בית אחד וגעגוע (על "אדם שב אל ביתו" לדן-בניה סרי)

אדם שב אל ביתו, דן-בניה סרי, עורך: דרור משעני, כתר, 2009, ירושלים, 233 עמ', מחר מומלץ: 89 ש"ח.

 

קולו של דן-בניה סרי צלול וייחודי, עד שניתן לומר בביטחה כי אין דומה לו בספרות העברית כיום בשילובים שהוא משלב בכתיבתו. לשונו לשון החכמים (ובכך קרוב אליו חיים סבתו), היונקת מן הכתיבה הרבנית שמאז הגמרא, במדרש ובהלכה, ועד ימינו אנו, אך אין הוא מנסה לשמור אותה בטהרתה, ואין הוא פוחד להכניס אליה, כפי שאכן קרה בלשון החכמים תמיד, ממילות ההווה. לשון זאת נקראת לעיתים, ובטעות, עגנונית, וכך היו מבקרים שתיארו את סרי כ"עגנון התימני", כיוון שלקורא העברי החילוני המשכיל נותר רק עגנון, על לשונו, מכל המעיינות העמוקים של הכתיבה בלשון זאת, שהיא ארוכת החיים ביותר מכל שכבות העברית, הגמישה ביותר, ואולי היפה ביותר. עלילותיו של סרי קיצוניות, פעמים רבות אכזריות (ובכך הוא קרוב לעיתים ליואל הופמן), עד שלעיתים מתכווץ ליבך מול ילד בסיפור השומע מאביו לפני השינה סיפורים של אובדן, בשעה שאמו חולה במחלה קשה (וזהו רגע רך, יחסית, בכתיבתו של סרי; הבן הנכזב מסיפורי אביו המסתיימים תמיד במפלה שומע מאביו: "כנראה שאבא שלך לא יֵדע לעולם לספר סיפורים" (155)). והטון בו פורש סרי עלילותיו הוא מתון ועייף, לא עייפות של לאות אלא עייפות של דורות, כמי שכבר חזה בכל הפלאות שבעולם, והוא חוזר ומספר אותן בסיפורו, כמי שמצווה על כך, כמי שנאמן לסבלנות הדורות, אך גם כמי שכבר הספיק להצפין את פליאתו שלו על המאורעות.

 

לשונו של סרי, החיה בתוך לשון החכמים, משתמשת אותו גם כדי להחיות עולם שהתרחק, אך למעשה גם כדי להרחיק עולם קרוב, להרחיק אותו מן הצורך בריאליזם (הנובע מלשון המתיימרת לחיקוי או שיקוף המציאות, לרוב ללא הצלחה). הלשון משמשת כך להזרה הן של העבר, והן של ההווה, ומאפשרת שילוב בין נוסטלגיה לאכזריות חדה וחריפה. חוסר מחויבותו של סרי לריאליזם אינה מביאה אותו לספר אגדות מלאות שמחה ומוסרי השכל "חיוביים", וגם כאן הוא קרוב יותר למעשיות החכמים שחלקן חריפות וכאובות, ולוכדות במילים מועטות מעברים חדים. במובנים רבים משחק סרי עם התפקיד ש"הוענק" ליוצר המזרחי, של סיפור פולקלור והווי של עולם "אחר", האמור להיות נאיבי ונוסטלגי, על-ידי הקצנה בלתי-אפשרית שלו, הנעה בין לשון נאה, גבוהה ו"נקיה" למציאות מסוייטת, בין חרדה להומור, בין הציפייה להזדהות עם הדמויות להגחכתן.

 

סרי נולד בירושלים ב-1935, וספרו הראשון, "עוגיות המלח של סבתא סולטנה", שראה אור ב-1980, היווה הפתעה משמעותית בספרות העברית של הזמן, בשפתו ובתכניו, וזכה בהתקבלות רחבה. "אדם שב אל ביתו" הוא ספרו השישי, והראשון המתיימר לחיבור אל האוטוביוגרפיה של הסופר. הזיכרונות מעובדים בספר כסיפורים קצרים, והם נעים ללא גבולות חדים בין אמת לבדיה (גם המשוררת הירושלמית רבקה מרים פרסמה לפני כשנה ספר יפהפה, בשם "בחילופין – תמונות מאלבום המציאות המתחלפת", המשלב בצורה דומה פרקי זיכרונות בבדיה ועשוי סיפורים קצרים). הזיכרונות של סרי מביאים אותו אל אותם מחוזות זמן ומקום שבלטו גם ביצירותיו הבדיוניות, שכונת הבוכרים בירושלים, ושנות הארבעים והחמישים, בהן התבגר המחבר, אך הפעם תופסות את המרכז דמויות אביו, שמת עליו בילדותו, ואמו. ומה יעשה סרי עתה עם אכזריותו הספרותית, המתרחקת משקר החמלה של הספרות אל ההגזמה הפארודית, אל הדמויות הגרוטסקיות ואל עלילות שאינן מוכנות להיכנע לחוקי הסיבה והתוצאה או המוסר (בראיון סיפר שאמו התרעמה על כך שהרג את התינוק ב"עוגיות המלח של סבתא סולטנה" ללא סיבה)? מה יעשה סרי האוהב לספר באנשים מכוערים הסובלים רוב ימיהם מחיי נישואים איומים (רק הוא מסוגל לתאר אישה כ"ספק חרגול, שלא צימח מעולם את ניתוריו" (159), את בעלה אשר "יסלחו לי השמים, ענק היה… אחד מאותם ארזי הבשן", ואת האפשרות שהאישה "בשל מיעוט המזונות שהעמידה לבעלה, הביאה עליו את מותו" (160)), כאשר הוא בא לספר במשפחתו שלו (גם כאשר אין מובטח לנו שכל חלקי הספר אמת לאמיתה)?

 

בפתח הקדמתו הנרגשת לספר מצהיר סרי שספרו יהיה עדות לשכונת ילדותו, שניצבה בשוליה העניים של שכונת הבוכרים העשירה בירושלים: "במקום שבו עדיין לא הבדיל אלוהים בין מים לבוץ, עמדה שכונת ילדותי… שכונתנו נבנתה עם מעט יופי והרבה חזון אנושי… דלתות עץ פשוטות שמעולם לא ננעלו בפני הבאים, כבאוהלו של אברהם אבינו" (9). במילים אלו מבטיח סרי לקוראיו המופתעים שהפעם יהיה בספר גם מקום ליופי, לתום ילדות, אף לנוסטלגיה ולאהבת אדם: "היה בה בשכונת הצל העתיקה שלנו פלא אחר על פני כל מה שהיה בה – אנשים. לא אנשים של סתם ולא אנשים של חול, אלא אנשים של שבת, שגם בדלותם הנוראה צפנו בלבם, בפולחן עתיק, על אחת מל"ו מידות של חסד שהוריד בוראם לעולם – הצחוק" (20). אך למרות הבטחות אלו, מבין הקורא מהר מאוד שאין הן יכולות להיות שלמות, כיוון שאם בדפי הספר הוא "מנסה להעמיד, אם גם מהריסותיו, את הבית הנושן והקסום של ימי ילדותי… להאזין, כמו אז, למזמורי השבת שטמן אבא בבשרה של אמא" (12), הרי שברור לקורא שהבית, על קסמו, ילמד מתוך הריסותיו, וגם אם סרי מבטיח לענות במשהו על הציפייה מאדם השב אל מחוזות ילדות, הרי שהבהרתו: "כל זיכרון ילדות הוא ניצחון התמימות על הבגרות. הוא לנו לעולם, כתב הסתרים להצפין עצמנו ממוראות החיים, מקמטי הפנים, ולעתים אף מפניו המתעתעים של אלוהים" (111), שוב מזכירה לנו שמוראות החיים, ואף אלוהים על פניו המתעתעים לפני האדם בבגרותו, יעמדו מול הילדות, שאין ביטחון כי תנצח ולא תוצפן שוב בפינתה.

 

כך הקורא מגלה כי אין צפוי לו סיפור תמים, וכי גם במבטו של סרי על משפחתו, וגם בנסותו לשחזר את מבטו כילד, יהיה לכוחות הקשים של המציאות מקום נרחב, והאהבה לא תמנע ממנו את אבחנותיו הלעגניות. האב מתואר בספר כ"איש קטן מידות. צנוע, כנוע, פעמים עד כדי חשד לביטול עצמי מפני עצמו" (9), תיאור היכול להלום דמויות שונות אצל סרי, והוא מספר על "אביו המסכן" ש"כל הימים התאמצה אמא להאכיל אותו בהרבה פיתות וריבת תפוזים, אך הוא, גם לאחר ברכת המזון, נותר רזה. מין מכנסיים אבודים שאמא כל הימים חיפשה להם כתפיות, והזהירה אותו שיתהלך בבית רק בגרביים עבים, שלא יטעו בו חלילה העכברים ויחפשו אצלו את הגבינה בין האצבעות" (139). האב מעיר על המזמור "אשת חיל מי ימצא" באוזני הילד "שזה המזמור היחיד שהמציא אלוהים לנחם בו נשים מכעורות. הוא לא התכוון ללעוג לאמא. אמא היתה תמיד אישה יפה. אולי רק מעט שמנה" (133).

 

הילדות היא אומנם מחוז קסם ותמימות, והמספר מעיד על צד זה פעמים רבות, אך היא גם רגע השבר, וסרי מספר כי ארבעה חודשים קודם בר-המצווה שלו, "בבוקרו של ליל הסדר תש"ח, כמו נשברו עלי הלוחות בשנייה. באותו בוקר צלול וצח, חף מכל אימה, יצא אבא במצוות הזמן לפתוח את חנות המכולת ולהשביר מתוכה את מצרכי החג ללקוחותיו. אלא שדרכו הכשרה נקטעה מכדורו של צלף ערבי, שפגע בו בגבו והמיתו על מזבח חנותו של אליהו הנפח" (102; המלחמה מסמלת גם את שברם של שכונת הבוכרים והשוק, דווקא בשל אובדן הקשר עם הערבים, וגורלם: "נחרץ עם שפרצה מלחמת השחרור וחסמה בגבול של משטמה ודם את הקשר החם, הכמעט משפחתי, שהיה באותם ימים בין דיירי השכונה לשכניהם המוסלמים שדרו בשכונות הסמוכות. כלי המלחמה הרצחניים קרעו באימה את שארית התקווה", 224). באותו רגע "החמיצו פניו של אלוהים ואבא נהרג" (113), והילד לא זכה בבר-המצווה המאושר עליו חלם. האם הפכה מנקת בתי-שימוש לאחר מות בעלה, וסרי מספר כי "אם יש שעה אחת בחייו של ילד, שבה הוא נקרע מילדותו ונעשה חלק מעולמם הגס של המבוגרים, זו הייתה השעה שבה הבאתי לפי את פרוסת הלחם הראשונה לאחר אותה בשורה" (114), על עבודת אמו, ולדבריו "למדתי מאז להבליג. להחריש. להתבגר. ואולי אף הבנתי לראשונה, אם גם כילד, את מה שאלוהים נוטה לפעמים, בקלילות מעליבה, לכנות, טעם החיים" (118). כיתום, מעיד סרי, "התחפרתי כחפרפרת בעולם הספרים, ומבעד לעלילות הרפאים מצאתי את הורי בין קוטלי האינדיאנים ואבירי מסדר הצלבנים" (123). בספרים, ובסיפורים, כוח בריחה וכוח מרפא, כוח מעורר חיים וכוח עצב גדול, ולדברי סרי "למדתי מאז לקונן על חיי בסיפורים, להצפין דמעות רותחות בתוך אותיות מתות" (145).

 

אבל גם לחווייה הקשה של היתמות אין סרי יכול שלא להתייחס ולו במעט הומור, וכאשר הוא מספר על יציאתו מירושלים, לביקור אצל משפחת דודתו, ומפגשו במקלחת המשותפת עם בת השכנים, "ילדה לבנה, אשכנזייה להפליא" (126), שהיתה לאהובתו הראשונה, הוא מסביר כי באותו לילה נדדה שנתו ו"אולי לראשונה מיום שנהרג אבא, לא בכיתי עליו. אולי בלבי אף שמחתי על מותו, כי כמו הילדים התימנים, בוודאי גם הילדות האשכנזיות אוהבות יתומים" (127). למחרת, כאשר אחיו נופל לברכת הדגים, והוא קורא לאיכרים שיצילו אותו, הוא מצטער על כך, כי אילו היה מת היתה מנחמת אותו ו"הייתי מגלה לה בשמחה שאני גם יתום…" (128). מאותה ילדה, שהמספר מתכנן שתהיה אשתו, הוא נקרע כשאוטובוס לוקח אותו אל דודה אחרת, אבל היא הופכת לדגם של יחסים אחרים עם אשכנזים, שיכול לעמוד בתוכם רגש חיבה. על-פי רוב בספריו של סרי האשכנזיוּת, כמו הבוכריות, מסמלת בעיני רוב גיבוריו עושר וגאוותנות (אף-על-פי שנזכרות דמויות אשכנזיות עניות, אך לא בוכרים עניים), כך שעל מי שמרימה את אפה אומרים שהיא "חושבת שאלוהים עשה אותה מביצה של אשכנזים" (180), וב"ציפורי הצל", למשל, כאשר מתארת אחת הדמויות נשים בתחילת הריונן היא אומרת: "ככה הן כולן, עצלות. מפונקות. ופעמים, אלוהים ישמור, יותר גרועות מהאשכנזיות. רק אוכלות" (10). האשכנזים מהווים מעין גוש אחד, עדה אחת רחוקה, שאין בה את הגיוון שיש בין עדות מזרחיות שונות, עד שהם אף נחשדים כגויים, אשכנזיה נחשבת ערלה בעיני חכם דואק, וגויים צהובי שער הבאים לשכונה כתיירים להפריע בה את השקט נקראים אשכנזים, כניסה לבית-כנסת של אשכנזים נחשבת בושה, ובן שברח עם אשכנזיה והתחתן עמה, או אשכנזי שנכנס לגור בשכונה מסמלים שבר ונפילה. אבל הטינה לאשכנזים והפחד מפניהם, שהיא דבק המאחד את הדמויות השונות בתוך קשיי חייהן, מתחלפת לעיתים גם בקינאה, כך למשל כשהילד מגלגל בראשו בשמחה את האפשרות שאביו היה אשכנזי, או הגאווה כשהבת מצליחה בבית ספר של אשכנזים, אף יותר מן האשכנזים.

 

את הכוח לספר סיפורים, מגלה סרי בדיעבד, הוריש לו אביו. האב היה משתנה בשבתות, מחליף בגדים ומספר לילדיו, על "מדרגות האבן של שער הבית הישן" (10), סיפור שבת, "תמיד אותו סיפור, תמיד אותה מעשייה. לא גרע מן המילים, לא הוסיף על האותיות, כאילו היו כולן בידיו שאריות מן הלוחות": "מעשה ברועה כבשים יתום בתימן, שיום אחד הרחיק עם עדרו עד מעבר לשדות, ובאה להקה של זאבים, הסתערה על עדרו וטרפה אף אותו". המוות חזר מדי שבת עד שהתקומם האח הגדול באחת השבתות, וביקש לחוס על חיי הרועה, והאב השיב: "גם לזאבים תיאבון משלהם… ואם השביח אלוהים את עולמו בזאבים וברא אותם קודם לאדם, ביום החמישי, אפשר צריך היה אחי הגדול להבין מעצמו מפני מה התעשת אלוהים וברא בשישי את האדם, שיהא להם לאותם גורים במה לקיים את מזונם" (11). ובכל זאת, חושב סרי כי אביו, "אילו האריך ימים, אפשר שהיה מתרצה לרצונו של אחי הגדול וחס על הרועה התימני, חובש את פצעיו, משיא לו אישה ואף מקפיד עמו שיתראה מפעם לפעם, כמותו, עם אשתו בפינת הפרוזדור". "ממרחק של שנים ודמעה", משתף סרי את קוראיו, "יודע אני שאפשר שמעשייה זו היא שהולידה בי, מקץ ימים ושנים, את הכוח החולני לנסות ולהעמיד מזעקות ומדמעות, כאָבי, מעשיות וסיפורים" (13).

 

חייו של האב מצטיירים בעיני סרי כמלאי פספוס, והוא מסביר כי עוד קודם למותו של האב: "לא סלחתי לו על ששעבד עצמו בכל ימי חייו הקצרים לשלטונה המקולל של חנות המכולת, ועשה את ילדיו כיתומים בעודו בחיים… אני, שלא כשאר אחי, מיאנתי להתייתם. התפללתי כל הימים לפדות את האיש האהוב הזה מעריצותה של חנות הזיתים והגבינות. לא סלחתי אותם ימים גם לאלוהים, על שלא ברא אותו פקיד מאושר" (227). גם האם מתלוננת באוזני בתה הבכורה, אחרי שבעלה נפטר, על צניעות אהבתם: "הוא אף פעם לא הרשה לי לשלב את ידי בזרועו… גם לא לנשק את כף ידו לאחר קידוש ליל שבת. אמר שזה לא ראוי בפני הילדים. מה יגידו. כך הסתתר ממני. הסתפק בקפה בלבד. עכשיו אני שותה את הקפה לבד. אך מוסיפה עוד כפית סוכר שלא ארגיש לבד" (216). רק לאחר מות האב מגלה סרי כי לא הכיר אותו, וכי אביו כתב בסתר סיפורים והשליכם, ואמו אספה אותם בארגז בגג, חושבת שהם מכתבים: "אלוהים, כיצד לא חשדה אמא כל השנים בכלום. אבא אכן לא כתב מכתבים. מעולם. כתב רק סיפורים. סופר מעונה בתוך מכנסיים מרופטים של מוכר זיתים תימני. יושב וכותב, יושב וכותב. כך תמיד, בעיניים קודרות, במבט קרוע. בולע בזעפו את האותיות" (232); "אלוהים, אני רוצה להחזיק שוב באבא, לבכות על צווארו… לא ידעתי ששם, במטבח הצר, לאורה של עששית הנפט, יושב נזיר תימני וכותב סיפור על איש אומלל שלא ידע לחבק את בנו באמצע הרחוב" (233). אבל רק מדמות בדויה של אב אחר (אף-על-פי שגם במה שמסופר על אביו אין לדעת מה האמת ומה הבדיה), באחד מסיפורי הקובץ, לומד הוא: "רק בסיפורים, בני, יכולים אנו, כמו אלוהים, להשיב את המתים לחיים" (157), וכך סרי, "מבעד להמיית געגועיו של ילד, שאפשר שלא בגר בי מעולם, שב אני לאסוף את רסיסי ילדותי מבעד לתכריכיהם של המתים האהובים עלי" (216).

 

 

פורסם בגרסא מקוצרת ב"ספרים", עיתון הארץ, עמ' 6, יום רביעי, כ"ד בשבט תשס"ט, 18.2.2009:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1064564.html

 

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת ספרות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על בית אחד וגעגוע (על "אדם שב אל ביתו" לדן-בניה סרי)

  1. naurr הגיב:

    ב'דגים מתים ביפו' גם שם הגיבור יתום וגמד, האב גיבור וענק, ושניהם נכים רגשית. קראתי אותו כפשוטו, עכשיו אני שם לב לציר הזה של יחסים בין בן יתום לאב שנפטר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s