יהודה רצהבי (1916-2009)
עם פטירתו של יהודה רצהבי, 24 בפברואר 2009:
בגיל מופלג של 93 שנים נפטר פרופ' יהודה רצהבי, מגדולי החוקרים בדורות האחרונים בספרותם של יהודי תימן, ובספרות היהודית בכלל, בעברית, ארמית וערבית, מלומד ובקי בספרות הערבית הקלאסית. רצהבי זכה ב-1965 בפרס ביאליק לחכמת ישראל, וב-1996 בפרס ישראל לחקר לשונות היהודים. הוא נולד בשנת 1916 בסעואן שבמרכז תימן, וכשהיה בן שמונה עלתה משפחתו לארץ. מחקריו הלכו בדרכים רבות, ועסקו בין השאר בלשון של התפסיר, תרגום התורה לערבית בידי רס"ג, בלשון העברית והערבית שבפי יהודי תימן, בפיוט לדורותיו השונים, ובין השאר הוציא ליקוטים מבוארים לשירים משל משוררי ספרד ומשוררי תימן, במקאמה לדורותיה, ובין השאר הוציא לאור עולם ופירש את ספר המקאמות הגדול האחרון, "ספר המוסר" של ר' זכריה אלצ'אהרי, שחי במאה ה-16 בתימן, וכן עסק בתרגום מערבית לעברית, בעיקר מן האַדַבּ הערבי.
באתרו של גלעד סרי-לוי גיליתי לפני מספר ימים כי יהודה רצהבי נפטר:
http://www.notes.co.il/gilad/53484.asp
אני מצרף כאן, לזיכרו, ביקורת על ספרו, "מוטיבים שאולים בספרות ישראל", שפירסמתי לפני מעט יותר משנה:
"הרוח בנכר והגוף במולדת"
יהודה רצהבי, מוטיבים שאולים בספרות ישראל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, תשס"ז, 509 עמ'.
את ספרו החדש של פרופ' יהודה רצהבי אפשר לראות כמעין אנציקלופדיה או לקסיקון רחב היקף של מוטיבים משותפים לספרות הערבית הקלאסית ולספרות העברית בתקופת תור-הזהב בספרד, וגם לפניה ואחריה. מדובר במפעל חיים מחקרי מקיף, אשר התפרסם חלקים חלקים מעל במות שונות, אקדמיות ועיתונאיות, לאורך כחמישים שנה (חלקו גם ב"תרבות וספרות" של הארץ), ואשר קיבוצו למקום אחד הופך את פרטיו הרבים מספור למכלול משמעותי המאפשר הבנה מחודשת ומעמיקה של התרבות הפואטית הערבית, היהודית והלא יהודית, וכן מאפשר לראות את פרטיה בהקשרם הרחב. ספר זה מהווה עזר רב חשיבות למי שתחום עיסוקו או התעניינותו התרבות היהודית-הערבית, הן בצדדיה הפיוטיים המובהקים, הפיוט, שירת החול והמקאמה, שנוצרו על-פי רוב בעברית, והן בצדדיה הפחות פיוטיים, הספרות הרבנית, הפילוסופיה והקבלה, בעברית, ערבית וארמית. לכל העוסקים בתחומים אלו, אשר לא הגיעו לרמת השליטה המעמיקה של רצהבי על המרחבים העצומים של התרבות הערבית על כל גווניה ותקופותיה, הוא מהווה למעשה ספר חובה, ו"פיצוי" משמעותי, כמובן לא שלם, לחסך בידיעותיהם. למעשה הספר הוא רב חשיבות גם למתעניינים בספרות הערבית הקלאסית הלא יהודית, הן כקובץ תרגומים (אמנם חלקיים ופרוזאיים) של גדולי השירה הערבית, שאין כדוגמתו בעברית, והן כמחקר משווה בספרות הערבית, אשר מלמד עליה רבות דווקא על דרך ההשוואה לפריפריה העברית שלה, הקשורה אליה בטבורה אבל קשורה בנוסף לכך גם אל ספרות הקודש היהודית.
אבל את הספר אפשר להגדיר במונח נוסף, הנשאל מתחום עיסוקו, גם אם מונח זה אינו שגור בעולם האקדמי הישראלי של ימינו, והוא אַדַבּ. האַדַבּ הוא אחד הז'אנרים המרכזיים בספרות הערבית מאז צמיחת הח'ליפות הערבית, ז'אנר כל הז'אנרים, אשר שמו תורגם לעברית בימי-הביניים כמוסר (ואשר משורשו נגזר התואר העברי החדש אדיב). במוסר אין הכוונה לספרות צדקנית מלאת יראת שמיים, אלא לספרות הדרושה להשכלתו של האדם השלם, ועל כן ספרות האדב אינה מגבילה עצמה בגבולות ז'אנר מסוים, אלא עוברת ביניהם כפי שהאדם ראוי שיעבור ביניהם, בניגוד להפרדות הנוקשות בין השירה, הפרוזה, המסה, העיון והכתיבה העיתונאית, המקובלות בממסד הספרותי של ימינו. באדב יכול למצוא האדם בתי-שיר קלאסיים ורקעם, סיפורי חכמים ומעשיהם, עיונים לשוניים, פתגמים, מחקרים גיאוגרפיים, דיונים תיאולוגיים, אנקדוטות הומוריסטיות, ועוד חומרים רבים נוספים, כאשר בכל אחד מספרי האדב הם מכונסים על-פי שיטה אחרת (או ללא שיטה ממש). האדב מטשטש את ההבחנות בין מקור לפרשנות ובין מקור לחזרה ולואריאציה, בין יוצר לעורך, וכך הוא מבטל את ההעמדה של היוצר הגאוני במרכז, ומעמיד במקומו את הרעיון, את החבורה הספרותית, את הלשון. אף-על-פי שפעמים רבות שאיפת האדב היא אנציקלופדית, הרי שעל-פי-רוב אין זו שאיפה אנציקלופדיות במובן המודרניסטי והמדעי של המילה, כניסיון להגדיר את גבולות עולם הידע ולקבוע את חוקיו הפנימיים, אלא דווקא ניסיון בורחסיאני לפרוץ לגמרי את גבולות עולמות הידע (היוצר כרכים אינסופיים כמעט של אדב), ולהגדירו לא על-פי העולם הנחקר אלא דווקא לפי האדם החוקר, אדם שמן הראוי ששום דבר (אנושי ולא אנושי) לא יהיה זר לו.
המרחב העצום של ספרות האדב הערבית מעורר קנאה מנקודת המבט העברית, והוא מורגש כז'אנר החסר ביותר בספרות העברית שצמחה בעולם הערבי. כל אוהב שירת ימי-הביניים העברית היה מבקש שיהיה בידיו ספר דוגמת "כִּתַאב אַלעַ'נִי" הערבי, המעבה בפרוזה את השירה ומעניק לה רקע ופרשנות, עד שדומה שאין להבין את השירה בלעדיו (גם אם הוא למעשה נכתב בדיעבד). חלק ממאפייני האדב הערבי אמנם מצאו את דרכם אל הפרוזה החרוזה שתורגמה לעברית (דוגמת "בן המלך והנזיר" ו"כלילה ודימנה"), אל ספרי המקאמות (ספר המקאמות התימני של זכריה אלצ'אהרי אף נקרא "ספר המוסר"), אל ספר הפואטיקה המרכזי אודות השירה העברית בספרד, "ספר העיונים והדיונים", שכתב ר' משה אבן-עזרא בערבית, אל קבצי פתגמים מוקדמים כגון "מבחר הפנינים", וגם אל אוסף הפתגמים המופלא והמקיף "משלי ערב", שפרסם יצחק יחזקאל יהודה בשנת 1932 (ושאפשר לראותו כמבשר הספר הנוכחי של רצהבי). אבל מרחב האדב הערבי כנראה לא עורר קנאה בקרב המשכילים העבריים בעבר כיוון שאלו יכולים היו לקרוא אותו במקורו בערבית, ולא נזקקו לאדב עברי. הסופרים העבריים אשר ביקשו להוכיח את מעלת לשונם מול הערבית עשו זאת בשירה ובמקאמה, ולא הספיק בידם זמנם ליצור אדב, מה עוד שדווקא בספרות המדרשית, שקדמה לח'ליפות הערבית ושנוצרה בתוכה, נמצאו יסודות משותפים רבים עם ספרות האדב.
דווקא בדורות האחרונים אנחנו נזקקים לאַדַבּ עברי, ובמובנים רבים בספר זה, באיחור של כמה מאות שנים, ממקם רצהבי את האדב בתוך הספרות העברית, על-ידי קיבוץ יחדיו של ציטוטים מבתי-שיר וממקאמות עבריות, משל סעדיה גאון, הנגיד, אבן-גבירול, משה אבן-עזרא, הלוי, אלחריזי, טודרוס אבולעפיה, עמנואל הרומי ואחרים, ועמם קטעים מקבילים משל אבו נוּוַאס, אַלְמוּתַנַבִּי, אבּוּ אלעלאא' אלמערי, אלגַזַאלִי, אלהמד'אני, אלחַרִירִי ואחרים. רצהבי קבע שערים לספר על-פי המוטיבים השונים בהם הוא עוסק, ובהתאם לרוח מסורת האדב, וחילק את חמש מאות עמודי ספרו לחטיבות על אדם ואלוהיו, אהבה, אותיות, בכי ודמעה, בעלי חיים, חידות, חיים ומוות, יופי, נעורים ושיבה, נישואין ועוד (הכל על-פי סדר אלפביתי פנימי). רצהבי כותב על ה"מזיגה הנפלאה של שתי התרבויות", הערבית והעברית, מקורות ישראל וערב, "בנפשו של היוצר היהודי" (8), אך כמובן שמה שנלמד למעשה מספרו הוא כי אין מדובר בשתי תרבויות, אלא במערכת תרבותית משותפת ובתוכה תתי-מערכות, עם תחומי חפיפה ותחומי בידול, שיתוף חלקי במקורות היניקה והיבדלות חלקית, בעלות היסטוריות הקשורות זאת בזאת וביניהן השפעות הדדיות. על-כן, למרות שכותרת הספר מדברת על מוטיבים "שאולים", הרי שאין כאן שאילה מתרבות אחת לאחרת, אלא שותפות במערכת תרבותית אחת מורכבת, כאשר לעיתים יצירה עברית בודדה, או חלק ממנה, הם ממש תרגום של יצירה ערבית הקודמת לה, ולעיתים היצירות נוצרות במקביל מתוך עולם תרבותי וערכי משותף. כמו כן מודע רצהבי לעובדה שאת מחקרו ישלים העיסוק בהשפעת המקרא והמדרש היהודיים על הספרות הערבית המוקדמת, וכן במקומם של יוצרים יהודיים בתוך הספרות הערבית (ומעניין במיוחד מקומם של יוצרים שכתבו בשתי הלשונות, כאלחריזי וכמשה אבן עזרא).
לכאורה העיסוק במקורות, והנבירה המחקרית לאחור המבקשת למצוא את היסודות בהם השתמש יוצר ביצירתו, מביאים לאובדן המקוריות, על-ידי כך שהחוקר מראה שוב ושוב כיצד כל יצירה היא מעיל תשבץ המורכב מיצירות קודמות. אך כדאי לראות זאת על רקע האדב המבוסס בדיוק על הרעיון שלאיש אין בעלות על סיפורים, רעיונות וניסוחיהם (רעיון זכויות היוצרים המודרני והזר מבוסס על הרצון שיהיה אדם האחראי לטקסט, אותו אפשר יהיה להעמיד לדין במקרה של פגיעה בשמו של השליט). כך כדאי להבין גם את רעיון השותפות של בני תרבות למרחב התרבותי בתוכו הם חיים, מוסלמים, יהודים ונוצרים. כך למשל מצטט רצהבי את משה אבן-עזרא המדריך את המשוררים ב"ספר העיונים והדיונים": "ואם אתה אומר לקחת רעיון שכבר קדמך אליו אחר, נהג בחכמה בעניינו, והוסף עליו או החסר ממנו – תוספת שלא תשחית את רעיונו או חסרון שלא יביישהו" (9). השאילה שכל דור שואל מדברי הדור הקודם היא חיובית, וחיובי גם השינוי המבוצע עם השאילה, כאשר אלו לכל הפחות אינם משחיתים את היצירה הקודמת, וכדאי שאף ישפרו אותה, ויעבירו אותה בנוסח רענן אל הדור הבא ואל שאילותיו ושינוייו.
בספרו של רצהבי מוטיבים הנמצאים רק בערבית וזוכים אצלו אולי לנוסח ראשון בעברית, מוטיבים הנמצאים רק בעברית, והרוב המשותף לשתי הלשונות. דרך הספר אפשר ללמוד על תרבות הקריאה של משכילים יהודיים, אשר כבר בתקופת הגאונים הכירו את האדב והתייחסו אליו, ואשר בין דבריהם אפשר למצוא גם רעיונות שמקורם אפילו בקוראן, ולעיתים הם מודיעים על כך בציון המקור ולעיתים בלעדיו (וידוע על טופסי קוראן באותיות עבריות, כבכתיבה הערבית-יהודית, שנמצאו אצל משכילים יהודיים). כן מעמיקה בספר ההבנה של שירים עבריים רבים, כך למשל פסוקו המפורסם והמצוטט ביותר של הלוי "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב", הנקרא על-פי רוב על רקע הגלות היהודית והגעגועים לציון, נקרא בספר על רקע שירת הגעגועים לדמשק, מולדת הח'ליפות הערבית, אשר הפכה נפוצה באנדלוס, ואשר ראשון מנסחיה על-פי המסורת היה הח'ליף עבד אלרחמן הראשון, אשר כתב שירי געגועים לארצו סוריה ולאחותו שנותרה בה; גם בשירת האהבה הובלט הפיצול בין הגוף והנפש, ואבו עיינה אלמהלבי כתב: "גופי עמי, אך הרוח עמכם / הרוח אפוא בנכר, והגוף במולדת" (30).
ליהודה רצהבי כבר זכויות רבות בתחום העיסוק בספרות האדב הערבית, וב-1966 פרסם את ספרו "שיחות ערב" בו ליקט קטעים מתוכה. בהקדמתו אז כתב דברים שדומה שעדיין היה סומך את ידיו עליהם גם עם צאת הקובץ החדש: "זכינו ועם ישראל שב למולדתו ולמשפחת עמי-המזרח, נושאי התרבות הערבית, וספרותנו חוזרת למכורתה הקדומה. עם התחדשות הספרות העברית בארצה יש מקום לחידוש המגע בינה לבין ספרות ערב ולהמשכת תור-הזהב של תקופת-ספרד על אדמת ישראל. לא ייתכן שתרבות-ערב תהיה נטע זר בנחלתנו לאחר שתקעה יתד נאמנה בספרות ימי-הביניים שלנו והניחה אחריה רישומים עמוקים. יתקרבו משוררינו וסופרינו אל תרבות-ערב וישאבו ממעינות היצירה העברית של תקופת-ספרד, כי ברכה בהם. אם יהיה פעלי זה לרצון לקוראים ואם יחבב עליהם את ספרות-ערב, יהיה זה שכרי" (8-9).
פורסם במקור בגרסא מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של הארץ ביום שישי, ה-15.2.2008:
לקישורים למספר מאמרים שפרסם רצהבי בעיתונות:
אלמוג בהר 