"כמה דומה הנס לפורענות": על "בַּנְדַרְשָאה" לאַלטַּיֵיבּ צַאלֶח

"כמה דומה הנס לפורענות": על "בַּנְדַרְשָאה" לאַלטַּיֵיבּ צַאלֶח         

בַּנְדַרְשָאה, אַלטַּיֵיב צַאלֶח, מערבית: רחל חלבֶּה, אנדלוס, 2006, 149 עמ'.

 

אני מפרסם את הביקורת עתה, עם מותו של אלטייב צאלח ב-18 לפברואר 2009, כאות זיכרון לו:

 

אַלטַּיֵיב צַאלֶח נולד בשנת 1929 בכפר בצפון סודן, בן למשפחת מורים לדת האיסלאם, התחנך בארצו בבית-ספר קולוניאלי, אחר-כך באוניברסיטה של ח'רטום, וגלה ללונדון ב-1953, שלוש שנים לפני שארצו זכתה בעצמאות. ספרו הראשון, שקיבץ מספר סיפורים קצרים ואת הנובלה "זֶן מתחתן", ראה אור ב-1962, הרומן "עונת הנדידה אל הצפון" פורסם ב-1966, ואילו את "בַּנְדַרְשָאה" פרסם צאלח בערבית בשני חלקים, ב-1971 וב-1976, כאשר לדבריו התכוון מלכתחילה לכתוב לו חמישה חלקים, אך מעולם לא כתב את שלושת החלקים החסרים. לאחר סיום "בנדרשאה" השתתק צאלח ליותר מעשור, וב-1989 חזר לכתיבת ביקורות ספרותיות וכן מאמרים פוליטיים בעיתונות הערבית בלונדון. רק פעם אחת חזר צאלח לכתיבת פרוזה, כאשר ביקש "אל-אהרם" המצרי סיפור קצר שלו לאנתולוגיה שנערכה ב-1993.

 

במוקד שלושת ספריו של צאלח, אשר ראו אור בתרגומים עבריים, נמצא הכפר הסודני וַד חַאמֶד השוכן על ברך הנילוס. שם עומד דקל הדוֹם, שם זֶן התחתן, לשם הגיע מוצטפא סעיד לאחר כשלושים שנות נדידה אל הצפון, שם נולד מְחִימִיד, המספר ב"עונת הנדידה" וב"בנדרשאה", שם הופיע לפתע דַוּ-אַלְבֵּית מתוך הנילוס, ושם נולדו בנו בנדרשאה ונכד בנו מַרְיוּד. עלילת הספרים מתפרסת על-פני יותר ממאה שנים, מן המחצית השניה של המאה ה-19 ועד למחצית השניה של המאה ה-20, ובמרכזה שלהי העידן הקולוניאלי הבריטי, וראשית התקופה של עצמאות סודן.

 

כאשר קוראים בשלושת ספריו של צאלח כיצירות נפרדות, מתבלט "עונת הנדידה אל הצפון" האנטי-קולוניאלי, אשר היה למייצג קולו של דור שלם בעולם הערבי, ואולי בעולם השלישי כולו, והעניק צורה אומנותית ועומק נרטיבי לקרע שנוצר בנפשו של משכיל סודני בין מזרח ומערב, או בין צפון ודרום, והספר אכן נחשב לאחד היצירות הגדולות של הספרות הערבית החדשה. אבל קריאה רצופה בשלושת ספריו של צאלח לפי סדר כתיבתם, מן הסיפורים המוקדמים ו"זן מתחתן", דרך "עונת הנדידה", אל שני חלקיו הבלתי גמורים של "בנדרשאה", מדגישה דווקא את איכויותיהם של הספרים הראשון והאחרון. דומני כי ניתן לטעון בסופו של דבר כי שלושת ספריו של צאלח הם בעצם ספר אחד, ספר אשר ניתן יהיה להעניק לו את הכותרת, כהצעתו של חוקר הספרות וַאִיל חַסַן, "מחזור וד-חאמד" (או אולי "הטרילוגיה של וד-חאמד"), והוא אחד מיצירות המופת הגדולות והחשובות של המאה העשרים. והרי כמה סיפורים יש לו לְאדם? במקרה הטוב אחד, ובבנדרשאה מסתיים סיפורו האחד של צאלח, ושל כפרו הספרותי וד-חאמד וגיבוריו.

 

"בנדרשאה" הוא למעשה רומן על הידלדלות אפשרויות הכתיבה של סופר, על הייאוש מן הכתיבה ומאפשרותה, ועל הגעת הסופר אל רגע השבירה של הסיפור ואפשרות הסיפור. בבנדרשאה חוזר מְחִימִיד, אשר היה המספר ב"עונת הנדידה" ובסיפורים הקצרים, אל כפרו לאחר שנים של חיים בעיר הבירה, ומצהיר: "אני רוצה לחזור אל העבר, לימים שהאנשים היו אנשים והזמן היה זמן" (70). חברו מנוער של מחימיד, מַחְג'וּבּ שהיה ראש הכפר והזדקן והובס, אומר לו: "כבר הרבה זמן לא היית בכפר" (11), אבל מבטיח: "עוד תשמע ותראה כאן כל מיני פלאות" (12). בני הכפר בני דורו של מחימיד מזהים בשאלות הרבות שהוא מפנה אליהם רצון לאסוף את הזיכרון ולהעלות אותו על הכתב, והם רוצים בכך; סָעִיד אבי החוקים אומר: "מחימיד, מיום שחזר לוד חאמד, לא הפסיק לחקור ולשאול, כאילו הוא מתכוון לכתוב את ההיסטוריות" (113), וסָעִיד עַשָא אַלְבַּיְתָאת מכריז: "הדברים שהשמעתי אני באוזני מחימיד לא יסולאו בכסף ובפז! תיזהר, מחימיד, שלא תשכח אותם כשתתחיל לכתוב!" (שם).

 

אפילו אַלטַּאהֶר וַד אַלרַוַאסִי, אשר צחק בתחילה על שובו של חברו ואמר: "מה כבר יש לו לעשות בכפר העלוב הזה. יותר טוב לו במקום אחר" (11), בסופו של דבר מבקש לספר למחימיד את סיפורו: "אני יודע איזה סיפור אתה באמת רוצה לשמוע. בנאדם! איך זה שכל השנים האלה לא שאלת?… אף פעם בחיי לא ישבתי עם מישהו וסיפרתי – כך וכך קרה. הסיפור ידוע, חלק מן הדברים ידוע, ומה שלא יודעים, נשכח בעתו. אבל עכשיו… אומרים שהזִקנה מתירה את הלשון, ומה נשאר עוד בחיים חוץ משבת אחים גם יחד. בוא ואגיד לך משהו… כל הזמן הזה שמרתי את הסיפור בלבי ורציתי לספר למישהו… לא למחג'וב… רציתי מישהו שיש חמלה בלבו ויש לו הבנה, שיודע קצת, וקצת נעלם ממנו… מישהו כמוך, מחימיד… וגם… יש לך טבע שכזה… מין טבע שמביא את הבנאדם לספר לך דברים שאף פעם לא סיפר לאף אחד אחר…" (121-122). מחימיד שהוא גם בן הכפר אבל גם נעשה זר לו, אשר מכיר את אורחותיו אך גם את אורחות העיר הגדולה, הוא הנמען האידיאלי לסיפור, אשר אולי יצליח להשיב לו את שלמותו ומשמעותו. אלטאהר מתלונן על הרדיו אשר לא נותן מנוחה וממלא את ימי הכפר בדיבורים, אבל בסופו של דבר הוא מקווה שהדברים אשר יכתוב מפיו מחימיד, שהפך כבר לבן העיר, אולי יושמעו גם הם ברדיו, ו"מי יודע? אולי ילמדו מזה משהו" (122).

 

אבל מחימיד לא יצליח להפוך את הסיפורים הרבים המסופרים לו לסיפור אחד, אשר ישיב ולוּ לזמן קצר את העבר, כי בזמן שהוא לא היה בכפר, גם הכפר השתנה, כמו העיר, ואין פתרון בשיבה פשוטה אל נקודת המוצא. המציאות שבורה בכל מקומותיה, בעיר ובכפר, ואין לה פתרון נוסטלגי, והזיכרון כי "בוד חאמד הייתי מאושר. ביום עבדתי בשדות ובלילה שרתי באוזני הבנות"(69), גם אם הוא נכון וגם אם נולד מתוך חייו בעיר, אינו יכול להחזיר אותו אל האושר בוד חאמד. הוא למד מאבן-ח'לדון כי הציביליזציה ותרבות הכתיבה הן בנות העיר, והיה בן דור אשר ביקש את הקדמה והמודרניות, ואילו הוא מקום מולדו ואולי גם מותו הם הכפר; אבל הוא רצה להישאר בכפר ולהיות חקלאי, אך בלחץ סבו יצא אל האוניברסיטה, לח'רטום ולונדון, ולפקידות הממשלתית: "הכל הלך הפוך… סבי רצה שאהיה אֶפֶנְדִי, ונעשיתי אפנדי. כשנעשיתי אפנדי רציתי להיות רופא, ונעשיתי מורה. כשעבדתי בהוראה… אמרו לי, תעבוד בח'רטום. בח'רטום אמרתי להם, תנו לי ללמד בנים, אמרו לי, תלמד בנות. בבית-הספר לבנות אמרתי להם, תנו לי היסטוריה, אמרו לי, למד גיאוגרפיה. ובגיאוגרפיה אמרתי להם, תנו לי ללמד על אפריקה, אמרו לי, למד על אירופה. וכן הלאה וכן הלאה" (69-70).

 

כפי שחברו מחג'וב, אשר נותר חקלאי בכפר, למרות שרצה לצאת לעיר, הפך למנהיג הכפר ואז הובס והודח, גם מחימיד הובס על-ידי הימים והממשלה: "הוציאו אותי לגמלאות מפני שלא התפללתי שחרית במסגד… יש לנו עכשיו בח'רטום ממשלה דתית. ראש-הממשלה מקפיד להתפלל שחרית במסגד מדי יום ביומו, ואם לא תתפלל, או תתפלל לבדך בבית, עלולים להאשים אותך שיחסך לממשלה לא מסור דיו" (39). על ילדיו אשר נותרו בעיר אין אנו שומעים הרבה, והוא מצהיר בצער ואירוניה: "את הבנים לקחה הממשלה… ואת הבנות לקחו האפנדים. בסדר גמור. הם נכנסו לעולם המכוניות והמקררים והדרגות. אם ירצו לבוא, ברוכים הבאים. ירצו להישאר שם – בבקשה, שיֵחָשבו למתנה שהענקתי לעידן החירות, הציוויליזציה והדמוקרטיה" (71).

 

הכפר איבד את כפריותו, ושוב אין יושביו יכולים לומר בתמימות מפוכחת של חיים קשים: "כל חיינו עמל ודלות, אבל אנחנו שמחים בחלקנו, ולבנו מכיר טובה… חיינו, נתיבם ברור מן העריסה עד פי קבר" (86). הכפר ניסה להיות עיר ואבד בתוך בליל הניסיונות: "הכל ניסינו, ולא עזר… גם רפואה עממית וגם רפואה פרנג'ית" (14), וכך: "משהו מוזר קרה לנו, משהו שלא הבנו איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. ילדינו קמו נגדנו. בתי-הספר שהתרוצצנו והזענו והתייגענו בהקמתם הוציאו לנו ילדים שמדברים אלינו מגבוה. האם התהפך הכפר תחתינו בזמן שאנחנו ישנו שנת ישרים?" (43). את החמורים שייחוס אבותיהם ידוע, החליפו ג'יפים שאפילו שם אבותיהם לא נודע, והפכו את הדרך לשוק למלאת צפירות, והרדיו אינו נותן מנוח בשטף דיבורו: "הימים האלה… הם באמת ימים של דיבורים. תחנות רדיו, וקולנוע, ועיתונים, ובתי-ספר, ואיגודים, ורעש וצלצולים. יום אחד… הפועלים האיכרים הסוציאליזם… אחי, מה המכה הזאת שנפלה עלינו? הרדיו המחורבן הזה, שנובח כל היום – הוא לא ייתן לנו מנוחה?" (122).

 

וכפי שלונדון הגיעה לח'רטום, ח'רטום הגיעה לוד חאמד, והקולוניאליזם הבינלאומי התחלף בקולוניאליזם לאומי, שאינו שונה במידה רבה מנקודת מבטו של הכפר הנידח. והמנהיג החדש והצעיר של הכפר ממשיך באותן סיסמאות ישנות על פיהן צריך "לחלץ את הכפר הזה מתהום הפיגור והנחשלות… אנחנו צריכים להצטרף למסע הקִדמה. זהו עידן המדע והטכנולוגיה" (75). במקביל העיר, הבַּנְדַר, איבדה את עירוניותה, והפוליטיקה, השָאה, השחיתה את מידותיה, ובהתרסקותה שוב אין היא הבטחה למרכז של ציוויליזציה.

 

צאלח, אשר נע בחייו מן הכפר אל העיר, רק כדי לספר בעיר את סיפור הכפר, סיפר בראיון על התשוקה למצוא "כפר בצורת עיר, או עיר בצורת כפר" (מצוטט אצל ואיל, עמ' 167). בתחילה צבע צאלח את סיפורי הכפר בצבעי הנוסטלגיה, שנעמו לחיך העירוניים ואולי גם לחיך הכפריים. אחר-כך סיפר את סיפור העיר, המטרופולין הצפוני הגדול, לונדון, אליו נקלע בן הקולוניה ונשבר בו, רק כדי לשוב לאחר מכן כדי למות בכפר. לבסוף בספרו השלישי מספר צאלח את ניסיון שיבתו של בן הכפר לאחר שנים של חיים בבירה ח'רטום על כל תהפוכותיה ותככיה. שלב זה היה גם לשלב של חיפוש צורה ספרותית, וניסיון למצוא את השפה הנכונה; בבנדרשאה מתערבבים דיאלוגים, חלומות, זיכרונות מן הספרים הקודמים, עד שלעיתים אין להבחין בין זמן לזמן ובין דמות לדמות; צאלח תיאר את ספרו כמעין ארכיאולוגיה של מקום אחד, כניסיון להבין לפחות את תולדותיו של המקום האחד, בו נולד האדם, ואת זיכרונו, ולכתוב אותו בשלמותו בזמן שקדם לפירוק ולתבוסה. אבל ניסיון זה נועד לכישלון, מכיוון שהכתיבה, אשר נועדה מלכתחילה להביס את השכחה, בסופו של דבר היא המובסת. צאלח מספר כי הוא גדל בשנות השלושים והארבעים, בתקופה בו ארצו סודן לא הזדקקה לסופרים אלא לרופאים, מהנדסים ומורים; הוא למד חקלאות, ולאחר מכן יחסים בינלאומיים, לא ספרות. אחד הדרכים בהן מנסה גיבורו של צאלח, מחימיד, אשר החמיץ את חייו ואהבותיו, ללכוד את זיכרון כפרו, היא דרך ההתחקות אחר המשפחה המיתולוגית השוכנת ברקעו: דַוּ-אַלְבֵּית, הזר שפלש אל חיי הכפר והגיע כנראה מן הקצה השני של העולם המוסלמי, וצאצאיו, מתוך הבנה כי רק מיתולוגיזציה תצליח להעניק משמעות לעבר ולעתיד ולהווה הנקרע ביניהם. בראיון ב-1985 התוודה צאלח על תחושתו, אשר אולי הובילה בסופו של דבר לשתיקתו הנמשכת, ולקטיעת פרויקט "בנדרשאה" באמצעו, כי "הסופר הוא במובן כלשהו מיותר או עודף בעולמנו" (מצוטט אצל ואיל, עמ' 175).

 

דַוּ-אַלְבֵּית מדבר ערבית שבורה ופרסית או תורכית, לוקה בשכחה ונושא את אחת מבנות המקום; בנו בנדרשאה, ששמו הוא "השם הנורא, שגדל והתעצם מתוך החשיכה כמו שד ענק… שם אפוף צער היה השם הזה, ולא מהיום. היכן ואימתי שמע אותו קודם?" (40), ומסופרות גרסאות רבות להיסטוריה שלו; ונכדו של בנדרשאה מַרְיוּד, אשר "בדמותו ובהליכותיו, היה העתק מדויק של סבו, כאילו קרץ אותו היוצר הגדול באותה שעה, מאותו גוש של טיט" (20). צאלח משלב בין המסתורין סביב לדמות האדם המגיח ונעלם, אשר אינו קשור בחבלי משפחה, ומשפחתו שלו נעלמת, ובין הזהויות המתבלבלות ביניהן, אשר דומה כי יש בהן דבר מה מחזורי; הגיבור המקומי ההיסטורי שהוא גם דמות מיתולוגית, חי-מת נוכח-נפקד מוחשי-בלתי-נתפס. בסופו בנדרשאה השם "צף ועלה, ועוד יוסיף ויעלה, בלי התראה, עד שיתבררו הדברים לאמיתם, אם אומנם יש בהם אמת; ואם לאו, ייעלם לו השם כמות שהופיע, מתוך האפלה ואל תוך האפלה" (54). הספר, בתארו את בנדרשאה כרקע המיתולוגי לכפר, השונה כל כך מן הרקע של שוטה הכפר ב"זן מתחתן", יכול היה להמשך עוד ועוד, ובכל מקום בו היה נעצר תמיד היה נקטע באבחה, ומלמד "כמה דומה הנס לפורענות" (63), וכי לפעמים אין סיכוי לשמוע מפי הדמויות את פשר הדברים, אלא רק להיקרא כדי "להיות עד, עד ותו לא" ( 47).

 

בנדרשאה אינו ספר הנענה לקוראיו בקריאה אחת, ולאחר שקוראים אותו פעם אחת מן ההתחלה לסוף יש לקרוא אותו שוב מן הסוף להתחלה, כדי לאסוף את קצוות כל הסיפורים המוכלים בו ולחברם, ואז יש לקרוא שוב את שני הספרים הקודמים, עמם מנהל הספר דיאלוג. חיפוש הצורות והשפה, המתרחש בספר מתוך דיאלוג מעמיק בתוך המסורת הספרותית הערבית, מתנהל מתוך תחושת דחיפות, כיוון שהן הצורות הקלאסיות והן הצורות המיובאות לא הצליחו לייצג את ההווה הערבי, ועירובן ושבירתן הם התקווה היחידה ליצור דבר מה שלם, שינוע בין ייצוג העולם ויצירת עולם. באמצע ניסיון זה, שהוא ממילא בעל תנועה שבלולית,  נאלם הכותב, שגם הוא כמו גיבוריו עבד "לעָבָר שחלף ולעתיד שלעולם לא ילבש צורה ברורה" (51), ונותר ניצב ביניהם בהווה האבוד, מחימיד מבין כי "המלחמה נטושה בין מה שהיה למה שיהיה. אותו וַד חַאמֶד שנשא עמו ברוחו כל אותן שנים, שאותו שב עתה לחפש כחייל בצבא שהובס, לא קיים עוד" (43-44).

 

            זכה אַלטַיֵיב צַאלֵח, אחד המועמדים הערביים המובילים לפרס הנובל הבא לספרות (לצדם של המשוררים אדוניס ומחמוד דרוויש), ועיקר יצירתו הספרותית תורגמה לעברית. חברו שתי סיבות שאפשרו זאת: עקשנותה של הוצאת אנדלוס, ומיעוט כתיבתו של צאלח. "עונת הנדידה אל הצפון", שתרגם טוביה שמוש, ראה אור בהוצאת עם עובד עוד בשנת 1973, ורחל חלבה תרגמה את הנובלה "זן מתחתן" ב-2001, במסגרת אנדלוס, ועתה את "בַּנְדַרְשַאה". ספר שלישי המתורגם לעברית אינו דבר של מה בכך לסופר ערבי מודרני, וכך ניצב צאלח בסמוך לאמיל חביבי, שגם עיקר יצירתו תורגמה לעברית. ספרים רבים יותר של נגיב מחפוז ומחמוד דרוויש ראו אור בעברית, אך הם גם כתבו יותר; כן תורגמו ספרים רבים יותר של יוצרים ערביים שכתבו או תורגמו משפות אירופאיות, כג'ובראן ח'ליל ג'ובראן שתורגם מאנגלית, טאהר בן-ג'לון הכותב צרפתית, ורפיק שאמי הכותב מגרמנית.

 

בזכות המהפכה של אנדלוס התרבו הרומנים הערביים המודרניים המתורגמים מערבית שבידי הקורא העברי בערך פי שתיים. ההצלחה הגדולה של אנדלוס טמונה בכך אינה רק בעצם העובדה שהיא מתרגמת מערבית בתוך אווירה חברתית עויינת והתבצרות תרבותית מאחורי חומות, אלא בכך שהיא העבירה את התרגום מערבית מן המצב המדגמי, המקרי, אל יצירת מרחב מורכב של יצירות ערביות מודרניות בעברית, שיש בו יצירות שונות (גם ברמתן) ויוצרים שונים, שאפשר לאהוב חלק מהן יותר ואחרות פחות. מעתה לא כל יצירה המתורגמת מערבית צריכה "לייצג" את התרבות הערבית, או את מה ש"הערבים" חושבים על ישראל, אלא, כמו במקרה דנן, יכול הספר כלל לא לעסוק בישראל (אם כי "רבי-המכר" היחסיים של אנדלוס היו אלו שהיה בהם קשר ישראלי, כ"באב-אלשמס" וספרי השירה של מחמוד דרוויש). בתרגום ספריו של צאלח מתקיימת גם היפתחות מן המוקדים המוכרים בעברית של הספרות הערבית החדשה (למעשה הספרויות הערביות), הפלסטינית, המצרית, הלבנונית או היהודית-ערבית, אל סודן שבין העולם הערבי ואפריקה השחורה.

 

אחד השלבים הבאים שצריכים להיות בעיסוק בספרות הערבית הוא עתה הגיע הזמן, בעקבות התרבות התרגומים מן הערבית, כי תתורגם לעברית גם ספרות מחקר אודות הספרות הערבית המודרנית, למשל על אלטייב צאלח. בחלל שבין ספרו החשוב של עמי אלעד-בוסקילה על הספרות הפלסטינית, וספרו של שמעון בלס על "הספרות הערבית בצל המלחמה", לבין המחקרים הדנים בעיקר בספרות הערבית של ימי-הביניים, הגיע הזמן לתרגם מחקרים עכשוויים אודות הספרות הערבית, מערבית ומשפות אחרות, וביניהם ספרו המרתק של ואיל חסן, שנכתב במקורו באנגלית, על מכלול יצירתו של אלטייב צאלח, המונחת עתה לפני הקורא העברי בשפתו.