְּחִינַת הַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה, שֶׁהַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת כַּנַּ"ל. וּבֶאֱמֶת גַּם בְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה, גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, דְּהַיְנוּ אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, כִּי בִּלְעָדָיו אֵין חִיּוּת לְשׁוּם דָּבָר כַּנַּ"ל…עַל כֵּן צָרִיךְ לְגַלּוֹת הַהַסְתָּרוֹת הַנַּ"ל, וְזֶה עַל יְדֵי שֶׁמַּמְשִׁיךְ אַרִיכוּת יָמִים לְתוֹךְ הַמַּלְכוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּעַת כַּנַּ"ל. וְעַל יְדֵי זֶה הַדַּעַת, יוּכַל לֵידַע שֶׁאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ, וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה, גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, דְּהַיְנוּ הַתּוֹרָה. וּמֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַהַסְתָּרוֹת יֵשׁ שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מִזֶּה בְּעַצְמוֹ נִתְגַּלִּין הַהַסְתָּרוֹת, וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם תּוֹרָה. וַאֲפִלּוּ מֵהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה, נַעֲשֶׂה תּוֹרָה" [ליקוטי מוהר"ן תניינא נ"ו].

ואכן, אלמוג מצליח לגלות הסתרות על ידי כיסוין, מוליד דעת ומוליד מכאוב, וגם אצלו, כמו בהמשך הדרשה של ר' נחמן, נדמה לעיתים כי "הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ פּוֹתַחַת פִּיהָ וּמוֹכִיחָה אוֹתָם כַּנַּ"ל", על כל העמל שאליו יולד האדם. ולא רק עמל יש כאן אלא גם הנאה ושמחת מסע, וכשקוראים בקובץ ניתן לקוראו בכל כיוון, כשם שניתן בכל פעם להצטרף לטיסה הזו ממקום אחר, כי היא תמיד ממשיכה, תמיד שבה אל ארץ ישראל, לכאן, לכור ההיתוך וכור החיתוך, בו כל חיבור הוא גם קריעה, וכל גילוי הוא הסתרה: "ניפרד כאן, לפני שהאוויר מפריד בינינו". (174)

באופן אחר ניתן לכנות את היחסים בין הסיפורים ואת המכלול העולה מהם כ"טסרה", שהיא בעצם תהליך מיסטי, וכפי שמתארו הרולד בלום: "הטסרה שימשה בדתות המסתורין המוקדמות, שבהן איחוי של שני חצאי כלי חרס שבור שימש אמצעי זיהוי עבור החניכים" [חרדת ההשפעה, 94] אשר משמשת במובנה הלאקאנייני כמעין סיסמה וצופן, ואילו בהקשרה השירי – גאולה, על ידי השלמת החלק החסר ביצירה, המילה הנכונה, החלק שבלעדיו היא גלמודה ועניה. כך ביחס לאחרים, מבשרים ומורים והורים שיריים, וכך ביחס לעצמך ולכתיבתך.

בסיפורים שלפנינו, לא רק השפה עורכת טסרה לחלקיה, אלא בני האדם, הגוף החם, נוכחותו הנפרמת והנרקמת, הקולות שעולים. "הוא ביקש בה תינוק" (178) ואילו היא ביקשה ממנו שיר, "תכתוב לי שיר ואז אלד לך", היא בעצם עונה.

גם האֶבֶל, בסיפור היפה 'הלכה למשה מסיני' הוא מטולא, עורך טסרה לעצמו, כמו חורבן ירושלים, כמו חורבן החיים "הרואה ירושלים בחורבנה יקרע קרע בבגדיו, ואז יתפור הקרע… והרואה אדם בחורבנו, מה יעשה, מה יעשה הרואה אדם בחורבנו" (32-33).

לקרוע קרע ואז לתפור אותו, להתקיים ולהתעשר מפסולת הלוחות, כמשה רבנו, כך נוצר מיתוס של טיסה מעל גגות ירושלים החרבה, שהם גגות כל העולם, ומעליהם ניתן לזעוק, במעשה לידה שהוא קריעה ובה בעת אריגה, הטלאת קרעים, טוויה.

הגוף והשפה

התואם בין הגוף לשפה, הגדולה, לעיתים עד אימה, כמו אותה אם ותינוק קטן שטרם נולד, התינוק שכמעט, מביא לסצנת זווג שהולכת ונדחית, או ללידה הנדחית שוב ושוב, כך ב'חדר אחד' וכך בסיפור הנזכר, 'הלכה למשה מסיני'. חזקל הגיבור מצטט תורות ופסוקים שלמד מרבו, וכל אותו זמן נמנע מלבוא אל אשתו החדשה, "אבל ביניהם לא היה אותו מעשה, והוא לא היה שונא בה רק דחוי מאיבריה ומפוחד, אומר בלחש חַלוּלִים חלולים בנה בְחוכמה, נְקָבִים נקבים יצר לְתאווה, מלך עולם מפליא לעשות… אמר לה, אם אין לי כוח לדבר במעשינו לא תהיה לנו בריאה חדשה, והיה דוחה מעשה האהבה לילה לילה עד שהיא כל גופה התבהלה, חשבה איזה בעל זה שודך לי, אינו ממש, אינו מממש מעשה האירוסין והקידושין בינינו" (34) וכל אותה הימנעות סודה טמון בסוד השפה, במסתריה, כי חזקל אומר לעצמו שוב ושוב "מה שאין הפה יכול לדבר, ומה שאין באוזן יכולת לשמוע, אין לגוף בגוף יכולת לברוא", וכאן – במשפט הזה, בגופו הראשון – מסתתרת בעיני הבנה עמוקה ודרך לפענוח מעט מצפני הספר. שהרי כל סימביוזה ראשיתה בגוף האם, ובלשון האר"י במעגל של עיבור-יניקה-מוחין, אליו אנו שבים שוב ושוב לאורך חיינו. ודווקא הכתיבה, הולדת התורה החדשה, גדלות דמוחין, דורשת מהאדם לשוב אל אותו גוף ראשון ממנו הגיח, להכיר בעוצמתו ובמסתריו, ומשם – מרחם האל, ומרחם אם ואב, לצמוח ולברוא בעקבותיו.

וכך, אנו שבים לאם ולתינוק, לאשה ולאישהּ, בסיפור 'חדר אחד', בו גיבוריו מסתובבים ערומים, משילים קליפות ומלבושים, עוברים בין הגוף הממשי לגוף הליטרלי, גופה של השפה, ומתעוררים "וכל אחד מצוי אצל גופו גוף ראשון ואינו מרגיש אל גוף שכנו גוף שני. עד שנעשו כמעט שלושה…"(176). דווקא מתוך מצב זה יכולים השניים למצוא מסתור זה בעיני זה, לא רק גילוי פנים, אלא דווקא בטחון, סוד, הסתרה.

להוולד במטוס

מעשה הכתיבה הוא פלא ונס, ואלמוג בהר יודע זאת. ומכיר תודה.

לאורך הקריאה בסיפוריו, שהגיחו לאוויר העולם כשנה אחרי ספר שיריו הראשון, חשתי כי בכל אות ואות ובכל תג ותג המעטר אותן, בהר מודה על יכולתו להוליד ולהיוולד. ויש בכך הקסמות עצמית, מעגליות אורובורית המאפשרת בריאה ולידה מחדש, ואינקובציה היוצרת חלל ורחם ומערה להסתתר בהן למען הכתיבה. ואולי כיוון שבלידה עסקינן, המון אנחות מצליח להפיק הספר הזה, ממעמקי הנפש, על כך אני יכולה להעיד כקוראת, ולשער שזהו הד חוזר, מטבורו של עולם, לאנחות הנפש של כותבו.

בספר ישנן שורות חוזרות, כמו חורזות נפשו של הכותב, מראָה להסתרוֹת אשר בתוך ההסתרות, למשל התחושה העמוקה, אותה הוא מייחס דווקא לגיבורותיו הנשיות, כי "הרבה דברים אנושיים זרים לי" כך בסיפור המרגש והפיוטי 'כל שעותיה החסרות' וכך בסיפור 'כל עוד נשמה באפה (עמ' 78, 166) אימרה שהיא פרפראזה לאמירתו הנודעת של המחזאי הרומי טרנטיוס, שאמר "אנוש הנני, וכל דבר אנושי אינו זר לי." ובמקורו הלטיני:

 "HOMO SUM; HUMANI NIHIL A ME ALIENUM PUTO"

באותה מערה רחמית, אנושית ואלוקית, משמשות בערבוביא הזכריות והנקביות, אמהוּת ואבהוּת-עצמית, שבלעדיהן אין לידה פואטית, ולצידן – שייכות, השתרשות, חיבור לשושלת ארוכה של אבות ואמהות ותינוקות חיים ונושמים, שמתוך חיותם כותבים. ואולי לכך התכוונה רחל אמנו באומרה "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי", על הברכה שבזעקה, יכולתה לשאת פרי מהעקרות, לכתוב שורת שיר של אמת, חצוב בבשרה, ורק אז לילֵד.

וכך עושה בהר, בחברו פיסות שיר של אמירה הס לסיפור ומעשיה ואגדה, אשר כעת אני אוספת מתוכו פיסות חדשות, עורכת טסרה לטסרה (במחילה), וכך עולה מהן: "ובכתה דק את ההוֹלָדָה/ איננו בוגדים אלא במי שאנחנו אוהבים/ושאלה אותי במי יהיו בגידותַיי ובמי היו בגידותיה/ואני יודע שבגידותיי הולכות הרבה אחר בגידותיה/ במעין סימביוזה מסוכנת או זיווג של גילוי עריות/ועתה מראה ילדותי כניילון שקוף/ כצלופן,/ ואני מביט בבן-אדם צועק פנימו/ ורואה איך כל מרחב העולם לא מסוגל להרגיע נסתרותיו".

מתוך ניקרות הצורים והגומחות, בהר מודה בפני מי שמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ומי שהוא יוצר המאורות, ויוצר אותם גדולים, וקטנים, ויוצר אותם אפילים ומאפילים לעיתים, וזה שהוא פועל גבורות, ועושה חדשות, והוא בעל מלחמות, והוא גם זורע צדקות, ומצמיח ישועות, ובורא רפואות, והוא נורא תהילות.

כך, במילות תפילה, על כוחותיה הסמויים והגלויים, אולי ניתן לנסות ולסכם את מלאכת היצירה הסיפורית הנרקמת בקובץ שלפנינו, שהוא בוודאי בכור ופוטר רחם, לאביו ולאמו, כשם שהשירים הם בכור (ואולי בכורה?) ובחרותם משתלבת זו בזו. השירה בפרוזה והפרוזה בשירה, והביוגרפיה והמקצב והשפע, והפרי הנוצר בעקבות זווגי עולמות כל כך מגוונים. כלידה במטוס השט מעל כדור הארץ כולו, ומחבקו.

"כִּי שָׁם נִסְתָּר תּוֹרַת ה', סִתְרֵי תּוֹרָה כַּנַּ"ל"

***

מגדל בבל של איש אחד        / יובל אלבשן

הארץ ספרים, ביקורת של יובל אלבשן:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1077950.html

אחת הקלישאות המביכות ביותר שמבקרי ספרות מקצועיים נוהגים להשתמש בהן היא זו המודה כי "הספר קשה לקריאה אבל שווה". המבוכה נובעת מכך שספר שאינו קריא הוא למעשה כמו עוגה שאינה לעיסה. מה עוזר שהחומרים שמהם היא נאפתה היו משובחים או שתנור האפייה נחשב לאחד הטובים שיש, או שאותו קונדיטור נודע בעבר בעוגות המפוארות שהוציא מתחת ידיו. בסופו של דבר, עוגה שנשרפה היא עוגה שנשרפה ושום הבטחה לטעם מיוחד שייוותר בעתיד בחלל הפה לא תסייע למעשה העיכול הבלתי אפשרי. אין זה כמובן מלמד שמדד הקריאות הוא היחיד שבו משתמשים כדי להעריך יצירה ספרותית ככזו, אלא שבעיני זהו תנאי שבלעדיו אין בעצם כניסה לתחום הספרות.

בשל אותה מבוכה אני מתקשה כעת למצוא את ההגדרה המדויקת לקובץ סיפוריו של אלמוג בהר, "אנא מן אל יהוד", שקריאתו אכן אינה קלה במובן הרגיל של המלה. פעמים רבות משפטיו כה סבוכים ועמוסי רבדים, עד שאי אפשר כמעט לקוראם. אולם כאן – להבדיל מאותם ספרים שנרמזו קודם – נדמה שקשיי הקריאה הם מעשה מכוון של כותב מוכשר. מעשה שבא לשרת את הרעיון המארגן של הספר ובעצמו בא להעביר בגוף הקוראים את תחושת הזרות שבועטת בקרב חלק לא קטן מהאנשים – אלה שלמרות שנולדו וגדלו בישראל, מעולם לא חשו כאן כבני בית.

ביטויה המרכזי של תחושה זו אצל גיבורי הספר הוא ריבוי הלשונות שמבלבל את שפתם. שפות העבר, שנדמה היה שכבר עברו מן העולם, קמות לתחייה ונלחמות זו בזו, וכולן יחד בשפה הרשמית המתחדשת ממעמקי הגרון על תודעתם. אבל לא רק הלשון חשה בלבול בקרבם. יש גם בלבול עדתי, אמוני ומגדרי, למשל במשפט: "ויחזקאל נזכר איך כשהיה ילד היה מחכה שנה שלמה שיבוא שוב פורים וילבש בגדי אשה… למה כל שנה אותה תחפושת שאלה אותו אמו והדמעות על לחייו, אמרה אפשר לחשוב כל השנה אתה מחופש ורק בפורים חוזר למלבושיך האמיתיים"; ובמקום אחר נשאל המספר אם הוא "רוצה להתלבש גוף אשה, גוף אם וללדת את עצמי… להיות חדיר". למעשה כל הזהויות שמרכיבות את גיבורי הסיפורים חיות בסתירה פנימית. סתירה שיוצרת דריכות ואי שקט שמובילים לתחושה מתמדת ובלתי נסבלת של חוסר שייכות.

באמצעות הטכניקה הזאת מצליח בהר להעביר לקוראים את תחושות המבוכה, התלישות וחוסר הביטחון שבהם לוקים גם גיבוריו. גם כשהקוראים מזהים את המלים, את דקדוקן הפנימי ואת מקורותיהן, הם עדיין לא משוכנעים שהבינו את האמור בהן עד תום, בגלל העומס. בדיוק כמו כל מהגרים שלעולם לא יחושו ביטחון מוחלט בשפתם החדשה, גם אם ילמדו אותה לפני ולפנים ולא יהיה בדל זרות באופן הגייתם.

העומס על כל רבדיו הוא אמצעי להעברת התחושה הנוגעת בקושי הבלתי נסבל של כל אדם להכיל בקרבו כל כך הרבה סתירות, כמו מגדל בבל של איש אחד. כקוראים איננו יכולים שלא לחוש במאבק שמתרחש בנפש הגיבורים שנקרעים בין העבר והלשונות הסותרים שמושכים אותם. ההתלבטות הבלתי פוסקת וחוסר היכולת להכריע מייצרים תשישות שלא פעם אוחזת גם בקוראים.

תינוק על הגג

הסיפור המרכזי, שנתן לקובץ את שמו, מדגים זאת היטב. אדם מהלך ברחובה של עיר, ובמקום שפתו הרגילה – העברית – מתחילה להיחלץ מגרונו שפה זרה, שונה: הערבית שבה דיבר סבו בעיראק, שפה שכיום נחשבת כשפת האויב. זה גורם לו לנסות להסתירה – כפי שעשו הוריו – אך הפעם הזאת, מעשה שדים, השפה הקדומה אינה מניחה לו להמשיך להחניקה והיא נחלצת מגרונו לחלל העולם כמעט בעל כורחו. שובן של השפות הקדומות אינה נחלתו הבלעדית, אלא נהפכת למחלה מידבקת שמכה בישראלים האחרים שמתחילים לדבר אף הם במבטא הדורות הקודמים. וכך, הלשונות שהושתקו לטובת יצירת עברית חדשה במדינה היהודית המתחדשת, פורצות לרחובות העיר ומאיימות על הלשון הצעירה והלכאורה מדכאת.

האיום אינו רק בעצם השפה, אלא גם בתוכנה. הלשון שהושתקה היא רק דוגמה לתפישת העולם של הגיבורים בדבר העבר שנרמס על ידי ההווה הישראלי.

לא בכדי בוחר גיבור הסיפור לזעוק בערבית "אנא מן אל יהוד" ולא "אנא מן אל ישראליון" (אני מהישראלים). בכך הוא חותר תחת עצם הלגיטימיות של המפעל הציוני שכל מטרתו היתה ליצור יהודי חדש, ישראלי, שונה ככל האפשר מזה הגלותי. בהקשר זה ברור כי הלשון רק משל היא.

בכנות ובאומץ מרשימים מאלץ בהר את גיבוריו להתמודד לא רק עם הגעגוע ללשון שמעולם לא זכו באמת לדבר בה, אלא גם עם ההבנה שלמעשה הם מתגעגעים לחיים שייתכן שהם מדומיינים לגמרי: "לפעמים אני מדמיין שהורי היו שניהם עולים כל לילה מלילות הקיץ בבגדד לישון על הגגות, למרות שאבי נולד הרחק משם באירופה. לעתים אני גם מדמיין את עצמי ישן על הגגות כתינוק, למרות שנולדתי כל-כולי בבית חולים בתל אביב".

דממת מוות

העובדה שהגעגוע הוא לעבר מדומיין לחלוטין לא מעלה ולא מורידה, כי התלישות שנוצרת בגללו היא אמיתית. וכך, החיבור בין עבר מדומיין להווה מנוכר מאלץ את הגיבורים לבחור בסופו של דבר בשתיקה. אלא שהבחירה באילמות – שחוזרת שוב ושוב לאורך הספר – היא מחיר כבד מדי לגיבוריו של בהר, שהמלים הן כל עולמם. השתיקה אינה נתפשת רק כתבוסה, אלא ממש ככליה. כמוות אכזרי במדבר. "אני לא מצאתי את מותי בירושלים, גם לא בעיר הולדתי, אני מת במדבר שביניהן, הרבה מדבר שתיקה".

המוות שבאילמות מודגם גם בעקרות הכתיבה של הגיבורים שמשתוקקים לכתוב אבל אינם מצליחים "להביא סיפור לידי גמר… ומאז הוא מנסה להוסיף ולכתוב ואינו מצליח, פותח פתיחות ואינו יודע כיצד להמשיכן… ובינתיים כל סיפוריו נולדים נפלים".

בהר מיטיב לתאר גם את מה שקורה באותה ארץ אחורית, שבה מתרכזות כל הלשונות המושתקות. במיוחד כשהללו במקום להתאחד אל מול ההגמוניה שמדכאת אותם, לשיטתן, מבכרות דווקא להילחם זו בזו, מתוך קנאות העבר. היידיש, למשל, משמשת כאן מושא ללעג במובן מסוים למרות שהגיבורים מכירים בכך שאף היא הושתקה ודוכאה לטובת העברית החדשה – בסיפור הטוב ביותר בקובץ, "אמירה בת סלימה", מסופר על הסב ששלח את אבי המספר ללמוד יידיש ב-1948 אצל פליטים מפולין, כי "לא האמין שהעברית תהיה שפת הארץ הזאת ורצה להבטיח את עתידו של אבי. שנים צחקנו על היידיש של אבא ועל הבדיחות היהודיות שהיה מספר".

הייאוש שלא מרפה מהגיבורים נובע גם מתחושת חוסר המוצא שהם נקלעו אליה. מצד אחד הפתרון של חזרה לשפה הקדומה, הראשונית, אינו אפשרי, שכן הגיבורים אינם באמת חיים אותה – "הערבית שלי אילמת, חנוקה מן הגרון", זועק בהר במלים שאומרות פשוט הכל; ומצד שני השפה הנוכחית יוצרת בדמם נוגדנים כה עזים משום דכאנותה, עד שהם אינם יכולים לדבר בה. וכך נותרת להם רק אפשרות אחת והיא ליצור שפה חדשה, כפי שאומרת אחת הדמויות: "את הרומן הבא שלי אכתוב בשפה חדשה. אני עומד להמציא מלים חדשות, אני עומד לכתוב באותיות חדשות! לא בשפה זרה שעדיין איני מכיר, אלא בשפה שאיש עדיין לא מכיר. את האותיות החדשות אמצא בעולם שמסביבי… את המלים החדשות אגייס מלבי". אלא שדווקא פתרון זה מעצים את התסכול משום שמעשה מרכבה לשוני נשאף זה הוא למעשה העתקה ושחזור של אותו מעשה שעשתה הציונות בראשית דרכה – יצירת שפה חדשה שתגבר על קודמותיה ותשתיק אותן, הן זו היידית והן זו היהודית-העיראקית. והקוראים – כמו הגיבורים – לא יכולים שלא לתהות על האירוניה: האם כל שרוצים הגיבורים הוא למעשה רק לעבור מהצד המדוכא לצד המדכא? זו כל הבשורה החדשה? להיות עוד חולייה בשרשרת השפות שדיכאו ודוכאו ולהטו כאן?

אלמוג בהר לא נותן לגיבוריו רגעים רבים של מנוחה. אפילו בלילות, כשאפשר היה לצפות למעט מהשקט הטוב שמביאה אתה תמיד החשיכה, במיוחד כשהיא מגרשת את המלים לטובת הנשימות, הוא שולח אותם לישון כשהם "בטוחים ששידוכם וחיבורם משתי ארצות רחוקות וזרות הלשון הביא על שניהם כליה", ופצעי שפה אלה שלא מפסיקים לדמם גם בחלומותיהם, מאדימים לא רק את שנתם אלא גם את ערותנו.

אנא מן אל – יהוד – אלמוג בהר

יעקב בן שמש 23.01.2009 11:28

http://www.nuritha.co.il/?l=he&a=344169

ספר יפיפה ומרגש הכולל 39 סיפורים קצרים, רשימות, והגיגים. חלקם ארוכים יותר, וחלקם ממש קצרצרים, 2-3 עמודים. הקטעים השונים עוסקים בנושאים מגוונים, ומסופרים מנקודות מבט שונות, אך נראה לי שהקו המשותף לכולם נמצא באישיותו המורכבת של המחבר, אלמוג בהר: סופר ומשורר, אשכנזי ומזרחי, מורה ופעיל פוליטי. הספר עוסק על כן בזהות אישית, במיוחד הזהות המזרחית, והניסיונות לשקם אותה, ואת השפה הערבית אליה היא קשורה בקשרים הדוקים, אחרי שנים רבות של התכחשות.

הספר רציני, כבד ראש, ולעתים קודר (יש גם מעט, אבל מעט, רגעי הומור, כמו למשל הסיפור "ארונות" שהוא בעיני סאטירה חברתית נוקבת ומקאברית, מגלגלת מצחוק). הסיפורים כתובים בשפה יפה ועשירה, ארכאית משהו בסגנונה, המזכיר את העברית המקראית, אך ללא הגודש העגנוני. כשרונו של המחבר גם כמשורר בולט מאד (ספר שיריו של אלמוג בהר, צימאון בארות, ראה אור לפני מספר חודשים), ובהר עושה שימוש חסכני ומדויק מאד בשפה העשירה, ומצליח לתאר במשפטים ספורים תהפוכות חיים וסערת רגשות. כך למשל נפתח הסיפור "כל עוד נשמה באפה" (ע' 163):

"אמרה ללדת בנה בכורה בארץ לידתה. זכרה כמה נעימים החודשים שלפני הקיץ בירושלים. היעדרות בת חמש שנים היא מביאה אל קיצה, גלות ממש. הצטערה כשלא בא איש מבני משפחתה לקבל את פניה בשדה התעופה, אבל גם קיבלה את הדבר בהבנה. הנה גם בעלה לא בא עמה לארצה".

מוטיב מרכזי בספר הוא הניסיון להחיות את זהותו המזרחית, או היהודית-ערבית, וזאת בעיקר באמצעות חידוש הקשר עם השפה והתרבות הערבית: "אני יודע שעד שלא אשלוט בכל רזי האותיות הערביות, המתחברות ושאינן מתחברות, לא אוכל לשוב ולהפוך להיות מה שהנני, ערבי-יהודי או יהודי-ערבי" (הסיפור "איכה ישבה בגדאד", 196-7). כל זאת, למרות שהמחבר עצמו נולד בארץ, ומעולם לא היה בעיראק! מהספר עולה תפיסה "מהותנית" של זהות עדתית, לפיה הזהות היא נתונה וקבועה, ולא חשוב כמה ננסה להתחמק ממנה, לשכוח אותה, או להסתיר אותה. זוהי העמדה שעולה באופן מובהק בסיפור שעל-שמו נקרא הקובץ כולו, אנא מן אל-יהוד, המספר על יהודי, ישראלי, מזרחי, שיום אחד, לפתע פתאום, שב לדבר במבטא ערבי: "בזמן ההוא התהפכה לשוני, ועם שהגיע ראש חודש תמוז נתקע לי בפה, עמוק עמוק בגרון, עמוק מן הגרון, המבטא הערבי" (55). השינוי במבטא מביא עמו שינויים בחייו החברתיים של המספר (שוטרים עוצרים אותו ברחוב, חבריו האשכנזים מתרחקים ממנו) וגם שינויים באופן בו הוא רואה וחווה את ירושלים- הוא הולך ברחובותיה ורואה את עברה הערבי, ואת "עשירי פלסטין" שגורשו מטלביה, קטמון, ובקעה (אגב, סיפור זה זכה במקום ראשון בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" בשנת 2006).

מרכזיותה של השפה בזהות האישית מהווה מוטיב מרכזי נוסף בספר, ומרכזיות זו מודגמת בצורות שונות ומרגשות- חשיבותה ביכולתו של אדם לתקשר עם אהובו או אהובתו, עם עצמו, עברו, משפחתו, ואף עם אלוהיו; ומנגד, סירוב ללמוד שפה כמסמל סירוב להתקרב ולאהוב.

ויחד עם זאת, בספר, כמו בחיים, לעתים לשפה תפקיד הפוך בתכלית: "לרמות" את עצמנו, להסתיר סערת רגשות, ולכסות במלל רב על בלבול, מבוכה, ואובדן דרך. כך למשל בסיפור "הלכה למשה מסיני" משתמש גיבור הסיפור בשפה על מנת לטמטם את דעתו כדי שלא יצטרך להתמודד עם נטיותיו המיניות השונות. ומי מאיתנו לא עושה זאת לעתים? כי יש משהו מרגיע במילים. וכולנו, ברגעי לחץ והתרגשות, משכנעים את עצמנו, באמצעות מלל רב ורצף של משפטי-קלישאה, שבעצם הכל בסדר. או בניסוחו היפיפה של אלמוג בהר, במשפט שהוא אולי הכי יפה בעיני בספר: "ורעש הלב יתכסה בשקט של מילים" (165).

ספר יפה ומרגש, שאפשר לקרוא בבת אחת, ואפשר גם לטעום מעט בכל פעם.

יעל דומבלון 21.01.2009 14:50

הספר אנא מן אל – יהוד הוא קובץ סיפורים שכתב אלמוג בהר בין השנים 1996-2008. למען האמת, אני לא מחסידי הסיפורים הקצרים, אך את הסיפור אנא מן אל – יהוד הכרתי ואהבתי ולכן ביקשתי לקרוא את הספר כולו.

הספר עוסק בכל השסעים בחברה הישראלית – יהודים וערבים, אשכנזים וספרדים, דתיים וחילוניים, גברים ונשים, ניצולי שואה ועוד מיני הבדלים תרבותיים ונקודות כואבות הנוגעות לחברה הישראלית ומתפרשות בכל רחבי העולם. בספר יש נגיעה חזקה בנושא של שפה – ערבית, גרמנית, ספניולית ועברית וכולו שזור יחדיו במארג מילים מדהים ונוגע ללב שיוצר לא פעם תחושה של קריאת שיר מלא בתיאורים מטאפוריים ושפה מפתיעה שכמעט ולא מורגשת ומוכרת בספרים ישראליים חדשים, במיוחד אלו של הסופרים הצעירים.

כל הסיפורים הקצרים מרגישים לא פעם חוברים לאותו סיפור, לאותו מסע חיפוש, מסע שורשים שמרכז בתוכו את החברה הישראלית השסועה והמבולבלת ואת החיפוש אחר האני של הדובר.

נדיר שספר כל – כך נוגע בי ושאני גומעת אותו ביום וחצי של קריאה חסרת מעצורים. נדיר עוד יותר שאני מרגישה שאין מה לומר על ספר, כי כל מה שאומר יגרע ויקלקל מהוויותו המיוחדת.

לכן אסכם את הספר במילה אחת: קסם.

 

 

 

יפעת 25.01.2009 15:59

הספר הוא קובץ סיפורים שמחולק לשלושה חלקים. הסופר מיטיב לתאר אנשים ממוצא עיראקי ששנים רבות חיים בארץ, אך טרם הסתגלו למדינתנו. הם מתגעגעים געגועים עזים למולדתם, עיראק ובישראל מרגישים ניכור וחוסר השתייכות. הם נזכרים שוב ושוב בבתי התה של בגדד ובחליף`. בסיפור אחר מתואר עיראקי יהודי עם מראה ערבי שכל העת שוטרים עוצרים אותו לבדיקה וחושדים בו. ובאחד הסיפורים המחבר חבר של פלסטינים, הם מטיילים בבתי ליפתא הנטושים בירושלים ונזכרים איך פעם הוריהם וסביהם גרו שם טרום מלחמת העצמאות, (או `הנכבה` מבחינתם). ישנה גם דילמה ברורה של העיראקים שמחקו  את זהותם הישנה והזדהו עם זהותם המערבית לגמרי, אסרו על הוריהם הסבים והסבתות לדבר בערבית עיראקית או אפילו לשמוע מעל גלי האתר את קולות השדרנים ממצריים לבנון או ירדן, ומצד שני הדור השני והשלישי בארץ, דור הילדים והנכדים כמהה לחזור לשורשים, להכיר את תיאורי החידקל והפרת, את תיאורי בגדד ורחובותיה ואנשי התרבות המובילים בעיראק של אותם שנים טרום עליית הוריהם או הסבים והסבתות לישראל. היה שם גם סיפור יפה על משוררת ערבייה שמתאהבת בנער יהודי שעומד להתגייס לצבא. היא פלסטינית הכותבת בעברית ומקריאה את שיריה בשפה העברית הזרה לה והוא דווקא כמהה לדעת ולהבין את ההיסטוריה הפלסטינית שלה.

מרבית הסיפורים דנים בעיקר בזרות, ניכור,תלישות וגעגועים למולדת שכבר לא תחזור להיות יותר בית. הספר מכיל סיפורים רבים נפלאים, חודרים לנימי הנפש, פיוטיים. הזרות, הניכור והכאב של בני עדות המזרח שעדיין לא נטמעו במולדתם ולא הרגישו תחושת שייכות למולדתם החדשה, זרות של פלסטינים שנתלשו מאדמתם (בלי להצדיק זאת או לא) וגעגועים למולדת  הישנה מתוארים היטב.

אלמוג בהר הוא אומן של מילים, והוא מצייר במכחול נוף עשיר של שפה יפה ונפלאה. ובכל זאת אוכל להסתייג מהחלק השלישי בספר, בעוד שאהבתי לקרוא את החלק הראשון, התמוגגתי וחשבתי רבות בעת קריאת החלק השני, בחלק השלישי ישנו שענטז של מספר סיפורים מופלא, אך בצד זה מספר רב של סיפורים שלא הזדהתי איתם ולא התרשמתי במיוחד מהם. ובכל זאת מאחר והספר העניק לי כ-209 עמודים (חלק ראשון ושני) של תענוג ומחשבה, שזה למעשה מרבית הספר, אמליץ לקרוא את הספר.

כאמור כל מי שמעניין אותו חוויות של חוסר השתייכות, ניכור, זרות, פליטים וכו` ומעריך כתיבה של שפה עברית מרהיבה ומוקפדת, אך לוקח בחשבון שמרבית הסיפורים טובים, אך לא כולם, בהחלט יאהב לקרוא את הספר.

טעימה מהספר: מהסיפור אמירה בת סלימה: `ראיתי אנשים רבים חיים חיים כל אחד בשפות רבות, נשים ואנשים חיים בשפת אביהם ושפת אמם, בשפת המקום ושפת הדרך, בשפת עסקיהם ושפת תפילותיהם, בשפת החיוכים שלהם ושפת הייאושים הגדולים. וקרעתי קרע גדול על מחשבות הרעש והשבר של לבי הרודפות אותי בכל מקומותי בין כל החיים החיים הללו. ולא איחיתי הקרע שיהיו מזהים כולם שפקד אותי האסון. והאצתי בעצמי, אומר כל דור צריך לכתוב לעצמו הלכות חדשות:" הרואה אדם בחורבנו יקרע קרע בבגדו ויימנע מכתיבת שירים, שלא תהא נפשו עשויה קרעים קרעים קרעים." והאצתי בעצמי להתנבא שסופי להקים מחתרת נגד הצער, סופי לשלוח גדודים של מחשבי קצם של הקיצין, סופי לחיות בעיר הזאת.`  עמוד 158.

***

יחד נקים את הכפר מחדש / מאת אורי הולנדר

אנא מן אל-יהוד, מאת אלמוג בהר, הוצאת בבל, 2008, 293 עמודים

לאלמוג בהר יש אידיאה של לשון. היא נוכחת ברקע כל סיפורי הקובץ "אנא מן אל-יהוד" ומסתתרת מאחורי מסיכות שונות. העברית שניצבת במרכז סיפוריו של בהר היא לשון רבת הוד שסוד העבר צפון בה – ובה בעת שפה עכשווית, שפת הכובשים-הנכבשים, העשויה קרעי קרעים, שמעל למקורותיה השונים, מזרחיים ומערביים גם יחד – ערבית מזה וגרמנית מזה – מרחפת סכנת השמדה יומיומית. כל גיבוריו של בהר מבקשים לגעת בעברית הזאת, גם להיאחז בה לבל תאבד וגם לחיות באמצעותה, כלומר לממש משהו הן מן העבר והן מן ההווה שלה. תוצאת הכמיהה הזאת במישור היצירה מעניינת ובעייתית גם יחד, משום שהעברית אצל בהר היא גם "אידיאה" וגם "סגנון".

            הפער בין ה"איך" וה"מה", שפירנס שורה ארוכה של תיאורטיקנים אשר ביקשו להגדיר מהו "סגנון", לובש בסיפורים האלה צורות רבות, אך מוליך תמיד אל שאלה מהותית אחת: מה היא אותה שפה זרה, שהמרחק הנכון ממנה ייהפך לסיפור? אם העברית היא גם אידיאת הסיפור וגם הכלי שבאמצעותו ימומש הסיפור, אילו רכיבים של השפה יהפכו את הגעגועים, השברים והרסיסים למעשה אמנותי הרמטי?

            הסיפורים המכונסים בקובץ הזה הם למעשה שורה של תחבולות ספרותיות שאינן אלא ניסיונות להשיב על השאלה הזאת. מלים שנתלשו משיריה של אמירה הס נהפכות לפסיפס סיפורי ב"אמירה בת סלימה". הסיפור "אנא מן אל-יהוד" – שהוא, בלי ספק, הטוב שבסיפורי הקובץ הזה – מופיע כאן הן בעברית והן בערבית (בתרגומו של מוחמד עבוד), ויש לכך משמעות לא מבוטלת; זה ניסיון להציב "אחרות" מול "אחרות", לתהות על מקור הזעקה המשותפת. ספקות והיסוסים הקשורים לתהליך הכתיבה עצמו צפים ועולים שוב ושוב מעל לפני השטח: "ומאז הוא מנסה להוסיף ולכתוב ואינו מצליח, פותח פתיחות ואינו יודע כיצד להמשיכן. כל מחשבה חדשה הנולדת אינה מושכת עמה יותר משלוש מאות מלים, רעיונותיו ממהרים להיוולד וממהרים לגווע, ובמחברותיו נאספות ההתחלות, אולי מאתיים התחלות ואין מסיים. כבר חשב אולי יפרסם ספר של פתיחות שאין להן המשך…" (עמ' 44).

            ריבוי ה"הצעות לפתיחה" שבספר הזה מעיד גם הוא על הקושי לממש את אידיאת הלשון, להציע ליצירה שתקום משברי השפה "התחלות" סגנוניות חדשות. מערכת היחסים הזאת בין אידיאה לסגנון היא מקור כוחם של אחדים מסיפורי הקובץ הזה, אך גם המקום שאחרים נופלים בו. כתיבה בנוסח "אל כל המולדות", "אל כל הגלויות", "אל כל חלומות השפה" כתיבה כזאת מסתכנת לא רק במעידות נוסטלגיות, כי אם בקושי אמיתי ליצור סגנון מגובש. דומה שבהר עצמו ער לעובדה זו, ועריכה מוקפדת יותר היתה עושה עמו חסד. סיפור כמו "אנא מן אל-יהוד" מעיד כי מדובר בלי ספק במספר מוכשר, שספרו זה הוא מעין "הצעת פתיחה" לספר הבא שעוד יבוא, ספר שיעניק צורה למסעות הלשוניים-אידיאיים. מי שהלשון ניצבת בלב עולמו לא יוכל לוותר על שלב ההתפתחות הזה.

            הפסיפס הלשוני שמציג בהר בספר הזה יוצר דמות מורכבת של "מספר", שאינו חייב לדבר בגוף ראשון כדי להמחיש שמשהו עקרוני, רכיב מהותי של זהותו, עובר כאן תהליכי גיבוש חשובים. סופו של תהליך זה, כמדומה, אמור להיות הפיכתו של תיאור כגון זה שיובא מיד ל"עיר" ספרותית, למקום שבו המתח הדיאלקטי איננו מבקש להתפרק, כי אם יוצר צורה המאפשרת ליסודותיו השונים להתקיים אלה לצד אלה: "מחר, מעט לפני שיעלה השחר, אלך אל פתח עירי ירושלים, אל בתי ליפתא הנשפכים במורד ההררי בלי רועה שיכנסם, והם חצי הרוסים, חצי עזובים, קוראים תיגר על השמות החדשים. אקרא משם לכמה מחברי הפלסטינים, אשר עדיין לא ריסנו בלבם את קולות הגעגועים, ולכמה מחברי הבגדאדים, אשר יסכימו להחליף את ערביותם העיראקית בפלסטינית, ויחד אולי נקים את הכפר מחדש. שם בליפתא החדשה נגור יחד אהובתי ואני, אם היא רק תסכים, ונקים צ'איחאנה בגדאדי שבמרכזו רמקולים נוסטלגיים שישמיעו את צליל זרימת המים בחידקל" (עמ' 205-206).

פורסם במוסף "תרבות וספרות", עיתון הארץ, יום שישי, י"ט בחשוון שת"ע, 6 בנובמבר 2009, עמ' 2:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1126161&contrassID=1&subContrassID=18&sbSubContrassID=0

***

אנא מן אל-יהוד: ביקורת (א) – דנה רוטשילד: לבי במזרח

לבי במזרח / דנה רוטשילד

"ב'אנא מן אל-יהוד', ספרו היפהפה של אלמוג בהר, יש כל מה שחסר אצל רוב הסופרים הצעירים בישראל"

מאיפה שלא מסתכלים על זה, נדיר למצוא ספר שארוג כל כך לתוך התרבות, השפה והמקום של כותבו כמו 'אנא מן אל-יהוד' של אלמוג בהר. על פניו, מדובר באירוניה גסה, במין הפוך על הפוך מאולץ. שכן מדובר באסופת סיפורים בעברית (ואחד בערבית), עם כותרת בערבית, וכותב שמהדהד דווקא את הספרות המערבית של המאה הקודמת. תדחפו לכל זה מנה גדושה של פוסט-קולוניאליזם מודע לעצמו, עם זהות מזרחית, תודעת גלות וכל מה שנגזר ממנה – כמו התייחסות לגלות הפלסטינית מאז 1948 – ותקבלו את קווי המתאר של האסופה היפהפייה הזו.

היא יפהפייה בגלל ולמרות כל מה שמתבקש מרשימת הקניות שלמעלה, זו שעוסקת בזהות ובשפה, וגם באובדן זהות ובהיעדר שפה. באלם. בהר, משורר בדרך כלל, עוסק בספר הפרוזה הראשון שלו בתלישות, בהוויה של גלות, בניסיון לזקק מפה ומשם את תחושת הלא-מפה-ולא-משם. ברוב הסיפורים, למשל בזה שנתן לספר את שמו, מצליח בהר לצלול לתוך החומרים הטעונים האלה, מצויד במטען תרבותי עשיר משלו, לשלוח אזכורים לכל עבר, לקחת את הניכור האורבני מהאורבניה של נהגי אוטובוס לאים, לדחוס אותו לזהות לאומית אבודה של יהודי מזרחי בירושלים, לדבר מגרונו במבטא הזר של סבו, ולשלוף, דרך כל תחנות הדרך ותחנות התרבות האלה, משהו שגדול בהרבה מסך חלקיו; הוא מציע זהות מורכבת משלו, זהות של היעדר זהות, של חיפוש תמידי:

"אין חידקל חוצה את ירושלים, והמייתו לא משתיקה את הגבולות הקמים עלינו, הגְּבוּלים המפרידים ביני לבין עצמי, אני לא שם לא כאן, לא מזרח לא מערב, לא מזרח במערב לא מערב במזרח, לא קולי עכשיו ולא קולות עברי, ומה יהיה בסוף".

לא בכל הסיפורים השטיק הזה עובד; לעיתים בהר מעלה את הדברים בצורה יותר מדי מפורשת, וגולש לקלישאות. כמו בסיפור 'בארות', על זהותו של יהודי גרמני, ניצול מחנות, שחוזר לבית הוריו בברלין ומתחתן עם בתו של האיש שהשתלט על חנותו של אביו. כאמור, כשהחומרים טעונים מדי, כשזורקים לקלחת את כל כלי הנשק שבארסנל (גרמניה, שואה, מחנות, הורים, בית, נשים ארִיות, מוות, פולניה ומה לא), מקבלים משהו נחרץ מדי, כמעט וולגרי, בשביל השפה העדינה והשאלות המדויקות של בהר.

אבל ככל שנמשכת האסופה, הולך ומתבהר הנושא העיקרי של הספר והעיסוק המרכזי של בהר. אם ב'אנא מן אל-יהוד' מסופר על צעיר מזרחי שהולך ואובד ברחובות המשתנים של ירושלים, תוך שהוא מאבד את שפתו העברית ואת עבריותו, הרי שבחלק השני והנפלא של הספר התלישות מתקלפת מסממניה החיצוניים – ירושלים, מזרח, מערב, הורים, סבים וישראל – וחושפת סיפורים על שפה אבודה ואנשים אבודים. בלי ארץ מוצא, בלי שפת אם. רק ניגון של מבטא, גם זה במקרה הטוב, ושרירותיות אינסופית של התרחשויות קפקאיות.

ההתייחסות המפורשת לקפקא רק מחזקת את התחושה שבהר יודע היטב מה הוא עושה. השליטה שלו בארון הספרים היהודי, כלומר, בארונות הספרים היהודיים – מקפקא ועד אמירה הס, מהמקורות היהודיים ועד לספרות ההשכלה החילונית – היא כל מה שחסר כל כך אצל רוב הסופרים הצעירים בציון. קצת ענווה בפני המקורות, התבטלות בפני הדורות הקודמים, והרבה, המון, ביקורת כלפי החברה שבה אנחנו חיים.

כך או כך, את הסיפור הכי חשוב בקובץ לא קראתי. לא כי לא רציתי, פשוט כי אני לא יודעת לקרוא בערבית. הבחירה להדפיס באסופה גם את התרגום לערבית של 'אנא מן אל-יהוד', שפורסם בכתב-עת קהירי ב-2006, היא חתרנית ומסקרנת בכל מובן: היא חושפת את העיוורון של הקורא העברי לשפה הכי קרובה לו, את ההרגל שלו לקרוא אותיות ערביות כאיום, כאותיות אויב. והיא גם בחירה מעודדת: הנה, גם במזרח התיכון של היום מצא לנכון כתב-עת מצרי לתרגם טקסט עברי על ניכור מזרחי. אולי בכל זאת יש איזושהי תקווה.

פורסם ב"ידיעות אחרונות", 7 לילות, מוסף ספרות, 9.1.2009, יום שישי, י"ג בטבת תשס"ט, עמ' 21.

לסיפורים מתוך הספר וקישורים:

http://notes.co.il/almog/51070.asp

לביקורת נוספת, ב-ynet:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3650673,00.html

***

 

אני מהיהודים החסומים                  / דורון קורן

"אנא מן אל-יהוד", קובץ הסיפורים של המשורר אלמוג בהר, מצטרף אל הטרנד המזרחי הקיצוני הרואה בעברית הישראלית שלנו "אשכנזית" ומתגעגע למבטא הערבי. התוצאה – ספר מלא רגעי יופי, אבל חסום לקריאה

פורסם ב-ynet, מדור ספרים, ה-8.1.2009

אלמוג בהר, מהבולטים במשוררי הדור הצעיר ("צימאון בארות" הוא ספרו הראשון והיפה), זכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" עם "אנא מן אל-יהוד", אשר העניק לקובץ שלפנינו את שמו. מדובר בכ-40 סיפורים בעלי נימה פיוטית שיש ביניהם איזה קו מקשר. מרביתם מסופרים בגוף ראשון וניכר כי מדובר בכותב מעודן, מורכב ומשכיל. בכל זאת – זהו ספר חסום לקריאה במידה רבה.

החסימה קשורה קודם כל באיזו מופנמות עמוסת מילים ההופכת לעתים לפטפטנות, כמו גם בהתנסחות הסתומה לעתים של הכותב – למשל, המשפט הפותח את הסיפור השני: "מלך בירושלים לפני היות דוד אוהב ספרים רבים ועל כן אוהב אנשים רבים". קצת מוקשה, לא?

לכך נוספת הארכאיות של השפה המשנאית-משהו שנוקט בהר, שיש בה קצת הזז וקצת עגנון וקצת מליציות. כאן, למשל, תדבר החברה הספונטנית של הגיבור הצעיר (בסיפור "שני בתים") במילים המיושנות הבאות: "נעלה לאוטובוס בלי לדעת איה תחנותיו", ובהמשך היא תשתוקק שהאוטובוס ייסע "יֶרַח שלם". גיבור הסיפור יופתע ממישהי אחרת שאצלה הכתיבה דומה לדיבור, שהרי הוא למד "שאת הכתיבה צריך לייפות כל הזמן".

מדובר כאן בהיתקעות סגנונית, אבל לא רק: זוהי גם מאניירה לשונית מודעת של המחבר, החלטה מתריסה שלו שהינה חלק ממהותו של הספר המתלבט לכל אורכו בשאלה באיזו עברית לכתוב ובאיזה מבטא לדבר. הדיון הזה מגיע למיצויו החד בסיפור-המפתח "אנא מן אל-יהוד" (בעברית: אני מהיהודים), שהוא דווקא סיפור מגובש ונגיש למדי, ובו גם נחשף הטיעון הלשוני של בהר בזכות המבטא הערבי, במלוא חולשתו.

כמה מחברי האשכנזים

הסיפור "אנא מן אל-יהוד" נפתח בגיבור שלשונו התהפכה פתאום והוא מתחיל לדבר עברית עם עין וחית גרוניות. מכאן נפתחת שורה של בעיות זהות אירוניות, עצובות-מצחיקות, עם הסביבה ועם השוטרים החושדים בו שהוא ערבי ועורכים עליו בדיקה ביטחונית.

יש בהתהפכות הלשונית הזו איזה צד סימפטי של געגוע לסבא העיראקי (לבהר סבא אחד עיראקי ואחד ייקה) ששפתו נותרה מחוץ לעברית הארצישראלית, אבל כאמור, לפנינו גם טענה לשונית-פוליטית הקוראת תיגר על עצם העברית הישראלית, ומצטרפת בכך לגל ספרותי-חברתי רחב יותר המציע לחזור אל הערביות שנמחקה מן הזהות המזרחיות המדוכאת.

הסיבה שגיבור הסיפור הזה מואס בעברית הישראלית היא משום שהוא מזהה אותה עם האשכנזיות. כשעוצרים אותו השוטרים, הוא מנסה להוכיח את יהדותו באמצעות "החברים האשכנזים" שלו, שמדברים "עברית כמו שצריך לדבר עברית, בלי שום מבטא".

אלא שהזיהוי הזה של עברית מדוברת עם אשכנזיות הוא הבל גמור, שכן העברית הישראלית, שחודשה כידוע על סמך התנ"ך ושאספה אליה מלשון המשנה ומעגות התפוצה, נפטרה ממיבטאיה המזרחיים הגלותיים כשם שהיא נפטרה ממיבטאיה האשכנזיים הגלותיים, כי היא לא רצתה מבטא גלותי בולט בתוכה.

המבטא הישראלי החדש שיצרו כאן בני הארץ לעדותיהם השונות, אשר מיזג לתוכו בין השאר נימות מן האידיש ומן הערבית, העדיף כזכור את ההטעמה המזרחית המלרעית על פני ההטעמה האשכנזית המלעילית. בעברית החדשה הזאת נכתבו אצלנו שירה נפלאה ופרוזה גדולה, ממיטב הספרות העולמית – עדות לחיוניותה העצומה של השפה. אז על מה בדיוק בהר מדבר?

חגורות נפץ על ליבי

במקרה או לא, הקשר שחש גיבור אותו סיפור אל השפה הערבית הופך די מהר להזדהות עם הצד הערבי בסכסוך, וכך כותב בהר על הבדיקה הביטחונית שעורכים השוטרים: "באותו זמן שהנחתי את גופי להם החלו נולדות חגורות-נפץ על ליבי". כמעט היה אפשר להזדהות עם ייסורי הבדיקה הזאת, אם שוכחים לרגע שהיו גם חגורות-נפץ אמיתיות בסכסוך הזה, אשר הרגו מאות מתוכנו בפיגועי התאבדות.

מכאן קצרה הדרך לחזור ולהאשים את האשכנזים גם במלחמות ולטעון (בסיפור המוקדש למחמוד דרוויש) כי "האשכנזים הוותיקים הם שבחרו לנו את חיי החרב". המזרחיים, כך שמענו, דווקא מסתדרים עם הערבים (אז מה אם פה ושם היו קצת פרעות?). הו, סיר הבשר של גלות מצרים ועיראק.

אבל כאמור, בתוך הטקסטים המגויסים-עדתית מכאן והנעולים באגואיזם סגנוני מכאן, נחבאים גם קטעי שיר וקטעי סיפור יפים, בין השאר על יחסי זוגיות בין נשים אירוטיות לגברים הפוחדים להתחייב. למשל האישה המשוררית בסיפור "כל שעותיה החסרות": "רוצה היתה להיאחז היטב באטבי העץ ולהניח את מיטב שמלותיה לרוח, לפרסם את גודל חזיותיה ברבים ואת צמצום תחתוניה. ולתלות זה לצד זה הרבה שירים נוטפים לייבוש".

רגע עירומה ורגע לבושה

האג'נדה הלשונית של "אנא מן אל יהוד" העסיקה את בהר גם בשירו המוכר "הערבית שלי אילמת" (שהובא בספרו הראשון), אבל בשיר ההוא יש משהו מקורי ובעל קסם בהתלבטות בין השפות: "והעברית שלי גועשת / מתרוצצת בין החדרים ומרפסות השכנים / משמיעה קולה ברבים / מנבאת בואם של אלוהים / ודחפורים /…/ גְלוּיות גְלוּיות על שפת עורה / כְּסוּיות כְּסוּיות בין דפי בשרה / רגע עירומה ורגע לבושה / היא מצטמצמת בכורסא / מבקשת את סליחת ליבה".

כאן לפחות הוא מאוהב גם בעברית (וגם המוזיקה של השירה עושה את ההבדל). בפרוזה שלו, לעומת זאת, בהר שכח במקצת את מה שהבין בשירתו על העברית. גם הטענה שהוא משמיע כאן בסיפור המורחב "אמירה בת סלימה" (שיש בו מחוות יפות למשוררת הייחודית אמירה הס, שמוצאה עיראקי), ולפיה לפני העברית "דיברנו כנענית ושומרית ואכדית", ואחריה דיברנו "ארמית וערבית" – כלומר, העברית היא כביכול שפה אחת מני רבות – מעידה שבהר לא ממש קולט את ראשוניותה ופלאיותה של לשון הקודש שלנו.

***

אריק גלסנר:

"המזרח הרחוק", פורסם במקור במעריב, מוסף תרבות, יום שישי כ"ז בטבת תשס"ט, 23.1.2009, מוסף ספרות, עמ' 28:

וכן באנ.אר.ג'י:

http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/843/386.html?hp=0&loc=112&tmp=4781

            חלק נכבד מקובץ הסיפורים של אלמוג בהר עוסק בסוגיה של הזהות היהודית המזרחית. הסיפור "אנא מן אל-יהוד", שנתן את שמו לספר, הוא סימפטומטי: צעיר, בן ליוצאי עיראק שהתכחשו לזהותם, מתחיל לדבר בעל כורחו במבטא עיראקי ונעצר שוב ושוב על ידי שוטרים החושדים בו.

סיפור מרכזי אחר, "אמירה בת סלימה", צועד בעיבוד חופשי בעקבות שיריה של אמירה הס ומתאר את לבטי הזהות של ילידת עיראק שקרועה בין העיראקיות לישראליות. אבל סוגיות זהות כשלעצמן אינן מספיקות ליצירת ספרות בגלל היסוד הסכמטי שבבסיסן. ככלות הכול, כמה אפשרויות כבר יש בהקשר המזרחי? או שאתה יהודי, או שאתה ערבי או שאתה יהודי-ערבי.

המונח האחרון, "החתרני", הוא זה שכמדומה מספק לבהר את הרישיון לכתיבת פרוזה. אבל מה שרענן יחסית בתחום האידיאולוגיה אינו מספיק לפרוזה. האידיאולוגיה היא אנלוגית והפרוזה דיגיטלית, וקונספט אידיאולוגי מורכב יחסית כמו יהודי-ערבי הוא קונספט מגושם מאוד, בעל רזולוציה נמוכה מאוד, בעבור הפרוזה, כשמסתמכים רק עליו.

אם זיכרוני אינו בוגד בי, בעשרות שנות סיפורת ישראלית היצירות היחידות שעסקו ישירות בסוגיית הזהות המזרחית והתעלו לכלל יצירות משמעותיות הן "חסות" של סמי מיכאל ו"מולכו" ו"מסע אל תום האלף" של א.ב. יהושע. בניגוד לסופרים האלה. שלא הסתפקו בהצגה המופשטת של הסוגיה והלבישו אותה בקונקרטיות ובשר, בהר אינו מצליח לצאת מהמלכודת הסכמטית של העיסוק בה.

בהיעדר חומרי מילוי קונקרטיים, על הרזון התוכני מנסה לכסות השפה. גלים גלים של מילים מילים דוהרים אל חוף הקורא. בהר יודע עברית, אבל הגודש המילולי הזה-שמאפיין גם משוררים הכותבים פרוזה (בהר הוא משורר) וגם את הדור הצעיר בפרוזה כמין אנטיתזה, מכנית לפעמים, לדור "הכתיבה הרזה" שקדם לו-הותיר אותי אדיש במקרה הטוב ונרגז במקרה הפחות טוב.

ספרותיות היתר באה לידי ביטוי לא רק ברובד המילולי אלא גם בחיקוי בוטה של קפקא בסיפוריו של בהר המופשטים ממקום וזמן קונקרטיים.

בחלק מהסיפורים שלא עוסקים בזהות המזרחית יש הבלחות מעניינות (בייחוד רעיונות סוריאליסטיים-מיניים: אישה הקוצצת את גפי בעלה, שלא ילך אל אחרות; גברים מיניאטוריים החולקים מגורים משותפים ברחם אישה). אבל רובם ככולם הם סקיצות, שהאמנות הקשה של הסיפור הקצר נעדרת מהם.

הניסיון להציג חלק מהם כ"פתיחות" לסיפורים לא גמורים הוא תעלול פוסטמודרני נלוז. צריך כישרון פוסטמודרני כביר כדי להפוך פתיחות ליצירה שלמה (כמו "אם בלילה חורפי עובר אורח" של איטאלו קאלווינו), ובהר לא מוכיח כישרון כזה.

מילה נוספת על הדור הצעיר. בניגוד לא.ב.יהושע וסמי מיכאל, אני מרשה לעצמי לפקפק באותנטיות של מצוקת הזהות המזרחית אצל רוב ילידי שנות ה-70 ואילך. נדמה שיותר משיש בעיית זהות שעליה כותבים, יש רצון ערום לכתוב ואז מוצאים סוגיה ראויה כביכול לכתוב עליה.

ספרותיות היתר של "אנא מן אל-יהוד", לשונו המסולסלת והאפיגוניות שבו, שתורמת גם לאנכרוניסטיות העולה ממנו, עשויות להצביע על כך שאותה סוגיה של זהות בקרב בני הדור השלישי לעלייה המזרחית היא במידה רבה ספרותית בעצמה.

יש כאן הסבת פנים מהמציאות הקונקרטית, המטריאלית (למשל הנושא של פערים מעמדיים, שאכן קשורים למוצא עדתי) לטובת עניינים ספרותיים של חיבוטי נפש על זהות. ייתכן, אגב, כי עבור ילידי שנות ה-70, שחיים בחברת שפע חומרנית והלומת מידע, אין בעיות רגשיות בוערות מלבד הרצון היוקד לכתוב, לחרות את רישומך בסלע הפומביות. אם כך האתגר שעומד בפני הכותבים הוא לא להמציא במאולץ בעיות בוערות, אלא לתאר בדיוק את זה: את החיים ללא רגשות עזים מלבד הבעתה העירומה מהאנונימיות.

אלמוג בהר, אנא מן אל-יהוד, הוצאת בבל, 293 עמודים

***

בשולי ביקורתו של אריק גלסנר אני רוצה להעיר כמה הערות משלי: מרשימה בביקורת האפולוגטיקה בה הוא מציג שני יוצרים ב"עשרות שנות סיפורת ישראלית", אשר בשלוש יצירות שהעיזו לעסוק בזהות מזרחית (ואולי בזהותם המזרחית?), בכל זאת "התעלו לכלל יצירות משמעותיות" (ברקע של משפט זה מהדהדת ההבחנה הנושנה בין פרטיקולריות, למשל מזרחית או נשית, לאוניברסליות, לאמנותיות, למשמעותיות): סמי מיכאל וא. ב. יהושע. יש כאן כמעט את הנוסחא "כמה מחסרי הטובים ביותר הם מזרחים", ויש כאן את ההיחלצות, בנוסח "לא תוכלו להאשים אותי שאני המבקר האשכנזי השונא כל יצירה של מזרחי, בכל זאת איני גרשון שקד, התקדמנו מאז, הנה שלוש היצירות המזרחיות שהן הדגם, שהן הטובות" (אגב, באופן מקרי גם שקד אהב שלוש יצירות מזרחיות, שהן הדגם הטוב שכל שאר היוצרים המזרחים כושלים להגיע אליו – והאינטרס המושתף לשקד וגלסנר לצמצם ספרות "שולית", של מזרחים, של נשים, לשניים שלושה דגמים הוא ברור). ובכל זאת שני סופרים ושלוש יצירות זה הרי די מעט בכל הפרוזה הישראלית מזרחית ש"העיזה" לעסוק בזהות המזרחית, ורבים האילנות שצמחו גבוה אך כנראה אינם נראים מן הגובה שבו ניצב המבקר, כמו שמעון בלס בטרילוגיה התל-אביבית שלו, כמו אלברט סויסה ב"עקוד", כמו חיים סבתו ב"אמת מארץ תצמח", כמו רונית מטלון ב"זה עם הפנים אלינו", כמו סמי ברדוגו ב"ילדה שחורה". ובכל זאת, מרגשת עוצמתו הפסיכולוגית של המבקר היודעת להבחין בין "מצוקת זהות אותנטית" (של מזרחים עד שנת 1970), ומצוקה לא אותנטית (של מזרחים שנולדו מאז 1970) – המבקר עצמו, אגב, נולד אחרי 1970, ולכן אולי לא זכה לראות שאבותיו בביקורת לא חשבו בזמן אמת ששמעון בלס, סמי מיכאל, ארז ביטון או אחרים מבטאים מצוקה אותנטית – או לא זכה לראות שהם חשבו שכל מה שהם עושים זה ביטוי מצוקה (אותנטית, אותנטית), אבל לא ספרות, לא אמנות. יש כאן כשל בשתי המילים שמרכיבות את הצירוף "מצוקה אותנטית": האם הדיבור הזה על "מצוקה" נובע מרומנטיקה בה ספרות נולדת רק מתוך מצוקה וכאב? או שזאת פשטנות ספציפית לגבי זהות מזרחית, שהמאפיין היחיד (ה"אותנטי") שלה הוא מצוקה, לא עושר תרבותי, לא חיים שלמים? והאם גם עיסוק אותנטי בזהות יהודית יכול לנבוע רק מתוך מצוקה? ובזהות אשכנזית? ובזהות ערבית? ובזהות אירופית? המילה הזאת המשומשת עד לעייפה, "אותנטיות", שלא במקרה אוהבים להצמיד למזרחים, ולבני כפרים, ולערבים, ולשחורים, ולבני אסיה ואפריקה, וכו', אענה עליה בעזרת שירו של ארז ביטון "תקציר שיחה": "מה זה להיות אותנטי, / לרוץ באמצע דיזנגוף ולצעוק ביהודית מרוקאית / "אנא מן אלמגרב אנא מן אלמגרב" / (אני מהרי האטלס אני מהרי האטלס). // מה זה להיות אותנטי, / לשבת ברוול בצבעונין (עגאל וזרביה, מיני לבוש), / או להכריז בקול: אני לא קוראים לי זוהר אני זיש, אני זיש (שם מרוקאי). / וזה לא, וזה לא, / ובכל זאת טופחת שפה אחרת בפה עד פקוע חניכיים, / ובכל זאת תוקפים ריחות דחויים ואהובים / ואני נופל בין העגות / אובד בבליל הקולות" (מתוך "ספר הנענע"). ועל הכותרת המפתיעה של הביקורת, "המזרח הרחוק", ותודעת המבקר ההופכת את המזרח שלנו, שכאן, ל"מזרח רחוק", רמזה כבר אמירה הס בשירה המופלא "סלימה", שאצטט כאן כתשובה אחרונה לביקורת: "עכשיו לא אלחש שמה סלימה בהסתייגות בשקט, / כאילו היתה מזרח רחוק. / עכשיו בינינו קרבת לבבות / זהות פנימית מרחישה / לבי ששמר ישראל / ישמור עכשיו על אמא / פנינו לא ימחקו מהווייתנו / שאיננו אבק שרעפים / מתאבכים בכל האורכים / וגם אז כשצנחו הדרכים / על שרטון הימים / גם אז קיסרית לי היתה" (מתוך "אין אישה ממש בישראל").


http://www.notes.co.il/almog/51070.asp

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אנא מן אל-יהוד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על אנא מן אל-יהוד: ביקורות: יובל אלבשן, רות קרא, יעקב בן שמש, אריק גלסנר, ועוד

  1. אריק (אחר) הגיב:

    הוא כבר שנים כותב את אותו המאמר, לא נראה שקרא את הספר, ומה לעשות שמעצבנת אותו פרספקטיבה אחרת…
    הוא מבין בספרות כמו שאני מבין בפוספטים בים המלח (ולא, אני לא עובד במפעלי ים המלח)

  2. נחום הגיב:

    יעקב בן שמש כותב נפלא וברגישות ובחכמה. מי זה?

  3. ד.ט הגיב:

    שלא להתעמת עם ביקורת באופן שבו עשית כאן. קבל את המחמאות כמו גם את הביקורת השלילית, כל עוד היא עניינית ומנומקת (וביקורתו של גלסנר עניינית ומנומקת. מובן שאינה בהכרח נכונה, אחרי הכל מדובר בספרות).

  4. דוד הגיב:

    גלסנר, וזה ידוע מזמן, מקנא ביצחק לאור, אז הוא מנסה כל הזמן לצפות על מי לאור יכתוב ביקורת טובה, ועליו הוא כותב ביקורת רעה. הבעיה שלך היא שלאור לא יכתוב עליך דברים טובים כי אתה יהודי מדי, וגלסנר כותב עליך לרע כי אתה לא ימני, בקיצור, בחרת בדרך שתפיל אותך בין הכסאות. עלה והצלח!

  5. נוריתהה הגיב:

    אלמוג
    האם תוכל בבקשה לתקן את הלינקים אצלך, כך שיופי אתר המקור (של יעל ויפעת) ולא אתר שלי?
    יעל
    http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1406881
    יפעת
    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1408902

    (מגיע להן, לא?)

    תודה
    נורית

    ובהצלחה עם הספר

  6. יוסף צלח הגיב:

    צריך להמשיך ולהנציח את יהדות עירק-היא יהדות
    בבל.יהודים שנזרקו מסיר הבשר בבגדד לרפש הביצות
    בארץ החדשה,היא ארץ ישראל.
    יהדות עירק שהרבה מבניה עלו ארצה משכילים והצליחו לשמר הרבה מאורח חייהם בבגדד.

  7. חגית פלג הגיב:

    תגובתי לספר תמיד פלורה:ספר ארץ ישראלי קולח מרתק מעניין מצחיק לעיתים מוריד דמעות .האישיות של הסופר מתפרצת מתגלה אדם מדהים בעל ערכים נשגבים .אדם שהחינוך שתול במעמקי פנימיותו.אני שעברתי מסכת יסורים על ידי עו"ד אלים ואגרסיבי.שמחתי כל כך לראות שישנם עו"ד מופלאים כמוך .הרמתה את הרמה של המיקצוע תבורך אלפי ברכות חגית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s