דווקא בשעה שאני מבקש לכתוב על הכתיבה, למצוא לה הסבר או סיבה, אני יושב מול הדף הריק זמן רב. האם יודעים הנגרים למה הם מנגרים? והזמרים מדוע הם מזמרים? אני חושב, אם זיכרוני אינו מטעה אותי כתמיד, שבתחילה עמד יצר הקנאה. קראתי בַספרים ונידבקו לשפתיי מילים יפות כל-כך וצירופים נאים כל-כך, שקודם לא ידעתי שהם מן האפשר. והתקנאתי. אחר-כך עמד יצר התחרות, וניסיתי להעמיד צירופים משלי בניסיונות אין ספור. עד שנעשיתי מרוצה מכמה מהם, ונעשתה לי גאווה.
לבסוף תקף אותי הפחד: קהלת הזקן איים: "אין זכְרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא-יהיה להם זכָּרון עם שיהיו לאחרונה". וניסיתי אני הקטן לעמוד ולזכור, ולספר, אולי יעמדו כוחות הזיכרון ויגברו על כוחות השכחה, אולי יתחברו שוב ראשונים ואחרונים במעשה סיפור אחד. ואף-על-פי שיודע אני שלא היא, ושנועדים אנחנו כל אדם לבדו וכל הדור וכל האנושות כולה לשוב אל סלע השכחה והאלמוניות, ממשיך אני לנסות. אולי כי כבר נעשתה לי הכתיבה הרגל, בהמתנה בתחנות האוטובוסים, בחשכה שלפני השינה, בשולי הספרים אותם אני קורא.
פורסם במקור בעיתון "ישראל היום", יום חמישי, ה-5.2.2009, י"א בשבט תשס"ט, עמ' 31.
אלמוג בהר 