אנא מן אל-יהוד: אור

אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד / أنامناليهود / אלמוג בֶּהַר / أَلْمُوجبِيهَار /הוצאת בבל / 2008

אוֹר

 

העיוורון הכה באבי לאור בוקר אחד לבן ובוהק במיוחד. אולי היו אלו הדמעות החמות שבכה עליו אביו כל לילה לפני השינה, שנשפכו אל תוך עיניו כשהיה תינוק ועכשיו טשטשו את ראייתו. אבל שנים חלפו עד שהעיוורון ההוא התעורר מתרדמתו וקיבל צורה. בתחילה רק התבלבל הילד בין צבעים וחשב שפרחי הסביון ירוקים ושעלי הכותרת של הוורד שחורים וראה תמיד את חולצות אביו חומות למרות שהיה מחליף בין כחול לאפור. אחר-כך, כשהחל גורב לעצמו גרביים והולך לבית-הספר, היה שם בימינו ורוד ובשמאלו אדום בלי להרגיש, והיה מותחם כל גרב עד גבול הברכיים. ועדיין לא היה חש איך אחז בו הבלבול עד שפעם אחת היה משוכנע שאחת הבנות בכיתתו צבעה את שערה בכתום, וכשאמר זאת שמע קולות של צחוק מכל צדי הכיתה עד שהשתכנע לאחוז בשתיקה.

אבל אביו מצדו היה בטוח שהעיוורון מיטיב עם בנו והחל מתאר באוזניו את העולם בפרטי פרטים כדי שיכירו משמיעה. והיה הולך עמו ברחוב ומלמד אותו אל"ף-בי"ת של ריחות כדי שיזהה בין ניחוח הבצק בבית לבין המאפייה, בין חלה אחת לבין ערימה של לחמניות, בין פרחי הבית והחנות לבין שדות מוריקים, בין נעליים משופשפות ובין ריח העורות הנמתחים בכוך הסנדלר. היה הולך עמו שעות ארוכות ברחובות, לוקח אותו לתחנות האוטובוסים ומסביר לו את תחושת הפיח בפה ואת מכות הרוח בישיבה ליד החלון בזמן נסיעה ואת מבטי העוזבים.

ובעצמו חשב שילד עיוור יוכל להתחתן עם בת השכן, שאף-על-פי כיעורה היתה שמנה כל-כך בישבנה ובירכיה, עד שגם שנים של רעב לא יוכלו להזיק לה, וכך ישלם לאביה אשר הציל אותו במחנה. אבל ההתרועעות עם השכנה רק החמירה את חוסר כישרונו של הילד לראות עד שהחל סומך עליה את ידיו כדי שלא ליפול. והיא שהיתה מבוגרת ממנו בארבע שנים וגבוהה בראש אמרה בתחילה שתהיה לו עיניים, ובצליל קולה היתה רומזת לו תמיד על מהמורות המדרכה ומדמיינת איך כשיעמדו מתחת לחופה, הרב והאורחים והיא ואמה ואביה ואחיה ואחיותיה ואביו, יהיו כולם בעיניו צללים זקופים בשדות אור, ועל פניהם חיוכים בוהקים מאוד עד שלא יבדיל בין כלה לאם כלה ובין רב לאב.

ואבי היה שואל את אמו שבוע אחר שבוע: "כל היהודים יידיש, אמא, כל היהודים יידיש, דיבור רחום. רק אנחנו גרמנים, אמא, שפתינו מדובבות ניב צעקות בחיתוכים קשים, שפת מוות ולשון מכאובים. בנך גרמני בן גרמנייה, אמא, רוצה ללמוד דיבור רך ומלטף, רוצה לשים חיוך בסופי מילים, אמא. כל היהודים יידיש, אמא". ואז כשהגיע כמעט לגיל בר-המצווה והחל לפקוד את בית-הכנסת היֵקִי של אביו, גילה אחד מן המתפללים על אוזניו של הנער העיוור את הסוד המשפחתי הנורא שעשה שמות לאורך השכונה כולה: אביו אומר קדיש יתום על אלוהים בכל שבת בבית-הכנסת וכולם יודעים כי הוא עיוור את בנו בכוונה כדי שלא יחזה בסבל העולם, או כדי שאם יקים מישהו מחדש את המחנות ימות בנו ראשון בלי להיאבק שנים שאין בסופן הצלה בין ייאוש לתקווה. ומישהו ברחוב סיפר שאביו עיוור אותו כדי שלא יראה כמה הגרמניות יפות ולא ילך אחר אחת מהן ויסרב להתחתן עם בת השכן ההוא שהציל את חיי אביו במחנה.

והקהל בבית-הכנסת, כשהתבררה ליושביו סיבת הקדיש יתום אשר נמשך זמן רב מדי אחרי תום שנת האבל על אמו, לא ידע איך להגיב, אם לענות אמן או לשתוק. ומישהו מן השורה האחורית אמר שֶׁלְאבא של אשתו היה מקדש מעט רפורמי בדרום גרמניה אז כדאי שילך ויתפלל אצלם גם בארץ, ממילא אין להם אלוהים ומה הוא רוצה מאתנו. ומישהו מן השורות הקדמיות רמז שהוריו או הורי הוריו בכלל היגרו לברלין מאיסטנבול בתחילת המאה אז שילך להתפלל אצל התורכים אצל הספרדים ויניח להם. ומישהו אחר סיפר שבנו המתעוור הוא חלק מהתוכנית של האב להקים זרע אשר לא ראה את אלוהים, רק שומע את אביו מתכונן כל שישי בצהריים מול המראה, בשעה שהוא מתגלח מרעים קולו ביִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא, מתכנן איך יפאר וירומם את האל המת ומשתדל לומר את המילים במבטא גרמני כבד ובניגון מתאים. וכשניסה אחד המתפללים לעצור אותו בהומור ענה לו בשפתיים קפוצות כאילו ביקש לומר ניסינו כבר הומור עם האס. אס. אך הוא לא עזר.

אביה של בת השכן שגדלה מאוד משנה לשנה סיפר כי הוא הכיר יהודי שישב שבעה על אלוהים אחרי המלחמה ושקראו לו אדולף והוא סירב לשנות את שמו או להסיר את שפמו הגדול. אבל כולם ברחוב ידעו שאין דמיון בין שני המקרים כי אביו של הילד העיוור נולד באמצע המלחמה והיה תינוק לאורכה, ולו לא נשארו זיכרונות מן הזוועה ואף-פעם לא ראו עיניו את כל קרוביו שנרצחו ואיך הוא יודע שלאס.אס. היו נשים יפות שמוטב להיזהר מפניהן. וכולם הסבירו אחד לשני בין השורות של בית-הכנסת שמוטב יהיה אם ילך הוא אל בית-המשוגעים שמחוץ לגבולות העיר ויתפלל שם קדיש יתום על אלוהים ולא יאמר אותו בבית-כנסת של אנשים טובים ומנומסים. וכשהוא היה מגיע לעֹשֶה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו היו מפיצים שמועה שהוא מאיים לא להסתפק בשנה אחת של קדיש יתום על אלוהים אלא עומד להמשיך ולעמוד בשלו לפחות מאה שנים.

 

טקס בר-המצווה של אבי עבר בשקט מתוח וכולם חיכו לראות אם סבי יעמוד לומר את הקדיש יתום שלו או יניח לאלוהים יום אחד, ורק אבי לא הבין ממה כולם פוחדים ולמה הם לא מניחים לאביו, דווקא קולו נעים מאוד בקדיש ואיזו תפילה יפה יותר מזו ומי עוד בבית-הכנסת אומר בכזאת כוונה יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא. נדמָה לו כי איש בבית-הכנסת אינו מאמין באלוהים יותר מאביו אשר לפחות טורח לשלוח התגרות אל השמים כדי לראות אם תישלח מהם אש או תִפצה האדמה את פיה כדי לבלוע אותו כך שסוף-סוף תיפסק השתיקה הארוכה הזאת של האלוהים. והבת של השכן הגנה מאוד על הבן העיוור שגדל ואמרה לו כמה נעים זמירות הוא ואיך קולו מילא את ההיכל בקריאה בתורה והסבירה לו שאם הוא רוצה לעצור את השמועות הרוחשות סביב אביו עליו לבכות אל תוך פיו עד שיעשו אותו הדמעות אילם ושותק כמו אלוהים.

והוא נזכר איך בכה כמה פעמים כשהיה ילד קטן בזרועות אביו והדמעות נכנסו אל תוך פיו ובאמת קולו של האב הצטרד, ועכשיו כשהוא כבר קרוב אליו בגובהו החל בוכה על הכאב שגורם העולם לאביו ועל השמועות ההולכות ברחובות עד שפיו נמלא דמעות וקולו נאלם. אבל האב המשיך לעמוד בקדיש יתום ולנענע את גופו וראשו והקהל המשיך לענות אחריו אמן על-פי קצב תנועותיו. ואחד המתפללים הצעירים בבית-הכנסת הפיץ שמועה שהנה האלוהים מאיים להביא אילמות על כל הקהל אם הם לא יפסיקו לענות אמן, אבל כולם פחדו מפני כבודו של המתפלל האילם ולא שתקו באמן. רבים מן הציבור החלו לחפש אחַר מניין יקי אחֵר בשכונה להתפלל בו, אבל כל בתי-הכנסת האחרים בסביבה היו של מרוקאים או פולנים, לכן קיוו אולי אלוהים יכה אותו בחירשות עד שלא יבדיל מי עונה אחריו ומי שותק. אבל כולם ידעו שהאלוהים יקפיד לשמור על אוזניו מכל משמר עד יומו האחרון.

           

מותו של סבי החזיר את אבי לשבת שבעה בבית ילדותו ואחר-כך גם החזירו אל בית-הכנסת היקי של אביו, והעיוורון החל מתקלף מעיניו כשהחל אומר גם הוא קדיש יתום וקולו מתגבר כשפיו מוציא בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל ומסיים באָמֵן. ופתאום חשב כי לא יוכל להפסיק לומר את הקדיש, אחרי שנה ימשיך יובל שנים, ימשיך שני יובלות, לומר קדיש יתום על אלוהי אביו. ואשתו שהפכה להיות אמי ומאז ילדותם עוד שמנה מאוד מאוד החלה מפחדת אולי עכשיו כשייפקחו עיניו שוב לא יאהב אותה ופתאום יחשוב כי אביו נתן לו אישה לא יפה לחיות עמה ויחפש נשים יפות ממנה, אולי בין הגרמניות, והיא התחילה בוכה לילה לילה אל תוך עיניו, מנסה להיזכר האם אביה סיפר לה פעם על ילדותו שטרם למלחמות ועל בתו הראשונה שהיתה רזה כל-כך בסופה.

לסיפורים נוספים מן הספר

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אנא מן אל-יהוד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על אנא מן אל-יהוד: אור

  1. שועי הגיב:

    אהבתי את ההדהוד למדרשי העקידה על העוורון, והדמעות, על יצחק ואברהם ועל מתתה של שרה
    והנה כי כן הפכו היקים האומרים קדיש יתום על האלהוּת בסיפורך אף הם ליהודים בבלים אשר באו מקרוב ארצהּ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s