אנא מן אל-יהוד: ילדיו של מלך

"אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד" / أنا من اليهود / אלמוג בֶּהַר / أَلْمُوج بِيهَار / קובץ סיפורים / הוצאת בבל / דצמבר 2008

 

לסיפורים מן הספר וריכוז כל הקישורים:

http://www.notes.co.il/almog/51070.asp

 

הסיפור החותם את הספר:

 

ילדיו של מלך            

 

את מלמדי התינוקות והדרדקים היו מביאים כבכל שנה לַחדר ביום הראשון ללימודים קשורים בחבלים, ומודיעים להם בַּדרך הלכות בקולות מייסרים, דעו כי אין אתם בוחרים ללמד ואין אתם בוחרים מה ללמד ואיך, אלא הכול רצון הקדוש ברוך הוא, והוא מלמדכם כי אין תורה נקנית אלא בחבלים ובמידות של ייסורים, ורק כאשר תקבלו באהבה כל הייסורים הללו שוב לא יבואו עליכם ייסורים. והיו הולכים המלמדים ופניהם מושפלות אל העפר, והיו מקבלים עליהם העול הכבד של מלכות השמים ככל שהִחריפה נגיסת החבלים בבשר הידיים, וכל העם רואים את הקולות. והיו משננים תפילות המלמדים, מודה אני לך ריבון עולמים הבוחר לו מורים מן השפלים והפחותים, ומעמידם על במות אלוהים צבאות, להזכיר לפני דרדקים כבוד המקום, שאין אנחנו גבוהים לפניהם אלא להפך נמוכים, ורק במתך מגביהה מבטינו מעליהם, וכך זוכרים התלמידים כי אתה הגבוה ואנחנו נמוכים.

והיו גובים מן המלמדים כבכל שנה חמש פרוטות על כל יום בו זכו לשמש לפני תינוקות מלך העולם, ומי שלא היתה ידו משגת היו מניחים לו לשלם רק ארבע, והיו חוזרים המלמדים לנשותיהם ואומרים, מי שזוכה לשמש לפני ילדיו של מלך הרי גם בו נדבקות דרכי מלכות והוא נדמה להן במנהגיו, ובשכר זה אנחנו הולכים עניים כל הימים, ואף מלך מלכי המלכים הולך כעני בעולמו, ואינו מריץ נערים לפניו להודיע פנו דרך, אלא אנחנו מוריו מפנים לו דרך בראשי התלמידים. וידעו מאז ומתמיד גזברים ופרנסים וגבאים לומר כי עניות מוריו של הקדוש ברוך הוא באה ללמד מצוַות לא תעשה תורתך קרדום לחפור בו, והיו אומרים למורים שבמחוזותיהם, זכרו כי אין אתם מתפרנסים מן ההוראה, אלא להפך אתם מלמדים אף-על-פי שכולה עינויי נפש וגוף כדי להתקרב אל המושל בעולמות, וכמידתו שגם הוא אינו מלמד בשכר ולא לשם שכר, אלא בשם הלימוד עצמו, וכמידתו שהוא מעשיר לומדיו, כך אתם.

והנשים אינן מתאוננות על סִבלות בעליהן, מלבד הצעירות שאינן מכירות כבוד המורים הרב לו הם יזכו בעולם הבא בו לא מצויים השטרות והמטבעות, ומלבד אלו שגם הן עובדות כמלמדות לפני דרדקיות, ואינן יודעות מהיכן יימצא אוכל בביתן ולא התרגלו לחזר על פתחי בתי-התמחוי ובתי-הגזברים. ולא שנה שונה מן הקודמות שנה זאת בהתחדשה לפני אל עליון, אלא להפך רבים מאוד ילדיו של מלך השולט בעולם, והם באים וממלאים החדרים ואף בתי-המדרשיות למיניהם, ומצופפים הספסלים עד שאין ירך שאינה דבוקה בירך חברתה, ואין חדר ששאונו לא עולה כשאון הים וגליו, ואין מלמד שקולו לא יצטרך אף הוא לעלות בשאון גדול, עד לצרידות הגרון. שלחו הגזברים החבלים והשלשלאות להביא בהם המלמדים בחגיגיות ליום הראשון, כמנהג המקום וכברכת בורא עולם, וכל מלמד הטיל בפתח ביתו ידיו לפניו כאומר הנני מוכן לומר אמן למצוות בעלי החבלים, ומי שביקשו אף להטיל צווארו בחבלים לא נרתע אחור, ומי שביקשו ההולכים בדרכים להדק חבליו שנרפו קמעה מן ההליכה לא סירב, והיו המלמדים צועדים בשתיקה ושאון שמחת הרחוב רב.

והמורים חלקם דרים בקרבת בתי הלימוד חלקם רחוקים, וכך אין שוויון לפני מי שאמר ונהיה במידת הייסורים הנִמנים בבשרם, והוציאו צו להרחיק כל המורים מבתי-לימודיהם שתהיה דרכם ארוכה ויתרבו הרואים תשבחות הנעלה מכל בשר ודם ויעלו תשבחותיו על כל פה ולשון מדברת גדולות ונפלאות. אך עתה המובילים בחבלים, שקיבלו שכרם על-פי המרחק שהיו עושים ועל-פי השבר בעדינות לבם שגרמה להם ההובלה, שאף שידעו שעושים בִּרשות התענו, שכרם רב מאוד ואין תשלומם של המורים על זכות לימודם אף לא במשך שבוע ובו שישה ימים של לימודים מספיק לכסותו. התלבטו גזברים אם להוסיף יום לימוד שביעי לילדי ישראל, ואף-על-גב שידעו האיסור המפורש שניתן למשה בסיני לא נרתעו מדיונם באפשרות קשה זאת, והרי אם אין הציבור יכול לעמוד בגזירת שכר המובילים תשתנה גם הלכת משה, ויימצאו הפוסקים שישנו ההלכה. אך לבסוף נרתעו מקוצר סבלנות התלמידים. התלבטו עוד ולא מצאו אלא להעלות שכר המלמדים בעבור זכות לימודם לשש פרוטות, וקבעו כי לא יהיה יוצא מכלל זה, אף אם ידו קצרה וקיבתו גסה.

עמדו ושילמו למובילים וביקשו לשלחם למשוך מלמדים בחבלים, אך אלו ראו קוצר הגידול בשכר פרוטותיהם וסירבו לעשות מלוא עבודתם בעבורו, ואף כי לא שבתו כליל ממלאכתם, כדי שלא להשבית שמחת בורא עולם בילדי ישראל ובתלמודם, קשרו החבלים קשרים חלשים, עד שלא נמצא מורה אחד שיזעק בכאבו בלכתו ליום הראשון לעבודתו, ואף הלכו לפני המלמדים רק חצי הדרך, ועל-פי רוב בדרכים צדדיות, ולא אמרו לפניהם ההלכות הקשות, עד שהיו כמה מן המלמדים שלא אמרו תפילת המלמדים, ונמצא שאין העם מתחנך שיהיו עיניו רואות את מוריו קשורים ואסורים. חששו גזברים שירך לב העם ויהיה מורד בְּמלכות זה ששמו אינו מפורש, ויצאו בעצמם מלשכותיהם הגבוהות להיטיב קשירת החבלים ולדחוף המלמדים ומוביליהם אל הרחבים שברחובות ולצעוק לפניהם כל ההלכות הידועות על המלמדים ומידות הייסורים, אך מצאו שלבם רך למלאכה זאת וקרוב להישבר ואינו מתיר להם מה שמחשבתם והן צִדקם מבקשים, והיו קוראים ההלכות מן הדפים ובוכים, מותחים החבלים ונאנחים, דוחפים ומשתנקים.

התבלבלו המלמדים מן העיסוק הרב בם שנעשה לעין הציבור, שאין הם רגילים אלא לחשכּת החדרים, שרובם מצויים במרתפים ואין קבועים בהם חלונות רבים, ובחלקם אין קבועים חלונות כלל, וכשפגעו בדרכם בעיני תלמידיהם ובעיני הוריהם השפילו עוד את מבטם, שהנה מתחילה לה השנה בנִרפות יתרה, ואיך יטיבו דרכיהם תלמידים הרואים כך את מוריהם, ואיך יסכינו להיענש בעונשי הגוף והלשון כאשר מוריהם אינם משמשים לפניהם דוגמא וסבלם קל מן הנדרש. לא יצא לילה וכבר באשמורת שנייה הודיעו הגזברים שהתכנסו בלשכותיהם גבוהות התקרות והקשתות לישיבה ארוכה כי כדי להקל בשיברון לבם ולב התלמידים והקהל הקדוש יובאו יום-יום המלמדים בחבלים לבתי-תלמודם, ולא רק ביום ראשון לכל שנה, וכדי שלא להכביד על רגשותיהם של המובילים ועל אוצר קופות הגזברים שאינן כחביות שאין להן תחתית אלא להפך התחתית בהן אף גבוהה מן המכסה, יובילו המלמדים זוגות-זוגות אלו את אלו, ומובטח כי יעשו זאת היטב ובנאמנות, ומי שלא יימצא לו מוביל מן המלמדים יימצא לו מוביל מן התלמידים.

לבוקר היום השני ללימודים בשנה כבר עברה ההודעה בין כל הפיות והאוזניים, ויצאו מלמדים בחבלים גסים ושרשראות של ברזל לכבול איש את חברו, ולא צעק איש ולא הניח מלמד לרעהו עד שלא חרץ חריצים בבשרו, והפילו זה על זה הלכות קשות על ייסורים, וכל העם שומעים את המראות. מצאו המלמדים כי אין דרך ראויה מכך ללמד, ולא התירו קשריהם בפתח בתי-תלמודם, אלא היו נכנסים זוגות-זוגות, קשורים זה בזה, ומלמדים כאיש אחד, פעם מפיו של זה ופעם בפיו של זה, מודיעים לתלמידיהם כי מי שאינו כובל עצמו בעולם הזה לרצונם של הגבוהים שבשלוחיו של הריבון לא יהיה רשאי להיקרא חופשי בעולם הבא. ותלמידיהם שמחו שאין המלמדים יכולים עתה להשתמש בידיהם לכתוב על לוחות ובמחברות, או לעקם לחיו של מי מתלמידיהם, ואף אינם מרים וכועסים כברגיל אלא שלווים בגורלם, והחלו אף הם נקשרים, ראשית כצוחקים, בחבְּרם שרוכי נעליים ושערות קודקוד, בזוגות ואף בשלשות, ולבסוף גם הם החלו נקשרים בברזלים ובחבלים עבים, והודיעו את מלמדיהם כי אינם יכולים לכתוב עוד במחברותיהם, והודיעו להוריהם כי אינם יכולים ללכת לישון ללא חבריהם, אלא לילה בביתו של זה ופעם אצל זה. מצאו גם הוריהם כי אין פתרון נכון מזה לסִבלותם, והיו גם הם נקשרים יום-יום, איש ואישה אל היקר להם, בעל לאשתו שהוא חושש למהלכי רגליה, אם לבתה שלבה כלה לה באהבתה, ואחרים נקשרו לכלביהם, לתכשיטים בעלי אבנים נדירות שקנו בארצות-הים, כמה נקשרו למראות שהיו עומדות קודם בכניסה לבתיהם, גם לחלומות. ונודע כי כמה מן הגזברים קשרו עצמם אל פתח קופות הכספים שליקטו מן הציבור, כדי להודיע כי איש לא יוכל לפתוח אותן, אף לא הם, אף לא כדי לקנות לעצמם פת לחם להשביע רעבונם הקשה. 

 

 

ערב ההשקה בתל-אביב יתקיים בתולעת-ספרים, ביום ראשון, ה-15.3.2009, בשעה 19:00, רח' כיכר רבין 9 (ליד כיכר רבין).

 

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אנא מן אל-יהוד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s