שיר הוא אדם ערום (משיריו של בוב דילן בלבוש עברי)

"שִיר הוּא אדם ערוּם"

 

 משיריו של בוב דילן בלבוש עברי

 

"שירי נכתבים בקצב של הפרעה אנטי-פואטית

מחולקים על-ידי אוזניים מנוקבות…

עם נהימת שורה מלודית של ריקות-תיאורית –

הנראית לפעמים מבעד למשקפי-שמש כבדים…

שיר הוא כל דבר שיכול ללכת בכוחות עצמו…

שיר הוא אדם ערום

יש אנשים שאומרים שאני משורר"

בוב דילן, 1965, "להביא את הכל בחזרה הביתה" ((Briniging it all back home.

 

תרגום: אלמוג בהר

 

 

כָּל גרגר שֶל חוֹל

 

בְּזמן הַוִידוּי, בְּשעת הַצוֹרך הַעמוֹק בְּיוֹתר שלִי

ְּשֶברֵיכת הַדמעוֹת שֶלרגלַי מצִיפָה כָּל זרַע שֶנוֹלד מֵחדש

יֵש קוֹל גוועַ בְּתוֹכִי שֶמנסֶה לְהִישמַע,

מפלס דרך בַּסכנָה וּבְחוּקֵי הַייאוּש.

 

אֵין לִי רצוֹן לְהבִּיט לְאחוֹר אֶל עבר טעוּיוֹת הַעבר,

כּמוֹ קין, גָם לִי יֵש שלשלת שֶעלַי לִשבּוֹר.

בְּזעם הַרגַע אנִי יכוֹל לִראוֹת את ידיו

בְּכל עלֶה שֶנרעד, בְּכל גרגר שֶל חוֹל.

 

הוֹ, פִרחֵי הַתענוּגוֹת וְהַעשב הַשוֹטֶה שֶל הַשנָה שֶעברָה,

כּמוֹ פוֹשעִים, הם חנקוּ את נשִימת הַמצפּוּן וְהַרצוֹן הַטוֹב.

הַחמָה מכָּה בְּמדרגוֹת הַזמן כּדי לְהאִיר את הַדרך

לְהקל בְּכּאב-הַעצלוּת וּבְזִיכָּרוֹן-הַנִיווּן.

 

אנִי בּוֹהֶה אל תוֹך הַשער שֶל להבת הַפִּיתוּי הַזוֹעמת

וְכּל פּעם שֶאנִי עוֹבר שם אנִי תמִיד שוֹמעַ את שמִי.

וּבְהמשך מסעִי אנִי מבִין

שֶכּל שערָה ספוּרָה כּמוֹ כּל גרגר שֶל חוֹל.

 

עברתִי מִסחבוֹת לְעוֹשר בּצער הַלילה

בְּאלִימוּת חלוֹם של קיץ, בְּצינת אור חוֹרפי,

בַּרִיקוד הַמרִיר שֶל בּדידות הַנמוגה בַּחלל,

בַּמראה הַשבורה של הַתמימות בַּכל פרצוף נשכּח.

 

אנִי שומעַ את הַצעדים הַקדומים כּמו תנוֹעת הַים

לפעמים אני פונֶה, ומישהו שם, לִפעמים אני לבד.

אנִי תלוי בַּאיזון של תוכנית גמורה וּמוּשלמת

כּמו כּל בּעל כּנף שֶנופל, כּמו כל גרגר של חוֹל.

 

Every grain of sand

 

 

אהבה פחות אפס / אין גבול

 

אהובתי היא מדברת כמו שתיקה,

בלי אידיאלים או אלימות,

היא לא צריכה לומר שהיא נאמנה,

אבל היא כזאת, כמו קרח, כמו אש.

אנשים נושאים ורדים,

מפריחים הבטחות בכל שעה,

אהובתי היא צוחקת כמו הפרחים,

מאהבים לא יכולים לקנות אותה.

 

בחנויות ובתחנות האוטובוסים,

אנשים מדברים על מצבים,

קוראים ספרים, חוזרים על ציטוטים,

מציירים מסקנות על הקירות.

כמה מדברים על העתיד,

אהובתי היא מדברת ברכות,

היא יודעת שאין הצלחה כמו כישלון

ושכישלון אינו הצלחה בכלל.

 

הגלימה והפגיון מתנדנדים,

גבירות מדליקות את הנרות.

בטקסי הפרשים,

אפילו חייל השחמט חייב לנטור טינה.

פסלים שנבנו מגפרורים,

קורסים אחד אל תוך השני,

אהובתי קורצת, היא לא טורחת,

היא יודעת יותר מדי מכדי להתווכח או לשפוט.

 

הגשר בחצות רועד,

רופא הכפר משוטט,

אחייניות הבנקאים מחפשות שלמות,

מצפות לכל המתנות שחכמים מביאים.

הרוח מייללת כמו פטיש,

הלילה נושף קר וגשום,

אהובתי היא כמו איזה עורב

בחלוני עם כנף שבורה.

 

Love minus zero/No limit (Bringing it all Back Home, 1965)

 

 

פעמוֹנֵי הַחוֹפש

 

הרחק בין סוף השקיעה לבין צלצול חצות השבור

חמקנו אל הפתח, לקול התנפצות רעם

כשפעמוני ברקים מלכותיים הכו צללים בתוך הצלילים

נראים כאילו הם פעמוני החופש המנצנצים

מהבהבים למען הלוחמים שחוסנם הוא לא ללחום

מהבהבים למען הפליטים בדרך הלא חמושה של המנוסה

ולמען כל אחד מהחיילים חסרי הסיכוי בלילה

ואנחנו התבוננו בפעמוני החופש המהבהבים.

 

בכבשן העיר המותך, במפתיע צפינו

עם פנינו חבויות כשהקירות הוצרו

כשההד של פעמוני החתונה לפני הגשם השורק

התפרק אל תוך פעמוני הברקים

מצלצלים למען המורדים, מצלצלים למען הניקלים

מצלצלים למען חסרי המזל, הנטושים והזנוחים

מצלצלים בשביל המנודים, הבוערים ללא הפסק על המוקד

והתבוננו בפעמוני החופש המהבהבים.

 

דרך הנקישות המיסטיות המטורפות של הברד המשתולל

הרקיע פיצח את שיריו בתהייה עירומה

שדבקות פעמוני הכנסייה הדפה אל תוך הרוח

משאירה מקום רק לפעמוני ברקים ורעמיהם

הולמים למען העדינים, הולמים למען טובי הלב

הולמים למען השומרים והמגנים של הנפש

והמשורר והצייר הרחק אחר זמנם הנכון

ואנחנו התבוננו בפעמוני החופש מהבהבים.

 

דרך הערב הקתדרלי הפרוע הגשם פרם מעשיות

בשביל הצורות המופשטות ריקות הפנים של חוסר העמדה

מצלצל למען הלשונות שאין להן מקום להביא את מחשבותיהן

כולן שבויות במצבים בהם הן מובנות מאליהן

מצלצלים למען החירש-עיוור, מצלצלים למען האילם

מצלצלים למען האם המקופחת, הרווקה, המתויגת כפרוצה 

למען פורע החוק, הנדחק והמרומה על ידי המרדף

והתבוננו בפעמוני החופש מהבהבים.

 

למרות שוילונו הלבן של ענן נצנץ בפינה רחוקה

והערפל ההיפנוטי המותז התחיל להתפוגג

אור חשמלי עוד הכה כמו חצים, נורה רק בעבור אלו

שנידונו להיסחף או להיות מנועים מהיסחפות

מצלצלים למען המחפשים, בנתיבם חסר המילים

ולמען האוהבים עזובי-הלב להם סיפור אישי מדי

ולמען כל נשמה עדינה ולא מזיקה שהושמה בטעות בתוך כלא

והתבוננו בפעמוני החופש מהבהבים.

 

מכוכבי עיניים וצוחקים כפי שאני זוכר שנתפסנו

לכודים כי לא שמנו לב לשעות שנותרו עומדות

כשהקשבנו פעם אחרונה והסתכלנו במבט אחרון

מכושפים ומרותקים עד שהצלצול פסק

מצלצל למען הכואבים שלפצעיהם אין מרפא

למען אין ספור המבולבלים, מואשמים, מנוצלים ומתוחים

ולמען כל אדם דחוי בכל קצווי תבל

ואנחנו התבוננו בפעמוניי החופש מהבהבים.

 

Chimes of freedom (Another side of Bob Dylan, 1964)

 

 

אני עוד אזכה בחירותי

 

אומרים: "לכל דבר יש תחליף"

אך יש מרחק שאינו קרוב.

על כן למדתי לשנן את הַפּנִים

של כל האנשים שנעלו אותי בִּפְנִים.

אני רואה את אור חיי עולה, זורח,

מן האופק האחד עד אל האחר.

כל יום עכשיו, כל יום עכשיו,

אני עומד להשתחרר.

 

אני רואה את אור חיי זורח

מסוף המערב ועד לב המזרח

כל יום עכשיו, ממש כל יום,

שער הכלא יפתח.

 

אומרים: "כל אדם זקוק לְהגנה",

אומרים: "כל אדם חייב ליפול".

ועם כל זאת אני נשבע,

שהשתקפותי מופיעה ברקיע הכחול.

אני רואה את אור חיי עולה, זורח,

מן האופק האחד עד אל האחר.

כל יום עכשיו, ממש כל יום,

אני עומד להשתחרר.

 

עומד לידי בתוך קהל האנשים הבודדים

אדם הנשבע בנקיון ידיו.

כל היום קולו קורא באוזניי

צועק על שהפלילו אותו שוביו.

אני רואה את אור חיי עולה, זורח,

מן האופק האחד עד אל האחר.

כל יום עכשיו, ממש כל יום,

אני עומד להשתחרר.

 

I shall be released

 

 

חזיוֹנוֹת שֶל ג'וֹהנָה

 

האין זה מתאים לַלילָה – לתעתעַ בךָ כּשֶאתָה מנסֶה לִשמוֹר עַל שקט?

ְאנחנוּ יוֹשבִים כּאן לכוּדִים, גם אִם כּוּלנוּ ננסֶה לְהִתנגד

וְלוּאִיז אוֹחזת חוֹפן גשם בּכּף-ידָה, מפתָה אוֹתךָ לְהִתמרד

אורות ניאון חולים מהבהבים מעליית-גג סמוכה

וצינורות החימום לא מפסיקים להשתעל במבוכה

ותחנת הרדיו היחידה בַסקאלה מנגנת כל-כך ברכוּת

אבל אין דבר, אין בה דבר, שממש אפשר לקום ולכבוֹת    

ואתה יכול פשוט למות

רק לואיז ואהובה סבוכים על הספה

והחזיונות של ג'והנה שמשתלטים על הנשמה

 

בַמגרש הַריק הַגברות משחקוֹת בַרמאויות שֶלמדו מִן הַגברים בַסביבה

ונערות משמרת-הלילה לוחשות חלומות של בריחה בַרכבת הַקרובה

אנחנו יכולים לשמוע את שומר הלילה נוקש בגדר המתכת עם פנס ונושם

שואל את עצמו מי באמת מטורף: הוא או הם?

ולואיז, היא בסדר גמור, היא רק קרובה מדי

ועדינה ודומה למַרְאָה בְעינַיי

אבל מבט אחד בה מזכיר לי בַזמן

שג'והנה כבר לא כאן

רוח-הרפאים של החשמל צווחת בעצמות הלחיים

והחזיונות של ג'והנה תפסו את מקומי בינתיים

 

עכשיו: הַילדון הַאבוד לוקחַ את עצמו כל-כך בְרצינות

מנופף בְאומללותו, (ספר שֶהוא אוהב לִחיות על סף ההתאבדות

וכשמישהו מעלה את שמה

הוא מיד מזכיר את נשיקת-הפרידה שהיא הדביקה לי

ואיך הוא כה מלא ביטחון                                  

הוא צריך המון אומץ כדי להיות כה חסר-תועלת

כדי לבזבז את כל הזמן שבשעון

למלמל מילים ריקות בסלון

כשאני עומד במיסדרון

איך אני יכול להסביר?

הו, כך כה קשה להמשיך בשלום

והחזיונות של ג'והנה השאירו אותי ער עד אור יום

 

בְתוך אולמות הַמוזיאון הַנצח עולה לְמשפט

והקירות מהדהדים זעקת קול ישן:

"כך נראית גאולה אחרי שעובר מספיק זמן"

אבל קצה חיוכה של מונה-ליזה חושף

שגם לה היה בלוז דרכים טורף

ועַש לילה פרימיטיבי קופא על הקיר

כשנשים עם פני ג'לי מתעטשות בקול שביר

ושפם עם פרצוף מזדעק: "אשמדאי!

אני לא מוצא את ברכיי!"

הו, כל התכשיטים והמִשקפות הועמסו על צווארו של הפרד

אבל החזיונות של ג'והנה מעוררים אותי למרד

 

רוכל מדבר עכשיו עם הַרוזנת שֶמעמידה פנים של דאגה   

ואומר: "תגִידִי לִי מִי אינו טפיל, ואנִי אשא למענו תפִילה!"

אבל כמו שלואיז תמיד אומרת להן

"יש גבול לסבלנות של כולנו, לא כן?"

והיא עצמה שקועה כבר בהכנות לבואו

והַמדונה, היא טרם הופיעה אצלו

אנחנוּ מתבוננים בַכלוב הריק שמתחיל להחליד

כאילו לא עמדנו כאן תמיד,

והכנר שוב יורד אל הדרך,

כותב לפרידה: "כל החובות הוחזרו, בערך!"       

על גב משאית דגים הפורקת סחורה,

כשמצפוני מתפוצץ בקולות יבבה,           

מפוחיות מנגנות גשם וצלילי חלודה

ומלבד החזיונות של ג'והנה נפשי אבודה

 

Visions of Johanna (Blonde on Blonde, 1967)

 

 עוד על בוב דילן:

http://www.notes.co.il/almog/49146.asp